דף ע עמוד א * הגמרא מביאה שמונה מקרים (ועוד מקרה נוסף בעמוד הבא) בהם יש פסק של רבא אודות יין המונח בקרבת גוי. * במקרים בהם הגוי חושש שהישראל יראה אותו נוגע ביין - היין מותר (כי סביר שלא נגע ביין). * איסור הגר אמר שכאשר היינו גוים היינו אומרים שהיהודים אינם שומרים שבת. * המוצא כיס (של מעות) בשבת - מותר להוליכו פחות מארבע אמות ולנוח וחוזר חלילה. דף ע עמוד ב * המוסר את מפתחות ביתו לעם הארץ - טהרותיו טהורות לפי שלא מסר לו אלא שמירת מפתח ולא את שמירת הבית. * חצר השייכת לחבר ולעם הארץ שחילקו אותה לשנים באמצעות מחיצה נמוכה - לדעת רב (וכדעת רשב"ג): טהרותיו טמאות (מחשש שעם הארץ עבר את המחיצה ונגע בהן), ולדעת רבי יוחנן (וכדעת חכמים): טהרותיו טהורות.
דף עא עמוד א * "לנסך - אין פנאי, לבעול - יש פנאי" - ולכן: אם נכנסו חיילים גוים לעיר בשעת מלחמה - היין מותר, אך נשות הכהנים שבתוכה פסולות לבעליהם מחשש שמא נאנסו. * מותר לאדם החייב ליתן יין למלך לומר לעובד כוכבים: צא ופייס את המלך ופרע בשבילי את החוב ואני אשלם לך, ואף שנותן הגוי למלך יין נסך. * לדעת אמימר: משיכה בגוי קונה (ישראל קונה מגוי בקנין משיכה, וכן גוי קונה מישראל בקנין משיכה), ורב אשי חולק וסובר שמשיכה לא קונה אלא מתן מעות קונה. דף עא עמוד ב * הגמרא מקשה על אמימר מברייתא, ומביאה את דברי אביי ורבא כדי לתרץ. * הגמרא מקשה מהמשנה (בעמוד א) על רב אשי, ורב אשי מתרץ. * הגמרא מקשה מדברי רבי יוחנן על רב אשי, ובכך מוכיחה סופית (בתחילת העמוד הבא) כדעת אמימר. * גוי שגזל מישראל אפילו פחות משוה פרוטה - נהרג, ואם גזל פחות משוה פרוטה אינו מחויב להשיב זאת לישראל.
דף עב עמוד א * אמר לחברו "אם אמכור קרקע זו, הרי שאמכור אותה לך", ולבסוף הלך ומכרה למישהו אחר - לדעת רב יוסף: הראשון קנה ולא השני, ואביי חולק (כי לא פסק הראשון דמים ולא סמך דעתו על כך). * אמר לחברו "אם אמכור קרקע זו, אמכור אותה לך ב-100 זוזים", ולבסוף הלך ומכרה למישהו אחר ב-120 זוזים - לדעת רב כהנא: הראשון קנה, ורב יעקב מנהר פקוד (וכך הלכה) חולק. * הגמרא מפרטת את הדינים השונים במקרים בהם אדם מוכר לחברו ואומר לו שהוא מוכר במחיר שיעריכו/יאמרו שלושה/ארבעה. * לדעת רב הונא: נצוק וקטפרס ומשקה טופח נחשבים לחיבור לענין יין נסך. דף עב עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה הוכחות שונות (ממשניות ומברייתא) שניצוק נחשב לחיבור לעניין יין נסך, אך דוחה את ההוכחות. * הגמרא מביאה את הנחיית רב חסדא והנחיית רבא לאותם ישראלים המוכרים/שופכים יין לגוי, כיצד יזהרו שהיין שלהם (הנשאר אצלם) לא ייהפך ליין נסך. * הגמרא מפרטת את הדינים לגבי "גישתא ובת גישתא" ולגבי "קנישקנין".
דף עג עמוד א * בעמוד זה מובאות ארבע שמועות בשם רבי יוחנן אודות דין תערובת יין נסך. * לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן: שפך יין נסך מחבית לבור מלא יין, אפילו כל היום כולו, היין מותר ("ראשון ראשון בטל"), ולדעת רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן הדין הוא כך רק אם שפך יין נסך מפך קטן (אך לא מחבית). * לדעת רבין בשם רבי יוחנן (וחולק על רב דימי): יין נסך שנפל לבור מלא יין, ואח"כ נפל לשם קיתון של מים - רואין את יין ההיתר כאילו אינו, ולגבי היין נסך המים מרובים ממנו ומבטלים אותו, ולדעת רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן בלישנא הראשונה הדין הוא כך רק אם קיתון המים נפל לבור לפני היין נסך. דף עג עמוד ב * יין נסך שנפל לבור של יין, ונפל שם קודם לכן קיתון של מים - לדעת חזקיה: אסור, ורבי יוחנן חולק (והגמרא מבררת במה נחלקו). * לדעת רב ושמואל: כל איסורין שבתורה - במינן במשהו, שלא במינן בנותן טעם, ולדעת רבי יוחנן וריש לקיש: כל איסורין שבתורה - בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך - במינן במשהו, ושלא במינן בנותן טעם.
דף עד עמוד א * המשנה פירטה דברים שאסורים בהנאה ושאוסרים בכל שהוא את מה שהתערבו עמהם (יין נסך, עבודה זרה, ועוד). * המשנה ציינה רק דברים שיש להם שתי מעלות (ומיעטה את אלו שיש להם רק מעלה אחת): דבר שבמנין, ואסורים בהנאה (ורק הם אוסרים את תערובתם בכל שהוא - רש"י). * רב נחמן פוסק להלכה: חבית יין נסך שנפלה לחביות יין - החביות מותרות בהנאה חוץ מדמי אותה חבית, יין נסך שנפל ליין - הכל אסור בהנאה, 'סתם יינן' שנפל ליין - מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין. דף עד עמוד ב * גת של אבן שזפתה עובד כוכבים - מנגבה והיא טהורה. * דרך הגוי ענבים בגת של אבן שאינה מזופפת - מספיקה הדחה (=לישנא קמא). * דרך הגוי ענבים בגת של אבן מזופפת - לא מספיק רק ניגוב וצריך לקלף את הזפת (=לישנא בתרא, וברייתא בהמשך העמוד). * לדעת רבא: כל כלי שמכניסים בו יין לזמן רב, אפילו אם מוסר את הכלי לגוי לזמן קצר, גזרו בו חכמים שדינו יהיה כמו יין ולא יינתן ביד גוי אלא אם ייתן את הכלי בתוך שני חותמות.
דף עה עמוד א * הגמרא מביאה דעות שונות מהו הניגוב שאמרה המשנה (בעמוד הקודם) שנצרך כדי להכשיר גת של אבן שזיפת גוי (ונתן בה יין). * הגמרא מביאה ברייתא המפרטת מה צריך לעשות מי שרוצה לטהר את גתיו ובית בדיו מטומאה ומי שרוצה להכשירם מיין נסך הבלוע בהם. דף עה עמוד ב * עם הארץ שהושיט ידו לגת ונגע באשכולות - רבי ורבי חייא נחלקו אם רק האשכול וכל סביבותיו טמאים או גם כל הגת כולה. * הלוקח כלי תשמיש מן עובדי כוכבים: את שדרכו להטביל - יטביל, להגעיל - יגעיל, ללבן באור - ילבן באור (ואם לא הכשירם והשתמש בהם כפי שהם - נחלקו הברייתות אם האוכל אסור או מותר), וכולם (גם הנגעלים והמלובנים) צריכים גם טבילה בארבעים סאה, והגמרא מביאה את המקור לכך. * כלי סעודה, ואפילו חדשים, הנקנים מגוי - צריכים טבילה במקוה, אך כלים שאולים לא צריכים טבילה במקוה. * הכלים הנקנים מגוי שמחוייבים טבילה הם כלי מתכת וכלי זכוכית. * כלי של חרס מצופה במתכת הנקנה מגוי - נחלקו האמוראים אם חייב בטבילה. * כלי של גוי הנמצא אצל ישראל כמשכון - הגמרא מסתפקת אם חייב טבילה.
דף עו עמוד א * רב עמרם מקשה, שבמשנה בעמוד הקודם מובא שכדי להכשיר שפוד שקנה מגוי יש ללבנו באש, ואילו במשנה בזבחים מובא שכדי להכשיר שפוד שבלע בשר קורבנות מספיק להגעילו - ולאורך העמוד מובאים כמה תירוצים לקושיה זו. * ליבון הוא עד שתשיר קליפתן (קליפת המתכת של הסיר וכדו'). * הגעלת סיר קטן מתבצעת על ידי הכנסתו לסיר גדול. דף עו עמוד ב * כדי להגעיל סיר גדול צריך להקיף שפה של עיסה סביבות פי הכלי ולמלא את הכלי במים רותחים עד שיעברו ניצוצות על שפת הכלי (כי כבולעו כך פולטו). * סכין חלקה (שאין בה גומות) הנקנה מגוי - נועצה עשר פעמים בקרקע שאינה מעובדת, ואח"כ יוכל לחתוך בה מאכל צונן, אך כדי להכשירה כדי לחתוך בה רותח צריכה הגעלה (לפי רש"י, ולפי תוס': ליבון). הדרן עלך מסכת עבודה זרה
