דף קז עמוד א
* קודשים שנשחטו בחוץ חייב אם העלם בחוץ - הגמרא מבררת את המקור לדין זה.
* רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו מהו המקור לחיוב של זורק דם קורבן מחוץ לעזרה.
* רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו לגבי מוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ אם חייב או לא.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שהקומץ מנחה והמקבל דם קורבן מחוץ לעזרה פטור.

דף קז עמוד ב
* שחט קורבן מחוץ לעזרה וזרק את דמו מחוץ לעזרה (בשוגג בהעלם אחד) - לדעת רבי ישמעאל חייב אחת, ובדעת רבי עקיבא נחלקו האמוראים אם חייב שתים או אחת.
* זרק דם קורבן בחוץ והעלה אותו בחוץ (בשוגג בהעלם אחד) - לדעת רבי ישמעאל חייב שתים, ובדעת רבי עקיבא נחלקו האמוראים אם חייב אחת או שתים.
* שחט קורבן מחוץ לעזרה וזרק את דמו מחוץ לעזרה והעלה אותו בחוץ (בשוגג בהעלם אחד) - לדעת כולם חייב שתים.
* השוחט עולה בדרום העזרה - אינו חייב משום שוחט בחוץ.
* השוחט קורבן על גג ההיכל - לדעת עולא חייב משום שוחט בחוץ, ורבא חולק.
* המעלה קורבן בחוץ בזמן הזה - לדעת רבי יוחנן חייב, ולדעת ריש לקיש פטור.
* המעלה מבשר קורבן בחוץ ואין בו שיעור כזית ועצם משלימו לכזית - לדעת רבי יוחנן חייב, ולדעת ריש לקיש פטור.

דף קח עמוד א
* המעלה חוץ לעזרה ראש של בן יונה שאין בו כזית ומלח משלימו לכזית - רבא מסתפק אם חייב משום מעלה בחוץ.
* לדעת זעירי: המעלה בחוץ קורבן שנשחט בלילה בפנים - לדעת רבי פטור, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון חייב.
* לדעת רבה: הזורק בחוץ דם קורבן שהתקבל בכלי חול - לדעת רבי פטור, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון חייב.
* הגמרא מבארת שמחלוקת חכמים ורבי יוסי הגלילי (לגבי טמא שאכל קודש טמא אם חייב כרת) היא במקרה שנטמא הבשר ואחר כך נטמא הגוף של האדם.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שהשוחט קורבן בחוץ להדיוט חייב והמעלה קורבן בחוץ להדיוט פטור.

דף קח עמוד ב
* שנים שאחזו באבר אחד של קורבן והעלו אותו בחוץ - לדעת רבי שמעון (והמשנה בעמוד הקודם): חייבים, ולדעת רבי יוסי: פטורים.
* במשנה (בעמוד א) מובא שאם העלה וחזר והעלה וחזר והעלה חייב על כל עלייה לדעת רבי שמעון ולדעת רבי יוסי חייב רק אחת - והגמרא מביאה כמה דעות שונות בביאור מחלוקתם.
* רבי יוסי ורבי שמעון נחלקו במשנה (בעמוד א) אם חייב על העלאה בחוץ דוקא על גבי המזבח או אפילו על גבי הסלע - והגמרא מבארת את המקור לדעתם.
* קרן וכבש וריבוע ויסוד - מעכבים בבמה גדולה ואין מעכבים בבמה קטנה.

דף קט עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה ש"אחד קדשים כשרין ואחד קדשים פסולין שהיה פסולן בקודש והקריבן בחוץ חייב".
* עולה ואימוריה מצטרפים יחד להשלים לכזית והמעלה אותם בחוץ חייב, אך שלמים ואימוריהם לא מצטרפים לכזית והמעלה חצי כזית מבשר השלמים וחצי כזית מאימוריהם הרי הוא פטור.

דף קט עמוד ב
* במשנה נאמר: קומץ, לבונה, קטורת, מנחת כוהנים, מנחת כוהן משיח, מנחת נסכים - אם הקריב מאחד מהם כזית בחוץ: לדעת חכמים חייב ולדעת רבי אליעזר פטור עד שיקריב את כולם בשלמותם.
* בברייתא נאמר (על פי ביאור רב): אם הקטיר בפנים פחות מפרס קטורת (אך בשיעור כזית) יצאו הציבור ידי חובתם, ולדעת רב אף רבי אליעזר מודה בכך. (ובגמרא מובאות כמה אפשרויות לבאר את היחס בין דברי המשנה והברייתא).

דף קי עמוד א
* הקומץ והלבונה ושאר המנויים במשנה בעמוד הקודם - הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין אם יצאו חוץ לעזרה ונחסרו בחוץ, האם נחשבים הם חסרים והמעלה את הנותר מהם בחוץ פטור או לא (לדעת חכמים).
* במשנה בעמוד הקודם נאמר שהמעלה קודשים ואימוריהם בחוץ חייב משום אימורין - והגמרא מביאה שלושה ביאורים של אמוראים מדוע אין כאן חציצה.
* במשנה נאמר שמנחה שקמצה וחזר קומצה לתוכה והקריבה בחוץ חייב - ובגמרא מבואר שיש לימוד לכך שהשיריים לא מבטלים את הקומץ.
* הגמרא מסתפקת (בדעת חכמים שבמשנה) האם הקטרת הקומץ לבדו מתירה חלק מהמנחה באכילה.

דף קי עמוד ב
* הזורק מקצת דם בחוץ חייב ואף לדעת רבי אלעזר (ואפילו בחטאות הפנימיות).
* רבי אלעזר מחייב על ניסוך המים בחג סוכות בחוץ - ומשמע מכך שלדעתו ניסוך המים הוא מהתורה (ונחלקו הדעות אם למד זאת מפסוק או מהלכה למשה מסיני).
* לדעת ת"ק שבברייתא: המנסך שלושה לוגים מים בחג סוכות בחוץ חייב, ולדעת רבי אלעזר: דוקא אם מילאם לשם חג - ובגמרא מובאים שלושה ביאורים של אמוראים למחלוקת זו.

דף קיא עמוד א
* לדעת ת"ק שבברייתא: המנסך שלושה לוגים יין בחוץ חייב, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: דוקא אם קדשם בכלי - ובגמרא מובאים שני ביאורים של אמוראים למחלוקת זו.
* נחלקו התנאים אם במת יחיד צריכה נסכים עם הקורבנות או לא.
* רבי יוחנן מבאר, שרבי נחמיה, שאמר במשנה ששיירי הדם שהקריבם בחוץ חייב, סובר ששיריים מעכבים, והגמרא מקשה עליו מברייתא.
* לדעת רב אדא בר אהבה: רבי נחמיה, שאמר במשנה ששיירי הדם שהקריבם בחוץ חייב, התכוון לשיריים הפנימיים (אבל בשיריים החיצונים דברי הכל לא מעכבים).

דף קיא עמוד ב
* בגמרא מובאות שלוש אפשרויות לבאר את דברי רבי שמעון שבמשנה ואת מחלוקתו עם ת"ק.
* לפי הברייתא ששנה אבוה דשמואל בר רב יצחק: רבי שמעון מחייב במקרה שמלק בחוץ והעלה בחוץ.
* המשנה בסוף העמוד מבארת באיזה אופן חייבים על זריקת דם בחוץ.

דף קיב עמוד א
* הגמרא מבארת שדברי המשנה בעמוד הקודם (חטאת שקיבל דמה בכוס אחד, נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ, חייב) הם כדעת רבי נחמיה הסובר ששיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב.
* הגמרא מבארת, שהמשנה (בעמוד הקודם) היא כדעת רבי וחידשה שאם הפריש שתי חטאות (של שעיר נשיא) לאחריות ושחט אחת מהן בפנים וחזר ושחט את השנייה בחוץ, חייב.
* תחילת פרק ארבעה עשר, המתחיל בעמוד זה, מפרט קודשים שהמקריבם בחוץ פטור.

דף קיב עמוד ב
* כל המשניות של פרק ארבעה עשר מובאות החל מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא.
* חלק ניכר מהמשניות בעמוד זה עוסקות בעניין הבמות (עד שלא הוקם המשכן, משהוקם המשכן, משבאו לגלגל, משבאו לשילה, משבאו לנוב ולגבעון, ומשבאו לירושלים).

דף קיג עמוד א
* במשנה (בתחילת הפרק) נאמר ש"פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה... פטור", ונחלקו האמוראים מהו "חוץ מגתה" - לדעת ריש לקיש: חוץ ממקום הבדוק לה, לדעת רבי יוחנן: כגון ששחטה לפנים מן חומת ירושלים.
* שחטה/שרפה את הפרה האדומה שלא כנגד הפתח - לדעת רבי יוחנן: פסולה, ולדעת רבי אושעיא: כשירה.
* רבי יוחנן וריש לקיש חולקים אם ירד מבול לארץ ישראל. (והגמרא ממשיכה לעסוק במחלוקת זאת באריכות).

דף קיג עמוד ב
* אנשי דור המבול - ברותחין קלקלו וברותחין נידונו.
* בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים.
* ריש לקיש: למה נקרא שמה (של בבל) מצולה? שכל מתי מבול נצתללו שם, רבי יוחנן: למה נקרא שמה שנער? שכל מתי מבול ננערו, רבי אבהו: למה נקרא שמה שנער? שמנערת עשיריה.
* "כל האוכל מעפרה של בבל - כאילו אוכל בשר אבותיו, ויש אומרים: כאילו אוכל שקצים ורמשים".
* שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ, פטור - קודם וידוי נלמד מהפסוק "קָרְבָּן לַה'", לאחר וידוי נלמד מהפסוק "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ".

דף קיד עמוד א
* המשנה שמיעטה מדין כרת את השוחט בחוץ מוקצה ונעבד מהפסוק "לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'" עסקה בקודשים קלים וכדעת רבי יוסי הגלילי הסובר שהם ממון בעלים (ולכן יכול לאסור את הקורבן בהקצאה ועבודה).
* במשנה מובא שחכמים ורבי שמעון נחלקו לגבי דין השוחט בחוץ במקרה של בעלי מומים עוברים ובמקרה של תורים שלא הגיע זמנם ובמקרה של אותו ואת בנו, והגמרא מבארת מדוע היה צורך לפרט שנחלקו בשלושת המקרים הללו.
* לדעת ריש לקיש: המקור לדעתו של רבי שמעון (הסובר שכל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן הרי זה בלא תעשה אם שחטו בחוץ) הוא מהפסוק "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם".

דף קיד עמוד ב
* לדעת רבה: המקור לדעתו של רבי שמעון הוא מהפסוק "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח", אך הגמרא דוחה זאת.
* האמוראים שינו את גירסת המשנה על פי תירוצו של זעירי וגרסו במשנה "מצורע", אך לא שינו את גירסת המשנה על פי תירוצו של רב ששת ולא גרסו במשנה "נזיר" (אלא רק תירצו כך את המשנה בדרך של חסורי מחסרא).
* לדעת רבי חלקיה בר טובי: מצורע ששחט את אשמו בחוץ קודם זמנו שלא לשמו - חייב כרת.

דף קטו עמוד א
* פסח בשאר ימות השנה נחשב לקורבן שלמים, ולכן כשר אם הקריבו בשאר ימות השנה שלא לשם קורבן פסח.
* הגמרא מנסה להביא שלוש ראיות לשיטת רבי חלקיה בר טובי (הסובר שמצורע ששחט את אשמו בחוץ קודם זמנו שלא לשמו חייב כרת).
* מדברי רב אשי מוכח שהוא סובר כרבי חלקיה בר טובי (ולא כרב הונא החולק עליו).

דף קטו עמוד ב
* הברייתא מביאה את המקור לכך שהמעלה בחוץ מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קודשי קודשים ומבשר קודשים קלים וממותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושיירי מנחות פטור.
* נחלקו התנאים אם הבכורות שימשו עד קודם מתן תורה או עד הקמת המשכן.
* "עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר" - פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדיבור.
* "נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ" - אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך, בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל.
* נחלקו התנאים אם עולה שהקריבו ישראל במדבר טעונה הפשט וניתוח.

דף קטז עמוד א
* מחוסר אבר נאסר לבני נח להקרבה.
* האמוראים נחלקו אם בני נח הקריבו שלמים (או רק עולות).
* האמוראים והתנאים נחלקו אם יתרו היה קודם מתן תורה או אחר מתן תורה.
* "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן" - נחלקו התנאים איזו שמועה שמע ובא ונתגייר: מלחמת עמלק / מתן תורה / קריעת ים סוף.
* התורה היתה גנוזה אצל הקב"ה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם.

דף קטז עמוד ב
* אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה, והיא זינתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ואח"כ התגיירה (בגיל חמישים).
* נוכרי רשאי בזמן הזה להקריב בבמה (והברייתא מביאה את המקור לכך), ואסור לישראל לסייע להם בהקרבת הקורבן או להקריב עבורם אך מותר ללמד אותם כיצד להקריב את הקורבן.
* לדעת רבי אלעזר בן שמוע: כשם שמזבח צריך שיבנו אותו מאבנים חדשות, כך אף עצים שמקריבים עליהם צריך שיהיו חדשים.
* בברייתא מובאות שלוש דעות כיצד ליישב את הסתירה בין הפסוק "וַיִּתֵּן דָּוִד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת" לבין הפסוק "וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים".
* אם הקריב קודשים קלים והיה בידו בשר מהקורבן ופרקו את המשכן ונסעו למקום אחר - במקום חנייתן השני חוזר ואוכל את הבשר, והבשר לא נפסל ב"יוצא".

דף קיז עמוד א
* מחנה לויה בשילה לא קלט רוצח בשגגה והיה עליו לנוס לעיר מקלט אחרת.
* במדבר היה מחנה לויה קולט את הרוצח בשגגה.
* הגמרא מביאה ברייתא עם חמש דעות שנחלקו מה היו מקריבים בבמה.

דף קיז עמוד ב
* הגמרא מבארת את מקור דינו של רבי מאיר (הדעה הראשונה בברייתא שבעמוד א) הסובר שבבמה קטנה הקריבו קורבן שבא בנדר ובנדבה ומנחות וקורבנות הנזירות.
* לדעת שמואל (למסקנה): רבי מאיר וחכמים נחלקו בעולה ושלמים של נזיר אם מקריבים בבמה קטנה, אבל בחטאת ואשם של נזיר לדעת כולם לא מקריבים בבמה.
* הגמרא מבארת את המקור לדעת חכמים הסוברים שציבור מקריבים אפילו חובות בבמה גדולה.

דף קיח עמוד א
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי יהודה הסובר שגם יחיד מקריב את קורבנות החובה בבמה גדולה.
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי שמעון הסובר שאף ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן.
* לדעת רבי יוחנן: ערל ישראל שנטמא במת מקבל הזאה בעודו ערל כדי להיטהר מטומאת מת.
* הגמרא מבארת את המקור לכך שבמשכן שילה לא היתה תקרה (אלא היו יריעות פרוסות מלמעלה כאוהל).
* הגמרא מביאה דעות שונות בנוגע למקור לכך שבמשכן שילה קודשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל הרואה. (והגמרא בעמוד הבא מפרטת מה נכלל ב"רואה").

דף קיח עמוד ב
* לדעת רבי: בשלושה מקומות שרתה שכינה על ישראל - בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים - ובכולם לא שרתה אלא בחלק בנימין. (ולדעת ת"ק: רק בבתי המקדש שרתה שכינה בחלק בנימין).
* ימי אוהל מועד שבמדבר שלושים ותשע שנה, ימי אוהל מועד שבגלגל ארבע עשרה שנה, ימי אוהל מועד שבנוב וגבעון חמישים ושבע שנה, ימי אהל מועד שבשילה שלוש מאות שישים ותשע שנה.
* הגמרא מביאה את המקור לכך ששבע שנים כיבשו ושבע שנים חילקו.
* כשמת עלי הכוהן - חרבה שילה ובאו לנוב, כשמת שמואל הרמתי - חרבה נוב ובאו לגבעון.