דף קטז עמוד א
* מחוסר אבר נאסר לבני נח להקרבה.
* האמוראים נחלקו אם בני נח הקריבו שלמים (או רק עולות).
* האמוראים והתנאים נחלקו אם יתרו היה קודם מתן תורה או אחר מתן תורה.
* "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן" - נחלקו התנאים איזו שמועה שמע ובא ונתגייר: מלחמת עמלק / מתן תורה / קריעת ים סוף.
* התורה היתה גנוזה אצל הקב"ה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם.

דף קטז עמוד ב
* אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה, והיא זינתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ואח"כ התגיירה (בגיל חמישים).
* נוכרי רשאי בזמן הזה להקריב בבמה (והברייתא מביאה את המקור לכך), ואסור לישראל לסייע להם בהקרבת הקורבן או להקריב עבורם אך מותר ללמד אותם כיצד להקריב את הקורבן.
* לדעת רבי אלעזר בן שמוע: כשם שמזבח צריך שיבנו אותו מאבנים חדשות, כך אף עצים שמקריבים עליהם צריך שיהיו חדשים.
* בברייתא מובאות שלוש דעות כיצד ליישב את הסתירה בין הפסוק "וַיִּתֵּן דָּוִד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת" לבין הפסוק "וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים".
* אם הקריב קודשים קלים והיה בידו בשר מהקורבן ופרקו את המשכן ונסעו למקום אחר - במקום חנייתן השני חוזר ואוכל את הבשר, והבשר לא נפסל ב"יוצא".

דף קיז עמוד א
* מחנה לויה בשילה לא קלט רוצח בשגגה והיה עליו לנוס לעיר מקלט אחרת.
* במדבר היה מחנה לויה קולט את הרוצח בשגגה.
* הגמרא מביאה ברייתא עם חמש דעות שנחלקו מה היו מקריבים בבמה.

דף קיז עמוד ב
* הגמרא מבארת את מקור דינו של רבי מאיר (הדעה הראשונה בברייתא שבעמוד א) הסובר שבבמה קטנה הקריבו קורבן שבא בנדר ובנדבה ומנחות וקורבנות הנזירות.
* לדעת שמואל (למסקנה): רבי מאיר וחכמים נחלקו בעולה ושלמים של נזיר אם מקריבים בבמה קטנה, אבל בחטאת ואשם של נזיר לדעת כולם לא מקריבים בבמה.
* הגמרא מבארת את המקור לדעת חכמים הסוברים שציבור מקריבים אפילו חובות בבמה גדולה.

דף קיח עמוד א
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי יהודה הסובר שגם יחיד מקריב את קורבנות החובה בבמה גדולה.
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי שמעון הסובר שאף ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן.
* לדעת רבי יוחנן: ערל ישראל שנטמא במת מקבל הזאה בעודו ערל כדי להיטהר מטומאת מת.
* הגמרא מבארת את המקור לכך שבמשכן שילה לא היתה תקרה (אלא היו יריעות פרוסות מלמעלה כאוהל).
* הגמרא מביאה דעות שונות בנוגע למקור לכך שבמשכן שילה קודשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל הרואה. (והגמרא בעמוד הבא מפרטת מה נכלל ב"רואה").

דף קיח עמוד ב
* לדעת רבי: בשלושה מקומות שרתה שכינה על ישראל - בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים - ובכולם לא שרתה אלא בחלק בנימין. (ולדעת ת"ק: רק בבתי המקדש שרתה שכינה בחלק בנימין).
* ימי אוהל מועד שבמדבר שלושים ותשע שנה, ימי אוהל מועד שבגלגל ארבע עשרה שנה, ימי אוהל מועד שבנוב וגבעון חמישים ושבע שנה, ימי אהל מועד שבשילה שלוש מאות שישים ותשע שנה.
* הגמרא מביאה את המקור לכך ששבע שנים כיבשו ושבע שנים חילקו.
* כשמת עלי הכוהן - חרבה שילה ובאו לנוב, כשמת שמואל הרמתי - חרבה נוב ובאו לגבעון.

דף קיט עמוד א
* המקור להיתר במות בזמן שבין שילה לירושלים הוא מהפסוק "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה".
* מעשר שני ומעשר בהמה נאכלים בנוב וגבעון לדעת רבי יהודה, אך לדעת רבי שמעון מעשר בהמה לא קרב בנוב וגבעון ומעשר שני נאכל בכל ערי ישראל.
* "אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה" - רבי יהודה: שילה, ירושלים. רבי שמעון: ירושלים, שילה. תנא דבי רבי ישמעאל: זו וזו שילה. רבי שמעון בן יוחאי: זו וזו ירושלים.

דף קיט עמוד ב
* הקדישן בשעת היתר הבמות ושחט והעלה בשעת איסור הבמות - הרי הן בעשה ולא תעשה ואין בהן כרת (כך נאמר בברייתא, ומברייתא זו קשה על רב כהנא הסובר שבהעלאה חייב כרת).
* הקדישן בשעת איסור הבמות ושחט והעלה בחוץ בשעת היתר הבמות - הרי הן בעשה ואין בהן בלא תעשה.
* הגמרא מביאה את המקורות לחילוקי הדינים (שנאמרו במשנה) שבין במת ציבור לבמת יחיד.
* לדעת רבי יהודה אין להקריב מנחה או עופות בבמה (אף לא בבמה גדולה).

דף קכ עמוד א
* שחיטת לילה בבמת יחיד - רב ושמואל נחלקו אם כשירה או פסולה.
* עולת במת יחיד - לדעת רב: אין טעונה הפשט וניתוח, לדעת רבי יוחנן (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): טעונה הפשט וניתוח.
* הברייתא מפרטת דברים שבהם יש הבדל בין במה גדולה לבמה קטנה ודברים שהם שווים זה לזה.

דף קכ עמוד ב
* למסקנת הגמרא: זמן אכילת קודשי במה קטנה הוא כזמן אכילת קודשי במה גדולה.

הדרן עלך מסכת זבחים