דף לד עמוד א * טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה - לדעת ריש לקיש: לוקה, לדעת רבי יוחנן: אינו לוקה. * בשר קורבן שנטמא ואכלו אדם טהור לפני זריקה - לדעת אביי: לדברי הכל לוקה, לדעת רבא: לדברי הכל אינו לוקה. * למסקנה: המעלה אברי בהמה טמאה על גבי המזבח - אין לוקים עליו (ועובר בעשה), המעלה אברי חיה טהורה על גבי המזבח - לדעת רבי יוחנן עובר בעשה, ולדעת ריש לקיש לא עובר בעשה (ורבא מקשה על דבריו). דף לד עמוד ב * מי שהוא פסול לעבודה וקיבל את הדם וזרקו על גבי המזבח - הזריקה לא נחשבת לזריקה לעניין זה שהדם הנשאר בצוואר הבהמה נחשב לשיירי הדם ואינו ראוי לזריקה על גבי המזבח (כך לפי הלישנא הראשונה, אך לפי הלישנא השניה ספק הוא מה הדין). * קורבן חטאת שקיבל את דמו בשתי כוסות והזה מדמו של כוס אחת את ארבע המתנות על גבי המזבח - נחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון אם הדם שבכוס האחר דחוי ופסול או שנעשה שיריים (ושופכים אותו על יסוד המזבח). * לדעת רבא: המשנה (בתחילת הפרק) היא כדעת חנן המצרי (הסובר שאין דין דחויין), ולדעת רב אשי: המשנה היא אף כדעת החולקים על חנן המצרי (ולדעתם כל דבר שבידו להכשירו לא נעשה דחוי).
דף לה עמוד א * האוכל את דם התמצית - עובר באיסור לא תעשה, ולדעת רבי יהודה חייב כרת. * לדעת כולם: דם התמצית פסול לזריקה ואינו מכפר, ולדעת רבי יהודה: אם דם התמצית מעורב עם דם כשר, אינו מבטל את הדם הכשר ואפשר לזורקו. * לדעת חכמים: פוקקים את העזרה בערב פסח, כי זה שבח לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהם בדם (בזמן הולכת עצים למערכה). * הדם והדיו והדבש והחלב - יבשים חוצצים, לחים אין חוצצים. * לדעת רבי אלעזר: יש דברים שהמחשבה בהם אינה מפגלת, אך אם נתפגל הקורבן על ידי דבר אחר אף הם מתפגלים. דף לה עמוד ב * הגמרא (החל מסוף העמוד הקודם) מביאה שתי ראיות לדעת רבי אלעזר ודוחה אותן, ומביאה קושיה של רבה על דעת רבי אלעזר ומתרצת, ולבסוף מביאה את רבא שמוכיח מהמשנה (שבעמוד א) כדעת רבי אלעזר. * לדעת רבי עקיבא: בעל מום שעלה על המזבח לא ירד, ורבי יוחנן מבאר שדין זה לא נאמר אלא רק בדוקין שבעין וכן לא נאמר אלא רק אם קדם הקדשם את מומם. * לדעת רבי יוחנן: רבי עקיבא מודה בעולת נקבה שאם עלתה על המזבח תרד (כי אין עולה באה אלא מזכרים, ולכן נחשב כקדם מומה להקדשה).
דף לו עמוד א * למסקנת הגמרא: הטעם של רבי יהודה (הסובר, שאם שחט במחשבה להניח את דמו או את אימוריו למחר או להוציאם לחוץ, פסול) הוא מסברה. * נחלקו תנאים בדעת רבי יהודה מה הדין במקרה שחישב בשעת שחיטת קורבן חטאת להכניס את דמה לתוך ההיכל (נחלקו אם הקורבן פסול או כשר). דף לו עמוד ב * השוחט חטאת בדרום - נחלקו התנאים בדעת רבי יהודה אם סובר שחייב מלקות או לא. * הגמרא דוחה את דברי רבי אבא, הסובר שרבי יהודה מודה שהקורבן נעשה פיגול במקרה שחישב להניח את הדם למחר וחישב בעבודה השניה על מנת לאכול מבשרו חוץ לזמנו. * לדעת רבינא בר סילא: אם חישב בשעת עבודת הזבח שיאכלוהו טמאים למחר - הקורבן נעשה פיגול, וחייב כרת על אכילתו. * לדעת רב דימי בר חיננא: בשר קורבן פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו - אם אכל מהם בטומאת הגוף, חייב כרת. * הגמרא בתחילת פרק רביעי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבררת את המקור לכך ש"כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר".
דף לז עמוד א * בסוף העמוד הקודם, הברייתא לומדת מהפסוק "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ" ש"כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר" - והגמרא בעמוד זה מקשה שהפסוק נדרש ללימוד אחר ומתרצת, וכך שוב מקשה עוד שתי פעמים ומתרצת. * הברייתא הראשונה בעמוד לומדת מהפסוק "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ" שכל הדמים טעונים מתן יסוד למזבח. * ברייתא אחרת לומדת מפסוק זה שה"ניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא". * מעשר בהמה ופסח טעונים מתן דמים ואימורים לגבי המזבח - רבי ישמעאל לומד זאת מהפסוק "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ", ורבי יוסי הגלילי לומד זאת מהפסוק "דָּמָם... חֶלְבָּם...". דף לז עמוד ב * בכור בעל מום - ניתן לכוהן (והגמרא מבררת את המקור לכך לדעות השונות). * תמורת מעשר ופסח - אינם קרבים (והגמרא מבררת את המקור לכך לדעות השונות). * התנאים שדרשו את הפסוק "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ" לדרשה אחרת, לומדים מחטאת ש"כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר". * הגמרא מבררת את טעם מחלוקת בית הלל ובית שמאי, שנחלקו אם בדיעבד רק מתנה אחת מעכבת בחטאת או שתי מתנות.
דף לח עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדעת בית הלל הסובר שחטאת שניתנה במתנה אחת כשירה ("וְכִפֶּר" "וְכִפֶּר" "וְכִפֶּר"), וזאת לאחר שבעמוד הקודם הובאה דעתו של רב הונא שהביא מקור אחר. * לא מצינו דמים שחציים ניתנים למעלה מחוט הסיקרא וחציים ניתנים למטה מחוט הסיקרא. דף לח עמוד ב * קורבן חטאת - לדעת בית שמאי: שתי מתנות מתירות את האימורין ואת הבשר ומפגלות את הקורבן אם נתנם במחשבת פיגול, ולדעת בית הלל: מתנה אחת. (ובשאר הזבחים: מתנה אחת לדעת כולם). * רבי יוחנן ורב פפא מבארים דינים שונים שנוהגים בשלוש המתנות האחרונות של קורבן חטאת.
דף לט עמוד א * הגמרא דנה בהוכחה שהביא רב פפא לדבריו (בסוף העמוד הקודם) שגם בשלוש המתנות האחרונות של חטאת אם ניתז מדם החטאת על הבגד הבגד טעון כיבוס. * לדעת רבי נחמיה: שיירי הדם שהקריבן בחוץ - חייב. * הגמרא מביאה ברייתא המבארת את המקור לדין המשנה ש"כל הניתנין על המזבח הפנימי שחיסר אחת מן המתנות לא כיפר". דף לט עמוד ב * הברייתא מסוף העמוד הקודם ממשיכה לאורך כל העמוד, ובעמוד הבא הגמרא מבארת ברייתא זו. * שעירי עבודת כוכבים מכפרים על עבירת מצוה ידועה, ובניגוד לשעירי רגלים וראשי חודשים. * הזאות מעכבות בכל מקום, לעומת סמיכה ושירים.
דף מ עמוד א * הגמרא לאורך כל העמוד מבארת את הברייתא שבעמוד הקודם. * פרה אדומה ומצורע הבא להיטהר מנגעו - שניהם טעונים שבע הזאות, והזאות אלו מעכבות. * הגמרא מקשה מדוע הברייתא הצריכה לימוד מיוחד שגם ארבע המתנות שצריך לתת על הקרנות של המזבח הפנימי מעכבות את הכפרה - ומביאה את תירוצו של רבי ירמיה ואת תירוצו של אביי. דף מ עמוד ב * מזבח חדש שעדיין לא הקטירו עליו קטורת מעולם - אינו כשר להזות עליו את ההזאות של הפר. * הגמרא מביאה ברייתא כדעת רב פפא, שלא הוצרך הפסוק להקיש פר יום הכיפורים לפר העלם דבר של ציבור אלא כדי ללמוד ממנו את ההלכות שנתרבו מ"את בדם וטבילה" (כך לדעת רבי, אך לדעת רבי ישמעאל אין צורך בהיקש כדי ללמוד הלכות אלו, שהרי יש ללמוד אותן בקל וחומר).
דף מא עמוד א * לדעת תנא דבי רבי ישמעאל: דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר. * לדעת רב פפא בביאור דעת רבי ישמעאל (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): התורה כתבה את המילה "לפר" כדי שפר העלם דבר של ציבור לא יהיה דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש. * דין הקטרת יותרת הכבד ושתי הכליות בשעירי עבודת כוכבים נלמד בהיקש מפר העלם דבר של ציבור. דף מא עמוד ב * לדעת חכמים: פיגול נעשה רק אם פיגל בכל מתירי המנחה, ורבי מאיר חולק. * לדעת רבי שמעון בן לקיש: הטעם של רבי מאיר הוא לא כי הוא סובר ש"מפגלים בחצי מתיר", אלא בגלל שסובר שכל העושה דבר מה בלא מחשבה אנחנו אומרים שעל דעת הראשונה הוא עושה את מעשיו (והגמרא דוחה את ניסיון ההוכחה שלו מהמשנה לכך).
דף מב עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא ומקשה ממנה על דעת ריש לקיש (הסובר שהטעם של רבי מאיר הוא לא כי הוא סובר ש"מפגלים בחצי מתיר", אלא בגלל שסובר ש"כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה"), ומביאה שלושה תירוצים (רב יצחק בר אבין, רבא, רב אשי), והתירוצים נדחו. * בברייתא מובא: בדמים הניתנים על המזבח הפנימי, ופיגל בין בראשונה בין בשניה ובין בשלישית, לדעת רבי מאיר: פיגול וחייבין עליו כרת, ולדעת חכמים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר - ונחלקו האמוראים (רב יצחק בר אבין, רבא, רב אשי) כיצד לפרש את הברייתא. דף מב עמוד ב * כהרצאת כשר כך הרצאת פסול - מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול עד שיקרבו כל מתיריו (היינו: אין הקורבן נעשה פיגול אם נוסף בו פסול אחר מלבד פסול הפיגול). * הגמרא מביאה ברייתא נוספת ומקשה ממנה על דעת ריש לקיש, ומסיימת ב"קשיא". * המשנה מפרטת דברים שאין חייבים עליהם כרת באכילתם משום פיגול.
דף מג עמוד א * כל שיש לו מתירים או לאדם או למזבח - חייבים עליו משום פיגול. * עולא חידש, שאף קומץ נידון כולו כחלק אחד, ולכן אם עלה למזבח קומץ של פיגול ואחזה האש בחלק ממנו, אף אם ירד הקומץ מהמזבח, יעלה אותו כולו בחזרה. דף מג עמוד ב * לדעת רב אחאי: קומץ של מנחה שנתפגלה, שאת חציו העלו על גבי המזבח ואחזה בו האש, מעלים אף את החצי שנשאר בארץ. * לדעת רבי יוחנן: נותר וטמא שעלו על גבי המזבח ואחזה בהן האש - פקע מהם איסורם ואינו חייב על אכילתם. (לפי רש"י ע"פ הגהות הב"ח: דין זה לא נאמר בנוגע לפיגול). * "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" - בברייתא מובאות ארבע דעות של תנאים המוכיחות שהפסוק עוסק בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר.
דף מד עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לדין המשנה, שכל שיש לו מתירים או לאדם או למזבח חייבים עליו משום פיגול. * "אמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה - הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט". * הגמרא מקשה שהרישא של הברייתא היא כדעת רבי מאיר והסיפא של הברייתא היא כדעת חכמים, ומביאה שלושה תירוצים (שניים מהם בעמוד הבא), ודוחה את התירוץ הראשון. * נסכי בהמה הבאים עם הזבח - לדעת רבי מאיר: חייבים עליהם משום פיגול. דף מד עמוד ב * לוג שמן של מצורע הבא עם האשם - לדעת רבי מאיר: חייבים עליו משום פיגול. * הגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לכך שבשר חטאת העוף נאכל לכוהנים. * גזל הגר שלא הספיק להשיב לו עד שמת ללא יורש - ניתן לכוהנים, והוא כממון של חולין ואין בו שום קדושה. * בענין פיגול בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, לדעת רבי אלעזר משום רבי יוסי הגלילי: פיגל בדבר הנעשה בחוץ - פיגל, פיגל בדבר הנעשה בפנים - לא פיגל.
דף מה עמוד א * לומדים את מסכת זבחים, אף שאינו נוגע לנו למעשה, משום "דרוש וקבל שכר". * נאמר בברייתא: "קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין (בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן) ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא ואין עושין תמורה ואין מביאין נסכים אבל קרבנן טעון נסכים דברי רבי שמעון, אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר". (והגמרא מבררת את המקורות לדינים אלו). דף מה עמוד ב * דם של קורבן של עובד כוכבים שנטמא וזרקו כוהן על המזבח - לא הורצה הקורבן (והמקור לכך הוא מהמילים "לְרָצוֹן לָהֶם"). * במשנה מובא שלדעת ת"ק דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול, חייבים עליהם משום נותר ומשום טמא (חוץ מן הדם), והגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לדין זה.
