דף סז עמוד א
* במשנה (מסוף העמוד הקודם) ובברייתא מובא משא ומתן בין ר"א ורבי יהושע בנוגע למחלוקתם אם מועלים בעולת העוף שעשאה למטה במזבח כמעשה חטאת לשם חטאת (לדעת רבי יהושע אין מועלים כי נעשית חטאת).
* למסקנה, טעמו של רבי יהושע הוא כפי שביאר רב אדא בר אהבה: אומר היה רבי יהושע שעולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף.
* לדעת הראשונה בגמרא: רבי יהושע סובר שגם בחטאת העוף שעשאה למעלה כמעשה עולה לשם עולה, נעשית עולה וכשרה, ולדעת רב אשי: אין דינו של רבי יהושע אמור אלא בעולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת, אך לא בחטאת העוף שעשאה למעלה כמעשה עולה לשם עולה.

דף סז עמוד ב
* הגמרא מקשה ממשנה בקינים על דברי רב אדא בר אהבה [שאמר (כמובא בעמוד הקודם) שאומר היה רבי יהושע שעולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף], ומתרצת.
* הגמרא מקשה קושיה נוספת ממשנה בקינים על דברי רב אדא בר אהבה, ומוכיחה (החל מעמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) שמשנה זו היא כדעת רבי יהושע, ולכן קשה על דברי רב אדא בר אהבה.

דף סח עמוד א
* הגמרא מסיימת להוכיח שהמשניות במסכת קינים הם כשיטת רבי יהושע.
* למסקנת הגמרא, מה שאמר רבי יהושע - שעולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף - היינו לעניין להוציאה מידי מעילה, אך לעלות לבעליה לשם חובה לא.
* המשנה מפרטת פסולים שונים במליקה, ומפרטת מתי נעשה העוף על ידי כך כנבילה ומטמא בבית הבליעה כדין נבלת עוף טהור, ומתי לא.

דף סח עמוד ב
* עוף שנמלק בידי זר - לדעת רב: מטמא בבית הבליעה, לדעת רבי יוחנן: לא מטמא בבית הבליעה.
* שחיטת פרה אדומה על ידי זר - פסולה.
* הגמרא מקשה 2 קושיות (מהמשנה) על רב, ומתרצת.

דף סט עמוד א
* קמיצת זר במנחה - אם עלתה על המזבח תרד, מליקת זר בעוף - אם עלתה על המזבח לא תרד.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שעוף קדשים שנמלק בעזרה אינו מטמא בגדים בבית הבליעה.
* עוף קדשים שנמלק מחוץ לעזרה, ועוף חולין שנמלק בין בעזרה ובין מחוץ לעזרה - מטמאים בגדים בבית הבליעה.
* עוף חולין שנשחט בעזרה, ועוף קדשים שנשחט בין בעזרה ובין מחוץ לעזרה - לא מטמאים בגדים בבית הבליעה.

דף סט עמוד ב
* בעוף טריפה - לדעת ר"מ: שחיטה או מליקה מועילות ולא מטמא בבית הבליעה, לדעת רבי יהודה: לא מועיל לא שחיטה ולא מליקה ומטמא בבית הבליעה, לדעת רבי יוסי: כמו רבי מאיר בשחיטה וכמו רבי יהודה במליקה.
* למסקנת הגמרא: הטעם של רבי מאיר הוא לא מקל וחומר (כפי שנראה מהמשנה) אלא מהיקש (בפסוק "זאת תורת הבהמה והעוף").
* הטעם של רבי יהודה נלמד מהמילה "טריפה", והגמרא מבררת את טעמו באריכות.

דף ע עמוד א
* רבא מבאר שהאוכל חלב נבילה או חלב טריפה עובר גם על איסורי נבילה וטריפה בנוסף לאיסור חלב (ואין אומרים בזה שאין איסור חל על איסור).
* רבי מאיר לומד מהמילה "טריפה" שעוף שנשחט בעזרה אינו מטמא בבית הבליעה (ורבי יהודה לומד זאת מפסוק נוסף בו מוזכרת המילה "טריפה", והגמרא ממשיכה לבאר מה רבי מאיר לומד מפסוק זה וכן הלאה).
* הגמרא מביאה ברייתא המלמדת שחלב בהמה טהורה שמתה טהור, ובניגוד לחלב בהמה טמאה שמתה.

דף ע עמוד ב
* חלב חיה שמתה טמא.
* עוף בעל מום שנמלק - רבי יוחנן סובר שלדעת רבי מאיר מטמא בבית הבליעה (והמליקה לא הועילה לטהר), ורבי אלעזר סובר שלדעת רבי מאיר לא מטמא בבית הבליעה.
* עגלה ערופה - טהורה (אף שלא נשחטה והרי היא נבילה), ורבי ירמיה הסתפק בדעת רבי מאיר מה הדין כאשר ערף עז.
* פרק שמיני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני תערובות (וקרוי בלשון הראשונים "פרק התערובות").

דף עא עמוד א
* עמוד זה הוא אחד העמודים הקצרים ביותר בש"ס (2 שורות בלבד של משנה).
* המשנה הראשונה של פרק שמיני התחילה בסוף העמוד הקודם ומסתיימת באמצע העמוד הבא.
* החלק הראשון של המשנה (המובא בעמוד זה) עוסק בתערובת זבחים עם בהמות הפסולות להקרבה.

דף עא עמוד ב
* החלק השני של המשנה (המובא בעמוד זה) עוסק בתערובת זבחים עם בהמות הכשרות להקרבה.
* הגמרא מבארת את הדין הראשון במשנה כך: כל הזבחים הכשרים שנתערבו בהם חטאות המתות או שור הנסקל, אפילו אחד פסול בריבוא כשרים - ימותו כולם.
* הגמרא מבררת את הצורך לשנות את הדין במשנתנו, שהרי דין דומה נשנה במסכת תמורה ובמסכת עבודה זרה.

דף עב עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק נאמר, שכאשר בהמות האסורות בהקרבה התערבו ברוב זבחים כל התערובת נאסרת - והגמרא מקשה מדוע הבהמות האסורות לא מתבטלות ברוב.
* נחלקו הדעות (בדעת רבי מאיר) מהו דבר חשוב שאינו בטל בתערובת - האם "כל שדרכו לימנות" (=שיש המקפידים למכור אותו במנין אך לא כולם) או "את שדרכו לימנות" (=שכולם מוכרים אותו במנין).
* לדעה הסוברת "כל שדרכו לימנות שנינו" - מובן מדוע במקרה שבמשנה הבהמות האסורות לא מתבטלות ברוב, אך לדעה הסוברת "את שדרכו לימנות שנינו" קשה.

דף עב עמוד ב
* דבר חשוב שאינו בטל בתערובת - בדעת רבי מאיר נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם "כל שדרכו לימנות שנינו" או "את שדרכו לימנות שנינו", וחכמים סוברים שיש 6 דברים חשובים בלבד שאינם בטלים בתערובת ומפרטים מה הם, ורבי עקיבא מוסיף דבר שביעי.
* רב פפא מתרץ שהמשנה שלנו היא כדעת התנא של "ליטרא קציעות" הסובר שכל דבר שיש בו מנין ("כל שדרכו לימנות") לא מתבטל בתערובת.

דף עג עמוד א
* רבי יהודה אמר שרבי יהושע סובר שדבר שיש שמוכרים אותו במנין אינו בטל - ולדעת רב פפא זה הוא התנא של המשנה בתחילת הפרק הסובר שכאשר בהמות האסורות בהקרבה התערבו ברוב זבחים הבהמות האסורות לא מתבטלות ברוב.
* רב אשי חולק על רב פפא ואומר שהטעם של משנתנו הוא כי בעלי חיים חשובים ולכן לא בטלים ברוב לדעת כולם.
* הגמרא מקשה מדוע כאשר בהמות האסורות בהקרבה התערבו ברוב זבחים הבהמות אסורות ולא מתירים כל בהמה הפורשת מהתערובת מדין הליכה אחר הרוב.

דף עג עמוד ב
* למסקנת הגמרא מבאר רבא, שחכמים גזרו שלא להתיר את הבהמות שבתערובת על ידי הפרשתם מן הרוב לאחר שינידם ממקום קביעותם, משום שחששו שמא יבוא ליטול את הבהמות ממקום קביעותם מבלי שינידם ממקומם ואז כל הבהמות אסורות מדין קבוע.
* לדעת רבא: מכיוון שלא התירו חכמים להקריב את הבהמות שבתערובת אפילו על ידי הפרשתם אחת אחת מן התערובת בשעה שהיא ניידת, הרי שאם עבר והקריב את כל הבהמות שבתערובת הקרבן לא מכפר (הואיל ונדחו מלהקריב לכתחילה מחמת הפסולים המעורבים בהם ולכן נדחו לגמרי).

דף עד עמוד א
* לדעת רב נחמן בשם רב (הסובר כרבי אליעזר): טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול - הותרו כולן ובתנאי שימכור הטבעות (לפחות) שתים שתים בכל פעם.
* ספק ספיקא של עבודת כוכבים - לדעת רב: מותרת, לדעת שמואל: אסורה (ואף התנאים נחלקו בכך, והתנאים נחלקו בכך אף בנוגע לשאר איסורים).

דף עד עמוד ב
* לדעת ריש לקיש: חבית סתומה של תרומה שנתערבה במאה חביות סתומות ונפלה אחת מהן לים המלח הותרו כולן [ונחלקו האמוראים אם היתר זה הוא דוקא בחבית שניכרת או גם בתאינה].
* לדעת רבי אלעזר: חבית של תרומה שנפלה בק' חביות ונפתחה אחת מהן נוטל הימנה כדי דימוע (אחת ממאה ואחת שבה) ושותה.
* לדעת רבי אושעיא: חבית של תרומה שנתערבה ב-150 חביות ונפתחו 100 מהן - נוטל הימנה כדי דימועה ושותה, ושאר החביות הסתומות אסורות עד שיפתחו.
* הגמרא מבררת כיצד יתכן שנתערבה בהמת טריפה בשאר זבחים והיא אינה ניכרת (והאמוראים מציעים 3 אפשרויות).

דף עה עמוד א
* מדברי רב יוסף (בסוף העמוד הקודם) עולה שבקרבן אנשים שנתערבו לא שייכת הקרבה (כל קרבן לשם מי שהוא בעליו), הואיל ולא שייך לקיים בהם מצות סמיכה - ואביי מקשה על כך (בעמוד זה) מברייתא, ורבא מתרץ.
* לדעת רבי יש שיעור לזריקת הדם - והגמרא מקשה על כך, ובעמוד הבא הגמרא מתרצת בשני אופנים.

דף עה עמוד ב
* כל הדינים הנובעים מחמת קדושת הבכור (לא מאכילין אותו לנדות לדעת בית שמאי, ואין קדושתו פוקעת על ידי פדיון, ואינו נשקל בליטרא אם רצה הכהן למכרו) חלים גם על התמורה.
* למסקנת הגמרא, אם הכהן הקדיש לבדק הבית בכור שנפל בו מום, אינו רשאי לשוקלו בליטרא כדרך הקצבים.
* לדעת רבי שמעון: מביאין קדשים לבית הפסול (ומבאר רבא שיתכן שזה רק בדיעבד ולא לכתחילה).

דף עו עמוד א
* אביי הקשה 3 קושיות (מ-2 משניות וברייתא) על דעת רבא שאמר שלא התיר רבי שמעון להביא קדשים לבית הפסול לכתחילה אלא רק בדיעבד - ורבא שתק לאחר הקושיה השניה (אך את הקושיה הראשונה והשלישית תירץ).
* רב יוסף שאל את אביי מדוע לא הקשה על רבא ממשנה במסכת שביעית (ובגמרא מבואר התירוץ לכך באריכות).

דף עו עמוד ב
* בברייתא (בסוף העמוד הקודם) מבואר, שמצורע שיש לו ספק אם הוא מצורע מוחלט, מביא קרבן ומתנה עליו - והגמרא מבררת מה יעשה עם לוג השמן הבא עם האשם.
* שיירי מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה - אין מקטירים את הקומץ עליהם.
* האיסור להקטיר שיירי קרבן הוא דוקא כשמקטירם לשם קרבן, אך מותר להעלות אותם למזבח לשרפם שם בתורת עצים.

דף עז עמוד א
* לדעת רבי שמעון אין שמן בא בנדבה, אך במקרה בו יש צורך לטהר את האדם מטומאתו מודה רבי שמעון שמותר להביא שמן בנדבה.
* לדעת רבי אליעזר במסכת כריתות: יכול אדם להתנדב בכל יום ויום אשם תלוי, שהרי אין לך אדם שאינו נמצא בספק שמא חטא היום.
* הטעם של רבי אליעזר שבמשנה, שסובר שכל דבר שאינו ראוי להקרבה ניתן להעלותו למזבח לשם עצים, הוא מהפסוק "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" (לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים).
* רבי יהודה (בברייתא) סובר (בניגוד למשנה) שלא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיקרבו [ולדעתו נחלקו רק במקרה שאיברי עולה תמימה נתערבו באיברי בעלת מום שרבי אליעזר אומר יקרבו ורואה אני למעלה כאילו הן עצים וחכמים אומרים לא יקרבו].

דף עז עמוד ב
* למסקנה, הטעם לדעת רבי אליעזר, הסובר שאיברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום, יקרבו, הוא בגלל הפסוק "מום בם לא ירצו לכם" (והיינו: כשהם בפני עצמם ולא כשהם בתערובת).
* מובא במשנה, שאם התערבו אברין באברין בעלי מומין, לדעת רבי אליעזר אם קרב ראש/כרעיים של אחד מהן יקרבו כל הראשים/כרעיים - ומבאר רבי אלעזר שלא הכשיר רבי אליעזר את שאר הראשים/הכרעיים שבתערובת בהקרבה, אלא באופן שמקריבם שנים שנים.

דף עח עמוד א
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שדם שהתערב במים אם יש בו מראית דם כשר - ומחדש רבי יוחנן שדין זה הוא רק אם נפלו המים לתוך הדם, אבל אם נפל הדם לתוך המים, כל טיפת דם שנפלה לתוך המים בטלה.
* ריש לקיש אמר שהפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור - ומדייקת הגמרא מכך 3 דברים: (1) איסורים מבטלים זה את זה (2) הדין שאיסור שנותן טעם ברוב היתר שהתערב בו אוסר את כל התערובת, אינו מן התורה (3) התראת ספק לא נחשבת להתראה.

דף עח עמוד ב
* בעקבות קושיית רבא (בסוף העמוד הקודם) הגמרא חוזרת בה ואומרת שאין ללמוד מדברי ריש לקיש אם דין נותן טעם ברוב הוא מהתורה או לא.
* למסקנת הגמרא: יש מחלוקת תנאים אם אומרים בנוגע לתערובת מין במינו "רואים אותו כאילו הוא מין בשאינו מינו" ואז אינו בטל ברוב אלא משערים אותו כמין בשאינו מינו [בנותן טעם] או אין אומרים ובטל המין במינו ברוב.
* הגמרא מקשה על סתירה בדעת רבי יהודה לגבי תערובת מין במינו אם אומרים "רואים וכו'" או לא (ואביי ורבא מתרצים בעמוד הבא).