דף עג עמוד א * רבי יהודה אומר שרבי יהושע סובר שדבר שיש שמוכרים אותו במנין אינו בטל - ולדעת רב פפא זה הוא התנא של המשנה בתחילת הפרק הסובר שכאשר בהמות האסורות בהקרבה התערבו בזבחים כשרים, והזבחים הכשרים הם הרוב, כל התערובת נאסרת והבהמות האסורות לא מתבטלות ברוב. * רב אשי מציע שהטעם של המשנה הוא כי בעלי חיים חשובים ולכן לא בטלים ברוב לדעת כולם. * הגמרא מקשה מדוע כאשר בהמות האסורות בהקרבה התערבו בזבחים כשרים, והזבחים הכשרים הם הרוב, כל התערובת נאסרת ולא מתירים כל בהמה הפורשת מהתערובת מדין הליכה אחר הרוב. דף עג עמוד ב * למסקנת הגמרא: רבא מבאר, שחכמים גזרו שלא להתיר את הבהמות שבתערובת על ידי הפרשתם מן הרוב לאחר שינידם ממקום קביעותם, משום שחששו שמא יבוא ליטול את הבהמות ממקום קביעותם מבלי שינידם ממקומם ואז כל הבהמות אסורות מדין קבוע. * לדעת רבא: מכיוון שלא התירו חכמים להקריב את הבהמות שבתערובת אפילו על ידי הפרשתם אחת אחת מן התערובת בשעה שהיא ניידת, הרי שאם עבר והקריב את כל הבהמות שבתערובת הקורבן לא מכפר (הואיל ונדחו מלהקריב לכתחילה מחמת הפסולים המעורבים בהם ולכן נדחו לגמרי). (והגמרא מבארת שדבריו הם כדעה הסוברת ש"בעלי חיים נדחין").
דף עד עמוד א * לדעת רב נחמן בשם רב (הסובר כרבי אליעזר): טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול - הותרו כולן ובתנאי שימכור הטבעות (לפחות) שתים שתים בכל פעם. * ספק ספיקה של עבודת כוכבים - לדעת רב: מותרת, לדעת שמואל: אסורה (ואף התנאים נחלקו בכך, והתנאים נחלקו בכך אף בנוגע לשאר איסורים). דף עד עמוד ב * לדעת ריש לקיש: חבית סתומה של תרומה שנתערבה במאה חביות סתומות ונפלה אחת מהן לים המלח - הותרו כולן (ונחלקו האמוראים אם היתר זה הוא דווקא בחבית שניכרת או גם בתאנה). * לדעת רבי אלעזר: חבית של תרומה שנפלה לתוך מאה חביות - פותח אחד מהן ונוטל הימנה כדי דימועה (=אחת ממאה ואחת שבה) ושותה. (ולדעת רב נחמן דין זה הוא רק אם נפתחה אחת מהן). * לדעת רבי אושעיא: חבית של תרומה שנתערבה במאה וחמישים חביות ונפתחו מאה מהן - נוטל הימנה כדי דימועה ושותה, ושאר החביות הסתומות אסורות עד שיפתחו. * הגמרא מבררת כיצד יתכן שנתערבה בהמת טריפה בשאר זבחים והיא אינה ניכרת (והאמוראים מציעים שלוש אפשרויות).
דף עה עמוד א * מדברי רב יוסף (בסוף העמוד הקודם) עולה שבקורבנות אנשים שנתערבו לא ניתן להקריב את הקורבנות (כל קורבן לשם מי שהוא בעליו) הואיל ולא ניתן לקיים בהם מצות סמיכה - ואביי מקשה על כך (בעמוד זה) מברייתא, ורבא מתרץ. * לדעת רבי יש שיעור לזריקת הדם - והגמרא מקשה על כך, ובעמוד הבא הגמרא מתרצת בשני אופנים. דף עה עמוד ב * כל הדינים הנובעים מחמת קדושת הבכור (לא מאכילים אותו לנדות לדעת בית שמאי, ואין קדושתו פוקעת על ידי פדיון, ואינו נשקל בליטרא אם רצה הכוהן למוכרו) חלים גם על התמורה. * למסקנת הגמרא: אם הכוהן הקדיש לבדק הבית בכור שנפל בו מום, אינו רשאי לשוקלו בליטרא כדרך הקצבים. * לדעת רבי שמעון: מביאים קודשים לבית הפסול (ומבאר רבא שיתכן שזה רק בדיעבד ולא לכתחילה).
דף עו עמוד א * אביי מקשה שתי קושיות (משתי משניות) על דעת רבה שאמר שלא התיר רבי שמעון להביא קודשים לבית הפסול לכתחילה אלא רק בדיעבד, ורבה מתרץ את הקושיה הראשונה ושותק לאחר הקושיה השניה. * רב יוסף שואל את אביי מדוע לא הקשה על רבה ממשנה במסכת שביעית (ובגמרא מבואר התירוץ לכך באריכות). * אביי מקשה קושיה נוספת (מברייתא) על דעת רבה, והגמרא (בעמוד הבא) מתרצת. דף עו עמוד ב * בברייתא (בסוף העמוד הקודם) מבואר, שמצורע שיש לו ספק אם הוא מצורע מוחלט, מביא קורבן ומתנה עליו, והגמרא מבררת מה יעשה עם לוג השמן הבא עם האשם. * שיירי מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה - אין מקטירים את הקומץ עליהם. * דברים שאסורים בהקטרה על המזבח הם דוקא כשמקטירם לשם קורבן, אך מותר להעלות אותם למזבח לשורפם שם בתורת עצים. (לדעת רבי אליעזר).
דף עח עמוד א * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שדם שהתערב במים אם יש בו מראית דם כשר - ומחדש רבי יוחנן שדין זה הוא רק אם נפלו המים לתוך הדם, אבל אם נפל הדם לתוך המים, כל טיפת דם שנפלה לתוך המים בטלה. (ואומר רב פפא שדין זה של "דחוי" הוא רק בדבר קדושה אך לא בדבר מצוה). * ריש לקיש אמר שהפיגול והנותר והטמא שבללם זה בזה ואכלם פטור - ומדייקת הגמרא מכך שלושה דברים: (1) איסורים מבטלים זה את זה. (2) הדין שאיסור שנותן טעם ברוב היתר שהתערב בו אוסר את כל התערובת, אינו מן התורה. (3) התראת ספק לא נחשבת להתראה. דף עח עמוד ב * בעקבות קושיית רבא (בסוף העמוד הקודם) הגמרא חוזרת בה ואומרת שאין ללמוד מדברי ריש לקיש, שהדין שאיסור שנותן טעם ברוב היתר שהתערב בו אוסר את כל התערובת, הוא לא מן התורה (במין בשאינו מינו). * למסקנת הגמרא: יש מחלוקת תנאים אם אומרים בנוגע לתערובת מין במינו "רואים אותו כאילו הוא מין בשאינו מינו" ואז אינו בטל ברוב אלא משערים אותו כמין בשאינו מינו (בנותן טעם) או אין אומרים "רואים וכו'" ובטל המין במינו ברוב. * הגמרא מקשה על סתירה בדעת רבי יהודה לגבי תערובת מין במינו אם אומרים "רואים וכו'" או לא (ואביי ורבא מתרצים בעמוד הבא).
דף עט עמוד א * לדעת רבי יהודה משום רבן גמליאל: אין דם מבטל דם, אין רוק מבטל רוק, ואין מי רגלים מבטלים מי רגלים. * לדעת רבא: מין בשאינו מינו - בטעמא, מין במינו - ברובא, ובמקום שיש חשיבות למראה הדבר - תלוי ביטולו במראה. * רבי אלעזר חולק על ריש לקיש (שבדף הקודם) וסובר שכשם שאין מצוות מבטלות זו את זו (וכדעת הלל הזקן) כך אין איסורים מבטלים זה את זה. דף עט עמוד ב * לדעת רבי יהודה: נתינת מים שלוש פעמים על מי רגלים הבלועים בחרס מפליטים אותם, אך רוק לא יוצא מהפשתן אפילו ברחיצות רבות. * לפי רב זביד: ת"ק ורבי אליעזר נחלקו בדם קורבן שנתערב בדם פסולים או בדם התמצית, ונחלקו אם פסול מלזורקו בגלל גזירה, ולפי רב פפא: נחלקו רק בדם קורבן שנתערב בדם התמצית (אך בדם קורבן שנתערב בדם פסולים, לדעת כולם פסול מלזורקו בגלל גזירה). * המשנה בסוף העמוד ממשיכה לעסוק בדין דמים שנתערבו.
דף פ עמוד א * מובא במשנה (שבעמוד הקודם), שאם נתערבו כוס של דם בעלי מומים עם כוסות של דם תמימים, לדעת רבי אליעזר אם נזרקה אחת מהכוסות ניתן לזרוק גם את השאר - ומבאר רבי אלעזר שלא הכשיר רבי אליעזר את זריקת דם שאר הכוסות שבתערובת אלא באופן שזורקם שנים שנים. * במשנה במסכת פרה מובא, שצלוחית של מי חטאת שנפלו לתוכה מים כל שהו, לדעת רבי אליעזר יזה על הנטהר שתי הזאות - והגמרא מבררת מהי סברת רבי אליעזר ומביאה שלוש דעות של אמוראים (ריש לקיש, רבא, רב אשי). * הגמרא בסוף העמוד מקשה מברייתא על ביאורו של ריש לקיש. דף פ עמוד ב * הגמרא מקשה משלוש ברייתות על רב אשי (הסובר שלדעת רבי אליעזר "אין בילה"), ומתרצת. * הגמרא מקשה על רב אשי מהדינים שבמשנתנו (שבתחילת עמוד א), ובעקבות כך רבה (בתחילת העמוד הבא) מתרץ את כל הקושיות באופן אחר.
דף פא עמוד א * המקום לנתינת דם העולה (קיר המזבח למטה מחוט הסיקרא) - לדעת אביי וריש לקיש: כשר לנתינת השיריים של דם החטאת, ולדעת רב יוסף ורבי יוחנן/אלעזר: לא כשר, והמקום לשיירי דם החטאת הוא היסוד של המזבח. (ולכן אם נתערבו השיריים של דם החטאת בדם העולה - לדעת אביי וריש לקיש: מודים חכמים שיתן למטה, ולדעת רב יוסף ורבי יוחנן/אלעזר: לדעת חכמים ישפך לאמה). * הגמרא (בסוף העמוד ובתחילת העמוד הבא) מביאה שתי קושיות של שני אמוראים משתי ברייתות על הדעה השניה, ומתרצת. דף פא עמוד ב * בגמרא (מסוף העמוד הקודם) מובאות שלוש שיטות של תנאים מהיכן נלמד דין "אין עולין מבטלין זה את זה", והגמרא מבארת מדוע כל שיטה לא למדה כמו השיטות האחרות. * הגמרא מביאה ראיה מברייתא לדעת אביי וריש לקיש (ש"מקום עולה מקום שירים"), ודוחה את הראיה. * כשם שמצוה להקדים נתינת דמים עליונים לתחתונים, כך מצוה להקדים נתינת דם קורבנות פנים לדם קורבנות שדמם ניתן על מזבח החיצון.
דף פב עמוד א * הגמרא מבררת את טעמו של רבי עקיבא (שאמר במשנה בסוף העמוד הקודם, שכל הדמים של כל הקורבנות שנכנסו לכפר בהיכל פסולים), ומסיקה שהטעם הוא מריבוי הכתוב במילה "וכל" בפסוק "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ...". * חטאת שקיבל דמה בשתי כוסות ונכנסה אחת לפנים - לדעת רבי יוסי הגלילי: הכוס שנשארה בחוץ כשירה, ולדעת חכמים: פסולה - ובמשנה ובברייתא מבוארים טעמיהם. דף פב עמוד ב * בשר היוצא לחוץ - פסול, ובשר הנכנס לפנים - כשר (ובגמרא מבואר המקורות לכך). * הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בעניין פסול דם חטאת חיצונה הנכנס להיכל ודנה בברייתא זו. * רבא מביא ספיקות שונים בנוגע לאופנים שונים של דם שנכנס שלא למקומו או שהוציאו ממקומו והחזירו למקומו.
דף פג עמוד א * הגמרא מבררת את הטעם של רבי אליעזר (הסובר שדם שנכנס להיכל כדי לכפר, פסול אף על פי שלא היזה ממנו עדיין) ואת הטעם של רבי שמעון (הסובר שדם קורבן נפסל בכניסתו להיכל רק לאחר שהיזה ממנו על המזבח הפנימי). * למסקנת הגמרא: רבי יהודה סובר כמו רבי שמעון (ולכן סובר שאם הכניס לבפנים את הדם במזיד (אך לא בשוגג) פסול רק לאחר שהיזה מן הדם על המזבח הפנימי). * פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מפרט אלו הם הדברים, שאם עלו על המזבח לא ירדו, ואלו הם הדברים שאפילו אם עלו ירדו. דף פג עמוד ב * קומץ הניטל מן המנחה, שלא קידשו אותו בכלי שרת לאחר שנקמץ - אם עלה על המזבח, ירד. * עיכולי עולה שפקעו מעל המזבח אתה מחזיר, ואין אתה מחזיר עיכולי קטורת שפקעו מעל המזבח הפנימי. * הגמרא מבררת את הטעמים של שלוש דעות התנאים שבמשנה שנחלקו איזה דבר פסול שעלה למזבח לא ירד (כל הראוי לאישים / כל הראוי למזבח / נסכים הבאים מחמת עצמם ולא מחמת הזבח). * הגמרא מביאה שתי דעות תנאים נוספות, ומבארת את המחלוקת ביניהם וכן את המחלוקת ביניהם לבין התנאים שבמשנה.
דף פד עמוד א * יכול אדם להתנדב בכל יום מנחת נסכים שכולה כליל גם אם לא הביא זבח. * אדם רשאי להקריב את הנסכים של הקורבן גם בלילה שלאחר הקרבת הקורבן ואף למחרת. * המשנה מפרטת אלו פסולים המזבח מקדש ואלו פסולים המזבח לא מקדש. * בברייתא מבואר המקור לדעתו של רבי יהודה, הסובר שקורבן שנשחט בלילה וקורבן שנשפך דמו וקורבן שיצא דמו חוץ לקלעים, אם עלה על המזבח ירד, וכן מבואר המקור לדעתו של רבי שמעון החולק עליו. דף פד עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא נוספת הממשיכה לבאר את דעתו של רבי יהודה, ומבארת את הכלל בדעתו של רבי יהודה, שכל פסול שמצינו לו הכשר במקום אחר המזבח מקדשו (ואם עלה לא ירד). * לדעת רבי יוחנן: השוחט בהמה של קודשים בלילה בפנים (בבית המקדש) והעלה את איבריה מחוץ למקדש - חייב (משום מעלה בחוץ).
