דף צ עמוד א * הגמרא דוחה את האפשרות שדינו של רבינא בר שילא (הסובר שאימורי קודשים קלים שיצאו מן העזרה לפני זריקת דמים פסולים) שנוי במחלוקת תנאים. * מנחת סוטה ומנחת נדבה - הגמרא מסתפקת איזו מהן קודמת, ומביאה שני ניסיונות להוכיח שמנחת נדבה קודמת, ודוחה ניסיונות אלו. * הברייתא מבארת את המקור לכך שחטאת העוף קודמת לעולת העוף. דף צ עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה שלוש קושיות מברייתות על הדין שחטאת העוף קודמת לעולת העוף, ומתרצת. * חטאת העוף, עולת בהמה, מעשר בהמה – הגמרא מסתפקת איזו מהן קודמת בהקרבה (ומביאה מחלוקת בדין זה). * המשנה ממשיכה לעסוק בדיני הקדימה של קורבנות זה לזה ובדינים נוספים. * תדיר מחברו ומקודש מחברו - הגמרא מסתפקת איזה מהם קודם.
דף צא עמוד א * תדיר לעומת מקודש - הגמרא מביאה חמישה ניסיונות להוכיח שתדיר עדיף וניסיון אחד להוכיח שמקודש עדיף, ודוחה ניסיונות אלו. * הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין כאשר לפנינו שני קורבנות, האחד תדיר והשני אינו תדיר, וקדם ושחט את שאינו תדיר - האם יסיים את הקרבתו, או שייתן את הקורבן שאינו תדיר לאחר (כדי למרס את דמו שלא ייקרש) ויקריב קודם את הקורבן התדיר. (הגמרא מביאה ארבעה ניסיונות להוכיח כאפשרות השניה, ודוחה אותם). דף צא עמוד ב * לדעת רבי טרפון הסובר שאפשר להביא שמן בנדבה - שמואל סובר שקומצו ומקטיר את הקומץ ושיריו נאכלים, ואביי סובר שהשמן מוקטר כולו. (ומבואר למסקנה בגמרא שזו מחלוקת תנאים). * לדעת שמואל: המתנדב להביא יין - מביא ומזלפו על גבי האש שעל המזבח. (ומבארת הגמרא שסובר שמואל כדעת רבי שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר ולכן אין בכך בעיית כיבוי של אש המזבח).
דף צב עמוד א * הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו - עושה להם מערכה בפני עצמם ושורפם. * פרק אחד עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין בגד שניתז עליו דם חטאת, בדין כלי שבושל בו בשר חטאת, ובדין מאכל שנגע בבשר חטאת. * דם חטאת בהמה חיצונית או פנימית שניתז על הבגד - הבגד טעון כיבוס, דם חטאת העוף שניתז על הבגד - הבגד לא טעון כיבוס. דף צב עמוד ב * הגמרא מבררת, מתחילת הסוגיה בעמוד הקודם ועד אמצע עמוד זה, את המקור לדין הנ"ל. * חטאת העוף שהכניס להיכל את דמה בצווארה (לאחר מליקה ולפני הזאת הדם) - רבי אבין מסתפק אם נפסלה. * נשפך הדם מצוואר העוף על הרצפה של העזרה ואסף הכוהן את הדם - רבי אבין מסתפק אם הדם כשר להזאה. * דם חטאת בהמה שניתז על הבגד ומשם ניתז לבגד אחר - השיב רבי ללוי שלדעתו גם הבגד השני טעון כיבוס.
דף צג עמוד א * ניתז דם חטאת על בגד טמא - לדעת רב חסדא: זוהי מחלוקת בין רבי אלעזר וחכמים אליבא דרבה, וכפי שביאר אביי את מחלוקתם, אם הבגד טעון כיבוס או לא. * מי חטאת שנטמאו - רבי אלעזר וחכמים חולקים אם הם מטהרים את האדם מטומאת מת (ואביי ורבא חולקים בביאור מחלוקתם). * לדעת המשנה בדף הקודם (וכך דעת רבי שמעון): חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר ובין שלא היתה לה שעת הכושר, אך רבי עקיבא חולק וסובר שאם היתה לה שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס. * אין דם הנבלע בבגד טעון כיבוס אלא דם שנתקבל קודם לכן בכלי שרת וראוי להזאה ושעדיין לא הוזה. דף צג עמוד ב * אם קיבל הדם מצוואר הבהמה פחות מכדי שיעור הזייה על המזבח בכלי זה ופחות מכדי שיעור הזייה על המזבח בכלי אחר, ועירבם יחד, וניתז מהם על הבגד - לא טעון כיבוס. * שיריים שבאצבע הכוהן מההזאה הקודמת - פסולים להזאה. * נחלקו התנאים, האם הבגד שניתז עליו דם חטאת, צריך שיהא ראוי לקבל טומאה (רבי יהודה) או צריך שיהא דבר המקבל טומאה (רבי אלעזר) - והגמרא מביאה ברייתא עם המקור לדבריהם.
דף צד עמוד א * בסוף העמוד הקודם נחלקו התנאים, האם הבגד שניתז עליו דם חטאת, צריך שיהא ראוי לקבל טומאה או צריך שיהא דבר המקבל טומאה - והגמרא בעמוד זה מביאה שלוש אפשרויות לנפקא מינה בין הדעות. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאין טעון כיבוס אלא מקום הדם. * הגמרא דנה באריכות האם "עור בר כיבוס הוא". דף צד עמוד ב * לדעת רבא: זרק בשבת סודר למים - חייב ("בגד - שרייתו זהו כיבוסו"), זרק בשבת פשתן למים - חייב. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך, שכיבוס של דם החטאת מן הבגד, ושבירת כלי חרס, ומריקה ושטיפה בכלי נחושת – צריכים להיות במקום קדוש. * למרות שהמשנה בדף הקודם אמרה ש"זה חומר בחטאת מקדשי קדשים", מסקנת הגמרא היא שיש חומרות נוספות. * בגד שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לעזרה ונטמא - קורע אותו ומשייר כדי מעפורת ומכניסו בחזרה לעזרה ומכבסו.
דף צה עמוד א * מעיל של כוהן גדול שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לעזרה ונטמא - מכניסו לעזרה בחלקים נפרדים של פחות משלוש אצבעות על שלוש אצבעות ומכבסו. * כיבוס בגד שניתז עליו דם חטאת, וכן כיבוסם של מראות נגעי בגדים - צריכים להיות על ידי העברת שבעת הסממנים שבהם בודקים בגד מדם נדה. * אין מכניסים מי רגלים למקדש.
דף צה עמוד ב * צריך לערב עם כל אחד מהסמנים הללו גם רוק תפל (ולכן אין בעיה בכך שאחד הסממנים הוא מי רגלים ומכניסים אותו למקדש). * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאף כלי שעירה לתוכו תבשיל רותח של בשר הקודשים צריך מריקה ושטיפה. * במקרה שצלה שיפוד של חטאת באוויר תנור ולא נבלע כלום בדופני התנור - רמי בר חמא מסתפק אם צריך לשוברו או לא (הגמרא מביאה שני ניסיונות לפשוט את הספק, ודוחה אותם). * אין לשים את העיסה בחלב, ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה (שלא יאכל הפת עם הבשר). * לדעת רב: קדירות חרס של חמץ בפסח ישברו (ולא יבער אותם על ידי הסקה).
דף צו עמוד א * אין עושים כבשונות בירושלים, ולכן קדירות כלי חרס שבבית המקדש לאחר שבישלו בהם קרבנות - ישברו, ולא יושבו לכבשונות כדי להכשירם בכך. * שברי כלי החרס היו נבלעים במקומם בדרך נס, כדי שלא יהיו אשפתות בעזרה. * תנור של מקדש של מתכת היה ולא של חרס (בגלל שתי הלחם ולחם הפנים שאפייתן בתנור וקדושתן בתנור, ולכן התנור נחשב לכלי שרת, וכלי שרת לא נעשה מחרס).
דף צו עמוד ב * אף אם בישל בשר קרבנות במקצת הכלי ולא בכולו - כל הכלי טעון מריקה ושטיפה (ובניגוד לבגד שניתז עליו דם חטאת, שאינו טעון כיבוס אלא מקום שניתז עליו הדם ולא כל הבגד). * הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו אם קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה או רק קדשי קדשים.
דף צז עמוד א * הטעם של רבי טרפון, הסובר שכלי שבישל בו בתחילת הרגל אינו טעון מריקה ושטיפה אלא בסוף הרגל, הוא בגלל ש"כל יום ויום נעשה גיעול לחברו". * הגמרא מביאה את המקור לדעת חכמים, הסוברים שאם בישל בכלי בתחילת הרגל ממתין רק עד אחר זמן אכילה ואז טעון מריקה ושטיפה. * לדעת רבי: מריקה ושטיפה בצונן, ולדעת חכמים: מריקה בחמין ושטיפה בצונן. (והגמרא מבררת את טעמיהם). * האמוראים נחלקו אם לבאר את המשנה כדעת חכמים או כדעת רבי שמעון החולק עליהם וסובר שכלים שנתבשלו בהם קודשים קלים לא טעונים מריקה ושטיפה.
דף צז עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאינו אסור אלא מקום שבלע, וכן המקור לכך שרק הנוגע בבשר החטאת נעשה כמותה ולא אם נגע בגידין או בעצמות או בקרנים או בטלפים. * אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש (ולכן לדעת רבא: בשר שלמים נפסל כשנגע בחטאת שהיא פסולה ואסור לאוכלו). * הגמרא מבררת את המקור לכך שאף הנוגע בבשר שאר קודשים (ולא רק בחטאת) נהיה קדוש כמוהו. * המקור לחיוב לשחוט את כל הקורבנות בסכין (בכלי שרת) נלמד מקורבן עולה (מאברהם).
דף צח עמוד א * נחלקו התנאים מה המקור לכך שאכילת שלמי ציבור היא לזכרי כהונה בלבד. * המקור לכך שאף הנוגע בבשר שאר קודשים (ולא רק בחטאת) נהיה קדוש כמוהו הוא מההיקש לחטאת (ולדעת רבי עקיבא: מההיקש למנחה) בפסוק "זֹאת הַתּוֹרָה...". * מההיקש לאשם בפסוק "זֹאת הַתּוֹרָה..." לומדים שבכל הקורבנות השפיר והשליא שבמעיהם לא קדושים. * מההיקש לשלמים בפסוק "זֹאת הַתּוֹרָה..." לומדים שבכל הקורבנות אם חשב על מנת לאוכלם לאחר זמנם מתפגלים ופוסלים את הנסכים הבאים עמהם. * חטאת וכל הקודשים אינם באים אלא מן החולין ומקריבים אותם ביום ועבודתם נעשית ביד הימנית. * העצמות של אשם ושל כל הקודשים מותרים ואין בהם קדושה. דף צח עמוד ב * נפל דם חטאת תחילה על הבגד ואחר כך נפל דם עולה - הבגד טעון כיבוס, אך אם נפל דם עולה תחילה על הבגד ואחר כך נפל דם חטאת - הבגד לא טעון כיבוס. * טבח המתעסק בדמים ונמצא דם על בגדו הטעון טבילה - אינו חוצץ (כי אינו מקפיד על הדם שעל הבגד). * פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחלקם של הכוהנים בבשר הקודשים ובעורות של קודשי הקודשים, ובדיני פרים ושעירים הנשרפים.
דף צט עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה שכוהן שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר (חוץ מבעל מום). * בעל מום טמא - אינו חולק בבשר הקודשים כדי לאכול בערב לאחר שיטהר. * טמא אינו חולק בקורבנות ציבור שהקריבו טהורים כדי לאכול בערב לאחר שיטהר. * במשנה בעמוד הקודם נאמר שאונן נוגע בקודשים, והגמרא מקשה על כך ממשנה בחגיגה שממנה משתמע שאינו נוגע. דף צט עמוד ב * למסקנת הגמרא: נגיעת אונן בקודשים מותרת, אך לא אכילת קודשים. * מהמשנה בדף הקודם עולה שאכילת קודשים מותרת לאונן בערב, והגמרא מקשה על כך ממשנה בפסחים, ומביאה שני תירוצים. * אנינות לילה - לדעת רבי יהודה: מדברי תורה, ולדעת רבי שמעון: מדברי סופרים. * הגמרא מקשה שיש סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קורבן פסח או לא, ומביאה שני תירוצים בעמוד זה, ושלושה תירוצים בדף הבא.
דף ק עמוד א * הגמרא מביאה בעמוד זה שני תירוצים נוספים על הקושיה שהקשתה בעמוד הקודם (על סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קורבן פסח או לא). * הגמרא מוכיחה כתירוצו של אביי משתי ברייתות הנראות סותרות, שיש חילוק בין מי שנעשה אונן לפני חצות בערב פסח למי שנעשה אונן אחר חצות. * "לָהּ יִטַּמָּא" - לדעת רבי ישמעאל: רשות, ולדעת רבי עקיבא: חובה.
דף ק עמוד ב * הגמרא מביאה בעמוד זה תירוץ נוסף על הקושיה שהקשתה בדף הקודם (על סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קורבן פסח או לא). * רבינא לומד מדברי רבה בר רב הונא שאכילת הפסח מעכבת (ומי שהקריב ולא אכל לא יצא ידי חובתו). * הגמרא מביאה ברייתא עם סתירה לכאורה בין הרישא לסיפא, ומביאה שלושה תירוצים. * נחלקו התנאים אם אכילת קודשים במוצאי יום קבורה מותרת או אסורה. * לדעת רבי: אנינות הלילה שאחר יום המיתה היא מדרבנן ולא מהתורה (וחולק על רבי יהודה).
