דף צז עמוד א * הטעם של רבי טרפון, הסובר שכלי שבישל בו בתחילת הרגל אינו טעון מריקה ושטיפה אלא בסוף הרגל, הוא בגלל ש"כל יום ויום נעשה גיעול לחברו". * הגמרא מביאה את המקור לדעת חכמים, הסוברים שאם בישל בכלי בתחילת הרגל ממתין רק עד אחר זמן אכילה ואז טעון מריקה ושטיפה. * לדעת רבי: מריקה ושטיפה בצונן, ולדעת חכמים: מריקה בחמין ושטיפה בצונן. (והגמרא מבררת את טעמיהם). * האמוראים נחלקו אם לבאר את המשנה כדעת חכמים או כדעת רבי שמעון החולק עליהם וסובר שכלים שנתבשלו בהם קודשים קלים לא טעונים מריקה ושטיפה.
דף צז עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאינו אסור אלא מקום שבלע, וכן המקור לכך שרק הנוגע בבשר החטאת נעשה כמותה ולא אם נגע בגידין או בעצמות או בקרנים או בטלפים. * אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש (ולכן לדעת רבא: בשר שלמים נפסל כשנגע בחטאת שהיא פסולה ואסור לאוכלו). * הגמרא מבררת את המקור לכך שאף הנוגע בבשר שאר קודשים (ולא רק בחטאת) נהיה קדוש כמוהו. * המקור לחיוב לשחוט את כל הקורבנות בסכין (בכלי שרת) נלמד מקורבן עולה (מאברהם).
דף צח עמוד א * נחלקו התנאים מה המקור לכך שאכילת שלמי ציבור היא לזכרי כהונה בלבד. * המקור לכך שאף הנוגע בבשר שאר קודשים (ולא רק בחטאת) נהיה קדוש כמוהו הוא מההיקש לחטאת (ולדעת רבי עקיבא: מההיקש למנחה) בפסוק "זֹאת הַתּוֹרָה...". * מההיקש לאשם בפסוק "זֹאת הַתּוֹרָה..." לומדים שבכל הקורבנות השפיר והשליא שבמעיהם לא קדושים. * מההיקש לשלמים בפסוק "זֹאת הַתּוֹרָה..." לומדים שבכל הקורבנות אם חשב על מנת לאוכלם לאחר זמנם מתפגלים ופוסלים את הנסכים הבאים עמהם. * חטאת וכל הקודשים אינם באים אלא מן החולין ומקריבים אותם ביום ועבודתם נעשית ביד הימנית. * העצמות של אשם ושל כל הקודשים מותרים ואין בהם קדושה. דף צח עמוד ב * נפל דם חטאת תחילה על הבגד ואחר כך נפל דם עולה - הבגד טעון כיבוס, אך אם נפל דם עולה תחילה על הבגד ואחר כך נפל דם חטאת - הבגד לא טעון כיבוס. * טבח המתעסק בדמים ונמצא דם על בגדו הטעון טבילה - אינו חוצץ (כי אינו מקפיד על הדם שעל הבגד). * פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחלקם של הכוהנים בבשר הקודשים ובעורות של קודשי הקודשים, ובדיני פרים ושעירים הנשרפים.
דף צט עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה שכוהן שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר (חוץ מבעל מום). * בעל מום טמא - אינו חולק בבשר הקודשים כדי לאכול בערב לאחר שיטהר. * טמא אינו חולק בקורבנות ציבור שהקריבו טהורים כדי לאכול בערב לאחר שיטהר. * במשנה בעמוד הקודם נאמר שאונן נוגע בקודשים, והגמרא מקשה על כך ממשנה בחגיגה שממנה משתמע שאינו נוגע. דף צט עמוד ב * למסקנת הגמרא: נגיעת אונן בקודשים מותרת, אך לא אכילת קודשים. * מהמשנה בדף הקודם עולה שאכילת קודשים מותרת לאונן בערב, והגמרא מקשה על כך ממשנה בפסחים, ומביאה שני תירוצים. * אנינות לילה - לדעת רבי יהודה: מדברי תורה, ולדעת רבי שמעון: מדברי סופרים. * הגמרא מקשה שיש סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קורבן פסח או לא, ומביאה שני תירוצים בעמוד זה, ושלושה תירוצים בדף הבא.
דף ק עמוד א * הגמרא מביאה בעמוד זה שני תירוצים נוספים על הקושיה שהקשתה בעמוד הקודם (על סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קורבן פסח או לא). * הגמרא מוכיחה כתירוצו של אביי משתי ברייתות הנראות סותרות, שיש חילוק בין מי שנעשה אונן לפני חצות בערב פסח למי שנעשה אונן אחר חצות. * "לָהּ יִטַּמָּא" - לדעת רבי ישמעאל: רשות, ולדעת רבי עקיבא: חובה.
דף ק עמוד ב * הגמרא מביאה בעמוד זה תירוץ נוסף על הקושיה שהקשתה בדף הקודם (על סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קורבן פסח או לא). * רבינא לומד מדברי רבה בר רב הונא שאכילת הפסח מעכבת (ומי שהקריב ולא אכל לא יצא ידי חובתו). * הגמרא מביאה ברייתא עם סתירה לכאורה בין הרישא לסיפא, ומביאה שלושה תירוצים. * נחלקו התנאים אם אכילת קודשים במוצאי יום קבורה מותרת או אסורה. * לדעת רבי: אנינות הלילה שאחר יום המיתה היא מדרבנן ולא מהתורה (וחולק על רבי יהודה).
דף קא עמוד א * הטעם לכך ששרפו אהרן ובניו את שעיר חטאת של ראש חודש (ביום השמיני למילואים) - לדעת רבי נחמיה: מפני אנינות (שמתו שני בני אהרן), לדעת רבי יהודה ורבי שמעון: מפני שנגעה בה טומאה. * הגמרא מבארת באריכות כיצד שתי הדעות הללו מפרשות את הפסוקים שנאמרו בעניין זה (מה שאל משה ומה השיב אהרן). דף קא עמוד ב * שעיר נחשון וחטאת שמיני - לא נשרפו (אלא רק שעיר של ראש חודש). * רבי נחמיה סובר שאנינות לילה היא מהתורה. * לדעת רבי אלעזר בשם רבי חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, ולדעת רב אשי: עד ששם שלום בין השבטים בימי יהושע. * לדעת רב: משה רבינו היה כוהן גדול (והגמרא מקשה על כך כמה קושיות מברייתות, ומתרצת).
דף קב עמוד א * אין זר ואין קרוב רואים את הנגעים. * הגמרא מביאה שזו מחלוקת תנאים אם משה היה כוהן או לא. * כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם. * "וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר" - דעה אחת: מלך הוא והסביר לו פנים, דעה שניה: רשע הוא והעיז פניך בו. * לעולם תהא אימת מלכות עליך. * ביקש משה מלכות לו ולזרעו, ולא נתנו לו עבור זרעו. * בשעה שפוסקים גדולה לאדם - פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, ואם הגיס דעתו - הקב"ה משפילו. * הגמרא מביאה את המקורות לכך שכוהנים בעלי מומים (בין מום קבוע ובין מום עובר) חולקים בקודשים (וגם אם הם בעלי מומים מעיקרם). דף קב עמוד ב * לדעת אבא שאול (החולק על המשנה שבתחילת הפרק): לעולם הכוהן אינו אוכל עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים. * הגמרא מביאה את המקורות לכך שטבול יום אינו חולק במנחה חטאת ושלמים לאכול לערב. * בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא (ואם הוא אנוס אז מותר).
דף קג עמוד א * הגמרא מביאה שלוש דעות לבאר את כוונת רבי יהודה שאמר שאין הכוהנים זוכים בעור של עולת הקדש (עולה הבאה מן המותרות / מתפיס עולה לבדק הבית / מקדיש נכסיו וכשיטת רבי יהושע). * לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: אין הכוהנים זוכים בעורה של עולת גר שמת ואין לו יורשים. * עולה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה - אין הכוהנים זכאים בעורה. דף קג עמוד ב * אף אם העולה נשחטה שלא לשמה - הכוהנים זכאים בעורה. * המקור לכך שגם עורות קודשי קודשים (ולא רק עולה) הם לכוהנים - לדעת ת"ק: מריבוי הפסוק ("אֲשֶׁר הִקְרִיב"), לדעת רבי ישמעאל: מקל וחומר, לדעת רבי: אין צורך בלימוד לשם כך. * לדעת אביי: המשנה היא כדעתו של רבי, לדעת רבא: המשנה היא כדעתו של רבי אלעזר ברבי שמעון (מחלוקת רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון היא האם הדם מרצה על העור בפני עצמו).
דף קד עמוד א * רבי יהושע אומר: אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם, רבי אליעזר אומר: דם אף על פי שאין בשר. (הגמרא דוחה את ההכרח שרבי ורבי אלעזר ברבי שמעון, שנחלקו אם הדם מרצה על העור בפני עצמו, נחלקו במחלוקת זו). * לדעת רבי חנינא: נמצאת טריפה בבני מעיים, הדם מרצה על העור (כיון שהפסול הוכר רק לאחר הפשט וזריקה). דף קד עמוד ב * האמוראים חולקים מה היא "בירה" שהוזכרה במשנה - לדעת רבי יוחנן: מקום בהר הבית, לדעת ריש לקיש: כל הבית כולו קרוי בירה. * פרים ושעירים הנשרפים שנפסלו בעזרה אחר זריקה - לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: שריפתם בהר הבית, ולדעת הברייתא של לוי: שריפתם בעזרה. * רבי ירמיה מסתפק אם לינה פוסלת בבשר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים (הגמרא מביאה שלושה ניסיונות לפשוט את הספק ודוחה ניסיונות אלו). * רבי אלעזר מסתפק אם יציאה מחוץ לעזרה פוסלת בבשר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים (אם יצאו מן העזרה לפני זריקת דמים).
דף קה עמוד א * רבי אלעזר מסתפק מה הדין במקרה ש"נקיטי לה בבקולסי". * השורף פרה אדומה והשורף פרים הנשרפים והמשלח את השעיר המשתלח - לדעת רבי מאיר: מטמאים אוכלים ומשקים שנגעו בהם, ולדעת חכמים: המשלח את השעיר המשתלח אינו מטמא. * פרים ושעירים הנשרפים - אינם מטמאים אוכלים ומשקים כל עוד לא יצאו מחוץ לעזרה. דף קה עמוד ב * לדעת רבי חייא בר אבא [בדעת רבי מאיר]: כזית מנבלת עוף טהור שבידו של אדם מטמא אוכלים ומשקים. * לדעת רבי זירא [בדעת רבי מאיר]: נבלת עוף טהור - רק האוכל הנוגע בה טמא, אך אינו מטמא אחרים. * הגמרא מביאה את המקור לכך שמרגע שיצאו הפרים והשעירים הנשרפים מהעזרה הרי הם מטמאים את בגדי המתעסקים בהם (לדעת חכמים). * הגמרא מביאה את המקור לכך ששריפת הפרים והשעירים נעשית מחוץ לשלוש מחנות.
דף קו עמוד א * לדעת חכמים: פר ושעיר של יום הכיפורים נשרפים לצפונה של ירושלים חוץ לשלוש מחנות (ולדעת רבי אליעזר: למזרחה של ירושלים). * "וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו" - במקרה בו ניתך הבשר של פרים ושעירים הנשרפים אך עוד לא נעשו אפר: ת"ק סובר שמטמאים בגדים, ורבי שמעון חולק. * פרק שלושה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני השוחט ומעלה קורבן מחוץ לעזרה. * הגמרא מביאה את המקור לעונש ולאזהרה למעלה קורבן מחוץ לעזרה, ואת המקור לעונש לשוחט קורבן מחוץ לעזרה. * כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' - אינו אלא לא תעשה. דף קו עמוד ב * הגמרא מבררת (מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא) את המקור לאזהרה שלא לשחוט קורבן (שהוקדש בשעת איסור הבמות) מחוץ לעזרה. * לדעת אביי המקור לכך הוא מ"קל וחומר" (מקודשים שהקדישם בשעת היתר הבמות). * לאחר סדרת קושיות (ותירוצים) הגמרא דוחה את הלימוד של אביי על ידי כך שמקשה שאפילו למי שאומר ש"עונשין מן הדין" הרי שמודה הוא ש"אין מזהירין מן הדין". * למסקנת הגמרא המקור לכך הוא מגזירה שוה. (ובתחילת העמוד הבא מובאת דעה נוספת שהמקור לכך הוא מהיקש).
דף קז עמוד א * קודשים שנשחטו בחוץ חייב אם העלם בחוץ - הגמרא מבררת את המקור לדין זה. * רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו מהו המקור לחיוב של זורק דם קורבן מחוץ לעזרה. * רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו לגבי מוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ אם חייב או לא. * הגמרא מבררת את המקור לכך שהקומץ מנחה והמקבל דם קורבן מחוץ לעזרה פטור. דף קז עמוד ב * שחט קורבן מחוץ לעזרה וזרק את דמו מחוץ לעזרה (בשוגג בהעלם אחד) - לדעת רבי ישמעאל חייב אחת, ובדעת רבי עקיבא נחלקו האמוראים אם חייב שתים או אחת. * זרק דם קורבן בחוץ והעלה אותו בחוץ (בשוגג בהעלם אחד) - לדעת רבי ישמעאל חייב שתים, ובדעת רבי עקיבא נחלקו האמוראים אם חייב אחת או שתים. * שחט קורבן מחוץ לעזרה וזרק את דמו מחוץ לעזרה והעלה אותו בחוץ (בשוגג בהעלם אחד) - לדעת כולם חייב שתים. * השוחט עולה בדרום העזרה - אינו חייב משום שוחט בחוץ. * השוחט קורבן על גג ההיכל - לדעת עולא חייב משום שוחט בחוץ, ורבא חולק. * המעלה קורבן בחוץ בזמן הזה - לדעת רבי יוחנן חייב, ולדעת ריש לקיש פטור. * המעלה מבשר קורבן בחוץ ואין בו שיעור כזית ועצם משלימו לכזית - לדעת רבי יוחנן חייב, ולדעת ריש לקיש פטור.
דף קח עמוד א * המעלה חוץ לעזרה ראש של בן יונה שאין בו כזית ומלח משלימו לכזית - רבא מסתפק אם חייב משום מעלה בחוץ. * לדעת זעירי: המעלה בחוץ קורבן שנשחט בלילה בפנים - לדעת רבי פטור, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון חייב. * לדעת רבה: הזורק בחוץ דם קורבן שהתקבל בכלי חול - לדעת רבי פטור, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון חייב. * הגמרא מבארת שמחלוקת חכמים ורבי יוסי הגלילי (לגבי טמא שאכל קודש טמא אם חייב כרת) היא במקרה שנטמא הבשר ואחר כך נטמא הגוף של האדם. * הגמרא מבררת את המקור לכך שהשוחט קורבן בחוץ להדיוט חייב והמעלה קורבן בחוץ להדיוט פטור. דף קח עמוד ב * שנים שאחזו באבר אחד של קורבן והעלו אותו בחוץ - לדעת רבי שמעון (והמשנה בעמוד הקודם): חייבים, ולדעת רבי יוסי: פטורים. * במשנה (בעמוד א) מובא שאם העלה וחזר והעלה וחזר והעלה חייב על כל עלייה לדעת רבי שמעון ולדעת רבי יוסי חייב רק אחת - והגמרא מביאה כמה דעות שונות בביאור מחלוקתם. * רבי יוסי ורבי שמעון נחלקו במשנה (בעמוד א) אם חייב על העלאה בחוץ דוקא על גבי המזבח או אפילו על גבי הסלע - והגמרא מבארת את המקור לדעתם. * קרן וכבש וריבוע ויסוד - מעכבים בבמה גדולה ואין מעכבים בבמה קטנה.
