דף נב עמוד א
* פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים - נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם גובים אותם מחדש מכל אחד ואחד מישראל או שמביאים אותם מתרומת הלשכה.
* רבי ירמיה אמר, שאנשי בבל הטפשים, מכיון שדרים הם בארץ חשוכה הם אומרים שמועות חשוכות.
* למסקנת הגמרא: אם מת הכהן הגדול ולא מינו אחר תחתיו, היו מביאים מנחת חביתין שלימה בבוקר ומנחת חביתים שלימה בין הערביים.
* שיעור הלבונה שהיה בא עם מנחת החביתין - לדעת אבא יוסי בן דוסתאי: קומץ בשחרית וקומץ בבין הערביים, ולדעת חכמים: חצי קומץ בשחרית וחצי קומץ בבין הערביים.

דף נב עמוד ב
* כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו (ומביאים עשרון שלם בבוקר ועשרון שלם בבין הערביים) - שיעור הלבונה והשמן לא הוכפל.
* האמוראים נחלקו בדעת רבי יוחנן אם פוסק כאבא יוסי בן דוסתאי או כסתם משנה החולקת עליו.
* פרק חמישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מפרט כללים במעשה המנחות.

דף נג עמוד א
* למסקנת הגמרא המקור לכך שמנחה שנחמצה פסולה, הוא מהמילה "תהיה" ("מצה תהיה").
* רבי עזרא נכדו של רבי אבטולס, היה דור עשירי לרבי אלעזר בן עזריה, שהוא היה דור עשירי לעזרא הסופר.
* הגמרא מביאה (בסוף עמוד זה ובעמוד הבא) דברי אגדה שאמר רבי עזרא לרבי פרידא.
* לפי דרשתו של רבי עזרא עולה שהמילה אדירים בפסוק "צללו כעופרת במים אדירים" מתייחסת למצרים.

דף נג עמוד ב
* "מה לידידי בביתי..." - בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש (ובא להתפלל על בניו), והגמרא מתארת משא ומתן שלו עם הקב"ה, ולבסוף יצאה בת קול ואמרה שתהיה לעם ישראל אחרית טובה.
* דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה: "כי חזק הוא ממנו" - אל תיקרי ממנו אלא ממנו (תוס' ערכין: עם נ' דגושה), כביכול שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם.
* למה נמשלו ישראל לזית? - לומר לך מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעוה"ז ולא בעולם הבא / לומר לך מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין.

דף נד עמוד א
* לדעת רבי אילא: מנחת חוטא היא הכי קשה לקמיצה, כיון שאין נותנים בה שמן, לדעת רב יצחק בר אבדימי: מנחת חוטא לא קשה לקמיצה יותר משאר המנחות, כיון שמגבלה במים.
* האמוראים נחלקו אם משערים דבר לפי מה שהוא עכשיו או לפי מה שהיה בתחילתו.
* הגמרא מקשה מברייתא על הדעה השניה ומתרצת, ומקשה שוב מברייתא אחרת על הדעה השניה.

דף נד עמוד ב
* רבה מבאר שהאמוראים נחלקו רק במקרה שהיה בו בתחילה כשיעור ואח"כ צמק ואח"כ חזר ותפח (ונחלקו אם יש דיחוי באיסור).
* הגמרא מקשה על הדעה הסוברת שיש דיחוי באיסורים (ונשארת בתיובתא).
* הגמרא ממשיכה לנסות להוכיח בנוגע למחלוקת האמוראים לפי מה משערים.
* המרבה במעשרות (מפריש יותר מכשיעור) - פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלין.
* לדעת אבא אלעזר בן גומל: כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה.

דף נה עמוד א
* תורמים תאנים על גרוגרות, במקום שרגילים לעשות מהתאנים גרוגרות, ולא תורמים גרוגרות על תאנים, ואפילו במקום שרגילים לעשות מתאנים גרוגרות - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר בברייתא.
* רב פפא מדייק מדברי הגמרא שעדיף לדחוק ולהעמיד את הרישא והסיפא של משנה בשני מקרים שונים מאשר בשתי דעות תנאים חלוקות.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם החמיצו שיירי המנחה ועוסק בהם עובר בלא תעשה.

דף נה עמוד ב
* הגמרא ממשיכה לעסוק בבירור המקור לדין הנ"ל.
* כלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנים אותם בכלל ופרט - והגמרא מקשה על כך מברייתא ומתרצת.
* כל החטאות טעונות שחיטה בצפון - נלמד מהפסוק "ושחט את החטאת במקום העולה".
* "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה" - המילה "אותו" באה למעט (לפי האמור בסוף עמוד זה) ששעירי החטאת שהקריבו הנשיאים לא צריכים להישחט בצפון.

דף נו עמוד א
* הגמרא ממשיכה לברר מה ממעטים מהמילה "אותו" שנאמרה בשעיר חטאת נשיא, ומסיקה למסקנה שלומדים מכך שהקרבן צריך להיות בצפון בעת שחיטתו ואין השוחט את הקרבן צריך להיות בצפון בעת השחיטה.
* שחיטת בהמה לקרבן כשירה בזר, אך מליקת עוף לקרבן כשירה רק בכהן.
* רב פפא מחדש שאם אפה את המנחה בחימוץ לוקה שתים (אחת על עריכתה ואחת על אפייתה) - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר.

דף נו עמוד ב
* הכל מודים במחמץ (את המנחה) אחר מחמץ שהוא חייב, במסרס (בהמה) אחר מסרס שהוא חייב, לא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא במטיל מום בבעל מום (והגמרא מבררת את מקורותיהם).
* אסור להטיל מום בקרבן בידיו, ואף לא לגרום לו מום על ידי אחרים.
* הניח שאור על גבי עיסה (של מנחה) והלך וישב לו ונתחמצה מאליה - חייב.

דף נז עמוד א
* הניח בשר על גבי גחלים - היפך בו חייב, לא היפך בו פטור (והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר), ואם נצלה בו כגרוגרת מצד אחד במקום אחד חייב (ונחלקו הלישנות בגמרא אם חייב גם כאשר הצליה היתה בשנים או שלשה מקומות).
* המחמיץ את המנחה הכשרה חייב ואת הפסולה פטור,
* חימצה ויצאה מהעזרה לאחר החימוץ וחזר וחימצה - הגמרא מסתפקת אם חייב על החימוץ השני.
* חימצה לקומץ שבמנחה לאחר שהעלה אותה על המזבח כדי להקטירה - הגמרא מסתפקת אם חייב משום מחמץ את המנחה.

דף נז עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי סובר שחייבים על חימוץ לחם הפנים, ורבי עקיבא סובר שחייבים על חימוץ מנחת נסכים.
* רבי יוחנן סובר שרבי יוסי הגלילי ורבי יאשיה סוברים שכלי המדידה של דברים יבשים התקדשו [ורבי עקיבא ורבי יונתן חולקים וסוברים שלא התקדשו (ונחלקו אם כלי המדידה של דברים לחים התקדשו רק מבפנים או אף מבחוץ)].
* המעלה למזבח "כל שממנו לאישים" עובר בלא תעשה, ונחלקו האמוראים אם חייב כשהעלה על גבי הכבש.

דף נח עמוד א
* רבי יוחנן לומד מהמילה "אותם" (בפסוק: "קרבן ראשית תקריבו אותם") שציבור לא יכול להביא שתי הלחם בנדבה.
* התנאים נחלקו על מה עוברים משום "בל תקטירו" - "כל שממנו לאישים" או "כל ששמו קרבן" [הנפק"מ: בשר חטאת העוף, לוג שמן של מצורע].
* בעניין איסור הקטרת שאור ודבש - אביי ורבא נחלקו אם כוונת התנא בברייתא לרבות איסור בחצי זית או בחצי קומץ.

דף נח עמוד ב
* שורש מחלוקת אביי ורבא לעיל הוא האם יש קומץ פחות מ-2 זיתים.
* המעלה משאור ודבש המעורבים יחד זה בזה על גבי המזבח - לדעת רבא: לוקה משום שאור ומשום דבש ומשום עירובי שאור ומשום עירובי דבש, לדעת אביי: לא לוקה על לאו שבכללות (ונחלקו הדעות במקרה זה אם לוקה 2 או כלל לא לוקה).

דף נט עמוד א
* בברייתא מובאים המקורות לדינים הבאים (המובאים במשנה): לחם הפנים אין טעון שמן, מנחת נסכים אין טעונה לבונה, שתי הלחם אין טעונים לא שמן ולא לבונה.
* הברייתא מביאה את המקור לכך שהיה צורך לתת לבונה במנחה שהקריבו ביום השמיני למילואים.
* הגמרא דנה בדברי הברייתא הזו עד תחילת העמוד הבא.

דף נט עמוד ב
* בברייתא מובאים המקורות לדינים הבאים (המובאים במשנה): הנותן שמן על מנחת חוטא פסל בכך את המנחה ואין לה תקנה, אבל הנותן לבונה יש לה תקנה בלקיטת הלבונה.
* אם נתן עליה לבונה שחוקה (שאין אפשרות ללוקטה מן הסולת) - המנחה פסולה.
* 3 אמוראים מתרצים מדוע בלקיטת הלבונה חוזרת המנחה להכשרה ולא אומרים שכיון שנדחתה בעוד הלבונה עליה תדחה לגמרי (לפי ביאור התוס').

דף ס עמוד א
* נתן משהו שמן על גבי כזית מנחת חוטא - לפי הלישנא הראשונה (בסוף העמוד הקודם): פסל את המנחה, לפי הלישנא השניה (בתחילת עמוד זה): ספק אם פסל את המנחה.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שאם נתן כלי שיש בו שמן על גבי כלי שמונחת בו מנחת חוטא - לא פסל את המנחה.
* המשנה מפרטת אלו מנחות טעונות הגשה ואלו טעונות תנופה.

דף ס עמוד ב
* הברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מביאה את המקור לכך שמנחת חוטא טעונה הגשה.
* הברייתא מביאה מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בנוגע למקורות לכך שמנחת העומר ומנחת סוטה טעונות הגשה.
* הברייתא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מביאה את דעת רבי שמעון (והמקורות לדעתו) הסובר ששתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח אינן טעונות הגשה.

דף סא עמוד א
* המשנה מפרטת אלו מנחות טעונות תנופה ולא הגשה, ואלו טעונות הגשה ותנופה, ואלו אינן טעונות כלום.
* אשם מצורע ולוג השמן שלו - טעונים תנופה כאחד.
* הגמרא מבררת את המקור לדעתו של רבי אליעזר בן יעקב הסובר שביכורים טעונים תנופה.

דף סא עמוד ב
* גם רבי יהודה סובר שביכורים טעונים תנופה (אך המשנה הזכירה את רבי אליעזר בן יעקב כי המקור לשיטתו הוא מפסוק מוקדם יותר או כי הוא חכם ביותר).
* אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופה, ותנופה עצמה בישראל אבל לא בידי נשים ולא בידי עובדי כוכבים.

דף סב עמוד א
* כהן אחד מביא את האיברים מבית המטבחיים, כהן שני מניף, כהן שלישי מוליך להקטרה.
* הנפת שתי הלחם וכבשי עצרת - לדעת ת"ק: הלחם למעלה, לדעת רבי יוסי בן המשולם: כבשים למעלה, לדעת חנינא בן חכינאי: מניח שתי הלחם בין ירכותיהן של כבשים ומניף, לדעת רבי: מניח זה בצד זה ומניף.
* התנופה - רבי יוחנן: מוליך ומביא - למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו, רבי יוסי בר רבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים.
* שיירי מצוה מעכבים את הפורענות.

דף סב עמוד ב
* 3 אמוראים נחלקו (החל מסוף העמוד הקודם) בביאור יסוד המחלוקת של רבי וחכמים, שנחלקו אם תנופת כבשי עצרת לאחר השחיטה היא כשהם שלימים או שמניפים רק חזה ושוק.
* הגמרא מבארת מדוע לא לומדים בקל וחומר שינהגו בשלמי יחיד ובשלמי ציבור ובאשם מצורע 3 מצוות (סמיכה, תנופה כשהם שחוטים, תנופה כשהם חיים) אלא רק 2 מצוות מתוכן.
* חמשה שהביאו קרבן אחד - אחד מהשותפים מניף עבור כולם.
* אשה שהביאה קרבן וכן השולח קרבנותיו ממדינת הים - הכהן מניף בעבורם.

דף סג עמוד א
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי יוסי הסובר שהחילוק בין מרחשת למחבת הוא שלמרחשת יש כיסוי ולמחבת אין, ואת טעמו של רבי חנינא בן גמליאל הסובר שמרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין ומחבת צפה ומעשיה קשין.
* האומר "הרי עלי מרחשת" - לדעת בית שמאי: יהא מונח עד שיבוא אליהו (כי ספק אם נדר להביא כלי ששמו מרחשת או מנחה הנקראת מרחשת), לדעת בית הלל: יביא כלי הנקרא מרחשת.
* לדעת רבי שמעון: אפייתן של המנחות תהיה דוקא בתנור, ובתחילת הקדש הסולת למנחה יאמר שהוא מקדישה על מנת שתיאפה בתנור.

דף סג עמוד ב
* האומר "הרי עלי מנחת מאפה" - לדעת רבי יהודה: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, ובדיעבד יצא ידי חובתו, לדעת רבי שמעון: רשאי לכתחילה להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: אף בדיעבד לא יצא ידי חובה.
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בהלכות קרבן העומר.
* המשנה מביאה דעות של תנאים הסוברים שבדינים מסויימים בקרבן העומר יש הבדל בין שבת לימות החול.