דף סה עמוד א * "פתחיה" זה מרדכי, והגמרא מבארת מדוע נקרא "פתחיה". * אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה בעלי מראה בעלי קומה בעלי זקנה בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון. * המשנה מתארת כיצד היו קוצרים את העומר. * מר"ח ניסן ועד ח' בניסן לא מספידים, כי בימים אלו הצליחו חכמים במאבקם נגד הצדוקים שטענו שיחיד יכול להתנדב ולהביא קרבן תמיד. * מח' בניסן ועד סוף פסח לא מתענים, כי בימים אלו הצליחו חכמים במאבקם נגד הבייתוסים שטענו ש"ממחרת השבת" (האמור בספירת העומר) הכוונה היא ליום ראשון. דף סה עמוד ב * החל מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא מובאות הוכחות שונות של תנאים לבאר ש"מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת" הכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח. * "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" - שתהא ספירה לכל אחד ואחד (שכל אחד חייב לספור).
דף סו עמוד א * הגמרא ממשיכה להביא הוכחות שונות של תנאים לבאר ש"מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת" הכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח. (ורבא דוחה חלק מההוכחות הללו). * לדעת אביי: מצוה למנות בספירת העומר גם ימים וגם שבועות, אך אמימר מנה ימים ולא שבועות (בגלל שלדעתו הספירה היא רק זכר למקדש ולכן מספיק למנות ימים בלבד). * המשנה ממשיכה בתיאור סדר הבאת העומר, ומביאה מחלוקת רבי מאיר וחכמים אם היו מהבהבים בתחילה את גרעיני העומר בעודם בשיבולים באש או שרק לאחר שחבטו את השיבולים היו מכניסים אותן לאבוב וקולים אותן שם. דף סו עמוד ב * הגמרא דורשת נוטריקון של המילה "כרמל" (רך ומל / כר מלא), ומביאה פסוקים נוספים הנדרשים בדרך של נוטריקון. * המותר מקציר העומר שנפדה ונאכל לכל אדם, רבי עקיבא מחייב במעשרות - לדעת רב כהנא: הטעם לכך הוא כי מירוח הקדש אינו פוטר מחיוב מעשרות, אך למסקנת הגמרא הטעם הוא לפי שמתחילה לא ניתנו מעות הקדש על ידי הגזבר למוכר את העומר אלא רק לעשרון הנצרך למנחה ולא לכל מה שנשאר. * מירוח הקדש פוטר את התבואה ממעשרות, והתנאים חולקים אם מירוח עובד כוכבים פוטר את התבואה ממעשרות.
דף סז עמוד א * גלגול עיסה בהיותה הקדש פוטר אותה מחובת הפרשת חלה. * למסקנת רבא: התנאים חולקים אם גלגול עיסה כשהיא ביד עובד כוכבים פוטר אותה מחובת הפרשת חלה (כשם שחולקים אם מירוח העובד כוכבים פוטר מן המעשר). * גם לדעה הפוטרת מירוח עובד כוכבים מן המעשר, הרי שחכמים גזרו שחייבת במעשר (גזירה משום בעלי כיסים). דף סז עמוד ב * ניתן להפקיע עיסה מחובת חלה על ידי כך שאופים פחות מחמישה רבעים של קב קמח ועוד. * לדעת רבי יהודה (החולק על רבי מאיר) מכירת התבואה החדשה מיד לאחר שקרב העומר היה ברצון חכמים, ולא חששו שמא יאכל ממנה באיסור לפני הקרבת העומר, והגמרא מקשה על כך ודנה בשיטתו.
דף סח עמוד א * הגמרא (בסוף העמוד הקודם) מקשה על סתירה בדעת רבי יהודה בין המשנה בעמוד הקודם לבין המשנה במסכת פסחים, ומביאה שלושה תירוצים (רבה, אביי, רב אשי). * רבא מבאר שחכמים התירו לבדוק חמץ בפסח (למי שלא בדק לפני פסח) ולא חוששים שמא יבוא לאכול את החמץ, בגלל שכל מטרתו היא לבדוק את החמץ כדי לשורפו ולכן אין חשש שיבוא פתאום לאוכלו. * זמן היתר אכילת התבואה החדשה כשבית המקדש קיים - לדעת רב ושמואל: לאחר הקרבת העומר, לדעת רבי יוחנן וריש לקיש: משעה שהאיר היום, אבל מצוה להמתין עד שיקרב העומר. (וכשאין בית המקדש קיים - לדעת כולם משעה שהאיר היום). דף סח עמוד ב * לדעת רבי יוחנן וריש לקיש: רבן יוחנן בן זכאי סובר שמדין תורה אסור לאכול חדש כל יום ששה עשר בניסן בזמן שאין בית המקדש קיים, וכדעת רבי יהודה. * הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים שנחלקו בענין מועד אכילת חדש בזמן הזה בחוץ לארץ (בליל י"ז בניסן / בבוקר י"ז בניסן / בליל י"ח בניסן). * לשיטת יהודה בן נחמיה: נסכים מיין שביכר קודם העומר, שהקריבם על המזבח קודם להבאת העומר - כשרים. * רמי בר חמא מסתפק אם שתי הלחם מתירים שלא כסדרן, והגמרא מבררת מהו מקרה הספק, ורבה מנסה לפשוט את הספק והגמרא דוחה.
דף סט עמוד א * רמי בר חמא מסתפק אם שתי הלחם מתירים פירות אילן שהנצו עליו או רק פירות אילן שחנטו עליו. * רבא בר רב חנן מסתפק במקרה של חיטין שזרען בקרקע ועבר עליהם העומר, האם עומר מתירן לאכילת הדיוט, והגמרא דנה לבאר באיזה מקרה בדיוק מדובר. * חיטין שזרען בקרקע - הגמרא מסתפקת אם יש להן דין אונאה (ומבררת באיזה מקרה הספק), ומסתפקת אם נשבעים עליהן. * ליקט חיטין מבין גללי בקר ושעורין מבין גללי בהמה וזרען בקרקע וצמחו - רמי בר חמא מסתפק אם ניתן להביא מהם מנחות. דף סט עמוד ב * פיל שבלע ענפים והקיאם דרך בית הרעי - רמי בר חמא מסתפק אם ענפים אלו נחשבים מעוכלים וכלי הנעשה מהם נחשב ככלי גללים שלא מקבל טומאה או לא. * חיטים שירדו מן העננים עם הגשם (והגמרא מביאה הוכחה שקיימת מציאות כזו) - רבי זירא מסתפק אם ניתן להביא מהם שתי הלחם. * שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר הבאת העומר והוסיפה לצמוח - רבי שמעון בן פזי מסתפק אם הולכים אחר עיקרה של השיבולת (והעומר התיר אותה) או אחר החלק הנוסף.
דף ע עמוד א * ליטרא בצל שהפריש ממנו תרומות ומעשרות, וחזר וזרעו באדמה, והצמיח גידולים נוספים - צריך לעשר את כולו (גם על הליטרא הראשונה). * עציץ שאינו נקוב וגדלה התבואה במקצת ואח"כ נקבו - לדעת אביי: מתעשר לפי כולו (גם העיקר וגם התוספת חייבים מהתורה במעשרות). * רבי אבהו מסתפק מה דין שבולת שנקצרה ומרחה בכרי וחזר ושתלה בקרקע ואח"כ קרא עליה שם תרומות ומעשרות כשהיא במחובר לקרקע, האם חלה הפרשה זו או לא. * אסור לזרוע כלאיים בעציץ שאינו נקוב (מדרבנן יש זריעה אף בעציץ שאינו נקוב כמובא במשנה במסכת דמאי). דף ע עמוד ב * המקור לכך שרק חמשת מיני דגן חייבים בחלה הוא מגזירה שווה ממצה. * בברייתא מובא ש"התבואה והקמחים והבציקות מצטרפין זה עם זה", וארבעה אמוראים חולקים לאיזה ענין נאמרה הלכה זו. * שעורה שאינה קלופה - אם היא יבשה היא לא מצטרפת עם אוכל אחר להשלים שיעור כביצה לטמא את אחרים. (ואילו חיטה בכל מקרה מצטרפת). * המקור לכך שרק בחמשת מיני דגן חל איסור אכילת חדש קודם העומר ואיסור קצירה קודם הפסח הוא מגזירה שווה ממצה. * במשנה נאמר ש"אם השרישו (הזרעים) קודם לעומר העומר מתירן", והאמוראים חולקים מה הכוונה "קודם לעומר": קודם הבאת העומר או קודם קצירת העומר.
דף עא עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך שהעומר מתיר את כל מה שהשריש קודם לעומר (אפילו אם לא גדל עדיין כלום). * ממקום שרשאים להביא את מנחת העומר - אסור לקצור קודם העומר, וממקום שלא רשאים להביא את מנחת העומר - מותר לקצור קודם העומר. * קצירה קודם העומר, שנהגו אנשי יריחו לעשות - היתה ברצון חכמים גם לדעת רבי מאיר וגם לדעת רבי יהודה (למסקנת הגמרא). דף עא עמוד ב * לאורך רוב העמוד הגמרא מבררת את שיטת רבי מאיר (הסובר ש"קוצר לשחת מפסיק") וכמי הוא סובר (כרבי שמעון או כרבי יהודה או כרבי עקיבא). * שיטת רבי מאיר היא, שקצירה לשחת, קודם שהתבואה הביאה שליש, אף כשקוצר לצורך אדם, איננה נחשבת לתחילת קצירה (ולכן היא מפסיקה בין שני חלקי השדה ואי אפשר להניח פאה בחלק אחד על השני).
דף עב עמוד א * מהפסוק "עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם" לומדים שקציר של מצוה מותר בקצירה קודם העומר. * הברייתא מביאה את המקור לדינים הבאים: אם לא מצא לקצור מן הקמה יביא מן העומרים, אם לא מצא להביא מן הלח יביא מן היבש, אם נקצר ביום כשר, העומר דוחה את השבת, מקריבים את העומר אפילו בטומאה. * התנאים חולקים אם קצירת העומר ביום כשירה בדיעבד. דף עב עמוד ב * לדעת רבי: קצירת העומר לא דוחה את השבת (ושלא כדעת המשנה שבדף הקודם). * לדעת רבי: התנור מקדש את שתי הלחם בשעת אפייתם (ואם יאפה אותם מבעוד יום יפסלו בלינה), ושחיטת כבשי עצרת וזריקת דמם קובעת את שתי הלחם שלא יוכל לשנותם לזבח אחר. * פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, מפרט דינים נוספים במעשה המנחות. * הגמרא מבררת את המקור לכך ששיירי המנחות נאכלים לכהנים.
דף עג עמוד א * "וְכׇל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה" - רבי חזקיה לומד לומד מפסוק זה ששיירי מנחת שעורים נאכלים לכהנים, והברייתא לומדת מהאות ו' (במילה "וכל") את דין חלוקת הכהנים במנחות (שאסור לחלוק מנחה אפילו כנגד מנחה). * כהן בעל מום רשאי לקבל חלק בקורבנות, אך כהן קטן (אפילו תם) אינו רשאי. * רבינא מביא מקור נוסף לכך ששיירי מנחת שעורים נאכלים לכהנים. דף עג עמוד ב * לדעת רב הונא: עובד כוכבים שנדר להביא שלמים - דינם כקורבנות עולה, ולמסקנת הגמרא: התנאים חולקים אם דינם כקורבנות עולה (=רבי עקיבא) או כקורבנות שלמים (=רבי יוסי הגלילי). * הנזירות לא חלה על עובדי כוכבים. * בברייתא נאמר שעולתו של עובד כוכבים טעונה נסכים, והגמרא מבררת כדעת מי ברייתא זו. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדעת ת"ק (הסובר שדין מנחת חוטא של כהן כדין שאר מנחת כהן שאינה נקמצת ואינה נאכלת) ורבי שמעון (הסובר שנקמצת וקומץ קרב לעצמו ושיריים קרבים לעצמן).
דף עד עמוד א * כהן בא ומקריב קורבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה, גם בקורבן שבא על חטא וגם אם חטא במזיד. * לדעת רבי שמעון: מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב בפני עצמו והשיריים קריבין בפני עצמן, לדעת ר"א בר"ש: הקומץ קרב בעצמו והשיריים מתפזרים על בית הדשן שלמטה (על רצפת העזרה). (ולפי הפירוש השני ברש"י דין זה נלמד מהפסוק: "וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל"). * חכמים לומדים (באמצעות גזירה שוה של "כָּלִיל") מהמילים "לֹא תֵאָכֵל" שגם במנחת חביתין יש לא תעשה על אכילתו. דף עד עמוד ב * כל שהוא ב"כָּלִיל תִּהְיֶה" (שדינו לעלות על גבי המזבח) - יש גם לא תעשה על אכילתו (ולכן כהן שאכל מן האימורין חייב עליהם משום לאו של "לֹא תֵאָכֵל"). * לדעת שמואל: המתנדב יין - מביאו ומזלפו על גבי אישים (אך המשנה סוברת שזה הולך לשיתין). * לדעת שמואל: המתנדב שמן - קומצו, ושיריו נאכלים (וכך משתמע גם מהמשנה). * המשנה סוברת שגם שתי הלחם הבאות בפני עצמן נאכלות לכהנים ולא כדעה הסוברת שנשרפות. * כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלוש מתנות שמן: יציקה, בלילה, מתן שמן בכלי קודם לעשייתן (אך מנחת מאפה תנור [שאין כל מעשיה בכלי] אינה טעונה מצות יציקה).
דף עה עמוד א * בברייתא (המתחילה בעמוד הקודם) מובא המקור לכך שמנחת מרחשת ומנחת מחבת חייבות שלוש נתינות של שמן (מתן שמן בכלי ויציקה ובלילה). * לדעת חכמים המנחה נבללת כשהיא סולת, ולדעת רבי בוללן לאחר שנעשו חלות - והברייתא מבארת את המקור לשיטות אלו ומפרטת את סדר הכנת המנחות לשיטות אלו. * הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה (שבעמוד הקודם) שהחלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה. * במשנה (שבעמוד הקודם) מובא שמושח את הרקיקין כמין "כי", ובברייתא מובא דעה החולקת על המשנה וסוברת שמושח את הרקיק על פני כולו. * "רקיקין הבאים בפני עצמן" - הגמרא מביאה ברייתא ובה מחלוקת כיצד מושחים אותם בשמן. * כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה (אך שתי הלחם ולחם הפנים [שלא נעשים בכלי] לא טעונים פתיתה). (ובברייתא מבואר המקור לדין זה וכן לכך שאין דין יציקה במנחת מאפה). דף עה עמוד ב * המשנה מבארת כיצד עושים את הפתיתה [מנחת ישראל קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, מנחת כהנים קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל, מנחת כהן משיח לא היה מקפלה לארבעה אלא לשנים], והברייתא מבארת את המקור לכך. * לדעת רב יוסף: מאכל העשוי מפירורי לחם הגדולים מכזית מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ אבל אם אין בהם כזית מברך עליהם בורא מיני מזונות, והגמרא דנה בדבריו, ולדעת רב ששת: אפילו אם אין בפירורים כזית מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ (ומוסיף רבא שזה רק בתנאי שיש עליהם מראה של לחם).
דף עו עמוד א * במשנה מובא ש"כל המנחות טעונות 300 שיפה ו-500 בעיטה", ובברייתא מבואר שסדר עשיית הדברים הוא כך: "שף אחת ובועט שתים שף שתים ובועט שלוש". * לדעת ת"ק: את השיפה ובעיטה יש לעשות בחיטין, ולדעת רבי יוסי: בבצק. * הגמרא מבארת את המקורות למחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר (בנוגע למספר החלות שיש לעשות לסוגי המנחות השונים כמבואר במשנה). * לדעת שמואל: לחמי תודה שאפאן ארבע חלות (אחת מכל מין) במקום ארבעים חלות - יצא ידי חובה (ובתנאי שהפריש לכהן מהעיסה שלהן לפני אפייתן). דף עו עמוד ב * לדעת רב הונא: מנחת מאפה שאפה אותה חלה אחת (במקום עשר) - יצא. * רב הונא חולק על דעת שמואל הנ"ל. * הגמרא מבארת את הטעם לדין המשנה "העומר - היה בא עשרון משלוש סאין, שתי הלחם - שני עשרונים משלוש סאין, לחם הפנים - 24 עשרונים מ24 סאין". * "כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן - פסולות, ריבה במדת סאין שלהן או שמיעט במדת סאין שלהן - כשרות". * התורה חסה על ממונם של ישראל (ולכן עבור לחם הפנים, שיש בו כמות גדולה של 12 חלות בכל שבת, הותר לקנות חיטים לטחנם במקדש ולא לקנות סולת). * פרק שמיני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני לחמי תודה.
