דף פה עמוד א * הביא ביכורים מתמרים שבהרים או מפירות שבעמקים - למסקנת הגמרא התנאים חולקים אם נתקדשו הפירות בקדושת ביכורים. * הגמרא מסתפקת מה כוונת המשנה - חורש את השדה (שממנה מביא תבואה לעומר ושתי הלחם) בשנה הראשונה וגם בתחילת השנה השניה ואז זורע בה או שחורש רק בשנה הראשונה וזורע בשנה השניה. (הגמרא מנסה להוכיח כאפשרות הראשונה ודוחה נסיון זה, ואח"כ בתחילת העמוד הבא מוכיחה כאפשרות השניה). דף פה עמוד ב * אין מביאין את העומר אלא מתבואה הגדילה בשדות הנמצאות בצד דרום שבארץ ישראל. * סולת שהתליעה רובה - פסולה, חיטין שהתליעו רובן - פסולות. * הקדיש חיטין מתולעות (לצורך מנחות) - רבא מסתפק אם לוקה משום מקדיש בעל מום. * הקדיש למזבח עצים לחים שנמצא בהם תולעים - רבא מסתפק אם לוקה משום מקדיש בעל מום. * תקוע - מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן. * בחלקו של שבט אשר מצוי שמן רב. (והברייתא מביאה סיפור בנוגע לכך).
דף פו עמוד א * אם הביא שמן אנפקטן - לדעת המשנה (רבי חייא): כשר, לדעת הברייתא (רבי שמעון בר רבי): פסול. * "שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר" - מהו שמן המור? לדעת רב הונא בר חייא: סטכתא, לדעת רבי ירמיה בר אבא: שמן זית שלא הביא שליש. * שמן זית כבוש שלוק שרוי ושל שמרים ושל ריח רע - לא יביא למנחות, ואם הביא - פסול. (ואם הקדישו - רבה מסתפק אם לוקה משום מקדיש בעל מום). * במשנה ובברייתא מבואר כיצד היו מוציאים את השמן מן הזיתים לצורך הדלקת המנורה ולצורך המנחות. דף פו עמוד ב * "השני שבראשון" - לא ראוי למנורה, "הראשון שבשני" - כן ראוי למנורה, ושניהם שווים למנחות. * התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן לא חייבים להביא דוקא שמן "זך כתית" למנחות. * "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" - אליך ולא לי (לקב"ה), כי לא לאורה אני צריך. * נר מערבי שבמנורה היו נותנין בה שמן כנגד חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים - וזו היא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. * המשנה מבארת מהיכן היו מביאים לכתחילה את היין לנסכים, וכן מבארת אלו סוגי יין כשרים ואלו פסולים.
דף פז עמוד א * הגמרא מביאה שני תירוצים ליישוב הסתירה הפנימית במשנה לגבי דין הבאת יין מתוק לנסכים בדיעבד. * הגמרא מבררת את טעמו של רבי, החולק על חכמים וסובר שאין מביאים יין ישן לנסכים. * כשם שהדיבור יפה לבשמים, כך דיבור רע ליין. (ויש לכך סיוע מדברי המשנה, מכך שהגזבר לא אומר למוציא היין שיפסיק את הוצאת היין כשיוצא הלובן שעל השמרים שבתחתית היין, אלא רק מסמן לו זאת באמצעות הקשה בקנה). * לדעת רבי יהודה יש להביא לקורבנות כבשים שהיו רחבים כגובהם מרוב שומנם. * המשנה הראשונה בפרק עשירי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסקת במדות היבש שהיו במקדש. דף פז עמוד ב * הגמרא מבררת (מסוף העמוד הקודם) את טעמיהם של ת"ק ורבי מאיר שנחלקו אם היה במקדש כלי אחד או שני כלים של עשרון. * מדת חצי העשרון היתה מחוקה ולא גדושה. (וכך גם מדת העשרון לדעת חכמים, וכך גם מדת העשרון שלצורך חביתי כהן גדול לדעת רבי מאיר). * חביתי כהן גדול - מחלקן ביד לחלות (ולא בכלי). * שולחן לחם הפנים אינו מקדש את הקומץ והלבונה שיוכלו להקריבם (וצריך ליתנם בכלי שרת אחר כדי להכשירם בהקרבה), אבל מקדש אותם ליפסל בלינה וביוצא. * המשנה בסוף העמוד עוסקת במדות הלח שהיו במקדש. (והמשנה מביאה שלוש דעות של תנאים בעניין זה).
דף פח עמוד א * זה הכלל היה במקדש: כלי שמשמש מדה זו אינו משמש מדה אחרת. * הגמרא מביאה שתי אפשרויות בביאור מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר שבעמוד הקודם (רבי יהודה מנה את מדות הלח שהיו במקדש מלמטה למעלה, ורבי מאיר מנאן מלמעלה למטה). * הגמרא מבארת את טעם מחלוקת חכמים ורבי שמעון אם היתה מדה של הין. * הלכה למשה מסיני שבקורבנות ציבור לא היתה סמיכה אלא בשני קורבנות בלבד (פר העלם דבר של ציבור ושעיר המשתלח), ושצריכים להיות שבע מדות של לח במקדש (לדעת רבי שמעון). דף פח עמוד ב * מדת רביעית נמשחה בשמן המשחה מפני שבה היה מודד לחביתי כהן גדול רביעית שמן לכל חלה וחלה. * מדת חצי לוג נמשחה בשמן המשחה מפני שבה היה מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר. * נר שבמנורה שכבתה לפני שהאיר היום - השמן נפסל לשימוש ונותן שמן חדש כמדה ראשונה (חצי לוג, כמו שנתן בה כשהדליקה בתחילת הלילה). * התנאים חולקים אם המנורה ונרותיה באות מככר הזהב (ועליהם נאמר ככר ומקשה, וכך סובר רב ששת שאמר "נר שבמקדש של פרקים הוה"), או רק המנורה באה מככר הזהב. (והגמרא מבארת את טעם המחלוקת).
דף פט עמוד א * רבי עקיבא לומד מהמילים "בשמן" "בשמן" (אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט) ששיעור השמן של לחם התודה הוא חצי לוג (ולא לוג כשאר מנחות). (חציו לחלות ולרקיקין וחציו לרביכה). * לדעת רבי אלעזר בן עזריה: חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, ואחד עשר יום שבין נדה לנדה - הלכה למשה מסיני. * הברייתא מבארת את טעם מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בן יעקב שנחלקו אם צריך 60 לוג שמן או לוג שמן אחד למנחה של 60 עשרון. * הגמרא מביאה את המקור לכך שששה לוגים שמן (חצי ההין) היו מובאים למנחת נסכי הפר, ארבעה לוגים (שליש ההין) למנחת נסכי האיל, ושלשה לוגים (רבע ההין) למנחת נסכי הכבש. * "מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר" - (1) תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בקר (ושיערו חכמים חצי לוג), (2) אין לך עבודה שכשירה מערב עד בקר אלא זו בלבד. דף פט עמוד ב * הגמרא מבררת באיזה אופן מותר לערב נסכים בנסכים ולהקטירם. * הברייתא מביאה את המקור לכך, שאע"פ שכבש הבא עם העומר מנחתו כפולה (שני עשרונים) לעומת מנחת שאר קורבנות כבשים (עשרון אחד), מכל מקום אין נסכיו כפולים (אלא שלושה לוגין יין ושלושה לוגין שמן). * לדעת רבי יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו - טעון נסכים.
דף צ עמוד א * במשנה נאמר: "כל מדות שבמקדש היו נגדשות...", והגמרא מבארת שהכוונה היא ל"כל מדידות...". * במשנה נאמר "מדת הלח בירוציהן קדש ומדת היבש בירוציהן חול", ונחלקו ת"ק ורבי עקביא ורבי יוסי בטעם הדבר. * לדעת ת"ק: מדת הלח - נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ, מדת יבש - נמשחה מבפנים ולא נמשחה מבחוץ, לדעת רבי עקיבא: מדת הלח - נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ, מדת יבש - לא נמשחה כל עיקר, ולדעת רבי יוסי: מדת הלח ומדת היבש - נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. * "מותר נסכים לקיץ המזבח" - מהו מותר נסכים? לדעת רבי חייא בר יוסף: בירוצי מדות, לדעת רבי יוחנן: הרווח שנוצר במקרה בו סוכם עם מישהו לספק להקדש 3 סאין סלתות בסלע והוזלו ועמדו 4 סאין בסלע (והדין הוא שעליו לספק 4 סאין). דף צ עמוד ב * המשנה מפרטת אלו קרבנות טעונים נסכים ואלו לא טעונים נסכים. * הגמרא מביאה ברייתא ארוכה הדורשת מפסוקים בפרשת נסכים את הדינים המבוארים במשנה. * המקור לכך שעולת העוף לא טעונה נסכים - לדעת רבי יאשיה: מהמילים "מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן", לדעת רבי יונתן: מהמילה "זֶבַח".
דף צא עמוד א * הגמרא מבררת מדוע הברייתא בעמוד הקודם היתה צריכה לימוד מיוחד ("או זבח") כדי ללמוד שתודה טעונה נסכים. * הגמרא מבררת מדוע התורה כתבה "עולה" בפרשיית נסכים. * הגמרא דורשת את המילה "או" האמורה כמה פעמים בפרשיית נסכים. * הברייתא מביאה את המקור לכך שחטאת ואשם של מצורע טעונים נסכים (והגמרא דנה בברייתא זו בתחילת העמוד הבא). דף צא עמוד ב * מהמילה "איל" האמורה בפרשת נסכים לומדת הגמרא שאילו של אהרן טעון נסכים, ומהמילה "או" לומדת הגמרא שפלגס טעון נסכים. * הגמרא דורשת את הפסוק "כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים" האמור בפרשת נסכים.
דף צב עמוד א * רבי יהודה סובר שהסמיכה בשעיר המשתלח נחשבת לאחד משני קורבנות ציבור שחייבים בהם סמיכה, ורבי שמעון חולק - ושורש מחלוקתם הוא האם הכהנים (שסומכים עליו) מתכפרים בו ונחשבים לבעליו או לא. * הגמרא מביאה ברייתא שבה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון (באותו עיקרון ["ואזדו לטעמייהו"]) אם שעיר המשתלח מכפר גם על הכהנים (בשאר עבירות חוץ מטומאת מקדש וקדשיו). * לדעת רבי יהודה (בניגוד לדעת רבי שמעון): אין שעירי עבודת כוכבים טעונים סמיכה. דף צב עמוד ב * לדעת רבי שמעון: אין שעירי עבודת כוכבים טעונים סמיכה באהרן אלא בזקנים. * הגמרא דנה ומבארת את שיטות רבי יהודה ורבי שמעון. * בכור מעשר ופסח לא טעונים סמיכה, ולא ניתן ללמוד משלמים בקל וחומר שהם חייבים סמיכה מכיוון ששלמים חמורים בכל שהם טעונים נסכים ותנופת חזה ושוק (ולכן המקור לכך שהם לא צריכים סמיכה הוא לא מפסוק).
דף צג עמוד א * לדעת חכמים (וכך דעת משנתנו): יורש סומך על קורבן אביו ומימר על קורבן אביו, ורבי יהודה חולק (והגמרא מבררת את טעמיהם). * ישראל לא סומך על קורבן של גוי ולא על קורבן חבירו. * לדעת חכמים (ולדעת רבי יהודה לפי אפשרות אחת בגמרא): כל השותפים בקורבן צריכים לסמוך עליו. * גם באשה נוהג דין תמורה. * חרש שוטה וקטן לא סומכים כי אין להם דעת, גוי לא סומך כי התורה מיעטה אותו במפורש, וסומא לא סומך כי יש לימוד בגזירה שוה (מזקני עדה או מעולת ראיה) שמלמד זאת. דף צג עמוד ב * עבד שליח ואשה לא סומכים על קורבנם - הברייתא מבארת שזה נלמד משלוש פעמים שנאמר בתורה "ידו" (והגמרא מבארת מדוע יש צורך בשלושה לימודים נפרדים). * אם המקריב לא סמך - מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר (ואעפ"כ עלתה לו כפרה). (וכך גם נאמר לגבי תנופה). * ידו של הסומך צריכה להיות על הראש של הקורבן ולא על הצואר ולא על גב הבהמה ולא על החזה ולא על צידי הראש. * חציצה פוסלת את הסמיכה. * הגמרא מבררת את המקור לכך שיש לסמוך על הקורבן בשתי ידיים.
דף צד עמוד א * הברייתא מבארת את המקור לדין המשנה, שבקורבן שיש בו כמה שותפים - אחד מניף עבור כולם, אך אין אחד סומך עבור כולם. * אין סמיכה בקורבנות שחוטים, למעט כהן גדול, בזמן שהוא רוצה להקטיר, הרי שהוא גם סומך על אברי הבהמה השחוטה, וזאת משום כבודו של כהן גדול. * פרק אחד עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בשתי הלחם ולחם הפנים. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה, ששתי הלחם נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת, ולחם הפנים נילושות אחת אחת ונאפות שתים שתים. * שלושה דפוסים שימשו ללחם הפנים (דפוס לבצק, דפוס ללחם הנאפה בתנור, ודפוס ללחם היוצא מהתנור [שנפחו גדול יותר מהדפוס הראשון]). דף צד עמוד ב * צורת לחם הפנים - לדעת רבי חנינא: כמין תיבה פרוצה, לדעת רבי יוחנן: כמין ספינה רוקדת. * הגמרא מקשה שלוש קושיות לדעה הסוברת שצורת לחם הפנים היא כספינה רוקדת, ומתרצת. * הגמרא מקשה שתי קושיות לדעה הסוברת שצורת לחם הפנים היא כמין תיבה פרוצה, ומתרצת.
דף צה עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא כדעה הסוברת שצורת לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת. * למסקנת הגמרא: לחם הפנים המסודר על השולחן - אינו נפסל במסעות (בזמן שנסעו ישראל במדבר ממקום למקום), לחם הפנים המסולק מהשולחן - נפסל במסעות. * אביי מדייק מברייתא שיש סילוק מסעות בלילה (שאם היה נעלה הענן בלילה היו נוסעים מיד ולא היו ממתינים עד הבוקר). * רבי אליעזר וחכמים נחלקו אם זבים ומצורעים מותרים להיכנס למחנה לאחר פירוק המשכן או שהם משתלחים מחוץ למחיצתם. דף צה עמוד ב * שתי הלחם ולחם הפנים - לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים (כי הכלי שמדדו בו מדת עשרון לא מקדש, אבל התנור כן מקדש). * שתי הלחם ולחם הפנים - אפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת (כך נאמר במשנה, ויש בכך קושי, כי התנור מקדש אותם בשעת האפייה, ואם נאפו בערב שבת הרי שנפסלו בלינה, ומבאר תוספות שדברי המשנה הללו נאמרו לפי שתי דעות תנאים חלוקות).
דף צו עמוד א * רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו (במשנה בעמוד הקודם) אם שתי הלחם ולחם הפנים מתקדשים בתנור או רק בנתינתם על השולחן - למסקנת הגמרא: כל אחד מהם קיבל מהרב שלו את הדעה שאותה אמר (ולא שדרשו מפסוק והגיעו לדעה שאמרו). * הגמרא מביאה בשם רבי את המקור לכך שאף מנחה טעונה כלי. * רבי יהודה ורבי מאיר נחלקו מהו אורכו ורוחבו של השולחן (בטפחים), ולכן נחלקו כמה טפחים כופל מלחם הפנים - ולכן אמר רבי יוחנן שבהתאם לכך נחלקו עד איזה גובה מקדש השולחן את הנמצא באוויר שמעליו. דף צו עמוד ב * נחלקו התנאים אם מסגרת השולחן היתה למטה או למעלה. * טבלה המתהפכת (טבלה שחלקה משני צדדיה וראויה לשימוש בשני צדדיה) - לדברי האומר שמסגרת השולחן היתה למטה: מקבלת טומאה, לדברי האומר שמסגרת השולחן היתה למעלה: ספק אם מקבלת טומאה. * השולחן מקבל טומאה, כי הוא מטלטל מלא וריקן (כי היו מגביהים ומראים אותו לעולי רגלים). * נס גדול נעשה בלחם הפנים: סילוקו כסידורו (שהיה חם בשעת סילוקו מהשולחן ביום השבת כדרך שהיה טרי וחם כשעת סידורו בשבת שעברה). * הגמרא מבארת מדוע השולחן לא מקבל טומאה בגלל הציפוי שלו שהיה ממתכת.
