דף קכד עמוד א
* הגמרא מבררת את האופן בו תנור נטהר מטומאתו.
* טלית טמאה שנקרעה רובה טהורה אף אם שייר בה כדי מעפורת - ונחלקו האמוראים אם דין זה אמור אף בעור (לפי הלישנא השניה, המובאת בעמוד זה).
* עור שיש עליו כזית בשר נבלה במקום אחד, הבשר לא בטל לגבי העור - ומחדש עולא בשם רבי יוחנן שדין זה אמור רק אם פלטתו חיה, אך אם פלטתו סכין בטל הבשר לגבי העור (אם הבשר מרודד).

דף קכד עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) נאמר שלדעת רבי ישמעאל אם היו על העור כשני חצאי זיתים בשר נבלה, מטמא במשא ולא במגע - ונחלקו האמוראים אם רבי ישמעאל לא מטמא במגע גם כאשר נגע בשני חצאי הבשר עצמם בזה אחר זה (ולא רק כאשר נגע בעור מאחוריו).
* קולית סתומה - רב אויא סבא מסתפק אם מטמאה במשא לדעת רבי ישמעאל.
* לדעת עולא: שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפי' מוליך ומביא כל היום כולו טהור, ולמסקנת הגמרא דין זה שנוי במחלוקת תנאים.

דף קכה עמוד א
* במשנה נאמר: "קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא" - ובגמרא מובאים 3 דעות של אמוראים לבאר מדוע המשנה נקטה "נוגע" אך לא "מאהיל".
* עצמות קדשים ששימשו נותר - מטמאין את הידים, הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור.
* קולית ששפה לארכה - טמאה (ואפילו אין בה לא בשר ולא מוח, כי מוח שהיה עתיד לבא מבפנים מעלה ארוכה).

דף קכה עמוד ב
* הגמרא (לפי ביאור רבא) מביאה הוכחה שרבי יוסי הוא זה שקורא לאהל "נוגע".
* לדעת אביי: רבי יוסי סובר שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה (ומביא לכך הוכחה מדבריו בברייתא שנשנתה על משנה במסכת אהלות).

דף קכו עמוד א
* בברייתא בתחילת העמוד מובא שרבי יוסי סובר שטומאה טמונה אינה בוקעת, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת אהלות שממנה עולה לכאורה שרבי יוסי סובר שטומאה טמונה כן בוקעת, ורבא מתרץ.
* כלב שאכל בשר מת, ומת הכלב ומוטל על האסקופה - במשנה במסכת אהלות מובאות 4 דעות של תנאים מתי הבית טמא.

דף קכו עמוד ב
* רבי שמעון הוא זה שחולק על רבי יוסי וסובר שטומאת אוהל וטומאת מגע אינם משם אחד של טומאה ואינם מצטרפים לטמא.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה (שבדף הקודם), שהנוגע בקולית נבלה סתומה טהור, והנוגע בקולית נבלה נקובה טמא.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה, שביצת השרץ המרוקמת שניקבה מטמאת.
* במשנה נאמר שהנוגע בבשר של עכבר שחציו בשר וחציו אדמה טמא, ונחלקו הדעות בגמרא אם זה רק בתנאי שהשריץ על פני כולו.

דף קכז עמוד א
* הברייתא (מסוף העמוד הקודם) מביאה את המקור לכך, שדג הנקרא עכבר שבים - טהור, ואת המקור לכך שעכבר הארץ מטמא גם כשירד לים.
* אם יש ספק אם נגע בטומאה צפה הרי הוא טהור אף ברשות היחיד.
* כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה.
* הגמרא מביאה מימרות של אמוראים בגנות תושבי העיר נרש.
* הערוד נוצר מנחש שבא על צב.

דף קכז עמוד ב
* אבר מן החי מטמא כנבילה רק לאחר שיפול לגמרי מהבהמה.
* אבר ובשר המדולדלים בבהמה נחשבים כמחוברים לענין שאין בהם דין אבר מן החי ואעפ"כ ראויים הם לקבל טומאת אוכלים כאילו הם תלושים.
* לדעת שמואל: תאנים שיבשו בעודם מחוברות באילן - מטמאות טומאת אוכלים והתולש מהם בשבת חייב חטאת.
* במשנה נאמר שאבר ובשר המדולדלים בבהמה, אם נשחטה הבהמה, נחלקו התנאים אם הוכשרו בדמיה - והגמרא בעמוד זה מביאה 2 דעות של אמוראים לבאר את טעם מחלוקתם.

דף קכח עמוד א
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שאבר ובשר המדולדלים בבהמה, אם נשחטה הבהמה, נחלקו התנאים אם הוכשרו בדמיה - והגמרא בעמוד זה מביאה 4 דעות נוספות של אמוראים לבאר את טעם מחלוקתם.
* הגמרא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מביאה שאלות שונות של אמוראים בנוגע לדין "יד" (מתי דבר מסויים נעשה יד לדבר אחר).

דף קכח עמוד ב
* בשר הפורש מאבר מן החי - לא מטמא, בשר הפורש מאבר מן הנבלה - מטמא.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאבר מן החי מטמא.
* 3 תנאים נחלקו מה המקור לכך שבשר הפורש מן החי ובשר הפורש מן השרצים לא מטמא. (והגמרא מבארת את ההבדל בין התנאים).
* החותך כזית בשר מאבר מן החי: חתכו ואח"כ חישב עליו לאכילה - טהור, חישב עליו לאכילה ואח''כ חתכו - טמא.

דף קכט עמוד א
* לדעת רבי מאיר: טומאת בית הסתרים מטמאה.
* הגמרא מביאה כמה דינים בהם אמורא אחד סבר שהטומאה שנאמרה בהם היא לא מהתורה, אך הגמרא דחתה את הוכחתו בהתבסס על העיקרון "כששימש - מעשה עץ שימש".

דף קכט עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מתלבטת על מה מוסבים דברי רבי שמעון שבמשנה (שטיהר), ומסיקה שדבריו מוסבים על הסיפא של המשנה (ולא על הרישא או על המציעתא).
* רבי יוחנן מבאר את טעמו של רבי שמעון כך: "מכל האוכל אשר יאכל" - אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל.
* לדעת ר' אליעזר: אבר מן החי מטמא, אך לא אבר מן המת [וכך דעת רבי שמעון שבמשנה לפי הביאור הראשון שבגמרא], ולדעת ר' יהושע: קל וחומר הוא שאבר מן המת מטמא.
* בשר הפורש מאבר מן החי ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי - נחלקו התנאים אם טמאים או טהורים [ורבי שמעון שבמשנה, לפי הביאור השני בגמרא, מטהר את שניהם].

דף קל עמוד א
* פרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני זרוע לחיים וקיבה ("מתנות").
* החידוש בתחילת המשנה הוא שזרוע לחיים וקיבה נוהגים בחולין אבל לא במוקדשין (ע"פ רש"י).
* במשנה ובגמרא מבואר מדוע לולי הלימוד מהפסוק ("אותם") היינו חושבים שזרוע לחים וקיבה נוהגים אף במוקדשין.

דף קל עמוד ב
* לדעת רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, והמקור לכך הוא או מהמילה "זה" (שבפסוק "וזה יהיה משפט הכהנים"), או בגלל שזהו ממון שאין לו תובעים.
* אין נותנים מתנה לכהן עם הארץ.
* הגמרא מקשה כמה קושיות על רב חסדא (מברייתות וממשנה), ומתרצת.

דף קלא עמוד א
* הגמרא ממשיכה להקשות כמה קושיות (מברייתות וממשנה) על רב חסדא, שאמר שהמזיק מתנות כהונה פטור מלשלם, ומתרצת.
* רב מסתפק אם הלויים חייבים לתת זרוע לחיים וקיבה, ולכן פטר את הלויים מלתת מתנות אלו.

דף קלא עמוד ב
* הגמרא (החל מהעמוד הקודם) מקשה כמה קושיות (מברייתות וממשנה) על רב, ובעקבות הקושיה האחרונה (שלא תורצה) מסיקה שיש בדין זה מחלוקת תנאים.
* הגמרא מכריעה להלכה כדעת רב וכדעת רב חסדא.
* לדעת עולא: כהנת זכאית לקבל את המתנות (זרוע לחיים וקיבה).

דף קלב עמוד א
* מרימר מכריע להלכה כדעת עולא שאפשר לתת זרוע לחיים וקיבה לכהנת.
* מרימר מכריע להלכה כרב אדא בר אהבה שגם בנה של לויה (אפילו מישראל) פטור מפדיון הבן, כמו בנו של לוי.
* כוי - לדעת חכמים לפי רב הונא בר חייא: חייב בחצי מתנות, לדעת רבי אליעזר: פטור מן המתנות, לדעת חכמים לפי רבי יוחנן: חייב בכל המתנות.
* חיוב מתנות הוא אם שחט שור או שה ולא רק אם שחט את שניהם.

דף קלב עמוד ב
* רבא מדייק מהמשנה ש"הדין עם הטבח" (דינו של הכהן לתבוע את המתנות מן הטבח ששחט את הבהמה).
* כהן ששוחט בהמות של עצמו כדי למוכרם לאחרים חייב במתנות ("מאת זובחי הזבח"), ורק כשהוא שוחט לצורך עצמו פטור ("מאת העם" ולא מאת הכהנים).
* במצות עשה, כגון אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה עשה ציצית ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו.
* לדעת רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה. (והגמרא מכריעה שאין הלכה כך).
* מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל.
* כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה.

דף קלג עמוד א
* אסור לכהן לחטוף מעצמו את המתנות (זרוע לחיים וקיבה), קודם שניתנו לו.
* "ויטו אחרי הבצע" - ר' מאיר ביאר שחטאם של בני שמואל לא היה עבירת גזל אלא שהיו תובעים בפיהם את חלק לויה (מעשר ראשון).
* כהן או לוי שבני העיר מכירים ואוהבים אותו, יכול לזכות את המתנות שעתידים לתת לו (אף שעדיין לא זכה בהם בפועל) לתלמיד חכם עני.
* כל השונה לתלמיד שאינו הגון - נופל בגיהנם / כזורק אבן למרקוליס.

דף קלג עמוד ב
* אין אמונה בעובד כוכבים (=אין ישראל רגילים להאמין לגויים בשמירת ממונם).
* כהן שהוא שותף בראש או ביד או במעיים של הבהמה - לדעת רב הונא: פטור הישראל רק מאותה מתנה בה הוא שותף, לדעת חייא בר רב (והגמרא דחתה דבריו): פטור מכל המתנות.
* עשרים וארבע מתנות כהונה הן (עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולים) וכולן ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח - כל המקיימן כאילו קיים כלל ופרט וברית מלח, וכל העובר עליהן כאילו עובר על כלל ופרט וברית מלח.

דף קלד עמוד א
* כהן שמכר בהמה לישראל ואמר לו על מנת שהמתנות שלי - נחלקו הברייתות אם התנאי חל או לא חל ונותנן ישראל לכל כהן שירצה. (אך אם אמר לו חוץ מן המתנות - התנאי חל).
* אם שקל הטבח בעצמו את הבשר ונתנו ללוקח עם המתנות שבו - לדעת רב: תובע הכהן את הטבח שיתן לו את המתנות, לדעת רב אסי: תובע הכהן את הלוקח.
* גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו - רצה מזה גובה רצה מזה גובה.
* לדעת רבי מאיר: ספק לקט - לקט.
* ספק איסורא לחומרא, ספק ממונא לקולא (ולכן: גר שנתגייר והיתה לו פרה וספק אם נשחטה לפני או אחרי שהתגייר - פטור מלתת מתנות).

דף קלד עמוד ב
* לדעת רב ששת: אם אין עניים - מותר לקחת את הלקט ("לעני ולגר תעזוב אותם" - ולא לעורבים ולא לעטלפים).
* המפקיר את כרמו ולשחר השכים ובצרו - חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשרות.
* "והכהן הגדול מאחיו" - שיהא גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר.
* בגמרא מובאים 3 מקורות לכך שהזרוע של מתנות כהונה היא דוקא זרוע ימנית.

דף קלה עמוד א
* פרק אחד עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני ראשית הגז.
* במשנה נאמר שראשית הגז לא נוהג במוקדשין - והגמרא מבררת את המקור לכך, ומבררת באלו קדשים יש צורך במקור מיוחד לכך (שהרי את קדשי מזבח ממילא יש איסור לגזוז).
* בהמת השותפים - חייבת בראשית הגז, ור' אלעאי פוטר (ובהמה בשותפות עם עובד כוכבים לדעת כולם פטורה).

דף קלה עמוד ב
* ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות - טבל וחולין מעורבים זה בזה דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: של ישראל חייב ושל עובד כוכבים פטור.
* רבא מפרט כמה דינים שבהם רבי אלעאי מודה ששותפים ישראלים חייבים בהם אף שחיובם נאמר בלשון יחיד: תרומה, חלה, פאה, בכורה, מזוזה.