דף קלו עמוד א
* רבא מפרט דינים נוספים שבהם רבי אלעאי מודה ששותפים ישראלים חייבים בהם אף שחיובם נאמר בלשון יחיד: מעשר, מתנות, בכורים, ציצית, מעקה.
* טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום.
* רב ביבי בר אביי ורב חנינא מסורא חולקים על רבא וסוברים שרבי אלעאי סובר בכל הדינים הללו ששותפים ישראלים פטורים.
* בברייתות נאמר שבהמת השותפים חייבת בבכורה ובמתנות, ור' אלעאי פוטרה.
* לדעת רבי אלעאי: מתנות וראשית הגז אין נוהגים אלא בארץ.
* ראשית הגז לא טובלת ולא חייבים עליה מיתה וחומש (שלא כמו תרומה).
* לדעת רבי אלעאי: לא מפרישים ראשית הגז מגז של שנה זו על של שנה אחרת (כמו תרומה).
* לדעת רבי אלעאי: ראשית הגז (כמו תרומה) - הגדל בחיוב חייב, בפטור פטור.

דף קלו עמוד ב
* לדעת רבי אלעאי: בראשית הגז (כמו תרומה) אי אפשר להפריש ממין על שאינו מינו.
* לדעת רבי אלעאי: בראשית הגז (כמו תרומה) צריך שיהיו שיריה ניכרין.
* היום המנהג הוא כך: ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, אין דברי תורה מקבלין טומאה, אין חייב בכלאיים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד.
* משנתנו היא כדעת רבי שמעון הפוטר את הטרפות מראשית הגז [והמקור שלו הוא בלימוד גזירה שוה ממעשר בהמה].

דף קלז עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים.
* כבשים שצמרן קשה פטורים מראשית הגז.
* שוטף את הרחלים במים בנהר ליפותן והצמר נתלש מהם - חכמים ורבי יוסי נחלקו אם חייב או פטור מראשית הגז.
* לדעת רבי יוסי חייב בלקט רק כאשר קוצר כדרך קצירה, אך בדבר שרגילים לתולשו ביד תלישתו היא בכלל קצירה.
* במשנה נאמר שראשית הגז אינו נוהג אלא כשגוזז 2 רחלות לדעת ב"ש ו-5 רחלות לדעת ב"ה, והגמרא מבררת את טעמיהם.
* לדעת רבי יוסי (ורבי פוסק כדבריו): ראשית הגז אינו נוהג אלא כשגוזז 4 רחלות.

דף קלז עמוד ב
* במשנה נאמר שלדעת חכמים חיוב ראשית הגז הוא רק אם יש 5 רחלות גוזזות כל שהן - וארבעה אמוראים נחלקו בביאור דבריהם.
* לדעת רב ושמואל: ראשית הגז בששים, תרומה בששים, פאה בששים - והגמרא מבארת את דבריהם.
* רבי יוחנן סיפר שהוא היה יושב 17 שורות אחרי רבי ורב, ויצאו זיקוקי אש מהפה של כל אחד מהם לפה של השני, והוא לא הבין מה הם אומרים.

דף קלח עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שהשיעור של 5 סלעים הוא כדי שיספיק לכהן לעשות בגד קטן.
* תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.
* גזז את צאנו, ולאחר גזיזת כל רחל היה מוכרה ומשאיר את הגז לעצמו, וכך עשה 5 פעמים - לדעת רב חסדא: חייב, ולדעת רב נתן בר הושעיא: פטור.
* הגמרא מבררת מי הוא התנא הסובר את הדין המובא במשנה, שהיכן שהמוכר שייר לעצמו חלק מן הגיזה הוא מפריש גם על חלקו של הלוקח, ואם לא שייר לעצמו כלום הלוקח מפריש מחלקו.

דף קלח עמוד ב
* פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני שילוח הקן.
* ישנה מחלוקת בפוסקים האם מצות שילוח הקן מוטלת על כל אדם הרואה קן, או שהמצוה היא רק על אדם הרוצה ליטול את הבנים.
* בכל המקומות במסכת שנאמר שהדין נוהג בארץ ובחו"ל, נאמר הדבר שלא לצורך, חוץ מראשית הגז (ומתנות).
* בכל המקומות במסכת שנאמר שהדין נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית, נאמר הדבר שלא לצורך, חוץ מאותו ואת בנו.
* בכל המקומות במסכת שנאמר שהדין נוהג בחולין ובמוקדשים, נאמר הדבר שלא לצורך, חוץ מגיד הנשה.
* עוף טהור שהרג את הנפש פטור משילוח.

דף קלט עמוד א
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר ששילוח הקן לא נוהג במוקדשין - רב העמיד את המשנה במקדיש פירות שובכו, ושמואל העמיד את המשנה אפילו בקדשי בדק הבית (במקדיש תרנגולתו לבדק הבית).
* האומר "מנה זה לבדק הבית" ונגנבו או נאבדו - לדעת רבי יוחנן: עליו ליתן מנה אחר, וריש לקיש חולק.

דף קלט עמוד ב
* בערכין - גם אם לא אמר "עלי", הוא מתחייב באחריות המעות.
* הברייתא מביאה את המקור לכך ששילוח הקן נוהג רק בשאינו מזומן.
* מצא קן בים או בראשו של אדם - חייב בשילוח, מצא קן בשמים - לא חייב בשילוח.
* הגמרא מביאה את תשובות רב מתנה לשאלות בני פפונאי (משה מן התורה מנין, המן מן התורה מנין, אסתר מן התורה מנין, מרדכי מן התורה מנין).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שעוף טמא פטור משילוח הקן.

דף קמ עמוד א
* הגמרא ממשיכה להקשות כמה קושיות על רבי יצחק (שסובר שעוף טמא לא מכונה "צפור"), ומתרצת.
* לשון "טהורות" האמורה בפסוק לגבי מצורע - הגמרא מביאה 4 דעות של אמוראים מה באה לשון זו למעט.
* צפור טרפה הרובצת על האפרוחים - חייב המוצאה בשילוח הקן.
* אפרוחים טרפות - פטור המוצאם משילוח הקן ("שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" - ולא לכלביך).

דף קמ עמוד ב
* הגמרא מביאה ספקות שונים בעניין שילוח הקן (אחד הספקות: מטלית המונחת על גבי הביצים שבקן והאם רובצת על המטלית שעל הביצים - ספק האם המטלית חוצצת ואין מצות שילוח הקן).
* מחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא לגבי "קורא" זכר, אך "קורא" נקבה - דברי הכל חייב, ועוף זכר - דברי הכל פטור.
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה שחיוב שילוח הקן כאשר האם פורחת על גבי הקן הוא רק באופן שכנפיה נוגעות בקן.
* היתה האם יושבת באויר בין שני ענפי האילן ונסמכת בהם - אם לא היו הענפים והיתה נופלת חייב לשלח את האם.

דף קמא עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה שאם שילח את האם וחזרה חייב לשלחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שחייב לשלח אף אם נצרך לקחת את האם לדבר המצוה, ומבררת מדוע יש צורך במקור לשם כך.
* במשנה מובא שלדעת רבי יהודה הנוטל אם על הבנים לוקה ואינו משלח - והגמרא מסתפקת האם לוקה בגלל שסובר שלאו הניתק לעשה לוקים עליו או כי סובר שמדובר פה על לאו רגיל (וכך מסקנת הגמרא בעמוד ב).

דף קמא עמוד ב
* כל ברייתא שלא נשנתה בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא הרי היא בחזקת משובשת ואין להקשות ממנה.
* המרחק הנדרש לשילוח הקן - כדי שתצא מתחת ידו.
* לפי הפירוש הראשון ברש"י נחלקו האמוראים באיזה אבר עליו לאחוז באם בשעה שמשלחה (ברגליה או בכנפיה).
* יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשילוח ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום.
* לדעת רבי יוסי בר רבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.
* אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן.

דף קמב עמוד א
* ומה אם מצוה קלה (שילוח הקן) שהיא כאיסר אמרה תורה "למען ייטב לך והארכת ימים", קל וחומר על מצוות חמורות שבתורה.
* אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה מאותן שמתן שכרה נאמר בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה (שלא יתכן שהשכר המובטח בה הוא בעולם הזה).
* מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה (חוץ מעבודה זרה).
* שלוחי מצוה אינן נזוקים לא בהליכתן ולא בחזרתן, אא"כ מצוי ההיזק במקום זה.

הדרן עלך מסכת חולין