דף טז עמוד א * שחיטה שלא מכח אדם - פסולה. * רבי מביא הוכחה לשיטתו (ששחיטה היא דוקא בדבר תלוש) מהפסוק "וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט". (אך רבי חייא חולק עליו). * תלוש ולבסוף חברו - לעניין עבודת כוכבים: נחשב תלוש, לענין הכשר זרעים: מחלוקת תנאים. דף טז עמוד ב * תלוש ולבסוף חברו - לעניין שחיטה: רבא מסתפק והגמרא מביאה שלושה ניסיונות לפשוט את הספק אך דוחה ניסיונות אלו. * נעץ סכין בכותל ושחט בה, שחיטתו כשרה - דין זה הוא רק במקרה שהסכין למעלה וצוואר הבהמה למטה. * קרומית של קנה - אין שוחטים בה, אין מלים בה, אין מחתכים בה בשר, אין מחצצים בה שיניים, אין מקנחים בה. * המשנה שאמרה "הכל שוחטין" התכוונה לומר שהכל דינם בשחיטה ואפילו עוף. * הגמרא מבררת מי הוא התנא שסובר שהמשנה היתה צריכה להשמיע לנו ש"לעולם שוחטין".
דף יז עמוד א * הגמרא מקשה שלוש קושיות על דעת רבי עקיבא הסובר שקודם שנכנסו לארץ היה מותר לישראל לאכול בשר נחירה (ולא היה חיוב שחיטה קודם שנכנסו לארץ), ומתרצת. * לדעת רבי ישמעאל: קודם שנכנסו לארץ היה אסור לאכול בשר תאוה של בהמה (אך של חיה היה מותר), ולדעת רבי עקיבא: בשר תאוה לא נאסר כלל. * רבי ירמיה מסתפק מה דין אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ (לשיטת רבי עקיבא). * לדעת רבא (בביאור הריבויים המופיעים במשנה): "הכל שוחטין" (פעמיים) - לרבות כותי ולרבות ישראל מומר, "לעולם שוחטין" - בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה, "בכל שוחטין" - בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. דף יז עמוד ב * סכין 'אוגרת' - לא ישחוט, ואם שחט שחיטתו פסולה, סכין 'מסוכסכת' - לא ישחוט בה לכתחילה, ואם שחט שחיטתו כשרה (אם הפגימה עומדת בתחילת הסכין, והוליך ולא הביא), 'עולה ויורד' בסכין - שוחט בו לכתחילה. * לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם. * רש"י מכריע להלכה כדעת רוב האמוראים הסוברים שסכין צריכה בדיקה על ידי שמעבירו על בשר אצבעו ועל ידי שמעבירו על ציפורנו, בשני צידי הסכין ועל חודו. * פגימה פוסלת בדברים הבאים: בעצם בקורבן פסח, באוזן (ובשאר איברים) בבכור, באחד מאיברי בהמת קודשים, בסכין שחיטה.
דף יח עמוד א * הגמרא מביאה דעות שונות מה עונשו של שוחט שלא מראה את סכינו לחכם כדי שיבדוק שאין בו פגימות. * מותר לשחוט באמצעות שן תלושה בודדת ובציפורן תלושה. * השוחט במגל קציר בדרך הליכתה (ובלי להביא חזרה אליו את המגל) - רבי יוחנן סובר שבית הלל הכשירו את הבהמה מטומאת נבילה אך אסורה באכילה (גזירה שמא יוליך ויביא). דף יח עמוד ב * רב ושמואל סוברים כרבי יוסי ברבי יהודה שאם שחט בטבעת הגדולה ולאחר שחתך את רובו הגרים, שחיטתו כשרה משום שרובו ככולו, אך לא סוברים כרבי יוסי ברבי יהודה שאין השחיטה כשרה בשאר הטבעות. (לפי רש"י) * הגמרא מבררת את טעמו של רבי זירא שאכל "מוגרמת דרב ושמואל" (=בהמה שנשחטה בשאר טבעות הקנה, לפי רש"י). * הגמרא מביאה דעות שונות עד היכן מקום השחיטה ב"כובע" (=כיסוי המונח על הטבעת הגדולה).
דף יט עמוד א * הגמרא מכריעה להלכה שהשוחט משיפוי כובע (הנמצא למעלה מהטבעת הגדולה) ולמטה - שחיטתו כשרה (כדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס, וכדעת רב נחמן). * הגמרא מביאה דעות שונות לבאר באיזה מקרה נחלקו חכמים ורבי יוסי ברבי יהודה שבמשנה שבדף הקודם (בנוגע למחלוקתם במקרה ששחט רוב הקנה בטבעת העליונה ורק במיעוטו הגרים חוץ למקום השחיטה) - האם בששחט שני שליש והגרים שליש, או בשהגרים שליש ושחט שני שליש. * הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש - לדעת רב הונא בשם רב: כשרה, לדעת רב יהודה בשם רב: טרפה. * שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש - לדעת רב יהודה בשם רב: כשרה, לדעת רב הונא: טרפה. דף יט עמוד ב * שחיטה העשויה כמסרק - כשרה. * שחט במקום נקב (=שהיה חצי קנה פגום בצדו החיצון) - שחיטתו כשרה, שחט ופגע בו נקב (=שהיה חצי קנה פגום בצדו הפנימי לצד המפרקת) - לדעת רב יהודה: שחיטתו פסולה, לדעת רבא (בביאור דעת רבי יוחנן): שחיטתו כשרה. * הגמרא מביאה ברייתא המבארת שהמקום הכשר למליקה הוא אחורי הצוואר כנגד הגרון ("מול הרואה את העורף") ולא בעורף ממש. * נחלקו הדעות האם לדעת בני רבי חייא כשמולק חייב להחזיר את הסימנים או שלא חייב אלא רק רשאי להחזיר את הסימנים.
דף כ עמוד א * רבי ינאי דוחה את דברי בני רבי חייא (שבעמוד הקודם) הסוברים שאם החזיר את הסימנים לאחוריו ומלק מליקתו כשרה, ורבי ירמיה דוחה את דבריו. * מצות מליקה מתקיימת על ידי שקוצץ בצפורנו ויורד בכח, ולדעת רבי ירמיה (ולא כמו שסבר רבי אבין) כל שכן שמוליך ומביא במליקה כשר. * רבי ירמיה אמר בשם שמואל שאם התחיל את המליקה מחוץ למקומה (משיפוי ראשו) הרי זה פסול (אף שסיים את המליקה במקומה) כמו בשחיטה. * לדעת רמי בר יחזקאל אין פסול של עיקור סימנים נוהג בעוף כלל, והגמרא מבינה שדין זה הוא אפילו בשחיטה (והאמוראים חולקים אם זה נאמר למי שסובר שאין שחיטה לעוף מן התורה או למי שסובר שיש שחיטה לעוף מן התורה). דף כ עמוד ב * רבין בר קיסי סובר שדברי רמי בר יחזקאל (שאין פסול של עיקור סימנים נוהג בעוף כלל) אמור רק במליקה אך לא בשחיטה. (ורבי ירמיה בשם שמואל חולק על כך). * לדעת זעירי: בהמה שנשברה המפרקת שלה, ורוב הבשר שעל המפרקת מאחורי הצוואר נפסק עמה - הרי היא נבלה. * רב חסדא מביא סיוע לדינו של זעירי, והגמרא דוחה את הסיוע. * רבא מקשה על דינו של זעירי (מדין מולק עוף), ומתרץ (בתחילת העמוד הבא).
דף כא עמוד א * מליקת חטאת העוף - חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה, הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו, ורוב בשר עמו. * אדם שנשברה המפרקת שלו ורוב הבשר של העורף עמה - מטמא מיד באוהל (ואפילו מפרכס), ואם הוא זקן הרי הוא מת בשבירת המפרקת לבד. * הותזו ראשיהן של השמונה שרצים, אע"פ שהם מפרכסים עדיין, טמאים מיד. ("הותזו" = ריש לקיש: הותזו ממש, רבי מני: אף אם נחתכו רוב שני הסימנים). דף כא עמוד ב * "וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט" - ת"ק (בסוף העמוד הקודם): כמשפט חטאת בהמה, רבי ישמעאל: כמשפט חטאת העוף, רבי אלעזר ברבי שמעון: כמשפט חטאת העוף. * מליקת עולת העוף - לדעת ת"ק ורבי ישמעאל: יש למלוק את כל שני הסימנים, לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: מספיק למלוק את רוב שני הסימנים.
דף כב עמוד א * המקור לכך שחטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין הוא מהפסוק "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ". * המקור לכך שיש להקריב קרבנות ביום הוא מהפסוק "בְּיוֹם צַוֺּתוֹ". * לדעת רבי שמעון בן לקיש: כל מקום שנאמר "אצבע" או "כהונה" אינו אלא ימין, אך ת"ק (מהברייתא בעמוד הקודם) סובר שאין לדרוש מ"כהונה" לבד שהיא בימין, ולכן בעולת העוף דין זה נלמד מ"כמשפט". * המקור לכך שצריך למלוק את עולת העוף ממול העורף - לדעת רבי ישמעאל (בעמוד הקודם): מ"כמשפט" (כמשפט חטאת העוף), ולדעת ת"ק ורבי אלעזר ברבי שמעון: "מליקה מליקה" מחטאת העוף (רש"י: בלימוד במה מצינו). * "תורין" - גדולים כשרים, קטנים פסולים, "בני יונה" - קטנים כשרים, גדולים פסולים. דף כב עמוד ב * בברייתא ובגמרא מבואר המקור לדין זה שתורים כשרים דוקא כשהם גדולים ובני יונה כשרים דוקא כשהם קטנים. * הברייתא מביאה את המקור לכך ש"תחילת הציהוב בזה ובזה (=בתורים ובבני יונה) פסול". * התורים כשרים משיזהיבו, ובני יונה כשרים משעה שאם תישמט ממנו אחת מכנפיו יצא במקומה דם (וכשרים עד שיצהיבו). * האומר "הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה" והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה - רבי זירא מסתפק אם יצא ידי חובת נדרו או לא.
דף כג עמוד א * כל מקום שנאמר "השחתה" - אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים. * כל שהמום פוסל בו - דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלים בו. * הדין שהקורבן צריך להיות תם ולא בעל מום, וצריך להיות זכר ולא נקבה, הוא דווקא בבהמה אך לא בעופות. * האומר "הרי עלי עולת בהמה מן האיל או מן הכבש" והביא פלגס - רבי זירא מסתפק מה הדין במקרה זה לדעת בר פדא (אך לדעת רבי יוחנן הסובר שפלגס הוא בריה בפני עצמה ברור שהדין הוא שלא יוצא ידי חובתו). דף כג עמוד ב * האומר "הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה" והביא שיאור - רבי זירא מסתפק מה הדין, והגמרא מבארת באיזה מקרה בדיוק הוא מסתפק. * האומר "הרי עלי לחמי תודה" - מביא תודה ולחמה. * פרה אדומה - בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה, עגלה ערופה - בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה.
דף כד עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך שפרה אדומה פסולה בעריפה ועגלה ערופה פסולה בשחיטה. * כהנים - במומים פסולים, בשנים כשרים, לויים - במומים כשרים, בשנים פסולים (וכשרים לעבודה רק בין גיל 30 ל-50). (והגמרא מבררת את המקור לדינים אלו). * בשילה ובבית עולמים - לוים לא נפסלים בשנים אלא רק בקול. * תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים (ולדעת רבי יוסי: שלוש שנים) - שוב אינו רואה. דף כד עמוד ב * כהן כשר לעבודה עד שירתתו ידיו ורגליו מחוסר כח. * "אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי". (וכשהיה בן שמונים שנה היה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו). * נתמלא זקנו - ראוי להיעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. * לדעת חכמים: כהן כשר לעבודה משיביא שתי שערות, ולדעת רבי: מגיל עשרים. * בעשרים וארבעה מקומות בתנ"ך נקראו כהנים לוים. * לדעת רבי אלעזר: כהן כשר לעבודה משיביא שתי שערות אבל אחיו הכהנים אין מניחים אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים (ונחלקו הדעות אם דבריו הם כדעת רבי או כדעת חכמים). * אויר כלי חרס טמא וגבו טהור, אויר כל הכלים טהור וגבן טמא. (ובברייתא ובגמרא מבואר המקור לדינים אלו).
דף כה עמוד א * הגמרא מביאה את המקור לכך שכלי חרס לא מיטמא מגבו (למרות שהיה ניתן ללמוד בקל וחומר מכל הכלים שכן מיטמא מגבו). * הגמרא מביאה את המקור לכך שכל הכלים לא מיטמאין מאוירן (למרות שהיה ניתן ללמוד בקל וחומר מכלי חרס שכן מיטמאין מאוירן). * הגמרא מביאה את המקור לכך שכל הכלים מיטמאין מגבן (למרות שהיה ניתן ללמוד בקל וחומר מכלי חרס שלא מיטמאין מגבן). * גולמי כלי עץ - טמאין, פשוטיהן - טהורין; גולמי כלי מתכות - טהורין, פשוטיהן - טמאין. דף כה עמוד ב * הטעם לכך שגולמי כלי מתכות טהורין - לדעת רבי יוחנן: הואיל ולכבוד עשויין, לדעת רב נחמן: הואיל ודמיהן יקרים. * לדעת רב נחמן: דין כלי עצם כדין כלי מתכות. * המקור לכך שכלי עצם מקבלים טומאה הוא מהפסוק: "וְכׇל מַעֲשֵׂה עִזִּים... תִּתְחַטָּאוּ". * שקדים המרים - קטנים חייבין, גדולים פטורין, מתוקים - גדולים חייבין, קטנים פטורין. (כך דעת המשנה ות"ק שבברייתא, ורבי ישמעאל בר' יוסי משום אביו חולק, והגמרא מביאה שתי דעות מהי דעתו). * התמד: עד שלא החמיץ - אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה, משהחמיץ - ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה. (והגמרא מבררת האם דברי המשנה הללו הם כדעת חכמים או כדעת רבי יהודה שבמשנה שבמסכת מעשרות, והמסקנה היא שהמשנה כדעת רבי יהודה).
דף כו עמוד א * לדעת רבה בר אבוה ורבי יוסי ברבי חנינא: חכמים ורבי יהודה נחלקו רק בתמד שהחמיץ, אבל בתמד שלא החמיץ לדברי הכל אינו חייב לעשר. * לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: תמד שלקחו בכסף מעשר ולבסוף החמיץ - קנו מעות מעשר את התמד למפרע והמעות יצאו לחולין (והגמרא מביאה שתי דעות לפרש את היחס בין דבריו לדברי המשנה). * לדעת רבי אלעזר: חכמים ורבי יהודה נחלקו רק בתמד שלא החמיץ, אבל בתמד שהחמיץ הכל מודים שחייב במעשר. דף כו עמוד ב * תמד שעדיין לא החמיץ ונטמא (ולמסקנה: אף אם המים היו טמאים קודם שנתנם על גבי השמרים) - ניתן לטהרו ע"י השקה במים (כמו דין טהרת מים טמאים). * לדעת רבי מאיר (וכך הם דברי המשנה): לקטנה (מבת יום אחד) יש דין "מכר" ולנערה יש דין "קנס", ולדעת חכמים: אף לקטנה (מגיל שלוש) יש דין "קנס". * לדעת רבי מאיר (וכך הם דברי המשנה): נערה לא יכולה למאן, לדעת רבי יהודה: גם נערה יכולה למאן ("עד שירבה השחור על הלבן"). * יו"ט שחל להיות בערב שבת - האמוראים חולקים כיצד תוקע להבטיל את העם ממלאכה (לדעת רב יהודה: תוקע ומריע מתוך תקיעה, לדעת רב אסי: תוקע ומריע בנשימה אחת). * יו"ט שחל להיות במוצאי שבת - אומר "המבדיל בין קודש לקודש" בחתימת הברכה. (ואין הלכה כרבי דוסא שסובר שאומר "המבדיל בין קודש חמור לקודש קל", ולא כרב ששת בריה דרב אידי שסובר שאומר זאת גם בפתיחת הברכה). * נוסח ההבדלה ביו"ט שחל להיות באמצע השבוע: המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ("סדר הבדלות הוא מונה").
דף כז עמוד א * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בשיעור שחיטת הסימנים (הקנה והושט) בעוף ובבהמה. * הגמרא מבררת מדוע המשנה נקטה לשון של בדיעבד ("השוחט"). * למסקנת שלוש הדעות הראשונות בגמרא (רב כהנא, רב יימר, דבי ר' ישמעאל תנא) - המקור לשחיטה שהיא מן הצוואר הוא מהלכה למשה מסיני (כמו גם המקור ל: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור). * לדעת רבי חייא המקור לכך ששחיטה היא מן הצוואר הוא מהפסוק: "וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר". דף כז עמוד ב * לדעת רבי אליעזר המקור לכך ששחיטה היא מן הצוואר הוא מהיקש בהמה לעוף בפסוק "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף". * המקור לכך שדי בשחיטת סימן אחד לעוף הוא מהפסוק "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם". * המקור לכך שלא צריך לשחוט דגים הוא מהפסוק "אִם אֶת כׇּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם". * הגמרא מביאה דעות שונות אם העוף נברא מן הרקק או מן המים בלבד. * לדעת רב יהודה משום רבי יצחק בן פנחס: אין שחיטה לעוף מן התורה (אלא כל אופן של הריגה בסימניו מכשירה אותו לאכילה ומטהרת אותו מידי טומאת נבילה).
