דף כא עמוד א
* מליקת חטאת העוף - חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה, הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו, ורוב בשר עמו.
* אדם שנשברה המפרקת שלו ורוב הבשר של העורף - מטמא מיד באוהל (ואפילו מפרכס), ואם הוא זקן הרי הוא מת בשבירת המפרקת לבד.
* הותזו ראשיהן של השמונה שרצים, אע"פ שהם מפרכסים עדיין, טמאים מיד. ["הותזו" = ריש לקיש: הותזו ממש, רבי מני: אף אם נחתכו רוב שני הסימנים].

דף כא עמוד ב
* "ואת השני יעשה עולה כמשפט" - ת"ק (בסוף העמוד הקודם): כמשפט חטאת בהמה, רבי ישמעאל: כמשפט חטאת העוף, רבי אלעזר ברבי שמעון: כמשפט חטאת העוף.
* מליקת עולת העוף - לדעת ת"ק ורבי ישמעאל: יש למלוק את כל שני הסימנים, לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: מספיק למלוק את רוב שני הסימנים.

דף כב עמוד א
* המקור לכך שחטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין הוא מהפסוק "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו".
* המקור לכך שיש להקריב קרבנות ביום הוא מהפסוק "ביום צוותו".
* לדעת ר"ש בן לקיש: כל מקום שנאמר "אצבע" או "כהונה" אינה אלא ימין, אך ת"ק (מהברייתא בעמוד הקודם) סובר שאין לדרוש מ"כהונה" לבד שהיא בימין, ולכן בעולת העוף דין זה נלמד מ"כמשפט".
* "תורין" - גדולים כשרים, קטנים פסולים, "בני יונה" - קטנים כשרים, גדולים - פסולים.

דף כב עמוד ב
* הברייתא מבארת את המקור לדין זה שתורים כשרים דוקא כשהם גדולים ובני יונה כשרים דוקא כשהם קטנים.
* הברייתא מביאה את המקור לכך ש"תחילת הציהוב בזה ובזה (=בתורים ובבני יונה) פסול".
* התורים כשרים משיזהיבו, ובני יונה כשרים משעה שאם תישמט ממנו אחת מכנפיו יצא במקומה דם.
* האומר "הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה" והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה - רבי זירא הסתפק אם יצא ידי חובת נדרו או לא.

דף כג עמוד א
* כל מקום שנאמר "השחתה" - אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים.
* כל שהמום פוסל בו - דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בו.
* האומר "הרי עלי עולת בהמה מן האיל או מן הכבש" והביא פלגס - רבי זירא הסתפק מה הדין במקרה זה לדעת בר פדא (אך לדעת רבי יוחנן הסובר שפלגס הוא בריה בפני עצמה, לא יוצא ידי חובתו).

דף כג עמוד ב
* האומר "הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה" והביא שיאור - רבי זירא הסתפק מה הדין, והגמרא ביארה באיזה מקרה בדיוק הוא הספק.
* האומר "הרי עלי לחמי תודה" - מביא תודה ולחמה.
* פרה אדומה - בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה, עגלה ערופה - בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה.

דף כד עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שפרה אדומה פסולה בעריפה ועגלה ערופה פסולה בשחיטה.
* כהנים - במומין פסולים, בשנים כשרים, לוים - במומין כשרים, בשנים פסולים (וכשרים לעבודה רק בין גיל 30 ל-50). [והגמרא מבררת את המקור לדינים אלו].
* בשילה ובבית עולמים - לוים לא נפסלים בשנים אלא רק בקול.
* תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו 5 שנים (ולדעת רבי יוסי: 3 שנים) - שוב אינו רואה.

דף כד עמוד ב
* כהן כשר לעבודה עד שירתתו ידיו ורגליו מחוסר כח.
* אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי.
* נתמלא זקנו - ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו.
* לדעת חכמים: כהן כשר לעבודה משיביא שתי שערות, ולדעת רבי: מגיל 20.
* בעשרים וארבעה מקומות בתנ"ך נקראו כהנים לוים.
* לדעת רבי אלעזר: כהן כשר לעבודה משיביא שתי שערות אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן 20 (ונחלקו הדעות אם דבריו הם כדעת רבי או כדעת חכמים).
* אויר כלי חרס טמא וגבו טהור, אויר כל הכלים טהור וגבן טמא.

דף כה עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לכך שכלי חרס לא מיטמא מגבו (למרות שהיה ניתן ללמוד בקל וחומר מכל הכלים שכן מיטמא מגבו).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שכל הכלים לא מיטמאין מאוירן (למרות שהיה ניתן ללמוד בקל וחומר מכלי חרס שכן מיטמאין מאוירן).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שכל הכלים מיטמאין מגבן (למרות שהיה ניתן ללמוד בקל וחומר מכלי חרס שלא מיטמאין מגבן).
* גולמי כלי עץ - טמאין, פשוטיהן - טהורין; גולמי כלי מתכות - טהורין, פשוטיהן - טמאין.

דף כה עמוד ב
* הטעם לכך שגולמי כלי מתכות טהורין - לדעת רבי יוחנן: הואיל ולכבוד עשויין, לדעת רב נחמן: הואיל ודמיהן יקרים.
* לדעת רב נחמן: דין כלי עצם כדין כלי מתכות.
* המקור לכך שכלי עצם מקבלים טומאה הוא מהפסוק: "וכל מעשה עזים תתחטאו".
* שקדים המרים - קטנים חייבין, גדולים פטורין, מתוקים - גדולים חייבין, קטנים פטורין. [כך דעת המשנה ות"ק שבברייתא, ורבי ישמעאל בר' יוסי משום אביו חולק, ומובאות 2 דעות בגמרא מהי דעתו]
* התמד: עד שלא החמיץ - אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה, משהחמיץ - ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה. [והגמרא מבררת האם דברי המשנה הללו הם כדעת רבי יהודה או כדעת חכמים שבמשנה שבמסכת מעשרות]

דף כו עמוד א
* לדעת רבה בר אבוה ורבי יוסי ברבי חנינא: חכמים ורבי יהודה נחלקו רק בתמד שהחמיץ, אבל בתמד שלא החמיץ לדברי הכל אינו חייב לעשר.
* לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: תמד שלקחו בכסף מעשר ולבסוף החמיץ - קנו מעות מעשר את התמד למפרע והמעות יצאו לחולין (והגמרא מביאה 2 דעות לפרש את היחס בין דבריו לדברי המשנה).
* לדעת רבי אלעזר: חכמים ורבי יהודה נחלקו רק בתמד שלא החמיץ, אבל בתמד שהחמיץ הכל מודים שחייב במעשר.

דף כו עמוד ב
* תמד שעדיין לא החמיץ ונטמא (ואף אם המים היו טמאים קודם שנתנם על גבי השמרים) - ניתן לטהרו ע"י השקה במים (כמו דין טהרת מים טמאים).
* לדעת רבי מאיר: לקטנה יש דין "מכר" ולנערה יש דין "קנס", ולדעת חכמים: אף לקטנה יש דין "קנס".
* יו"ט שחל להיות בערב שבת - נחלקו האמוראים כיצד תוקע להבטיל את העם ממלאכה (רב יהודה: תוקע ומריע מתוך תקיעה, רב אסי: תוקע ומריע בנשימה אחת).
* נוסח ההבדלה ביו"ט שחל להיות באמצע השבוע: המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה.

דף כז עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בשיעור שחיטת הסימנים (הקנה והושט).
* למסקנת 3 הדעות הראשונות בגמרא - המקור לשחיטה שהיא מן הצואר הוא מהלכה למשה מסיני (כמו גם המקור ל: שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור).
* לדעת רבי חייא המקור לכך ששחיטה היא מן הצואר הוא מהפסוק: "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר".

דף כז עמוד ב
* לדעת רבי אליעזר המקור לכך ששחיטה היא מן הצואר הוא מהיקש בהמה לעוף בפסוק "זאת תורת הבהמה והעוף".
* המקור לכך שדי בשחיטת סימן אחד לעוף הוא מהפסוק "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש חיה הרמשת במים".
* המקור לכך שלא צריך לשחוט דגים הוא מהפסוק "אם את כל דגי הים יאסף להם".
* הגמרא מביאה דעות שונות אם העוף נברא מן הרקק או מן המים בלבד.
* לדעת רב יהודה משום רבי יצחק בן פנחס: אין שחיטה לעוף מן התורה (אלא כל אופן של הריגה בסימניו מכשירה אותו לאכילה ומטהרת אותו מידי טומאת נבילה).

דף כח עמוד א
* למסקנת הגמרא: ישנה מחלוקת תנאים אם יש שחיטה לעוף מן התורה או לא.
* לדעת רב נחמן: שחיטת עוף כשירה או בושט או בקנה, ולדעת רב אדא בר אהבה: רק בושט. [הגמרא מקשה כמה קושיות על כל דעה ומתרצת].

דף כח עמוד ב
* רב חסדא מבאר, שדברי רבי יהודה שיש לשחוט גם את הורידין, אמורים רק בעוף אך לא בבהמה.
*לדעת רבי יהודה לא צריך דוקא לשחוט את הורידין ואפשר כל חיתוך שהוא.
* רב ורב כהנא נחלקו אם "מחצה על מחצה" הרי הוא כרוב או לא, והגמרא מבינה כעת שדבריהם אמורים לענין שחיטה (אם דינו של שוחט חצי סימן הרי הוא כשוחט את רובו), ומקשה כמה קושיות על שיטת רב.

דף כט עמוד א
* למסקנת הגמרא: אין שחיטה כשירה עד שישחוט את רוב הסימן, ומחלוקת רב ורב כהנא (אם "מחצה על מחצה" הרי הוא כרוב) נאמרה לגבי קרבן פסח הקרב בטומאה.
* במשנה בתחילת הפרק נאמר פעמיים שמספיק שחיטת רוב הסימנים (ולא צריך את כל הסימנים) - ומבארת הגמרא, שהמשנה השמיעה זאת פעמיים, פעם אחת עבור חולין ופעם אחת עבור קדשים.
* הגמרא מביאה כמה הוכחות לכך שהרישא של המשנה עוסקת בחולין והסיפא של המשנה עוסקת בקדשים (ולא להיפך).

דף כט עמוד ב
* לדעת ריש לקיש בשם לוי סבא: אינה לשחיטה אלא לבסוף, לדעת רבי יוחנן: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף.
* רבא מבאר שמחלוקתם היא במקרה ששחט סימן אחד בעולת העוף מחוץ לעזרה וסימן אחד בפנים.
* רבה בר שימי מבאר שמחלוקתם היא במקרה ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרו לרוב הסימנים בפנים.
* רבי זירא הקשה על רבי יוחנן ורבא תירץ, ורבא הקשה על לוי סבא ורב יוסף תירץ ואביי הקשה על תירוץ רב יוסף ותירץ אחרת.

דף ל עמוד א
* רב אידי בר אבין הקשה ממשנה בפסחים על הדעה הסוברת ש"אינה לשחיטה אלא לבסוף", ואביי תירץ.
* השוחט בשנים ושלשה מקומות - לדעת רב: שחיטתו כשרה, לדעת שמואל וריש לקיש: שחיטתו פסולה [והגמרא הביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) 2 קושיות על שמואל וריש לקיש, ותירצה].

דף ל עמוד ב
* לדעת רב: אם תחב את הסכין בין סימן לסימן וחתך את הסימן התחתון ואח"כ הוציא את הסכין וחתך את הסימן העליון - שחיטתו פסולה (משום "חלדה").
* אם תחב את הסכין תחת העור ושחט את 2 הסימנים - לדעת רב: שחיטתו כשרה, ולדעת בי רב: לא ידוע מה הדין.
* הגמרא מביאה את המקור לפסול "דרסה" (=שאם התיז את הראש בבת אחת - שחיטתו פסולה).

דף לא עמוד א
* צריך שיהיה בסכין שיעור של פעמיים מלא צואר בהמה הנשחטת (ושיעור של 3 צוארים אם שוחט 2 בהמות בבת אחת).
* מחט לא כשירה לשחיטה, והגמרא מסתפקת לגבי מחט של רצענים.
* רבא דייק מהמשנה, שאם הפיל את הסכין ושחטה תוך כדי נפילתה השחיטה כשירה ולמרות שלא התכוון לשחוט, וכדעת רבי נתן הסובר שלא צריך כוונה לשחיטה.
* נדה שטבלה מאונס שלא ברצונה - לדעת רב: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, לדעת רבי יוחנן: אף לביתה לא טהורה.

דף לא עמוד ב
* אין מטבילים באויר אלא רק במים המחוברים לקרקע.
* הגמרא מוכיחה ממשנה במסכת מכשירין כדעת רב נחמן שהטבילה מטהרת לחולין אף בלא כוונה. (ורבא מצא ברייתא הסוברת כך).
* רבי יוחנן, הסובר שצריך כוונה בטבילת נדה אף כדי להתירה לבעלה (שהוא כחולין), סובר כדעת רבי יונתן בן יוסף המצריך כוונה אף לחולין.
* בשחיטת חולין מודה רבי יונתן בן יוסף (ורבי יוחנן) שלא צריך כוונה (כדעת רבי נתן, ולא כדעת חכמים).

דף לב עמוד א
* שחט פרה אדומה ושחט בהמה אחרת עמה - לדברי הכל פסולה, נשחטה בהמה אחרת עמה - לרבי נתן: פרה פסולה בהמה כשרה, לחכמים: פרה כשרה בהמה פסולה.
* במשנה ובגמרא מובאות דעות שונות מהו משך הזמן של פסול שהייה.
* השוחט בסכין רעה, אפילו מוליך ומביא את הסכין על הצואר כל היום כולו - כשרה, אם לא הפסיק באמצע שחיטתו.

דף לב עמוד ב
* במשנה (בסוף עמוד א) נאמר שלדברי הכל אם שחט את הושט ופסק את הגרגרת הרי היא נבלה, ואילו במשנה בתחילת הפרק הבא נאמר שהרי היא טריפה - הגמרא מביאה 4 תירוצים לסתירה זו (והתירוץ הראשון והשלישי נדחו).
* לדעת רבי שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה קודם ששחט את הושט - כשירה [והטעם לכך לדעת רבא הוא כי הריאה נחשבת כמונחת בסל לאחר שחיטת הקנה, והטעם לכך לדעת רבי זירא לפני שחזר בו הוא כי לאחר שנשחטה במקצת שוב אינה נטרפת].