דף לז עמוד א
* בהמה מסוכנת שנשחטה קודם מיתתה מותרת באכילה - המשנה מביאה דעות שונות כיצד ניתן לדעת שבהמה מסוכנת שנשחטה אכן היתה בחיים עד גמר השחיטה ולא מתה קודם לכן.
* לאורך רוב הדף, הגמרא מבררת מה המקור לכך שבהמה מסוכנת שנשחטה מותרת באכילה.

דף לז עמוד ב
* אחד המקורות שהגמרא מביאה לכך שבהמה מסוכנת שנשחטה מותרת באכילה הוא מדברי יחזקאל (שאמר ש: לא הרהר ביום, ולא אכל בשר בהמה מסוכנת, ולא אכל מבהמה שנולד ספק בכשרותה / ולא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה למרות שהיה כהן).
* הגמרא מבארת באלו אופנים בהמה נחשבת למסוכנת (כל שמעמידים אותה על רגליה ואינה עומדת ואפילו יש לה כח לאכול בקעיות של עץ או אף קורות של עץ).

דף לח עמוד א
* לדעת רב: אם בשעת השחיטה הבהמה המסוכנת צעקה בקול עבה וחזק או הטילה רעי רחוק מגופה או כשכשה באזנה - הרי זה נחשב לפרכוס ומותרת הבהמה באכילה.
* אימתי הפרכוס מוכיח שהבהמה הייתה בחיים עד גמר השחיטה? - רב חסדא: אם פרכסה באמצע השחיטה, רב נחמן בר יצחק: אף אם פרכסה בתחילת השחיטה, רבא: דוקא אם פרכסה בסוף השחיטה.

דף לח עמוד ב
* רבא מוסיף על דברי המשנה ופוסק שבעוף אפילו אם לא נענע אלא את הכנף שלו, ולא נענע בחזקה אלא את זנבו - הרי מעשה זה נחשב לפרכוס וכשר.
* ישראל ששחט בהמה של עובד כוכבים לצורך העובד כוכבים - ת"ק ורבי יוסי מכשירים, ורבי אליעזר פוסל - והגמרא מביאה 2 אפשרויות לבאר במה נחלקו ת"ק ורבי יוסי.

דף לט עמוד א
* השוחט בהמה לאוכלה וחשב לזרוק את דמה או להקטיר את חלבה לעבודת כוכבים - לדעת רבי יוחנן: פסולה, ולדעת ריש לקיש: מותרת.
* שחט את החטאת לשמה וחשב לזרוק דמה שלא לשמה - לדעת רבי יוחנן: פסולה, לדעת ריש לקיש: כשירה.
* הגמרא מקשה מהמשנה (בעמוד הקודם) על רבי יוחנן (שבמחלוקת הראשונה) ועל ריש לקיש (שבמחלוקת השניה) ומתרצת.

דף לט עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לדעת רבי יוחנן.
* מעשה היה בקיסרי, ששחט ישראל סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודת כוכבים, ולא פסקו חכמים לא לאיסור ולא להיתר - והגמרא מבררת מדוע.
* שמואל פוסק כרבי יוסי (שבהמת עובד כוכבים ששחטה ישראל מותרת).

דף מ עמוד א
* אם שחט לשם ההר - אינו נאסר בהנאה כתקרובת עבודה זרה, ואם שחט לשם המלאך הממונה על ההרים - אסור בהנאה כדין תקרובת עבודה זרה.
* לדעת רב הונא: אם היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים, כיון ששחט בה סימן אחד לשם עבודת כוכבים - אסרה.

דף מ עמוד ב
* רב נחמן מקשה מברייתא על רב הונא והגמרא מתרצת.
* לדעת רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (וחולקים על רב הונא).

דף מא עמוד א
* הגמרא מקשה מהמשנה (מ ע"א) וממשנה במסכת גיטין על האמוראים הסוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומתרצת.
* הגמרא מבררת אם מחלוקת האמוראים (אם אדם אוסר דבר שאינו שלו או לא) היא מחלוקת תנאים, ודוחה זאת ואומרת שהתנא שסובר שאדם אוסר דבר שאינו שלו זה רק אם הוא גוי.
* המשנה מביאה מקרים שאסור לשחוט משום מראית עין (מקרים בהם נראה כשוחט לעבודה זרה).

דף מא עמוד ב
* מה שהמשנה התירה לשחוט לתוך עוגה של מים (ולא חוששים ששוחט לפרצופו המשתקף במים) זה דוקא במים עכורים (שאז אין פרצופו משתקף במים).
* אם רוצה שחצירו תהיה נקיה ושהשחיטה לא תלכלכך את החצר - עושה חריץ קטן בקרקע חוץ לגומא ושוחט שם ודם שותת ויורד לגומא דרך החריץ שעשה, אך לתוך הגומא אסור לשחוט ישירות כי נראה שנוהג כמנהג הצדוקים.
* נחלקו האמוראים מה הדין כששוחט בעלי מומים חולין לשם קרבן.
* השוחט חולין לשם חטאת - שחיטתו כשירה אם השוחט אינו מחוייב חטאת.
* השוחט חולין לשם תמורה ואין לו קרבן בתוך ביתו - שחיטתו כשירה.

דף מב עמוד א
* פרק שלישי ("אלו טרפות"), המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בביאור המכות שעושות את הבהמה ואת העוף טריפה, והמכות שלא עושות אותם טריפה.
* המשנה הראשונה בפרק מפרטת 18 סוגי טריפה בבהמה (ולדעת רש"י הם נמסרו בהלכה למשה מסיני).
* מהמילה "חיה" שבפסוק "וזאת החיה אשר תאכלו" לומד ריש לקיש רמז לכך שטרפה אינה חיה.
* מהמילה "זאת" שבפסוק "זאת החיה אשר תאכלו" דורש תנא דבי רבי ישמעאל ש"מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תיכול".
* "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" - מכאן לומד תנא דבי רבי ישמעאל שטרפה כן חיה.

דף מב עמוד ב
* המילים "זה הכלל" (שבסיום המשנה בעמוד א) באו לרבות סוגי טריפה נוספים.
* לדעת תנא דבי רבי ישמעאל יש רק 18 סוגי טריפה, והגמרא לאורך כל העמוד מקשה על כך וטוענת שיש סוגי טריפה נוספים ("בסגר ושב שמעתתא"), ומתרצת ומבארת את שיטת תנא דבי רבי ישמעאל.
* בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה - ישנה מחלוקת תנאים אם טריפה או לא. [וכך גם נחלקו התנאים לגבי גלודה (שניטל עורה והופשטה כולה או מחמת שחין או מחמת מלאכה)].

דף מג עמוד א
* לדעת עולא: 8 מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני.
* לדעת חייא בר רב: 8 אופנים של טרפות יש בנקובה.
* רבי יצחק בר' יוסף בשם רבי יוחנן פסק שהלכה כר' יוסי בר' יהודה הסובר שאם ניקבה המרה זו היא טריפה.
* ניטל הכבד ונשתייר בה כל שהוא - ישנה מחלוקת אמוראים בדעת רבי יוחנן אם כשרה או שצריך דוקא שיישאר בה שיעור כזית כדי שתהיה כשרה.
* מרה שניקבה וכבד סותמתה - כשרה.
* ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים או להיפך - כשרה. [ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה - כשר, למסקנת הגמרא].
* 2 עורות יש לו לוושט, חיצון אדום ופנימי לבן, ניקב זה בלא זה - כשר. [ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה - פסול, למסקנת הגמרא]
* קרום שעלה מחמת מכה בוושט - אינו קרום.
* וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא בפנים.

דף מג עמוד ב
* לדעת עולא: בהמה שאכלה קוצים, ונתחב קוץ לתוך עור הושט הפנימי - לא חוששים שנקב הקוץ את שני העורות, והבהמה כשרה.
* תורבץ הוושט (מקום דיבוקו של הוושט בלחי, ונחלקו הדעות היכן בדיוק מקומו) - לדעת רב: בנקב במשהו היא טרפה, ולדעת שמואל: רק בנחתך ברובו היא טרפה.

דף מד עמוד א
* לפי התירוץ הראשון הגמרא - קודם בת קול: הרוצה לעשות כדברי ב"ש יעשה, לאחר בת קול: הלכה כדברי ב"ה.
* לפי התירוץ השני בגמרא - לדעת רבי יהושע (הסובר שאין משגיחין בבת קול): הרוצה לעשות כדברי ב"ש יעשה, לדעת חכמים: הלכה כדברי בית הלל.
* רמי בר יחזקאל סובר שלדעת רב "תורבץ הוושט" איננו מקום שחיטה, ונעשה טריפה אפילו בנקב משהו.
* הגמרא מבארת את הדין במקרה בו נעקר הושט ממקום חיבורו בלחי.

דף מד עמוד ב
* שיעור החיתוך בגרגרת שעושה את הבהמה טריפה - לדעת רב: משערים לפי רוב עוביה, ויש אומרים בשם רב: לפי רוב חללה.
* חכם שטימא - אין חבירו רשאי לטהר, אסר - אין חבירו רשאי להתיר.
* טוב להימנע מאכילת בשר בהמה שהתעורר בה ספק והורה בה חכם להיתר - אך רק כאשר ההיתר של החכם היה בדבר התלוי בסברה.
* דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר אסר והתיר וכן העדים שהעידו - כולן רשאין ליקח, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (ודין זה הוא רק בדבר הנמכר בשומא).
* איזהו תלמיד חכם? זה מי שנולד ספק טריפה בבהמתו, ואינו חס על ממונו ואוסרה (ועליו נאמר "שונא מתנות יחיה").

דף מה עמוד א
* מתי נקבים בגרגרת בבהמה נחשבים לטריפה? - אם יש בהם חסרון: מצטרפים לשיעור שטח של איסר, אם אין בהם חסרון: מצטרפים לרוב.
* נסדקה הגרגרת לאורכה - לדעת רב: אם נשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה, כשרה, לדעת שמואל: אם נשתייר משהו למעלה ומשהו למטה, כשרה.
* כל הצואר כולו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה.
* ניקב קרום של מוח - נחלקו הדעות אם נהיית טריפה אפילו אם לא ניקב הקרום התחתון אלא רק העליון.

דף מה עמוד ב
* ניקב הלב לבית חללו - רבי זירא מסתפק האם הכוונה לכל חלל מחללי הלב או לבית חלל גדול שבו בלבד.
* שיעור הנקב בקנה הלב (הנמצא על גבי דופני הריאה) המטריף את הבהמה - לדעת רב: במשהו, לדעת שמואל: ברובו.
* לדעת רבי: חוט השדרה שנפסק ברובו - מטריף את הבהמה, ולדעת רבי יעקב: אפילו רק אם ניקב - מטריף את הבהמה.
* הגמרא מביאה אופנים שונים של טרפות בחוט השדרה, וכן מבררת היכן סופו של חוט השדרה.

דף מו עמוד א
* נחלקו האמוראים היכן מסתיים חוט השדרה בעוף (לענין שמשם והלאה אינו טריפה) - עד למטה מן האגפים או עד בין האגפים.
* ניטל הכבד ונשתייר בה כל שהוא - ישנה מחלוקת תנאים אם כשרה או שצריך דוקא שיישאר בה שיעור כזית (במקום מרה / במקום שהיא חיה) כדי שתהיה כשרה.
* רבה ורב יוסף ברחו מפני פולמוס (חיל השלטון) שהגיע לפומבדיתא.

דף מו עמוד ב
* הגמרא פוסקת להלכה כדעת רב יוסף שאין הבהמה נטרפת בניקבו קרומי הריאה אם ניקב קרום הריאה העליון לבדו או התחתון לבדו.
* הגמרא מביאה כמה דינים שאמר רבא בנוגע לטרפה בריאה.
* לדעת רבא: ריאה שהאדימה במקצתה כשרה, ואם האדימה בכולה טרפה. אך לדעת רבינא אין לחלק בין מקצתה לכולה.
* ריאה שיבשה מקצתה - טרפה.

דף מז עמוד א
* 2 בועות הסמוכות זו לזו בריאה - אין אפשרות לבדוק אם יש בהם נקב או לא, אך לגבי בועה אחת הנראית כ-2 בועות - הגמרא מפרטת דרך בה ניתן לבדוק אם זו בועה אחת וכשרה או 2 בועות וטריפה.
* ריאה שיש בה אונא יתירה - לדעת רבא: טריפה, לדעת מרימר: כשרה (אם היא עומדת בשורת האונות כאחת מהן).
* "עינוניתא דוורדא" כשירה ולא נחשבת ליתירה.

דף מז עמוד ב
* לדעת רפרם: ריאה שדומה לבקעת עצים - טריפה (והגמרא מביאה דעות שונות בביאור דברי רפרם).
* ריאה שנשתנה הצבע שלה לתכלת או לירוק (ככרתי) או לאדום - כשרה, לשחור - טרפה.
* ריאה שהמראה שלה ככבד - כשרה, כבשר - טריפה.
* הגמרא מפרטת את הדינים במקרים הבאים: סתימה בריאה, נקבים בריאה, ריאה שלקתה בתוכה.

דף מח עמוד א
* ריאה הדבוקה בצלעות - לדעת רב נחמן: אין חוששים לה שמא ניקבה, אלא אם העלתה צמחים סביבות אותו הנקב, לדעת אבימי: בכל מקרה חוששים לה שמא ניקבה.
* רב נחמן מכשיר ריאה שניקבה ודופן סותמתה, אם מדובר שהיה הנקב במקום שהריאה והדופן דבוקים יחד תמיד.
* ריאה שיש בה אבעבועות - שמואל ורבה בר בר חנה מכשירים, אך התלמידים מגמגמים בדבר.

דף מח עמוד ב
* מחט שנמצאת בריאה - נחלקו האמוראים אם הבהמה כשרה או טריפה.
* אין אומרים בטריפות זו דומה לזו.
* הגמרא דנה במקרה בו מחט נמצאה בסמפון הגדול של הריאה, ובמקרה שמחט נמצאה בכבד.