דף סג עמוד א
* הגמרא מבררת מה הם העופות הטמאים המוזכרים בתורה: שלך, דוכיפת, תנשמת, קאת, רחם, עורב, נץ, חסידה, אנפה.
* כשרבי יוחנן ראה שלך הוא אמר "משפטיך תהום רבה", וכשראה נמלה הוא אמר "צדקתך כהררי אל".
* "החסידה" זו דיה לבנה, למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה, "האנפה" זו דיה רגזנית, למה נקרא שמה אנפה? שמנאפת עם חברותיה.
* לדעת רב יש 24 עופות טמאים, והגמרא מבררת את החשבון.

דף סג עמוד ב
* "ראה ו"דאה" המוזכרות בתורה בעופות הטמאים - אחת היא.
* "איה" ו"דיה" המוזכרות בתורה בעופות הטמאים - אחת היא.
* רבי אבהו חולק על רב וסובר שיש רק 23 עופות טמאים.
* 100 עופות טמאין יש במזרח וכולן מין איה הן.
* 700 מיני דגים הן ו-800 מיני חגבים ולעופות טהורים אין מספר.
* גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות לפיכך מנה הכתוב בטהורה, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין.
* עוף טהור נאכל במסורת.
* לוקחים ביצים מן העובדי כוכבים בכל מקום, ואין חוששים לא משום נבלות ולא משום טרפות, והגמרא מבררת מדוע לא חוששים שמא הם ביצים של עוף טמא.

דף סד עמוד א
* אין מוכרים ביצת טרפה לעובד כוכבים אא"כ טרופה בקערה, לפיכך אין לוקחים מהם ביצים טרופות בקערה.
* למסקנת הגמרא: ניתן לסמוך על העובד כוכבים, האומר שביצה זו היא של עוף פלוני וטהור הוא, בסיוע עם סימני הטהרה שיש לביצים [אך על הסימנים לבד לא ניתן לסמוך כדי להתיר את הביצים].
* אם חלבון וחלמון הביצה מעורבים זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ לעניין זה שאם נוצר השרץ בתוכה ואכלה לוקה עליה משום "שרץ השורץ על הארץ".

דף סד עמוד ב
* ביצים של עופות טמאים שנתבשלו עם ביצים של עופות טהורים - הביצים הטהורות מותרות באכילה.
* ביצה שנמצא עליה מעט דם - זורק את הדם ואוכל את השאר, בתנאי שנמצא הדם בחלבון.
* הגמרא מביאה את המקור מהתורה לכך שביצה של עוף טמא אסורה באכילה.

דף סה עמוד א
* לדעת ר"ש בן אלעזר: כל עוף הקולט ואוכל מן האויר - טמא.
* לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו.
* לדעת אחרים: עוף השוכן עם עופות טמאים (ודומה להם) - הרי הוא טמא.
* חגב שעדיין אין לו כרעיים אך עתיד לגדול לו - נחשב לסימן טהרה ומותר באכילה.
* לדעת הברייתא הראשונה: בתורה הוזכרו 4 חגבים המותרים באכילה, וממה שכתוב "למינו, למינהו, למינהו, למינהו" לומדים שיש עוד 4 חגבים המותרים באכילה.

דף סה עמוד ב
* לאורך כל העמוד (מסוף העמוד הקודם) מובאת ברייתא של רבי ישמעאל הדורשת (באופן אחר מהברייתא הראשונה) את הפסוקים העוסקים בענין החגבים.
* "ארבה" - אין לו גבחת, "סלעם" - יש לו זנב, "חרגול" - אין ראשו ארוך.

דף סו עמוד א
* תנא דבי רב (הברייתא הראשונה) ותנא דבי רבי ישמעאל נחלקו האם חגב כשר הוא זה שיש לו את ארבעת הסימנים שבמשנה וגם שאין ראשו ארוך או שכשר גם אם ראשו ארוך.
* תנא דבי רבי ישמעאל דורש כלל ופרט וכלל אפילו אם הכלל האחרון אינו דומה לכלל הראשון.
* דג שאין לו עכשיו סימני טהרה אך עתיד לגדול לו לאחר זמן - הרי זה מותר.

דף סו עמוד ב
* דג שיש לו עכשיו סימני טהרה אך עתיד להשירן בשעה שעולה מן המים - הרי זה מותר.
* כל דג שיש לו קשקשת יש לו גם סנפיר, אך התורה כתבה בסימני הטהרה גם סנפיר (בנוסף לקשקשת) משום "יגדיל תורה ויאדיר".
* האוכל דגים אסורים עובר בעשה ובלא תעשה.
* הגמרא מבארת את המקור לכך ששקצים בכלים ושקצים בבורות שיחין ומערות מותרים.
* אמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל.

דף סז עמוד א
* תנא דבי רבי ישמעאל דורש את הפסוק "את זה תאכלו..." באמצעות "ריבוי מיעוט וריבוי", ולדעתו שקצים הגדלים במים שבתוך חריצין ונעיצין אסורים ושקצים הגדלים במים שבבורות שיחין ומערות מותרים.
* רב הונא סובר שאסור לסנן שכר של תמרים בלילה.
* תולעת שפירשה מתוך המים שבכלי לדופן הכלי מותרת משום שזה דרך גידולה.

דף סז עמוד ב
* לדעת שמואל: פירות שהתליעו כשהם מחוברים - התולעים אסורים באכילה (והגמרא דחתה נסיון להוכיח מברייתא כדבריו).
* רב יוסף ורב אשי מביאים ספיקות שונים מה נכלל בגדר תולעת ששרצה על הארץ ואסורה.
* הגמרא מכריעה להלכה שתולעים שבכבד ובריאה של הבהמה אסורים באכילה.
* תולעים הנמצאים בין עור לבשר כשמפשיטים את הבהמה - אסורים באכילה, ותולעים הנמצאים בבשר הדג - מותרים באכילה.
* לויתן - דג טהור הוא.

דף סח עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בעובר שהוציא אחד מאיבריו לחוץ קודם שחיטת האם.
* בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו קודם שחיטה - לדעת רב: היד אסורה באכילה, ואין השחיטה מתירה אותה.
* הגמרא מקשה על דעת רב ממשנתנו ומתרצת, ומקשה עליו (בסוף העמוד) מברייתא ומתרצת (בתחילת העמוד הבא).

דף סח עמוד ב
* הגמרא מקשה קושיה נוספת מברייתא על דעת רב ומתרצת.
* בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו קודם שחיטה - לדעת רבי יוחנן: היד מותרת באכילה (השחיטה מתירה אותה).
* לפי בני מערבא: רב סובר שאם יצא רוב האבר החוצה - כל האבר נאסר (אף המיעוט שעדיין בפנים).

דף סט עמוד א
* הוציא עובר של בהמת שלמים את ידו בשעת שחיטת אמו בעזרה - אסור ולא ניתר בשחיטתה.
* הוציא עובר את ידו בשעת השחיטה בין שחיטת סימן ראשון לסימן שני - טהורה היד מטומאת נבילה.
* למסקנת הגמרא רבי ירמיה הסתפק מה הדין של חלב של נקבה שהיא בת פקועה ויש בה איסור אבר היוצא.
* המקור לכך שעובר ואבריו החתוכים הותרו באכילה בלא שחיטה אם נמצאו במעי הבהמה בשעה שנשחטה הוא מהמילה "וכל" שבפסוק "וכל בהמה מפרסת...".

דף סט עמוד ב
* לדעת רב שימי בר אשי המקור לדין הנ"ל הוא מהמילים "בהמה... בבהמה" שבפסוק הנ"ל.
* האומר "רגלה של זו עולה" - לדעת רבי מאיר ורבי יהודה: רק הרגל קדושה בקדושת עולה, ולדעת רבי יוסי ורבי שמעון: כל הבהמה תהא עולה.
* לאחר שיצא מהבהמה רוב העובר הבכור - לדעת רב הונא: למפרע הוא קדוש (וחלה עליו קדושה מתחילת יציאתו), ולדעת רבה: מכאן ולהבא קדוש (וחלה עליו הקדושה רק לאחר יציאת רובו מרגע זה והלאה).

דף ע עמוד א
* כשיצא חצי עובר בכור של בהמה החוצה מהרחם, ומיעוט של אחד האברים נשאר ברחם - הגמרא מסתפקת האם אותו מיעוט האבר שבפנים נגרר אחרי רוב האבר שבחוץ, ובכך נחשב שרוב העובר יצא חוץ לרחם ויתקדש בבכורה.
* רבא מסתפק במקרים שונים בדיני חציצה בלידת בכור.
* רב אחא מסתפק מה מקדש את הולד בבכורה בשעת הלידה - אויר הרחם או נגיעת כותלי הרחם. (ואח"כ הגמרא מביאה ספקות נוספים).

דף ע עמוד ב
* בהמה טמאה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו לתוך מעיה ונגע בעובר, לדעת ת"ק הרועה טהור, ולדעת רבי יוסי הגלילי הרועה טמא [ואם הבהמה טהורה, לדעת כולם הרועה טהור] - והגמרא מבררת את המקור לשיטתם.
* הגמרא מביאה ברייתא המבררת מה המקור לכך שנבלת חיה טהורה מטמאה.

דף עא עמוד א
* בן עזאי אמר לרבי יונתן: חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי ישמעאל.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שחיה בכלל בהמה וכן בהמה בכלל חיה.
* חיה טהורה בכלל בהמה טהורה - לסימנים, חיה טמאה בכלל בהמה טמאה - להרבעה, בהמה טמאה בכלל חיה טמאה - לכדרבי, בהמה טהורה בכלל חיה טהורה - ליצירה.
* לדעת רבה: כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מיטמאה (והגמרא מבררת את המקור לכך).

דף עא עמוד ב
* הגמרא ממשיכה לברר את המקור לדעת רבה, ומבררת את המקור לכך שדין זה הוא אף כאשר הבלוע נכנס למעיו דרך בית הרעי, וכן לכך שדין זה הוא אף בבלוע בבהמה.
* רבא הקשה מה בא רבה לחדש בדבריו והרי שני הדינים הללו נישנו במשניות, והגמרא מתרצת שרבה חידש שדינים אלו הם אף במקרה שאין את הסברא של מגע בית הסתרים (כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה).

דף עב עמוד א
* לדעת שמואל: טומאה זו של המיילדת שהכניסה את ידה ונגעה בעובר המת שבמעי האשה, אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים (גזירה שמא יוציא ולד את ראשו בשעת הלידה חוץ לפרוזדור ותחשוב המיילדת שעדיין לא הוציא ראשו).
* עובר במעי אשה - לדעת רבי עקיבא טמא ומטמא, ולדעת רבי ישמעאל טהור.
* המקור לטומאת גולל ודופק - לדעת רבי עקיבא מפסוק, ולדעת רבי ישמעאל מהלכה למשה מסיני.
* לדעת רבי עקיבא: רביעית דם משני מתים מטמאה באוהל.

דף עב עמוד ב
* במשנה מבואר המקור לכך ששחיטת טריפה מטהרתה.
* המשנה היא כדעת רבי מאיר הסובר שמגע בית הסתרים מטמא, והגמרא מבארת בשני אופנים כיצד ניתן להעמיד את המשנה גם כדעת רבי יוסי החולק על רבי מאיר.

דף עג עמוד א
* טריפה שחוטה - טהורה מידי טומאת נבילה, אך גזרו בה חכמים שאם נגע קודש בטריפה הרי הוא נטמא.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המשא ומתן בין רבי מאיר וחכמים בנוגע למחלוקתם במשנה (בדף הקודם) בנוגע לעובר שהוציא את ידו ושחט את אמו ואח"כ חתך את ידו (לרבי מאיר: הבשר מגע נבילה, ולחכמים: מגע טריפה שחוטה).
* לדעת ריש לקיש: רבי מאיר וחכמים נחלקו אף באיבר המדולדל של בהמה ונשחטה הבהמה (לדעת רבי מאיר לא מועילה השחיטה לטהרו מטומאת אבר מן החי וחכמים חולקים).

דף עג עמוד ב
* למסקנת הגמרא, רבי יוחנן סובר שבאבר המדולדל של בהמה לדברי הכל "אין שחיטה עושה ניפול" (ולכן חלה השחיטה אף על האבר לטהרו).
* לדעת רבי יוחנן: באבר המדולדל של בהמה - לדעת כולם: "מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול".

דף עד עמוד א
* רבא מביא את המקור לכך ש"מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול".
* עובר מת שידו מחוץ למעי הבהמה ושחט את הבהמה - רב חסדא ורבה נחלקו אם גם במקרה זה רבי מאיר מטמא את היד בטומאת נבילה.
* הושיט את ידו למעי בהמה מעוברת ושחט עובר חי בן 9 חודשים - הגמרא מסתפקת אם השחיטה מועילה להתירו באכילה.

דף עד עמוד ב
* לדעת חכמים במשנה (בסוף עמוד א) עובר חי בן 9 חודשים ניתר בשחיטת אמו - ומחדש רב אושעיא שההיתר הוא רק לאוכלו בלא שחיטה (ולא נחשב כבהמה), אך הרובע אותו חייב מיתה והחורש בו עם חמור לוקה משום כלאי בהמה.
* נחלקו האמוראים אם ניתן לפדות פטר חמור בשה בן פקועה (בפחות משווייו).
* בהמה שחוטה שנגע בה טומאה - נחלקו האמוראים מה דין העובר שבמעיה (האם הוא שני לטומאה, או ראשון לטומאה כמו הבהמה).