דף ז עמוד א * אין דוחים דברי תלמיד חכם שאמר דבר הלכה מחודש. * בית שאן היתה אחת מהערים שכבשום עולי מצרים בימי יהושע וקדשום בקדושת הארץ ולא כבשום עולי בבל בימי עזרא לקדשם שנית (כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית). * לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. * הגמרא מספרת באריכות (עד אמצע העמוד הבא) את הסיפור על חמורו של רבי פנחס בן יאיר. דף ז עמוד ב * הלוקח פירות מן השוק לאכילה ונמלך עליהן לבהמה - הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו אלא אם כן עישר. * גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. * צרעת שקולה כמת. * למה נקרא בתורה שמן של הפרדות "ימים"? שאימתם מוטלת על הבריות. * למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה (אך מי שזכויותיו מרובות אין בכח הכשפים להזיקו). * אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזים עליו מלמעלה. * דם ניקוף מרצה כדם עולה (בגודל ימין ובניקוף שני וכשהולך לדבר מצוה). * אמרו עליו על רבי פנחס בן יאיר: מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו.
דף ח עמוד א * ליבן סכין ושחט בה - שחיטתו כשרה (ואין אומרים שהבהמה נשרפה בחום הסכין ולא נשחטה על ידי חוד הסכין והרי היא נבילה). * ליבן שפוד והכה בו את האדם - הגמרא מסתפקת אם משום שחין נדון או משום מכוה נדון. (והגמרא מבררת באיזה מקרה יש נפקא מינה בדין זה). * סכין של עבודת כוכבים - מותר לשחוט בה (חוץ ממקרה שהבהמה מסוכנת), ואסור לחתוך בה בשר (חוץ ממקרה בו הנתחים טובים ועומדים לשלוח אותם כדורון לאדם חשוב). (והגמרא מבארת בתחילת העמוד הבא שמדובר בסכין שלא נבלע בו שמנונית של איסור). דף ח עמוד ב * משמשי עבודת כוכבים אינם אסורים עד שיעשה בהם שימוש לעבודת כוכבים. * השוחט בסכין של עובדי כוכבים - לדעת רב: קולף, ולדעת רבה בר בר חנה: מדיח. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת). * סכין ששחט בה בהמה טריפה - רב אחא ורבינא חולקים כיצד מכשירה: במים רותחים או בצונן. * הטבח צריך שלושה סכינים - אחד ששוחט בו ואחד שמחתך בו בשר ואחד שמחתך בו חלבים. * הטבח צריך שני כלים של מים - אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים. * לא יניח אדם את הכסלים על גבי בשר אחר כאשר חלב הכסלים האסור למטה.
דף ט עמוד א * לדעת רב יהודה בשם רב: תלמיד חכם צריך שילמד שלושה דברים: כתב שחיטה ומילה, לדעת רב חנניא בר שלמיא בשם רב: אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית. * כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה - אסור לאכול משחיטתו. * הטבח צריך לבדוק בסימנים לאחר שחיטה (לבדוק שנשחטו כראוי), ואם לא בדק נחלקו הדעות אם אסורה באכילה בלבד או אף יש לה טומאת נבילה. * בהמה בחייה - בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה - בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. דף ט עמוד ב * רב הונא סובר שמחמירים במקום שיש חשש סכנה יותר מבספק איסור. * רבא סובר שכשם שבספק סכנה הולכים לחומרא, כך גם בספק איסור יש ללכת לחומרא - ואביי מקשה על דבריו ורבא מתרץ, ורב שימי מקשה על דבריו והגמרא מתרצת, ורב אשי מוכיח שמחמירים בספק סכנה יותר מבספק איסור. * ספק טומאה ברשות הרבים - ספיקו טהור, ואילו ספק מים מגולים - אסורים.
דף י עמוד א * שלושה משקים אסורים משום גילוי (מים יין וחלב) - והם נאסרים לאחר ששהו גלויים משך זמן כדי שיצא הנחש מתחת אוזן הכלי וישתה ויחזור לחורו. * השוחט בסכין ונמצאת פגומה - לדעת רב הונא: פסולה (כי לדעתו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה), לדעת רב חסדא: כשרה. * הטעם של רב חסדא הוא כי הוא סובר שאין ספק מוציא מידי ודאי, והגמרא מקשה עליו משתי ברייתות ומתרצת. דף י עמוד ב * הגמרא פוסקת שהלכה כרב הונא אם לא שיבר בה עצם אחר השחיטה, והלכה כרב חסדא אם שיבר בה עצם אחר השחיטה. * רב כהנא הצריך את השוחט לבדוק סכינו בין שחיטת כל בהמה ובהמה. (והגמרא מבררת את טעמו). * לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם. * לדעת רבי יונתן: המקור לכך שיש להעמיד דבר על חזקתו הוא מהפסוק "וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים", אך רב אחא בר יעקב חולק על כך (והגמרא מביאה ברייתא שלא כדעתו, אך רב אחא בר יעקב מתרץ את הברייתא כדעתו).
דף יא עמוד א * לאורך כל הדף הגמרא מבררת מה המקור לכך שהולכים אחר הרוב אף ב"רובא דליתיה קמן". * הגמרא דוחה את ההצעות (למקור לדין הנ"ל) של האמוראים הבאים: רבי אלעזר (מראש העולה), מר בריה דרבינא (משבירת עצם בפסח), רב נחמן בר יצחק (מאליה). * ההצעות של האמוראים הבאים (למקור לדין הנ"ל) לא נדחו (בשלב זה): רב ששת בריה דרב אידי (מעגלה ערופה), רבה בר רב שילא (מפרה אדומה), רב אחא בר יעקב (משעיר המשתלח). דף יא עמוד ב * ההצעות של האמוראים הבאים (למקור לדין הנ"ל) לא נדחו (בשלב זה): רב מרי (ממכה אביו ואמו), רב כהנא (מהורג את הנפש), רבינא (מעדים זוממין), רב אשי (משחיטה עצמה). * למסקנת הגמרא (בתחילת העמוד הבא): כל ההצעות של האמוראים נדחו, ולא ניתן להוכיח מהמקורות שהביאו שאף באופנים שיש אפשרות לברר את הדבר הולכים אחר הרוב (וכתב רש"י שהדין שהולכים אחר הרוב הוא מהלכה למשה מסיני או מהפסוק "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" ואין לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן).
דף יב עמוד א * הרואה שוחט, ויודע בו שאינו בקי הוא בהלכות שחיטה, אין שחיטתו כשרה אלא אם ראה את השחיטה מתחילה ועד סוף שנעשית כהלכה, ואין השחיטה כשירה אם ראה ששחט את אחד מסימני השחיטה של הבהמה כהלכה וכאשר שחט את הסימן השני לא ראה את השחיטה. * האומר לשלוחו "צא ושחוט" והלך ומצא שחוט - חזקתו שחוט, ואף ש"אין חזקה שליח עושה שליחותו" (ולכן האומר לשלוחו "צא ותרום" והלך ומצא תרום אין חזקתו תרום), הרי שהשחיטה כשרה כי "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן". * רב נחמן בר יצחק דוחה את הצעת הגמרא שישנה מחלוקת תנאים אם "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן", ולדעתו כולם סוברים ש"רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן". דף יב עמוד ב * רבא מדייק מדברי המשנה שלכתחילה אין מוסרים לחרש שוטה וקטן לשחוט אפילו חולין (ואפילו אחרים עומדים על גבן). * המשנה שלנו שסוברת שלא צריך כוונה לשחיטה היא כדעת רבי נתן (ורבא פוסק להלכה כמותו) ולא כדעת חכמים החולקים עליו. * במקום בו יש צורך בכוונה (כמו בשחיטת קודשים) - רבי יוחנן מסתפק אם לקטן יש מחשבה או אין לו מחשבה (ורבי אמי מברר מה בדיוק היה הספק של רבי יוחנן).
דף יג עמוד א * מחשבה של קטן הניכרת מתוך מעשיו נחשבת למחשבה כאילו פירשה בשעת מעשה - ורבי יוחנן מסתפק (בלישנא הראשונה) האם דין זה הוא מהתורה (ואף לקולא) או מדרבנן (ורק לחומרא). * מעשה של קטן (אם עשה מעשה מוכיח על מחשבתו ופירש שעל דעת כן עושה) נחשב למעשה - ורבי יוחנן מסתפק (בלישנא השניה) האם דין זה הוא מהתורה (ואף לקולא) או מדרבנן (ורק לחומרא), ומסקנתו היא שדין זה הוא מהתורה. * מתעסק בקודשים (שהתעסק בסכין ושחט בקודשים ולא נתכוון לשחיטה) - פסול גם בדיעבד. * שחיטת עובד כוכבים לא אסורה בהנאה לדעת המשנה, ולא כדעת רבי אליעזר הסובר שאסורה בהנאה. * שחיטת מין, אף אם ישראל הוא, סתם שחיטתו לעבודת כוכבים היא ואסורה אף בהנאה. דף יג עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: נוכרים שבחוצה לארץ הם לא עובדי עבודת כוכבים אלא מנהג אבותיהם בידיהם (ולכן אמר רבה בר אבוה שרוב הנוכרים אינם מינים ולכן שחיטת הנוכרי אינה אסורה בהנאה). * מותר לקבל קורבן ממין עובד כוכבים ואין דינו כמין ישראל שאין מקבלים ממנו קורבן. * לדעת רבי יהודה בן בתירא תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באוהל, ונחלקו הלישנות בגמרא אם המשנה בעמוד א היא כדעתו. * מותר לשחוט בלילה לכתחילה אם יש אבוקה כנגדו, ואם אין אבוקה כנגדו השחיטה מותרת רק בדיעבד (כמו סומא ששחיטתו כשרה רק בדיעבד).
דף יד עמוד א * במשנה נאמר ש"השוחט בשבת וביום הכיפורים שחיטתו כשרה", וחייא בר רב דרש משמו של רב שאסורה באכילה באותו היום. * בני הישיבה ביארו שרב (שאמר שאסורה באכילה באותו היום) סובר שהמשנה היא כדעת רבי יהודה (הסובר שהבשר אסור באותו היום). * לאורך כל הדף (ותחילת הדף הבא) הגמרא מנסה לברר מאיזה דין שאמר רבי יהודה הוכיח רב את דעתו. * רבי אבא מבאר שרב למד כך מדברי רבי יהודה לענין איסור הכנה, והגמרא דוחה את דבריו. דף יד עמוד ב * הגמרא מוכיחה (מהברייתא ששנה איו) שלדעת רבי יהודה "אין ברירה". * רב יוסף מבאר שרב למד כך מדברי רבי יהודה לענין כלים שנשברו, והגמרא דוחה את דבריו. * רב ששת בריה דרב אידי מבאר שרב למד כך מדברי רבי יהודה לענין איסור טלטול נרות, והגמרא דוחה את דבריו.
דף טו עמוד א * רב אשי מבאר שרב (שאמר בדף הקודם שלפי רבי יהודה בהמה שנשחטה בשבת אסור לאוכלה באותו יום) למד כך מדברי רבי יהודה לעניין המבשל בשבת. * בברייתא מובאות שלוש דעות (רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוחנן הסנדלר) בנוגע לדין המבשל בשבת בשוגג או במזיד ('מעשה שבת'). * הגמרא מבררת מדוע רב השתיק את התנא ששנה לפניו "המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל". * לגבי דין המבשל בשבת - רב היה מורה לתלמידיו כדעת רבי מאיר (הדעה הכי מקילה), אך לציבור היה מורה כדעת רבי יהודה (המחמיר יותר) משום עמי ארצות. דף טו עמוד ב * לדעת רב: השוחט בשבת לחולה (שהיה בריא בערב שבת ונחלה בשבת) - אסור לבריא, המבשל בשבת לחולה - מותר לבריא. * השוחט במחובר לקרקע, לדעת רבי: מחובר מעיקרו - פסול אפילו בדיעבד, תלוש ולבסוף חיברו - כשר בדיעבד. * השוחט במחובר לקרקע, לדעת רבי חייא: כשר (אפילו לכתחילה).
דף טז עמוד א * שחיטה שלא מכח אדם - פסולה. * רבי מביא הוכחה לשיטתו (ששחיטה היא דוקא בדבר תלוש) מהפסוק "וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט". (אך רבי חייא חולק עליו). * תלוש ולבסוף חברו - לעניין עבודת כוכבים: נחשב תלוש, לענין הכשר זרעים: מחלוקת תנאים. דף טז עמוד ב * תלוש ולבסוף חברו - לעניין שחיטה: רבא מסתפק והגמרא מביאה שלושה ניסיונות לפשוט את הספק אך דוחה ניסיונות אלו. * נעץ סכין בכותל ושחט בה, שחיטתו כשרה - דין זה הוא רק במקרה שהסכין למעלה וצוואר הבהמה למטה. * קרומית של קנה - אין שוחטים בה, אין מלים בה, אין מחתכים בה בשר, אין מחצצים בה שיניים, אין מקנחים בה. * המשנה שאמרה "הכל שוחטין" התכוונה לומר שהכל דינם בשחיטה ואפילו עוף. * הגמרא מבררת מי הוא התנא שסובר שהמשנה היתה צריכה להשמיע לנו ש"לעולם שוחטין".
דף יז עמוד א * הגמרא מקשה שלוש קושיות על דעת רבי עקיבא הסובר שקודם שנכנסו לארץ היה מותר לישראל לאכול בשר נחירה (ולא היה חיוב שחיטה קודם שנכנסו לארץ), ומתרצת. * לדעת רבי ישמעאל: קודם שנכנסו לארץ היה אסור לאכול בשר תאוה של בהמה (אך של חיה היה מותר), ולדעת רבי עקיבא: בשר תאוה לא נאסר כלל. * רבי ירמיה מסתפק מה דין אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ (לשיטת רבי עקיבא). * לדעת רבא (בביאור הריבויים המופיעים במשנה): "הכל שוחטין" (פעמיים) - לרבות כותי ולרבות ישראל מומר, "לעולם שוחטין" - בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה, "בכל שוחטין" - בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. דף יז עמוד ב * סכין 'אוגרת' - לא ישחוט, ואם שחט שחיטתו פסולה, סכין 'מסוכסכת' - לא ישחוט בה לכתחילה, ואם שחט שחיטתו כשרה (אם הפגימה עומדת בתחילת הסכין, והוליך ולא הביא), 'עולה ויורד' בסכין - שוחט בו לכתחילה. * לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם. * רש"י מכריע להלכה כדעת רוב האמוראים הסוברים שסכין צריכה בדיקה על ידי שמעבירו על בשר אצבעו ועל ידי שמעבירו על ציפורנו, בשני צידי הסכין ועל חודו. * פגימה פוסלת בדברים הבאים: בעצם בקורבן פסח, באוזן (ובשאר איברים) בבכור, באחד מאיברי בהמת קודשים, בסכין שחיטה.
דף יח עמוד א * הגמרא מביאה דעות שונות מה עונשו של שוחט שלא מראה את סכינו לחכם כדי שיבדוק שאין בו פגימות. * מותר לשחוט באמצעות שן תלושה בודדת ובציפורן תלושה. * השוחט במגל קציר בדרך הליכתה (ובלי להביא חזרה אליו את המגל) - רבי יוחנן סובר שבית הלל הכשירו את הבהמה מטומאת נבילה אך אסורה באכילה (גזירה שמא יוליך ויביא). דף יח עמוד ב * רב ושמואל סוברים כרבי יוסי ברבי יהודה שאם שחט בטבעת הגדולה ולאחר שחתך את רובו הגרים, שחיטתו כשרה משום שרובו ככולו, אך לא סוברים כרבי יוסי ברבי יהודה שאין השחיטה כשרה בשאר הטבעות. (לפי רש"י) * הגמרא מבררת את טעמו של רבי זירא שאכל "מוגרמת דרב ושמואל" (=בהמה שנשחטה בשאר טבעות הקנה, לפי רש"י). * הגמרא מביאה דעות שונות עד היכן מקום השחיטה ב"כובע" (=כיסוי המונח על הטבעת הגדולה).
