דף עא עמוד א
* בן עזאי אמר לרבי יונתן: חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי ישמעאל.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שחיה בכלל בהמה וכן בהמה בכלל חיה.
* חיה טהורה בכלל בהמה טהורה - לסימנים, חיה טמאה בכלל בהמה טמאה - להרבעה, בהמה טמאה בכלל חיה טמאה - לכדרבי, בהמה טהורה בכלל חיה טהורה - ליצירה.
* לדעת רבה: כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מיטמאה (והגמרא מבררת את המקור לכך).

דף עא עמוד ב
* הגמרא ממשיכה לברר את המקור לדעת רבה, ומבררת את המקור לכך שדין זה הוא אף כאשר הבלוע נכנס למעיו דרך בית הרעי, וכן לכך שדין זה הוא אף בבלוע בבהמה.
* רבא הקשה מה בא רבה לחדש בדבריו והרי שני הדינים הללו נישנו במשניות, והגמרא מתרצת שרבה חידש שדינים אלו הם אף במקרה שאין את הסברא של מגע בית הסתרים (כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה).

דף עב עמוד א
* לדעת שמואל: טומאה זו של המיילדת שהכניסה את ידה ונגעה בעובר המת שבמעי האשה, אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים (גזירה שמא יוציא ולד את ראשו בשעת הלידה חוץ לפרוזדור ותחשוב המיילדת שעדיין לא הוציא ראשו).
* עובר במעי אשה - לדעת רבי עקיבא טמא ומטמא, ולדעת רבי ישמעאל טהור.
* המקור לטומאת גולל ודופק - לדעת רבי עקיבא מפסוק, ולדעת רבי ישמעאל מהלכה למשה מסיני.
* לדעת רבי עקיבא: רביעית דם משני מתים מטמאה באוהל.

דף עב עמוד ב
* במשנה מבואר המקור לכך ששחיטת טריפה מטהרתה.
* המשנה היא כדעת רבי מאיר הסובר שמגע בית הסתרים מטמא, והגמרא מבארת בשני אופנים כיצד ניתן להעמיד את המשנה גם כדעת רבי יוסי החולק על רבי מאיר.

דף עג עמוד א
* טריפה שחוטה - טהורה מידי טומאת נבילה, אך גזרו בה חכמים שאם נגע קודש בטריפה הרי הוא נטמא.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המשא ומתן בין רבי מאיר וחכמים בנוגע למחלוקתם במשנה (בדף הקודם) בנוגע לעובר שהוציא את ידו ושחט את אמו ואח"כ חתך את ידו (לרבי מאיר: הבשר מגע נבילה, ולחכמים: מגע טריפה שחוטה).
* לדעת ריש לקיש: רבי מאיר וחכמים נחלקו אף באיבר המדולדל של בהמה ונשחטה הבהמה (לדעת רבי מאיר לא מועילה השחיטה לטהרו מטומאת אבר מן החי וחכמים חולקים).

דף עג עמוד ב
* למסקנת הגמרא, רבי יוחנן סובר שבאבר המדולדל של בהמה לדברי הכל "אין שחיטה עושה ניפול" (ולכן חלה השחיטה אף על האבר לטהרו).
* לדעת רבי יוחנן: באבר המדולדל של בהמה - לדעת כולם: "מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול".

דף עד עמוד א
* רבא מביא את המקור לכך ש"מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול".
* עובר מת שידו מחוץ למעי הבהמה ושחט את הבהמה - רב חסדא ורבה נחלקו אם גם במקרה זה רבי מאיר מטמא את היד בטומאת נבילה.
* הושיט את ידו למעי בהמה מעוברת ושחט עובר חי בן 9 חודשים - הגמרא מסתפקת אם השחיטה מועילה להתירו באכילה.

דף עד עמוד ב
* לדעת חכמים במשנה (בסוף עמוד א) עובר חי בן 9 חודשים ניתר בשחיטת אמו - ומחדש רב אושעיא שההיתר הוא רק לאוכלו בלא שחיטה (ולא נחשב כבהמה), אך הרובע אותו חייב מיתה והחורש בו עם חמור לוקה משום כלאי בהמה.
* נחלקו האמוראים אם ניתן לפדות פטר חמור בשה בן פקועה (בפחות משווייו).
* בהמה שחוטה שנגע בה טומאה - נחלקו האמוראים מה דין העובר שבמעיה (האם הוא שני לטומאה, או ראשון לטומאה כמו הבהמה).

דף עה עמוד א
* נחלקו התנאים מאימתי דגים מקבלים טומאה: משיצודו / משימותו / משעה שאין יכולים לחיות.
* דין חלב של נפל בן 8 חודשים - לדעת רבי יוחנן (בלישנא הראשונה): כחלב בהמה, לדעת ריש לקיש (וכך גם דעת רבי יוחנן בלישנא השניה): כחלב חיה.
* הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של עובר בן 9 חודשים חי - לדעת רבי יוחנן: דין החלב כחלב בהמה, לדעת ריש לקיש: דין החלב כחלב חיה.
* השוחט את הטרפה ומצא בה בן 9 חודשים חי - לדעת רבי אמי: מחלוקת תנאים אם העובר מותר לאחר שישחטנו, לדעת רבא: לדעת כולם מותר העובר לאחר שישחטנו.

דף עה עמוד ב
* לדעת חכמים: בן 9 חודשים מותר בשחיטת אמו ואין צריך שחיטה לעצמו, אך אם עמד על פרסותיו על גבי הקרקע צריך שחיטה מדרבנן (ור"ש שזורי חולק).
* כל דבר תמוה - אנשים זוכרים (ללישנא הראשונה בגמרא, ולכן לדעת חכמים קלוט בן פקועה מותר אף לאחר שהפריס).
* ישנה מחלוקת אם תמיד הלכה כרבי שמעון בן שזורי במשנתנו, או רק ב-2 משניות בלבד ("במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי").

דף עו עמוד א
* בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה - נחלקו הדעות היכן היא "ארכובה" זו (בין העצם התחתונה לאמצעית או בין העצם האמצעית והעליונה).
* אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה.
* הגמרא מביאה דעות שונות היכן מקומו של "צומת הגידים" (שדינו הוא שאם ניטל הבהמה טריפה).

דף עו עמוד ב
* בצומת הגידים של בהמה יש 3 גידים, אחד עבה ושנים קטנים, ונחלקו הלישנות בגמרא בכמה מהם נטרפת אם נחתכו.
* בצומת הגידים של עוף יש 16 גידים, ואם נחתך גיד אחד מהם העוף טריפה.
* נשברה העצם למעלה מהארכובה (ולא נחתכה לגמרי) ואין רוב הבשר קיים - לדעת רב: האבר והבהמה אסורים, ולדעת שמואל: האבר אסור והבהמה מותרת.
* נשבר העצם ויצא לחוץ - אם עור ובשר מכסים את רובו (לדעת רב פפא: רוב עוביו ורוב הקיפו), האבר מותר.

דף עז עמוד א
* רבי יוחנן וריש לקיש - הלכה תמיד כרבי יוחנן חוץ מ-3 מקרים בלבד.
* הגמרא מביאה ספיקות שונים בנוגע לדין האמור בברייתא בעמוד הקודם ("נשבר העצם ויצא לחוץ - אם עור ובשר חופין את רובו, מותר").
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה ששחיטת הבהמה מתירה את השליא באכילה.

דף עז עמוד ב
* עור - לא מטמא טומאת אוכלין, עור ששלקו - מטמא טומאת אוכלין, עור חמור ששלקו - הגמרא מסתפקת אם מטמא טומאת אוכלין.
* במשנה (בעמוד א) נאמר ששליא שיצתה מקצתה מרחם האם בעודה בחיים אסורה באכילה אחר שחיטת האם - ומחדש רבי אלעזר (למסקנת הגמרא) שאם השליא קשורה בולד, והולד לא יצא, השליא מותרת באכילה.
* לדעת אביי ורבא: כל דבר שיש בו רפואה אין בו משום דרכי האמורי.

דף עח עמוד א
* מי שאירע בו דבר - צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים.
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין "אותו ואת בנו".
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שדין "אותו ואת בנו" נוהג גם בבהמות קדשים.
* דין "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים.

דף עח עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שדין "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים.
* לדעת רבי יונתן: כל מקום שנכתבו 2 דברים בפסוק, משמעות הפסוק היא כאילו נכתב "או" ביניהם אף אם לא כתוב "או" ביניהם, ורבי יאשיה חולק.
* דין "אותו ואת בנו" - לדעת חכמים: נוהג בנקבות בלבד, ולדעת חנניה: נוהג אף בזכרים.

דף עט עמוד א
* שמואל פוסק כחנניה (שאיסור אותו ואת בנו נוהג גם בזכרים, משום שחוששים לזרע האב).
* למסקנת הגמרא רבי יהודה מסתפק האם חוששים לזרע האב או לא (והנפקא מינה היא האם ניתן להתיר פרד במין אמו).
* רבי אבא סובר שאין חוששים לזרע האב.

דף עט עמוד ב
* רבי אבא סובר שמה שסומכים על סימני אבידה זה מהתורה.
* דין "אותו ואת בנו" ודין "מתנות" נוהגים בכלאים, ונחלקו חכמים ורבי אליעזר אם נוהגים בכוי (והגמרא מבררת לאורך כל הסוגיה באיזה כוי מדובר ומה טעם מחלוקתם).
* כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו (והגמרא מבררת לאורך כל הסוגיה באיזה כוי מדובר ומי אמר דין זה ומה טעמו).

דף פ עמוד א
* נחלקו הדעות מהו "כוי" - איל הבר / הבא מן התייש ומן הצבייה / בריה בפני עצמה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה היא אם מין בהמה היא / מין בהמה היא.
*לדעת רב המנונא: "עזי דבאלא" כשרות לגבי מזבח (כי הם בהמה ולא חיה), אך אמימר התיר את חלבן לאכילה משום שסבר שהן חיות.
* שור הבר - נחלקו התנאים אם מין בהמה הוא או מין חיה הוא.

דף פ עמוד ב
* רבי אושעיא מבאר (מסוף עמוד א) שכל המשנה (שבתחילת הפרק) היא לא כדעת רבי שמעון הסובר ש"שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה".
* רבי אושעיא חידש בדבריו ששחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא.
* שחט אותו ואת בנו קדשים בפנים, השני מתחייב משום הלאו של אותו ואת בנו, ונחלקו האמוראים אם חייב גם משום לאו של מחוסר זמן.

דף פא עמוד א
* לדעת רב המנונא (לפי ההבנה שבתחילת הסוגיה): רבי שמעון סובר שדין "אותו ואת בנו" לא נוהג בקדשים.
* רבא מקשה על הבנה זו בדברי רב המנונא, ולכן מבאר שרב המנונא אמר שרבי שמעון סובר שאין חיוב מלקות משום "אותו ואת בנו" נוהג בקדשים (משום התראת ספק, שמא לא יזרק הדם).

דף פא עמוד ב
* שחט עולה ואח"כ שחט את בנה (החולין) - לדעת רבא: פטור ממלקות של אותו ואת בנו, ולדעת רבי יוחנן חייב.
* שחיטה שאינה ראויה לאכילה - נחלקו רבי שמעון וחכמים אם נחשב לשחיטה או לא (לענין איסור אותו ואת בנו).
* אותו ואת בנו - שחט את הראשון כדי לאכול, ואח"כ שחט את השני לעבודה זרה, והתרו בו משום אותו ואת בנו ולא משום עבודה זרה - לדעת רבי יוחנן: חייב מלקות משום אותו ואת בנו, ולדעת ריש לקיש: פטור.

דף פב עמוד א
* רבי יוחנן סובר שעגלה ערופה לא נאסרת מחיים, ולכן גם לדעת רבי שמעון חייבים עליה משום "אותו ואת בנו" (ולכן "אינה משנה"), אבל לדעת ריש לקיש ורבי ינאי היא כן נאסרת מחיים, ולכן רבי שמעון פוטר אותה משום "אותו ואת בנו" כי זו היא שחיטה שאינה ראויה לאכילה ולא נחשבת לשחיטה לדעתו.
* שנים שלקחו פרה ובנה ושניהם רוצים לשחוט באותו יום - הדין הוא שהקונה הראשון זכאי לשחוט באותו יום.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאיסור "אותו ואת בנו" הוא גם כאשר שוחט את הבן תחילה.

דף פב עמוד ב
* הגמרא מתלבטת האם סומכוס סובר שמי שאכל 2 זיתי חלב בהעלם אחד חייב 2 חטאות או שאינו חייב אלא אחת אך אם שני האיסורים באים מחמת גופים מוחלקים חייב 2.
* הגמרא מביאה 3 נסיונות (אחד מהם בעמוד הבא) להוכיח כאפשרות הראשונה, ודוחה אותם.