דף פו עמוד א
* משעלו בני הגולה פסקו הזיקין והזועות והרוחות והרעמים ולא החמיץ יינם ולא לקה פשתנם, ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו שבזכותם באה טובה זו.
* בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.
* חרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמם - לדעת רבי מאיר: הרואה את דם השחיטה מגולה פטור מלכסות, כי שחיטתם נחשבת לנבילה, וחכמים חולקים כי מסתפקים אם השחיטה היתה כראוי ולכן מחמירים מספק (ובאופן דומה נחלקו לגבי "אותו ואת בנו").

דף פו עמוד ב
* רבי חייא בר אבא כל 30 יום היה חוזר על תלמודו לפני רבי יוחנן.
* למסקנת הגמרא רבי הכריע להלכה כדעת רבי מאיר.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שאם שחט 100 חיות או עופות במקום אחד מספיק כיסוי אחד לכולם, וכן את המקור למחלוקת חכמים ורבי יהודה אם שוחט חיה ורוצה לשחוט על דמה עוף אם עליו לכסות תחילה את דם החיה.
* למרות שרבי יהודה סובר שהשוחט חיה ועוף צריך לכסות דם החיה לפני שחיטת העוף, מכל מקום הוא מודה שמברך (ברכה על השחיטה) ברכה אחת לשניהם.

דף פז עמוד א
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה "שחט ולא כסה וראהו אחר - חייב לכסות".
* יש לכסות את הדם ביד ולא ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו.
* "מי ששפך - הוא יכסנו, מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים".
* רב אשי מביא את המקור לדין המשנה "כסהו ונתגלה - פטור מלכסות".
* כסהו הרוח וחזר ונתגלה - חייב לכסות (כי אין דיחוי אצל מצות).

דף פז עמוד ב
* מים שנפלו לתוך דם - אם יש בו מראית דם חייב לכסות.
* דם שנפל לתוך מים - אם יש בו מראית דם חייב לכסות, ולא אומרים "ראשון ראשון בטל" (כפי שאומרים בדם קרבן שנפל לתוך מים), כי אין דיחוי אצל מצות.
* שמואל אמר שכל זמן שיש בדם (שהתערב במים) מראה אדמומית הרי הוא מכשיר את הזרעים לקבל טומאה, והגמרא מביאה 2 אפשרויות לפרש את דבריו.

דף פח עמוד א
* לדעת חכמים: חייב לכסות את כל הדם, לדעת רבי יהודה: אין חייב לכסות אלא רק מקצת דם הנפש, ולדעת רשב"ג: צריך לכסות את כל דם הנפש.
* המשנה והברייתא מבארים במה מכסין את הדם ובמה אין מכסים.

דף פח עמוד ב
* הברייתא לומדת מפסוקים שניתן לכסות את הדם בכל דבר שדומה לעפר בכך שהוא מגדל צמחים.
* כלל הצריך לפרט אין דנין אותו בכלל ופרט.
* לדעת רב נחמן בר רב חסדא: אין מכסים את הדם אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח.
* לדעת בית שמאי: אין מכסים את הדם אלא בעפר.
* בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצות: אפר פרה ועפר סוטה.

דף פט עמוד א
* בשכר שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל" - זכו בניו לשתי מצות, לחוט של תכלת ורצועה של תפילין.
* קשה גזל הנאכל, שאפילו צדיקים גמורים אינן יכולין להחזירו.
* כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה - עשה אזניך כאפרכסת.
* אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני.
* אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן.
* אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה.
* מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם.
* "מכסין בעפר עיר הנדחת" - הגמרא מביאה 2 אפשרויות לבאר במה מדובר ומה הטעם.

דף פט עמוד ב
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של איסור גיד הנשה.
* במשנה נאמר שגיד הנשה נוהג גם במוקדשין - והגמרא מבררת במה מדובר ומה כוונת המשנה.

דף צ עמוד א
* בקדשים שאינם נאכלים - לדעת רבי חייא בר יוסף: איסור גיד הנשה לא נוהג בהם, ולדעת רבי יוחנן: איסור גיד הנשה כן נוהג בהם. (רב פפא מבאר שאמוראים אלו לא נחלקו אלא עסקו בדינים שונים).
* לדעת רבי: מותר להעלות למזבח גיד הנשה בעודו מחובר לקרבן, ולדעת חכמים: אסור.

דף צ עמוד ב
* גיד הנשה של קרבן עולה - האמוראים נחלקו האם צריך לחולצו מן הירך ולהשליכו לתפוח או שאין בו איסור הקרבה.
* רבא מביא 2 מקרים בהם לדעתו נקטו חכמים לשון של גוזמא.
* לדעת רבי אמי: יש מקרים בהם דיברה תורה לשון הואי, דברו נביאים לשון הואי, ודברו חכמים לשון הואי.
* במשנה (בדף הקודם) נאמר שגיד הנשה נוהג בירך של ימין ובירך של שמאל, והגמרא מביאה שרבי יהודה חולק על כך וסובר שגיד הנשה אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת את של ימין.

דף צא עמוד א
* למסקנת הגמרא: רבי יהודה סובר שמדין תורה גיד הנשה אינו נוהג אלא בירך ימין [והגמרא מביאה 4 דעות שונות המבארות מה המקור לדעתו].
* המהלך לימין רבו - הרי זה בור.
* "בהאבקו עמו" - לדעת ריב"ל: מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד.
* למה נקרא שמו גיד הנשה? - שנשה ממקומו.
* "ויותר יעקב לבדו" - שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.
* "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" - מכאן לת"ח שלא יצא יחידי בלילה.

דף צא עמוד ב
* הגמרא מביאה 4 מקורות נוספים לכך שת"ח לא יצא יחידי בלילה.
* בתחילה כתוב "ויקח מאבני המקום" ולבסוף כתוב "ויקח את האבן" - מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו, וכולן נעשו אבן אחת.
* "הארץ אשר אתה שוכב עליה" וגו' - מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו שתהא נוחה ליכבש לבניו.
* שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום, אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש ה' צבאות.

דף צב עמוד א
* "כי שרית עם אלהים ועם אנשים" - רמז רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל.
* הגמרא מביאה דרשות שונות הנדרשות על הפסוק "ובגפן שלשה שריגים" וגו'.
* שלשה כוסות האמורות במצרים (בספור החלום וכוס פרעה וגו') למה? - אחד ששתה בימי משה, ואחד ששתה בימי פרעה נכה, ואחד שעתידה לשתות עם כל העובדי כוכבים.
* "וישקלו את שכרי שלשים כסף" - רב יהודה: אלו 30 צדיקי אומות העולם שאומות העולם מתקיימים עליהם, עולא: אלו 30 מצות שקבלו עליהם בני נח ואין מקיימין אלא 3.

דף צב עמוד ב
* ה-3 מצוות שבני נח מקיימים: אין כותבין כתובה לזכרים, ואחת שאין שוקלין בשר המת במקולין, ואחת שמכבדין את התורה.
* לדעת רבי מאיר: גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור, ורבי יהודה חולק.
* חלבו של גיד הנשה מותר [ולדעת שמואל לחלב זה התכוונה המשנה שאמרה ש"חלבו מותר", ודין זה הוא לדעת כולם], אך רבי מאיר סובר שהוא אסור מדרבנן.
* לדעת רב: לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבגיד הנשה, ולדעת עולא: הגיד עצמו אסור (למרות שהוא קשה כעץ).

דף צג עמוד א
* חלב שהבשר מכסה אותו - מותר.
* שמואל מבאר מהו "חלב שעל הקרב" ו"חלב שעל הכסלים" שאסורים והאוכלם חייב כרת.
* הגמרא עוסקת בעניינים שונים הקשורים לחלב.
* הגמרא מבררת איזה חלק מן הקרום שעל הטחול אסור באכילה וצריך לקלף.
* "ביעי חשילתא" - נחלקו האמוראים אם אסורים או מותרים באכילה.

דף צג עמוד ב
* בכל המחלוקות שנחלקו רבינא ורב אחא - רבינא פסק לקולא ורב אחא פסק לחומרא, חוץ מ-3 המקרים שבסוגייתנו שרבינא הוא זה שהחמיר. [ובכל המחלוקות הלכה כדברי המיקל].
* אומצי, ביעי ומזרקי, שהניח אותם על גבי גחלים - נחלקו רב אחא ורבינא אם מותרים באכילה או לא.
* גיד הנשה - הגיד הפנימי אסור מהתורה, והגיד החיצוני אסור מדרבנן.
* טבח שלא ניקר היטב את הבשר ונותר חלב - הגמרא מכריעה להלכה, שאם הותיר כזית חייב מלקות, ואם הותיר רק כשעורה מעבירים אותו מתפקידו.

דף צד עמוד א
* ייתכן ששמואל סובר שאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים.
* אסור לאדם להפציר בחבירו שיבוא לסעוד אצלו כשיודע שלא יבוא (ואין כוונתו באמת שיבוא לסעוד אצלו, וכל כוונתו שיחזיק לו חבירו טובה).
* הגמרא מביאה אופנים שונים של דברים האסורים משום גניבת דעת.
* אין האורחים רשאים ליתן ממה שנתן לפניהם בעל הבית, לבנו ולבתו של בעל הבית.
* השולח ירך לחבירו: שלימה - אינו צריך שיטול הימנה גיד הנשה, חתוכה - צריך ליטול הימנה גיד הנשה.

דף צד עמוד ב
* אביי רבא ורב אשי נחלקו כיצד לבאר את הברייתא שבסוף העמוד הקודם.
* אופן ההכרזה על הטריפה שנמצאה בבית המטבחיים: בא לידינו בשר הראוי לעובדי כוכבים.
* במקום שהאדם מטעה את עצמו אין איסור גניבת דעת.

דף צה עמוד א
* לדעת רבי: אטליז של עובדי כוכבים וטבחי ישראל מספקים להם את הבשר - בשר הנמצא שם ביד עובד כוכבים, מותר.
* לדעת רב: בשר, כיון שנתעלם מן העין, אסור (שמא נתחלף בנבלה).
* הגמרא מקשה 4 קושיות על רב (מברייתות וממשניות), ומתרצת.

דף צה עמוד ב
* כל נחש שאינו סומך עליו ממש (כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול, שניחשו וסמכו באופן מוחלט על הנחש שעשו) - אינו נחש האסור מהתורה.
* רב לא היה נהנה מסעודת הרשות.
* רבי יוחנן היה נוהג לבקש מתינוק שיפסוק לו פסוק, ועל פי הפסוק היה מחליט כיצד לנהוג.
* הגמרא מספרת על כמה אמוראים שפסקו להיתר בהתבסס על "טביעות עין".

דף צו עמוד א
* רבא מסיק ש"טביעות עין" עדיפה מסימנים.
* סומא מותר באשתו ובני אדם מותרים בנשותיהם בלילה בהסתמך על "טביעות עין" של הקול.
* הנוטל גיד הנשה - רבי מאיר סובר שמדרבנן צריך אף חטיטה, ורבי יהודה סובר שלא צריך.
* לדעת שמואל: לא אסרה תורה גיד הנשה אלא שעל הכף בלבד.
* אכל גיד הנשה ואין בו כזית - לדעת חכמים: חייב, לדעת רבי יהודה: פטור.

דף צו עמוד ב
* חכמים סוברים כדברי שמואל, ורבי יהודה חולק. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* ירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה - הרי היא נאסרת אם יש בגיד הנשה כשיעור נתינת טעם בירך, אך ירך שנצלתה עם גיד הנשה שבתוכה - לא נאסרה ואוכל עד שמגיע למקומו של גיד הנשה.

דף צז עמוד א
* גדי שצלאו בחלבו: אסור לאכול אפילו מראש אזנו, אבל אם הגדי כחוש - קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו (לפי התירוץ הראשון בגמרא).
* לדעת רבי יוחנן: סומכים על "קפילא ארמאה" (נחתום עובד כוכבים, אם מסיח לפי תומו [רש"י]).

דף צז עמוד ב
* מין בשאינו מינו: בתערובת היתר - בטעמא, בתערובת איסור - בקפילא.
* מין במינו, וכן מין בשאינו מינו, בתערובת איסור ואין קפילא - בששים.
* ירך שנמלחה כשגיד הנשה בתוכה - רבינא אסר [והגמרא הקשתה על דבריו], רב אחא בר רב אשי התיר.
* מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל.
* הגמרא מביאה דעות שונות כיצד מתבצע החישוב של האיסור בשישים.
* גיד בששים ואין גיד מן המנין, כחל בששים וכחל מן המנין [והכחל עצמו אסור, ואם נפל לקדרה אחרת אוסר], ביצה בששים ואין ביצה מן המנין.