דף פח עמוד א * למסקנת הגמרא: משקה המת (כגון: דמעת עינו וחלב אשה) טהור ולא גזרו בו חכמים כפי שגזרו בזב (מכיוון שאנשים בדילים מהמת). * לדעת חכמים: חייב לכסות את כל הדם, לדעת רבי יהודה: אין חייב לכסות אלא רק מקצת מהדם (מדם הנפש), ולדעת רשב"ג: צריך לכסות את כל דם הנפש. * המשנה והברייתא מבארים במה מכסים את הדם ובמה אין מכסים. * חול ש"צריך ולא צריך" לכתשו - הלישנות בגמרא חולקות אם נחשב לחול הדק (שמכסים בו) או לחול הגס (שאין מכסים בו). דף פח עמוד ב * הברייתא לומדת מפסוקים שניתן לכסות את הדם בכל דבר שדומה לעפר בכך שהוא מגדל צמחים. * כלל הצריך לפרט אין דנין אותו בכלל ופרט. * לדעת רב נחמן בר רב חסדא: אין מכסים את הדם אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח. * לדעת בית שמאי: אין מכסים את הדם אלא בעפר, ובית הלל חולקים. * בשכר שאמר אברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" זכו בניו לשתי מצות: אפר פרה ועפר סוטה.
דף פט עמוד א * בשכר שאמר אברהם אבינו "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" - זכו בניו לשתי מצוות: לחוט של תכלת ורצועה של תפילין. * "וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ" - רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש. * מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין (עבור ציצית)? - מפני שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד. * קשה גזל הנאכל, שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים להחזירו. * כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה - עשה אזניך כאפרכסת. * אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, אבל עובדי כוכבים אינן כן. * גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. * אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן. * אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה / מי שמשים עצמו כמי שאינו. * מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם (אך לא לדברי תורה ולא יגיס דעתו). * "מכסין בעפר עיר הנדחת" - הגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר במה מדובר ומה הטעם. דף פט עמוד ב * פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של איסור גיד הנשה. * במשנה נאמר שגיד הנשה נוהג גם במוקדשין - והגמרא מבררת במה מדובר ומה כוונת המשנה.
דף צ עמוד א * בקודשים שאינם נאכלים - לדעת רבי חייא בר יוסף: איסור גיד הנשה לא נוהג בהם, ולדעת רבי יוחנן: איסור גיד הנשה כן נוהג בהם. (רב פפא מבאר שאמוראים אלו לא נחלקו אלא עסקו בדינים שונים, אך רב נחמן בר יצחק חולק עליו). * לדעת רבי: מותר להעלות למזבח גיד הנשה בעודו מחובר לקורבן, ולדעת חכמים: אסור. דף צ עמוד ב * גיד הנשה של קורבן עולה - האמוראים חולקים האם צריך לחולצו מן הירך ולהשליכו לתפוח או שאין בו איסור הקרבה. * רבא מביא שני מקרים בהם לדעתו נקטו חכמים לשון של גוזמא. * לדעת רבי אמי: יש מקרים בהם דיברה תורה לשון הואי, דיברו נביאים לשון הואי, ודיברו חכמים לשון הואי. * שמואל מפרט שלושה מקומות בהם דיברו חכמים לשון הואי (ונקטו בדבריהם את המספר שלוש מאות). * במשנה (בדף הקודם) נאמר שגיד הנשה נוהג בירך של ימין ובירך של שמאל, והגמרא מביאה שרבי יהודה חולק על כך וסובר שגיד הנשה אינו נוהג אלא באחת מהן והדעת מכרעת את של ימין.
דף צא עמוד א * למסקנת הגמרא: רבי יהודה סובר שמדין תורה גיד הנשה אינו נוהג אלא בירך ימין (והגמרא מביאה ארבע דעות שונות המבארות מה המקור לדעתו). * המהלך לימין רבו - הרי זה בור. * "בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" - לדעת רבי יהושע בן לוי: מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד. * למה נקרא שמו גיד הנשה? - שנשה ממקומו. * "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" - שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. * "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" - מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה. דף צא עמוד ב * הגמרא מביאה ארבעה מקורות נוספים לכך שתלמיד חכם לא יצא יחידי בלילה. * "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" - שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו. * בתחילה כתוב "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" ולבסוף כתוב "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן" - מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו, וכולן נעשו אבן אחת. * "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה" - כמה רחבו של סולם? שמונת אלפים פרסאות. * "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ" וגו' - מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו שתהא נוחה ליכבש לבניו. * שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום, אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. * חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת.
דף צב עמוד א * "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים" - רמז רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו: ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל. * הגמרא מביאה דרשות שונות הנדרשות על הפסוק "וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם" וגו'. * שלוש כוסות האמורות במצרים (בסיפור החלום בפסוק: "וְכוֹס פַּרְעֹה" וגו') למה? - אחת ששתה בימי משה, ואחת ששתה בימי פרעה נכה, ואחת שעתידה לשתות עם כל העובדי כוכבים. * יש 45 צדיקים שהעולם מתקיים בהם (30 בארץ ישראל ו-15 בבבל). * "וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף" - לדעת רב יהודה: אלו 30 צדיקי אומות העולם שאומות העולם מתקיימים עליהם, לדעת עולא: אלו 30 מצוות שקיבלו עליהם בני נח (ואין מקיימים אלא 3). דף צב עמוד ב * השלוש מצוות שבני נח מקיימים: אין כותבים כתובה לזכרים, אין שוקלים בשר המת במקולין, מכבדין את התורה. * לדעת רבי מאיר: גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור, ורבי יהודה חולק. (המחלוקת היא בבן תשעה חי). * חלבו של גיד הנשה מותר (ולדעת שמואל לחלב זה התכוונה המשנה שאמרה ש"חלבו מותר", ודין זה הוא לדעת כולם), אך רבי מאיר סובר שהוא אסור מדרבנן. * לדעת רב: לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבגיד הנשה, ולדעת עולא: הגיד עצמו אסור (למרות שהוא קשה כעץ). * חוטין שבחלב ושבכוליא - אסורים ואין חייבים עליהם, לובן כוליא - רבי ורבי חייא חולקים אם אסור או מותר.
דף צג עמוד א * חלב שהבשר מכסה אותו - מותר. * שמואל מבאר מהו "חלב שעל הקרב" ו"חלב שעל הכסלים" שאסורים והאוכלם חייב כרת. * הגמרא עוסקת בעניינים שונים הקשורים לחלב. * הגמרא מבררת איזה חלק מן הקרום שעל הטחול אסור באכילה וצריך לקלף. * "ביעי חשילתא" - האמוראים חולקים אם אסורים או מותרים באכילה. דף צג עמוד ב * הגמרא עוסקת ב"ביעי חשילתא" וב"ביעי דגדיא". * בכל המחלוקות שנחלקו רבינא ורב אחא - רבינא פסק לקולא ורב אחא פסק לחומרא, חוץ משלושה מקרים (המובאים הגמרא) שרבינא הוא זה שהחמיר. (ובכל המחלוקות הלכה כדברי המיקל). * אומצי, ביעי ומזרקי, שהניח אותם על גבי גחלים - רב אחא ורבינא חולקים אם מותרים באכילה או לא. * גיד הנשה - הגיד הפנימי (הסמוך לעצם) אסור מהתורה, והגיד החיצוני (הסמוך לבשר) אסור מדרבנן. * טבח שלא ניקר היטב את הבשר ונותר חלב - הגמרא מכריעה להלכה, שאם הותיר כזית חייב מלקות, ואם הותיר רק כשעורה מעבירים אותו מתפקידו. * הגמרא עוסקת בדין נאמנות הטבחים על גיד הנשה.
דף צד עמוד א * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגיד הנשה בתוכה", והגמרא מדייקת שהכוונה לירך שלמה ולא חתוכה, ודנה הגמרא ומבארת באיזה מקרה מדובר במשנה. * ייתכן ששמואל סובר שאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים. * אסור לאדם להפציר בחברו שיבוא לסעוד אצלו כשיודע שלא יבוא (ואין כוונתו באמת שיבוא לסעוד אצלו וכל כוונתו היא רק כדי שיחזיק לו חברו טובה). * הגמרא מביאה אופנים שונים של דברים האסורים משום גניבת דעת. * אין האורחים רשאים ליתן ממה שנתן לפניהם בעל הבית לבנו ולבתו של בעל הבית (אלא אם נטלו רשות מבעל הבית). * השולח ירך לחברו: שלימה - אינו צריך שייטול הימנה גיד הנשה, חתוכה - צריך ליטול הימנה גיד הנשה. דף צד עמוד ב * אביי רבא ורב אשי חולקים כיצד לבאר את הברייתא שבסוף העמוד הקודם (שלכאורה יש בה סתירה בין הרישא והסיפא למציעתא). * אופן ההכרזה על הטריפה שנמצאה בבית המטבחיים: בא לידינו בשר הראוי לעובדי כוכבים. * במקום שהאדם מטעה את עצמו אין איסור גניבת דעת.
