דף צו עמוד א
* רבא מסיק ש"טביעות עין" עדיפה מסימנים.
* סומא מותר באשתו ובני אדם מותרים בנשותיהם בלילה בהסתמך על "טביעות עין" של הקול.
* הנוטל גיד הנשה - רבי מאיר סובר שמדרבנן צריך אף חטיטה, ורבי יהודה סובר שלא צריך.
* לדעת שמואל: לא אסרה תורה גיד הנשה אלא שעל הכף בלבד.
* אכל גיד הנשה ואין בו כזית - לדעת חכמים: חייב, לדעת רבי יהודה: פטור.

דף צו עמוד ב
* חכמים סוברים כדברי שמואל, ורבי יהודה חולק. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* ירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה - הרי היא נאסרת אם יש בגיד הנשה כשיעור נתינת טעם בירך, אך ירך שנצלתה עם גיד הנשה שבתוכה - לא נאסרה ואוכל עד שמגיע למקומו של גיד הנשה.

דף צז עמוד א
* גדי שצלאו בחלבו: אסור לאכול אפילו מראש אזנו, אבל אם הגדי כחוש - קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו (לפי התירוץ הראשון בגמרא).
* לדעת רבי יוחנן: סומכים על "קפילא ארמאה" (נחתום עובד כוכבים, אם מסיח לפי תומו [רש"י]).

דף צז עמוד ב
* מין בשאינו מינו: בתערובת היתר - בטעמא, בתערובת איסור - בקפילא.
* מין במינו, וכן מין בשאינו מינו, בתערובת איסור ואין קפילא - בששים.
* ירך שנמלחה כשגיד הנשה בתוכה - רבינא אסר [והגמרא הקשתה על דבריו], רב אחא בר רב אשי התיר.
* מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל.
* הגמרא מביאה דעות שונות כיצד מתבצע החישוב של האיסור בשישים.
* גיד בששים ואין גיד מן המנין, כחל בששים וכחל מן המנין [והכחל עצמו אסור, ואם נפל לקדרה אחרת אוסר], ביצה בששים ואין ביצה מן המנין.

דף צח עמוד א
* דברי רב נחמן (בעמוד הקודם) ש"ביצה בששים ואין ביצה מן המנין" - אמורים בביצה שיש בה אפרוח.
* חלב שנפל לסיר בשר - משערים את ההיתר ואת האיסור כפי מה שהם נראים לפנינו (ולא מוסיפים גם את הבליעה של הכלי להערכת השיעור).
* לדעת ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה.
* לדעת רב הונא: ביצה של איסור שהתערבה בביצי היתר - מתבטלת רק אם התערבה לפחות ב-61 ביצי היתר.
* האמוראים נחלקו (בדעת בר קפרא) אם כל איסורים שבתורה ב-60 או ב-100.

דף צח עמוד ב
* הגמרא מבארת שהמקור לדעות האמוראים במחלוקת הנ"ל נלמד מדין "זרוע בשלה" (של איל הנזיר).
* "ולקח הכהן את הזרוע בשלה" - "בשלה": אין בשלה אלא שלימה, ר' שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל. (הגמרא מביאה 2 אפשרויות לביאור המחלוקת).
* "זהו (איל נזיר שנבלע בבשרו טעם הזרוע) היתר הבא מכלל איסור" - לדעת אביי: הכוונה היא לדין "מין במינו" (בדעת רבי יהודה), לדעת רבא: הכוונה היא לדין "טעם כעיקר".

דף צט עמוד א
* "זהו (איל נזיר שנבלע בבשרו טעם הזרוע) היתר הבא מכלל איסור" - לדעת רבינא: הכוונה היא לדין של "מקום חתך".
* אביי מקשה ממשנה במסכת ערלה על הדעה הסוברת ש"כל איסורין שבתורה במאה".

דף צט עמוד ב
* לדעת רבי יוסי בר' חנינא: לא כל השיעורים שוים, ויש שנותנים טעם גם אם יש יותר מ-101 כנגדם.
* רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה חולק על משנתנו וסובר שאין בגידין בנותן טעם, וכך הגמרא מכריעה להלכה (ולכן ירך שהתבשלה עם גיד הנשה, משליך את גיד הנשה והשאר מותר).

דף ק עמוד א
* חתיכה של נבילה שנתבשלה עם חתיכות בשר לא מתבטלת ברוב - לדעה הסוברת "את שדרכו לימנות שנינו" הטעם לכך הוא: הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים
* לדעת רבה בר בר חנה: חתיכה של נבלה ושל דג טמא - אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות.
* רב חולק על רבה בר בר חנה וסובר שכיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן.

דף ק עמוד ב
* כל מין ומינו ודבר אחר - סלק את מינו כמי שאינו, ושאין מינו רבה עליו ומבטלו.
* לדעת רבי יהודה: אין איסור חל על איסור.
* האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה - ר' יהודה מחייב שתים, ור"ש פוטר.
* הטעם לדעת רבי יהודה: לדעתו, למרות שאיסור טומאה קדם, הרי שבא איסור גיד הנשה וחל עליו, שכן איסורו נוהג בבני נח.

דף קא עמוד א
* רבי שמעון לומד מהפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" שהאוכל גיד הנשה של בהמה טמאה פטור.
* האוכל גיד הנשה של נבלה - ר"מ מחייב שתים, וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת, ומודים חכמים לר"מ באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים.
* הגמרא מוכיחה שדעת חכמים הנ"ל היא דעתו של רבי יוסי הגלילי.

דף קא עמוד ב
* לדעת רבי יוסי הגלילי (אף למסקנת הגמרא): באיסור כולל - איסור לא חל על איסור.
* דעת רבי יוסי הגלילי - לדעת רב יצחק בר יעקב בר גיורי בשם רבי יוחנן: שגג בשבת והזיד ביום הכפורים חייב, הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים פטור, ולדעת רבא: בשני המקרים חייב.
* חכמים מדייקים מכך שכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" ולא כתוב "בני יעקב", שהאיסור החל ממתן תורה ולא מבני יעקב.

דף קב עמוד א
* הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי יהודה ושל רבי אליעזר הסוברים שאבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאים ובין טהורים, ואת טעמם של חכמים הסוברים שאינו נוהג אלא בטהורים.
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי מאיר הסובר שאבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד (ולא בחיה ועוף).
* לדעת כולם: בן נח מוזהר על אבר מן החי על הטמאים כטהורים.
* לדעת רב: אבר מן החי צריך כזית כדי להתחייב עליו.

דף קב עמוד ב
* הגמרא מקשה (מסוף עמוד א) 3 קושיות (ממשנה בטהרות, מדברי רב, מברייתא) על דעת רב, ומתרצת.
* רבי יוחנן: "לא תאכל הנפש עם הבשר" - זה אבר מן החי, "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" - זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. וריש לקיש חולק וסובר שבשר מן החי נלמד מ"לא תאכל הנפש עם הבשר".

דף קג עמוד א
* בהמה טרפה שאכל ממנה אבר מן החי - לדעת ר' יוחנן: חייב שתים, לדעת ר' שמעון בן לקיש: חייב אחת. (הגמרא מביאה 4 הסברים לבאר במה נחלקו).
* אכל אבר מן החי מבהמה אחת ובשר טרפה מבהמה אחרת - חייב שתים (אף אם היה באכילה אחת ובהתראה אחת).
* אכל חלב מן החי מן הטרפה - נחלקו האמוראים אם חייב שתים או שלוש. (הגמרא מביאה 3 הסברים לבאר במה נחלקו).

דף קג עמוד ב
* חלקו לכזית אבר מן החי לשני חלקים קודם שיתננו לתוך פיו או לאחר שנתן לתוך פיו - הגמרא מביאה דעות שונות האם חייב או לא.
* נחלקו האמוראים אם שיעור כזית (באכילה של איסור) הכוונה היא לשיעור הנבלע שהוא כזית חוץ מהאיסור שנותר בחניכיים או שזה כולל גם את האיסור שנותר בחניכיים.
* דעת רבי יוחנן למסקנת הגמרא: אכל חצי זית (של דבר איסור) והקיאו וחזר ואכלו - חייב (כי נהנה גרונו בכזית).
* פרק שמיני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של איסור בשר בחלב.

דף קד עמוד א
* לדעת רבי עקיבא: כל דבר שאינו נשמע מן הסתם, לא בתוך הכלל ולא מוצא מן הכלל, וצריך השליח לחזור ולפרש ולשאול רוצה אתה בזה - חשוב לענין נדרים מאותו המין.
* רב יוסף ורב אשי נחלקו בביאור דברי המשנה ("כל הבשר אסור לבשל בחלב") האם כוונת המשנה שבשר עוף בחלב אסור מהתורה (שלא כדעת רבי עקיבא) או מדברי סופרים (כדעת רבי עקיבא).
* רב יוסף מדייק מהמשך דברי המשנה ("ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן") שבשר עוף בחלב אסור מהתורה.

דף קד עמוד ב
* אביי דוחה את הראיה ממשנה במסכת חלה שלא גוזרים גזירה לגזירה.
* המשנה הביאה בסופה את דברי רבי יוסי, כדי להשמיע לנו שתנא קמא הוא רבי יוסי (והתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחילה וחזר והזכיר שמו).
* כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".
* עוף וגבינה נאכלין בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה (שאם אכל זה ובקש לאכול זה - אין צריך ליטול ידיו ולקנח).

דף קה עמוד א
* בין אכילת גבינה לבשר יש לקנח (את הפה באמצעות אכילת פת או דבר מאכל אחר לא רך) ולהדיח (את פיו במים).
* בין אכילת גבינה לבשר לא צריך לשהות כלל.
* בשר שנשאר בין השיניים נחשב לבשר ואסור לאכול גבינה עמו עד שיטלנו.
* לאחר אכילת בשר - אבא של מר עוקבא לא היה אוכל גבינה עד כעבור 24 שעות, ומר עוקבא לא היה אוכל גבינה עד הסעודה הבאה.
* שמואל המליץ לבדוק את הנכסים בכל יום (וכך יישמרו נכסיו מנזקים וכדומה).
* מים ראשונים - מצוה, מים אמצעיים - רשות (אך בין תבשיל לגבינה - חובה), ומים אחרונים - חובה.
* מים אחרונים - אין נוטלין אלא בכלי / אין נוטלין על גבי קרקע.
* מים אחרונים - אין נוטלין אלא בצונן.

דף קה עמוד ב
* מפני מה אמרו מים אחרונים חובה? - שמלח סדומית יש שמסמא את העינים.
* לא נוטלים מים אחרונים על הקרקע משום רוח רעה השורה עליהם.
* אביי סיפר על 8 דברים, שחשב בתחילה שיש לכל אחד מהם טעם מסויים, עד שרבה אמר לו את הטעם הנכון עבור כל אחד מהם.

דף קו עמוד א
* חמי האור - חזקיה אמר: אין נוטלים מהן לידים (למים ראשונים), ורבי יוחנן אמר: נוטלין מהם לידים.
* חמי טבריא - במקומם: לדעת כולם מותר להטביל ידיו בהם, ליטול מהם בכלי: לדעת כולם אסור, עשה חריץ קטן בקרקע והמים נמשכים לשם: מחלוקת חזקיה ורביו יוחנן אם גוזרים מחשש שיטול מחמי טבריא בכלי.
* נטילת ידים לחולין - מפני סרך תרומה, ומפני שמצוה לשמוע דברי חכמים / ר"א בן ערך.
* נטילת ידיים לפירות - לדעת רבי אושעיא: לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות [וביאר רבא שזו רשות], לדעת רב נחמן: הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח.
* אין מזמנין על הפירות.
* שנים שאכלו - מצוה ליחלק (ולא יצא האחד בברכת חבירו), אא"כ אחד מהם בור.

דף קו עמוד ב
* נטילת ידים לחולין - עד הפרק השני שבאמצע האצבעות, נטילת ידים לתרומה - עד הפרק השלישי (במקום חיבור האצבעות ליד), קידוש ידים ורגלים במקדש - עד מקום חבור היד והזרוע. [כך דעת הברייתא, אך הגמרא מביאה דעות נוספות].
* כל דבר שחוצץ בטבילה בגוף - חוצץ בנטילת ידים לחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש.
* לדעת רב: נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום (לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם).