דף יז עמוד א * רב אושעיא מנהרדעא מביא ברייתא שנאמר בה: "רחל בת עז ועז בת רחל רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין" - ולמסקנת הסוגיא הברייתא עוסקת בדין בכור בהמה, והגמרא מביאה כמה פירושים אפשריים לבאר במה עוסקת הברייתא ובמה נחלקו. * כבשים שהצמר שלהם קשה - פטורים מראשית הגז. * מודה רבי מאיר בשעיר של מוסף ראש חודש שצריך שיהיה שעיר בן שעירה. (רש"י: והוא הדין לגבי שעירי רגלים). * שה שאינו מיוחד לדורותיו (שאינו ממשפחת עיזים מששת ימי בראשית) - לדעת כולם: לא לוקים על צמרו משום איסור כלאיים, צמרו פסול לתכלת, אין צמרו מטמא בנגעים. * הדלה הגפן על גבי תאנה - יינו של גפן זו פסול לנסכים על המזבח. דף יז עמוד ב * המשנה (המתחילה בסוף עמוד א) עוסקת במקרה של רחל שלא ביכרה וילדה תאומים. * לדעת רבי יוסי הגלילי: אפשר לצמצם בידי שמים וכל שכן בידי אדם. * לדעת חכמים: אי אפשר לצמצם בידי שמים, והגמרא מסתפקת מה דעתם לגבי צמצום בידי אדם (והגמרא מביאה כמה ניסיונות לענות על השאלה אך דוחה אותם).
דף יח עמוד א * למסקנת הגמרא: לדעת חכמים - אי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם. * רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים - הגמרא מבארת שכוונת רבי עקיבא (שאמר במשנה "משמנין ביניהן") היא שהבעלים נוטלים את הזכר השמן והכוהן נוטל את הזכר הכחוש. * הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי מאיר ורבי יוסי שנחלקו במשנה (במקרה של רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים) אם הזכר שדינו להישאר ביד הבעלים חייב במתנות או לא. * ספק בכור, שאין חליפיו ביד כוהן (שלא נטל הכוהן כלום תחתיו) - חייב הישראל במתנות, לדעת כולם. דף יח עמוד ב * ספק מעשר בהמה - פטור מן המתנות, לדעת כולם. * רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים - רבי טרפון סבר בתחילה שהכוהן בורר לו את היפה, ואחר כך חזר בו וסבר שיחלוקו. * הגמרא מבארת שמחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא (אם יחלוקו או המוציא מחברו עליו הראיה) היא במקרה שאותו ספק בכור עומד בחצר בעל הבית והרועה את בהמותיו של בעל הבית הוא כוהן. * המשנה מפרטת אופנים נוספים של ספק בכור, והגמרא מבארת את הצורך בכך.
דף יט עמוד א * "בכור לדבר אחד" (בכור לוולדות אך לא לרחם, או בכור לרחם אך לא לוולדות) - רבי טרפון מסתפק אם נחשב לבכור (לעניין קדושת בכור בהמה טהורה), ורבי עקיבא סובר שלא נחשב לבכור. * כלל ופרט - הפרט ממעט את הכלל, כלל הצריך לפרט - הפרט מפרש את הכלל, פרט הצריך לכלל - הפרט צריך לכלל כדי לפרשו. (ע"פ רש"י) * הגמרא מביאה ברייתא שיש בה לכאורה סתירה פנימית, ואביי ורבינא מתרצים ומבארים את הברייתא (והם חולקים אם דעת הברייתא היא ש"בכור לדבר אחד הוי בכור"), ורב אחא מדפתי דוחה את תירוצו של רבינא (בתחילת העמוד הבא). דף יט עמוד ב * המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בוולד בהמה שאין יודעים אם הוא בכור או איננו בכור. * הגמרא מבררת מדוע לדעת רבי ישמעאל עז שילדה לאחר גיל שנה יש ספק אם זו לידה ראשונה שלה או לידה שניה, והרי רוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן הראשונה. (ובתחילת העמוד הבא מבאר רבא שהטעם הוא כי סובר כדעת רבי מאיר שחושש למיעוט, ורבינא מבאר שיתכן שסובר כחכמים אך הם הולכים אחר הרוב רק כאשר זה לא תלוי במעשה).
דף כ עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בדין הקונה עז מנוכרי ואינו יודע אם כבר ילדה אצלו - וארבע דעות מובאות בברייתא: רבי ישמעאל, שמועת רבי יהושע, סברת רבי יהושע, רבי עקיבא. * הגמרא מביאה כמה אפשרויות לבאר את ההבדל בין דעת רבי ישמעאל לבין שמועת רבי יהושע, וכמה אפשרויות לבאר את ההבדל בין שמועת רבי יהושע לסברת רבי יהושע. * לדעת זעירי: אין "טינוף" פחות משלושים יום. דף כ עמוד ב * הגמרא מבארת שרבי עקיבא ורבי יהושע נחלקו אם חלב פוטר או לא (היינו: בהמה הנותנת חלב - האם מוכח שכבר ילדה ופטורה מן הבכורה או לא). * הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בחיוב מעשר בהמה של ולדות בהמה שנולדו בשנה אחת. * המקרה המובא בברייתא הוא: "גדייה שילדה שלש בנות וכל בנותיה ילדו שלש שלש" - והגמרא מבררת מדוע הברייתא נקטה דוקא באופן זה.
דף כא עמוד א * התנא של הברייתא בעמוד הקודם סובר ש"יולדת ודאי אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה". * הגמרא מביאה ארבע אפשרויות לבאר את מחלוקת ת"ק ורבי שמעון בברייתא שבסוף העמוד הקודם. דף כא עמוד ב * לדעת רבי שמעון: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר (ודין זה נלמד בגזירה שוה מדין בכור). * הגמרא מבררת מהו ה"טינוף" ומי קובע שאכן זה "טינוף". * יצירת הוולד באשה ארבעים יום. * לקח בהמה מישראל וילדה לו ולד ואינו יודע אם ביכרה קודם לכן אצל המוכר - לדעת רב: בכור ודאי, לדעת שמואל: בכור ספק, לדעת רבי יוחנן (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): חולין ודאי. * בהמה גסה ששפעה חררת דם - הרי זו תקבר ופטורה מן הבכורה ואינה מטמאה לא במגע ולא במשא.
דף כב עמוד א * לדעת רבי יוחנן: רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון סוברים שוולד שנימוח בתוך הרחם בטל הוא "ברוב דם וגנינים שיוצאין עמו" ולכן אינו מטמא. * רב דימי בשם רבי יוחנן מביא שלוש הלכות התלויות בשיעור "פיקה" - אחת של שתי, ואחת של ערב, ואחת של פיקה גדולה של סקאין. * לדעת ריש לקיש בשם רבי יהודה נשיאה: הלוקח ציר מעם הארץ - משיקו במים וטהור ממה נפשך. * רבי ירמיה סובר שלא אמרו דין זה שההשקה מועילה לטהר את הציר שלקח מעם הארץ אלא לעניין שיהיה רשאי לאוכלו בטהרה כמות שהוא, אבל לא כדי לערבו בקדירה, כי מצא מין את מינו וניעור, ואביי מקשה על דבריו. דף כב עמוד ב * רב דימי מוכיח ממשנה במסכת תרומות ומברייתא השנויה עליה, כדברי רבי ירמיה ובניגוד לקושיית אביי, אך אביי דוחה את דבריו בתחילת העמוד הבא. * עמוד זה קצר מאוד ורובו הוא ציטוט של משנה ממסכת תרומות.
דף כג עמוד א * הגמרא מביאה שלוש קושיות על רבי ירמיה (הסובר שטומאה שנתבטלה עדיין חשובה כאילו היא קיימת), ורק הקושיה השלישית נשארת למסקנה ורק לפי רבי יוחנן. * לדעת רב חסדא: חתיכה של בשר נבילה שנתערבה בחתיכות של בשר שחוטה - נתבטלה ואינה מטמאה. דף כג עמוד ב * הגמרא מבררת את טעמו של בר פדא (הסובר ש"טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב") ושל רבי יוחנן (הסובר ש"אחת זו ואחת זו עד לכלב"). * נחשדו עמי הארץ לערב מחצה (או עד מחצה) מים בציר. * רב אמר שבכל הדינים המוזכרים במשניות שבפרק זה כך היא ההלכה חוץ מדינים שיש בהם מחלוקת - והגמרא מבארת שעיקר חידושו הוא לומר שהלכה כדעת רשב"ג שבמשנה שבעמוד זה, למרות שבברייתא חולקים עליו (כי מחלוקת המובאת בברייתא לא נחשבת כמחלוקת). * משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי.
דף כד עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא ובה דעת חכמים החולקים על רשב"ג וסוברים ש"הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים הבא אחריו בכור מספק מפני שמרחמת אע"פ שאינה יולדת". * הגמרא מסתפקת בביאור דעת רשב"ג בבהמה שמניקה - האם כאשר ילדה כבר בעבר חוששים שמא מניקה כעת ולד אחר שאינו בנה או שלעולם איננה מניקה ולד אחר. (ונפקא מינה לדין אותו ואת בנו). (הגמרא מביאה שלושה ניסיונות להוכיח שלעולם אינה מניקה ולד אחר, ודוחה ניסיונות אלו). * הגמרא דנה בדברי רבי יוחנן שאמר "ראה חזיר שכרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסור באכילה עד יבא ויורה צדק לכם". * לדעת רבי יוחנן: כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. דף כד עמוד ב * רבי אחאי מסתפק מה הדין כאשר "ראה חזיר שכרוך אחר רחל", והגמרא דנה ומבארת את שאלתו. * רב פוסק שהלכה כרבי יוסי בן המשולם שאמר: "השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, וכן תולש את השער לראות מקום מום". * לדעת רב ורב הונא: רבי יוסי בן המשולם סובר שתולש היינו גוזז, ומותר לתלוש את שער הבכור כי הגזיזה היא "דבר שאין מתכוון" (ולכן מותר אף ביום טוב לתלוש את השיער שבמקום השחיטה).
דף כה עמוד א * רב סובר שהלכה כרבי יהודה (דבר שאין מתכוון אסור), ושמואל סובר כרבי שמעון (דבר שאין מתכוון מותר). * למסקנת הגמרא: רב סובר שתולש לאו היינו גוזז, והסיבה שביום טוב מותר זה כי זה נחשב עוקר דבר מגידולו כלאחר יד. * הגמרא מעלה שתי אפשרויות לגבי דעתו של רבי יוסי בן המשולם בדין דבר שאינו מתכוון. * הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. * תלישת השיער של הבכור שהתירה המשנה היא רק ביד אך לא בכלי. * מותר לכתחילה לתלוש את השיער של בכור כדי לראות אם יש בו מום. דף כה עמוד ב * שער בכור בעל מום שנשר - לדעת רבי יהודה: עקביא וחכמים נחלקו מה דינו במקרה שאחר כך שחט את הבכור, לדעת רבי יוסי: עקביא וחכמים נחלקו מה דינו במקרה שאחר כך מת הבכור (אך במקרה שאחר כך שחט את הבכור לדעת כולם מותר). * לדעת ריש לקיש: מחלוקת עקביא וחכמים היא במקרה שהתירו מומחה קודם שנתלש הצמר, אך במקרה שנתלש הצמר קודם שהתירו מומחה לדעת כולם אסור בהנאה. (והגמרא מקשה משתי ברייתות על ריש לקיש, ומתרצת). * "בעלי מומין אוסרין בכל שהן (אם נתערב אחד מהן באלף תמימים כולן אסורין למזבח) ורבי יוסי אומר יבקר" - לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: המחלוקת היא במקרה של גיזת בכור בעל מום שנתערבה בגיזי חולין, לדעת רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: המחלוקת היא בשבדק את הבהמות ולא מצא את בעל המום ביניהם, ולדעת רבי אסי בשם רבי יוחנן: המחלוקת היא כשבדק ומצא.
דף כו עמוד א * הגמרא דוחה את האפשרות שדברי ריש לקיש (שאמר שמחלוקת עקביא וחכמים היא במקרה שהתירו מומחה קודם שנתלש הצמר, אך במקרה שנתלש הצמר קודם שהתירו מומחה לדעת כולם אסור בהנאה) שנויים במחלוקת תנאים. * רב נחמן פוסק שהלכה כרבי יהודה (שמחלוקת עקביא וחכמים היא בשער בכור בעל מום שנשר ואחר כך שחט את הבכור). (ויש הוכחה לכך ממשנה במסכת עדויות ומהמשנה שבעמוד הקודם). * צמר שנתלש מעולה תמימה ואחר כך נשחטה העולה - הגמרא מסתפקת האם הצמר מותר בהנאה או לא. דף כו עמוד ב * במשנה בדף הקודם נאמר "צמר המדולדל בבכור את שנראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור" - וריש לקיש ורב נתן בר אושעיא חולקים מתי זה נחשב ש"אינו נראה עם הגיזה". * המשנה בתחילת פרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת במשך הזמן המוטל על הבעלים לטרוח בגידולו של הבכור קודם נתינתו לכוהן. * הגמרא מבררת את המקור לכך שזמן הטיפול המוטל בזמן הזה על הבעלים (קודם שייתנו אותו לכוהן) בבכור בהמה דקה הוא שלושים יום (ולדעת רבי יוסי: שלושה חודשים) ובבכור בהמה גסה הוא חמישים יום. * אם הכוהן מבקש מהבעלים לתת לו את הבכור בתוך הזמן הנ"ל - לא יתן לו, כי כוהן זה נראה "ככוהן המסייע בבית הגרנות".
דף כז עמוד א * תרומת חוצה לארץ (שחיובה הוא רק מדרבנן) - אין בה איסור משום כוהן המסייע בבית הגרנות. * תרומת חוצה לארץ שנתערבה בחולין - בטלה ברוב. (והגמרא מספרת על אמוראים שביטלו לכתחילה תרומת חוצה לארץ בחולין). * תרומת חוצה לארץ - אוכל והולך (כשהיא עדיין טבל) ואחר כך מפריש (את התרומה). * אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שהטומאה יוצאה עליו מגופו, והאיסור הוא רק באכילה אך לא בנגיעה. דף כז עמוד ב * לדעת רב: טמא מת - טובל ואוכל תרומת חוצה לארץ (רש"י: ואינו צריך הערב שמש), ואין הלכה כמותו. * לדעת רב ששת: טמא שרץ - טובל ואוכל תרומת חוצה לארץ (רש"י: ואינו צריך הערב שמש), ואין הלכה כמותו. * המקור לכך שמונים את שנת הבכור לפי שנה שלו מזמן שנולד (ולא לפי שנות העולם שמונים מתשרי) - לדעת רב: מהפסוק "לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה", לדעת דבי רב: נלמד מקודשים (מהפסוק "כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ").
דף כח עמוד א * למסקנת הגמרא: אם נפל בבכור מום בתוך שנתו - ניתן לקיימו רק עד סוף השנה, ואם נפל בו מום לאחר שנתו - ניתן לקיימו שלושים יום מיום שנולד המום. * אם נפל בבכור מום חמישה עשר יום לפני סוף שנתו - ניתן לקיימו שלושים יום מיום שנולד בו המום (היינו: עד חמישה עשר יום לאחר שנתו). (ולא כמו הלישנא השנייה בדעת רבי אלעזר שסובר שנותנים לו שלושים יום לאחר שנתו). * שחט את הבכור והראה למומחה את מומו רק לאחר השחיטה (כדי שיבדוק אם היה זה מום קבוע) - רבי יהודה מתיר לאוכלו (אם המומחה קבע שזה מום קבוע), ורבי מאיר אוסר, אך אם היה זה מום ב"דוקין שבעין" (ולא מומים שבגוף) גם רבי יהודה אוסר. דף כח עמוד ב * מומים ב"דוקין שבעין" - יש מהם שמשתנים (מחמת צער המיתה) ויש מהם שאינם משתנים. * מי שאינו מומחה וראה את הבכור והתירו - הבכור ייקבר וישלם לכוהן (בבכור בהמה דקה ישלם רבע משוויו, ובבכור בהמה גסה ישלם חצי משוויו). * במשנה נאמר שדיין שדן דין טעות, מה שעשה עשוי וישלם מביתו (והגמרא מעמידה דין זה אפילו לחכמים שלא מחייבים ב"דינא דגרמי" ומדובר כגון שנשא ונתן ביד), אך אם היה דיין מומחה לבית דין פטור מלשלם. * דיין שטעה בהוראתו בדין המפורש במשנה - חוזר ופטור מלשלם.
