דף כו עמוד א * הגמרא דוחה את האפשרות שדברי ריש לקיש (שאמר שמחלוקת עקביא וחכמים היא במקרה שהתירו מומחה קודם שנתלש הצמר, אך במקרה שנתלש הצמר קודם שהתירו מומחה לדעת כולם אסור בהנאה) שנויים במחלוקת תנאים. * רב נחמן פוסק שהלכה כרבי יהודה (שמחלוקת עקביא וחכמים היא בשער בכור בעל מום שנשר ואחר כך שחט את הבכור). (ויש הוכחה לכך ממשנה במסכת עדויות ומהמשנה שבעמוד הקודם). * צמר שנתלש מעולה תמימה ואחר כך נשחטה העולה - הגמרא מסתפקת האם הצמר מותר בהנאה או לא. דף כו עמוד ב * במשנה בדף הקודם נאמר "צמר המדולדל בבכור את שנראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור" - וריש לקיש ורב נתן בר אושעיא חולקים מתי זה נחשב ש"אינו נראה עם הגיזה". * המשנה בתחילת פרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת במשך הזמן המוטל על הבעלים לטרוח בגידולו של הבכור קודם נתינתו לכוהן. * הגמרא מבררת את המקור לכך שזמן הטיפול המוטל בזמן הזה על הבעלים (קודם שייתנו אותו לכוהן) בבכור בהמה דקה הוא שלושים יום (ולדעת רבי יוסי: שלושה חודשים) ובבכור בהמה גסה הוא חמישים יום. * אם הכוהן מבקש מהבעלים לתת לו את הבכור בתוך הזמן הנ"ל - לא יתן לו, כי כוהן זה נראה "ככוהן המסייע בבית הגרנות".
דף כז עמוד א * תרומת חוצה לארץ (שחיובה הוא רק מדרבנן) - אין בה איסור משום כוהן המסייע בבית הגרנות. * תרומת חוצה לארץ שנתערבה בחולין - בטלה ברוב. (והגמרא מספרת על אמוראים שביטלו לכתחילה תרומת חוצה לארץ בחולין). * תרומת חוצה לארץ - אוכל והולך (כשהיא עדיין טבל) ואחר כך מפריש (את התרומה). * אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שהטומאה יוצאה עליו מגופו, והאיסור הוא רק באכילה אך לא בנגיעה. דף כז עמוד ב * לדעת רב: טמא מת - טובל ואוכל תרומת חוצה לארץ (רש"י: ואינו צריך הערב שמש), ואין הלכה כמותו. * לדעת רב ששת: טמא שרץ - טובל ואוכל תרומת חוצה לארץ (רש"י: ואינו צריך הערב שמש), ואין הלכה כמותו. * המקור לכך שמונים את שנת הבכור לפי שנה שלו מזמן שנולד (ולא לפי שנות העולם שמונים מתשרי) - לדעת רב: מהפסוק "לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה", לדעת דבי רב: נלמד מקודשים (מהפסוק "כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ").
דף כח עמוד א * למסקנת הגמרא: אם נפל בבכור מום בתוך שנתו - ניתן לקיימו רק עד סוף השנה, ואם נפל בו מום לאחר שנתו - ניתן לקיימו שלושים יום מיום שנולד המום. * אם נפל בבכור מום חמישה עשר יום לפני סוף שנתו - ניתן לקיימו שלושים יום מיום שנולד בו המום (היינו: עד חמישה עשר יום לאחר שנתו). (ולא כמו הלישנא השנייה בדעת רבי אלעזר שסובר שנותנים לו שלושים יום לאחר שנתו). * שחט את הבכור והראה למומחה את מומו רק לאחר השחיטה (כדי שיבדוק אם היה זה מום קבוע) - רבי יהודה מתיר לאוכלו (אם המומחה קבע שזה מום קבוע), ורבי מאיר אוסר, אך אם היה זה מום ב"דוקין שבעין" (ולא מומים שבגוף) גם רבי יהודה אוסר. דף כח עמוד ב * מומים ב"דוקין שבעין" - יש מהם שמשתנים (מחמת צער המיתה) ויש מהם שאינם משתנים. * מי שאינו מומחה וראה את הבכור והתירו - הבכור ייקבר וישלם לכוהן (בבכור בהמה דקה ישלם רבע משוויו, ובבכור בהמה גסה ישלם חצי משוויו). * במשנה נאמר שדיין שדן דין טעות, מה שעשה עשוי וישלם מביתו (והגמרא מעמידה דין זה אפילו לחכמים שלא מחייבים ב"דינא דגרמי" ומדובר כגון שנשא ונתן ביד), אך אם היה דיין מומחה לבית דין פטור מלשלם. * דיין שטעה בהוראתו בדין המפורש במשנה - חוזר ופטור מלשלם.
דף כט עמוד א * רק למומחה מותר ליטול שכר כדי לראות בכור ולבדוק אם נפל בו מום או לא - והגמרא מבארת מדוע מותר לו ליטול שכר בין אם נמצא הבכור בעל מום ובין אם נמצא תם. * הגמרא מביאה את המקור לכך שאסור ליטול שכר כדי להורות דין וכדי ללמד תורה. * אסור ליטול שכר על הזאה וקידוש (של מי פרה אדומה), אך מותר ליטול שכר על הבאה של האפר ועל מילוי המים. דף כט עמוד ב * השכר שמותר לדיין ליטול (וכן לשאר עושי המצוות המפורטים במשנה בעמוד א) זה שכר "כפועל בטל של אותה מלאכה". * המשנה מפרטת מה מותר ומה אסור לקנות מהחשוד על הבכורות, והגמרא מפרטת את הטעם לכך. * המשניות (והגמרא) מפרטות מה מותר ומה אסור לקנות מהחשוד על השביעית ומהחשוד על מכירת תרומה בתורת חולין.
דף ל עמוד א * הגמרא מבררת את הטעם לדיני המשנה: "החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות, החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות, ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה". * הגמרא מקשה מברייתא שמשתמע ממנה שמי שחשוד על הטהרות חשוד על השביעית, ומביאה שני תירוצים. * רבי יהודה חולק על המשנה וסובר ש"חשוד על השביעית חשוד על המעשר". (כי במקומו שביעית היתה חמורה על האנשים). * לפי הלישנא השניה בגמרא: רבי מאיר חולק על המשנה וסובר ש"חשוד על המעשר חשוד על השביעית". (לדעתו מי שחשוד לדבר אחד - חשוד לכל התורה כולה). דף ל עמוד ב * גר שקיבל עליו דברי תורה - אפילו נחשד לדבר אחד הרי הוא חשוד לכל התורה כולה והרי הוא כישראל מומר. * הגמרא מביאה ברייתות ובהם פירוט של דינים שונים בנוגע למי שבא לקבל על עצמו "חבירות", וכן דינים נוספים הקשורים ל"חבר" ובני ביתו. * מיום שחרב בית המקדש נהגו כוהנים סילסול בעצמם שאין מוסרים את הטהרות לכל אדם.
דף לא עמוד א * חבר / לוי / כוהן שחזרו בהם למעשיהם הרעים - לדעת רבי מאיר: אין מקבלים אותם שוב לעולם, לדעת רבי יהודה: יש מקרים בהם מקבלים אותם ויש מקרים בהם לא מקבלים אותם, לדעת רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה (וכך פסק רבי יוחנן): תמיד מקבלים אותם. * חבר ונעשה גבאי (ממונה למלך לגבות מס מישראל) ואחר כך פרש מן הגבאות - אין מקבלים אותו, אך חזרו לומר שכן מקבלים אותו. * כוהן שיש לו בכור אינו רשאי לראות את מומו (לבדו) כדי להתירו. * המשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, מבארת את ההבדל בין בכור ומעשר לאחר שנפל בהם מום לבין שאר הקורבנות לאחר שנפל בהם מום. דף לא עמוד ב * הגמרא מבארת את כוונת המשנה, שמאחר והתירו חכמים את הקורבנות שנפסלו שיהיו נמכרים ונשחטים באיטליז ונשקלים בליטרא (חוץ מבכור ומעשר), לכן הפודה יפדה יותר ביוקר וכך ההקדש ירוויח. * כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. * אביי מבאר את הברייתא שמעשר בהמה של יתומים התירו חכמים שיהיו מוכרים אותו בהבלעה, ורבא מבאר את הברייתא שמעשר בהמה של יתומים העמידו חכמים על דין תורה והתירו למכור כדרכו.
דף לב עמוד א * רב שמואל בר רב יצחק סובר כדעת רבא שמותר מהתורה למכור מעשר בהמה לאחר שחיטה. * הגמרא מבררת אם מותר למכור בשר מעשר בהמה על ידי הבלעת דמיו במחיר העצמות שבו. * הגמרא מבררת באריכות את המקור לכך שאסור למכור מעשר בהמה. * לדעת רב ורבי יוחנן ולדעת רבא: המקור לכך נלמד מחרמים. (אך הם חולקים כיצד זה נלמד מחרמים). * חרמים: כל זמן שהם בבית בעלים - הרי הם כהקדש לכל דבריהם, נתנם לכוהן - הרי הם כחולין לכל דבריהם. דף לב עמוד ב * לדעת רב אשי: המקור לכך שאסור למכור מעשר בהמה נלמד מהמילים "לֹא יִגָּאֵל" שמשמעותן היא "לא ימכר". (והגמרא דנה ומבארת את דבריו). * במשנה נאמר שלדעת בית הלל מותר להאכיל בכור בעל מום אפילו לעובד כוכבים, והגמרא מבארת שזו דעת בית הלל לפי רבי עקיבא. (ולדעת בית שמאי מותר להאכיל בכור בעל מום רק לכוהן, ולדעת בית הלל בברייתא מותר אף לישראל אך לא לעובד כוכבים). (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף לג עמוד א * בכור בעל מום - לדעת בית שמאי: אסור באכילה לנדות, ולדעת בית הלל: מותר באכילה לנדות. (והגמרא מבררת את טעמיהם). * בברייתא נאמר שהפשטת עור הבהמה כולו בשלמות דרך הרגליים כלפי הראש - אסורה ביום טוב, אסורה בבכור, אסורה בפסולי המוקדשים. (והגמרא מבררת מי שנה דינים אלו ומה הטעם). דף לג עמוד ב * במשנה ובברייתא מובאות דעות שונות אם והיכן מותר להקיז דם לריפוי בכור בהמה. * הגמרא דוחה את ההצעה להשוות בין המחלוקת כאן לעניין הקזת דם בבכור בהמה לבין המחלוקת בחבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה לעניין שימורה מטומאה. * הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב ובמסרס אחר מסרס שהוא חייב, לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום.
דף לד עמוד א * רבי אליעזר סובר שיש אם למסורת. * "וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי" - מחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר בעניין שימור תרומה שנולד בה ספק טומאה היא האם תרומה זו נחשבת לתרומה ראויה (שמא יבוא אליהו ויטהרנה) ונכללת במילה "לך" או לא. * שמואל פוסק הלכה כרבי שמעון שבברייתא, שמותר אף לשחוט על מום שנעשה בבכור בשעת הקזת הדם. דף לד עמוד ב * הגמרא מיישבת את הסתירה בדעת רבי אליעזר וחכמים בין המשנה בסוף עמוד א לבין המשנה במסכת נגעים. * רב פפא מסתפק בדעת רבי אליעזר (לגבי בהרת שקצצה במתכוון) מתי הוא נטהר מהנגע הראשון - מיד כשיוולד בו הנגע השני או רק לאחר שיטהר מהנגע השני. (ונפקא מינה לחתן שנראה בו נגע שני וכן לכל אדם שנולד בו הנגע השני ברגל). * למסקנת הגמרא: הצורם אוזן בכור ומת - לא קנסו בנו אחריו (שלא יאכל מאותו בכור עולמית).
דף לה עמוד א * טימא טהרותיו של חברו ומת - לא קנסו בנו אחריו (כי זהו היזק שאינו ניכר האסור רק מדברי חכמים וחכמים לא קנסו את בנו). * אם מישהו הטיל מום בבכור בכוונה כדי להתירו בשחיטה - אסור לשחוט את הבכור על אותו מום, ואם הטיל מום שלא בכוונה כדי להתירו - מותר. * בעט בבכור שרדף אחריו, ועשה בו מום - הרי זה שוחטים עליו (וישנה מחלוקת אם דין זה הוא גם אם בעט בו לאחר שהסתיימה הרדיפה). * מותר להטיל מום בבכור קודם שייצא לאוויר העולם. * לדעת רבי מאיר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. דף לה עמוד ב * הגמרא מביאה (מסוף עמוד א) מחלוקת אמוראים בביאור המשנה (שבסוף עמוד א) ודנה בהם. * בכור הנמצא בבית כוהן ונפל בו מום - לדעת רבי יהושע בן קפוסאי: צריך שני אנשים מן השוק שיעידו שהמום נפל מעצמו, לדעת רשב"ג: אפילו בנו ובתו של הכוהן נאמנים להעיד על כך, לדעת רבי יוסי: בני ביתו לא נאמנים, אך אחד מהשוק בלבד נאמן. * ספק בכור שנולד בבית ישראל (ודינו הוא שהישראל אוכלו כאשר הוא בעל מום) - לדעת רב קטינא: צריך שנים מן השוק להעיד עליו שנפל המום מעצמו, ולדעת רב נחמן: הבעלים יכולים להעיד עליו. * הגמרא מכריעה להלכה כדעת רשב"ג, ומכריעה להלכה שאשתו לא יכולה להעיד על כך כי "אשתו כגופו".
דף לו עמוד א * עד מפי עד בעדות בכור (להעיד שלא הטיל בו מום זה בכוונה) - לדעת רב אסי: אסור, לדעת רב אשי: מותר, והגמרא מכריעה שמותר. * לא היו מוחזקים בטלה מסוים שהוא בכור, ובא כוהן אחד ואמר שהוא בכור ושהמום שבו לא הוטל בכוונה - נאמן. (והטעם: שהפה שאסר הוא הפה שהתיר). * לדעת רבי יהושע: רק כוהנים עמי הארץ חשודים בהטלת מום בכוונה, ולדעת רבן גמליאל: גם כוהנים תלמידי חכמים. * לדעת רב יהודה בשם רב: נאמן הכוהן לומר 'בכור זה נתן לי ישראל כשכבר היה בו מום'. (והטעם: כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי). דף לו עמוד ב * לדעת רב ירמיה בר אבא: נאמן ישראל לומר 'בכור זה אני נתתי אותו לכוהן כשכבר היה בו מום' (ונאמן אף אם מדובר שהיה הבכור טלה קטן כשמסרו לכוהן והגדיל אחר כך), אך הכוהן לא נאמן לטעון זאת (וחולק על רב יהודה בשם רב). * אין רואים בכור של ישראל אלא אם בא כוהן עמו לחכם. * הכל נאמנים על מומי מעשר בהמה, להעיד שנפל בו מום מאליו, ואפילו הבעלים (והטעם: שאם היה רוצה שיהיה בו מום היה מטיל מום בכל עדרו בהיתר ואחר כך מעשרם). * התרת בכור בחוצה לארץ (בבכור שנפל בו מום מובהק) - נעשית על פי שלושה בני הכנסת, ולא חייבים מומחה. * לדעת רב חייא בר עמרם: שלושה מתירים את הבכור במקום שאין מומחה, שלושה מתירים את הנדר במקום שאין חכם.
דף לז עמוד א * רב מכריע להלכה שאין הלכה כרבי יוסי הסובר שניתן לשחוט בכור רק אם יש מומחה שמתיר אותו (אלא הלכה כת"ק שבמומים מובהקים ניתן להסתמך גם על שלושה בני הכנסת). * רבי שמעון בן אלעזר (בברייתא) חולק על דעת ת"ק וסובר שלא בכל הדברים האסורים שנמכרו צריך להחזיר ללוקח את כל הדמים אלא רק בדברים שהנפש מואסת בהם. * פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, מפרט מומים ששוחטים עליהם את הבכור. דף לז עמוד ב * הגמרא מבררת (מסוף העמוד הקודם) את המקור בתורה לסוג המומים שעליהם שוחטים את הבכור. * סדק או פגימה באוזן - נחשב למום בבכור בין אם נעשה בידי שמים ובין אם נעשה בידי אדם, ושיעור הפגימה הוא כדי שתחגור בה ציפורן. * שיעור נקב האוזן הנחשב למום - לדעת ת"ק: מלא כרשינה, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: כעדשה. (וקרובים דבריהם להיות שווים). (אך כבר משיעור נקב של מחט נפסל מלהקריב אותו על גבי מזבח). * שיעור היובש של האוזן הנחשב למום - לדעת ת"ק: שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם, לדעת רבי יוסי בן המשולם: כדי שתהא נפרכת. * הגמרא מבררת מהו שיעור "כרשינה" ("כרשינה הנכנסת ויוצאה או כרשינה העומדת").
