דף ג עמוד א * המוכר בהמה גסה לעובד כוכבים - קונסים אותו לפדותה עד עשרה/מאה בדמיה. * המוכר עבדו לעובד כוכבים - קונסים אותו עד עשרה/מאה בדמיו. * חכמים חולקים על רבי יהודה (בברייתא בעמוד הקודם) וסוברים שכל זמן שיד עכו"ם באמצע פטורה מן הבכורה - והגמרא מציעה שתי אפשרויות לבאר במה נחלקו. * שיעור השותפות של הגוי הפוטרת מן הבכורה - לדעת רב הונא: אפילו רק אוזנו, לדעת רב חסדא: דבר שאם ינטל עושה אותו נבלה, לדעת רבא: דבר שאם ינטל עושה אותו טריפה. דף ג עמוד ב * רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל אם יש בו מקצת סימנים חייב בבכורה - רבי יוחנן מחדש שהכוונה היא שחייב ליתנו לכוהן אבל אינו קרב לגבי המזבח כי הדבר נחשב למום קבוע. * רבא פוסק ששותפות גוי פוטרת מבכורה ושלא כדעת רבי יהודה. * רב מרי בר רחל היה מקנה לעובד כוכבים את אוזניהם של הבכורות, כדי שלא תחול עליהם קדושת בכורה, אך היה אוסר אותם בגיזה ועבודה והיה נותן אותם לכוהנים, ומתו כל בהמותיו - והגמרא מבררת את טעמו ואת הטעם לכך שנענש. * מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שייצא לאוויר העולם.
דף ד עמוד א * לדעת אביי: כוונת המשנה (בסוף העמוד הקודם) היא שהכוהנים והלוויים פטורים מדין פטר חמור, ולדעת רבא: כוונת המשנה היא שהכוהנים והלוויים פטורים מפדיון הבן. (והגמרא דנה ומבארת את שיטתם). * לוייה שילדה מישראל - בנה פטור מחמש סלעים של פדיון הבן. * למה נקוד על "אהרן" שבחומש הפקודים? - שלא היה באותו מנין לא הוא ולא בהמותיו שלא הפקיעו את בכורי ישראל . * בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכוהנים "לווים". דף ד עמוד ב * הגמרא מבררת מנין שפדיון פטרי חמוריהם של ישראל במדבר בבהמת הלויים, היה דוקא בשה של הלויים, ולא בשאר בהמות שלהם. * בפדיון פטרי חמור שהיה במדבר, שה אחד של לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל (וזה הטעם לדין המשנה [להלן ט ע"א], שישראל שיש לו פטר חמור, נותן שה לכוהן, וכשהכוהן מחזירו לו חוזר הישראל ופודה בו פטר חמור נוסף, וחוזר חלילה). * למסקנת הגמרא (בסוף העמוד): רבי יוחנן סובר שקדשו בכורות במדבר משעה שנצטוו על כך ולא פסקה קדושתם מכאן והלאה, וריש לקיש סובר שלאחר שנפדו במדבר הבכורות בלוויים פסקה קדושת הבכורות עד שבאו לארץ.
דף ה עמוד א * חייב אדם לומר בלשון רבו. * הגמרא מביאה שתי שאלות ששאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי ואת התשובות שהוא ענה לו. * 300 בכורי הלוויים לא נכללו בסך הכללי של 22,000 הלוויים שפדו את בכורי ישראל במדבר, כי דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו. * הגמרא מבררת מה המקור לכך שמנה של קודש כפול היה (ולכן בכל ככר של הקדש היו מאה ועשרים מנה), כפי שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לקונטרוקוס השר. דף ה עמוד ב * הטעמים לכך שהתורה קבעה דין פדיון רק לפטר חמור ולא לכל בהמה טמאה: (1) גזירת הכתוב היא, (2) כי החמורים סייעו לבני ישראל בשעת יציאתם ממצרים לשאת את הרכוש הגדול. * "רפידים" - רבי אליעזר אומר: רפידים שמה, רבי יהושע אומר: שריפו עצמן מדברי תורה. * "שטים" - רבי אליעזר אומר: שטים שמה, רבי יהושע אומר: שנתעסקו בדברי שטות. * המקור לכך שאם הוולד (פטר חמור / בכור בהמה טהורה) אינו דומה לאמו אינו חייב בבכורה - לתנא של המשנה: מכך שנאמר שתי פעמים "פטר חמור", לדעת רבי יוסי הגלילי: מהפסוק "אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז". (והגמרא מבררת מה לומד כל אחד מהתנאים מהפסוק של התנא השני).
דף ו עמוד א * למסקנת הגמרא: פרה שילדה מין חמור ויש בו מקצת סימנים שבהם הוא דומה לאמו הפרה - הרי הוא נחשב כבכור בהמה טהורה. * חמור שילדה מין סוס ופרה שילדה מין סוס, ויש בולד מקצת סימנים שבהם הוא דומה לאמו - הגמרא נשארת בספק האם דין הוולד כבכור. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה ש"היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור". דף ו עמוד ב * רבי שמעון (שבברייתא) חולק וסובר שטמא הנולד מטהור טמא (ובברייתא מובא המקור לדעתו). * שמעון העמסוני הפסיק לדרוש דרשות מהמילה "את" מהרגע שהגיע לפסוק "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא", אך רבי עקיבא דרש מכך לרבות תלמידי חכמים. * חכמים ורבי שמעון נחלקו מה המקור לכך שחלב של בהמה טמאה אסור, והגמרא מבארת מדוע יש צורך בלימוד מיוחד לשם כך. * הגמרא מבררת את המקור לכך שחלב של בהמה טהורה מותר באכילה. * רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל - פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים חייבת, רבי שמעון אומר: עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו.
דף ז עמוד א * הגמרא (בסוף העמוד הקודם) מסתפקת לדעת רבי שמעון האם גם לגבי להתיר באכילה ולד (הנראה טמא) של בהמה טהורה צריך שיהא ראשו ורבו של הוולד דומה לאמו או שמספיק שיהא דומה במקצת סימנים בלבד, והגמרא (בעמוד זה) מכריעה (לאחר כמה ניסיונות הוכחה) שצריך. * ולד הנולד מבהמה טריפה ואביו שלם - לדעת רבי אליעזר: פסול להקרבה (כי זה וזה גורם אסור), לדעת רבי יהושע: כשר להקרבה (כי זה וזה גורם מותר). דף ז עמוד ב * הגמרא מכריעה שמי רגלים של חמור אסורים באכילה. * דבש הגזין והצירעין אסור באכילה לדעת רבי יעקב (ושלא כדעה המובאת בברייתא). * עור הבא כנגד פניו של חמור (כעין שליא שהחמור נולד בו) - מותר באכילה (לא נחשב כחלק מהחמור). * במשנה נאמר שדג טמא שבלע דג טהור הדג הטהור מותר באכילה - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר ומהו טעם ההיתר. * דג טמא - משריץ, דג טהור - מטיל ביצים, כל המוליד - מניק, וכל המטיל ביצים - מלקט, חוץ מעטלף שאף על פי שמטיל ביצים מניק.
דף ח עמוד א * כל שתשמישו ביום (תרנגול) - יולד ביום, כל שתשמישו בלילה (עטלף) - יולד בלילה, כל שתשמישו בין ביום בין בלילה (אדם ובעלי חיים הדומים לו) - יולד בין ביום ובין בלילה. * הכל משמשים פנים כנגד עורף, חוץ משלושה שמשמשים פנים כנגד פנים, ואלו הן: דג ואדם ונחש (הואיל ודיברה עמהם שכינה), וגמל משמש אחור כנגד אחור. * הברייתא מפרטת את זמן עיבורם של בעלי חיים ושל אילנות שונים. * הגמרא מבררת את המקור לכך שזמן משך עיבורו של נחש הוא שבע שנים. דף ח עמוד ב * בעמוד זה מובאת אגדתא ("סבי דבי אתונא") הנחשבת לעמוקה ביותר. * אגדתא זו מובאת בסוגייתנו כי היא פותחת בשאלתו של הקיסר לרבי יהושע בן חנניה בנוגע למשך זמן עיבורו של נחש.
