דף לט עמוד א * כאשר הבדיקה קבעה שהמים הקבועים הם מום - פנחס אחיו של מר שמואל מסתפק אם המום נחשב מום למפרע או רק מכאן והלאה. * המשניות מפרטות מומים בבהמה המצויים בחוטם, בשפת הפה, ובחלל הפה. * בהמה שחסר לה אבר פנימי - רב אחדבוי בר אמי מסתפק אם נחשבת לבעלת מום ונפסלת להקרבה. דף לט עמוד ב * הגמרא מציעה (גם בעמוד הקודם וגם בעמוד זה) שישנה מחלוקת תנאים בנוגע לספק של רב אחדבוי בר אמי, ודוחה הצעה זו. * המשנה מפרטת מומים שבערוות הבהמה ובזנבה. * הגמרא מביאה ברייתא שנאמר בה: "אצבע שאמרו - אחד מארבעה בטפח של כל אדם" - והגמרא (עד תחילת העמוד הבא) מביאה שלוש דעות בנוגע לאיזה נושא נאמרה ברייתא זו.
דף מ עמוד א * במשניות ובגמרא בדף זה מפורטים מומים נוספים באזורים שונים בגוף הבהמה. * בתגובה למום שהתיר רבי עקיבא ואסר רבי יוחנן בן נורי, אמר לו רבי עקיבא: "עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל", והשיב לו רבי יוחנן בן נורי: "עד מתי אתה מאכיל ישראל קדשים בחוץ". * בהמה שיש לה יד נוספת או שחסרה לה יד - הרי זה מום, ובהמה שיש לה רגל נוספת או שחסרה לה רגל - הרי זו נחשבת גם לטריפה. דף מ עמוד ב * אין כוהן כשר לעבודה אלא אם אין בו שינוי ממראה שאר בני אדם. * הגמרא מבררת באריכות באיזה מקרה יבלת נחשבת למום.
דף מא עמוד א * המשנה מפרטת סוגים של מומים, שמצד אחד פוסלים את הקורבן להקריבו במקדש, אך מצד שני גם לא נחשבים כמומים גמורים להתיר לשחוט עליהם מחוץ למקדש. * יש שלושה סוגי גרב: יבש מבפנים ומבחוץ, יבש מבפנים ולח מבחוץ - מום גמור, לח מבחוץ ומבפנים - לא נחשב מום גמור (ודינו כמפורט לעיל). * הגמרא מבררת את המקור לדיני המשנה (שזקן חולה ומזוהם ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם על פי עד אחד - פסולים להקרבה בבית המקדש). * הגמרא מבררת מדוע לדעת ת"ק לא שוחטים בכור טומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה ואת דעתו של רבי ישמעאל שחולק לגבי אנדרוגינוס וסובר שכן שוחטים. דף מא עמוד ב * הגמרא מסתפקת בדעתו של רבי ישמעאל (שאמר במשנה בעמוד א, שמותר לשחוט בכור אנדרוגינוס בחוץ, כי "אין לך מום גדול מזה") - האם פשוט לו שאנדרוגינוס הוא זכר או שאף הוא מסתפק אם הוא זכר או נקבה. * לדעת רב חסדא: כולם סוברים שטומטום הוא ספק זכר ספק נקבה (ורק לגבי אנדרוגינוס סוברים חכמים שהוא ברייה בפני עצמה).
דף מב עמוד א * הגמרא מקשה על רב חסדא (הסובר שלדעת כולם טומטום נחשב ספק זכר ספק נקבה) שבע קושיות מברייתות, ומתרצת (והתירוץ לכל הקושיות הוא שיש למחוק את המילה "טומטום" מהברייתות הללו). * הגמרא מקשה ומציעה שדעת רב חסדא שנויה במחלוקת תנאים (ודוחה זאת בעמוד הבא). דף מב עמוד ב * רבי אלעזר הורה שבכור טומטום שמטיל מים במקום נקבות הרי הוא נחשב לנקבה ולא קדוש בקדושת בכורה. * רבי יוחנן חולק על רב חסדא וסובר שלדעת חכמים שבסוף המשנה (שבדף הקודם) טומטום הוא ברייה בפני עצמה. * למסקנת הגמרא: כולם סוברים "הואיל ואשתני אשתני" (=שמא כיוון שהשתנה להיות טומטום השתנה גם להיות סריס חמה).
דף מג עמוד א * פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק במומים הפוסלים כוהן מלעבוד בבית המקדש. * באמצעות גזירה שוה (מופנה) של המילה "גָרָב" לומדים ש"יַבֶּלֶת" נחשבת למום הפוסל כוהן ו"דַק... תְּבַלֻּל" נחשב למום הפוסל בכור בהמה. * הגמרא מבררת מדוע התורה היתה צריכה לכתוב פסולי מומים שלוש פעמים (בכוהנים, בקודשים, בבכור). * הגמרא מביאה את המקור לכך שכהן שצורתו משונה (אף שאין בו מום של ממש) נפסל לעבודה. דף מג עמוד ב * כוהן בעל מום גמור שעבד במקדש - מחלל עבודתו, כוהן שנפסל משום שאין שווה בזרעו של אהרן ועבד במקדש - עובר בעשה, וכוהן שנפסל רק משום שמאוס לראותו - אינו עובר בעשה. * הגמרא מבארת את המומים המוזכרים במשנה שבעמוד הקודם (הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוט וסקיפת). * רבי יהודה וחכמים נחלקו אם כוהן בעל חטוטרת שאין בה עצם כשר או פסול לעבודה, אך אם יש בה עצם לדעת כולם הוא פסול. * קרחנין, ננסין, זבלגנין - רבי יוחנן פוסק להלכה שהם פסולים משום שאין הם שווים בזרעו של אהרן, ולא כדעה המובאת בברייתא (דעת רבי יהודה) שהם פסולים משום מראית העין. * במשניות ובגמרא מבואר מה הוא "גיבן" ומה הוא "חרום".
דף מד עמוד א * הגמרא מביאה את המקורות מהתורה לסוגי מומי העיניים, וכן מפרטת מומים שונים שבעיניים. * משה רבינו עשר אמות היה (החישוב הוא לא באמה של משה, כי אם כן אז הוא בעל מום, אלא באמה של קרשים). * עז שאין לה קרניים ורחל שיש לה קרניים - כשרים להקרבה על גבי המזבח. דף מד עמוד ב * מותר להשתין מים בפני רבים (שמא ימתין ויסתכן), אך אין שותים מים בפני רבים (כי דרך תלמיד חכם להיות צנוע באכילה ושתיה). * שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר. * לא ישתין אדם מים לא על כלי חרס ולא על מקום קשה. * עמוד החוזר - מביא אדם לידי הדרוקן, סילון החוזר - מביא אדם לידי ירקון. * ארבעה תנאים חולקים בביאור המום "מרוח אשך", והגמרא מבארת את טעמיהם.
דף מה עמוד א * במשנה ובגמרא מפורטים סוגים של מומים שבידיו וברגליו של כוהן, והמקורות לכך. * הגמרא מבארת מתי פוסל חיתוך אצבע יתירה. * עצמות המת שהן "רוב מניינו" - מטמאות באוהל (והיינו: 125 עצמות, גם אם לאדם מסוים יש יותר או פחות מ-248 עצמות). * לאשה יש 252 עצמות, ולדעת רבי עקיבא: 253 עצמות - והעצמות היתירות שבאשה לא מטמאות באוהל בפני עצמן אף שיש עליהן קצת בשר. דף מה עמוד ב * רבי יצחק מבאר את המקור למחלוקת רבי יהודה וחכמים שבמשנה שבעמוד הקודם (שנחלקו אם כוהן שיש לו שש אצבעות בכל יד ורגל כשר או פסול). * איטר בין ביד בין ברגל - פסול, השולט בשתי ידיו - רבי פוסל, וחכמים מכשירין. * הקב"ה משתבח בבעלי קומה. * גבוה לא ישא גבוהית - שמא יצא מהן תורן, ננס לא ישא ננסת - שמא יצא מהם אצבעי, לבן לא ישא לבנה - שמא יצא מהם בוהק (=לבן ביותר), שחור לא ישא שחורה - שמא יצא מהן טפוח (=שחור כקדירה). * "אותו ואת בנו" - לדעת ת"ק: נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, לדעת חנניה (והמשנה בעמוד זה היא כדעתו): נוהג בזכרים ובנקבות. * כוהן שנשא אשה האסורה עליו - נודר שלא יהנה ממנה, ורשאי לעבוד במקדש, ואחר כך יורד מעבודתו ומגרש אותה (ולא חייב לגרשה קודם עבודתו), והגמרא מבארת מדוע לא חוששים שיתיר את הנדר.
דף מו עמוד א * אפילו מי שסובר שנדר שהודר ברבים יש לו הפרה, מודה הוא שנדר על דעת רבים אין לו הפרה, אלא אם בא להתירו לצורך דבר מצוה. * פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני בכור אדם. * המשנה מפרטת מקרים בהם הוולד הוא בכור לנחלה אך לא לכוהן, ומקרים בהם הוולד הוא בכור לכוהן אך לא לנחלה. דף מו עמוד ב * לדעת שמואל: נפל שלא כלו לו חודשיו, והוציא את ראשו מרחם אמו כשהוא חי והחזיר את ראשו, אין יציאתו זו נחשבת לידה לעניין פדיון הבן - והגמרא מקשה על שמואל מהמשנה שבעמוד הקודם ודוחה את דבריו. * אם יצאה רק פדחתו של העובר - לדעת ריש לקיש: זה לא נחשב ללידה לעניין נחלה (=הוולד לא נחשב לבכור ליטול פי שניים בנכסי אביו), ולדעת רבי יוחנן: כן נחשב ללידה. (והגמרא מקשה משלוש ברייתות על רבי יוחנן, ומתרצת). * גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נוכרית ואחר כך נתגיירה - אין נותנים לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קורבן לידה.
דף מז עמוד א * גוי שהיו לו בנים ואחר כך התגייר ונולדו לו עוד בנים - לדעת רבי יוחנן: אין אחד מבניו (שנולדו לו אחרי שהתגייר) יורש פי שניים, ולדעת רבי שמעון בן לקיש: הבן שנולד ראשון לאחר שהתגייר יורש פי שניים. (והגמרא מקשה מהמשנה שבדף הקודם ומברייתא על רבי יוחנן, ומתרצת). * גוי שהיו לו בנים ואחר כך התגייר - לדעת רבי יוחנן: קיים בבנים אלו מצוות פריה ורביה, ולדעת רבי שמעון לקיש: לא קיים. * לדעת רב אדא בר אהבה: לווייה שילדה בן בכור - פטור מפדיון הבן (רב פפא מבאר שמדובר שהתעברה מגוי, ורבא מבאר שמדובר שהתעברה מישראל). דף מז עמוד ב * כוהן שמת בתוך שלושים יום מלידת בנו החלל - לדעת רב חסדא: הבן חייב לפדות את עצמו, לדעת רבה בר רב הונא: לא חייב. (ואם מת האב לאחר שעברו שלושים יום מלידת הבן החלל - לדעת כולם הבן לא חייב). * אלמנה שנישאת בתוך שלושה חודשים מפטירת בעלה הראשון וילדה בן - בן זה לא יורש כלל לא עם יורשי הבעל הראשון ולא עם יורשי הבעל השני, והבן שנולד אחריו לא יורש פי שניים כדין בכור. * המשנה מבארת מתי דין הוולד כדין בכור לנחלה ולכוהן, ומתי אינו נחשב כלל בכור. * הגמרא מבארת את טעמי מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון במשנה בנוגע לדין "יוצא דופן והבא אחריו".
דף מח עמוד א * במשנה מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בנוגע לאשה שילדה שני זכרים ומת האב וחילקו ביניהם את הירושה (לדעת רבי מאיר: פטורים לתת את פדיון הבן, לדעת רבי יהודה: חייבים) - והגמרא מבררת באריכות (עד אמצע העמוד הבא) במה נחלקו. * המלוה את חברו על ידי ערב - לא יתבע מן הערב תחילה. * לדעת רב אסי: האחים שחלקו בניהם את ירושת אביהם - על מחצה מהירושה דינם כיורשים ועל מחצה מהירושה דינם כלקוחות. דף מח עמוד ב * לדעת רב פפא: מלוה על פה - גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות. * המשנה מביאה כמה מקרים (של שתי נשים של אדם אחד ושל שתי נשים של שני בני אדם שילדו) בהם יש ספק מי הוא הבכור, ומבארת את הדין בכל מקרה.
דף מט עמוד א * לא כותבים הרשאה על גביית מטלטלים אם הנתבע כופר בחובו. * מת הבן הבכור ביום שלושים ללידתו - לדעת חכמים: דינו כמת ביום שלפניו (ולכן פטור מפדיון הבן), לדעת רבי עקיבא: ספק (ולכן אם נתן כבר את הפדיון אז לא יטול בחזרה), והגמרא מבררת את המקור לשיטתם של חכמים ורבי עקיבא. * אם מת ולד ביום שלושים ללידתו (או לפני כן) - הכל מודים שאין אבלות חלה על אביו. * נתן מעות לפדיון בנו בתוך שלושים יום על מנת שיחול הפדיון לאחר שלושים יום ונתעכלו המעות לפני כן (=אבדו מן העולם) - לדעת רב: בנו פדוי, לדעת שמואל: אין בנו פדוי. דף מט עמוד ב * הגמרא מקשה משתי המשניות שבעמוד א על שמואל, ומתרצת, ומכריעה להלכה כדעת שמואל (למרות שבדרך כלל במחלוקות רב ושמואל הלכה כרב בענייני איסורים). * בכור שלא פדאו אביו ונולד לו בן בכור - אם יש לו רק חמישה סלעים: הוא קודם לבנו, ופודה את עצמו. אם יש לו חמישה סלעים משועבדים וחמישה סלעים בני חורין: לדעת רבי יהודה פודה את עצמו מהמשועבדים ואת בנו מבני החורין, לדעת חכמים פודה את עצמו בלבד. * ערכם של חמישה סלעים של פדיון הבן נקבע במנה צורי, והאמוראים חולקים מהו שוויו.
