דף מא עמוד א * המשנה מפרטת סוגים של מומים, שמצד אחד פוסלים את הקורבן להקריבו במקדש, אך מצד שני גם לא נחשבים כמומים גמורים להתיר לשחוט עליהם מחוץ למקדש. * יש שלושה סוגי גרב: יבש מבפנים ומבחוץ, יבש מבפנים ולח מבחוץ - מום גמור, לח מבחוץ ומבפנים - לא נחשב מום גמור (ודינו כמפורט לעיל). * הגמרא מבררת את המקור לדיני המשנה (שזקן חולה ומזוהם ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם על פי עד אחד - פסולים להקרבה בבית המקדש). * הגמרא מבררת מדוע לדעת ת"ק לא שוחטים בכור טומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה ואת דעתו של רבי ישמעאל שחולק לגבי אנדרוגינוס וסובר שכן שוחטים. דף מא עמוד ב * הגמרא מסתפקת בדעתו של רבי ישמעאל (שאמר במשנה בעמוד א, שמותר לשחוט בכור אנדרוגינוס בחוץ, כי "אין לך מום גדול מזה") - האם פשוט לו שאנדרוגינוס הוא זכר או שאף הוא מסתפק אם הוא זכר או נקבה. * לדעת רב חסדא: כולם סוברים שטומטום הוא ספק זכר ספק נקבה (ורק לגבי אנדרוגינוס סוברים חכמים שהוא ברייה בפני עצמה).
דף מב עמוד א * הגמרא מקשה על רב חסדא (הסובר שלדעת כולם טומטום נחשב ספק זכר ספק נקבה) שבע קושיות מברייתות, ומתרצת (והתירוץ לכל הקושיות הוא שיש למחוק את המילה "טומטום" מהברייתות הללו). * הגמרא מקשה ומציעה שדעת רב חסדא שנויה במחלוקת תנאים (ודוחה זאת בעמוד הבא). דף מב עמוד ב * רבי אלעזר הורה שבכור טומטום שמטיל מים במקום נקבות הרי הוא נחשב לנקבה ולא קדוש בקדושת בכורה. * רבי יוחנן חולק על רב חסדא וסובר שלדעת חכמים שבסוף המשנה (שבדף הקודם) טומטום הוא ברייה בפני עצמה. * למסקנת הגמרא: כולם סוברים "הואיל ואשתני אשתני" (=שמא כיוון שהשתנה להיות טומטום השתנה גם להיות סריס חמה).
דף מג עמוד א * פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק במומים הפוסלים כוהן מלעבוד בבית המקדש. * באמצעות גזירה שוה (מופנה) של המילה "גָרָב" לומדים ש"יַבֶּלֶת" נחשבת למום הפוסל כוהן ו"דַק... תְּבַלֻּל" נחשב למום הפוסל בכור בהמה. * הגמרא מבררת מדוע התורה היתה צריכה לכתוב פסולי מומים שלוש פעמים (בכוהנים, בקודשים, בבכור). * הגמרא מביאה את המקור לכך שכהן שצורתו משונה (אף שאין בו מום של ממש) נפסל לעבודה. דף מג עמוד ב * כוהן בעל מום גמור שעבד במקדש - מחלל עבודתו, כוהן שנפסל משום שאין שווה בזרעו של אהרן ועבד במקדש - עובר בעשה, וכוהן שנפסל רק משום שמאוס לראותו - אינו עובר בעשה. * הגמרא מבארת את המומים המוזכרים במשנה שבעמוד הקודם (הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוט וסקיפת). * רבי יהודה וחכמים נחלקו אם כוהן בעל חטוטרת שאין בה עצם כשר או פסול לעבודה, אך אם יש בה עצם לדעת כולם הוא פסול. * קרחנין, ננסין, זבלגנין - רבי יוחנן פוסק להלכה שהם פסולים משום שאין הם שווים בזרעו של אהרן, ולא כדעה המובאת בברייתא (דעת רבי יהודה) שהם פסולים משום מראית העין. * במשניות ובגמרא מבואר מה הוא "גיבן" ומה הוא "חרום".
דף מד עמוד א * הגמרא מביאה את המקורות מהתורה לסוגי מומי העיניים, וכן מפרטת מומים שונים שבעיניים. * משה רבינו עשר אמות היה (החישוב הוא לא באמה של משה, כי אם כן אז הוא בעל מום, אלא באמה של קרשים). * עז שאין לה קרניים ורחל שיש לה קרניים - כשרים להקרבה על גבי המזבח. דף מד עמוד ב * מותר להשתין מים בפני רבים (שמא ימתין ויסתכן), אך אין שותים מים בפני רבים (כי דרך תלמיד חכם להיות צנוע באכילה ושתיה). * שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר. * לא ישתין אדם מים לא על כלי חרס ולא על מקום קשה. * עמוד החוזר - מביא אדם לידי הדרוקן, סילון החוזר - מביא אדם לידי ירקון. * ארבעה תנאים חולקים בביאור המום "מרוח אשך", והגמרא מבארת את טעמיהם.
דף מה עמוד א * במשנה ובגמרא מפורטים סוגים של מומים שבידיו וברגליו של כוהן, והמקורות לכך. * הגמרא מבארת מתי פוסל חיתוך אצבע יתירה. * עצמות המת שהן "רוב מניינו" - מטמאות באוהל (והיינו: 125 עצמות, גם אם לאדם מסוים יש יותר או פחות מ-248 עצמות). * לאשה יש 252 עצמות, ולדעת רבי עקיבא: 253 עצמות - והעצמות היתירות שבאשה לא מטמאות באוהל בפני עצמן אף שיש עליהן קצת בשר. דף מה עמוד ב * רבי יצחק מבאר את המקור למחלוקת רבי יהודה וחכמים שבמשנה שבעמוד הקודם (שנחלקו אם כוהן שיש לו שש אצבעות בכל יד ורגל כשר או פסול). * איטר בין ביד בין ברגל - פסול, השולט בשתי ידיו - רבי פוסל, וחכמים מכשירין. * הקב"ה משתבח בבעלי קומה. * גבוה לא ישא גבוהית - שמא יצא מהן תורן, ננס לא ישא ננסת - שמא יצא מהם אצבעי, לבן לא ישא לבנה - שמא יצא מהם בוהק (=לבן ביותר), שחור לא ישא שחורה - שמא יצא מהן טפוח (=שחור כקדירה). * "אותו ואת בנו" - לדעת ת"ק: נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, לדעת חנניה (והמשנה בעמוד זה היא כדעתו): נוהג בזכרים ובנקבות. * כוהן שנשא אשה האסורה עליו - נודר שלא יהנה ממנה, ורשאי לעבוד במקדש, ואחר כך יורד מעבודתו ומגרש אותה (ולא חייב לגרשה קודם עבודתו), והגמרא מבארת מדוע לא חוששים שיתיר את הנדר.
דף מו עמוד א * אפילו מי שסובר שנדר שהודר ברבים יש לו הפרה, מודה הוא שנדר על דעת רבים אין לו הפרה, אלא אם בא להתירו לצורך דבר מצוה. * פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני בכור אדם. * המשנה מפרטת מקרים בהם הוולד הוא בכור לנחלה אך לא לכוהן, ומקרים בהם הוולד הוא בכור לכוהן אך לא לנחלה. דף מו עמוד ב * לדעת שמואל: נפל שלא כלו לו חודשיו, והוציא את ראשו מרחם אמו כשהוא חי והחזיר את ראשו, אין יציאתו זו נחשבת לידה לעניין פדיון הבן - והגמרא מקשה על שמואל מהמשנה שבעמוד הקודם ודוחה את דבריו. * אם יצאה רק פדחתו של העובר - לדעת ריש לקיש: זה לא נחשב ללידה לעניין נחלה (=הוולד לא נחשב לבכור ליטול פי שניים בנכסי אביו), ולדעת רבי יוחנן: כן נחשב ללידה. (והגמרא מקשה משלוש ברייתות על רבי יוחנן, ומתרצת). * גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נוכרית ואחר כך נתגיירה - אין נותנים לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קורבן לידה.
דף מז עמוד א * גוי שהיו לו בנים ואחר כך התגייר ונולדו לו עוד בנים - לדעת רבי יוחנן: אין אחד מבניו (שנולדו לו אחרי שהתגייר) יורש פי שניים, ולדעת רבי שמעון בן לקיש: הבן שנולד ראשון לאחר שהתגייר יורש פי שניים. (והגמרא מקשה מהמשנה שבדף הקודם ומברייתא על רבי יוחנן, ומתרצת). * גוי שהיו לו בנים ואחר כך התגייר - לדעת רבי יוחנן: קיים בבנים אלו מצוות פריה ורביה, ולדעת רבי שמעון לקיש: לא קיים. * לדעת רב אדא בר אהבה: לווייה שילדה בן בכור - פטור מפדיון הבן (רב פפא מבאר שמדובר שהתעברה מגוי, ורבא מבאר שמדובר שהתעברה מישראל). דף מז עמוד ב * כוהן שמת בתוך שלושים יום מלידת בנו החלל - לדעת רב חסדא: הבן חייב לפדות את עצמו, לדעת רבה בר רב הונא: לא חייב. (ואם מת האב לאחר שעברו שלושים יום מלידת הבן החלל - לדעת כולם הבן לא חייב). * אלמנה שנישאת בתוך שלושה חודשים מפטירת בעלה הראשון וילדה בן - בן זה לא יורש כלל לא עם יורשי הבעל הראשון ולא עם יורשי הבעל השני, והבן שנולד אחריו לא יורש פי שניים כדין בכור. * המשנה מבארת מתי דין הוולד כדין בכור לנחלה ולכוהן, ומתי אינו נחשב כלל בכור. * הגמרא מבארת את טעמי מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון במשנה בנוגע לדין "יוצא דופן והבא אחריו".
דף מח עמוד א * במשנה מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בנוגע לאשה שילדה שני זכרים ומת האב וחילקו ביניהם את הירושה (לדעת רבי מאיר: פטורים לתת את פדיון הבן, לדעת רבי יהודה: חייבים) - והגמרא מבררת באריכות (עד אמצע העמוד הבא) במה נחלקו. * המלוה את חברו על ידי ערב - לא יתבע מן הערב תחילה. * לדעת רב אסי: האחים שחלקו בניהם את ירושת אביהם - על מחצה מהירושה דינם כיורשים ועל מחצה מהירושה דינם כלקוחות. דף מח עמוד ב * לדעת רב פפא: מלוה על פה - גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות. * המשנה מביאה כמה מקרים (של שתי נשים של אדם אחד ושל שתי נשים של שני בני אדם שילדו) בהם יש ספק מי הוא הבכור, ומבארת את הדין בכל מקרה.
דף מט עמוד א * לא כותבים הרשאה על גביית מטלטלים אם הנתבע כופר בחובו. * מת הבן הבכור ביום שלושים ללידתו - לדעת חכמים: דינו כמת ביום שלפניו (ולכן פטור מפדיון הבן), לדעת רבי עקיבא: ספק (ולכן אם נתן כבר את הפדיון אז לא יטול בחזרה), והגמרא מבררת את המקור לשיטתם של חכמים ורבי עקיבא. * אם מת ולד ביום שלושים ללידתו (או לפני כן) - הכל מודים שאין אבלות חלה על אביו. * נתן מעות לפדיון בנו בתוך שלושים יום על מנת שיחול הפדיון לאחר שלושים יום ונתעכלו המעות לפני כן (=אבדו מן העולם) - לדעת רב: בנו פדוי, לדעת שמואל: אין בנו פדוי. דף מט עמוד ב * הגמרא מקשה משתי המשניות שבעמוד א על שמואל, ומתרצת, ומכריעה להלכה כדעת שמואל (למרות שבדרך כלל במחלוקות רב ושמואל הלכה כרב בענייני איסורים). * בכור שלא פדאו אביו ונולד לו בן בכור - אם יש לו רק חמישה סלעים: הוא קודם לבנו, ופודה את עצמו. אם יש לו חמישה סלעים משועבדים וחמישה סלעים בני חורין: לדעת רבי יהודה פודה את עצמו מהמשועבדים ואת בנו מבני החורין, לדעת חכמים פודה את עצמו בלבד. * ערכם של חמישה סלעים של פדיון הבן נקבע במנה צורי, והאמוראים חולקים מהו שוויו.
דף נא עמוד א * מחצית השקל, פדיון מעשר שני, רכישת עולת ראיה - אין נעשים אלא בכסף ולא בשוה כסף. * לדעת חכמים שבמשנה: לא פודים בכור אדם בעבדים בשטרות ובקרקעות (והגמרא מבארת שהם לומדים זאת בכלל ופרט וכלל), ולדעת רבי שבברייתא: לא פודים בשטרות (והגמרא מבארת שהוא לומד זאת בריבוי מיעוט וריבוי). * כשהפרט כתוב אחרי שני הכללים - לדעת רבי (הסובר כתנא דבי רבי ישמעאל): יש לדרוש זאת בריבוי מיעוט וריבוי, ולדעת חכמים (הסוברים כפי שאומרים חכמי ארץ ישראל): גם את זה דורשים בכלל ופרט וכלל. דף נא עמוד ב * גם הקדשות לא נפדים בעבדים בשטרות ובקרקעות. * כתב לכוהן שהוא חייב לו חמישה סלעים - הגמרא מכריעה להלכה שאין בנו פדוי בכך, ואף לאחר שיתן את דמיו. * נטל הכוהן את כסף הפדיון ואחר כך החזיר זאת לאב - יצא (וזה בתנאי שהאב נתן את הכסף בנתינה גמורה). * מת הבן לאחר שמלאו לו שלושים יום ועדיין לא נתן האב את דמי הפדיון - ייתן. (לדעת ריש לקיש: המקור לכך הוא מגזירה שוה מערכין, ולדעת רבי יונתן: המקור לכך הוא מעולת ראיה).
דף נב עמוד א * הגמרא מביאה את המקורות לדיני המשנה שבסוף העמוד הקודם (שבכור אינו נוטל פי שניים בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח, ואינו נוטל בראוי כבמוחזק). * בעל חוב גובה את השבח, אך אשה לא גובה את כתובתה מהשבח (ומהראוי). (וכן הבנות לא גובות את מזונותיהן מהשבח ומהראוי). * שבח ששבחו הנכסים בין היבום לחלוקה של הנכסים בין האחים - לדעת אביי: היבם נוטל את חלק אחיו, לדעת רבא: היבם לא נוטל את חלק אחיו. (אך לדעת כולם: שבח שהשביחו הנכסים בין מיתת האב ליבום - היבם לא נוטל בזה את חלק אחיו). דף נב עמוד ב * במשנה בעמוד א נאמר: "וכולם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק", ומבארת הגמרא שדין זה בא ללמד שלא נוטלים גם לא ב"שבחא דממילא" וגם לא ב"נכסי דאבי אבא". * לדעת רבי מאיר: הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה, לא חוזרים ביובל, לדעת חכמים: המתנה חוזרת ביובל, לדעת רבי אלעזר: כולם חוזרים ביובל - והגמרא מבארת את טעמיהם. * לדעת רבי יוחנן: האחים שחלקו ביניהם את ירושת אביהם - לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל. * רבי יוחנן בן ברוקה סובר שהבעל יורש את אשתו מדין תורה, אך אם הורישה לו בית קברות שקבורים בו בני משפחתה, אז משום פגם משפחה יחזיר להם את בית הקברות ויטול דמים (אך לא את דמי קבר אשתו).
