דף ח עמוד א
* בסיום המשנה (שבעמוד הקודם) נאמר שוב הדין שנאמר בתחילת המשנה, ש"אין נערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים סלע", כדי לסתום לנו כדעת חכמים הסוברים שעני הנידון לפי מה שידו משגת יכול לתת יותר מסלע.
* החל ממשנה זו ועד סוף הפרק, מובאות משניות העוסקות בדינים שונים, ואשר המשותף להם הוא שנאמר בהם שאין לפחות ממספר מסוים ואין (או יש) אפשרות להוסיף על מספר מסוים.
* במשנה נאמר ש"אין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על י"ז", ובברייתא מובא פירוט המבאר את כל המקרים האפשריים.

דף ח עמוד ב
* אותן נשים טועות שיש להסתפק בהן שמא הן זבות - מביאות קרבן ואינו נאכל.
* בנגעי אדם לפעמים מספיק הסגר של שבוע אחד ("צדקתך כהררי אל"), ובנגעי בתים לפעמים צריך 3 שבועות של הסגר כדי לטהרם או לטמאם ("משפטיך תהום רבה").
* רב יהודה מפרש כך את פשט הפסוק: אלמלא צדקתך שהם כהררי אל, מי יוכל לעמוד לפני משפטיך שהם כתהום רבה, ורבה מפרש כך את פשט הפסוק: צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה. (והגמרא מבארת במה נחלקו).

דף ט עמוד א
* "אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים בשנה ולא נראה יתר על שמונה" - רב הונא (בסוף העמוד הקודם) מבאר שיש 2 דינים בקטע זה, ועולא מפרש שיש דין אחד בקטע זה. (ונחלקו אם אפשר לעשות 8 חודשים מלאים בשנה).
* אם מתאחר ראש השנה יום אחד בלבד אחרי המולד, אין לחשוש שירננו אנשים אחרי חכמים ויאמרו שכל מה שהם רוצים הם עושים.
* אם מתאחר המולד יום אחד בלבד אחרי ראש השנה, לא יבואו אנשים לרנן אחרי חכמים, כי יסברו שאכן נראה המולד לבית דין בראש השנה.

דף ט עמוד ב
* רב הונא סובר כרשב"ג שחודש העיבור (אדר א) יכול להיות 29 יום או 30 יום, ועולא סובר כת"ק שחודש העיבור הוא תמיד 30 יום.
* לדעת אחרים: אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת חמשה. (ולדעתם אין מצוה לקדש על פי הראיה).
* גם שמואל וגם רבי סוברים כדעת רב הונא שאפשר לעשות שמונה חודשים מלאים בשנה.

דף י עמוד א
* לדעת המשנה: "אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה", ולדעת רבי יהודה (בברייתא): "הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה". (ונחלקו אם "תקיעה תרועה ותקיעה" נחשבים שלוש או אחת).
* לדעת רב כהנא: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום (כדעת רבי יהודה).
* לדעת רבי יוחנן: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום - יצא.
* שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת.

דף י עמוד ב
* הטעם לכך שלא אומרים הלל בר"ה וביום הכפורים: אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?
* * הסיבה שלא אומרים הלל בפורים: (1) אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. (2) קריאת המגילה היא ההלל. (3) כי אנחנו עדיין עבדי אחשורוש.
* הגמרא הביאה כמה מעשים, בהם באו לתקן אך נמצאו מקלקלים, לקיים מה שנאמר "אל יתהלל חכם בחכמתו".

דף יא עמוד א
* רבי מאיר סובר שאין מעלין מדוכן לא ליוחסין ולא למעשרות, ורבי חנינא בן אנטיגנוס סובר שמעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות, ורבי יוסי סובר שמעלין מדוכן ליוחסין ולא למעשרות.
* רבי מאיר וחכמים נחלקו אם השיר מעכב את הקרבן. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* הגמרא (עד תחילת העמוד הבא) מביאה 10 דעות של תנאים ואמוראים למקור לכך שעיקר מצות שירה של הלוים במקדש היא מהתורה.
* אין אומרים שירה אלא על היין.

דף יא עמוד ב
* לוי משורר ששיער ומשוער ששירר - הדעות חלוקות אם ענשו במיתה או שאינו אלא רק באזהרה.
* מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב - כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה.
* למסקנת הגמרא: עולת נדבת ציבור - אין אומרים עליה שירה.

דף יב עמוד א
* נסכים הבאים בפני עצמם - הגמרא מסתפקת אם טעונים שירה או לא.
* הגמרא מבארת כיצד אפשר לומר שבית המקדש הראשון חרב בשנה הראשונה לשמיטה (כפי שאמר רבי יוסי בברייתא בעמוד הקודם), והרי לכאורה מפסוק בספר יחזקאל משמע שחרב בשנה השניה לשמיטה.

דף יב עמוד ב
* הגמרא מבארת (ומביאה דעות שונות) כיצד אפשר לומר שבית המקדש השני חרב בשנה הראשונה לשמיטה (כפי שאמר רבי יוסי בברייתא בעמוד הקודם), והרי לכאורה לפי חישובי השנים עולה שחרב בשנת השמיטה.
* שיטת רבי יהודה היא ש"שנת החמישים עולה לכאן ולכאן" (גם נחשבת לשנת היובל, וגם נחשבת לשנה ראשונה למנין השמיטה והיובל הבא).
* שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו לגלות.
* ארבע משמרות עלו מן הגולה: ידעיה וחרים פשחור ואימר, עמדו נביאים שביניהם וחלקום לכ"ד משמרות.

דף יג עמוד א
* עזרא עלה לארץ שש שנים לאחר שנבנה בית המקדש השני.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששבע שנים כבשו את הארץ ושבע שנים חילקו את הארץ לנחלות.
* בכל זמן צריך שיהיו בלשכת הטלאים לפחות ששה טלאים מבוקרים ממום.

דף יג עמוד ב
* לדעת בן בג בג: תמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.
* ניתן להוסיף (תוס': להידור מצוה) עד 120 חצוצרות בזמן התקיעות במקדש.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שצלצל היה אחד בלבד.
* אין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן בזמן השיר על הקרבן.
* מלשון המשנה משמע שנבל וכינור אלו שני כלים נפרדים.
* המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מלמדת ש"יש בערכין להקל ולהחמיר", ובעקבות כך כל המשניות בפרק מביאות הלכות שונות שיש בהם להקל ולהחמיר.

דף יד עמוד א
* אסור לאדם שיאמר כמה נאה כנעני זה ("לא תחנם" - לא תתן להם חן).
* לדעת רב הונא: אם הקדיש שדה מליאה אילנות - כשהוא פודן פודה אילנות בשווין וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. (כי לדעתו אדם מקדיש בעין יפה - אילנות לבד וקרקע לבד ולא שיפדה אילנות אגב קרקע).
* לדעת ר' שמעון: מקדיש - בעין רעה מקדיש, ודין פדיון ההקדש נקבע לפי מצבו בשעת הפדיון.

דף יד עמוד ב
* הקדיש טרשין - פודן בשווין (שלא כדין שדה אחוזה), לא גאלן - יוצאין ביובל (כדין שדה אחוזה).
* מכר טרשין - נגאלין פחות משתי שנים (שלא כדין שדה אחוזה), לא גאלן - חוזרת לבעלים ביובל (כדין שדה אחוזה).
* הקדיש אילנות - פודה בשוויהן (שלא כדין שדה אחוזה), לא גאלן - אין יוצאין לכהנים ביובל (שלא כדין שדה אחוזה).
* מכר אילנות - אין נגאלין פחות משתי שנים (כדין שדה אחוזה), לא גאלן - אין חוזרת לבעלים ביובל (שלא כדין שדה אחוזה).
* לדעת חכמים: אין חומש בשדה מקנה (כשהמקדיש בא לפדותה), ורבא והברייתא חלוקים בטעם לכך.
* המשניות מפרטות כיצד יש בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר וכיצד יש באונס ובמפתה להקל ולהחמיר.

דף טו עמוד א
* האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע.
* אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו.
* בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע - המרגלים הוציאו שם רע על עצים ואבנים ונענשו במיתה (ולכן המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה).
* 10 נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה: שנים בים, ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל, ואחת במדבר פארן.

דף טו עמוד ב
* לאורך כל הדף מובאות מימרות שונות בעניין לשון הרע.
* כל המספר לשון הרע - כאילו כפר בעיקר / נגעים באים עליו / מגדיל עונות עד לשמים / ראוי לסוקלו / אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם.
* מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, ולדעת רבי אחא ברבי חנינא: אם סיפר אין לו תקנה, והתקנות הללו הם רק כדי שלא יבא לידי לשון הרע.
* כל המספר לשון הרע - מגדיל עונות כנגד שלש עבירות: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים.
* לשון הרכיל הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו.
* לדעת רבה: כל דבר שנאמר בפני האדם שעליו מדובר אין בו משום לשון הרע.

דף טז עמוד א
* כל דבר שנאמר בפני שלושה - אין בו יותר משום לשון הרע.
* לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו.
* על שבעה דברים נגעים באין: לשון הרע (שגרם לנזק), שפיכות דמים, שבועת שוא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל, צרות עין.
* למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין.
* עגלה ערופה מכפרת על שפיכות דמים כשלא ידוע מי הרוצח, קטורת מכפרת על לשון הרע שבצינעא.

דף טז עמוד ב
* מצורע הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: בדד ישב וגו'.
* רבי טרפון: תמיהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח.
* ענוה שלא לשמה עדיפה מתוכחה לשמה.
* נחלקו הדעות עד היכן אדם חייב להוכיח את חבירו: עד הכאה / עד קללה / עד נזיפה.
* לא ישנה אדם באכסניא שלו.
* לא ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו.
* כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין - קיבל עולמו / פורענות מזדמנת לו.

דף יז עמוד א
* אלמלא בא הקב"ה עם אברהם יצחק ויעקב בדין אין יכולין לעמוד מפני תוכחה.
* נחלקו האמוראים אם הדור מתנהג כפי המנהיג או המנהיג כפי הדור (לעניין הנהגה בקפדנות או בנחת).
* ביקש הקב"ה להחזיר את העולם לתוהו ובהו בשביל יהויקים, כיון שנסתכל בדורו נתיישבה דעתו. ביקש הקב"ה להחזיר את העולם לתוהו ובהו מפני דורו של צדקיהו, כיון שנסתכל בצדקיהו נתיישבה דעתו.
* פרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מסכם כללים אחדים בדיני ערכים.

דף יז עמוד ב
* נחלקו הדעות מה ממעטים ולומדים מהפסוק "ואם דל הוא" - לדעת חכמים: מצורע עשיר ומדירו עני - מביא קרבן עשיר, לדעת רבי: מצורע עני ומדירו עשיר - מביא קרבן עשיר.
* לדעת רבי יהודה: היה המעריך עני ואח"כ העשיר ואח"כ העני, נותן ערך עשיר - והגמרא מבארת שהמקור לכך הוא מהפסוק "ואם מך הוא מערכך" (עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו), ומקשה על כך 2 קושיות ומתרצת.
* נחלקו התנאים מה הרגע הקובע אם מצורע חייב קרבן עשיר או עני: זמן הבאת קרבן חטאת או אשם או צפורים.

דף יח עמוד א
* עד שהיה כשר בזמן ראיית העדות ובזמן שעת הגדת העדות - כשר, אף אם באמצע היה זמן שהיה פסול.
* שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף.
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה שבערכין נותן את הערך כפי שהיה בזמן הערך ולא כפי שהוא בשעת נתינה (ושלא כמו דין דמים).
* הגמרא מבארת שהגזירה שוה המובאת במשנה ("מה שנה האמורה בשנת ששים כלמטה אף שנה האמורה בשנת חמש ושנת עשרים כלמטה") היא גזירה שוה מופנה.

דף יח עמוד ב
* הגמרא מביאה את טעמו של רבי אלעזר הסובר ששנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים נידונות כלמטה עד שיהיו יתירות על השנים הללו חודש ויום אחד.
* שנה האמורה בקדשים, שנה האמורה בבתי ערי חומה, שתי שנים שבשדה אחוזה, ושש שנים שבעבד עברי, וכן שבבן ושבבת (לדיני ערכין ולדינים המובאים בפרק יוצא דופן) - כולן מעת לעת (והגמרא מביאה את המקורות לכך).

דף יט עמוד א
* כשזקן בבית - אין בו תועלת, כשזקנה בבית - אוצר בבית.
* המשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת במי שמחייב את עצמו במשקלו של אדם מסוים או אבר מסוים.
* אם פירש שיתן את משקלו בכסף או בזהב - נותן כפי שפירש, אך אם לא פירש - פוטר עצמו מנדרו בכל מה שיתן כפי שיעור משקלו, אלא אם הוא אדם חשוב ואז עליו לתת כפי כבודו ועושרו.
* האומר: "קומתי עלי" - נותן שרביט שאינו נכפף, האומר: "מלא קומתי עלי" - נותן שרביט הנכפף. (כך דעת רב יהודה הסובר כדעת רבי עקיבא שמדייק את לשונו היתירה של הנודר).

דף יט עמוד ב
* בברייתא מבואר טעמי מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי שנחלקו כיצד משערים משקל יד או רגל של אדם שנדר לתת את דמיהם.
* בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ולכן האומר: "משקל ידי עלי" - כוונתו היא עד האציל, והאומר: "משקל רגלי עלי" - כוונתו היא עד הארכובה.
* האומר: "דמי ידי עלי" - בודקים את ההפרש בין שווי עבד שידו אחת מוכתבת לרבו הראשון לבין עבד שעושה מלאכה בשתי ידיו.