סקר
האם אתה לומד דף יומי עם תוספות?






 
מספר צפיות: 3
דף טז עמוד א
* רוב העמוד עוסק בבירור אם חיוב הבדיקה בשעת וסתה הוא מדאורייתא או מדרבנן.
* אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה ומצאה עצמה טהורה - לדעת רב: טהורה, לדעת שמואל: טמאה. (והגמרא מבררת במה נחלקו).

דף טז עמוד ב
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"בית שמאי אומרים צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר בית הלל אומרים דיה בשני עדים כל הלילה" - והגמרא מביאה ברייתא המבארת את טעמיהם, וברייתא נוספת המבארת שרק אשה העוסקת בטהרות צריכה בדיקה.
* בדקה בעד ואבד - אסורה לשמש עד שתבדוק.
* אסור לאדם שישמש מטתו ביום.
* הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
* לדעת רבי יוחנן: אפילו לבית שלו אסור לאדם להיכנס פתאום בלי להודיע.
מספר צפיות: 3
דף יז עמוד א
* 5 דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו: האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהן הלילה, והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה, והלן בבית הקברות, והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר, והמקיז דם ומשמש מטתו.
* 3 דברים נאמרו בצפרנים: שורפן - חסיד, קוברן - צדיק, זורקן - רשע.
* אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ואם היה בית אפל מותר, ותלמיד חכם מאפיל בכסותו ומשמש.

דף יז עמוד ב
* לדעת רמי בר שמואל ורב יצחק בריה דרב יהודה: נמצא מן הלול ולפנים - ספקו טמא, מן הלול ולחוץ - ספקו טהור.
* לדעת רב הונא: מן הלול ולפנים - ודאי טמא, מן הלול ולחוץ - ספקו טמא.
* לדעת אביי: אם הולכים אחר החשש (שמא עשתה האשה תנועה בגוף) - בשני המקרים ספקו טמא, ואם הולכים אחר החזקה (אחר הילוכו הרגיל של הדם) - מן הלול ולפנים ודאי טמא, מן הלול ולחוץ ודאי טהור.
מספר צפיות: 3
דף יח עמוד א
* רבי יוחנן אמר שבשלושה מקומות (מקור, שליא, חתיכה) הלכו בהם חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי.
* בעקבות קושיות שונות, הגמרא מבארת שרבי יוחנן התכוון לשלושה מקומות במשניות או ברייתות העוסקים בדיני טומאה של אשה.

דף יח עמוד ב
* הגמרא מבארת שרבי יוחנן לא בא למעט שהרוב אינו נחשב כודאי במקרים שיש חזקה כנגד הרוב, כי כבר השמיע זאת במקום אחר.
* הגמרא מבארת שרבי יוחנן בא למעט את הרוב שבדברי רבי יהודה (שאמר שבמקרה שאשה הפילה חתיכת בשר ללא דם ולא ידוע צבע החתיכה הולכים אחר רוב נשים מפילות שמפילות חתיכת בשר במראה של אחד מארבע מיני דמים המטמאים בדם ולכן טמאה - ומבאר רבי יוחנן שאינה טמאה מדין ודאי).
מספר צפיות: 3
דף יט עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שיש באשה גם דם טהור.
* לאחר מכן, הגמרא מבררת מנין שאותם חמשה דמים המנויים במשנה הם דמים טמאים וכל השאר הם דמים טהורים.
* דם שחור - דם אדום הוא, אלא שלקה (ולכן למעשה המשנה מנתה ארבעה מיני דמים טמאים בלבד).

דף יט עמוד ב
* הגמרא מבררת את דעתו של רבי מאיר, והמסקנה לבסוף היא שרבי מאיר אמר לחכמים שאף לשיטתם שאם ראתה דם ירוק אינה נטמאת הרי שבכל זאת צריך להיות לדם ירוק דין משקה להכשיר את הזרעים לקבל טומאה ככל דם.
* לדעת חכמים: אדם דן קל וחומר מעצמו, ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו.
* כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.
* המשנה (בעמוד א) אמרה שדם אדום הוא כדם המכה, והגמרא מביאה 5 דעות של אמוראים להסביר כמו איזה מכה.
מספר צפיות: 3
דף כ עמוד א
* רב אשי אמר על עצמו שלא ראוי לו לראות דמים ולפסוק בהם כי הוא לא יודע להבחין טוב בין סוגי הדמים.
* הגמרא עוסקת בביאור הדם השחור (שנאמר עליו במשנה בדף הקודם שהוא טמא).
* רבי ינאי אמר לבניו: אל תקברוני בכלים שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים, ולא בכלים לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים.
* הגמרא עוסקת בביאור דם כקרן כרכום ודם כמימי אדמה (שנאמר עליהם במשנה בדף הקודם שהם טמאים).

דף כ עמוד ב
* הגמרא מספרת על כמה אמוראים שלא פסקו במראות דמים (מסיבות שונות).
* רבי אלעזר ורבא זיהו דם (שהוא דם חימוד ולא דם נדה) באמצעות חוש הריח.
* חכם שטימא - אין חברו רשאי לטהר, אסר - אין חבירו רשאי להתיר.
* נאמנת אשה לומר: "כזה דם ראיתי ואבדתיו".
* הגמרא מסתפקת אם אשה נאמנת לומר על דם אחר: "כזה טיהר איש פלוני חכם".
* הביאו לו לבדוק דם יבש, ונראה בעיניו שהוא טהור, לא יאמר "אילו היה הדם לח היה ודאי טמא" (אלא אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות).
מספר צפיות: 3
דף כא עמוד א
* פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדינים שונים של סוגי הפלה שונים של אשה.
* המפלת חתיכת בשר ואין דם עם החתיכה - לדעת חכמים: טהורה, לדעת רבי יהודה: טמאה.
* שמואל העמיד מחלוקת חכמים ורבי יהודה בחתיכה של ארבעת מיני דמים (אך בשאר מיני דמים רבי יהודה מטהר), ורבי יוחנן העמיד מחלוקתם כשהפילה ואינה יודעת מה הפילה (אך בארבעת מיני דמים כולם מטמאים, ובשאר דמים כולם מטהרים) - והגמרא דחתה דבריהם.
* רב נחמן בר יצחק מבאר שחכמים ורבי יהודה נחלקו אם "אפשר לפתיחת הקבר בלא דם" (ונחלקו בכל סוגי החתיכות).

דף כא עמוד ב
* ישנה מחלוקת תנאים אם "אפשר לפתיחת הקבר בלא דם".
* הגמרא מביאה דעות שונות בנוגע לאשה שהפילה חתיכה באיזה אופן היא טמאה.
* הרואה דם בשפופרת - לדעת רבי זירא: טהורה.
* הגמרא מציעה שיש מחלוקת תנאים בדין הרואה דם בשפופרת, אך דוחה זאת ומבארת שלדעת כולם טהורה.
מספר צפיות: 3
דף כב עמוד א
* הרואה קרי בקיסם - אינו מטמא, מפני שחסר אצלו משיעור חתימת פי האמה כמלא קיסם.
* אם ראה שכבת זרע בתוך שבעת הנקיים (של טומאת זב) - סותר את מניינו יום אחד.
* היה הדם לח בשעה שיצא מגוף האשה ואח"כ נעשה יבש - מטמא.

דף כב עמוד ב
* יצא דם יבש מגוף האשה ונימוח במים - טמאה.
* נחלקו האמוראים אם רבי יהודה חולק על דין המשנה וסובר שמפלת דגים וחגבים טמאה אף אם לא ראתה עמהם דם.
* לדעת שמואל הטעם לכך שרבי מאיר סובר שהמפלת מין בהמה חיה ועוף הרי היא טמאה טומאת לידה הוא כי נאמר בהם "יצירה" כפי שנאמר באדם.
* הגמרא מפרטת מה הדין במקרה של גזירה שוה שאינה מופנה כל עיקר, או מופנה רק מצד אחד, או מופנה משני צדדים.
מספר צפיות: 4
דף כג עמוד א
* לדעת רבי יוחנן הטעם לכך שרבי מאיר סובר שהמפלת מין בהמה חיה ועוף הרי היא טמאה טומאת לידה הוא מפני שעיניהם דומות כשל אדם.
* לדעת רבי ינאי הטעם לכך שרבי מאיר סובר שהמפלת מין בהמה חיה ועוף הרי היא טמאה טומאת לידה הוא מפני שעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם (ולדעתו דברי רבי מאיר בעוף אמורים רק בקריא וקיפופא).
* רבי ירמיה ניסה להביא את רבי זירא לידי גיחוך, אך רבי זירא לא גיחך.

דף כג עמוד ב
* למסקנת הגמרא לא נפשט הספק שהסתפקה הגמרא לרבי מאיר בולד בדמות אדם שנמצא במעי בהמה האם הותר בשחיטת אמו או לא.
* הגמרא עוסקת במחלוקת רבי מאיר וחכמים שנחלקו במשנה בתחילת הפרק אם ולד שאין בו מצורת אדם דינו כולד או לא.
* הגמרא מבארת דיני ולדות שנולדו חסרים, מתי מטמאים את אמם טומאת לידה ומתי לא.
מספר צפיות: 7
דף כד עמוד א
* לפי הלישנא הראשונה בגמרא: אשה המפלת ולד שפניו מוסמסים (מעוכים קצת) - לדעת רבי יוחנן: אמו טמאה טומאת לידה, לדעת ריש לקיש: אמו טהורה.
* לפי רב פפי: המחלוקת היא באשה המפלת ולד שפניו טוחות (שאין צורת פניו ניכרת כלל), ורבי יוחנן הוא המטהר וריש לקיש הוא המטמא, אך המפלת מי שפניו מוסמסים לדעת כולם טמאה.
* המפלת בריה שיש לה ב' גבים וב' שדראות - לדעת רב: באשה אינו ולד, בבהמה אסור באכילה, לדעת שמואל: באשה ולד, בבהמה (שנשחטה ונמצא במעיה) מותר באכילה.

דף כד עמוד ב
* רבא מסתפק בדינו של עובר בהמה שנולד חודשיים קודם זמנו (אם נחשב לנפל ואסור באכילה).
* המפלת ולד בדמות לילית או בדמות נחש - טמאה לידה.
* תלמיד חכם שאומר דבר הלכה - יאמר את הטעם לדבריו (כדי שאם בעתיד ישכח את דבריו, אז כאשר יזכירו לו את טעמו ייזכר בהוראתו).
* השותה יין חי - עצמותיו שרופין, מזוג - עצמותיו סכויין, כראוי - עצמותיו משוחין, וכל מי ששתייתו מרובה מאכילתו - עצמותיו שרופין, אכילתו מרובה משתייתו - עצמותיו סכויין, כראוי - עצמותיו משוחין.
מספר צפיות: 5
דף כה עמוד א
* המפלת שפיר מלא בשר - שאלו את רבי מה הדין והוא השיב שלא שמע מה הדין בכך.
* המפלת שפיר שאינו מרוקם - לדעת רבי יהושע: נחשב לולד וטמאה לידה, לדעת חכמים: לא נחשב לולד ואינה טמאה לידה. (ובגמרא מובאות דעות שונות באיזה מקרה המחלוקת).
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת איזהו שפיר מרוקם וכיצד בודקים אותו כדי לדעת אם הגיע העובר למצב של מרוקם.

דף כה עמוד ב
* הגמרא מבארת כיצד בודקים את השפיר כדי לדעת אם הוא זכר או נקבה.
* הגמרא עוסקת בביאור "סנדל" המוזכר במשנה בדף הקודם ("המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה").
* הגמרא מבארת מדוע נאמר שהמפלת סנדל טמאה, והרי ממילא היא טמאה משום הולד שנולד עם הסנדל (כי אין סנדל שאין עמו ולד).
מספר צפיות: 3
דף כו עמוד א
* הגמרא מביאה שני מקומות נוספים (משנה בבכורות ומשנה בכריתות) ששנינו בהם שסנדל נחשב לולד, ומבארת מדוע צריך לומר זאת.
* רבי אושעיא זעירא דמן חבריא מונה חמשה דברים ששיעורן טפח (שליא, שופר, שדרה, דופן סוכה, אזוב).

דף כו עמוד ב
* הגמרא מבארת שרבי אושעיא מנה רק דברים שכתובים בתורה ולא נתפרש שיעורם.
* שליא שיצאה אחר לידת נפל - אם יצאה בתוך שלושה ימים לאחר שנולד הולד, תולין את השליא בולד, מכאן ואילך חוששין לולד אחר.
* אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא (=רק אם הנפל היה ראוי להיות בן קיימא).
* אין תולין את השליא אלא בדבר שיש במינו שליא.
מספר צפיות: 4
דף כז עמוד א
* יהודה וחזקיה בני רבי חייא היו תאומים שנולדו בהפרש של שלושה חודשים.
* אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת בתוך ימי העיבור של העובר הראשון.
* רב פפא מבאר שלדעת רבי שמעון כל טומאה שנתערב בה ממין אחר בטלה, ולכן לדעתו "שליא בבית - הבית טהור", כי נתערב בו דם הלידה.
* מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהו - טמא, ורבי שמעון מטהר.

דף כז עמוד ב
* לפי רבה: הטעם שרבי שמעון מטהר (במקרה הנ"ל) הוא כי ברקב אומרים "סופו כתחילתו" (ולכן עפר מבטל את הרקב, כשם שמבטל אותו לפני שנעשה רקב).
* רבי יוחנן מבאר שהטעם שרבי שמעון סובר ש"שליא בבית - הבית טהור" הוא משום ביטול ברוב (דם הלידה נתרבה על מיחוי כל הולד ומבטלו).
* רבי שמעון מודה, שלמרות שהבית טהור (כששליא בבית), מכל מקום אמו טמאה לידה.
* לדעת ריש לקיש: מת שנתבלבלה ובטלה צורתו (כגון שנשרף ונתפזר ולא ניכרת צורתו) - אינו מטמא, ורבי יוחנן חולק (וסובר כרבי אליעזר).
1 2 3 4 5
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר