דף יט עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שיש באשה גם דם טהור.
* לאחר מכן, הגמרא מבררת מנין שאותם חמשה דמים המנויים במשנה הם דמים טמאים וכל השאר הם דמים טהורים.
* דם שחור - דם אדום הוא, אלא שלקה (ולכן למעשה המשנה מנתה ארבעה מיני דמים טמאים בלבד).

דף יט עמוד ב
* הגמרא מבררת את דעתו של רבי מאיר, והמסקנה לבסוף היא שרבי מאיר אמר לחכמים שאף לשיטתם שאם ראתה דם ירוק אינה נטמאת הרי שבכל זאת צריך להיות לדם ירוק דין משקה להכשיר את הזרעים לקבל טומאה ככל דם.
* לדעת חכמים: אדם דן קל וחומר מעצמו, ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו.
* כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.
* המשנה (בעמוד א) אמרה שדם אדום הוא כדם המכה, והגמרא מביאה 5 דעות של אמוראים להסביר כמו איזה מכה.

דף כ עמוד א
* רב אשי אמר על עצמו שלא ראוי לו לראות דמים ולפסוק בהם כי הוא לא יודע להבחין טוב בין סוגי הדמים.
* הגמרא עוסקת בביאור הדם השחור (שנאמר עליו במשנה בדף הקודם שהוא טמא).
* רבי ינאי אמר לבניו: אל תקברוני בכלים שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים, ולא בכלים לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים.
* הגמרא עוסקת בביאור דם כקרן כרכום ודם כמימי אדמה (שנאמר עליהם במשנה בדף הקודם שהם טמאים).

דף כ עמוד ב
* הגמרא מספרת על כמה אמוראים שלא פסקו במראות דמים (מסיבות שונות).
* רבי אלעזר ורבא זיהו דם (שהוא דם חימוד ולא דם נדה) באמצעות חוש הריח.
* חכם שטימא - אין חברו רשאי לטהר, אסר - אין חבירו רשאי להתיר.
* נאמנת אשה לומר: "כזה דם ראיתי ואבדתיו".
* הגמרא מסתפקת אם אשה נאמנת לומר על דם אחר: "כזה טיהר איש פלוני חכם".
* הביאו לו לבדוק דם יבש, ונראה בעיניו שהוא טהור, לא יאמר "אילו היה הדם לח היה ודאי טמא" (אלא אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות).

דף כא עמוד א
* פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדינים שונים של סוגי הפלה שונים של אשה.
* המפלת חתיכת בשר ואין דם עם החתיכה - לדעת חכמים: טהורה, לדעת רבי יהודה: טמאה.
* שמואל העמיד מחלוקת חכמים ורבי יהודה בחתיכה של ארבעת מיני דמים (אך בשאר מיני דמים רבי יהודה מטהר), ורבי יוחנן העמיד מחלוקתם כשהפילה ואינה יודעת מה הפילה (אך בארבעת מיני דמים כולם מטמאים, ובשאר דמים כולם מטהרים) - והגמרא דחתה דבריהם.
* רב נחמן בר יצחק מבאר שחכמים ורבי יהודה נחלקו אם "אפשר לפתיחת הקבר בלא דם" (ונחלקו בכל סוגי החתיכות).

דף כא עמוד ב
* ישנה מחלוקת תנאים אם "אפשר לפתיחת הקבר בלא דם".
* הגמרא מביאה דעות שונות בנוגע לאשה שהפילה חתיכה באיזה אופן היא טמאה.
* הרואה דם בשפופרת - לדעת רבי זירא: טהורה.
* הגמרא מציעה שיש מחלוקת תנאים בדין הרואה דם בשפופרת, אך דוחה זאת ומבארת שלדעת כולם טהורה.

דף כב עמוד א
* הרואה קרי בקיסם - אינו מטמא, מפני שחסר אצלו משיעור חתימת פי האמה כמלא קיסם.
* אם ראה שכבת זרע בתוך שבעת הנקיים (של טומאת זב) - סותר את מניינו יום אחד.
* היה הדם לח בשעה שיצא מגוף האשה ואח"כ נעשה יבש - מטמא.

דף כב עמוד ב
* יצא דם יבש מגוף האשה ונימוח במים - טמאה.
* נחלקו האמוראים אם רבי יהודה חולק על דין המשנה וסובר שמפלת דגים וחגבים טמאה אף אם לא ראתה עמהם דם.
* לדעת שמואל הטעם לכך שרבי מאיר סובר שהמפלת מין בהמה חיה ועוף הרי היא טמאה טומאת לידה הוא כי נאמר בהם "יצירה" כפי שנאמר באדם.
* הגמרא מפרטת מה הדין במקרה של גזירה שוה שאינה מופנה כל עיקר, או מופנה רק מצד אחד, או מופנה משני צדדים.

דף כג עמוד א
* לדעת רבי יוחנן הטעם לכך שרבי מאיר סובר שהמפלת מין בהמה חיה ועוף הרי היא טמאה טומאת לידה הוא מפני שעיניהם דומות כשל אדם.
* לדעת רבי ינאי הטעם לכך שרבי מאיר סובר שהמפלת מין בהמה חיה ועוף הרי היא טמאה טומאת לידה הוא מפני שעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם (ולדעתו דברי רבי מאיר בעוף אמורים רק בקריא וקיפופא).
* רבי ירמיה ניסה להביא את רבי זירא לידי גיחוך, אך רבי זירא לא גיחך.

דף כג עמוד ב
* למסקנת הגמרא לא נפשט הספק שהסתפקה הגמרא לרבי מאיר בולד בדמות אדם שנמצא במעי בהמה האם הותר בשחיטת אמו או לא.
* הגמרא עוסקת במחלוקת רבי מאיר וחכמים שנחלקו במשנה בתחילת הפרק אם ולד שאין בו מצורת אדם דינו כולד או לא.
* הגמרא מבארת דיני ולדות שנולדו חסרים, מתי מטמאים את אמם טומאת לידה ומתי לא.

דף כד עמוד א
* לפי הלישנא הראשונה בגמרא: אשה המפלת ולד שפניו מוסמסים (מעוכים קצת) - לדעת רבי יוחנן: אמו טמאה טומאת לידה, לדעת ריש לקיש: אמו טהורה.
* לפי רב פפי: המחלוקת היא באשה המפלת ולד שפניו טוחות (שאין צורת פניו ניכרת כלל), ורבי יוחנן הוא המטהר וריש לקיש הוא המטמא, אך המפלת מי שפניו מוסמסים לדעת כולם טמאה.
* המפלת בריה שיש לה ב' גבים וב' שדראות - לדעת רב: באשה אינו ולד, בבהמה אסור באכילה, לדעת שמואל: באשה ולד, בבהמה (שנשחטה ונמצא במעיה) מותר באכילה.

דף כד עמוד ב
* רבא מסתפק בדינו של עובר בהמה שנולד חודשיים קודם זמנו (אם נחשב לנפל ואסור באכילה).
* המפלת ולד בדמות לילית או בדמות נחש - טמאה לידה.
* תלמיד חכם שאומר דבר הלכה - יאמר את הטעם לדבריו (כדי שאם בעתיד ישכח את דבריו, אז כאשר יזכירו לו את טעמו ייזכר בהוראתו).
* השותה יין חי - עצמותיו שרופין, מזוג - עצמותיו סכויין, כראוי - עצמותיו משוחין, וכל מי ששתייתו מרובה מאכילתו - עצמותיו שרופין, אכילתו מרובה משתייתו - עצמותיו סכויין, כראוי - עצמותיו משוחין.

דף כה עמוד א
* המפלת שפיר מלא בשר - שאלו את רבי מה הדין והוא השיב שלא שמע מה הדין בכך.
* המפלת שפיר שאינו מרוקם - לדעת רבי יהושע: נחשב לולד וטמאה לידה, לדעת חכמים: לא נחשב לולד ואינה טמאה לידה. (ובגמרא מובאות דעות שונות באיזה מקרה המחלוקת).
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת איזהו שפיר מרוקם וכיצד בודקים אותו כדי לדעת אם הגיע העובר למצב של מרוקם.

דף כה עמוד ב
* הגמרא מבארת כיצד בודקים את השפיר כדי לדעת אם הוא זכר או נקבה.
* הגמרא עוסקת בביאור "סנדל" המוזכר במשנה בדף הקודם ("המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה").
* הגמרא מבארת מדוע נאמר שהמפלת סנדל טמאה, והרי ממילא היא טמאה משום הולד שנולד עם הסנדל (כי אין סנדל שאין עמו ולד).

דף כו עמוד א
* הגמרא מביאה שני מקומות נוספים (משנה בבכורות ומשנה בכריתות) ששנינו בהם שסנדל נחשב לולד, ומבארת מדוע צריך לומר זאת.
* רבי אושעיא זעירא דמן חבריא מונה חמשה דברים ששיעורן טפח (שליא, שופר, שדרה, דופן סוכה, אזוב).

דף כו עמוד ב
* הגמרא מבארת שרבי אושעיא מנה רק דברים שכתובים בתורה ולא נתפרש שיעורם.
* שליא שיצאה אחר לידת נפל - אם יצאה בתוך שלושה ימים לאחר שנולד הולד, תולין את השליא בולד, מכאן ואילך חוששין לולד אחר.
* אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא (=רק אם הנפל היה ראוי להיות בן קיימא).
* אין תולין את השליא אלא בדבר שיש במינו שליא.

דף כז עמוד א
* יהודה וחזקיה בני רבי חייא היו תאומים שנולדו בהפרש של שלושה חודשים.
* אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת בתוך ימי העיבור של העובר הראשון.
* רב פפא מבאר שלדעת רבי שמעון כל טומאה שנתערב בה ממין אחר בטלה, ולכן לדעתו "שליא בבית - הבית טהור", כי נתערב בו דם הלידה.
* מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהו - טמא, ורבי שמעון מטהר.

דף כז עמוד ב
* לפי רבה: הטעם שרבי שמעון מטהר (במקרה הנ"ל) הוא כי ברקב אומרים "סופו כתחילתו" (ולכן עפר מבטל את הרקב, כשם שמבטל אותו לפני שנעשה רקב).
* רבי יוחנן מבאר שהטעם שרבי שמעון סובר ש"שליא בבית - הבית טהור" הוא משום ביטול ברוב (דם הלידה נתרבה על מיחוי כל הולד ומבטלו).
* רבי שמעון מודה, שלמרות שהבית טהור (כששליא בבית), מכל מקום אמו טמאה לידה.
* לדעת ריש לקיש: מת שנתבלבלה ובטלה צורתו (כגון שנשרף ונתפזר ולא ניכרת צורתו) - אינו מטמא, ורבי יוחנן חולק (וסובר כרבי אליעזר).

דף כח עמוד א
* המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה - אמו טמאה לידה אך אין נותנים לה ימי טוהר (שמא הרחיקה לידתה).
* הוציא עובר את ידו והחזירה - חכמים החמירו שאמו טמאה לידה.
* הגמרא מבארת מדוע המשנה אמרה שהמפלת טומטום וזכר או אנדרוגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה, והרי המשנה אמרה לפני כן שאפילו אם מפלת טומטום לבד או אנדרוגינוס לבד תשב לזכר ולנקבה.
* לדעת רב: טומטום או אנדרוגינוס שראו לובן (דומה לקרי) ואודם (דומה לדם נדה) כאחד - אין חייבין על ביאת מקדש, כי לומד שדין שילוח טמאים מהמקדש אמור רק בזכר ודאי או נקבה ודאית.

דף כח עמוד ב
* לדעת רבי אליעזר: בכדי שיתחייב קרבן על ביאת מקדש צריך שידע אם הוא זכר ונטמא על ידי לובן או שהוא נקבה ונטמא על ידי אודם, ואם ראו לובן ואודם ונכנסו למקדש הם פטורים כי אינם יודעים במה נטמאו.
* לדעת רב: מה שהתורה ממעטת טומטום ואנדרוגינוס מדין שילוח הוא רק מטומאה הפורשת מגופו.

דף כט עמוד א
* לפי הלישנא הראשונה: יצא הולד מחותך איברים איברים - לדעת רבי אלעזר: אפילו אם הראש יצא עמהם לא נחשב כנולד עד שיצא רובו, לדעת רבי יוחנן: אם הראש יצא עמהם כן נחשב כנולד.
* לדעת שמואל: אין יציאת ראשו של הנפל (השלם) נחשבת כלידה.
* לפי הלישנא השניה: רבי אלעזר ורבי יוחנן נחלקו בדין של שמואל (אם יציאת הראש של הנפל נחשבת לידה).
* לדעת רבי יהושע בן לוי: אשה שהוחזקה כמעוברת וילדה ואין ידוע אם הפילה ולד או רוח - דינה כדין המפלת ולד ודאי, כי הולכים אחר רוב נשים (שיולדות ולד גמור).

דף כט עמוד ב
* הגמרא מביאה קושיה על רבי יהושע בן לוי (מברייתא שדנה באשה טועה שאינה זוכרת מתי ילדה), ומתרצת.
* לדעת רבי שמעון: אסור לשמש ביום השביעי לספירת הזבה (שמא תראה דם לאחר שימושה ותסתור בכך את ספירתה למפרע, ונמצא שהיתה זבה בזמן ששימשה).
* הגמרא מבארת את דעת בית שמאי, הסוברים שבמקרה המובא בברייתא (בתחילת העמוד) האשה צריכה לטבול תשעים וחמש טבילות.

דף ל עמוד א
* הגמרא מבארת את דעת בית הלל, הסוברים שבמקרה המובא בברייתא (בתחילת העמוד הקודם) האשה צריכה לטבול שלושים וחמש טבילות.
* לדעת ב"ש וב"ה: טבילה בזמנה מצוה, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: טבילה בזמנה איננה מצוה.

דף ל עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת את טעמם של רבי ישמעאל וחכמים שנחלקו אם יצירת הנקבה היא שמונים יום או ארבעים יום (כמו זכר).
* כיון שיצא הולד לאוויר העולם מיד נפתח פיו שהיה סתום ונסתם הטבור שהיה פתוח, ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו.
* מלמדים את העובר כל התורה כולה, וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכיח ממנו את כל התורה כולה.