דף ח עמוד א
* למסקנת הגמרא, דברי שמואל (בעמוד הקודם) שהלכה כרבי אליעזר רק בארבעה מקומות, היינו רק בסדר טהרות, אבל בשאר סדרים יש מקומות הרבה בהם הלכה כרבי אליעזר.
* גם לדעת רבי אלעזר (בן פדת) הלכה כרבי אליעזר בארבעה מקומות (אך לדעתו הלכה כרבי אליעזר בארבעה מקומות בכל הש"ס).

דף ח עמוד ב
* רבי אליעזר מבוגר מרבי חנינא בנו של רבן גמליאל.
* בתולה שנאמר עליה במשנה שדיה שעתה כאשר ראתה דם לראשונה - הכוונה היא לבתולת דמים, ולכן אפילו אם ראתה דם מחמת נישואין או לידה נחשבת לבתולה לעניין זה.
* כשם שהשאור יפה לעיסה, כך דמים יפין לאשה.
* כל אשה שדמיה מרובין - בניה מרובין.
* לאחר שלושה חודשי הריון ניכר שאשה מעוברת.
* הרי שהיתה בחזקת מעוברת וראתה דם - דיה שעתה, אפילו אם אח"כ הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא.

דף ט עמוד א
* ראתה דם ומיד אח"כ הוכר עוברה - מטמא למפרע (ולא אומרים דיה שעתה כדין מעוברת שראתה).
* הגיע עת וסתה בימי עבורה - לא צריכה בדיקה.
* מניקה שמת בנה בתוך עשרים וארבעה חודשים מהלידה - לדעת רבי מאיר: הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה (כי לדעתו: דם נעכר ונעשה חלב), לדעת רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון: דיה שעתה (כי לדעתם: אבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עד עשרים וארבעה חודשים).
* מי הנדה - מזה ומזין עליו טהור, ונוגע טמא (ועל כך אמר שלמה: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני").

דף ט עמוד ב
* האמוראים נחלקו מתי היא תקופת "סמוך לזקנתה" האמור במשנה בדף ז ע"ב.
* זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה, ואם עברו עליה עוד שלש עונות וראתה דיה שעתה, ואם עברו עליה עוד שלש עונות וראתה, דינה כדין אשה שיש לה וסת (לדעת חכמים: מטמאה למפרע, לדעת רבי דוסא: דיה שעתה).
* רבי אמר ש"כדאי הוא ר' אליעזר (הסובר שכל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה) לסמוך עליו בשעת הדחק".

דף י עמוד א
* תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראתה פעם ראשונה שניה ושלישית, ואח"כ עברו עליה שלש עונות וראתה, ואח"כ עברה עליה עונה אחת וראתה - דיה שעתה, ואם אח"כ עברה עליה עונה אחת וראתה - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.
* תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראתה פעם ראשונה שניה ושלישית, ואח"כ עברו עליה שלש עונות וראתה, ואח"כ עברו עליה שלש עונות וראתה, ואח"כ עברה עליה עונה אחת וראתה - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.
* כתם שבין ראיה שניה של תינוקת לבין ראיה שלישית שלה - לדעת חזקיה: טמא, לדעת רבי יוחנן: טהור.

דף י עמוד ב
* תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושופעת (או מדלפת) כל ז' - אינה אלא ראיה אחת.
* חזקה בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן - הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן (כדי לדעת אם ראו דם).
* אשה שהפסיקה לראות ג' עונות, וחלק מההפסקה היה בימי עיבורה וחלק בימי מניקותה - מצטרפות להיחשב הפסקה של ג' עונות.
* מעוברת או מניקה שראתה דם פעמים אחדות בזמן העיבור או ההנקה - נחלקו האמוראים אם מהראיה השניה היא לא נחשבת מסולקת דמים, או שדיה שעתה כל ימי עבורה/הנקתה.

דף יא עמוד א
* הגמרא מביאה שתי לישנות בדעת רב הונא בנוגע למקרים שונים של אשה שקפצה וראתה דם ("וסת האונס") לגבי קביעות וסת.
* ריש לקיש סובר שאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, ורבי יוחנן סובר שאשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה (אם ראתה ממעין סתום).

דף יא עמוד ב
* תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת, לדעת בית הלל: כל עוד רואה דם בשעת תשמיש, הדם נחשב לדם בתולים ולא מטמא - אבל אם פסקה לראות דם מחמת תשמיש אפילו בבעילה אחת או אם עבר לילה אחד בלא תשמיש ולמחרת ראתה דם או אם נשתנה מראה הדם שלה מהמראה בשעת הבעילה הראשונה, טמאה.
* אשה שאינה עסוקה בטהרות ואינה חייבת בדיקה לאחר תשמיש - לא צריכה בדיקה כלל (גם לא לבעלה לפני תשמיש) אפילו אם אין לה וסת.

דף יב עמוד א
* אסור לאשה (שאינה עסוקה בטהרות) להחמיר ולבדוק את עצמה לפני התשמיש או אחר התשמיש (כדי שלא יהא לבו של בעלה נוקפו ופורש ממנה).
* צנועות - עד שבדקו בו עצמן לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר, ושאינן צנועות - בודקות ולא איכפת להן.
* אם תבע את אשתו לתשמיש - אין לך בדיקה גדולה מזו (כי אם לא היתה בטוחה שהיא טהורה היא היתה בודקת את עצמה).

דף יב עמוד ב
* אשה שאין לה וסת - לדעת רבי מאיר: אסורה לשמש ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ויוציא ולא מחזיר עולמית, לדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס: משמשת בשני עדים [ובדעת אבא חנן שאמר "אוי לה לבעלה" נחלקו הדעות בכוונתו].
* שמואל פסק כדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס, ולדעתו מדובר רק באשה העסוקה בטהרות (ואם אינה עסוקה בטהרות לא צריכה בדיקה קודם תשמיש).

דף יג עמוד א
* במשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בתחילת עמוד זה, נאמר שכל אשה המרבה לבדוק תמיד שמא ראתה דם הרי זו משובחת.
* לדעת רבי אליעזר: כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם [אך אם היה נשוי - מותר].
* כל המוציא שכבת זרע לבטלה - חייב מיתה / כאילו שופך דמים / כאילו עובד עבודת כוכבים.
* שמואל קרא על רב יהודה: "אין זה ילוד אשה".

דף יג עמוד ב
* המקשה עצמו לדעת - יהא בנדוי / נקרא עבריין.
* כל המביא עצמו לידי הרהור - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה.
* הגרים והמתחתנים עם נשים קטנות (שאינן יכולות ללדת עדיין) - מעכבין את המשיח.
* קשין גרים לישראל כספחת.
* אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.
* אשה שאינה מדברת ואינה שומעת, ואשה שוטה, ואשה שנטרפה דעתה מחמת חולי, ואינן יכולות לבדוק את עצמן אם נטמאו - נשים פקחות יכולות לבדוק אותן אם נטמאו, ולאחר מכן יטבילו אותן.
* רב פפא מדייק שמכנסיים אסורים בלבישה (כי הם נוגעים באבר, ומתחמם).

דף יד עמוד א
* רוכבי גמלים - כולם רשעים, הספנים - כולם צדיקים, החמרים - מהן רשעים מהן צדיקים.
* במשנה נאמר שאם מצא לאחר התשמיש דם על עד שלו, טמאים וחייבים קרבן חטאת - והגמרא מבארת שלא חוששים לדם מאכולת כי אותו מקום בדוק/דחוק הוא אצל מאכולת.
* בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאה עליה דם - לדעת רב ושמואל: טמאה נדה.
* בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם - לדעת רבי (ולדעת רבי חייא בילדותו): טמאה משום נדה, לדעת רבי חייא (בזקנותו): טמאה משום כתם.

דף יד עמוד ב
* רבי חמא בר ביסא העדיף לשמוע את דעתו של רבי מאשר את דעתו של רבי יוסי (למרות שהיה רבו של רבי) - כי רבי היה ראש ישיבה וחכמים היו מצויים לפניו ושמועותיו מחודדות.
* במשנה נאמר שאם נמצא דם על עד שלה לאחר זמן מהתשמיש טמאין מספק ופטורים מן הקרבן, ובברייתא נאמר שחייבים באשם תלוי.
* רב חסדא ורב אשי נחלקו בביאור דברי המשנה "איזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה".

דף טו עמוד א
* הגמרא מקשה על רב אשי (הסובר שכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה היינו "אחר זמן"), ונשארת בקושיה.
* אדם לא נטמא בטומאת קרי אם לא גמר ביאתו.
* הרואה כתם (לדעת חכמים) - לדעת רב: מטמאה את בועלה למפרע, לדעת שמואל: מטמאה את בועלה מכאן ולהבא.
* אשה בחזקת טהרה - אם בא בעלה ומצאה בתוך ימי עונתה (שעדיין לא עברו שלושים יום מאז ראייתה הקודמת), ונחלקו האמוראים אם זה גם בתנאי שלא הגיע שעת וסתה בתוך אותם ימים.

דף טו עמוד ב
* לפי רב אשי - נחלקו האמוראים אם אשה בחזקת טהרה לבעלה ומותרת לשמש בלא בדיקה גם כאשר יש לה וסת קבוע לימים בלבד.
* לדעת רבי יוחנן: אשה שיש לה וסת קבוע - בעלה מחשב ימי וסתה, ואם עברו שבעה ימים אחר וסתה, הרי היא בחזקת שטבלה.
* הגמרא מקשה משתי ברייתות על דברי רבי אבא הסובר שאין ספק מוציא מידי ודאי, ומתרצת.

דף טז עמוד א
* רוב העמוד עוסק בבירור אם חיוב הבדיקה בשעת וסתה הוא מדאורייתא או מדרבנן.
* אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה ומצאה עצמה טהורה - לדעת רב: טהורה, לדעת שמואל: טמאה. (והגמרא מבררת במה נחלקו).

דף טז עמוד ב
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"בית שמאי אומרים צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר בית הלל אומרים דיה בשני עדים כל הלילה" - והגמרא מביאה ברייתא המבארת את טעמיהם, וברייתא נוספת המבארת שרק אשה העוסקת בטהרות צריכה בדיקה.
* בדקה בעד ואבד - אסורה לשמש עד שתבדוק.
* אסור לאדם שישמש מטתו ביום.
* הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
* לדעת רבי יוחנן: אפילו לבית שלו אסור לאדם להיכנס פתאום בלי להודיע.

דף יז עמוד א
* 5 דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו: האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהן הלילה, והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה, והלן בבית הקברות, והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר, והמקיז דם ומשמש מטתו.
* 3 דברים נאמרו בצפרנים: שורפן - חסיד, קוברן - צדיק, זורקן - רשע.
* אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ואם היה בית אפל מותר, ותלמיד חכם מאפיל בכסותו ומשמש.

דף יז עמוד ב
* לדעת רמי בר שמואל ורב יצחק בריה דרב יהודה: נמצא מן הלול ולפנים - ספקו טמא, מן הלול ולחוץ - ספקו טהור.
* לדעת רב הונא: מן הלול ולפנים - ודאי טמא, מן הלול ולחוץ - ספקו טמא.
* לדעת אביי: אם הולכים אחר החשש (שמא עשתה האשה תנועה בגוף) - בשני המקרים ספקו טמא, ואם הולכים אחר החזקה (אחר הילוכו הרגיל של הדם) - מן הלול ולפנים ודאי טמא, מן הלול ולחוץ ודאי טהור.

דף יח עמוד א
* רבי יוחנן אמר שבשלושה מקומות (מקור, שליא, חתיכה) הלכו בהם חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי.
* בעקבות קושיות שונות, הגמרא מבארת שרבי יוחנן התכוון לשלושה מקומות במשניות או ברייתות העוסקים בדיני טומאה של אשה.

דף יח עמוד ב
* הגמרא מבארת שרבי יוחנן לא בא למעט שהרוב אינו נחשב כודאי במקרים שיש חזקה כנגד הרוב, כי כבר השמיע זאת במקום אחר.
* הגמרא מבארת שרבי יוחנן בא למעט את הרוב שבדברי רבי יהודה (שאמר שבמקרה שאשה הפילה חתיכת בשר ללא דם ולא ידוע צבע החתיכה הולכים אחר רוב נשים מפילות שמפילות חתיכת בשר במראה של אחד מארבע מיני דמים המטמאים בדם ולכן טמאה - ומבאר רבי יוחנן שאינה טמאה מדין ודאי).

דף יט עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שיש באשה גם דם טהור.
* לאחר מכן, הגמרא מבררת מנין שאותם חמשה דמים המנויים במשנה הם דמים טמאים וכל השאר הם דמים טהורים.
* דם שחור - דם אדום הוא, אלא שלקה (ולכן למעשה המשנה מנתה ארבעה מיני דמים טמאים בלבד).

דף יט עמוד ב
* הגמרא מבררת את דעתו של רבי מאיר, והמסקנה לבסוף היא שרבי מאיר אמר לחכמים שאף לשיטתם שאם ראתה דם ירוק אינה נטמאת הרי שבכל זאת צריך להיות לדם ירוק דין משקה להכשיר את הזרעים לקבל טומאה ככל דם.
* לדעת חכמים: אדם דן קל וחומר מעצמו, ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו.
* כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.
* המשנה (בעמוד א) אמרה שדם אדום הוא כדם המכה, והגמרא מביאה 5 דעות של אמוראים להסביר כמו איזה מכה.