הילד שבזכותו הקים רבי מאיר שפירא את ישיבת חכמי לובלין
הילד שבזכותו הקים רבי מאיר שפירא את ישיבת חכמי לובלין
נרעש ונדהם רבי מאיר שפירא זצ"ל מתשובתו המפליאה של הילד, ושיבח אותו לעיני כל הקהל. כשהוא ממשיך ושואל: אם אתה בעל כשרון כה גדול, מדוע אתה לומד בכיתה הנמוכה – של החיידר?
במהלך חודש אייר העביר הגר"י זילברשטיין שליט"א באמצעות הטלפון דברי חיזוק לילדי רמת אלחנן, כשהמסר העיקרי היה ש מי שמתחזק – בימים אלה לעשות רצון ה', ומשתדל ללמוד בחשק, אי אפשר לדעת כמה זכויות הוא צובר לעצמו במעשים אלה, ועד היכן יצמיח אותו השי"ת בגַדלוּת בתורה.
כדי להמחיש את הדברים סיפר הרב על מעשה מופלא שהתרחש אצל הגאון מהר"מ שפירא זצ"ל, מייסד ישיבת חכמי לובלין, בעת שכיהן כרבה של העיר 'גלינה'. בבתי המדרשות של העיר הסתובב אז ילד קטן בשם אפרים בייטרק, שהיה בנו של סנדלר פשוט, והגר"מ שפירא הבחין מיד שמדובר בילד כשרוני מאוד, חד תפיסה, ומבריק – מאוד בהבנתו.
ולמרות כל כישוריו הטבעיים הללו, המלמדים בחיידר בו למד לא השקיעו בו ולא התייחסו אליו כראוי, בהיותו בן של סנדלר… בוודאי שהנהגה זו של המלמדים איננה נכונה כלל, וצריכים להתייחס לכל תלמיד כראוי לו, גם אם איננו כשרוני כלל, על אחת כמה וכמה שכל אחד ראה שמדובר בתלמיד שעדיו לגדולות.
והנה, פעם נערך מבחן פומבי לילדי החיידר בעיר גלינה, בהשתתפותו של מהר"מ שפירא. בהגיע תורו של הילד אפרים בייטרק, אמר הילד בעל פה את דברי – המשנה במסכת בבא מציעא (ל"ז א') ולאחר מכן שאָלו הגאון כדלהלן:
במשנה כתוב: 'שניִם שהִפקִידוּ אצל אחד, זה מנה וזה מאתיִם, זה אומר שלִי מאתיִם וזה אומר שלִי מאתיִם, נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאָר יהא מונח עד שיבוא אלִיהוּ וכו'. ובמשנה הבאה כתוב: 'וכן שני כלִים, אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוּז, זה אומר יפה שלִי וזה אומר יפה שלִי' וכו'.
מדוע, שאל הגר"מ, במשנה הראשונה כתוב רק 'זה מנה וזה מאתיים', דהיינו פי שניים, ואילו כשמדברים על כלים הפליגה המשנה וכתבה 'אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז'? למה אי אפשר לכתוב שכלי אחד שווה מנה, והשני 2 מנים?
השיב הילד חד התפיסה: הרי למדנו ש'אדם רוצה בקב – שלו יותר מתשעה קבין של חבירו'. דהיינו, בכלים ובחפצים האדם מעונין שהם יהיו שלו, כי הוא השקיע בהם. לכן, אם המשנה היתה כותבת בכלים רק כפליים, לרמאי לא היתה אז תשוקה לגנוב, והוא לא היה חומד את של חבירו! גם החפץ שלו היה טוב בעיניו, כי הוא שייך לו, ואדם חפץ בקב שלו יותר מתשעה של חבירו! כדי שיחמוד בחפץ של חבירו, החפץ ההוא צריך להיות פי 10 !!! ולכן כתבה המשנה שהכלי השני שווה 'אלף זוז'!
נרעש ונדהם רבי מאיר שפירא מתשובתו המפליאה של הילד, ושיבח אותו במאוד מאוד לעיני כל הקהל. – והגאון המשיך ושאל את הילד: יש לי שאלה נוספת אליך; אם אתה בעל כשרון כה גדול, מדוע אתה לומד בכיתה הנמוכה – של החיידר? למה לא הקפיצו אותך לכיתה גבוהה יותר? והילד השיב: מפני שהנהלת החיידר אינה נותנת את ליבה למה שאמרו חכמינו 'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'!!! כיון שאני בן של נגר, איש לא שם לב אליי!!!
שמע רבי מאיר שפירא כך, והחליט בו במקום: אני מייסד – ישיבה, ובישיבה שלי לא תהיינה עוולות כאלו. אצלי ישימו לב לכל תלמיד ותלמיד! ומהר"מ שפירא אמר ועשה. הקים את הישיבה, שהוציאה מקרבה גאונים וצדיקים, ותולדותיה נחרטו בדברי ימיו של העם – היהודי.
אם ננסה לחשוב לרגע: הרי בזכותו של אפרים בייטרק הנ"ל הוקמה ישיבת חכמי לובלין, על כל מיליוני שעות הלימוד – שנלמדו בה, וגאונותם של כל התלמידים שיצאו ממנה נזקפת אף היא על אותו ילד, שהפך לבסוף לאחד מגדולי הגדולים של – רבני פולניה.
וזה מה שברצוני לומר לילדי רמת אלחנן, אמר הגר"י זילברשטיין בדברי החיזוק שלו: ילד שיצטיין בלימודיו דווקא בימים אלה, ויתמיד בכך בעקביות, אף אחד לא יכול לדעת לאן יגיע ילד כזה!
הדברים הללו צריכים לחזק בלב הילדים, ובעצם בליבו של כל יהודי, את ההרגשה ב'יש קונה עולמו בשעה אחת'. כי באמת מזדמנים לפנינו במהלך החיים אירועים רבים שאם היינו יודעים לנצלם בצורה היעילה, היינו קונים עולמנו בשעה אחת, וזוכים להתקרב אל השם יתברך. וכיון שאף אחד אינו יודע בדיוק מתי תזדמן לו העת והעונה הזו שבה יוכל להשתנות, יש להיות ערניים כל הזמן, ולשים את לבנו להזדמנויות שהשי"ת מזמין בפנינו.
יש מי שיגיד ויטען ש'להיות ערני כל הזמן זה מכניס – אותי ללחץ'… אבל כמובן שאין הדברים כך. כי אדם המעונין להתקרב לבוראו, והוא יודע שלפעמים יש רגעים שבהם אפשר לזכּות ל'עולם' שלם, הוא יהיה ערני וימתין לרגעים הללו בשמחה ובטוב לבב, בשלווה ובאורך רוח. – –
עבודת השם צריכה להיעשות אך ורק מתוך מנוחת הנפש, – ומי שאינו עושה כך, יישא באחריות על כל מה שיקרה לו. דווקא מפני שכל ההווי שסביבנו 'טובל' בלחצים ומתחים, הרי כאשר אנחנו עובדים את בוראנו, יש לעשות זאת בשמחה.
(מתוך גיליון "קול ברמה" – גליון 341 , סיון תש"פ בעריכת הרב משה מיכאל צורן)
מקור: דרשו
