דף מח - ב
אלא קשיא ברייתא זו, לריש לקיש!
ומתרצת הגמרא: אמר לך ריש לקיש: הא, ברייתא זו מני, בשיטת מי אמורה? בשיטת רבי שמעון היא! שהרי רבי שמעון אומר במשנתנו שהלוקח אינו יכול לחזור בו, וטעמו של דבר, כי הוא סבור שמעות קונות דבר תורה. אבל רבנן חלוקים עליו, וסוברים שמשיכה קונה, וכמותם פוסק ריש לקיש. [16]
שנינו במשנה: נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, יכול לחזור בו, אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו.
איתמר:
אביי אמר: כשאומרים לו [1] ש"מי שפרע" וכו', אין כוונתם לקלל אותו בפיהם, כדמפרש טעמא בסמוך, אלא אודועי מודעינן ליה, ואומרים לו: דע לך שעבירה היא, ואם תחזור בך מן המקח, סופך שיפרעו ממך על הדבר הזה.
רבא אמר: מילט לייטינן ליה, אמירה זו, לשון קללה היא; ומקללים אותו [2] שיפרע ממנו הבורא ויעניש אותו, על מה שהוא חוזר בו, ואינו עומד בדיבורו. [3] אביי אמר: אודועי מודעינן ליה ואין מקללים אותו, דכתיב [שמות כב כז]: "אלהים [דיין] לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאור", ולא רק דיין ונשיא אסור לקלל, אלא כל שהוא "בעמך" נכלל באיסור זה. [4]
אם כן, אי אפשר לקלל אותו שיענש על מה שאינו עומד בדיבורו, ובעל כרחך, אמירה זו, אינה אלא הודעה בעלמא: דע שהעושה כמותך נענש. [5]
רבא אמר: מילט לייטינן ליה, ואף על פי שאסור לקלל אף אחד מישראל, את מי שאינו עומד בדיבורו מותר לקלל, דהא כתיב "בעמך", משמע, אין איסור קללה אלא באדם שעושה ונוהג כמעשה עמך.
והרי אדם זה אינו נוהג כמנהג ישראל הכשירים, דכתיב [צפניה ג יג]: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב".
אם כן, אין איסור לקללו ולומר לו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה, הוא יפרע ממנו על שאינו עומד בדיבורו. [6]
אמר רבא: מנא אמינא לה, מנין אני אומר, שאמירה זו קללה גמורה היא, ולא הודעה בעלמא?
ממעשה שאירע עם רבי חייא בר יוסף: דרבי חייא בר יוסף, מכר מלח ויהבו ליה זוזי אמלחא [שילמו לו על המלח], לסוף, אייקר מלחא, ורצה רבי חייא בר יוסף לחזור בו מן המקח, ולא למכור את המלח במחיר שסוכם עם הלקוחות מתחילה. [7]
אתא, בא, רבי חייא בר יוסף לקמיה דרבי יוחנן, ואמר לו [8] שרוצה הוא לחזור בו מן המקח.
אמר ליה רבי יוחנן לרבי חייא בר יוסף: זיל, הב [תן] להו את המלח, היות והלקוחות כבר שילמו עליו.
ואי לא, אם אינך רוצה לעמוד בדבורך, קביל עליך מי שפרע. ומכאן, סובר רבא, שיש להוכיח כדבריו, שאמירת "מי שפרע" קללה ממש היא:
כי אי אמרת "מי שפרע" אינה קללה, אלא דאודועי מודעינן ליה, תיקשי: וכי אטו רבי חייא בר יוסף בר אודועי הוא!?
הרי תלמיד חכם היה, ובודאי יודע הוא שהקדוש ברוך הוא נפרע מן השקרנים, ואינו צריך הודעה על כך.
אלא, על כרחך, יש ללמוד מכאן דמילט לייטינן ליה. [9]
ודחינן: ואלא מאי, לדעתך, מילט לייטינן ליה, הרי גם זה אינו מיושב, דוכי אטו רבי חייא בר יוסף אתי לקבולי עליה לטותא דרבנן [וכי רבי חייא בר יוסף עשוי להסכים לקבל על עצמו קללת חכמים]!? [10]
אם כן, אף לשיטתך, לא יתכן שרבי חייא בר יוסף רצה לחזור בו מן המקח, ועלינו לפרש כיצד היה המעשה.
אלא, כך היה המעשה: רבי חייא בר יוסף, ערבון, "מקדמה", 10* על חשבון התשלום עבור המלח, הוא דיהבי ליה לקוחות. 10*. רש"י. וברשב"א [מז א] משמע דאיכא פלוגתא בזה, ויש מפרשים [ר"ח] דערבון לאו היינו דמים ופריעת מקצת דמי המקח, ראה שם.
הוא, רבי חייא, סבר והסתפק [11] לומר שכאשר אדם נותן "מקדמה" אין אנו אומרים שכל החפץ נקנה לו מיד ושאר התשלום נזקף עליו בחוב, אלא ערבון כנגדו בלבד הוא קונה, כפי ערך ה"מקדמה" שנתנו הלקוחות, כך קונים הם בחפץ הנקנה. אם במכירת קרקע, כדי לקנות קנין גמור, [12] ואם במכירת מטלטלין, כדי לחייב ב"מי שפרע" את מי שיחזור בו מן המקח.
ועל אותו חלק שהלקוחות עדיין לא שילמו שאל רבי חייא את רבי יוחנן, אם הוא יכול לחזור בו מן המקח, כי אם נאמר שערבון כנגדו הוא קונה, לא זכו הלקוחות במלח אלא כנגד מעותיהם. [13]
ואמר ליה רבי יוחנן: אינך יכול לחזור בך כלל וכלל, כי הערבון - המקדמה, שקיבלת כנגד כולו הוא קונה, ובנתינת חלק מן המעות נקנה כל המקח ללוקח, ושאר המעות הפכו למלוה וחוב.
עתה דנה הגמרא בדין ערבון, ומביאה מחלוקת אם ערבון כנגדו בלבד הוא קונה, או כנגד כולו:
אתמר: ערבון, מי ששילם חלק ממעות המקח, כערבון על התשלום עבור קניית כל המקח.
רב אומר: כנגדו בלבד הוא קונה, כי המעות הם תשלום רק על חלק מן החפץ הנקנה.
ורבי יוחנן אמר: כנגד כולו הוא קונה, המעות שנתן, קונות את כל החפץ, ושאר המעות נזקפות עליו בחוב.
מיתיבי מברייתא על דברי רב:
"אסמכתא", [14] היא התחייבות שמתחייב אדם לחבירו, אם לא אעשה דבר פלוני [וכן להיפך - אם אעשה], הריני מתחייב לתת לך חפץ פלוני. ונחלקו בה תנאים: רבי יוסי אומר "אסמכתא" קונה ומחייבת, ורבי יהודה אומר "אסמכתא" אינה קונה, היות ולא גמר בלבו להתחייב, כי סבור היה שיתקיים תנאו. [15]
הנותן ערבון ומשכון [16] לחבירו, על מקח שהסכימו עליו שניהם, ואמר לו: אם אני חוזר בי מן המקח, יוטל עלי קנס - שיהיה ערבוני קנוי ומחול לך.
והלה, המוכר שקיבל את הערבון והמשכון, אמר לו: אם אני אחזור בי מן המקח, יוטל עלי קנס, ואני מתחייב שאכפול לך את ערבונך, כלומר עבור הערבון שנתת, אתן לך מן המקח כפליים [17] מערך הערבון שנתת. [18]
נתקיימו התנאים, אם חזר בו הלוקח, הפסיד ערבונו, ואם חזר בו המוכר, יכפול ערבונו, אלו הם דברי רבי יוסי. ומפרשת הגמרא: רבי יוסי לטעמיה, הולך לשיטתו, דאמר בבבא בתרא קסח א: "אסמכתא" קניא.
רבי יהודה חולק על רבי יוסי ואומר: "אסמכתא" אינה קונה; לא ימחול הקונה על ערבונו אם הוא חזר בו, [19] ולא יכפול המוכר. דיו שיקנה הלוקח כנגד ערבונו, ואין המוכר ולא הלוקח יכולים לחזור בהם מלקיים את המקח כנגד ערך הערבון, [20] ועל השאר, יכולים הם לחזור בהם.
אמר רבן [21] שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים, שאינו קונה אלא כנגד ערבונו, בזמן שאמר לו הלוקח: ערבוני יקון [יקנה], את הכל, כי היות ומתחילה פסק לתת לו יותר, על כן לא קנה את הכל בערבונו. [22] אבל, מכר לו בית או שדה באלף זוז, ופרע לו מהם, מתוך האלף, חמש מאות זוז לשם תחילת פרעון, או שסתם דבריו ולא אמר: "ערבוני יקון", קנה מיד את כל הבית והשדה.
ושאר המעות נזקפים עליו במלוה, ומחזיר הלוקח לו, למוכר, את השאר, אפילו לאחר כמה שנים. [23]
מאי לאו, בקרקע קנה הערבון כנגד כולו, קנין גמור, כאשר נתן לו מקצת דמיו בסתמא, והוא הדין למטלטלין בדסתמא קני להו לכולהו, לענין "מי שפרע", כדעת רבי יוחנן, ותיקשי לרב האומר אין ערבון קונה אלא כנגדו!?
ודחינן: לא דמי מטלטלין לקרקע, ובמטלטלין בדסתמא לא קני את כולו, אלא כנגד מעותיו בלבד הוא קונה.
ותמהינן: ומאי שנא קרקע ממטלטלין!? ומשנינן: קרקע דבכספא, אם שילם הלוקח את דמי המקח, הרי קני ליה ממש, היות וקרקעות נקנים בכסף.
על כן יפה כחו של הערבון ואפילו אם לא פירש בהדיא קני ליה מעותיו בסתמא, לכולה, את כל הקרקע.
אבל מטלטלי, דלא קני להו במה ששילם את מחירם, אלא לענין לקבולי עליו "מי שפרע", היות ומטלטלים אינם נקנים אלא במשיכה, ולא בקנין כסף.
על כן אין כוחו של הערבון יפה, ואם לא פירש בהדיא שרוצה הוא לקנות את הכל. לא קני ליה לכוליה בסתמא, אלא כנגד מעותיו.
שואלת הגמרא: לימא כתנאי? האם נאמר שכבר נחלקו התנאים במחלוקת רב ורבי יוחנן, ודברי רב אינם אלא כדעתו של אחד התנאים, וכן, דעתו של רבי יוחנן אינה אלא כדעת התנא השני בברייתא?
א. חוב שעברה עליו שביעית, הרי הוא נשמט, ואסור למלוה לתבוע את הלוה לשלמו, שנאמר [דברים טו ב - ג]: "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'. את הנכרי תגוש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. "
ב. המלוה על המשכון [הלוה נתן למלוה משכון עבור חובו], אין שביעית משמטת את החוב, שאין אני קורא בו: "לא יגוש את רעהו", שהרי אינו תובעו כלום. [24]
שנינו בברייתא: המלוה את חבירו על המשכון, ונכנסה השמיטה, [25] אף על פי שהמשכון אינו שוה אלא פלג [חצי] מן החוב, אינו משמט [החוב אינו נשמט], אלו הם דברי רבן שמעון בן גמליאל.
רבי יהודה הנשיא חולק ואומר: אם היה המשכון כנגד הלואתו [ערך המשכון שוה להלואה] אינו משמט, ואם לאו, אם ערך המשכון פחות מסכום ההלואה, הרי הוא משמט את החוב. ומפרש ואזיל לפלוגתייהו: מאי "אינו משמט" דקאמר רבן שמעון בן גמליאל?
אילימא, אם נאמר, אינו משמט כנגדו קאמר, כנגד חצי החוב שהוא תופס עליו משכון, אבל משמט הוא את השאר.
מכלל, משמע, דרבי יהודה הנשיא דאמר: אם לא היה משכון כנגד הלואתו, הרי הוא משמט, סבר: להך פלגא שהוא תופס עליו משכון, נמי משמט.
הערות
[16] כתב רש"י: הנותן ערבון, לא דמי לההיא דלעיל, דזה אינו פריעת מקצת מעות, אלא ערבון ומשכון לקנוס את החוזר בו. וראה לעיל הערה 13 על פי דברי הרש"ש. [ולפי המשך הסוגיא נראה שערבון זה ניתן גם כתחילת תשלום וגם כמשכון לקנס, והיא היא לשון רש"י ערבון ומשכון, וכן נראה בתוספות רי"ד. וב"דבר יעקב" הביא שכעין זה כתב בספר "בית אהרן"].
[1] כתב הרא"ש: אף על פי שמפשטות המשנה, אין משמעות שצריך להודיעו, או שצריך לקללו, אלא שהמשנה אמרה לנו שיש עונש למי שאינו עומד בדיבורו. מכל מקום היה מסתברא לאמוראים שצריך לעשות חיזוק לדבר, לפי שהמון העם קל לחזור, כל זמן שלא נגמר המקח בקנין, ואינם יודעים שיש עונש למי שאינו עומד בדיבורו. ואמר אביי שצריך להודיעו, והוסיף רבא שמקללים אותו.
[2] לעיל מד א בהערות הובא שהרמב"ם בפירוש המשניות מפרש שהתובע הוא זה שמקלל את הנתבע שאינו עומד בדיבורו, והמאירי כתב, שבית הדין מודיעים אותו שאין זה מעשה הראוי, ואם לא רצה בכך מקללים אותו. [וכן דעת הרמב"ם בהלכות מכירה ז ב שבית הדין אוררים אותו].
[3] א. הרמב"ם [מכירה ז ב] סובר שאין מקללים אותו בלשון נוכח "יפרע ממך" אלא מטילים את הקללה בפני החוזר בו בסתם, על כל מי שאינו עומד בדיבורו ["יפרע ממי שאינו" כו', וכלשון המשנה], והוא שומע ויודע שגם אליו מתייחסת הקללה. והרא"ש סובר שאומרים בלשון נוכח: הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך, שהרי לשון הגמרא הוא: לייטינן ליה. וזה לשון רבינו חננאל: אודועי מודעינן ליה - דההוא גברא מיחייב לשמים. מילט לייטינן ליה - בשמיה. וזה לשון המאירי: ויש אומרים שמזכירין אותו בשם, לומר הוא יפרע מפלוני, וכן יראה לי ממה שהקשו למטה מונשיא בעמך לא תאור וירצו בעושה מעשה עמיו. וראה להלן הערה 6. ובמרדכי [אות שח] כתב: שמעתי שכל מי שמקבל מי שפרע צריך לומר בפיו כן, או פוסקים לו כן ברבים, ולא משמע כן בתוספתא [כי בתוספתא איתא עומדים בית דין ואומרים כו'] ובתוספות הרב רבי לוי כתוב בשם הרב רבי שלמה שאומרים לש"ץ לעמוד על המגדל ולומר מי שפרע, וכן העתיק הרמ"א [רד ד] שאומרים לו כן ברבים. ואפשר, דעד כאן לא פליגי אלא אליבא דרבא, אבל לאביי ודאי שאומרים לו בלשון נוכח. [ממילא, אין ראיה מרש"י ד"ה מודעינן שהוא סובר כהרא"ש]. ב. החילוק בין אם רק מודיעים לו שמי שחוזר בו נענש, לבין אם מקללים אותו, הוא בכך שעל ידי הקללה ממהר עונשו לבא, יותר מאשר אם יהיה עונשו בידים שמים בלבד - "שיעורים בהגדות חז"ל". [וראה עוד ב"משנה ברורה" קנח לח]. אלא שצריך תלמוד מה החילוק בנוסח האמירה, אם היא בלשון הודעה או בלשון קללה? ולמאן דאמר שמקללים אותו בהזכרת שמו, אתי שפיר, כאשר מודיעים לו את עונשו, אין צורך להזכיר את שמו, אך כאשר מקללים אותו מזכירים בפירוש את שמו. אך למאן דאמר שגם באמירת הקללה אין מזכירים את שמו, צריך תלמוד מה ביניהם. וזה לשון רש"י: מודעינן ליה - דע שאם תחזור סופך להפרע ממך. ויש לומר שלדעת אביי אומרים לו בלשון הודעה: דע כך כך, ולדעת רבא אומרים לו בלשון קללה: הוא יפרע ממך.
[4] על פי רש"י ויקרא יט יד. כתב המאירי: ואף על פי שהמקרא, שאסר לקלל, לא נאמר אלא בקללה בשם ה', יש אומרים: דוקא לאזהרה, אבל לאיסור מיהא אף שלא בהזכרת השם, ויש אומרים: אף זו בהזכרת השם היא, מאחר שהוא אומר מי שפרע, הרי הוא כאומר במי שברא שמים וארץ יתברך.
[5] מדברי הגמרא משמע שהפשטות היא שמקללים אותו, כדברי רבא, ואביי לא פירש כך, היות ויש איסור לקלל.
[6] א. בפשוטו משמע שאדם זה נחשב "אינו עושה מעשה עמך" ואין שום איסור לקלל אותו, אך תוספות כתבו: לא מיקרי האי "אינו עושה מעשה עמך" לענין שיהיה מותר לקללו בחינם, כי אם לקללו על המקח הזה במי שפרע. כלומר, יש שני אופנים של "אינו עושה מעשה עמך", ודינם חלוק זה מזה לענין היתר קללה: יש מי שנקרא "אינו עושה מעשה עמך" בהחלט, ואז מותר לקללו, אפילו בחינם, ויש שבענין מסויים הוא "אינו עושה מעשה עמך" ואז מותר לקלל אותו רק ביחס לאותו עניין פרטי. [מלשון תוספות משמע שדוקא קללת "מי שפרע" הותרה, ולא כל קללה]. וכתב המהרש"א: ראייתם של תוספות היא מהמשך הגמרא במעשה דרבי חייא בר יוסף, שאם תאמר שלדעת רבא הותר לקללו בכל קללה, לא יתכן שרבי חייא יסכים לקבל על עצמו דבר זה. והנה תוספות הרא"ש מפרשים את הגמרא להלן באופן אחר מתוספות, ממילא אין הכרח לדבריהם כאן, ואכן, לא הועתק בתוספות הרא"ש את דבריהם כאן, ויתכן לומר שלדעת רבא אדם זה נחשב "אינו עושה מעשה עמך" לכל דבר. [הרי"ף כתב: והלכתא כרבא, ושמעינן מהא דכי האי גוונא לאו עושה מעשה ישראל הוא. ואם תימצי לומר דלא כמו שכתבו התוספות, כוונת הרי"ף ללמוד מכאן היתר לקללו בכל קללה]. ב. כתב המאירי: ולמדנו לפי דרכינו שכל החוזר אחר קנין דבר תורה אינו קרוי עושה מעשה עמיו. ויש להסתפק בביאור מה שכתב "דבר תורה", האם כוונתו לומר, שאף על פי שמקרא זה ד"שארית ישראל" כו' הוא בצפניה, מכל מקום נחשב הוא אינו עושה מעשה עמך מדאורייתא, שהרי הותר לקללו. או שכוונתו לומר, שהיות והוא שילם מעות שקונות לו מדין תורה, על כן הוא נחשב כעושה מעשה עמך, ואם נאמר כך, נמצא שלדעת ריש לקיש הסובר: דבר תורה משיכה קונה ולא מעות, אין מקללים אותו. ואם כן - בעל כרחך שרבא סובר כרבי יוחנן. [והנה תוספות לעיל סוף עמוד א פלפלו אם אפשר להוכיח שרבא סובר כריש לקיש מדקאמר דקרא ומתניתין מסייע ליה, ולא הביאו ראייה מסוגיין, שמע מינה דסבירא להו, שאף לריש לקיש מקללים אותו, אם חוזר הוא מן המקח אחר ששילם עליו מעות]. ג. אביי אינו חולק לומר שאף מי שאינו עושה מעשה עמך אסור לקללו, ובפשוטו יש לומר שהיות ובכל דבר עושה הוא "מעשה עמך", אינו יוצא מכלל זה במה שפעם אחת לא עמד בדיבורו - על פי "לחם אבירים" ו"קיקיון דיונה" בביאור דברי התוספות. [הובאו דבריהם ב"אוצר מפרשי התלמוד"]. ובריטב"א כתב: אביי סבר דכיון דמחמת יוקרא וזולא, או שאינו צריך למקח זה, הוא דהדר ביה לא יצא מכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. משמע, שרק היות ויש לו הפסד ממון וכיוצא אינו נחשב שיצא מכלל עושה מעשה עמך, אבל אם עובר פעם אחת על הדבר בלא סיבה מוצדקת, הרי זה אינו עושה מעשה עמך, היות ואינו רוצה לקיים את התחייבותו גם אחרי שמתרים בו שהוא יקבל "מי שפרע". [ב"אוצר מפרשי התלמוד" הביא ספר "בית יהודה" שפירש דברי התוספות דלעיל בענין אחר: אי אפשר לקללו בשמו, שמא יחזור בו, ונמצא שקיללוהו בחינם, ראה שם].
[7] אין אפשרות לתבוע מחיר יותר יקר עבור סחורה, אלא על ידי ביטול המקח הראשון, ועשיית מקח חדש במחיר יקר יותר.
[8] כך נראה לפרש על פי המשך הסוגיא, ראה בהערה להלן.
[9] בפשוטו רבי יוחנן לא היה "בית דין", אם כן בעל כרחך שרבי חייא שאל אותו מה הדין, או סיפר לו לפי תומו את תוכניתו, אם כן, ראיית הגמרא צריכה תלמוד, הרי בין כך ובין כך, רבי יוחנן רק הודיע לו מה דינו! ? ואין לפרש שהגמרא דייקה את לשונו של רבי יוחנן "קביל עליך מי שפרע" שמשמע ש"יתנו" לו קללה בפועל, כי אם כן דחיית הגמרא אינה מובנת. וצריך לומר שרבא היה סבור שרבי חייא בא לחזור בו מן המקח בפני רבי יוחנן, ורבי יוחנן אמר לו שיש על זה "מי שפרע" וכך הוכיחה הגמרא: אם תאמר אודועי מודעינן, הרי רבי חייא בר יוסף תלמיד חכם הוא, ואין צורך להודיע לו. ובעל כרחך מילט לייטינן ליה, ורבי יוחנן הזהיר אותו לפני שיאמר לו את הלטותא. ועדיין צריך תלמוד, אפילו אם רבי יוחנן שימש בתור "בית דין" הרי משמע שרבי חייא בר יוסף בא לפני רבי יוחנן בלא הלקוחות, והרי כתב המאירי [הועתקו דברים לעיל מד א הערה 14] שהלוקח קובל עליו בבית דין והם מביאים אותו כדי לקללו.
[10] צריך תלמוד, מאי קא סלקא אדעתיה דרבא, שהיה סבור להוכיח מכאן דמילט לייטינן ליה, הרי דחייה פשוטה היא, שבודאי רבי חייא אינו רוצה קללה! ? וכתבו התוספות [על פי דברי מהרש"א]: היות ואין היתר לקללו אלא קללת "מי שפרע" וכו', סבר רבא שרבי חייא בר יוסף היה מוכן לקבל את הקללה, כדי שלא להפסיד את היוקר. והגמרא דחתה: דבר פשוט הוא, שלא יתכן שרבי חייא ירצה לקבל על עצמו קללה כדי לא להפסיד את עליית המחירים. ובתוספות הרא"ש כתבו בשם רבינו מאיר: אי לייטינן ליה, ניחא ליה לרבא, כי רבי חייא סמך על זה שהלוקח ימחול לו, ולא יניח לקללו. [ראה לעיל הערה 6]. לפי זה, דחיית הגמרא: רבי חייא בר יוסף אתי לקבולי עליה לטותא דרבנן, מתפרשת כך: הרי גנאי הוא לו שיבא לקבל עליו, אם אותו לא ימחול לו. [יש שפירשו את כוונת תוספות הרא"ש כך: רבי חייא אמר שהוא חוזר בו, למרות שידוע לו שבית הדין מקללים על כך, וסמך על זה שהלוקח ימחול לו, והגנאי הוא במה שהוא עשה דבר שיתכן ויקללו אותו, אבל בודאי, אם הלוקח יסכים שיקללו, רבי חייא יודיע שהוא יקיים את המקח. ויש שהעירו: הלא אף אם רק אודועי מודעינן ליה, מכל מקום הרי עונש גדול יש בדבר, ומי שפרע וכו' הוא יפרע ממי שחוזר בו מדיבורו, וכי רבי חייא בר יוסף חפץ בכך! ? ואדרבה, אם מילט לייטינן, יתכן שכאשר הלוקח לא ירצה שיקללוהו, יחשב הדבר כמחילה גמורה, אבל אם רק אודועי מודעינן ליה, הרי אין כאן מחילה, ואיך לא חשש לכך רבי חייא! ? ומכאן, יש להוכיח כרבא ודלא כאביי, ומה שהוכיחה הגמרא רק מהא דרבי חייא היה תלמיד חכם ואין צריך להודיעו, צריך לומר שחד מינייהו נקט, וראה בסוף ההערה הבאה. עוד יש לומר: רבי חייא בר יוסף לא היה נמנע מלחזור בו, לדעת רבא, אם היה עומד כנגדו רק עונש החזרה בלבד [כמו שכתבו תוספות], ולמאן דאמר אודועי מודעינן ליה הרי אין כאן אלא עונש החזרה בלבד, מה שאין כן למאן דאמר לייטינן ליה - ושרי לקללו בכל דבר, על כן צריך לומר שהיה סומך על מחילת הלקוחות, כמו שכתב תוספות הרא"ש.
[11] א. לפי מסקנת הגמרא אפשר לפרש שרבי חייא בר יוסף בא לשאול את רבו רבי יוחנן מה דינו של מקח זה, ולפי זה הוא סבר כנגדו הוא קונה, לאו דוקא, אלא הסתפק בכך. [ואם תימצי לומר רבי חייא בר יוסף סבר כך בודאות, צריך לפרש שהוא סיפר את המעשה לרבי יוחנן, ורבי יוחנן נחלק עליו ואמר לו שלא עשה כהוגן, ועליו לקיים את המקח]. ב. והנה, מדקאמרינן אלא כו' משמע שלמסקנה אין להוכיח מדברי רבי יוחנן אם מודעינן או לייטינן, אך רבינו חננאל כתב שלמסקנה יש ללמוד מדברי רבי יוחנן שני דברים: ערבון קונה כנגד כולו ומילט לייטינן ליה. [ואם תימצי לומר שרבי חייא בר יוסף בא לחזור בפניו של רבי יוחנן, יש לומר שרבי יוחנן אמר לו כך: לדעתי אסור לך לחזור בך אף מהחלק שאין משכון כנגדו, כי כנגד כולו הוא קונה, וממילא הנני מזהירך שאם תחזור בך תקבל עליך מי שפרע, וקושיית הגמרא שלא יתכן שרבי חייא בא לקבל על עצמו לטותא, מיושבת, כי אמנם רבי חייא בא לחזור בו, אבל הרי הוא היה סבור שמותר לו לחזור בו. ולפי מה שנתבאר בסוף ההערה הקודמת, גם לפי דברי תוספות הרא"ש יש לומר כרבינו חננאל].
[12] רש"י. והנה בגמרא להלן מבואר שיש חילוק בזה בין קרקע למטלטלין, ובקרקע כולי עלמא מודו שקונה כנגד כולו, אם כן דברי רש"י כאן הם רק לפי הסלקא דעתך שקרקע ומטלטלין שוים. וראה מה שהאריך בזה ב"שיטה מקובצת" ובמהר"ם שי"ף. ובחידושי רבי מאיר שמחה כתב על פי הירושלמי, שלדעת רבי חייא בר יוסף: כל דבר שאפשר לחלוק אותו, אין הערבון קונה אלא כנגדו [כגון מלח או קרקע בשדה גדולה שיש בה כדי חלוקה] ואת דברי רבן שמעון בן גמליאל, להלן, יש לפרש בקרקע שאין בה כדי חלוקה [ראה בבא בתרא יא א]. אבל רב סבר שבכל דבר אין משכון קונה אלא כנגדו, ושפיר קא מותיב מהא דרבן שמעון בן גמליאל, ובעל כרחך שרב מודה בקרקעות, אבל רבי חייא בר יוסף אינו מחלק בין מטלטלין לקרקעות.
[13] אפילו לענין "מי שפרע" לא זכו הלקוחות במלח, אלא כנגד מעותיהם. ואם תאמר: אפילו אם לא קנה הערבון אלא כנגדו, ובשאר המקח יכול המוכר לחזור בו בלא שיקבל על עצמו מי שפרע, מכל מקום הרי רבי חייא בר יוסף התחייב למכור, והרי מי שאינו עומד בדיבורו, נקרא "מחוסר אמנה" כמבואר להלן מט א! ? תירץ הריטב"א: יש לומר שרבי חייא בר יוסף סבר כרב דאמר לקמן דברים אין בהם משום "מחוסר אמנה". [דלא כרבי יוחנן שם, וראה במהרש"א שם]. אי נמי, והוא הנכון, דאפילו רבי יוחנן מודה דכיון דאייקור פירי ליכא משום מחוסרי אמנה, ולא אמר רבי יוחנן אלא כשלא נשתנה השער. [ראה עוד ב"פני יהושע" כאן ד"ה ואלא ולהלן מט א ד"ה שלא ורבי עקיבא איגר שם ד"ה מיתיבי]. והרש"ש כתב: כיון דיהב ליה מקצת דמים, על כרחך לא סמכי דעתייהו אדיבוריה, ושוב אין כאן משום מחוסר אמנה, כדאמר לקמן [מט א] בבנו של רבי יוחנן בן מתיא. [לפי דברי הרש"ש שנתינת מקצת מעות היא משום לא סמכא דעתייהו, יש לתת טעם מדוע מקדמה נקראת "ערבון", היות והיא כמו משכון שלא יחזור בו].
[14] כתב רש"י: אסמכתא - הבטחת גוזמא שאדם מבטיח את חבירו לסמוך עליו שאם לא יקיים תנאו יתן כך וכך. והרשב"ם [בבא בתרא קסח א] כתב: אסמכתא - המבטיח לחבירו דבר, על מנת שיעשה דבר לעתיד, וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים הדבר כשיגיע הזמן, וכשיגיע הזמן יאנס ולא יוכל לקיים. לא קניא - ואינו נתפס בתנאו, ולא יפסיד בכך. וביאר ב"דבר יעקב" [אות ט] שרש"י ורשב"ם פליגי אם לשון "אסמכתא" קאי על המבטיח שסומך על עצמו, או על מי שהבטיחו לו שיסמוך על המבטיח, וראה שם שציין עוד לשונות הראשונים.
[15] רמב"ם מכירה יא ב. וראה ב"דבר יעקב" [שם] שחקר אם אסמכתא לא קניא מדאורייתא או דהוי רק תקנת חכמים, והביא שם שהמרדכי [בבא קמא סימן מו] כתב שהוא מדרבנן ועל כן בהקדש וצדקה קניא, דלא תיקנו שלא תקנה, אך הריטב"א [נדרים כז ב] כתב בביאור דברי הרמב"ן שאסמכתא קונה בגיטין וקידושין משום שיש לו גמירות דעת וכמו כן סובר הרמב"ן שאסמכתא קונה בהקדש וצדקה [וחולק על הגהות אשרי]. ויש לומר לדעת הרמב"ן שאסמכתא לא קונה מן התורה כי אין גמירות דעת, אלא שבגיטין קידושין הקדש וצדקה יש גמירות דעת ועל כן אסמכתא קונה. [ראה ר"ן בנדרים פז א ד"ה והלכתא שכתב חילוק זה, בין גיטין וקידושין והקדש לשאר הלכות לענין חזרה תוך כדי דיבור].
[16] כתב רש"י: הנותן ערבון, לא דמי לההיא דלעיל, דזה אינו פריעת מקצת מעות, אלא ערבון ומשכון לקנוס את החוזר בו. וראה לעיל הערה 13 על פי דברי הרש"ש. [ולפי המשך הסוגיא נראה שערבון זה ניתן גם כתחילת תשלום וגם כמשכון לקנס, והיא היא לשון רש"י ערבון ומשכון, וכן נראה בתוספות רי"ד. וב"דבר יעקב" הביא שכעין זה כתב בספר "בית אהרן"].
[17] הפסדם של המוכר והלוקח, אם יחזור אחד מהם, שוה - הלוקח יפסיד את הערבון, והמוכר יפסיד מן המקח כמו ערך הערבון. [ומה שהמוכר יכפול את הערבון, הוא היות וקיבל מן הלוקח את הערבון עצמו].
[18] א. תוספות. כי אי אפשר לפרש "אכפול לך ערבוני" - לא תקבל את החפץ, אלא תקבל ממני, בתור קנס, מעות בסכום כפול מן הערבון, כי אם כן, לא זכה הלוקח במקח אם חזר בו המוכר, ולמה קנה לוקח כנגד ערבונו לדעת רבי יהודה. ב. ויש שפירשו דהני מילי כשאין ערך הערבון מגיע לחצי משיווי המקח, כגון שהמקח הוא בשלשים דינר, ונתן לו עירבון עשרה דינרים; אם חזר בו הלוקח, הפסיד הלוקח עשרה דינרים שנתן למוכר בערבונו, ואם חזר בו המוכר, הרי ערך עשרים דינרים מן המקח קנוי ללוקח, ושליש ממנו - ערך עשרה דינרים, ישאר בידי המוכר, ונמצא שהמוכר הפסיד ערך עשרה דינרים. אבל אם ערך הערבון הוא חצי משיווי המקח או יותר, לא שייך תנאי זה, שהרי אי אפשר שאם לא יחזור בו המוכר, יהיה כל החפץ של הקונה, והלוקח חייב להשלים למוכר את מעותיו, ואילו אם יחזור בו המוכר יפסיד יותר - כל החפץ יהיה של הקונה, ומעות אינו מוסיף על מה שנתן מתחילה בערבון. ג. והרמב"ן תמה: אפילו אמר המוכר "מעכשיו" במה קנה הלוקח שיצטרך המוכר לכפול לו. ותירץ: נראה שלא אמרו כן אלא כשקנו מידו בקנין סודר, אי נמי יש לפרש: אכפול לך ערבוני - שתקנה בקרקע שלי כפלים במעותיך, והיינו ערבון. [הקרקע היא ערבון על המקח, מצד המוכר].
[19] רש"י. משמע, שרש"י סובר: אסמכתא לא קניא לרבי יהודה, אפילו כאשר נותן לחבירו חפץ בידו, ואומר לו זה יהיה קנוי לך אם לא אעשה כך וכך וכיוצא. אך הרמב"ם [מכירה יא ג] כתב שהמוכר קנה את הערבון היות והוא תחת ידו, ורק אם המוכר חזר בו אין מחייבים אותו לכפול הערבון, שזו אסמכתא ועדיין לא קנה. כי לדעת הרמב"ם דווקא בהתחייבות על העתיד - כשאומר אתן או אשלם, נחלקו התנאים, ולא כשנותן עכשיו מתנה או מוחל לו חוב. [וראה בראב"ד שם ובר"ן נדרים כז ב, ו"קהילות יעקב" נדרים סימן כא]. נמצא שלדעת הרמב"ם לא נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה אם המוכר זכה, ורק בזכותו של הלוקח נחלקו, וכתבו הראשונים שלשון דיו שיקנה ערבונו מסייע ליה. וראה ברמב"ן שמלשון התוספתא [שהיא היא הברייתא שהובאה בסוגיין, אלא ששינו את לשונה במקצת, כדרך בעלי התלמוד] משמע כדברי רש"י שאף הלוקח לא ימחול על ערבונו אם הוא יחזור בו. [וראה עוד ראיות בנמוקי יוסף, וגם פירש שם את לשונו של רבי יהודה לשיטת רש"י]. ובריטב"א כתב: הכא שאני, דכיון דשניהם קנסו עצמן, אנן סהדי שלא קנס עצמו הלוקח, אלא על דעת שיהא קנס המוכר קיים לכפול, וכל שלא נתקיים אצל המוכר משום אסמכתא, אף אצל הלוקח אינו דין שיתקיים. ב. כתב המאירי: אף למאן דאמר, אין ערבון קונה אפילו אם נתן לו את הערבון, מכל מקום רשאי המוכר לומר: המעות לא יצאו מתחת ידי, או קבל מקחך, או הנח המעות, ואין בית דין נזקקים להחזירם, אלא שמכל מקום הוא מחזיק בהם באיסור.
[20] רש"י. וכתבו התוספות: אמנם המוכר אינו יכול לחזור בו לגמרי, וחייב הוא לקיים את המקח לכל הפחות בשיעור דמי הערבון, אך הלוקח אינו מחוייב לקבל חצי מן המקח, ויכול הוא לומר: אם אינני מקבל את כל המקח, אינני מוכן לקבל רק חלק ממנו, כי לא ניחא לי בו, ורוצה אני במעותי.
[21] כך צריך לומר, וכן הוא לקמן עז ב.
[22] רש"י [על פי הר"ן וראה עוד לשון רש"י עז ב], והראשונים תמהו על דבריו: הלא רבן שמעון בן גמליאל מתייחס אל דברי רבי יוסי ורבי יהודה, והם דברו באופן שנתן משכון על המקח, לקונסו אם לא יקיימנו, ולא מיירי כשנתנו בתורת ערבון שיקנה את הכל! ? ועוד, אם כשנתנו סתם לתחילת פרעון קנה לגמרי, נתנו בתורת שיקנה את הכל לא כל שכן, הרי זה וזה דעתו לפרוע המותר, וכי בשביל זה שפירש שנותן לו לקנות את הכל, גרע טפי! ? ועל כן פירשו [ראה תוספות רבינו פרץ וריטב"א]: ש"ערבוני יקון" משמע שיהיה משכון על המכר, שאם אחזור בי - תקנה את ערבוני. ובאופן זה אמר רבי יהודה שאינו קונה אלא כנגד מעותיו, וטעם הדבר: היות שלא נתנו אלא בתורת משכון וקנס, אין כוונתו לתורת מקצת פרעון שקונה הכל, ומכל מקום קונה הוא בתורת דמים, על כל פנים כנגד מעותיו, שאף על פי שהוא קנס את עצמו, מכל מקום דעתו היתה שיקנה בו, אבל אם נתן לו מעות בסתם, הרי הם תחילת פרעון שיקנה הלוקח את הכל ושאר המעות יזקפו עליו במלוה. [גם בדברי הר"ח משמע שדברי רשב"ג מתייחסים לדברי רבי יהודה]. ויש שפירשו [ראה תוספות ותוספות הרא"ש]: רבן שמעון בן גמליאל התייחס לדברי רבי יוסי, שאותו שאמר בתחילה שאם הוא יחזור בו יהיה ערבונו מחול למוכר, וכאשר יחזור בו המוכר יכפול לו ערבונו, צריך להוציאו בלשון קנין. כגון שאמר "ערבוני יקון" שמתפרש: אם אחזור בי יהא קנוי לך, ומשמע נמי לשון יקנה, שיהיה קונה לו במקח את שויו יותר מכדי הערבון, כלומר שתכפול לי ערבוני]. וראה עוד מה שפירשו רבי יוסף טוב עלם [ב"שיטה מקובצת"] תוספות רי"ד והר"ן. ב. כתב בספר "אבן האזל" [מכירה א ד]: רש"י ותוספות חולקים במחלוקת הסמ"ע והט"ז [קצ א] אם קנין כסף הוא על ידי שנותן לו פרוטה בתחילת פרעון והשאר זקף עליו במלוה, או דאינו אלא מעשה קניין לקיום המקח. דהנה הט"ז הוכיח שסגי בנתינת פרוטה לקיום המקח, מהא דאם אמר ערבוני יקון קנה הכל. אך באמת זה עצמו כוונת רש"י, דאם נתן כסף רק בתורת קנין ולא לשם דמי המקח לא מהני. דאין קנין כסף אלא כשנותן את דמי המקח [או מקצתם]. וכתב שם ב"אבן האזל" שהרמב"ם מחלק בין קנין כסף במקח וממכר, לבין קנין כסף בקידושין, בקידושין אינו אלא מעשה קנין, ובמקח וממכר הוי תחילת פרעון לשיווי המקח [ראה מה שהובא בזה בהערה לעיל מו ב]. ג. נחלקו הראשונים: האם רבן שמעון בן גמליאל בא לפרש את דברי תנא קמא [וכן משמע בתוספות], או שהוא חולק על רבי יהודה, כדאמרינן [עירובין פא ב]: כל מקום שאמר רשב"ג: "במה דברים אמורים", אינו אלא לחלוק על דברי תנא קמא - "שיטה מקובצת".
[23] כתב הריטב"א: גוזמא בעלמא נקט, לומר שהדמים הנשארים חוב הם אצלו, ואינם מעכבים בקניית השדה, אבל שורת הדין שאפילו זמן שלשים יום אין לו, שלא אמרו אלא בסתם מלוה, אבל במכר חייב לפרעו לאלתר, אם לא קצץ זמן.
[24] רש"י. וב"שיטה מקובצת" בשם תוספות מכתב יד הקשה: מה בכך שכנגד כולו הוא קונה, מכל מקום קרינא "לא יגוש" באידך פלגא! ? ויש לומר [וכן כתבו עוד ראשונים]: מלוה על המשכון אינו משמט, כדדריש בספרי: "את אחיך תשמט ידך", ולא של אחיך בידך, מכאן למלוה על המשכון שאין שביעית משמטתו. וסבר רבן שמעון בן גמליאל: היות ובעל חוב קונה משכון, ומשכון כנגד כולו הוא קונה, על כן, אפילו אינו שוה אלא פלגא, חשיב כאילו של אחיו בידו לגמרי. ולישב שיטת רש"י יש לומר שעל ידי משכון מעט לא קרינן ביה "לא יגוש" כי אינו מחזיר לו עד שיפרענו כל חובו - על פי רמב"ן להלן פב א, ראה שם.
[25] לאו דווקא "נכנסה" דהא קיימא לן [ערכין כח ב]: אין שביעית משמטת אלא בסופה. [וראה ברש"י גיטין לז ב ד"ה המחזיר].
אבל מי שפרע מדור המבול וכו'. אביי אמר אודועי מודעינן לי' דההוא גברא מיחייב לשמים. רבא אמר מילט לייטינן ליה בשמיה. וקי"ל כרבא מדאמר ליה ר' יוחנן לר' חייא בר יוסף הב ליה ואי לא קביל עלך מי שפרע שמעינן מר' יוחנן תרתי עובדא. חד מילט לייטינן ליה וחד ערבון כנגד כולו הוא קונה.
איתמר ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה. ומותבינן לי' לרב מהא דתניא הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בך ערבוני מחול לך וכו' עד ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו.
אמר רשב"ג במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקון התם אמרינן דיו שיקנה כנגד ערבונו אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהן ת"ק זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפי' לאחר כמה שנים. כדאותבינן מינה לרב ש"מ דהני ת"ק זוזי ערבון נינהו וקתני קנה הכל ואמרינן מאי לאו הוא הדין למטלטלי דאי יהיב עלה ערבון סתם ולא פריש ערבוני יקון קנה ההוא מטלטלא כולה קשיא לרב ופריק רב לא במקרקעא קנה הכל במטלטלא לא קנה אלא כנגד ערבונו.
ומאי שנא מקרקעא ממטלטלא. ומשנינן קרקע דקני ליה בכספא לגמרי כדתנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף וכו' גם בתתו עליו ערבון סתם קנה כולו אבל מטלטלא דכספא לא קנה לה לגמרי כדתנן ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה ולא אמרינן דקני לה בכספא אלא לקבולי עליה מי שפרע גם בתתו ערבון סתם עליה לא קנה [אלא] כנגד ערבונו לקבל עליה מי שפרע. ודין זה עתיד אני לפרשו בפ' השוכר את האומנין פי' יפה כי שם מקומו.
ואמרינן לימא כתנאי המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שמיטה אף על פי שאינו שוה אלא פלג אינו משמט דברי רבן שמעון בן גמליאל. ר' יהודה הנשיא אומר אם היה המשכון כנגד החוב אינו משמט ואם לא משמט דייקינן דהאי אינו משמט דקאמר רשב"ג בכולו קאמר והוא הדין לערבון. ור' יוחנן כרשב"ג. ורב כרבי יהודה הנשיא. ודחי' לא וכו' ופשוטה היא.
נתקיימו התנאים. תמהני אפילו אמר מעכשיו נמי במה קנה לוקח שיכפיל לו ונראה שלא אמרו כן אלא בשקנו מידו ובתוספתא קתני והלה כותב וכו' עוד יש לפרש אכפל לך ערבוני שתקנה בקרקע שלי כפלים במעותיך והיינו ערבון.
ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד מעותיו, פרש"י ז"ל לא זה יכפול ולא זה ימחול אלא יקנה כנגד מעותיו וחוזרין על השאר ויש מי שחולק ואומר שמי שמחל מחילתו מחילה כיון דמתפיס ליה ערבון קני מעכשיו דכמ"ד ליה מעכשיו דמי ולשון דיו שיקנה כנגד מעותיו הזקיקו לומר כן כלומר לא יכפול לו אלא שיקנה כנגד מעותיו ואי קשיא לך הא דתנן הלוהו על שדהו ואמר לו אם לא נתתי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלך הרי היא שלו ואוקי' בגמרא בדא"ל מעכשיו אלמא אי לא אמר מעכשיו לא קנה לא מילתא היא חדא דהתם מוכר אוכל פירות ועוד דשאני ארעא דבחזקת מרה קיימי ואינו נראה כמזכה מעכשיו אלא במטלטלים.
ומצאתי בתוספתא (א, ט) שנים שנתעצמו זה בזה ואמר אחד מהן לחבירו אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני יהא לך בידי כך וכך תבע פירש הגיע זמן ולא בא יתקיים התנאי ד"ר יוסי ור' יהודה אומר היאך זוכה זה בדבר שלא בא לידו אלא ינתחנו משכן לו בית משכן לו שדה וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי ד"ר יוסי א"ר יהודה היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו וכו' עד הנותן ערבון לחבירו על הבית ועל השדה וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום והלה כותב לו אם אחזור בך הריני כופל לך ערבונך והגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי ד"ר יוסי א"ר יהודה היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו קתני הגיע זמן ולא נתן שהלוקח שאמר אם לא נתתי לך לא השלים תנאו וקאמר ר' יהודה שאינו מכור אלא נותן לו ערבון שלו וקתני נמי האיך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלמא אינו זוכה בערבון שתחת ידו שאלו למוכר שחזר היל"ל היאך זה זוכה בדבר שלא בא לתוך ידו כדקתני רישא אלא ש"מ שלא זה ימחול ולא זה יכפול.
וזו הבריתא היא השנויה בכאן בגמרא אלא ששינו את לשונם במקצת שכן דרך בעלי הגמרא לשנות לשון הבריתות כדי להוסיף בהן פי' או לקצר ואפילו במשניות זרעים וטהרות תמצא כן.
וכמדומה לו ששמע השומע חילוק אחר בין מטלטלים לקרקעות וזה הוא ששנו בתוספתא המלוה את חבירו על המשכון וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין פה ולא חלק בה ר' יהודה ונראה מפני שב"ח קונה משכון מטלטליין מעכשיו כדר' יצחק כל תנאים שהתנה עליו קיימין שהרי קנה מעכשיו ובהכי שייכא שמעתא דפסחים פ' כל שעה דמשמע התם דאי זבין מלוה ואקדיש משכון שבידו ולא פדאו והוחלט למלוה קנה לוקח דלמפרע הוא שלו מדברי ר' יצחק דאמר מהשתא יש לו בגוי' ומיהו קשיא למאן דסבר דהא דר' יצחק לא אמרה במשכנו בשעת הלואתו והכא מדקתני המלוה ש"מ משכנו בשעת הלואתו הוא אלא הטעם מפני שהוא כמוכרו לו מעכשיו וזה הדין אינו בקרקעות שאינו כמוכר שאדם עשוי שלא למכור קרקעותיו ולפיכך אינו נראה כמזכה מעכשיו וכדתני' משכן לו בית וכו' ותנן נמי הלוהו על שדהו וזהו החילוק ששמע השומע בין מטלטלין לקרקעות.
והוי יודע דה"מ כשאומר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך ולא לך עלי אבל א"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי משכוני שלך ואני אשלם מעותיך והם עלי כמלוה שלויתי ממך אפילו משכון לא קנה דהיכי ששעבוד המלוה על המשכון אינו אלא כמוכרן לו מעכשיו אם לא נתן לאותו היום אבל הכא כיון שעדין חיוב ההלואה עליו לא קנה משכון שהרי סלק שעבוד המלוה מן המשכון והטילה על הלוה וכיון שלא מחמת מעותיו הללו קנאו ה"ל כאומר ערבוני מחול לך שאינו מחול והיינו דקתני הגיעו משכון בין רע בין יפה כלומר שאם רע הוא אבד מעותיו ואם יפה הוא זכה במשכונו.
כתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו וגמר לה מדאמרי' במסכת קידושין פ"ק בני רב הונא זבון ההוא אמתא בפריטי וכו' עד אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן ואין ראיה זו ברורה דהתם לענין מיקנא ממש הוא שעבד כנעני נקנה בכסף, ואם נאמר דמשום דלא אמר להו לקבולי עליה מי שפרע למד הרב ז"ל דבר זה אין זו ראיה שהרי רב חסדא לא א"ל לההוא גברא לקבולי עליה מי שפרע ואמרו הגאונים ז"ל שמקבל, ועוד שלא מצינו מי שפרע בקרקעות לפי שקנין גמור שלהם בכסף לא תקנו, ואע"פ שלא קנה בכסף כגון במקום שכותבין את השטר או בדבר אחר גורם אין מוסרין אותו למי שפרע לפי דעתו נ"ע.
ויש לסמוך דברי רבינו הגדול ז"ל מיהא דאמרי' לעיל ואי אמרת מעות אינן קונות אמאי קאי באבל אמרו אלמא לר' יוחנן היינו טעמא דקאי באבל אמרו משום דמעות קונות הילכך משכון דלא קני כלל לא קאי באבל אמרו, ואע"ג דמפרקינן משום דברים ומעות לריש לקיש הוא דאית ליה הכי ואנן מיהא כרבי יוחנן קי"ל ואיהו סבר טעמא משום דאוריתא קנו מעות אבל קשה לנו שהרי אפי' נתן לו מעות ואין לזה פירות קאי עליה באבל אמרו כדאמרי' בפרק איזהו נשך בההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבח מוה כלומר שנתן מעות לאחר ליקח לו נדוניא ולקח בו וחזר בו החתן ואמרי' עלה דמקבל מי שפרע ואע"פ שלא היה לו לשליח נדוניא אלא מאחר שלקחה וכמו שאפרש לדעת רבינו הגדול ז"ל בס"ד.
ובירושלמי (ד, ב) א"ר יוסה ש"מ בר נש דיהב לחבריה עשרה דינרין וא"ל ע"מ תקום לי בהון מאה גרבין כיון ששלח ידו בהם צריך להעמיד לו מקחו, פי' אע"פ שאין לו ואם אינו מעמיד לו מקבל עליו מי שפרע ועוד דהא סיתומתא מדאוריתא לאו כלום הוא, ואפ"ה קאי עליה באבל אמרו כדאיתא בפרק איזהו נשך, וטעמא משום דסמכא דעתייהו.
ומיהו יש סיוע לדברי רבינו הגדול ז"ל ממקום אחר דגרסי' בירושלמי במסכת קידושין פרק האיש מקדש קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע בקש להעמידו מקח, נשמעיניה מן הדא והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו, תני ר' חייא אם יש לו יין חייב ליתן לו, פי' ואין בו משום רבית שכיון שרצו להעמיד מקחן מקח הוא ואינה הלואה גרידא אע"פ שיכולים לחזור בהם שמעינן השתא שאין מי שפרע במלוה כשם שאינה בקרקעות מעולם, מעתה יש לומר כן במשכון במטלטלין שאין בו מי שפרע.
ושוב נמצא מפורש בירושלמי במסכת שביעית ר' זעירא אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן הנותן ערבון טבעת לחבירו ורוצה לחזור בו חוזר ואינו מקבל מי שפרע, ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו זהוב א"ל טבעת א"ל מה בין זהוב לטבעת א"ל זהוב דרכו להשתנות טבעת בעינא הוא פירש שאם נתן לו זהוב ערבון בדרך משכון כיון שדרכו להשתנות ולתת בתורת דמים קנה דכמעות דמי אבל משכון מטלטלי לא וה"ה לנסכא ולכל מילי דלא טבעא דלא קאי באבל אמרו, וזו ראיה מפורשת כדברי רבינו ז"ל:
אלא קשה לריש לקיש וכו'. הא דלא אוקמה בסיטון נכרי, כתוב בתוספות דסיטון הוא המוכר בלח כגון יין ושמן, וכדתנן (ב"ב פח, א) הסיטון מקנח מדותיו וכו', ואמר רשב"ג לא שנו אלא בלח וכו', ואין לוקחין יין מן הנכרי, וכן שמן היה אסור מתחלה (ע"ז לה, ב). ואינו נכון, שנצטרך להעמיד מתניתין דלוי בזמן שהיה השמן אסור. ועוד, דאפילו מעיקרא לא נאסר בהנאה, והרבה לוקחין אותו לדברים אחרים. ועוד, שהסיטון אינו מי שמוכר בלח בלבד, אלא המוכר הגדול שמוכר לחנונים הוא הנקרא סיטון, ואמרו כי אדרבה על שם שמוכרין תבואה נקראין כן, שהחטים בלשון יון נקרא סיטון. וי"ל דמכל מקום כיון דנקט סיטון ולא נקט שאר בעלי אומניות כגון ספר וספן משמע ליה ישראל.
ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו. פירש רש"י ז"ל לא זה יכפול ולא זה ימחול אלא [לא זה ולא זה יכולין לחזור מלקיים מן המכירה] כנגד מעותיו וחוזרין על השאר. נראה שהוא ז"ל סובר, דאסמכתא דלא קניא אפילו בדיהיב ליה, דאמר ליה זה קנוי לך אם לא עשיתי כך וכך, או אם תעשה כך וכך לא קנה, דיש אומרים דבדיהיב ליה קנה, ולא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה אלא באכפול לך ערבונך, אבל בערבוני מחול לך לא פליגי, והלשון דיו שיקנה כנגד ערבונו מסייעם קצת. ומיהו נראין דברי רש"י ז"ל, ומתניתין דפרק איזהו נשך ומאי דאתמר עלה בגמ' מסייעו, דתנן התם (לקמן בבא מציעא סה, ב) הלוהו על שדהו ואמר לו אם (נתת) [אי אתה נותן] לי מכאן ועד יום פלוני הרי היא [שלי הרי היא] שלו, ואמרינן עלה בגמרא (סו, א), והא אסמכתא היא, ואוקימנא בדאמר ליה מעכשיו, והלוהו על שדהו, דהעמידו בשעת הלואתו, ולוקח אוכל פירות משמע, אלא אם תדחוק, דשאני ארעא דלעולם בחזקת מריה קיימא. ועוד יש ראיה לדברי רש"י ז"ל, מדתנן בפרק גט פשוט (ב"ב קסח, א), מי שפרע מקצת חובו וכו', הגיע זמן ולא פרע, ר' יהודה אומר לא יחזיר, ומפרש טעמא בגמרא, משום דאסמכתא היא ולא קניא, וההיא בשאמר לו אם לא פרעתי מכאן ועד יום פלוני, החזיר לו שטרו ומעות שנתתי לו יהו מתנה, דאי לא, אפילו תמצא לומר אסמכתא קניא, לא יחזיר, דשטר שלוה בו ופרעו הוא, ואחר שנמחל שעבודו אינו חוזר ומשתעבד בו (יז, א). ומיהו מסתבר לי בההיא, דעיקר האסמכתא על חזרת השטר היא, וכבר הארכתי בה בנדרים פרק ד' נדרים גבי מתפיס זכותיה בי דינא, והרמב"ם ז"ל כן כתב.
אבל בתוספתא נראה מפורש כדברי רש"י ז"ל, דתניא התם (במכלתין פ"א ה"ט) הנותן ערבון לחברו על הבית ועל השדה ואמר לו, אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום, והלה כותב לו אם אחזור בי הריני כופל לך ערבונך, והגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי, דברי ר' יוסי, א"ר יהודה היאך זוכה בדבר שאינו שלו, אלא נותן לו ערבון שלו, אלמא אע"פ שלא השלים לוקח התנאי, ולא נתן לו מעות (בשלום) [בשווי ה]מקח, אפילו הכי לא קנה מוכר את הערבון לדברי ר' יהודה, אלא נותן לו ערבון שלו, ואע"פ שהיה ערבון תחת ידו, אלמא אפילו במחול לך מחלוקת, והלכה כר' יהודה. אבל הרמב"ם ז"ל (הל' מכירה פי"א ה"ד) חלק בדבר.
והרמב"ן ז"ל כתב(בד"ה ר' יהודה) דלוה על משכון ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום ולא לך בידי אלא יצא משכוני כנגד מעותיך, הגיע זמן ולא נתן לו, קנה המשכון, והביא ראיה מן התוספתא (שם) דקתני המלוה את חברו על המשכון ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לך בידי כלום, הגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה, ולא מצינו ר' יהודה שנחלק בה. ונתן הוא ז"ל טעם בדבר, מפני שבעל חוב קונה את המשכון המטלטלין מעכשיו כדר' יצחק, לפיכך כל התנאים שהם מתנים עליו קיימים. ובהכי שייכא שמעתא דפסחים דמשמע התם (לא, א), דבמשכון מטלטלי, אי זבין או אקדיש מלוה אם לא פדאי לוה והוחלט בידו קנה לוקח, דלמפרע הוא שלו מדר' יצחק, דאמר מהשתא יש לו קנין בגויה, מה שאין כן בהלוהו על שדהו שאינו כמוכרו לו מעכשיו, שאין אדם עשוי למכור קרקעותיו, והיינו מתניתין דהלוהו על שדהו ומאי דאתמר עלה בגמרא.
הא דאמר ר' יוסי נתקיימו התנאים. איכא למידק, ואפילו אמר מעכשיו דליכא אסמכתא, במה קנה, ובמה הוא מתחייב בכפל. והרמב"ן ז"ל פירש (בד"ה נתקיימו) בדאמר ליה אכפול לך ערבונך שתקנה בקרקע שלי כפלים במעותיך.
ירושלמי (דפרקין ה"ב) ר' יעקב בר אידי ור' אבהו בשם ר' יוחנן טבעת אין בו משום ערבון. פי', לפי שהטבעת אין דרכו לתת אותו בתורת דמים אלא בתורת משכון, ומשום הכי לא קנה, והוא הדין לנסכא ולכל מילי דלאו טבעא. והכין נמי משמע בירושלמי במסכת שביעית (פ"י ה"ד), דגרסינן התם, ר' זירא א"ר אבהו בשם ר' יוחנן הנותן ערבון טבעת לחברו ורוצה לחזור בו,חוזר ואינו מקבל מי שפרע. ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו זהוב אמר ליה טבעת. אמר ליה מה בין זהוב לטבעת. א"ל זהוב דרכו להשתנות, טבעת בעינה היא. פי' שאם נתן לו זהוב ערבון בדרך משכון, כיון שדרכו להשתנות ולתתו בתורת דמים קני, דכמעות דמי, אבל משכון מטלטלי לא. וזה כדברי הרי"ף ז"ל (הובא לעיל ע"א בד"ה הא דא"ר חסדא) שאמר בדברים ומשכון לא קאי באבל אמרו.
ערבוני יקון פירש"י ז"ל שאמר בפי' שיקנה בערבון זה כל הקרקע והא לאו מלתא היא כיון שמתחילת פסק לתת לו יותר ולא נהירא וי"מ בד"א בזמן שא"ל ערבוני יקון כלומר שלא פסקו דמי השדה אלא שהקדים לו קצת מעות וא"ל ערבוני יקון דבכה"ג לא סמכא דעתי' דמוכר אבל היכא שפסק עמו לתת לו השדה באלף זוז ונתן לו מהם ת"ק זוז קנה הכל דבכה"ג סמכא דעתייהו נתקיימו התנאים וא"ת ובמה קנה זה שיתחייב הלה לכפול לו ערבונו וי"ל בשקנו מידו והכי מוכח בתוספתא א"נ י"ל דה"ק לי' אכפול לך ערבונך שתקנה במעותיך כפלים בקרקע שלו ובכה"ג וודאי קנה שהרי בכסף הוא קונה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
כבר ידעת שהקרקע נקנה קנין גמור בכסף והמטלטלין נקנין בו לענין קבלת מי שפרע נתן עירבון והוא ענין שנותנין דמים מועטים אפילו שוה פרוטה לפסיקת דמים מרובים לכונת גמר מכירה ונקראת בלשון לעז אראש אף זו כנגד כלו הוא קונה ובקרקע קנה כלו לגמרי ובמטלטלין קנה כלן לענין מי שפרע וזה שאמרו בקרקע שאם מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת זכה בכלן ובלבד בשנתן דמי כלן הא דמי מקצתן לא קנה אלא כנגד מעותיו פרושו דמים על כלם או עירבון על כל אחד ואחד או שמא הואיל ולא נתן דמים לגמר מכירה שהרי בחזקה קנה אין חזקת קרקע אחד מועיל לאחרים אלא בנתינת דמים על כלם נתן מקצת דמים אלו בסתם ר"ל שלא הזכיר אם לכונת גמר קניה אם בתורת פרעון ר"ל שיהיו מקצת הדמים לפרעון והרי השאר עליו חוב קנה מסתמא שאף בזו לגמר קנין קבלו ומקצת הדמים הנשארים עליו חוב ובלבד שלא היה המוכר רודף אחריו ויוצא ונכנס על הנשאר הא אם היה יוצא ונכנס גלה בדעתו שאינו רוצה בגמר הקנין ורשאי כל אחד משניהם לחזור ויתבאר במסכתא זו שאם חזר הלוקח יד המוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך רצה אומר לו הילך מן הקרקע כנגד מעותיך ומזיבורית שבו ואם המוכר חזר בו יד הלוקח על העליונה אומר לו תן לי מעותי או אם רצה אומר לו תן לי מן הקרקע כנגד מעותי ונוטל מעידית שבו ואם מכר שדהו מפני רעתה אע"פ שיוצא ונכנס קנה הכל כמו שיתבאר במסכתא זו בפרק השוכר את האמנין:
ניתן ערבון זה שלא לגמר מכירה אלא דרך קנס שאם יתחרט הנותן יהא ערבונו מחול ואם חזר המקבל יהא כופל להלה ערבונו אין זה כלום אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא וגדולי המחברים פסקו שאם חזר בו הלוקח ערבונו מחול הואיל והוציאו מרשותו והלה קבלו והוא תחת ידו דעתו סומכת וגומרת שהרי אף באסמכתא שיש עליה משכון אמרו קצת מפרשים שאינה אסמכתא כמו שהתבאר אבל אם חזר בו המוכר אינו חייב בכפל וגדולי המפרשים חולקין עליהם אף בראשונה אלא אם כן התפיס זכותו בבית דין שהוא מחילה על זכותו ושלא יהא אנוס ושיקנו ממנו בבית דין חשוב כדין קניית אסמכתא כמו שיתבאר במקומו ומ"מ אף הם מודים שרשאי המוכר לומר המעות לא יצאו מתחת ידי או קבל מקחך או הנח המעות ואין בית דין נזקקים להחזירם אלא שמ"מ הוא מחזיק בהם באיסור:
נתן ערבון והתנו שאם חזרו בהם ערבונו יקן ר"ל שיקנה לו מיהא כנגד ערבונו קנה כנגדו והשאר אף מי שפרע אין בו והרי הוא כדברים בעלמא לא נתן לו דמים כלל אלא שהניח משכון עליהם הן במקצתן הן בכלם הן בתורת פרעון הן בתורת ערבון אין זה אלא כדברים בעלמא בפירוש אמרו במסכת קדושין ח' ב' בני רב הונא בר אבין זבון אמתא בפריטי לא הוו להו זוזי אותיבו ניסכא עלוויהו לסוף איקר אמתא אתו לקמיה דר' אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן כמו שביארנו שם:
הניח עליהם מטבע של זהב יראה לי שלענין זה מטבע הוא קרוי ולא פירא וקנה בדמים אחרים ויראה לי שלזו רמזו בירושלמי במסכת שביעית הנותן ערבון טבעת לחברו ורצה לחזור בו חוזר ואינו במי שפרע בעי ר' זעירא זהוב אמ' ליה טבעת אמ' ליה ומה בין זהוב לטבעת זהב עשוי להשתנות טבעת אינו עשוי להשתנות:
איתמר ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה ור' יוחנן אמ' כנגד כולו הוא קונה פי' בקנין דמטלטלין פלייג דלא הוי אלא לקבל עליו מי שפרע ומשום דקים ליה לתלמודא דבהכי פליגי משום הכי אתייה לפלוגתייהו על מתני' דמי שפרע וערבון קורא מקצת הפרעון כגון שמכר לו מטלטלין במאה דינרים ופרע לו מעם חמשים. רב אמר כנגד החמשים שפרעו קונה וקבל עליו מי שפרע ולא כנגד הכל שאם בא לחזור בו אינו מקבל מי שפרע אלא כנגד החמשים ובשאר החמשים אינן אלא דברים בעלמא ואפילו מי שפרע אינו מקבל ור' יוחנן סבר כיון שהתחיל לפורעו במקצת כנגד הכל הוא קונה והשאר הן עליו כמלוה. ודוקא בקנין מטלטלין פליגי ולקבל עליו מי שפרע בקנין הקרקע שהיא נקנ' קנין גמור בכסף ל"פ אלא מודים הם בכנגד כולו הוא קונה והכי משמ' שיקל' וטריא בשמעתא ולא כפת' המורה:
מיתבי הנותן ערבון פי' גם זה מקצת פרעון הוא אלא התנאי שעש' ביניהם הוא משונה מערבון דפליגי ביה רב ור' יוחנן שזה התנה לו ואמר לו אם אני חוזר בך הערבון זה יהא מחול לך והלה אמר לו ואם אני חוזר בך אכפיל לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי רי' יוסי דקסבר אסמכתא קניא ר' יהודא אמר דיו שיקנה כנגד ערבונו פי' דקסבר אסמכתא לא קניא אלא כנגד הערבון הוא קונה את הקרקע שהקרקע נקנה בכסף ולא קנה אלא כנגד המקצת שנתן לו:
אמר רשב"ג במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני דהיינו מקצת הפרעון הזה יקנה לו כלומר שכל סמך קנינם לא שמו אותם אלא בזה המקצת מפני התנאי שעשו ביניהם שהלוקח סמך לו בלבו לא יחזור בי המוכר כיון שקיבל עליו לכפול לי בערבון והמוכר נמי סמך לומ' לא יחזור בי הלוקח כיון שקיבל עליו להניח הערבון בחנם התם פליגי ר' יוסי ור' יהודא דמר אמר תנאו קיים ומר אמר יקנה כנגד ערבונו:
אבל אם מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזירו לו את השאר אפי' לאחר כמה שנים פי' כיון שנתן לו מקצת הפרעון ולא היה סמך קנינם אלא ע"ז המקצת אלא סמך עליו שיפרע לו השאר קנה כנגד הכל וחייב להחזיר לו השאר אפי' לאחר כמה שנים:
מאי לאו ה"ה למטלטלין דבסתמא קני להו כולהו פי' וקשיא לרב דאמר כנגדו הוא:
לא מטלטלא בסתמא לא קני כו' פי' ואינהו ל"פ אלא בקנין דמטלטלין ולקבולי מי שפרע אבל בקנין הקרקע דכ"ע כנגד כולו הוא קונה כך נראה לי פת' שיטה זו ופת' המורה לא נראה לי:
בעושה מעשה עמך. ולאו למימר דאביי לא דריש בעושה מעשה עמך דהא כולי עלמא היא בכולי תלמודא אלא דאביי סבר דכיון דמחמת יוקרא וזולא או דלא צריכא ליה הוא דהדר ביה לא יצא מכלל שארית ישראל וכו'. הריטב"א.
ונשיא בעמך. בסוף ד' מיתות גמר חבירו מנשיא וחרש. רבי חייא בר יוסף אודועי בעי. פירש ר"מ וניחא ליה לרבא אי לייטינן ליה כי רב חייא סמך על זה שהלוקח ימחול לו ולא יניח לקללו ומיהו פריך שפיר רב חייא אתא לקבולי עליה לטותא דרבנן כי גנאי הוא לו שיבא לקבל עליו אם אותו לא ימחול לו. הרא"ש ז"ל.
שמעתא דערבוני יקון
הוא סבר ערבון כנגדו בלבד הוא קונה. פירוש וליכא מי שפרע אלא כנגדו. ואם תאמר והא בשאר איכא משום מחוסרי אמנה ואף על גב דליכא מעות. יש לומר דאיהו כרב סבירא ליה דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. אי נמי והוא הנכון דאפילו רבי יוחנן מודה דכיון דאייקור פירי ליכא משום מחוסרי אמנה ולא אמר רבי יוחנן אלא כשלא נשתנה השער וכן עיקר. הריטב"א.
ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה. פירש רש"י בין בקרקעות וכו'. ולא נראה דהא בסמוך משמע דמודה בקרקעות דלא פריך ליה אלא ממטלטלים. לכך נראה דאין הכי נמי דלא מיירי אלא כמטלטלין תוספות חיצוניות. וכן כתב הריטב"א דלא דק מרן ז"ל במאי דקאמר במכירת קרקעות וכו' דהא בסמוך מוכח בהדיא דמודה רב בקרקעות וכו'.
ומורנו הרב נר"ו כתב בתשובה סימן אל"ף רכ"ז וזה לשונו: קראו תגר על רש"י דהא למטה מסקינן דכסף בקרקע קונה לגמרי וכן כתב הוא בהדיא למטה. ור"י ב"ש ז"ל סימן רע"ה תירץ דזהו לפום מאי דקסלקא דעתין אבל לפי המסקנא כסף קונה בקרקע לגמרי. ואם זו היא הקושיא יפה תירץ. אלא עיקר קושיא היא מי דחקו לרש"י לפרש כן בתחלת הסוגיא כיון דעובדא דרב חייא בר יוסף במטלטלי הוא קרקע מאן דכר שמיה ולפרושי ביה דלא כהלכתא דכנגדו הוא קונה. ומהר"י קולון תירץ דלשון קונה דחקה אותו דבשלמא אי איירי נמי בקרקע שייך לשון קונה אבל לענין מי שפרע לחודיה לא שייך לשון קונה. וגם זה אינו נוח לי דהא לפי המסקנא לא איירי אלא לענין מטלטלים ולענין מי שפרע ואפילו הכי לא קשיא לן לשון קונה. ותו דלשון קונה שייך שפיר לענין מי שפרע לשארית ישראל אשר לא וגו' והרב הנזכר דחק עצמו לתרץ לפי המסקנא לשון קונה עיין בשורש קס"ד. ולפי הספרים שלהם שכתוב כן בדברי רש"י ז"ל נראה לי לפרש דטעמא יהיב למלתיה מאי טעמא דמאן דסבירא ליה כנגדו הוא קונה משום דאפילו בקרקע אינו קונה אלא כנגדו ורבי יוחנן סבירא ליה דקרקע קונה כנגד כולו ומשום הכי במטלטלים נמי כנגד כולו הוא קונה לקבל מי שפרע דלא אסיק אדעתיה מאי דמתרצינן בסוף הסוגיא דכסף דקני לכוליה וכו' אלא קסלקא דעתין דקנין דקרקע וקנין מטלטלים שוין זה לקנות כנגדו קנין גמור וזה כנגדו לענין מי שפרע דאכתי לא ידעינן אי רבי שמעון בן גמליאל קאי לפרושי דברי תנאי קמאי במה דברים אמורים וכו' דמשמע דכולי עלמא מודו דכסף דקנה קרקע לכוליה קני לגמרי. כל זה כתבתי ליישב לשון רש"י לפי הספרים שלהם שכתב קונה כנגדו קנין גמור. אבל לספרים שלנו כתוב קונה קנין גמור כלומר כולו קנין גמור ואי מכירת מטלטלין קונה כנגדו ויתחייב מי שפרע וזהו ממש לפי המסקנא דכוונתו ז"ל לומר לא תטעה לומר שנחלקו הני אמוראי לענין קנין קרקע אלא מר סבירא ליה בשלמא קרקע דין הוא שיקנה קנין גמור בכולו אבל במטלטלין שאינו קנין גמור דיו שיקנה כנגד ערבונא ורבי יוחנן לית ליה האי טעמא אלא כי היכי דבקרקע קונה בכולו קנין גמור במטלטלים קונה בכולו לקבל מי שפרע. עד כאן.
מיתיבי הנותן ערבון וכו'. כתב רש"י ז"ל לא דמי לההיא דלעיל דזה אינו פריעת מקצת מעות וכו'. והקשו עליו מנא ליה הא דילמא היינו ההוא דלעיל ובין לרבי יוסי ובין לרבי יהודה אלא כנגדו מדינא ועל השאר פליגי אי אסמכתא קניא או לא ולא פלוג בין סתמא ליקון ואתא רבי שמעון בן גמליאל לאפלוגי בין סתמא ליקון. וכי תימא משום דמקשה תלמודא לרב מדרבי שמעון בן גמליאל ומצי למימר אנא דאמרי כתנאי קמאי אכתי קשיא על בעל התלמוד אמאי לא סבר הכי ויאמר לימא כתנאי. ותירץ ריב"ש דמשמע ליה לתלמודא דהאי ערבון דפליגי רבי יוסי ורבי יהודה לאו בערבון הניתן סתם בתורת פרעון משום דאי הכי לא הוה ליה למימר לרבי שמעון בן גמליאל אלא במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקון אבל לא אמר לו ערבוני יקון קנה ומחזיר את השאר אבל מדקאמר מכר לו שדה וכו' משמע דעד השתא לא איירי תנאי קמאי בהאי גוונא. את זה כתב לתרץ לפי שיטת רש"י אבל הוא כתב שיטה אחרת רחוקה מאד עיין שם.
אבל רש"י והתוספות ובעלי החידושין משמע להו בפשיטות דרבי שמעון בן גמליאל לפרושי אתי ולא לאפלוגי אתי ורבי שמעון בן גמליאל מודה להו היכא דאמר ערבוני יקון למר הכל דאסמכתא קניא ולמר כנגדו ותנאי קמאי מודו לרבי שמעון בן גמליאל היכא דנתן לו בתורת תחלת פרעון ומשום הכי מותיב לרב מכולהו תנאי משום דהכי משמע פשטה דלישנא דרבי שמעון בן גמליאל אמר רבי שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים וכו'. ונהי שהיה יכול לדחות מי סברת תנאי לא פליגי לעולם אימא לך דפליגי ואנא דאמרי כתנאי קמאי ואי הוה דחי הכי הוה ניחא ליה נמי היאך דהמלוה על המשכון דודאי תנאי היא דרבי יוחנן כדרבי שמעון בן גמליאל בתרווייהו ורב כתנאי קמאי וכרבי יהודה הנשיא. והדוחה אומר לעולם לאו תיובתא ולא תנאי כדמפרש ואזיל ודוק כי בזה תירצנו מה שהקשה מהרי"ק בשורש קס"ד. מורנו הרב נר"ו שם.
נתקיימו התנאים. תמהני אפילו אמר מעכשו נמי במאי קנה לוקח שיכפול לו. ונראה שלא אמרו כן אלא בשקנו מידו ובתוספתא קתני והלה כותב וכו'. ועוד יש לפרש אכפול לך ערבון שתקנה בקרקע שלי כפלים במעותיך והיינו ערבון. הרמב"ן.
רבי יוסי לטעמיה וכו'. ואם תאמר מאי סבירא ליה לתלמודא שהכניס בתוך הברייתא טעמיה דרבי יוסי. ויש לומר להודיענו דהאי ערבון דמיפלגו ביה רבי יוסי ורבי יהודה לא איירי בשנתנו בתורת תחלת הפרעון כדכתב רש"י דאי אמרת בשלמא בתורת קנס ליכא טעמא למימר דקנה כנגד כולו אלא מטעם דאסמכתא קניא אלא אי אמרת בשנתנו בתורת תחלת פרעון לא שייך טעמא דאסמכתא אלא ודאי הא ערבון דאפליגו ביה רבי יוסי ורבי יהודה היינו שנתנו בתורת קנס כפירוש רש"י. מ"ה נר"ו שם.
דיו שיקנה כנגד מעותיו. פירש רש"י לא זה יכפול ולא זה ימחול. משמע דאסמכתא שייכא אפילו במחילה. וקשיא לי מי עדיף לישנא דמעכשו דמבטל האסמכתא ממה שהוא תופס בשלו. ויש לומר דלשון מעכשיו משמע דמעתה רוצה להשתמש בין יתקיים התנאים או לא יתקיים ונתבטלה האסמכתא אבל המוחל אינו סומך לגמרי אף על פי שחברו תופס. מורנו הרב נר"ו שם.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: דיו שיקנה וכו'. פירש רש"י לא זה ימחול וכו' נראה מפירושו שאפילו הנותן ערבון יש בו משום אסמכתא וכן עיקר. ושלא כדברי הרמב"ם שכתב דכל שנתן ממונו ביד חברו בלשון אסמכתא גמר והקנה ואין בו משום אסמכתא. ולדבריו הכא הכי קאמר רבי יהודה אומר אם חזר בו המוכר דיו ללוקח שיקנה כנגד ערבונו וכבר הארכתי בזה במסכת בבא בתרא ומיהו נראה לי דשניא האי דכיון דשניהם קנסו עצמן אנן סהדי שלא קנס עצמו הלוקח אלא על דעת שיהא קנס המוכר קיים לכפול וכל שלא נתקיים אלא המוכר משום אסמכתא אף אצל הלוקח אינו דין שיתקיים ודוק. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן: דיו שיקנה כנגד מעותיו. פירש רש"י לא זה יכפול וכו' ויש מי שחולק ואומר שמי שמחל מחילתו מחילה וכו' כמו שכתוב בנמוקי יוסף. ואי קשיא לך הא דתנן הלוהו על שדהו ואמר לו אם לא נתתי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלך הרי היא שלו ואוקימנא בגמרא בדאמר לו מעכשו אלמא אי לא אמר מעכשו לא קנה. לאו מילתא היא חדא דהתם מוכר אוכל פירות. ועוד דשאני ארעא דבחזקת מרה קיימא ואינו נראה כמזכה מעכשו אלא במטלטלים. ומצאתי בתוספתא שנים שנתעצמו זה בזה ואמר אחד מהן לחברו אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני יהא לך כך וכך תבע פירוש הגיע זמן ולא בא יתקיים התנאי דברי רבי יוסי. ורבי יהודה אומר היאך זוכה זה הדבר שלא בא לידו אלא יתנחנו. משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי רבי יוסי אמר רבי יהודה וכו' אף הנותן ערבון לחברו על הבית ועל השדה ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום והלה כותב לו אם אחזור בך הריני כופל לך ערבונך והגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי רבי יוסי אמר רבי יהודה היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו. קתני הגיע זמן ולא נתן שהלוקח שאמר אם לא נתתי לך לא השלים תנאו וקאמר רבי יהודה שאינו מכור אלא נותן לו ערבון שלו וקתני נמי היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלמא אינו זוכה בערבון שתחת ידו. שאלו למוכר שחזר היה לו לומר היאך זה זוכה בדבר שלא בא לתוך ידה כדקתני רישא אלא שמע מינה שלא זה ימחול ולא זה יכפול. וזו הברייתא היא השנויה בכאן אלא ששינו את לשונה במקצת שכן דרך בעלי הגמרא לשנות לשון הברייתות כדי להוסיף בהן פירוש או לקצר ואפילו במשניות זרעים וטהרות תמצא כן וכמדומה לי ששמע השומע חילוק אחר בין מטלטלין לקרקעות וזה ששנו בתוספתא המלוה את חברו על המשכון וכו' ולא חלק בה רבי יהודה. ונראה מפני שבעל חוב קונה משכון מטלטלין מעכשו כדרבי יצחק כל תנאים שהתנה עליו קיימין שהרי מנה מעכשו ובהכי שייכה שמעתא דפסחים פרק כל שעה וכו' וכמו שכתוב בנמוקי יוסף. ומיהו קשיא למאן דסבר דהא דרבי יצחק לא אמרה במשכנו בשעת הלואתו והכא מדקתני המלוה שמע מינה משכנו בשעת הלואתו הוא אלא הטעם מפני שהוא כמוכרו לו מעכשה וזה הדין אינו בקרקעות שאינו במוכר שאדם עשוי שלא למכור קרקעותיו ולפיכך אינו נראה כמזכה מעכשו וכדתניא משכן לו בית וכו' ותנן נמי הלוהו על שדהו וזהו החילוק ששמע השומע בין מטלטלין לקרקעות. והוי יודע דהני מילי כשאמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך ולא לך עלי אבל אמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי משכוני שלך ואני אשלם מעותיך והם עליו במלוה שלויתי ממך אפילו משכון לא קנה דהיכא ששעבוד המלוה על המשכון אינו אלא כמוכרו לו מעכשו אם לא נתן לאותו היום אבל הכא כיון שעדיין חיוב ההלואה עליו לא קנה משכון שהרי סלק שעבוד המלוה מן המשכון והטילה על הלוה וכיון שלא מחמת מעותיו הללו קנאו הוה ליה כאומר ערבוני מחול לך שאינו מחול והיינו דקתני הגיעו משכון בין רע בין יפה כלומר שאם רע הוא אבד מעותיו ואם יפה הוא זכה במשכונו. עד כאן.
במה דברים אמורים שאינו קונה אלא כנגד ערבונו בזמן שאמר ערבוני יקון שלא נתנו לו בתחלת פרעון וכו'. אבל מכר לו וכו' ונתן לו מהם חמש מאות זוז לשם תחלת פרעון או סתם קנה כפירש בקונטרס. וקשה לפירושו דנראה דיותר ראוי לקנות כשמפרש בהדיא שנותן לו לקנות הכל וכו' ככתוב בתוספות. והיינו יכולין לפרש דהכי קאמר במה דברים אמורים שקונה כנגד ערבונו בזמן שאמר ערבוני יקון דמשמע יקון כנגדו. אבל אכתי קשה דבכי האי גוונא לא איירי רבי יהודה ורבי יוסי אלא בנותן ערבון שמתנין זה עם זה שמי שיחזור בו יפסיד ובמה דבדים אמורים משמע דקאי על מה שדברו הראשונים. וגם זה קשה לפירוש הקונטרס. ונראה לפרש דרבי שמעון בן גמליאל לא בא לומר אלא אותו שאמר בתחלה דערבוני מחול לך ואכפול לך ערבונך צריך להוציאו בלשון קניה כגון שאמר ערבוני יקון כלומר אם אני חוזר בי יהא קנוי לך ולהכי אפקיה בלשון יקון דמשמע נמי לשון יקנה כלומר שתכפול לי ערבוני. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר רבי שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקון. פירש רש"י ז"ל. במה דברים אמורים שלא קנה אלא כנגד מעותיו בזמן שאמר לו ערבוני יקנה לא נתנו בתורת תחלת פרעון וכו' והקשו עליו בתוספות דהא רבי שמעון בן גמליאל ארישא קאי ומתניתא לא איירי בשנתנו בתורת שערבון זה יקנה הכל אלא בתורת משכון בעלמא וכדפריש איהו ז"ל לעיל. ועוד דהשתא וכו' לכך פירשו במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקנה אז מהמכר אם אחזור בי ובהא אמר רבי יהודה כי דיו שיקנה כנגד ערבונו. ואם תאמר ואם בתורת משכון נתנו למה יקנה ואפילו כנגד ערבונו. יש לומר אף על פי שקנה עצמו בו מכל מקום דעתו הוא שיקנה בו ולפיכך אמר רבי שמעון בן גמליאל כי הרבה אנו אומרים אם נאמר שיקנה כנגד ערבונו כי אולי אין לו לקנות כלל. עד כאן.
ואחרים פירשו דהכי קאמר במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקו כלומר שלא פסקו דמי השדה אלא שהקדים לו קצת מעות ואמר לו ערבוני יקון ובכהאי גוונא לא סמכא דעתיה דמוכר אבל היכא שפסק עמו לתת לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה הכל. דבכהאי גוונא סמכא דעתייהו. הר"ן ז"ל.
וזה הפירוש נכון אלא שהעיקר חסר מן הספר דמדקתני או שדה באלף זוז משמע דעיקר הטעם משום דפסק דאי לאו הכי הוה ליה למתני אבל מכר לו בית או שדה ונתן לו מקצת דמים וכו'. ומכח קושיא שהקשו על רש"י בתוספות דחק עצמו ריב"ש כמה בתשובתו אבל אני בעניי איני רואה תמיה כלל דבשלמא כשנתן לו בתורת פרעון ראוי הוא שיקנה הכל דהא קרקע נקנה בכסף אפילו בפרוטה אבל כשנתן לו דינר בתורת פירמנס"א בלע"ז לקיים הקנין אז אין ראוי שיקנה הכל דדמי לנותן טבעת לסימן המקח והעלו בירושלמי דלא קנה כלל אפילו לקבל מי שפרע. ואם תאמר דינר נמי לא יקנה כנגדו אפילו לקבל מי שפרע. הא תירצו לה דינר עשוי להשתנות שדרך הוא ליתנו בתורת דמים טבעת בעינה הדרא. ומדרצו לדמותה משמע דלא הוי בתחלת פרעון הילכך מסקינן לדינר דרגא דטבעת אינה קונה אף לענין מי שפרע ודינר זהב כיון שנתן אותו בתורת טבעת שהוא כעין קנס לחוזר לא קני לכל המקח ומשום דדרכו ליתנו בתורת דמים קונה כנגדו לקבל מי שפרע והרי זה ברור ונכון. מ"ה נר"ו שם.
וזה לשון ה"ר יוסף טוב עלם בתשובה שאלה: אמר רבי שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים שערבונו קונה כנגדו ואידך אסמכתא היא בזמן שאמר לו ערבון יקון כלומר הוא יקון שאר מקנה אי יהיבנא לאלתר אקני ואי לא לא אקני. אבל אם סתם נתן לו מקצת דמים כגון שמכר לו בית או שדה באלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים וכיון דמסתמא פרעיה מקצת נמצאת דעתו על כל המקנה וזוכה בה מיד שמע מינה דערבון בסתמא דלא אמר יקון כנגד כולו הוא קונה מאי לאו הוא הדין למטלטלין וקשה לרב ומתרצין וכו'. ושכתב מר לא בא רבי שמעון בן גמליאל אלא לפרש דבריו של רבי יהודה ליכא למימר הכי דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אימתי לפרש ובמה לחלוק. ועוד מדמותיב מיניה אדרב דהוא אמר קני ורבן שמעון בן גמליאל הא קאמר כנגד כולו דאי מרבי יהודה הא אמר דיו אלא לעולם כך היא הצעה ואפילו הכי הלכה למעשה כרבי יוחנן דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. עד כאן.
וזה לשון הריצב"ש בליקוטיו: רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו דסבירא ליה דאסמכתא לא קניא ומשום הכי לא זה יכפול ולא זה ימחול כמו שפירש רש"י אבל מכל מקום קונה הוא כנגד ערבונו ואף על פי שלא נתן בתורת פרעון ולא בתורה קנין אלא בתורת קנס כדי לקיים המקח אפילו הכי קונה הוא כנגדו. ורבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה דכיון דלא נתן בתורת קנין ולא בתורת פרעון אלא בתורת קנס לא קנה כלל אלא אם כן אמר לו ערבוני יקון שפירש לו שגם בתורת קנין האי נותנו ואז קונה כנגדו. אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר את השאר אפילו לאחר כמה שנים דכיון שנתנו בתורת פרעון הרי התחיל לפרוע כנגד כל הקרקע וכנגד כולו הוא קונה כיון שלא נתן בתורת קנס אלא בתורת פרעון. והך סיפא דאבל מכר לו בית וכו' דברי הכל היא ואפילו רבי יהודה מודה דלא קאמר רבי יהודה דין וכו' אלא כשלא נתן בתורת פרעון אלא בתורת קנס דאי לא הוה מודה בה רבי יהודה אדמקשי ליה לרב מדרבי שמעון בן גמליאל ליסייעיה מדרבי יהודה. עד כאן. ועיין בתשובותיו סימן ער"ה.
ומאי שנא קרקע דכספא וכו'. ואם תאמר ומאי קושיא דילמא רב כריש לקיש סבירא ליה דמשיכה מפורשת מן התורה הילכך שנא ושנא קרקע דנקנה מן התורה בכסף קני ליה לכוליה מטלטלי דלא קני ליה מן התורה כלל לא קני ליה לכוליה. ויש לומר דקושיא זו תירץ לה רש"י דכתב ומשנינן קרקע דיפה כח וכו' כלומר אנן דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מהדרינן לשנויי שיסבור רב נמי כוותיה ודוק ותשכח. מ"ה נר"ו שם.
לרבי יוחנן ודאי תנאי היא. פירוש דליכא למימר מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא כלל וכלל וכדרבי יוחנן ומאי משמט דקאמר רבי יהודה הנשיא אפילו כנגדו משום דלזכרון דברים בעלמא תפיס ליה וכדאמרינן לרב דכיון דקאמר רבי יוחנן כנגד כולו הוא קונה דאלמא אדם נותן ערבון על מה ששוה יותר מן הערבון עצמו גבי משכון הוה לן למימר דשקל ההוא משכון אכולו אבל לרב דאמר שאין אדם נוטל ערבון אלא כנגדו גבי משכון איכא למימר כנגדו נמי לא דכיון דפלגא אוזפיה בלא משכון שהרי משכונו אינו אלא כנגדו אידך פלגא נמי לאו אמשכון אוזפיה דמאי שנא דבפלגא בעי משכון ובפלגא לא בעי משכון אלא הכל לא על המשכון הלוהו ולזכרון דברים בעלמא תפיס ליה. הרמב"ן.
וכתב מורנו הרב נר"ו וזה לשונו: לימא כתנאי וכו'. עד זכרון דברים בעלמא. קשיא לי עלה דכיון לפי הקסלקא דעתין דרבי יוחנן תנאי היא וכן איכא נוסחי דגרסי בהדיא דרבי יוחנן תנאי היא. ולפי המסקנא אתי דרבי יוחנן דלא כרבי שמעון בן גמליאל דאלו רבי שמעון בן גמליאל סבר פלגא משמט ורבי יוחנן סבירא ליה כנגד כולו הוא קונה ואם כן קשה הלכתא אהלכתא דקיימא לן כרבי שמעון בן גמליאל דלא משמט אלא פלגא וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר כנגד כולו קונה וכן פסקו כל הפוסקים. וכי תימא דאנן מתרצי הכי כי היכי דלא תקשי לרב אבל רבי יוחנן יאמר לך כפי הסלקא דעתין ואנא דאמרי כרבי שמעון בן גמליאל הא ודאי ליתא דאם כן היכי פסקינן כנגד פלגא הוא משמט דהא לפי הסלקא דעתין רבי שמעון בן גמליאל אינו משמט כלל סבירא ליה ובשלמא לפי הספרים שלנו דלא גרסי דרבי יוחנן תנאי היא איכא למימר דהא דמתרצינן לזכרון דברים בעלמא לכולי עלמא מתרצינן הכי כלומר לא דמי מקח וממכר למשכון מטעמא דפירשו בתוספות הילכך לגבי מקח וממכר יאמר רבי יוחנן כולי עלמא כוותיה דכנגד כולו הוא קונה אבל משכון לאו בתורת קנין יהבי ניהליה ופליגי בה תנאי רבי שמעון בן גמליאל סבר סוף סוף כיון דיהבי ניהליה בתורת משכון משמט כנגדו ורבי יהודה הנשיא סבר לא יהביה ניהליה אלא לזכרון דברים כיון שאינו שוה כנגד החוב ומשום הכי משמט כל החוב. אבל לפי גירסת הראשונים דגרסי דרבי יוחנן תנאי ופסקו הם כרבי יוחנן כנגד כולו הוא קונה ופסקו כרבי שמעון בן גמליאל בשמטה דאינו משמט אלא כנגד המשכון צריך נגר ובר נגר ועל צד הדוחק אני אומר דקושטא הוא דלא דמי מקח וממכר למשכון דשמטה וכדכתבינן אלא מאן דאמר בבי מדרשא לימא כתנאי הוה סבירא ליה דדמו אהדדי ונהי דהוה מצי לתרוצי דלא דמי מעות דמקח וממכר למשכון תדע דאם נתן מקצת מעות לכולי עלמא מקבל מי שפרע והנותן משכון אינו מקבל מי שפרע וכן העלו הראשונים אלא לפי שיטתו של המקשה דמדמה להו אהדדי שקיל וטרי תלמודא ומסיק דרבי יוחנן תנאי היא אבל קושטא לאו הכי הוא ועדיין צריך לי עיון. עד כאן.
בא"ד דלרבי יוחנן מתרץ כו' ואב"א כגון דקאי בחצירה כו' עכ"ל מיהו לא בעי לאוקמא בפשיטות לר' יוחנן בזונה ישראלית דלא מחסרה משיכה כמו לר"ל בזונה נכרית דכיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמא אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל כו' וכ"ה בתוס' פ"ב דע"ז וק"ל:
בד"ה בעושה מעשה עמך לא מקרי כו' לענין שיהיה מותר לקללו בחנם כו' עכ"ל ר"ל דהכא ליכא לפרושי כמו בכל דוכתין בעלמא דאמרי' בעושה מעשה עמך כו' דמותר לקללו בחנם שהוא רשע דהך לטות' דרשעים ודאי לא הוה טעי רבא דהוה קביל עליה ר' חייא ב"י כ"א לקללו על המקח כו' וק"ל:
בא"ד דהכי פירוש אשכחן עכו"ם הואיל וכל קנינו של עכו"ם בעבד עברי וכו'. פי' דהתם קאי אמתניתין דקתני עבד עברי נקנה בכסף ובשטר ויליף התם בגמרא מדכתיב גבי עבד עבדי הנמכר לעכו"ם מכסף מקנתו ולכך פריך אשכחן גבי עבד עברי הנמכר לעכו"ם מכסף מקנתו דנקנה בכסף הואיל וכל קניינו של עכו"ם בעבד עבדי הוא דוקא בכסף ולא בשטר וכו' אבל עבד עברי הנמכר לישראל דאשכחן ביה קנין שטר אימא דוקא שטר ולא כסף:
בא"ד והא דאמר בפרק בתרא דע"א בזונה עכו"ם וכו' היינו כר"ל דלרבי יוחנן מתרץ תירוצים אחרים שם דף ס"ג ואיירי שם באתנן זונה ופריך והא מחסרה וכו' ומשני בזונה עכו"ם ואב"א בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצרה ופירוש וחצרה קני לה והשתא כוונת התוס' דכתבו הכא דלרבי יוחנן מתרץ תירוצים אחרים ר"ל הא דמשני דקאי בחצרה וא"ת מה צריך לשום תירוץ לרבי יוחנן הא רבי יוחנן ס"ל דמדאורייתא מעית קונות ולא בעי משיכה אלא משום תקון דרבנן שלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה והתם דאיירי באיסור דאורייתא באיסור אתנן ולכך הוי אתנן אע"ג דלא משכה ע"ש בתוס' דכתבו דאף לרבי יוחנן פריך והא מחסרה משיכה ולא קנה האתנן כיון דהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונות ואוקמוה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ולא דמי להא דאיתא לעיל הכא נתנו לסיטון מעל משום דמעות קונות מדאורייתא דהכא מיד שנתן המעות מעל מדאורייתא ולא שייך כאן הפקעה דמי יפקיע המעילה ממעות הקדש:
בא"ד אבל קשה דהתם אמר אמימר כצ"ל:
בא"ד אך קשה וכו' וי"ל דרב אשי הדר וכו'. נ"ב ועוד דבהגוזל בתרא משמע קצת דרב אשי סבר גזל כנעני מותר דקאמר רב אשי הוה קאזל בארבא חזא שבשא דגופנא תליא לבר ותלי ביה קטופי א"ל לשמעיה זיל חזי אי דכותי נינהו זיל אייתי לי שמע ההוא כותי א"ל ודכותי מי שרי א"ל דכותי שקיל דמי ישראל לא שקיל דמי משמע דסבר דגזל כנעני מותר ובשביל ששמע הכותי היה מתרץ דבריו:
בא"ד כדהוכיח לו רבינא דמשיכה בעכו"ם קונה כצ"ל:
גמ' לימא כתנאי המלוה את חבירו וכו' כצ"ל:
גמ' ר' יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא נ"ב זהו מדברי הגמ' נ"ל:
תוס' בד"ה נתנו לסיטון כו' דלא מחסרא משיכה כו' נ"ב קאי על אתנן זונה שנאסר אף שלא משכה בטלה ע"ש:
בא"ד מתרץ דבריו וי"ל כו' נ"ב קאי על ההיא דלעיל:
בא"ד ל"ג רב חסדא כו' נ"ב פי' אלא אמורא אחר ואית ספרים דלא גרסי' כלו' שום אמורא אלא מדברי סתמא דתלמודא הוא וכן הוא בספרים שלנו ע"ש:
ברש"י בד"ה הוא סבר כו'. לא נתחוור למה מפרש בר"ח בר"י דלא ידע ברייתא דבסמוך דאם נתן לו מעות בתורת פרעון קנה כולו ומאי דוחקו נימא דכשינויא דבגמ' ס"ל חילוק בין מקרקעי למטלטלי וכרב דדוחק לומר שא"כ לא היה ר"י דן והוציא ממנו מסברא בעלמא כיון דאיהו לא ס"ל הכי אלא גם ר"ח בר יוסף לא היה מסתבר ליה חילוק בין מקרקעי למטלטלי וס"ל לעולם כנגדו קונה והוכיח לו מברייתא וכו' עד שמצאתי ביש ספרים מוגה והוא סבר כנגדו קונה לקבל מי שפרע ולא קנה כל הפיסוק והוא היה חפץ ליתן כנגד מה שקיבל וחזר בו על השאר ואח"כ מתחיל הדבור רב אומר כו' [כנגדו הוא קונה אם מכירת קרקע הוא כו'] ומ"מ קשה מאי דוחקיה דרש"י לפרש ברב דלא כמסקנא ואח"כ מצאתי בתשובות ר"י קולון שנשאלה לו שאלה זו וכו' ואני אוסיף להקשות דע"כ אף לפי סברת המקשה לא איירי רב במקרקע דאל"כ למה ליה למימר מאי לאו ה"ה למטלטלין ועיין ומהרי"ק האריך ולדעתי לא העלה בידו כלום ותוכן דבריו שהיה קשה לו דבכוליה פרקין קרוי זה אינו קונה אע"פ שמקבל עליו מי שפרע אין דינר זהב קונה טלית וכו' ודומיהן וקאמר שמזה יצא לרש"י דע"כ רב במקרקע נמי איירי ולהכי קאמר קונה קנין גמור ולפי האמת [דבקרקע קונה כולה] י"ל רב איירי בנתן לו סתם דאינו קונה רק כנגדו וברייתא איירי בנותן לו במפרש בתורת פרעון קונה כנגד כולו והא דלא מתרץ כן ע"כ י"ל ברייתא בסתם נמי איירי דאל"כ הו"ל לפלוגי מניה וביה אמר רבי שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בסתם אבל כו' אלא על כרחך בסתם נמי קונה כנגד כולו וכ"ת סוף סוף היאך יתורץ לרב י"ל דס"ל כר"י הנשיא דבסמוך [וכלימא כתנאי] וכ"ת א"כ למה ליה לפלוגי בין מקרקע למטלטלי הו"ל דס"ל כר"י הנשיא י"ל דע"כ לא קאמר אלא בסתם אבל במפרש לא קאמר ע"כ ואין לזה יד או רגל:
ומ"ש בתשובת הריב"ש סי' ער"ה בשמעתא זו לא לעזר ולא להועיל כלל:
בתוס' בד"ה בעושה כו'. דאל"כ לא היה טועה בזה רבא בר"ח ב"י שיקבל עליו אי מקרי אינו עושה מעשה עמך:
גמרא הוא סבר כנגדו הוא קונה ובדברים ס"ל כרב דאין בהם משום מח"א. כ"כ המהרש"א לקמן ודוחק ול"נ כיון דיהב ליה מקצת דמים ע"כ לא סמכי דעתייהו אדבוריה ושוב אין כאן משום מח"א כדאמר לקמן בבנו של ר"י בן מתיא:
רש"י ד"ה הוא סבר. אי מכירת קרקע כו'. ועי' הגהת הב"ח ולכאורה תמוה דהא מדאמר לקמן מאי לאו ה"ה למטלטלין וכן ממה שתירץ לא מטלטלין כו' מוכח דבקרקע לכ"ע קני כולה אבל נראה דפירושו מוכרח לפי ס"ד דהמקשה דא"ת דגם רב מודה בקרקע ול"פ רק במטלטלי א"כ מ"ק מאי לאו ה"ה במטלטלין כיון דרב גופיה מחלקם ולא ה"ל להקשות רק מ"ש ואפי' בלא הברייתא אלא ע"כ דהוה ס"ד דפליגי בתרוייהו דאין לחלקם כדאמר מאי לאו ה"ה כו' והמתרץ השיבו לא כו' ור"ל א"כ י"ל דל"פ בקרקע:
אַבַּיֵּי אָמַר: אוֹדוֹעֵי מוֹדְעִינָן לֵיהּ, דִּכְתִיב: "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כב, כז). קשא איך יליף קללה דהדיוט מפסוק זה דאמור גבי נשיא? ואנא עבדא יגעתי ומצאתי ביאור דבר זה יוצא מגמרא דסנהדרין (סנהדרין דף סו.) והוא כי בגמרא דשבועות (שבועות לו.) יליף איסור מקלל את חבירו מפסוק (ויקרא יט, יד) לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ ודברים אלו מפורשים היטב בגמרא דסנהדרין דף ס"ו דקאמר אם היה אביו דיין הרי הוא בכלל (שמות כב, כז) וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר אינו לא דיין ולא נשיא מנין? אמרת הרי אתה דן בניין אב משתיהן, לא ראי נשיא כראי דיין ולא ראי דיין כראי נשיא וכו' הצד השוה שבהם שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מוזהר על קללתו, מה להצד השוה שבהן שכן גדולתן גרמה להם תלמוד לומר לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ באומללים שבעמך הכתוב מדבר וגו' עיין שם. נמצא ילפינן הדיוט שבעמך מהאי פסוקא מכח ילפותא דמה הצד ודו"ק.
בגמרא ואלא מאי מילט לייטינן ליה ר"ח ב"י אתי לקבולי עליה לטותא דרבנן אלא ר"ח ב"י עירבון הוא דיהבי ליה כו'. קצת קשה דמאי דוחקין לאוקמי בערבון ואמאי לא קאמר בפשיטות דר"ח ב"י הוי סבר דלא שייך מי שפרע אלא בחד תרעא משא"כ בנתייקר השער דהיינו תרי תרעי לא קאי במי שפרע דהכי נמי אשכחן דרבינא קס"ד למימר הכי בפרק איזהו נשך דף ע"ד דלא שייך מי שפרע בב' תרעי ובשלמא לפי' רש"י שם דב' תרעי דהתם היינו דוקא כשהתנה הלוקח בשעת מכירה שלא לקבלם אלא לסוף זמן מרובה ובתוך כך נשתנה השער דאמרינן מסתמא דעתא דאינש אתרעא זולא מדלא קבלם מיד אבל היכא שלא התנה אף דנשתנה השער אפ"ה חד תרעא מקרי אם כן א"ש אבל לשיטת התוספות לעיל בדף הקודם בד"ה אא"ב מעות קונה דמשמע מדבריהם דהיכא דנשתנה השער ביוקרא וזולא מקרי ב' תרעי וכמ"ש שם בלשונם אם כן קשה אמאי לא משני הכא דרחב"י סבר דבתרי תרעי לא קאי במי שפרע כדסבר רבינא וקאמר ליה ר"י דאפ"ה קאי במי שפרע כדמסיק ר"פ בפ' איזהו נשך. ועוד דאפי' לפי רש"י נמי הוי מצי לאוקמי מלתא דרחב"י בכה"ג שהתנה לקבל סוף זמן מרובה דהא בפ' הגוזל דף ק"ג איתא כהאי לישנא דרב כהנא יהיב זוזי אכיתנא והיינו נמי שפסק עמם כשער הזול ע"ש ויש ליישב וצ"ע:
בתוספות בד"ה אכפול לך ערבונך אינו אומר שיחזיר לו כפלים במעות דא"כ למה יקנה המקח לר"י כנגד ערבונו כו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן דהא מצינו לפרש בפשיטות דהא דקאמר ר"י דיו שיקנה נגד ערבונו היינו אם אינו רוצה לכפול לו ערבונו אלא שרוצה לעמוד במקחו כנגד הערבון אבל אם אינו רוצה ליתן לו כלום מהמקח אפילו כנגד הערבון שחזר בו ורוצה לכפול לו ערבונו מזה לא איירי רבי יהודה שהרשות בידו שהרי התנה כן וכל תנאי שבממון קיים ובכה"ג לא שייך אסמכתא כיון שרוצה בכך וצ"ע:
סימן כ"ד
סוגיא דערבון, ויבאר דאם נקנה הדבר, והתנאי הוא על הביטול לא שייך אסמכתא, ויבאר שיש שני מיני ערבונות, ויבאר דערבות באסמכתא אין מועיל, ומה דאמרו בההוא הנאה דמהימן גמר ומשעבד, הכונה שמתחייב מעתה, ויבאר דמה דמחויב באם אוביר ולא אעיבד, הוא משום שזה השכירות.
(דף מ"ח) הנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי רבי יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב"ג בד"א בזמן שאמר ערבוני יקון אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר את השאר אפי' לאחר כמה שנים וכו':
והנה הרמב"ם (בפי"א מהלכות מכירה הל' ד') כתב ז"ל לפיכך הנותן ערבון ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר ואם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא עכ"ד הרמב"ם. וכבר תמה עליו בכ"מ דכפי הנראה מדברי הרמב"ם סובר דאימתי אמר ר' יהודה דאסמכתא לא קניא היינו אם אין הדבר תחת ידו אבל אם הדבר תחת ידו מודה ר' יהודה דאסמכתא קניא משו"ה קאמר דאם חזר הלוקח קנה המוכר הערבון שתחת ידו והרי באיזהו נשך במתניתין דהלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלו דאוקמא בגמ' דוקא דאמר לו מעכשיו הא לא"ה לא קנה משום דאסמכתא לא קניא הרי דאף שהשדה תחת ידו אסמכתא לא קניא:
וכן הקשה מהא דתנן פרע מקצת חובו והשליש שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו הגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן והתם ודאי ליכא לפרושי תן לו שטרו שאני רוצה להתחייב בדמי כל השטר אע"פ שפרע מקצתו דא"כ מה יתן דא"ר יוסי והאיך הוא גובה בשטר זה והרי נמחל שעבוד מקצתו אלא ודאי הכי קאמר לא יהא מעות אלו אלא מתנה וישאר שעבוד החוב כמו שהיה מתחלה ופליג ר' יהודה ואמר לא יתן. אלמא דבמחילה נמי שייך אסמכתא. עוד הקשה מתוספתא מפורשת דתניא הנותן ערבון לחברו על הבית ועל השדה ואמר לו אם לא נתתי לך עד יום פלוני אין לי בידך כלל והלה כותב אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר האיך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו ומדקתני הגיע זמן ולא נתן אלמא דאלוקח קאי שנותן ערבון וא"ר יהודה היך זכה זוכה בדבר שאינו שלו כלומר המוכר אלא נותן לו מוכר ללוקח ערבון שלו אלמא דאפילו במחילה איכא משום אסמכתא. עוד הקשה הרשב"א מתוספתא דמציעא, דאיתא התם משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר האיך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא ינתחנו מדקתני אין לי בידך כלום וכן נמי מדקאמר ר' יהודה ינתחנו ע"כ כשהי' נתון בידו משמע ואפ"ה לר"י אסמכתא הוי ולא קנה עכ"ל הרשב"א ועי"ש עוד בכ"מ:
ונראה לי לתרץ דהנה הרמב"ם כתב (בפכ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ג) ז"ל המלוה את חברו ע"י ערב אע"פ שהערב משתעבד למלוה לא יתבע את הערב תחילה אלא תובע את הלוה תחלה אם לא נתן לו חוזר אצל הערב ונפרע ממנו, בד"א שאין נכסים ללוה אבל אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב כלל אלא מן הלוה כו', התנה המלוה על הערב ואמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב, אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה או שהי' קבלן ה"ז יתבע את הערב הזה או הקבלן תחלה ויפרע מהם אע"פ שיש נכסים ללוה והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א שיבוש הוא שאע"פ שאמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב עכ"ל וכתב המ"מ דטעמא דהרמב"ם דמועיל משום דכל תנאי שבממון קיים, אכן טעמא דהראב"ד דאינו אלא פטומי מילי בעלמא:
ולכאורה תמוה מ"ש תנאי זה מכל תנאי שבממון ואמאי לא נימא דכיון שהלוה על פיו מעות להתחייב שיכול לתבוע ממנו תחלה. ובפרט שהשיג על הרמב"ם וכתב ששיבוש הוא ואיזה שיבוש הוא אם הרמב"ם לא ס"ל דפטומי מילי הוא ומאין הוכיח הראב"ד שפטומי מילי הוא להשיג על הרמב"ם לומר ששבוש הוא. אכן נראה לי דאזלי הרמב"ם והראב"ד בזה לטעמייהו, דהנה הרמב"ם כתב בפרק הנזכר הלכה י"ד ז"ל מי שאמר לחברו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה זה לא ערב לעצמו של ממון אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך וכו' ויש מי שהורה שאפי' אם התנה ואמר אם לא אביאנו או שמת או שברח אהי' חייב לשלם ה"ז אסמכתא ולא נשתעבד ולזה דעתי נוטה עכ"ד הרמב"ם וכתב על זה הראב"ד ז"ל א"א דל אסמכתא מהכא שהרי סלקו אותה בגמ' אלא אם אמר בשעת מתן מעות הלוהו ואני ערב לך להביא בידך את גופו ואם לא אוכל להשיב אשלם לית דין ולית דיין שהוא חייב לשלם עכ"ד הראב"ד. והיינו דבגמרא ב"ב (דף קע"ג) סבר אמימר למימר דערב אי משתעבד תלי' אי אסמכתא קניא דהרי כל ערבות הוא דאי אי לא ישלם וכל דאי אסמכתא הוא ואמר רב אשי לאמימר והא מעשים בכל יום דאסמכתא לא קניא וערב משתעבד אלא אמר רב אשי בההוא הנאה דקא מהימן לי' גמר ומשעבד נפשו ע"כ הרי דכל ערבות אסמכתא הוא רק מטעם ההוא הנאה דקמהימן לי' מסלק אסמכתא א"כ הכא נמי שאמר אי לא אביאנו אשלם אף שהוא דאי, מטעם דמהימן, גמר ומשעבד נפשי'. וכן השיג הראב"ד על הרמב"ם שכתב שם בהלכה ז' ראובן שמכר לשמעון שדה ובא לוי וקבל אחריות עליו לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא, והקשה הראב"ד ז"ל שיבוש הוא זה שאם אמר בשעת מתן מעות משתעבד ואין בערבות משום אסמכתא עכ"ד והיינו נמי מגמ' הנ"ל דאמרינן דאין בערבות משום אסמכתא משום דבההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי':
ולישב דברי הרמב"ם נראה לי דהנה כתב (בפי"א מהל' מכירה הלכה א') ז"ל המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה תנאין שאפשר לקיימן בין שהתנה המקנה, בין שהתנה הקונה אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר שהוקנה ואם לא נתקיים התנאי לא קנה וכו' במה דברים אמורים בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהם והרי יש עליו לקיים את התנאי אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם נתקיים התנאי זה יקנה ואם לאו לא יקנה אע"פ שנתקיים התנאי לא קנה שזו אסמכתא היא שהרי סמך קניתו לעשות כך וכך וכל אסמכתא אינה קונה שהרי לא גמר בלבו להקנותו כיצד המוכר בית לחברו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית הרי זה קנה כשהלך עמו לירושלים באותו היום ואם עבר אותו היום ולא הלך לא קנה אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני או אם תביא לי דבר פלוני אתן לך בית זה או אמכרנו לך בכך וכך והלך עמו באותו היום או שהביא לו אע"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזו אסמכתא היא וכן כל כיוצא בזה עכ"ד הרמב"ם:
והנה בארו המ"מ והכסף משנה דברי הרמב"ם דמשו"ה אם מכר או נתן לו בית על מנת שילך עמו לירושלים והחזיק בבית קנה כשילך עמו לירושלים משום דהחזיק בשדה והרי השדה תחת ידו והרמב"ם לטעמי' דס"ל דאין אסמכתא בדבר שהוא מוחזק דדין אסמכתא הוא רק באתן ולפי דבריהם דקדק הרמב"ם דדוקא אם החזיק בשדה אז אין בזה משום אסמכתא אבל בקנין חליפין או שטר אין מועיל שהרי אין השדה בידו וא"כ הוי אסמכתא והקשו הם בעצמם על דבריהם ממתני' דהמלוה על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים דאיתא בגמ' דאם לא אמר מעכשיו הוי אסמכתא והתם מוכר אוכל פירות עיין שם בכסף משנה שתירץ לחלק בין קרקע למטלטלין אלא שהקשה הא הרמב"ם כתב בפרוש בין קרקע בין מטלטלין ותירץ דהלוה על שדהו מיירי בדלא החזיק עדנה והא דאוקמה בגמ' בדא"ל מעכשיו הוי מצי לאוקמי בדלא אמר מעכשיו והחזיק בה אלא דעדיף לאוקמי בדאמר מעכשיו אף שלא החזיק והקשה הכסף משנה דלמה להרמב"ם לומר דהחזיק בה הא ע"מ כאומר מעכשיו דמי ובמעכשיו סובר הרמב"ם דלא בעינן שיחזיק אלא אשגירת לישנא הוא. אכן לדידי תמוה איך נוכל לומר דכונת הרמב"ם לומר דוקא החזיק ולא קנין אחר הא הרמב"ם כתב בפרוש והחזיק בהדרכים שקונין בהם הרי דהוא הדין בכל הדרכים והרמב"ם חדא מינייהו נקט אלא דכונת הרמב"ם הוא כן, דהנה הא דאמרינן בב"מ ס"ו דהיכא דאמר מעכשיו דאז אין בזה משום אסמכתא אין הטעם דדבור דמעכשיו מבטל אסמכתא, אלא הכונה הוא דדין דמעכשיו מבטל האסמכתא היינו דתליא אם האסמכתא בקיום הדבר או בביטול הדבר דאם אמר מעכשיו אז הדבר נקנה תכף והתנאי שמתנה הוא בבטול הדבר שבאם לא יקיים הדבר אז יתבטל הקנין למפריע נמצא דהתנאי "והדאי" הוא על ביטול הדבר בזה לא שייך אסמכתא שנימא שלא יועיל התנאי ולא יתבטל הדבר משום דבבטול לא שייך אסמכתא ונתבטל הדבר בכל גווני ועל הקנין אין אנו צריכים לאסמכתא שהרי נעשה הקנין תיכף אבל אם לא אמר מעכשיו רק אם לא אתן לך לזמן פלוני אז תקנה השדה הרי האסמכתא הוא על הקנין שהקנין הוא דאי שאם לא יתן יקנה אז השדה, וקנין באסמכתא אין מועיל אבל אם אמר מעכשיו אז הוא מקנה השדה לו עתה רק שמתנה שבאם ישלם לו עד זמן פלוני אז יתבטל הקנין א"כ "הדאי" הוא על הביטול וגבי ביטול לא שייך אסמכתא, אבל זה ודאי שאף אם אמר מעכשיו דוקא אם הקנהו באופן שעשה קנינים עתה ועשה הקנין אז שייך למימר שאם אמר מעכשיו אין בו משום אסמכתא היינו משום דקנה כבר הדבר והאסמכתא הוא על ביטול הדבר אבל אם מכרו באופן שלא יעשה קנינים עתה א"כ הרי לא יקנה אלא כשיתקיים התנאי א"כ הדאי הוא על הקנין אז לא יקנה דהרי המעכשיו לא כלום הוא כיון שלא קנה:
וא"כ זהו שמפרש הרמב"ם המקנה בין קרקע בין מטלטלין אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר שהוקנה וכו' במה דברים אמורים בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהן והרי יש עליו לקיים התנאי כו' (פירוש דבריו כיון שקנה הדבר א"כ הקנין הוא מעכשיו והתנאי הוא רק על הבטול בכה"ג מועיל התנאי) אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם יתקיים התנאי זה יקנה ואם לא נתקיים התנאי זה לא יקנה, אע"פ שנתקיים התנאי לא יקנה (פירוש כיון דאמר שאם יתקיים התנאי אז יקנה וכל אם להבא משמע כדאמרינן בגיטין א"כ הקנין הוא בלשון אם והאסמכתא הוא על הקנין וקנין באסמכתא אין מועיל) כיצד המוכר בית לחברו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית הרי זה קנה כשהלך עמו לירושלים באותו היום (פירוש דכיון דעל מנת כאומר מעכשיו דמי א"כ כשהחזיק בבית הרי קנה תכף את הבית והיא עתה שלו והתנאי דילך לירושלים הוא שאם לא ילך יתבטל הקנין נמצא דהקנין הוא עתה והאסמכתא הוא בבטול הדבר בזה לא שייך אסמכתא וחל המכירה על תנאי) אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלם ביום פלוני או אם תביא לי דבר פלוני אתן לך בית זה או אמכרנו לך בכך וכך והלך עמו באותו היום או שהביא לו אע"פ שהחזיק אחר שנתקיים התנאי לא קנה (פירוש כיון דאמר תנאו בלשון אם דלהבא משמע היינו שאם יעשה הדבר היינו שילך או שיביא אז יקנה א"כ הקנין הוא באסמכתא וקנין באסמכתא אין מועיל) והא שכתב הרמב"ם והחזיק אין כונתו דוקא קנין חזקה אז לא הוי אסמכתא היכא דאמר על מנת משום דעל מנת כאומר מעכשיו דמי דאפי' קנינים אחרים ג"כ מועיל אלא הרמב"ם לרבותא נקט דאפי' הקנין שלו הוא חזקה, דבעת שיתקיים התנאי כבר כלתה קנינו שאין קנינו בשעה שיתקיים התנאי היינו בשעה שילך אעפ"כ קנה משום דעל מנת כאומר מעכשיו דמי' ומכ"ש קנין שטר דיש לו השטר בשעה שמקיים התנאי והא דלא נקיט הרמב"ם קנין סודר דאז הי' ג"כ הרבותא דאף שבשעה שיתקיים התנאי הדר סודר למארי' אעפ"כ קונה. אכן קנין סודר לא מצי הרמב"ם למיתני דהנה הרמב"ם צריך לפרש דאם אמר בלשון אם תלך תקנה אז לא קנה משום דהוי אסמכתא ואם לא עשה חזקה אחר שנתקיים התנאי היכא שאמר אם גם בלא טעמא דאסמכתא לא קנה שהרי אף הי' אם אסמכתא קונה ג"כ לא הי' מועיל מטעם שהרי אימת קונה כשיתקיים התנאי ואז כבר כלתה קנינו משו"ה נקט הרמב"ם שעשה חזקה אחר שנתקיים התנאי אעפי"כ לא קנה משום דהא אמר אם תעשה תקנה:
ואם להבא משמע כשתעשה אז תקנה וא"כ הוי הקנין באסמכתא וקנין באסמכתא אינו קונה משו"ה לא מצי הרמב"ם למינקט קנין סודר דאילו לא עשה קנין אחר אחר גמר התנאי שהלך עמו לירושלים או הביא לו הדבר הרי אף אילו הי' הדין דאסמכתא קניא לא הי' קונה, מטעם שבעת שחל הקנין היינו בעת שהלך עמו כבר הדר סודרא למארי' וא"כ כשהרמב"ם הי' צריך להשמיענו דאין קונה משום אסמכתא הי' צריך לפרש שהקנה לו אחר שנתקיים התנאי הקנה לו הנותן בקנין סודר ואז לא שייך כלל אסמכתא שהרי בעת שמקנה לו הנותן אז כבר נתקיים התנאי וא"כ הנותן הוא מקנה עתה לגמרי וא"כ בקנין סודר אי אפשר לפרש הדין משו"ה פירש הרמב"ם בקנין חזקה שאילו הי' הדין דאסמכתא קניא אז הי' עושה הלוקח קנין חזקה אחר שנתקיים התנאי אף בלא דעת הנותן הי' קונה שהרי בעת שאמר לו אם תלך עמי לירושלים אמר לו שיקנה אז והוי כאומר אחר שלשים תלך ותחזיק שאין צריך דעת הנותן בעת שמחזיק, אבל כיון דאסמכתא לא קניא משו"ה מה שהחזיק בלא דעת הנותן אחר שנתקיים התנאי מה שאמר אם תלך עמי תקנה, כיון דהוי אסמכתא לא גמר אז והקנה לו שיקנה אחר שילך עמו לירושלים משום דאסמכתא לא קניא, אבל ודאי דהוא הדין קנין שטר שאם אמר ע"מ שתלך א"כ קנין של השדה הוא תכף והתנאי הוא בבטול הדבר אז קונה דעל ביטול לא שייך אסמכתא אבל אם אמר אם תלך שאז הכונה שאם יתקיים הדבר אז תקנה הוי אסמכתא, זהו כונת הרמב"ם (שוב מצאתי שכונתי בזה לדעת רבינו הגדול הגר"א זצ"ל בבאוריו לחו"מ סימן ר"ז ס"ק ה') וברוך שהנחני בדרך אמת.
והנה עפי"ז נוכל ליישב ג"כ קושית הראב"ד שהקשה איך כתב הרמב"ם בערבות שאם אמר אם לא אביאנו אז אשלם הוי אסמכתא דהא אין בערבות משום אסמכתא דהא אמרינן בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' אכן לדברינו יפרש הרמב"ם פירוש נכון בדברי הגמ' דהנה לכאורה קשה מאי אמרינן דמשום ההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' אף דהיא אסמכתא א"כ ק"ו ומה אם ההנאה משום שמלוה לאחרים ומהימן לי' גמר משום זה ומשעבד נפשי' א"כ מכ"ש אם מלוה לי' בעצמו נימא משום ההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומקנה השדה וא"כ במלוה על שדהו ואמר לו אם לא אפרע לך עד יום פלוני יהי' שלך נימא בההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומקנה לו ומה לי משעבד נפשי' אם מקנה השדה נימא משום ההיא הנאה דמהימן לי' גומר ומקנה, ועוד בכל מקום שמקבל עליו איזה דבר באסמכתא יש לו הנאה א"כ נימא בההוא הנאה גמר ומקנה ומשעבד נפשי' ומאי פריך לרב אשי בגמ' (ב"מ דף ע"ג:) דאמר גבי מאן דיהיב זוזי לחברי' למזבן חמרא ופשע ולא זבן דפטור מלשלם משום דהוי אם אסמכתא. מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ומאי קושיא נימא משום ההנאה שנותן לו השדה שירויח מזה גמר ומשעבד נפשי' ואם נימא דמעשה דיהיב זוזי מיירי בשקצב לו שכר יקשה באמת על רב אשי נימא בההיא דיהיב לי' להרויח גמר ומשעבד נפשי' ומ"ש הנאה זו דמהימן לי דאמרינן דבשבילה גמר ומשעבד אף באסמכתא.
לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש דברי הגמ' כן דבתחלה דהי' סבר דערב הוי אסמכתא הי' סובר דמשו"ה נתחייב הערב מה שלוה לפלוני על פיו הוא משום דהפסיד על ידו והתחייבות הערב הוא כשיתבע את הלוה ולא ימצא לו נכסים שאז יתברר שהפסיד ממון על פיו משום זה מתחייב הערב והערב אומר למלוה אני ערב היינו שאם יתברר שהפסדת ממונך על פי אז אשלם לך וכל זמן שלא תבע המלוה את הלוה ולא נתברר שהפסיד ממון על ידו אין לו בעד מה להתחייב וא"כ ה"ז אסמכתא שבאם יתברר שהפסדת ממון על ידי אז אשלם ועל זה משני בההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי', פירוש לא כמו דהוה סבר דההתחייבות הוא משום דהפסיד ממון על פיו א"כ הוי "דאי" אם יהי' לך הפסד ממון. לא כן אלא הוא משעבד בעד הוצאת הממון על פיו ובההוא הנאה שהוא מהימן לי' למלוה לפלוני על פיו הוא מתחייב עתה לשלם וכיון דהחיוב הוא עתה לא שייך כלל אסמכתא דאימתי שייך אסמכתא אם ההתחייבות הוא באסמכתא אבל הכא ההתחייבות הוא מעכשיו וכל מעכשיו לא שייך אסמכתא רק שהוא כמו תנאי שבאם הלוה ישלם אז אפטר מלשלם לך נמצא דהאסמכתא הוא על ביטול הדבר לא על קיום הדבר היינו דההתחייבות הוא מעתה בעד הוצאת ממון על פיו ומהימן לי' הוא משעבד נפשי' בשביל זה לשלם הכל אלא שהתנה תנאי שתצטרך לתבוע תחלה את הלוה פן ישלם הוא לך אז אפטר מהחיוב אבל אם הוא לא ישלם אז ישאר חיוב הערב שנתחייב לשלם בעד ההלואה וא"כ לפי מסקנת הגמ' לא שייך כאן כלל אסמכתא דהרי החיוב מעכשיו הוא:
ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם שאם אמר, שערב להביא הלוה ובאם לא יביא אז יצטרך לשלם א"כ הרי אמר מפורש שאין מתחייב מעתה לשלם רק שהוא מתחייב להביא את הלוה ובאם לא יביא את הלוה אז יתחייב נמצא דהחיוב הוא באסמכתא היינו דאם לא יביא את הלוה, וחיוב באסמכתא אינו מועיל אף שיש לו הנאה דמהימן לי' משום זה לא אמרינן דנתחייב וכן משו"ה אם מכר ראובן שדה לשמעון וקבל לוי אחריות ס"ל להרמב"ם דהוי אסמכתא היינו ג"כ משום דהחיוב הוא דאי והכא במעכשיו לא נתחייב כלל, אבל הראב"ד ס"ל כמו שהכל פירשו בפי' הגמ' דערבות הוי אסמכתא אף לפי המסקנא רק משום דבההוא הנאה וכו' מסלק אסמכתא דגמר ומשעבד נפשי' א"כ שפיר השיג על הרמב"ם וכתב דאין בערבות משום אסמכתא:
ולפ"ז אזלי נמי במחלקותם בדין אם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה דס"ל להרמב"ם דהתנאי קיים וגובה ממי שירצה אף אם יש נכסים ללוה והראב"ד ס"ל דאם יש נכסים ללוה גובה מן הלוה ולדברינו אזלי לטעמייהו דהנה זה בארנו דבתחלה הי' סבור בגמ' דערב מתחייב רק מפני הפסד ממון שהפסיד מלוה על פיו והיינו כשתובע את הלוה ואיננו משלם אז יתברר שהפסיד המלוה ואז יש להערב בעד מה להתחייב משו"ה הי' סבור דערבות הוי אסמכתא דהא דאי הוא רק דהרמב"ם ס"ל דלמסקנת הגמ' התחייבות הערב הוא תיכף. בשעת הוצאת ממון והוי התחייבות מעכשיו רק שהוא תנאי שבאם יפרע הלוה אז יפטר שהוא מחויב לתבוע תחלה הלוה כן הוא בסתם ערבות אבל אם אמר בפרוש כונתו שמכון להתחייב מעתה בלי תנאי שיתבע תחלה את הלוה שפיר חל התנאי כיון דהתחייבותו הוא משום הוצאת ממון:
אכן הראב"ד לטעמי' דס"ל דאף למסקנא דגמ' ג"כ ערבות הוי אסמכתא ורק בההוא הנאה דמהימן לי' הוא משעבד נפשי' אף באסמכתא א"כ אף למסקנת הגמ' עיקר החיוב של הערב הוא רק משום הפסד ממון שבאם יתבע את הלוה ואין לו נכסים אז נתחייב שהרי על פיו הפסיד ממון אבל קודם שנתברר שאין נכסים ללוה לא חל החיוב עלי' דערב כלל שהרי אין לו בעד מה שיתחייב, ועיין בש"ך (חו"מ סי' קכ"ט ס"ק כ"ג) שכתב דיש לו זמן להערב לשלם שלשים יום מיום שתבע את הלוה ונתחייב הערב לשלם ואף אם יש לו מעות הדין כן משום דנתחייב עכשיו והו"ל כאילו הלוהו עתה והשיג בזה על המ"מ וב"ח שכתבו דאם יש לו מעות מחוייב תיכף לשלם אכן לדברינו הב"ח והמ"מ אליבא דהרמב"ם שפיר פירשו שהרי להרמב"ם חל החיוב על הערב מיום הלואה, אכן לדברי הראב"ד דס"ל דגם למסקנא דגמ' חיוב הערבות הוא רק משום הפסד ממון א"כ כל זמן שלא נתברר ההפסד לא חל חיוב כלל א"כ שפיר אמר הראב"ד דאף אם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה אם יש נכסים ללוה יתבע את הלוה שהרי כיון שיש נכסים ללוה א"כ הא לא הפסידו א"כ אין כאן במה שיתחייב הערב דהרי הוא לא אמר תן לו ואני אתחייב רק רוצה להתחייב מדין ערבות ודין ערבות הוא רק אם הפסיד ממון על פיו משו"ה לא חל התנאי דאפרע ממי שארצה כיון דאין כאן הפסד ממון אין כאן בעד מה להתחייב, ומיושב ג"כ מ"ש הרמב"ם דהנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בו אכפול לך ערבונך דאם חזר בו הלוקח זכה זה הערבון שהוא תחת ידו וקשה עליו כל הנך קושיות שהביא הכ"מ דמוכח דאף דבר שבידו יש בו משום אסמכתא ומתוספתא מפורשת דאיתא אלא מחזיר לו ערבונו. אכן לדברינו שפיר ניחא דהנה מהו ערבון פירש"י דיש שני מיני ערבון יש מין ערבון שהוא למשכון לקנוס החוזר ויש מין ערבון שהוא תחלת פרעון שקנה בית באלף זוז ופרע מקצת דזהו תחלת פרעון, והנה הרמב"ם מפרש דהאי ברייתא שהובאה בגמ' ע"כ מיירי בערבון כזה שהוא תחלת פרעון, היינו שקנה ממנו שדה בעד אלף זוז ואומר מקצת הנני נותן לך וקונה כנגדו בהשדה ואם אחזור בי ולא אתן לך בעד המותר אז יהי' מחול לך הכסף שהנני נותן לך לקנות מקצת השדה ויה' קניני שהנני קונה בהשדה בטל והמוכר אמר אם אני אחזור בו ולא אחפוץ למכור לך המותר אז מלבד שקנית אכפול לך עוד כזה דאם נימא דברייתא זאת מיירי בערבון כזה שלא ניתן אלא בתורת משכון וא"כ הניח אצל המוכר בגדר משכון ואמר אם אחזור בי ולא אחפוץ לקנות השדה אז הנני מוחל לך הדמים והמוכר אמר אם אני לא אחפוץ למכור לך הקרקע אשלם כפליים כפי הדמים שהנך נותן בידי למשכון א"כ איך אמר ר' יהודה דיו שיקנה כנגד ערבונו כיון דהקנין לא עשה כלל עדנה בהשדה ומה שאמר המוכר אם אחזור בו אכפול לך ערבונך הוא אסמכתא א"כ אף כנגד ערבונו לא יקנה נהי דדבר דלא הוי גוזמא לא הוי אסמכתא היינו אם כל התנאי איננו גוזמא אבל אם התנאי הוא גוזמא אז אף מה שאינו גוזמא לא נתחייב, וכן כתב הרא"ש בפרק המקבל (דף ק"ד) גבי מעשה דההוא גברא דקבל ארעא ואמר אי מובירנא לי' יהיבנא אלפא זוזי ואוביר תלתא ופסק רבא דהוי אסמכתא וכתב שם הרא"ש להשיג על הרי"ף שכתב דמאי דאמר רבא דהוי אסמכתא ולא משלם הוא רק היתר על מה שראוי לעשות אבל הראוי לעשות גמר ומשעבד נפשי' והשיג שם הרא"ש ז"ל אבל הכא דאמר יהיבנא לך אלפא זוזי לא כיון אלא להגזים ולא שעבד עצמו לכלום דאי אפשר לחלק דבריו ולומר דעל מה דגזים לא שעבד עצמו ועל השאר שעבד אלא כל דבריו כמאן דליתנייהו דמי ואין כאן שיעבוד של כלום עכ"ל הרא"ש. הרי דאם אמר תנאי שהוא גוזמא אז אף מה שאינו גוזמא לא מחלקים את דבריו דכיון כבטל מקצת בטל כולה א"כ אף אם נפרש שכונת המוכר מה שאמר אכפול לך ערבונך כונתו הי' בקרקע שיתן לו קרקע כפליים כנגד הערבון כיון דהוי על היתר אסמכתא א"כ כל דבריו יבטלו א"כ אף כנגד ערבונו ג"כ לא יקנה רק המוכר יחזור לו ערבונו אם נפרש דהאי ערבון דהכא הפירוש שלא קנה עדנה רק נתן הערבון למשכון, ועוד אם נימא דמיירי דלא קנה עדיין בהשדה רק נתן הערבון למשכון לקנוס החוזר בו א"כ אמאי נפרש בדברי המוכר שאמר אכפול לך ערבונך היינו כונתו שיתן קרקע דילמא כונתו שאמר אם אחזור בי אשלם לך כפליים כערבון שלך אבל דמים ולא קרקע וא"כ אמאי קנה כנגד ערבונו אף כנגד ערבונו לא יקנה כיון שחזר בו המוכר:
ואפילו לדברי הרי"ף דמה דלא הוי גוזמא אע"פ שהתנאי הי' גוזמא מה שאינו גוזמא משלם אעפ"כ בכה"ג יודה הרי"ף דאף כנגד ערבונו לא קנה, דהנה הרא"ש הקשה על הרי"ף שכתב ז"ל ומסתברא דמחייב ליתן מאי דאוביר בשוה דלא אמר רבא דהוי אסמכתא אלא מאי דגזים אבל שעור מאי דאוביר לא הוי אסמכתא ויהיב לי' דתנן שמין אותה כמה היתה ראוי' לעשות ונותן לו דשעור מאי דאוביר בשוה הוא דיהיב שעבודי שעבד נפשי' כו' ואשכחן לרבא גופא כה"ג לקמן בענין ההוא שתלא דאמר אי מפסדינא מסתליקנא בלא שבחא ואמר רבא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ואקשינן מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומשנינן התם מאי דאפסיד משלם הכא מאי דאפסיד מנכי לי' ואידך יהבינן לי' והאי נמי דאלפא זוזי דכותה היא מאי דאפסיד והוא מאי דאוביר משלם ואידך לא עכ"ד האלפס:
והקשה על זה הרא"ש ז"ל ולא הבנתי ראי' וכמו הא דאייתי ראי' ממתני' ליתא דבמתניתין כתב לי' אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואי לא כתב לי' לא מיחייב מידי מדתלי טעמא שכן כתב לי' אבל הכא דאמר יהיבנא אלפא זוזי לא כיון אלא להגזים ולא שעבד עצמו לכלום דאי אפשר לחלק דבריו ולומר על מאי דגזים לא שעבוד עצמו על השאר שעבוד עצמו אלא כל דבריו כמאן דליתנייהו דמי והעמיד על דינו כאלו לא אמר כלום ומשלם מה שהפסיד אבל הכא כשתסלק דבריו לא מיחייב מידי עכ"ד הרא"ש:
ונראה לתרץ דברי הרי"ף דהנה לכאורה הא קשה מאי קאמר משום דלא גזים משו"ה מתחייב אף שהוא דאי הא כל אסמכתות מיירי באופן דלא גזים ואעפ"כ כל דאי אסמכתא הוא כמו אם תלך עמי לירושלים תקנה הבית במכר הא אין כאן גוזמא וכן גבי המלוה על שדהו ואמר אם לא אפרע לך עד זמן פלוני הרי היא שלך ג"כ מיירי באופן דלא גזים דאף אם הדמים שהלוה הוא כמחיר השדה אעפ"כ הוי אסמכתא א"כ אמאי מתחייב הכא גבי אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא הא דאי הוא, אכן מצאתי בנ"י שמפרש שהיא תקנה מדרבנן אך מלבד שהוא דוחק נראה לי דקשה לפ"ז איך סברי נהרדעי גבי ההוא גברא דקבל ארעא מחברי' אמר אי מובירנא לה יהיבנא לך אלפא זוזי אוביר תילתא ואמרו נהרדעי דינא הוא דיהיב לי' תלת מאה ותלתין ותלתא רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קני' ופריך ולרבא מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומשני התם לא גזים הכא כיון דאמר מילתא יתרתא גוזמא בעלמא הוא דגזים. ולדברי הנ"י דס"ל דגם אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא הוא גוזמא ורק דתקנתא דרבנן היא משום פסידא וא"כ אטו אם תקינו רבנן שישלם כמה שהוביר משום שהפסיד וכי בשביל זה יתקנו שישלם אף היתר על הפסידא והא היתר על הפסידא הוא ככל אסמכתא הרי תקנת רבנן לא הי' אלא כדי שלא יפסיד, וגם כשהקשה לרבא ותירץ הכא כיון דאמר מילתא יתרתא גוזמא בעלמא הוא דגזים למה איצטריך לומר שהוא כונתו להגזים דאף אם לא הי' כונתו להגזים אלא להתחייב כמו שמתחייב באם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אעפ"כ אינו מחויב כיון דהוי אסמכתא כמו כל דאי אסמכתא הוא וכיון דהוי החיוב גוזמא בכה"ג לא תקינו רבנן ומדתריץ בגמ' גוזמא בעלמא הוא דגזים הרי דעיקר החיוב הוא מן הדין אם רוצה להתחייב אבל לא כמו שמפרש הנ"י שהוא משום שהחיוב הוא משום תקנה משום פסידא והלא בגמ' מפורש דעיקר התירוץ משום שהוא לא התחייב אבל אם הי' מתחייב הי' מחויב אף היכא דלא שייך תקנה:
לכן נראה לי דהטעם שמשלם באם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא הוא משום שכירות השדה שהרי על כרחך עשו קנינים כשקבל השדה דאם לא עשו קנינים הלא גם בלא אסמכתא לא נתחייב ע"כ דעשו קנינים:
והנה אם אחד ישכור בית ויתחייב לשלם כור חטים לשנה ואח"כ לא ידור השוכר בהבית אטו לא יתחייב השוכר בהחטים הלא כיון שקנה קנין שכירות הבית ונתחייב לשלם מאי איכפת להמשכיר אם לא ידור והוי כמו אם יקנה דבר בחליפין ואח"כ לא ישתמש שצריך לשלם כמו שהתחייב ואם לא יהי' בידו חטים יתחייב ליתן דמי כור חטים דמה לי הן מה לי דמיהן והנה אם אחד קבל שדה מחברו ועשו קנינים הלא אם ירצה הנותן לחזור בו לא יוכל לחזור בו א"כ קנה כבר המקבל קנין בהשדה קנין קבלנות שיהי' שלו והוא האריס בהשדה והוא יזרענה והוי שלו לזריעה כמו שוכר וכיון דכבר קנה הרי נתחייב בשכירות השדה ומהו הכא תשלומי השכירות הוא שיתעסק ויהי' להנותן חצי, זהו השכירות, נמצא דאם אינו זורעה הרי אינו משלם להנותן השכירות היינו הפעולה וא"כ צריך לשלם דמי השכירות והיינו כמה שראוי השדה להיות בה פירות ע"י פעולתו וצריך לשלם דמיהן דמה לי הם מה לי דמיהן ובאמת הי' לו להתחייב אף אם לא התנה אם אוביר ולא אעביד כמו בשוכר אלא דמשו"ה אם לא התנה לא דמי לשוכר, דאם לא אמר אם אוביר ולא אעביד אז אמרינן שהוא לא התחייב תשלומין בעד הקנין שהוא לא התחייב לזורעה ולא דמי לשוכר שהתחייב לשלם בעד הדירה אבל בקבלנות לא התחייב כלל לזורעה אבל אם אמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אז קבלנותו בגדר התחייבות וא"כ הוי כאלו אומר הקנה לו השדה לזורעה ובעד זה הנני מתחייב לך לזורעה כדי שיהי' לך חצי פירות א"כ זהו השכירות שלו ואם לא זרעה הרי לא שלם השכירות בעד קנין שקנה השדה לזורעה וא"כ צריך לשלם שווי השכירות כיון שהוא כבר קנה ואילו הי' רוצה בעל השדה לחזור בו לא הי' יכול, א"כ נתחייב לשלם דמי השכירות היינו שווי מה שהוא ראוי לעשות שזהו השכירות שלו:
לפ"ז לא הוי כלל אסמכתא דאלו הי' הכונה שבאם אוביר אז יצטרך לשלם בעד מה שהפסיד אז בודאי שייך בזה אסמכתא שהרי הוא התחייבות אם אוביר וכל דאי אסמכתא הוא אף אם לא גזים אבל הכא ההתחייבות איננה כלל בעד מה שיוביר רק דההתחייבות הוא עתה לשלם בעד קנין קבלנות שבעל השדה לא יוכל לחזור בו התחייב בעד זה לשלם, שכירות שיזרענה וההתחייבות הוא עתה ככל שכירות דעלמא שמחויב לשלם כסף ה"נ מתחייב לזורעה ולקצרה ולהעמיד כרי ומה שאמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא איננה התחייבות חדשה אלא כאומר אם לא אשלם לך חטים אז תגבה ממני כסף בעד החטים ודבור דאם אוביר הוא רק לגלוי מילתא שהקבלנות הוא בגדר התחייבות שמחויב לזורעה דאלו לא אמר זה בפרוש אז אמרינן דהמקבל לא נתחייב שכירות בגדר התחייבות בקנין רק עשו שותפות שאם יזרע יחלקו ביניהם והקנין הוא שלא יוכל הנותן לחזור בו וכן המקבל כשיזרע ויגדל לא יוכל לחזור בו ולא ליתן להנותן חצי אבל לא התחייב לזורעה אבל אחר שהקנה ואמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא גלי דעתו דקבל השדה באופן זה שנתחייב לשלם שכירות השדה ומהו תשלומין שלו מה שיזרע ויעמיד כרי וממילא אם הוביר משלם דמי השכירות. וכן בההוא דיהיב זוזי לחברי' למיזבן לי' חמרא ופשע ולא זבן לי' דאמר רב חמא משלם כדאזיל אפרוותא דזולשפט בב"מ (דף ע"ג) ורב אשי אמר אפי' סתם יין נמי לא, אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ופריך שם בגמ' ולרב אשי מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ותירץ התם בידו הכא לאו בידו נראה לי דשם מיירי ג"כ היכא דהשליח הי' לו הנאה מזה היינו שהוא לקח שכר או שהי' לו רשות להוציא המעות והוא התחייב בעד המעות להביא יין והוי דומיא דמתניתין דפוסק כשער הזול או שלקח למחצית שכר וג"כ לפי סברת רב חמא הוא התחייב להביא ממקום הזול היינו שנתן לו דמים ונתחייב יין כשער הזול משו"ה לא הוי כלל אסמכתא ורב אשי ס"ל דהוי אסמכתא דהתחייבותו איננה לקנות יין אלא שהתחייב שבאם לא יקנה אז ישלם והוי אסמכתא, משו"ה פריך מ"ש מהא דתנן אם אוביר אשלם במיטבא, פירוש אמאי מפרשינן שם דכונתו שהוא מתחייב לזורעה ואם לא יזרע ישלם בעד הזריעה אמאי הכא מפרש רב אשי דהתחייבותו הוא אם לא יקנה אז יתחייב, ומתרץ התם בידו וכיון שהוא בידו אמרינן שהוא מתחייב לזרוע השדה וממילא נעשה התחייבות הזאת השכירות שהוא לזורעה ואם לא יזרע ישלם במיטבא היינו כמו שהיתה ראוי' לגדל אבל הכא לא שייך לפרש שהוא מתחייב לקנות יין שהרי לאו בידו ולא שייך התחייבות על דבר שאינו בידו דאיך יתחייב לקנות שמא לא ימצא משו"ה אמרינן שההתחייבות הוא רק שבאם לא יקנה אז יתחייב וזהו אסמכתא:
ובזה מיושב קושית ר"ת על רש"י שם בד"ה הכא דאיך פרש"י בסנהדרין (דף כ"ד) דאסמכתא על דבר שאינו בידו לא הוי אסמכתא דכיון דלאו בידו לא סמיך על מידי וגמר ומקני והכא משמע דזהו סברא הפוכה, אכן לדברינו לא קשה דרש"י יוכל לסבור להלכה כרב חמא דאף מידי דלאו בידו לא הוי אסמכתא והכא הא דאמר החלוק בין בידו לאינו בידו לא הוי כלל חלוקים באסמכתא דבאסמכתא אילו היינו מחלקים היתה הסברא להפך רק באמת באסמכתא אין חלוק דבכל גווני הוי אסמכתא והכא הלא הוא פירוש אחר דכיון דלאו בידו היא, סברא היא דאף בגווני שיש לו הנאה לא נתחייב לקנות יין דזה לאו בידו הוא רק הוא התחייבות שאם לא יקנה יין אז ישלם וא"כ הוי אסמכתא דרב אשי ס"ל דאף דבר שאינו בידו הוי אסמכתא:
ולפ"ז פליגי נמי נהרדעי ורבא באם אמר אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי היינו דנהרדעי ס"ל דהוא נתחייב בעד שכירות השדה או לזורעה ולהעמיד כרי וליתן מחצית הפירות ואם לא יתן מחצית הפירות התחייב שכירות השדה אלף זוז ומשום אונאה אין כאן שהרי הוא קרקע וגם הא הוא יודע המחיר וא"כ גם האלף זוז הוא ג"כ התחייב מעתה ע"ז פליג רבא ואמר הכא כיון דאמר מילתא יתרתא גוזמא בעלמא הוא דאמר וע"כ דאין הכונה שהוא לא כיון להתחייב כלל דא"כ למה לי' לרבא למימר אסמכתא הוא דטעמא הוי רק משום אסמכתא אבל אילו הי' אסמכתא קונה הי' מחויב הא הוא לא כיון אלא לגוזמא בעלמא ע"כ דהכי פירושו דמה שאמר אם אוביר אשלם אלפא זוזא כיון דהוי גוזמא ע"כ דאין הכונה שהוא מתחייב מעתה שכירות אלף זוז אלא הוא רק התחייבות אם לא יזרענה ומשו"ה מתחייב אף גוזמא מפני שסומך בדעתו שודאי יזרענה וכונתו היא לא התחייבות מעתה אלא אם אוביר אז אשלם והוא התחייבות אם אוביר וא"כ הוי אסמכתא דהא כל דאי אסמכתא הוא ולפי"ז מיושב שפיר דברי הרי"ף שכתב שאף אם אמר אם אוביר אשלם אלפא זוזי, אם הוביר משלם כמה שראוי לעשות והביא ראי' מאם אוביר ולא אעביד היינו דכמו דאם אמר אם אוביר ולא אעביד אשלם דהטעם דנתחייב לשלם הוא דכיון דחזינן דהתחייב לשלם הרי קבלנותו הוי בגדר התחייבות והוי קבלנות כמו שכירות ואז הוי קבלנות כמו חכירות כמו דשם נתחייב לשלם הכורים, הכא נתחייב לזרוע ולהעמיד כרי א"כ גם אם אמר אם אובירנה אשלם אלפא זוזא הרי חזינן דקבל השדה באופן שמחויב לזרוע א"כ אף שמה שאמר שישלם בעד שלא שלם השכירות היינו שלא יזרע שדה דשכירות ואמר שישלם אלפא זוזי הוי אסמכתא כיון דהוי גוזמא אבל כמה שצריך לשלם דמי השכירות היינו שיווי מה שיעלה ממה שיזרענה זה מחויב לשלם והוא ממש כמו שתלא:
נמצא לפ"ז היכא דהוי אסמכתא גמורה היינו קנין להבא גם הרי"ף מודה דאף דמה דלא גזים לא קנה א"כ הכא אף אם נפרש דברי המוכר אתן לך קרקע הוי ככל דאי דלא קנה ולא יקנה אף כנגד ערבונו ואמאי קתני בברייתא דיו שיקנה כנגד ערבונו ע"כ ס"ל להרמב"ם דהכא מיירי בערבון שנתן לקנין לקנות השדה ומה שאמר רשב"ג בד"א בזמן שאומר ערבוני יקון דרש"י ותוס' דחקו בפירושו להרמב"ם בפשטות, היינו כיון שמיירי שנתן הערבון בתורת תחלת פרעון א"כ דוקא שאמר ערבוני יקון פירוש שדיברו בפרוש שהוא עושה קנין בהקרקע רק כנגד הערבון רק שהתנו עוד תנאים שאמר הלוקח אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך פירוש הקנין שעשיתי על הערבון שיקנה מחול לך והלה אומר אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך ומיושב קושית התוס' שהקשו אם נפרש יקון כנגד ערבונו לבד יקנה מן המקח א"כ לר' יוסי אמאי יכפול לו, אכן לדברינו הם שני דברים זהו שאמר ערבוני יקון הוא על הקנין שעושה עתה בזה שנותן תחלת הערבון זה, יקנה בהשדה כנגד ערבונו והתנאי מלבד זה שקנה כנגד ערבונו, התנו התנאים שאם יחזור בו הלוקח יהי ערבונו מחול ואז לא יקנה אף כנגד הערבון ואם המוכר יחזור יכפול ערבונו וכיון שמיירי שנתן הערבון בתורת תחלת פרעון וקנה עתה כנגד הערבון משו"ה אף אם אסמכתא לא קניא קונה כנגד הערבון שהרי זה קנה בודאי כל זמן שלא חזר בו הלוקח:
לפ"ז נתגלה לנו טעמו של הרמב"ם שכתב שאם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהוא תחת ידו אין הטעם משום דדבר שהוא תחת ידו אין בו משום אסמכתא אלא הטעם כיון שערבון הוא בתורת תחלת פרעון א"כ הרי הכסף שנתן הלוקח להמוכר נתן לו שיהא שלו והתנאי שהוא מתנה אינו על הכסף רק דהתנאי הוא על הקנין דהקנין שקנה הלוקח כנגד המעות אם יחזור בו יתבטל הקנין נמצא דהאסמכתא איננה בקיום הדבר אלא בבטול ובבטול הא לא שייך אסמכתא וא"כ שפיר אמר הרמב"ם דאם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהוא תחת ידו. פירוש שהרי הם שלו כבר מעת הנתינה והוי כמו מעכשיו שלא שייך אסמכתא כיון שהוא כבר קנה הדבר והתנאי הוא בבטול הדבר ה"נ התנאי הוא בבטול הקנין שקנה כנגד המעות נעשה עכשיו שלו, וזה אין צריך לפרש דברי' שבאם יקנה השדה אז יהי' הכסף בתורת קנין ואם לא יקנה אז יהי' הכסף בתורת מתנה זה אין צריך לפרש כלל דהרי בארנו לעיל דאימתי יש באיסור גזלה הוא דוקא בנטל חפץ שאלו הי' יודע לא הי' רוצה, והנטילה הוא שלא ברצונו או אם הוא מתחייב בעד הכסף אבל אם אינו מתחייב וגם אין הנטילה שלא לרצונו לא בעי דוקא שיתנו לו בתורת מתנה רק ממילא כיון דאין בעד מה להתחייב שאין כאן איסור גזל דאיננה שלא מדעתו וגם לא התחייב בעדם, ממילא הכסף שלו א"כ הכא הרי שפיר אמר הרמב"ם דבהכסף אין כאן שינוי כלל היינו אף אם יתבטל הקנין שקנה בהקרקע כנגדם תבטל מצד תנאם שבאם יחזור הלוקח יתבטל הקנין שקנה בעד מעותיו לא יתחייב המוכר בעד הכסף כיון שלא נתנם לו באופן שיתחייב בעדם א"כ התנאים הן רק בבטול קנין הקרקע אבל הכסף בכל גווני הוי של המוכר משום דהוי כמעכשיו דלא שייך אסמכתא כל זה הוא בערבון שנתן בתורת תחלת פרעון אכן התוספתא שהביא הכ"מ גבי ערבון מיירי שנתן ערבון לקנוס החוזר בו מדקתני שם אמר ר' יהודה היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו ואם הי' מיירי התוספתא בערבון שהוא לתחלת פרעון א"כ איך אמר ר' יהודה נותן לו ערבון שלו משמע דמחזיר לו הערבון עצמו ואם מיירי בתחלת פרעון הי' צריך לומר אלא זוכה בשדה כנגד ערבונו כדקתני בברייתא בגמ' דזוכה בשדה כנגד ערבונו ע"כ דמיירי בתוספתא בערבון שהוא לקנוס החוזר א"כ שפיר אמרה התוספתא בכה"ג דנותן לו ערבון שלו אף אם חזר בו הלוקח שהרי הכא הדאי הוא בקנין הערבון שאמר הלוקח אם אחזור בי אז תקנה הערבון וא"כ הקנין באסמכתא וקנין באסמכתא אינו מועיל אף היכא שבידו כל זמן שלא קנה מעכשיו:
ולא קשה נמי כל הנך קושיות מהמלוה על שדהו דהא שם ג"כ התנאי הוא בעצם קנין השדה אם לא אשלם אז תקנה וכל אם להבא משמע שאז תקנה וקנין באסמכתא אין מועיל אף שהוא בידו, וכן לא קשה נמי מפרע לו מקצת חובו שהקשו אמאי קאמר ר' יהודה דהוי אסמכתא הא ע"כ הכונה שבאם לא ישלם לזמן פלוני אז יהיו המעות מחולים דזה אין לומר אז אתחייב דא"כ איך אמר ר' יוסי יחזיר שטרו הא הוי שטר שנמחל שעבודו ושטר שנמחל שעבודו אין גובין בו:
ע"כ דהפירוש אם לא אפרע אז יהא מחולים והא הרמב"ם סובר דבדבר שבידו לא שייך אסמכתא אכן לדברינו ניחא דהנה כשמגיע לאחד חוב והלוה נותן למלוה כסף אם לא נתנו לפרעון לא נסתלק החיוב רק מגיע לזה וזה מגיע לזה שהרי קי"ל בכתובות שנים שהוציאו שטרות זה על זה זה גובה וזה גובה ואף מאן דס"ל התם אפוכי מטרתא למה לי היינו היכא דאין נפ"מ לדינא א"כ אפוכי מטרתא למה לי אבל אלו הי' נפ"מ הי' מודה דזה גובה וזה גובה:
הרי דאם יש לאחד חוב על חברו לא נפקע החוב בשביל שהלוה הלוה למלוה רק זה חייב לזה וזה חייב לזה, נמצא דאם פרע מקצת שטרו ואמר אם לא אתן לזמן פלוני תן לו שטרו לא הקנה לו הכסף בתורת שיהי' שלו רק אמר אם לא אפרע לך לזמן פלוני אז יהי' מחול לך החוב שיש לי אצלך בעד המקצת שאני, פורע עתה החוב שזה יהי' מחול לך ואם אפרע השאר אז יהי' החוב פרעון נמצא דהוי המחילה באסמכתא דאי לא אפרע אז יהי' מחילה, וא"כ הוי המחילה באסמכתא ומחילה באסמכתא אין מועיל דמה לי מחילה באסמכתא או קנין באסמכתא כיון דהוי המחילה דאי אי לא אפרע אז יהי' מחול וכיון דהוי אסמכתא אין מועיל אבל גבי ערבון אין הכונה אחזור אז יהי' מחול דהכסף הוא נותן לו עתה בודאי רק הוא מתנה בהקנין שהוא קונה כנגד מעותיו שבאם יחזור אז יתבטל ובבטול לא שייך אסמכתא. וזה אין להקשות א"כ גבי שטר שפרע מקצת חובו ג"כ לימא שהוא נותן לו המקצת בתורת פרעון שיהי' שלו רק הוא מתנה שבאם לא יפרע השאר לזמן פלוני אז יתבטל הפרעון זה אין שייך לומר כלל דכיון שהוא פרעון הרי נתבטל החוב ונפקע לגמרי א"כ איך שייך לומר יתבטל הפרעון אבל יהי' החוב דדוקא גבי קיום שנעשה דבר אז שייך למימר שמתנה תנאים שבאם יהי' כך אז יתבטל קיום הדבר כיון שנעשה הקיום בתנאי וזה שייך רק בדבר שנעשה אבל לא בדבר שנתבטל ואיננו אין שייך כלל לומר שיהי' מחדש והכא כיון שפרע הרי נפקע החוב היינו מקצת החוב וא"כ איך שייך לומר שבאם לא יפרע אז לא יתבטל החוב כיון שאינו כבר וא"כ צריך הוא לבאר אם לא אפרע אז הנני עושה התחיבות וזהו אסמכתא דזה אסמכתא בקיום הדבר וכן נראה לי דזה טעמא דלא ילפינן הפרה לומר דנשאלין על ההיפר כמו דנשאלין על ההיקם אכן לדברינו ניחא דבשלמא הוקם דהוא קיום הדבר שייך שפיר לומר דנשאלין ומבטלין קיום הדבר אבל בהפר כיון דנתבטל הנדר ע"י ההפרה נהי שאמרה התורה שיוכל עתה לבטל ההפרה אבל במה יתקיים הנדר כיון שכבר בעת השאלה בטל הנדר דמה שאמרה תורה דמבטלין ע"י שאלה לא אמרה התורה שעתה הוא כמי שלא הי' בעולם כלל רק שאמרה התורה שיוכל אח"כ לבטל הדבר שהחכם עתה מבטל הדבר למפריע אבל הי' בעולם א"כ בעת שהי' הפרה כבר נתבטל הנדר וא"כ איך יוכל אח"כ החכם לבטל ההפרה אחרי שכבר הנדר אינו בעולם (ועיין בר"ן נדרים דף פ"ז ד"ה וחזר המקיים) וא"כ הכא לא שייך כלל לומר שאח"כ יתבטל הפרעון אחרי שכבר הי' הפרעון ואין החוב עתה בעולם לא יוכל הפרעון להתבטל משו"ה ע"כ גבי פרעון התנאי שהוא נותן עתה בתורת חוב זה על זה ובאם לא יפרע אז יהי' מחול, א"כ הוי קנין באסמכתא, היינו מחילה באסמכתא ומחילה באסמכתא אין מועיל אבל בערבון התנאי על בטול ולא על הקיום משום דהקנין נגמר עכשיו רק התנאי הוא אם יחזור אז יתבטל הקנין בכה"ג מועיל דהוי מעכשיו ודו"ק:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמ'. איתמר אביי אמר כו'
המחלוקת בין אביי ובין רבא זקוקה לביאור. ונראה דלכ"ע יש דין "נשיא בעמך לא תאר בעושה מעשה עמך" וכדאיתא לקמן (דף סב.) לענין מצות כיבוד אב בנוגע לאחד שהלוה ברבית. אלא ששם מיירי באב שעבר על עבירה גמורה של הלוואה ברבית. ואילו כאן, שקנין המעות בוטל מדרבנן ולא חל, ליכא עבירה של גזל, אלא חזרה בעלמא מההחלטה למכר את החפץ, ואין זו עבירה,83 ורק שאין זה כנהוג בישראל ואיננו מעשה עמך. וכ"כ רש"י (בד"ה בעושה מעשה עמך) וז"ל בעמך דרשינן הכי והאי לאו עושה מעשה עמך הוא דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב עכ"ל. וכן נמי איתא ברמב"ם בפ"ז מהל' מכירה (הל"א) וז"ל מי שנתן דמים ולא משך הפירות אע"פ שלא נקנו המטלטלין כמו שביארנו כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל כמו שביארנו. כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע עכ"ל, כלומר אין כאן עבירה גמורה המחייבת קללת מי שפרע, אלא משום שלא עשה מעשה ישראל ונהג כמנהג נכרי משו"ה מקבל מי שפרע. ובנוסח של "מי שפרע" עצמו מדגישים את נהוגי דורות הנכרים הקדומים - נהוגי דור המבול דור ההפלגה ואנשי סדום - שנהגו שלא כשארית ישראל ועשו עולה ונענשו, ועל ניהוגי נכרי חלה קללת מי שפרע. ובזה פליגי אביי ורבא, דלאביי רק מודיעים לו ולרבא מקללים אותו ממש בבי"ד.
גמ'. ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה כו'.
בענין ערבון
א.
ביאור מחלוקת רב ור' יוחנן
פרש"י (בד"ה ערבון) וז"ל מקצת המעות נתן לו על פיסוק מרובה עכ"ל. ועוד פירש (בד"ה אבל מוכר לו) וז"ל ונותן לו מהן ה' מאות זוז לשם תחילת פירעון או סתם קנה וגו' וההיא דאיפלגו בה רב ור' יוחנן כה"ג הוא שזה הערבון תחילת דמי הפירעון של פיסוק כו' עכ"ל. לרש"י מיירי ששילם הלוקח מקצת דמי הפרעון ופליגי רב ור"י אי קונה רק כנגד מעותיו או שקונה כנגד כולו. ועוד פרש"י (בד"ה הוא) דפליגי בין קרקע שנקנית בקנין גמור ובין במטלטלין דנקנין להתחייב במי שפרע בלבד. ויסוד המחלוקת שבין רב ור' יוחנן צריך ביאור.
ונראה דיש לבאר את המחלוקת בתרי אנפי.
א) כבר הבאנו בשיעורים את המחלוקת שבין הסמ"ע והט"ז (חו"מ ק"צ: א) בהגדרת קנין כסף, דלסמ"ע הקנין חל בתורת פרעון, משא"כ הט"ז ס"ל שקנין כסף אינו חל בתורת פרעון אלא בתורת מעשה קנין. ולפי"ז י"ל דבזה פליגי רב ור' יוחנן, דאליבא דר' יוחנן כסף קונה מדין מעשה קנין ומשו"ה קונה כולו, וככל מעשה קנין דעלמא שקונה את כל החפץ. ואילו לרב קנין כסף אינו חל כמעשה קנין אלא דהוי חלות פרעון, והקנין חל ממילא - דמכיון דשילם בעד החפץ ממילא נעשה החפץ שלו. ולכן קונה רק כפי השיעור ששילם עבורו, דעל מה ששילם ממילא חל הקנין והוי שלו, ועל מה שלא שילם ליכא חלות קנין.
ב) א"נ י"ל דלכ"ע כסף קונה בתורת פרעון, אלא דפליגי, דלרב כששילם מקצת הפרעון אמרינן שהפרעון מתייחס למקצת החפצא הנמכר דקונהו ממילא. ואילו לר"י הפרעון מתייחס לכל החפצא וממילא קונה את כולו. דלרב מקצת הפרעון חל למקצת החפצא בלבד ולר"י מקצת הפרעון חל לכל החפצא, וקונה לכ"ע כפי החפצא שפרע עליו, ומשו"ה לרב קונה מקצתו ואילו לר"י קונה כולו.
ובהמשך הסוגיא הגמרא סד"א להשוות את המחלוקת שבין רב ור"י למחלוקת שבין רשב"ג ורבי במשכון שתפסו כנגד מקצת החוב דפליגי האם אינו משמט כולו או דאינו משמט רק כנגדו. והגמרא דוחה דפליגי האם אפילו מקצת החוב משמט או לא. וצ"ע, דלפי הביאור הראשון שביארנו דרב ור"י פליגי בהגדרת קנין כסף, קשה מהו ענין שמיטה ומשכון לקנין כסף. אך לפי הביאור השני ניתן להבין את ההשוואה, דכמו דפליגי רב ור"י בערבון ובמקצת פרעון האם מתייחס מקצת הפרעון למקצת החוב או לכל החוב י"ל דה"ה דרשב"ג ורבי פליגי בתפיסת משכון האם המשכון מתייחס למקצת החוב כנגד שוויו בלבד או שמתייחס לכל החוב. וניתן להוסיף דרשב"ג ורבי פליגי בהגדרת יסוד חלות שם חוב, האם כל החוב מהווה חלות חוב אחד, ולכן משכון על מקצתו הוי משכון על כולו, וכמו"כ פרעון למקצתו הוי פרעון לכולו, או דלמא דכל פרוטה ופרוטה דהחוב הוי חלות חוב בפני עצמו, ולכן משכון למקצת החוב חל רק לאותו מקצת החוב בלבד, ופרעון למקצת החוב נמי הוי פרעון רק למקצת החוב ההוא בלבד.
ועוד צ"ב במסקנת הגמ' דיש חילוק בין קנין כסף בקרקע דערבון קונה את כולו, לבין קנין כסף במטלטלין דערבין אינו קונה אלא כנגדו, ומשום שאינו קונה במטלטלין אלא לענין מי שפרע בלבד. ונראה דלפי הביאור הראשון דקנין כסף בקרקע חל בתורת מעשה קנין ואילו במטלטלין הקנין חל מדין פרעון אזי י"ל דבקרקע ערבון קונה כולו בתורת מעשה קנין, ואילו במטלטלין דחל הקנין מדין פרעון י"ל דבתורת פרעון ערבון קונה רק כנגדו. והגמרא מוכיחה דהקנין במטלטלין חל מדין פרעון מדין מי שפרע, כי בתורת מעשה קנין, אי מדרבנן קנין כסף אינו חל א"כ י"ל דלא היה קונה כלל ואפילו למי שפרע. ואילו בתורת חלות פרעון י"ל דתיקנו מקצת קנין לענין מי שפרע בלבד ולא לשאר דיני קנין, דמזה שיש דין מי שפרע במטלטלין מוכח דהקנין חל מדין פרעון ולא מדין מעשה קנין.84
וכל זה מבואר לפי הביאור הראשון הנ"ל במחלוקת דרב ור' יוחנן. מאידך לפי הביאור השני דלכו"ע כסף קונה מדין פרעון נראה דהגמרא קובעת דפרעון במקצת חל כפרעון לכל המקח כשקונה את המקח בקנין גמור כבקרקע, משום דחלה חלות דין זקיפת מלוה, כלומר דכשנותן את הערבון דהוי רק חלק מדמי המקח אמרינן דשילם את כל דמי הקרקע משום דהערבון שילם מקצת המחיר ושאר המחיר פרוע בהתחייבות חדשה של זקיפת מלוה. משא"כ במטלטלין שאינו קונה אלא למי שפרע בלבד לא אמרינן הכי, ולכן אין הפרעון במקצת חל לשלם את כל מחיר החפצא, אלא רק כנגדו בלבד.85
ב.
בדין קנין קרקע במחילת חוב
והנה הבאנו בשיעורים למעלה (דף מו: ד"ה בענין יש דמים שהן כחליפין אותיות א - ב) שהרמב"ם (פ"ז מהל' מכירה הל"ד) פסק שמחילת חוב מחמת מכר קונה במטלטלין דהו"ל דבר שאינו מצוי דלא גזרו בו רבנן ומעות קונות מדאורייתא. והראב"ד וראשונים אחרים חולקים עליו דס"ל דמלוה להוצאה ניתנה. וביארנו את מחלוקתם דלפי הרמב"ם מעות קונות מדין פרעון, ויש חלות של פרעון במחילת חוב דמשו"ה קונה. ואילו לראב"ד מעות קונות מדין מעשה קנין - וליכא מעשה קנין דנתינת כסף במחילת חוב ומשו"ה אינה קונה.
והנה ביארנו לעיל (באות א') דמעות קונות במטלטלין מדין פרעון ואילו כסף קונה בקרקע מדין מעשה קנין. ומשו"ה ערבון קונה בקרקע כנגד כולו ואילו במטלטלין ערבון קונה רק כנגד מקצתו. ונראה דכן נמי מדוייק בלישנא דגמרא דלגבי מטלטלין איתא "מעות קונות", ו"מעות" היינו לישנא דשוויות ופרעון. ואילו בקרקע הלישנא הוי "כסף קונה" וכדאיתא במס' קידושין (דף כו.) "נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף", והוא לישנא דחפצא דכסף דעושים מעשה קנין בנתינת החפצא דכסף, ואינו לישנא דפרעון, שלא כמו "מעות קונות".
ולפי"ז היה בדין דמחילת חוב תקנה במטלטלין מדין פרעון, אך לא בקרקע הזקוקה למעשה קנין כסף. אך עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' מכירה הל"ד) שכתב וז"ל מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר, הרי זה כמי שנתן הדמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע. לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר עכ"ל, והראב"ד השיג עליו דמחילת חוב אינה קונה כלל דמלוה להוצאה ניתנה. והרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דקנין מעות חל מדין פרעון ומחילת חוב מהווה חלות של פרעון, ומשו"ה קונה. אך צ"ע דהניחא במטלטלין, אך למה חלה מחילת חוב לקנות קרקע, דהא קרקע צריכה מעשה קנין ולא פרעון.
ונראה לתרץ דהרי יל"ע למה המתין הרמב"ם מלפסוק את הדין דמחילת חוב קונה בקרקע עד לפ"ז מהל' מכירה אחרי שהביא את ההלכה דמחילת חוב קונה במטלטלין, ולא הביא דין זה בפ"א מהל' מכירה כשכתב כל ההלכות דקנין קרקע בכסף. ונראה דהרמב"ם דייק בסדר הלכותיו כדרכו בקדש, כי בפ"א כתב את ההלכות דקנין כסף בקרקע, דהיינו של מעשה קנין כסף, ומצד הלכות מעשה קנין מחילת חוב אינה קונה מדחסר בה מעשה דנתינת חפצא דכסף. ורק בפ"ז, אחרי שפסק את ההלכה דמחילת חוב קונה במטלטלין בלי מעשה קנין אלא מדין פרעון, אזי פסק דמחילת חוב אף קונה בקרקע מדין פרעון. כלומר, דיש בקרקע שני אופני קנין - דין אחד דכסף קונה בקרקע מדין מעשה קנין דמשו"ה ערבון קונה בקרקע כנגד כולה אליבא דרב, ודין שני דמעות קונות בקרקע כמו דקונה במטלטלין מדין פרעון, דמחילת חוב קונה נמי בקרקע מדין פרעון כבמטלטלין ואע"פ דחסר מעשה קנין דנתינת כסף.
והרמב"ם פסק (פ"ח מהל' מכירה הל"א - ב) שבקונה קרקע ונותן הלוקח רק את מקצת הדמים בלבד קונה את כולה. ופסק (בפ"ז מהל' מכירה הל"א) נמי במטלטלין שבנותן ערבון שקונה מדין מי שפרע. והמפרשים (עיין בה"ה ובלחם משנה) הבינו שהרמב"ם פסק שערבון במטלטלין קונה כנגד כולה כמו שקונה כנגד כולה בקרקע. ולפי הנ"ל דהרמב"ם סובר דקנין מעות במטלטלין קונה מדין פרעון צ"ל דס"ל שערבון מהווה חלות פרעון על כל המכירה ומשו"ה קונה כנגד כולה. אמנם עיי"ש בלחם משנה שהקשה דא"כ למה פסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' שמירה הלי"ד) דבמלוה על המשכון אינו משמט אלא כנגדו. ותירץ וז"ל דס"ל לרבינו דאע"ג דבערבון קונה כנגד כולו במשכון אינו משמט אלא כנגדו משום דבשאר קרינן ביה לא יגוש עכ"ל. ונראה דר"ל דהא דמקצת הפרעון נחשבת כפרעון על כל החוב אליבא דהרמב"ם, היינו דמהווה חלות שם פרעון לגבי כל החוב, ומ"מ אינו פרעון ממש של החוב, דהחוב כולו אינו פרוע. שנשאר עליו לשלם את יתר החוב86. ולכן הבחין בפסקיו, דלגבי קנין פסק דקנה את כולה משום דחל חלות שם של פרעון על כל המכירה כולה. ומ"מ פסק דאינו משמט אלא כנגד המשכון, דכנגדו יש פרעון ממש מחמת המשכון, ואילו שאר החוב עדיין אינו פרוע דליכא פרעון ממש, והריהו בר נגישה דקרינן ביה לא יגוש ומשמט, ודו"ק.
ג.
בדין מתנה בקנין כסף
והנה יל"ע בכסף דקונה בקרקע ובמעות הקונות במטלטלין האם קונים במתנה. ולכאורה י"ל דזה יהיה תלוי במחלוקת שבין הסמ"ע והט"ז (חו"מ סימן ק"צ ס"ק א'), כי פרעון אינו שייך במתנה אלא רק מעשה קנין בלבד. ולכן אם קנין כסף חל מדין פרעון אינו מועיל במתנה. מאידך אם חל קנין כסף מדין מעשה קנין יועיל אף במתנה. ולפי הנ"ל יש לחלק בין קרקע לבין מטלטלין, דבמטלטלין מעות קונות מדין פרעון ולא חל במתנה, ואילו בקרקע קנין כסף חל מדין מעשה קנין ומועיל אף במתנה. אך יתכן דלכ"ע כסף יקנה במתנה בתורת מעשה קנין. דרק במכר דשייך בו פרעון אזי רק פרעון קונה ולא מעשה קנין כסף. ואילו במתנה דלא שייך בה פרעון חל מעשה קנין דכסף. ומצינו סברא מעין זו בתוס' בקידושין (דף כה: ד"ה בהמה גסה) עיי"ש.
ד.
גמ'. מיתיבי ערבון כו' דין שיקנה כנגד ערבונו צ"ע אליבא דר' יוחנן דס"ל דערבון קונה כנגד כולו למה בערבוני יקון ס"ל לר' יהודה דיו שיקנה כנגד ערבונו. ועיין בשיטה מקובצת דדנו הראשונים בקושיה זו.
והביא השיטה ביאור בשם הר"ן וז"ל שאמר לו ערבוני יקון כלומר שלא פסקו דמי השדה אלא שהקדים לו קצת מעות וא"ל ערבוני יקון ובכה"ג לא סמכא דעתיה דמוכר, אבל היכא שפסק עמו לתת לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה הכל עכ"ל. הר"ן חילק בין ערבון לאחר פיסוק דמים דקנה הכל לבין ערבון לפני פיסוק הדמים דקונה כנגדו בלבד. וכן יתכן לדייק מפרש"י דכתב בדו"ה ערבון וז"ל מקצת המעות נתן לו על פיסוק מרובה עכ"ל. ועוד כתב (בד"ה הנותן ערבון) ז"ל ולא דמי לההיא דלעיל דזה אינו פריעת מקצת המעות אלא ערבון ומשכון לקנוס את החוזר בו עכ"ל. ומשמע דבערבוני יקון לא פסקו דמים ולכן אינו מקצת פרעון אלא רק משכון. ועלינו לבאר שיטה זו.
ונראה דהנה הט"ז (בחו"מ ריש סי' ק"צ) הוכיח מהא דערבון קונה כנגד כולו דקנין כסף הוי מעשה קנין ולא חלות של פרעון - שלא כהסמ"ע - דהא לא פרע כולו. ואליבא דהסמ"ע צ"ל דס"ל דערבון קונה כנגד כולו מפני שחל חלות פרעון על כל דמי המכירה במה ששילם את מקצת דמיו. ונראה שהוא משום שישנה רק מכירה אחת וחל חיוב אחד לשלם את דמי כל המכירה, ובכן מקצת פרעון חל על כל המכירה ולכל דמיו, ומכיון דחל חלות פרעון כנגד כל מכירה לפיכך קונה את כולו, מדחל חלות שם של פרעון על כולו ולכן חל נמי חלות קנין על כולו. אך כל זה שייך אחרי פיסוק הדמים, דנקבע מחיר דמי המכירה כולה, דאזי מקצת התשלומין חל על כל דמי המכירה ולכן קונה כנגד כולו. משא"כ לפני פיסוק הדמים דא"א לייחס את מקצת הפרעון לסכום של כל דמי המכירה, דהא עוד לא פסקו את כל דמיה. ומשו"ה חלות הפרעון מצטמצם לעצם הדמים שנתן ולא ליותר מזה וקונה רק כנגדו בלבד ולא את כולו. וכל זה מתבאר לפי הסמ"ע דסובר דעיקר הקונה בקנין כסף דמכירה הוי חלות פרעון. וכבר קבענו דהרמב"ם ס"ל כוותיה דהקנין חל ע"י הפרעון מהא דפסק (בפ"ז מהל' מכירה) דמחילת חוב קונה, שהרי במחילת חוב חל רק חלות פרעון וליכא בה מעשה קנין בנתינת חפצא דכסף. ומוכח דהרמב"ם סובר דעיקר הקונה בכסף הוא חלות פרעון ולא מעשה קנין כסף, כשיטת הסמ"ע ודלא כהט"ז.
אמנם עיין ברש"י לקמן (דף עז: ד"ה אבל) שכתב וז"ל אבל נתנו לו בתורת תחלת פרעון הוו להו השאר מלוה עליו עכ"ל. וחידש רש"י דבפריעת מקצת הפרעון הלוקח שלם את כל דמי המכירה, דכל החוב דחל מחמת המכירה פרוע הוא מדין זקיפת מלוה, וחל במקומו חיוב מלוה חדש לשלם את יתר דמי המכירה. ולפי"ז שיטת רשב"ג ור' יוחנן היא דבתשלומי מקצת דמי הפרעון שלם את כל דמי המכירה ע"י מקצת הדמים שנתן ביחד עם זקיפת מלוה וחל איפוא על הלוקח חיוב מלוה חדשה. ופרושו לכאורה קשה, דבעלמא זקיפת מלוה חלה לשלם חוב אחד עם מלוה חדשה רק מדעת שניהם ובקנין חליפין ושטר לזקף מלוה, והרי בערבון יקון קנינים אלה חסרים, ומהיכי תיתי דהתכוונו בערבון לזקיפת מלוה חדשה כדי לפרע את כל החוב דחל מחמת המכירה. ועוד קשה דאם באמת התכוונו וקנו לכך, במה פליגי רב ור' יוחנן, דהא אם הלוקח פרע ממש את כולו עם מקצת הדמים ששילמם ביחד עם זקיפת מלוה, בדין הוא שיקנה את כולו, דהא שילם את כל דמי המכירה בפרעון גמור, ולמה אמר רב דכנגדו בלבד הוא קונה, דהרי פרע את כל דמי המכירה ולכ"ע דינא הוא דלקנות את כולו.
ונראה דרש"י סובר שאין כאן חלות זקיפת מלוה דעלמא, דהא לא עשו קנין מדעת שניהם לשם כך ולא התנו את זה מדעת שניהם, אלא דהוי חלות זקיפה דחלה ממילא. כלומר, דתשלומי מקצת דמי המכירה הופכים ממילא ובלי דעת שניהם לתשלומין של כל דמי המכירה, דא"א לשלם רק את מקצת דמיו, דהרי חלה חלות מכירה אחת וחוב פרעון אחד לשלם את כל דמי המכירה בפרעון אחד, ולכן כשמשלם הלוקח את מקצת דמיו חל עפ"י דין פרעון של כל דמי המכירה, דעל הדמים דלא נתנם ממילא חל חיוב מלוה חדשה. ור' יוחנן סובר דנאמר הלכה מסוימת בדיני פרעון מכירה דע"י מקצת פרעון חל ממילא חיוב מלוה על שאר הדמים, ועפ"י דין חל חלות פרעון של כל דמי המכירה. אך רב חולק על זה וסובר דחל רק מקצת פרעון בלבד למקצת דמי המכירה, ומשו"ה ס"ל דקונה רק כנגדו ולא את כולו.
ולפרש"י מבואר מאד הנ"מ דהר"ן לחלק בין ערבון לבין ערבוני יקון, דבערבון נותן מקצת הדמים כפרעון לדמי המכירה אחרי פיסוק הדמים, ולכן הפרעון הופך ממילא לפרעון של כל דמי המכירה שכבר פסקו את דמיה, משא"א לומר כן כשלא פסקו את כל דמיה בערבוני יקון, דמשו"ה קונה רק כנגדו בלבד ולא את כולו.
אך ראשונים אחרים לא קיבלו פירוש הר"ן, וצ"ב לשיטתם מהו הנ"מ בין הדין דר' יוחנן דערבון קונה כנגד כולו, לבין הדין דר' יהודה בערבוני יקון - דקונה רק כנגדו בלבד ולא את כולו.
ולכאורה נראה לומר דבערבון נתן את מקצת הדמים בתורת תחילת הפרעון של דמי המכר, ולכן קונה כנגד כולו אליבא דר' יוחנן כי מקצת הפרעון הופך להיות חלות שם פרעון על כל דמי המכירה. משא"כ בערבוני יקון אליבא דר' יהודה דנתן את הערבון בתורת משכון בלבד וכקנס להבטיח שלא יחזור בו מן המכירה, אך לא נתנו בתורת מקצת פרעון כלל, ולכן לא חל חלות שם פרעון על כל דמי המכירה ואינו קונה את כולו אלא כנגדו בלבד. אך לפי"ז צ"ב למה קונה עכ"פ כנגדו, הרי לא התכוון לפרעון ולקנין כלל.
וי"ל דמכיון דהלוקח נתן את המשכון למוכר להבטיח את המכירה ושלא יחזור בו, אזי בתורת הבטחת המכירה יש נמי אומדנא דמוכח דשניהם התכוונו לעשות מקצת קנין כנגד שוויות המשכון כדי להבטיח ללוקח שעכ"פ יקנה חלק מהמכירה כנגד דמי המשכון שנתן אפילו אם המוכר יחזור בו, והוא מתנאי הערבון והמשכון להבטיח שהמכירה לא תתבטל לגמרי ויפסיד.
א"נ י"ל דבאמת לא התכוונו המוכר והלוקח לא לפרעון ולא לקנין כלל בנתינת המשכון ורק להחיל קנס בלבד, דתלוי חלות הקנס בדין אסמכתא קניא, ולר' יהודה לא קניא. אלא דמאחר דממון הלוקח נמצא עכ"פ ברשות המוכר שנתנו לו בתורת משכון אזי אפילו בלי דעת המוכר והלוקח, ממילא הופך הממון למקצת פרעון של דמי המכירה. שהרי המוכר והלוקח פסקו את דמי המכירה, ויש בידי המוכר מקצת ממון הלוקח דנעשה מעצמו למקצת פרעון. ודין חדש הוא דאף בלי דעת המוכר והלוקח ממון דהלוקח שבידי המוכר הופך ממילא להיות חלות פרעון וקונה כנגדו. ורק כשמשלם הלוקח מקצת הפרעון מדעת שניהם בערבון דר' יוחנן הופך הפרעון דמקצת הדמים לפרעון לכל הדמים וקונה את כולו. אך בערבוני יקון אליבא דר' יהודה ליכא נתינת דמי הפרעון מדעתם כלל אלא דחל פרעון ממילא בלי דעת מקנה וקונה כפי שיעור מקצת הדמים בלבד ולא יותר מזה וקונה איפוא רק כנגדו ולא כנגד כולו.
ולפי"ז יוצא עוד חידוש, דקנין של מעות קונות דביסודו חל כחלות דין פרעון כנ"ל, אינו חלות קנין מדעת מקנה והקונה כשאר הקנינים שבעולם, אלא דחל כקנין ממילא87. כלומר דמאחר שהקונה פרע את דמי החפצא דהמכירה ממילא הוא קונהו, דהפרעון עושהו לבעלים בלי חלות שם מעשה קנין ובלי דעת מקנה וקונה לעשותו מעשה קנין. ולכן בערבוני יקון קונה הלוקח כנגדו בלי דעת המקנה והקונה להקנותו בכך כי מקצת הפרעון דחל עושהו בעלים ממילא, דמאחר שפרע מקצת דמיו ממילא נעשה לבעל החפצא גם בלי דעת מקנה וקונה להקנות בדרך זו. והוא חידוש אך נראה דמסתבר הוא אליבא דהרמב"ם והסמ"ע דס"ל דקנין מעות חל מדין פרעון ולא מדין מעשה קנין.88
ברם כל הנ"ל ניחא אליבא דהרמב"ם הסובר דקנין מעות חל מדין פרעון. מאידך ביארנו דלראב"ד הא דמעות קונות אינו מדין פרעון אלא מדין מעשה קנין, דמשו"ה סובר דאין קנין מעות חל במחילת חוב מדחסר בו מעשה קנין דאינו אלא חלות פרעון בלבד. ואליביה מבוארת את שיטת ר' יוחנן הסובר דערבון הווה מעשה קנין ומשו"ה קונה כנגד כולו, דאין דין פרעון נוגע לחלות הקנין, דגם מקצת הפרעון מהווה מעשה קנין גמור לקנות את כולו. אך צ"ע אליביה היאך מבארים את שיטת ר' יהודה בערובי יקון דאינו קונה אלא כנגדו.
וי"ל דהוי אומדנא דמוכח דשניהם רצו והסכימו לקנין במקצת כדי להבטיח את הקונה בנתינת המשכון שלו שלא יפסיד, ומשו"ה קונה כנגדו בלבד. אך הקנין אינו חל מדין פרעון אלא מדין מעשה קנין כסף דעלמא. ועוד נראה דהקנין מצטמצם לכנגדו ולא חל בכולו לא רק משום שיש אומדנא דמוכח אלא משום דעצם הכסף מצומצם, שהרי משכון חל לשם הבטחה כנגד שוויותו, ולכן הכסף קנין שבו ג"כ מצטמצם לקנין כנגדו ולא לקנין בכולו ודו"ק.
ה.
גמ'. קרקע דבכספא קני ליה ממש קני ליה לכולה, מטלטלין דלא קני אלא לקבולי מי שפרע לא קני ליה כוליה. כבר ביארנו דיתכן לבאר דהגמ' מבחינה בין קנין כסף בקרקע דקונה מדין מעשה קנין, לבין קנין מעות במטלטלין שקונה מדין פרעון. ולכן מקצת פרעון בקרקע קונה את כולה דחל מעשה הקנין בכולה ובמטלטלין אינו קונה אלא כנגדו בלבד מדין מקצת פרעון. אלא שקשה לפי"ז היאך מבארים מש"כ בגמ' דקנין גמור חל בקרקע ואילו במטלטלין חל קנין מי שפרע. וי"ל דהגמ' מביאה ראייה דהיינו דמכיון דקנין מעות במטלטלין חל מדין פרעון ולא מדין מעשה קנין משו"ה אפשר היה לגזור שיקנה מעות רק מקצת חלות קנין לענין מי שפרע בלבד מפני דאין בו מעשה קנין. ואילו כסף קונה בקרקע קנין גמור דהו"ל חלות מעשה קנין, דמעשה קנין מחיל חלות קנין גמור וא"א לגזור בו מקצת חלות קנין.
ברם פשטות הגמ' משמע ביאור אחר, דהיינו דעיקר המחייב דמי שפרע אינו עצם חלות הקנין אלא העובדא שאינו עומד בדיבורו ומשקר לחברו. והוא תלוי בסמיכת דעתם, דמכיון דסמך חברו על דבריו אסור לו לחזור בו ואם חזר בו מקבל מי שפרע. ולכן בקנין מי שפרע במטלטלין ערבון קונה רק כנגדו בלבד, דמדשלם רק מקצת הדמים ע"ז בלבד סמכה דעתם. משא"כ קנין כסף בקרקע דחל כקנין גמור, ולכן חלות דינו אינו תלוי בסמיכת דעתם לענין שקר ואמת, אלא בדעת הקנאתם בלבד, דמכיון דגמרו להקנות את כולו הקנין חל בכולו ודו"ק.
ו.
תוס' ד"ה אכפול
עיין ברמב"ם (פי"א מהל' מכירה הל"ד) וז"ל לפיכך הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך, והלא אמר ואם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו, ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו אסמכתא היא ואסמכתא לא קני עכ"ל. הרמב"ם מפרש "דיו שיקנה כנגד ערבונו" לא דחל קנין בקרקע אלא דחל מחילת הערבון שכבר נתנו הלוקח מוכר דבמחילת בעין אמרינן דאסמכתא קניא, עיין במפרשי הרמב"ם. הראב"ד חולק על הרמב"ם וס"ל דאסמכתא לא קניא אפילו במחילה בעין.
ובתוס' כתבו וז"ל דיו אם קונה המקח ע"כ של מוכר כנגד מעות שנתן אבל הלוקח אם ירצה לא יקח כי אם מעות כי יאמר אינו חפץ במעט מקח עכ"ל, כלומר שבידי הלוקח לקחת מעות או קרקע כנגד הערבון. ונראה דתוס' מפרשים את הדין דר' יהודה דחל מדין התחייבות דקניא כנגד הערבון - דהיינו דמכיון דחל חיוב דהלוקח למחילת הבעין ה"ה דחלה התחייבות דהמוכר להחזיר ללוקח ממון או שיתנו לו קרקע תחת הערבון. ונראה דלתוס' לא חל קנין כסף בקרקע ללוקח, אלא רק התחייבות מצד המוכר ללוקח דאינה אסמכתא וקניא. מאידך לרש"י ערבון קונה קנין ממש בקרקע וכדכתב (בד"ה דיו) וז"ל לא זה ולא זה יכולין לחזור מלקיים מן המכירה עכ"ל, דקנין חל בקרקע כנגד דמי הערבון מדין קנין כסף. (ועיין לעיל שביארנו את חלות הקנין אליבא דרש"י).
ז.
גמ'. לימא כתנאי עיין במס' שבועות (דף מג: - מד ב) בסוגית דינא דר' יצחק הסובר דבעל חוב קונה משכון, ומבואר בסוגיא שם דהגמרא מחלקת בין משכון שלא בשעת הלוואה לבין משכון בשעת הלוואה, דדין דר' יצחק חל רק במשכון שלא בשעת הלוואה. ועיין שם בר"ן על הרי"ף (ריש פ' שבועת הדיינין דף יח. בדפי הרי"ף דפוס ווילנה) שביאר דמשכון שלא בשעת הלוואה היינו שתפסו שליח ב"ד בתורת גוביינא מהמלוה עבור הלוה. ונראה לומר דיש שני חלות דיני משכון: א) משכון שחל בתורת חפצא המשועבד למלוה; וב) משכון שחל בתורת פרעון. ומסתבר דדין דר' יצחק חל רק במשכון שחל בתורת פרעון דאזי קונה המלוה את המשכון, ואילו במשכון שאינו חל בתורת פרעון אלא מדין שעבוד בעלמא לית ליה למלוה קנין בגוויה. וזהו לכאורה החילוק שבין משכון שבשעת הלוואה לבין משכון שלא בשעת הלוואה, דבשעת הלוואה מיירי כשהלוה נתן את המשכון למלוה בתורת שעבוד ומשו"ה לית ליה למלוה קנין בגוויה, משא"כ במשכון שלא בשעת הלוואה, דגבה אותו שליח ב"ד בעד המלוה ובכן חל כפרעון דהחוב, ומשו"ה הבע"ח קונה בו קנין.
ובסוגיין קס"ד דיש להשוות את המחלוקת שבין רב ור' יוחנן עם המחלוקת שבין רשב"ג ורבי. וכבר ביארנו את המחלוקת שבין רב ור' יוחנן דהויא מחלוקת בחלות דין פרעון של מקצת החוב, דלרב הפרעון חל רק כנגדו בלבד ואילו לר"י הפרעון חל בכל החוב, והנ"מ בשיעור הקנין דחל במקצת הפרעון דהמכירה, דלרב קונה כנגדו בלבד וכשיעור הפרעון, ואילו לר"י קונה כנגד כולו מכיון דהפרעון חל בכולו. ולפי הה"א שבגמרא ה"ה דפליגי בזה רשב"ג ורבי בחלות דין משכון - אם המשכון חל כנגד כל החוב, דזהו מה דס"ל לרשב"ג, או דחל המשכון כנגדו בלבד, דזוהי סברת רבי. ונראה דמיירי במשכון דחל בתורת פרעון, דאילו משכון שאינו חלות של פרעון אלא רק חלות שעבוד נכסים בלבד לא שייך לדין פרעון מקצת החוב דפליגי בו רב ור' יוחנן. ולפי"ז אליבא דהגמרא במס' שבועות צ"ל דרשב"ג ורבי פליגי דוקא במשכון שלא בשעת הלוואה דתפסו שליח ב"ד בתורת פרעון החוב, ופליגי האם מקצת הפרעון דחל במשכון חל כחלות דין פרעון בכל החוב ולכן אינו משמט בכולו כרשב"ג או דלמא דחל כחלות דין פרעון רק כנגד מקצת החוב בלבד ולכן אינו משמט רק כנגדו בלבד וכרבי, והויא אותה המחלוקת דפליגי בה רב ור' יוחנן.
ח.
83 דהא המוכר והלוקח בעלים על חפציהם והמעות שלהם וברשותם כבעלים לשנות את דעותיהם דמעיקרא ולחזור מהמקח.
84 דחלות מעשה קנין או דחל לקנות לגמרי או דאינו חל כלל, ואילו בפרעון יתכן דחל מקצת קנין לענין מי שפרע, כי עיקר חלות דין מי שפרע הוא שיקיים את דיבורו, דאחרי פרעון חייב הוא לקיים את דיבורו מדין מי שפרע, ודו"ק.
85 לכאורה כוונת ביאור זה לחלק באומדן דעתן, דבקרקע דחל קנין גמור אמדינן דהסכימו לזקוף את שאר החוב במלוה חדשה, משא"כ במטלטלין דעצם חלות הקנין חלש הוא אזי ליכא אומדן דעת לעשות זקיפת מלוה, וצ"ע.
86 שלא כרש"י דס"ל דכל החוב פרוע הוא דחלה זקיפת מלוה על יתר החוב, ועיין עוד בשיעורים לקמן אות ד'.
87 נראה דר"ל דיש דעת מקנה וקונה כללית למכור את החפצא אך לא התכוונו שהקנין יחול בנתינת המשכון, ומ"מ הפרעון והקנין חלים ממילא.
88 ועוד נראה דקנין מעות דחל ממילא בלי דעת לעשותו מעשה קנין דומה לקנין חצר שקונה לאדם שלא מדעת, דהוי נמי קנין דחל ממילא בלי דעת הקונה ובלי מעשה קנין מדעת, ועיין בסוגיות לעיל (דף י. - יב א) ובשיעורים לעיל על קנין חצר, וע"ע ברשימות שיעורים לב"ק דף תל"ה - תל"ו וליבמות דף תי"ד - תט"ו ביסוד דין קנין חצר דדן בו רבינו זצ"ל, האם חל קנין חצר כמעשה קנין או דחל כקנין ממילא.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
אלא קשיא. הך מתני' דלוי לריש לקיש: ר' שמעון היא. דאמר במתני' לוקח לא מצי הדר ביה דקסבר מעות קונות: מודעינן ליה. דע שאם תחזור סופך להפרע ממך: בעושה מעשה עמך. בעמך דרשינן הכי והאי לאו עושה מעשה עמך הוא דכתיב (צפניה ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב: אייקר מלחא. ורצה לחזור: בר אודועי הוא. בתמיה וכי היה צריך להודיעו שהוא נפרע מן השקרנים והלא תלמיד חכם היה: ערבון. מקצת המעות נתן לו על פיסוק מרובה: הוא סבר כנגדו הוא קונה. אי מכירת קרקע הוא שנקנית בכסף קונה קנין גמור ואי מכירת מטלטלין הוא קונה כנגדו להתחייב במי שפרע: ור' יוחנן אמר כו'. בקרקע לקנין גמור ובמטלטלין לקבל מי שפרע: הנותן ערבון. לא דמי לההיא דלעיל דזה אינו פריעת מקצת מעות שקורין אייר''ש אלא ערבון ומשכון לקנוס את החוזר בו פרמנינ''ן בלע''ז: רבי יוסי לטעמיה דאמר. בבבא בתרא בפרק גט פשוט (דף קסח.): אסמכתא קניא. הבטחת גוזמא שאדם מבטיח את חבירו לסמוך עליו שאם לא יקיים תנאו יתן כך וכך: דין שיקנה כו'. לא זה ימחול ולא זה יכפול אלא לא זה ולא זה יכולין לחזור מלקיים מן המכירה כנגד הערבון וחוזרים על השאר: בד''א. שאינו קונה אלא כנגד ערבונו: בזמן שאמר לו ערבוני יקון. יקנה שלא נתנה לו בתורת תחילת פירעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת שערבון זה יקנה את הכל והא לאו מלתא היא: אבל מוכר לו כו'. ונותן לו מהן ה' מאות זוז לשם פירעון או סתם קנה כו' וההיא דאיפלגו בה רב ורבי יוחנן כי האי גונא הוא שזה הערבון תחילת הדמים הפירעון של פיסוק כי יהב ליה סתם: מאי לאו. כי היכי דאמר רשב''ג בקרקע הקנוי בכסף לגמרי דמכי יהיב ליה מקצת מעות סתם קנה לגמרי והוא הדין למטלטלי הקנוים בכסף לענין מי שפרע בסתמא קני ליה ערבון לכוליה לחייבו במי שפרע: לא קני ליה כוליה. לקבל מי שפרע אם נתן לו כנגד ערבונו: ומאי שנא. מטלטלין לענין מי שפרע מקרקע לענין קנין גמור ומשנינן קרקע דיפה כח הכסף בקניינה לקנות לגמרי קנין גמור מלחזור יפה נמי כח מקצת פריעתו לקנות הכל אבל מטלטלין שהורע הכסף בהן דאי פרע הכל לא קני אלא לקבל מי שפרע בסתמא נמי לא קני פרעון מקצת לכולו לקבל מי שפרע על השאר אלא כנגד הערבון: המלוה על המשכון אין שביעית משמטת. דלא קרינא ביה לא יגוש שהרי אינו תובעו כלום: אלא פלג. חצי החוב: אינו משמט. לקמן מפרש לה: אילימא. דאינו משמט כנגד חצי החוב שהוא תופס משכון עליו אינו משמט אבל משמט הוא השאר: מכלל דר' יהודה הנשיא. אתא למימר דכיון דאינו משכונו כנגד הלוואתו משמט כל החוב בתמיה:
דהלכתא כוותיה בדיני ס''ל כוותיה וכן רב הונא ס''ל כר' יוחנן דאמר דמכור לי באלו קנה ואמרינן לעיל (דף מז.) דסבר מעות קונות כר' יוחנן וכן רב חסדא דאמר לעיל (שם:) כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו בלקוחות א''כ סבר מעות קונות כר' יוחנן דלריש לקיש דאורייתא היא ולא תקנה והדאמר פרק קמא דקדושין (דף יד: ושם ד''ה הואיל) אשכחן נכרי דכל קניינו של נכרי בכסף משמע דהוי כריש לקיש דאית ליה פרק שני דבכורות (דף יג: ושם) לעמיתך במשיכה ולנכרי בכסף דלר' יוחנן כל קניינו של נכרי במשיכה מפרש ר''ת דהכי פירושו אשכחן נכרי הואיל וכל קניינו של נכרי בעבד עברי בכסף ולא בשטר דשטר ילפינן בעבד עברי מאמה העבריה והא לא שייך בנכרי ואע''ג דבפ' השולח (גיטין ד' לח. ושם) אמרי' דנכרי קונה ישראל בחזקה היינו דוקא בחזקה של כיבוש במלחמה דאפיק ליה מוישב ממנו שבי והא דאמר בפרק בתרא דע''ז (דף סג. ושם ד''ה בזונה) בזונה כותית עסקינן דלא. מחסרא משיכה היינו כריש לקיש דלר' יוחנן מתרץ תירוצים אחרים דמשני התם ואיבעית אימא כגון דקאי בחצירה אבל קשה דהתם (ד' עא) אמר מרימר משיכה בנכרי קונה ורב אשי אמר משיכה בנכרי אינה קונה אלמא רב אשי דגדול בחכמה ובמנין והוא בתרא סבר כריש לקיש וכן סבר רב אשי פרק שני דבכורות (דף יג: ושם) וה''ר חיים מפרש דלא קשה לא מקדושין (דף יד:) ולא מע''ז (דף עא.) דאפשר דלרבי יוחנן מעות קונות בנכרי כמו בישראל וכן יסבור רב אשי ולא ידרשו כמאן דדריש בבכורות בפרק שני לעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה אלא ידרשו לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לכנעני דאיכא נמי מאן דדריש התם הכי ויסבור דגזל הכנעני אסור דפלוגתא דתנאי איכא בפרק המקבל (לקמן דף קיא:) ובהגוזל (קמא) (ב''ק דף קיג:) איתא נמי דסבר דגזל הכנעני אסור דאי סבר דגזל כנעני מותר לא הוה צריך קרא למישרי אונאתו ולפי זה אתי נמי שפיר דלא תקשה דרב חסדא אדרב חסדא דאית ליה הכא כר' יוחנן ובפרק בתרא דע''ז (דף סג.) משני אמר רב נחמן בר רב. חסדא אמר רב חסדא בזונה כותית דלא מחסרא משיכה והיינו כריש לקיש ולפי מה שפירש' אתי שפיר כר' יוחנן אך קשה דאם כן תקשה להו מתני' דנתנה לבלן דליכא לאוקמה בבלן נכרי ולא בבלן ישראל דמשמע דוקא בלן אבל ספר עד שימשוך. ולפיכך משיכה אינה קונה לא בנכרי ולא בישראל ועוד דבהגוזל בתרא (ב''ק דף קיג:) משמע קצת דרב אשי סבר דגזל כנעני מותר דקאמר רב אשי הוה קאזיל בארבא חזי שבשא דגופנא תליא לבר ותלו ביה קטופי א''ל לשמעיה זיל חזי אי דכנעני נינהו זיל אייתי לי שמע ההוא כנעני א''ל דכנעני מי שרי א''ל כנעני שקיל דמי ישראל לא שקיל דמי משמע דסבר גזל כנעני מותר ובשביל ששמע הכנעני הוה מתרץ דבריו וי''ל דרב אשי הדר ביה כדהוכיח לו רבינא כדבעי מינה דמשיכה בנכרי קונה כדמסיק ש''מ משיכה בנכרי קונה ש''מ ואע''ג דממילתיה דר' יוחנן גופיה מוכח לה מ''מ אי לאו דשמיעא ליה לרבינא דרב אשי סבר להך דר' יוחנן לא הוה מייתי ליה מיניה ומסתמא מההיא דפרק שני דבכורות נמי הדר ביה ובפרק בתרא דע''ז (דף סג.) ל''ג רב חסדא בשנויא דזונה כותית ואית ספרים דלא גרסי ליה: בעושה מעשה עמך. לא מקרי האי אינו עושה מעשה עמך לענין שיהיה מותר לקללו בחנם כי אם לקללו על המקח הזה במי שפרע: רבי חייא ברבי יוסף בר אודועי הוא דהיה יודע מתניתין אלא היה רוצה לקבל לטותא קודם שיפסיד היוקרא: אכפול לך ערבונך. אינו אומר שיחזיר לו כפלים במעות דא''כ למה יקנה המקח לר''י כנגד ערבונו אלא אומר אכפול לך במקח שיתן לו כפלים מן המקח כנגד המעות שנתן לו ר''י אומר דיו אם קונה המקח על כרחו של מוכר כנגד מעות שנתן אבל הלוקח אם ירצה לא יקח כי אם מעות כי יאמר איני חפץ במעט מקח: בזמן שא''ל ערבוני יקון. רשב''ג מפרש דפליגי ר''י ורבי יוסי שלא נתן לו אותם מעות בתורת פריעה אבל אם נתן לו אותם מעות בתורת תחילת פריעה קנה ומחזיר השאר לכ''ע היינו דלא כרב ופרש''י ערבוני יקון שאמר שיקנה לו ערבונו כנגד כל המקח תימה דהא עדיף מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל ואם נפרש ערבוני יקון כנגד ערבונו לבד יקנה לו מן המקח א''כ לר' יוסי אמאי כופל לו ערבונו לכן י''ל שלשון ערבוני יקון משמע שערבוני יהיה קנוי לך אם אחזור בי וגם משמע יקון שיהא קונה לו במקח שויו יותר מכדי הערבון אם תחזור בך דהיינו כאילו א''ל בהדיא תכפול לי ערבוני: