סנהדרין ה ע"א

דף ה - א

ואם היה דיין אחד מומחה לרבים [כמו שתפרש הגמרא], הרי הוא דן אפילו יחידי. לפי שסובר התנא של הברייתא כמו רב אחא, שמדאורייתא גם דיין אחד כשר לדון, שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך", וסובר שאין עירוב פרשיות, ולכן בהודאות והלואות אין צריכין שלשה.

ועתה הגמרא מבארת מי הוא הנקרא "מומחה לרבים".

אמר רב נחמן: ^[1] דיין שהוא כגון אנא, כמוני, הרי הוא דן דיני ממונות ביחידי.

וכן אמר רבי חייא: כגון אנא, דן דיני ממונות ביחידי. איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה: מה הפירוש "כגון אנא" שאמרו רב נחמן ורבי חייא? אם הכוונה היא, כגון אנא דגמירנא, ^[2] שקיבלתי שמועות ודינים מרבותי, וגם סבירנא שיודע אני להוסיף ולהסביר סברות מדעתי, וגם נקיטנא רשותא, קיבלתי רשות מריש גלותא, ^[3] [רב נחמן בבבל, ורבי חייא מרבי, שהיה נשיא בארץ ישראל], ורק דיינים שיש להם את כל שלושת המעלות האלו, דנים ביחידי, אבל מי שחסרה לו המעלה השלישית, שהוא לא נקיט רשותא, אם דן ביחיד דיניה לא דינא, אין לדין שלו תוקף, והרי הוא בטל.

או דילמא, שמא אף על גב דלא נקיט רשותא, בכל זאת, כיון שהוא גמיר וסביר, דיניה דין, ואין יכולים לבטלו.

והגמרא פושטת את האיבעיא מעובדה שבאה לפני רב יוסף -

תא שמע, בא ושמע ראיה, מהא דמר זוטרא, בריה דרב נחמן, שהיה דן דינא, דן את הדין ביחידי, וטעה ^[4] בפסק הדין.

אתא לקמיה דרב יוסף, בא מר זוטרא לפני רב יוסף, לשאול האם הוא צריך לשלם למי שהפסיד לו בדין בטעות.

אמר ליה רב יוסף למר זוטרא: אם כשבאו שני בעלי הדין להתדיין לפניך קבלוך עלייהו, קיבלו אותך עליהם לגמרי, שאמרו בפירוש ^[5] שרוצים שתכריע ביניהם כדין, אך אף אם תטעה בדין לא יתבעוך, לא תשלם, אינך צריך לשלם, כי הרי כך התנו ביניהם.

ואי לא אמרו לך כן, אלא ביקשו ממך שתדון ביניהם דין תורה, זיל שלים, לך ושלם למי שהפסדתו בטעותך, כי הרי טעית ולא פסקת להם דין תורה.

וזה הכל משום שטעה. אבל אם לא טעה, הדין דין. זאת, למרות שמר זוטרא לא קיבל רשות מריש גלותא. ^[6]

ומוכיחה מכאן הגמרא, שדינו דין:

שמע מינה, יש לשמוע מעובדה זו, שאף כי לא נקיט רשותא, - דיניה דין.

ומסקנת הגמרא: אכן שמע מינה.

אמר רב: האי מאן, כל דיין דבעי למידן דינא, שרוצה לדון ולהבטיח עצמו כי גם אי טעה, מיבעי למיפטרא, שיהיה פטור לשלם אם יטעה - העצה לכך היא לשקול רשותא מבי ריש גלותא, שיקבל רשות מריש גלותא לדון.

וכן אמר שמואל, העצה היא, לשקול רשותא מבי ריש גלותא. ואז, כיון שיש לו רשות ממנו לדון, הוא אינו משלם אם טעה בדינו. ^[7]

ומאחר שאמרה הגמרא שרב נחמן ורבי חייא קיבלו רשות לדון, מבארת עתה הגמרא, מי הוא המוסמך ליתן רשות לדון, ומה הוא תחום סמכותו, והאיך נותנים בפועל את הרשות לדון.

פשיטא, זה פשוט, כי דיין שקיבל את סמכותו לדון מהכא להכא, שהרשהו ריש גלותא שבבבל [שהרי תלמוד בבלי נשנה בבבל], לדון כאן, את בני בבל,

וכן פשיטא, כי דיין שקיבל רשות לדון מהתם להתם, מהנשיא שבארץ ישראל, לדון את בני ארץ ישראל,

וכן פשיטא כי מהכא להתם, מי שקיבל רשות מריש גלותא, ודן את בני ארץ ישראל,

כל אלו - מהני. רשותם היא רשות, ואפשר להם לדון ביחיד מומחה, ואם טעה פטור.

ומבארת הגמרא מה היא העדיפות של ריש גלותא בבבל על הנשיא בארץ ישראל -

דהכא, ריש גלותא שבבבל, שררותו היא גדולה יותר, ומתפשטת על כל ישראל, והוא עומד במקום המלך, ^[8] ויש לריש גלותא שבבבל רשות להסמיך בית דין כדי להפקיר ממון, מדין הפקר בית דין הפקר, ונקראת סמכותו בשם "שבט" - ואילו התם, הנשיא בארץ ישראל, שררותו מועטת. ונקרא רק בשם "מחוקק".

וכדתניא: נאמר בתורה בברכת יעקב את יהודה "לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבא שילה". וביאור הכתוב הוא, שממשלת יהודה תכון לעד, אף בזמן שאין מלך בבני ישראל.

ודרשו חכמים: "לא יסור שבט מיהודה" - "שבט" הוא מלשון שלטון ורדייה - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט, שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס. "ומחוקק מבין רגליו" - אלו בני בניו של הלל הזקן, שהיה נשיא בארץ ישראל, שמלמדין תורה ברבים. ^[9] אבל שררותם מועטת.

כל זה פשוט. אך זה יש להסתפק:

מהתם להכא, מאי? מי שקיבל סמיכה ורשות מהנשיא שבארץ ישראל, האם סמכותו היא גם לדון את בני בבל, או לא.

ופושטת הגמרא את האיבעיא:

תא שמע מהא דרבה בר חנה, דן דינא פסק את הדין בבבל, וטעה בדבר של שיקול הדעת, ומי שסמוך לדון פטור לשלם.

אתא לקמיה דרבי חייא, הלך לארץ ישראל לרבי חייא, ושאלו אם צריך לשלם מממונו. אמר ליה רבי חייא לרבה: אי קבלוך עלייהו - לא תשלם, ואי לא קיבלוך - זיל שלים, לך ושלם מממונך, למי שהפסדת לו בטעותך בדין.

ומוכיחה הגמרא: והא רבה בר חנה רשותא הוה נקיט, הרי רבה קיבל רשות מרבי [כמו שמספרת הגמרא בהמשך] שהיה נשיא של ארץ ישראל, ולמה חייבו רבי חייא לשלם, אלא שמע מינה, אפשר ללמוד מהוראה זו, כי מהתם להכא, לא מהני.

ומסקנת הגמרא: אכן שמע מינה.

אלא שמקשה הגמרא על הראיה -

ולא מהני!? האם אכן לא מועילה רשותו של הנשיא בארץ ישראל גם לגבי בני בבל?

והא, הרי היתה עובדה שרבה בר רב הונא, כי הוה מינצי בהדי ריש גלותא, ^[10] כשהיתה לו מריבה עם אנשי ראש הגולה, אמר להם, לאנשי ריש גלותא: לאו מינייכי נקיטנא רשותא! איני כפוף לכם, כי לא קיבלתי את סמכותי לדון מכם, אלא נקיטנא רשותא מאבא מרי, מאבי, רב הונא, ואבא מרי קיבל את הרשות לדון מרב, ורב קיבל את הרשות לדון מרבי חייא. ורבי חייא מרבי, רבי יהודה הנשיא, שבארץ ישראל.

ומוכח, שהרשות לדון שקיבל מארץ ישראל, מועילה לו גם לדון בבבל, ואינו צריך לקבל רשות לדון שם מריש הגולה של בבל.

ומתרצת הגמרא, לעולם לא הועילה לו הרשות מארץ ישראל, ומה שאמר כן לריש גלותא - במילתא דעלמא הוא דאוקים להו, רק לצורך הויכוח אמר כן, כדי לדחותם בשעת המריבה, אבל לא התכוון לומר שתועיל לו הרשות של ארץ ישראל.

אלא שאם כן, קשה, כיון שלא מועילה לו הרשות של ארץ ישראל, למה קיבל רבה בר חנה רשות, לקראת ירידתו לבבל.

וכי מאחר דלא מהני, אם לא מועילה לו הרשות מארץ ישראל לדון בבבל, רבה בר חנה, רשותא דנקט לפני ירידתו לבבל, למה לי, מה היא תועיל לו!?

ומתרצת הגמרא: אכן, בחוץ לארץ ישראל, היא לא תועיל לו, אך היא תועיל לו לעיירות העומדים על הגבולין, שהן נמשכות אחר ארץ ישראל.

ומספרת הגמרא: מאי רשותא? האיך קיבל רבה בר חנה רשות לקראת ירידתו לבבל?

כי הוה נחית רבה בר חנה, כשרצה לרדת לבבל, אמר לו שאל רבי חייא לרבי: רבה, שהוא בן אחי חנה, יורד לבבל. האם הוא יורה שם? האם יש לו רשות להורות בדיני איסור והיתר, וטומאות וטהרות [והגמרא תבאר בהמשך למה צריך רשות בשביל להורות איסור והיתר].

ענה לו רבי: יורה! ניתנת לו רשות להורות.

והוסיף רבי חייא ושאל את רבי: ידין? האם יש לו גם רשות לדון שם דיני ממונות כיחיד מומחה, ואם יטעה יפטר מלשלם!?

ענה לו רבי: ידין! ניתנת לו רשות גם לדון.

והוסיף רבי חייא ושאל אותו: האם גם יתיר בכורות, שיהיה רשאי להורות על מומי הבכור? ^[11] ענה לו רבי: יתיר! גם ניתנת לו רשות להתיר בכורות.

ועוד מספרת הגמרא: כי הוה נחית רב, כשרצה לרדת לבבל, אמר לו רבי חייא לרבי: רב, שהוא בן אחותי, ששמה איימו, שהיתה אמו של רב, ואחותו של רבי חייא, יורד לבבל, ושאל רבי חייא האם יורה? וענה רבי: יורה! ושאל אותו: האם ידין? וענה רבי: ידין. ושאל אותו: האם יתיר בכורות? וענה רבי: אל יתיר! לא ניתנת לו רשות להתיר בכורות [והגמרא תבאר].

ודנה הגמרא: מאי שנא, מה הוא השוני, אשר מחמתו למר, לרבה בר חנה, קרי ליה רבי חייא "בן אחי", ומאי שנא, מה הוא השוני אשר מחמתו, למר, לרב, קרי ליה רבי חייא "בן אחותי"!?

וכי תימא, שמא תאמר שקרא להם כך משום דהכי הוה מעשה, שזאת היתה המציאות, שרבה היה בן אחיו, ורב היה בן אחותו.

הרי אי אפשר לומר כן! כי רב היה גם בן אחיו וגם בן אחותו של רבי חייא [ועיין בהערה ^[12]].

והאמר מר, הרי סיפר אחד מהאמוראים: אייבו, אביו של רב, וחנה, אביו של רבה, ושילא, ומרתא, ורבי חייא - כולהו, כל החמשה, בני אבא בר אחא כרסלא, מהמקום ששמו כפרי, הוו. ואם כן, רב היה גם בן אחיו של רבי חייא, ולמה קרא לו "בן אחותי".

ומתרצת הגמרא: רב, בר אחוה דהוה בר אחתיה. רב היה גם בן אחיו וגם בן אחותו, ולכן קרי ליה בן אחותי.

אבל רבה בר חנה, בר אחוה, דלא בר אחתיה היה, שהיה בן אחיו ולא בן אחותו, לכן קרי ליה "בן אחי".

ואי בעית אימא, ואם תרצה, אפשר לתרץ כך:

ת"ר דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי וקיי"ל דמומחה לא הוי אלא כרב נחמן אמר רב נחמן כגון אנא דאיננא דיני ממונות ביחידי. וכן א"ר חייא ומיבעיא לן כגון אנא דגמירנא וסברנא ונקיטנא רשותא א"ד כגון אנא דגמירנא וסברנא אף על גב דלא נקיטנא רשותא דיניה דינא אי לא לא הוי דינא אלא חכם גדול חשוב בדורו כרב נחמן וכיוצא בו. פי' מומחה מנוסה בדינים עד דנקיט רשותא ופשטנא מר זוטרא דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף וא"ל אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלם ש"מ דיניה דינא אע"ג דלא נקיט רשותא וכן סוגיא דשמעתא. ומסקנא אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי וליפטר לינקוט רשותא מבי ריש גלותא וכן אמר שמואל ואסיקנא מאן דנקיט רשותא מבי ריש גלותא מבבל לבבל ומארץ ישראל לארץ ישראל ומבבל לארץ ישראל נמי מהני רשותא דבבבל שבט ובארץ ישראל מחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אילו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים מארץ ישראל לבבל אסיק' דלא מהני ומאי רשותא דכי הא דכתב ליה רבי לרבה בר בר חנה כשירד לבבל יורה ידין יתיר בכורות וכתב ליה ר' (לרבינו) לרב ידין יורה אבל בכורות לא הרשהו להתיר משום דהוה רב בקי במומין טפי והוה שרי מומא דלא הוו ידעי אינשי ואמרי כי האי גוונא שרא רב והוו אתו למישרא מום עובר:

דיני ממונות בשלשה הדיוטות כמו שבארנו משום נעילת דלת ואם היה מומחה לרבים כגון שיש לו שתי מדרגות בידיעה והוא שכבר למד בכדי צרכו ושיש לו חריפות ודעת צלול ופלפול מיושר להבחין בין הדברים ולהביאם במצרף והוא שנקרא כאן דגמירנא וסבירנא וכן שנתנסה ונבחן בבקיאות דינין דן אפי' ביחידי מדברי סופרים שכל כיוצא בזה כשלשה הדיוטות הוא בכל מקום ואף לדעת המצריך שלשה מומחין מן התורה כשם שתקנו ששלשה הדיוטות דנין בחד דגמיר כך תקנו להיות יחיד מומחה רשאי לדון אם באו לפניו לדון אע"פ שלא קבלוהו ואפי' לא היה לו רשות מבית ראש גולה ומ"מ אם טעה בשיקול הדעת ולא קבלוהו עליהם לעשות על פי דינו אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואם לא נשא ונתן ביד חוזר הדין ואם אי אפשר לחזור ישלם מביתו ואם נטל רשות או קבלוהו עליהם יש אומרים שהדין חוזר ואם אי אפשר לחזור פטור מלשלם ויש חולקין לומר שאינו חוזר אם אין גדול ממנו ועיקרי הדברים מתבררים בפרק רביעי:

גדולי המחברים כתבו שאע"פ שהוא דן ביחיד אין ההודאה בפניו קרויה הודאה בבית דין אפילו היה סמוך ושלשה אפילו הדיוטות הודאתם קרויה הודאה בבית דין והכופר בפניהם ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן ואינו חוזר וטוען וגדולי הנשיאים שבברצלונה כתבו שאע"פ שיחיד מומחה יכול לדון אם כפר האחד במה שהודה לו צריך הוא לעדות ואין עדות המומחה אלא כעד אחד ומתוך כך ראוי שלא לדון ביחידי או שיזמין עדים בטענותיהם ומומחה זה י"א דווקא בששלמו לו ארבעים ואינו כן שהרי כל ימיו של רבה לא היו אלא ארבעים שנה וישב מהם עשרים ושנים בראש וכן ר' אלעזר בן עזריה נתמנה נשיא בן שמנה עשרה שנה:

קבלה זו פירושה שקבלו לעשות על פי דינו שאם פירשו לדונם בדין הגמור אין הקבלה כלום שלא קבלו את הדין אלא הדין הגמור ר"ל דין התורה ואם התנו הן דין הן פשרה הן טעות אין צריך לומר שכן וי"מ שאם באו לפניו לדין הרי זה קבלה בסתם והם גורסין אי קרית להו זיל שלים ואי אינהו קרו להו לא תשלם ובתלמוד המערב מצאתי סמך לזו והוא שאמרו ר' אבהו הוה יתיב דיין בכנישתא דקסרי לגרמיה ר"ל לבדו אמרין ליה תלמידאי לא כן אלפן ר' אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד אמר לון מכיון דאינון חמיין לי אנא יתיב לגרמי ואתיין קומוי כמי שקבלו עליהן ותני כן במה דברים אמורים בשלא קבלו עליהן אבל קבלו עליהן דן אפילו יחידי:

רשות זה שכתבנו שהוא מועיל למה שכתבנו יש בו דרכים חלוקים והענין הוא שראש גולה שבבבל הוא במקום המלך ויש לו לדון בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ בין שירצו בעלי דין בין שלא ירצו וכן הדין בכל המורשה ממנו אלא שאין אלו דנין קנסות בחוץ לארץ כמו שבארנו אבל בית דין שבארץ ישראל או הנשיאים שבהם יש להם לדון בכל שבארץ ישראל ובעיירות שבחוצה לארץ העומדות על הגבולים אפילו דיני קנסות כמומחין וכן הדין בכל המורשה מהם אבל אין להם או למורשה מהם כח לדון בחוצה לארץ אלא ברצון בעלי דין הא אם נתרצו עליהם בעלי דין הרי אלו דנין דיני קנסות אף בחוצה לארץ ואע"פ שבסוגיא של פסחים פ"ו א' משמע שבני בבל כפופים לבני ארץ ישראל ודאי לענין הוראה כך הוא שאוירא של ארץ ישראל מחכים אבל לענין ממשלה ונשיאות של בבל חשוב יותר וכן באחרון של הוריות י"א ב' והרי צרתך בבבל כלומר שהוא חשוב ממך לענין שררה:

ת"ר דיני ממונות בג' הדיוטות שלא תנעול דלת בפני לווין ואם היה מומחה לרבים דן ואפי' יחידי דיחיד מומחה טפי עדיף מג' הדיוטות ואית דמפרשי דקסבר האי תנא דמדאורייתא חד מומחה כשר בדיני ממונות דכתיב בצדק תשפוט עמיתיך וקסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן ולא דייק דאי ס"ד בין מדאורייתא בין מדרבנן יחיד מומחה כשר כי טעי נמי ליפטר וא"נ דלא נקיט רשותא ולא קבלוה עלייהו בעלי דינין כדקי"ל גבי ג' מומחין אלא ודאי ש"מ דיחיד מומחה כי מכשרינן ליה מדרבנן בעלמא הוא דמכשרינן ליה ומ"ה אי טעי מיחייב וה"נ מסתברא דאי ס"ד דהאי ברייתא שייכא בפלוגתא דרבא ורב אחא הוה איבעי לן לאותובי לרבא מינה ולסיועיה לרב אחא ומדלא אייתי מינה ראיה לא לאותובי לרבא ולא לסיועיה לרב אחא ש"מ דהאי ברייתא לא שייכא בפלוגתייהו כלל וכל חד מינייהו יכיל לתרוצה לטעמיה ורבא אמר לך ל"ש ג' הדיוטות ול"ש יחיד מומחה מדאורייתא פסילי ורבנן הוא דאכשרוניהו בהודאות והלואות שלא תנעול דלת בפני לווין ורב אחא אמר לך יחיד היכא דגמיר אע"ג דלא הוי מומחה נמי כשר מדאורייתא ורבנן הוא דאצריך ג' לכתחילה גזירה משום יושבי קרנות דלא גמירי כלל וכי אצרוך רבנן ג' לכתחילה היכא דלא הוו מומחין אבל אם היה מומחה לרבים דן לכתחילה ואפילו יחידי דיחיד מומחה עדיף מג' הדיוטות. ושדר רבינו שרירא גאון ז"ל יחיד מומחה דחשיב כרב נחמן בדורו דפקיע במשנה ובתלמוד ופקיע נמי בשיקול הדעת ומעיין בדיני כמה שני ומנסו ליה זימנין סגיאין ולא חזו ליה טעותא כגון האי הוי מומחה לרבים ועיקר לשון מומחה מנוסה כדתנן (שבת ס.) ולא בקמיע בזמן שאינו מומחה ומפרש בגמרא היכי מתמחי קמיעא הילכך דין מומחה מנוסה לרבים וחכמתו גלויה ומפורסמת לרבים ע"כ דבריו ז"ל:

איבעיא להו כגון אנא דגמירנא הילכתא דדיני מרבותי וסבירנא סברי מדעתאי כלומר שומע אני להבין דבר מתוך דבר ולישני טעמים מעצמי והוא דנקיט רשותא מבי ריש גלותא או דילמא אע"ג דלא נקיט רשותא כיון דגמיר וסביר דיניה דינא ועיקריה דהאי בעיא משום דקתני בברייתא ואם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי ואתו ר' חייא ורב נחמן לפרושי האי מומחה לרבים דדיין דיני ממונות ביחידי היכי דמי והיינו דאמר ר' חייא כגון אנא ורב נחמן אמר נמי כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי ור' חייא ורב נחמן תרוייהו הוו גמירי וסבירי והוו נקיטי רשותא ר' חייא מרבי כדאיתא לקמן ורב נחמן מריש גלותא כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע'.) דאזמנן לרב יהודה לקמיה דרב נחמן וא"ל רב הונא דליזיל קמיה משום יקרא דריש גלותא וכדאיתא נמי בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ה.) דא"ל רב הונא לרב נחמן הילכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני ואמטול הכי א"ל רב נחמן לרב ששת בכתובות (צ"ד:) אנא דיינא אנא ומר לאו דיינא וכיון דאיתברר לך דרב חייא ורב נחמן תרוייהו הוו נקיטי רשותא איצטריכינן למיבעא האי כגון אנא דקאמרי ר' חייא ורב נחמן מה ניהו מי אמרינן דהכי קאמרי כגון אנא דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא כה"ג הוא דדיין דיני ממונות ביחידי או דילמא רבי חייא ורב נחמן כי קאמרי כגון אנא לאו משום מנקט רשותא קאמרי אלא אגמרא וסבר' בלחוד קאמרי ואלישנא דמומחה קיימי דלא הוי מומחה עד דגמיר וסביר והכי קאמרי כי הוי כגון אנא דגמירנא וסבירנא ואע"ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא דיניה דינא ואמרי' ת"ש דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא ביחידי וטעה בשיקול הדעת אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי קבלוך עלייהו בעלי דינין לא תשלם דלהכי אהניא לך רשותייהו למיפטרך מתשלומין ואי לא קבלוך עלייהו ואת הוא דדינת להו על כרחייהו זיל שלים ומיהו דינא לא הדר אלמא אע"ג דלא נקיט רשותא כיון דגמיר וסביר דיניה דינא והא דאמרינן הכא אי קבלוך עלייהו לא תשלם אי קשיא לך הא דתנן דן את הדין כו' מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואוקימנא לקמן בדקבלוה עלייהו דאמרי ליה כי קבלנך אדעתא דדיינת לן דין תורה התם ביחיד שאינו מומחה אבל במומחה וקבלוה עלייהו פטור כדקתני סיפא ואם היה מומחה לב"ד פטור מנשלם ואע"ג דהתם בסמוך עסקינן אפ"ה על כרחך כיון דדיין ביחידי לא שנא מומחה וסמוך ולא שנא מומחה ולא סמוך חד דינא הוא וכי איכא לפלוגי בהו היכא דהוו תלתא דשלשה סמוכין פטירי ואע"ג דלא קבלונוהו ותלתא לא סמיכי אע"ג דהוו כרב נחמן מיחייבי אלא אי קבלונהו בעלי דינין. ואיכא מאן דכתב בפירושא דיליה דהאי דאמרינן הכא אי קבלוך עלייהו לא תשלם דוקא כגון דקבלוה עלייהו לגמרי לילך אחריו אם לדין אם לטעות ולא יתבעוהו לך לא תשלם ואי לא זיל שלים דאמרי ליה כי קבילנך אדעתא דדינת לן דין תורה והדין פירושא ליתיה כלל דכי מצו אמרי ליה בעלי דינין לדיין כי קבילנך אדעתא דדינת לן דין תורה הני מילי ביחיד דלאו מומחה אבל ביחיד מומחה וקבלוה עלייהו וטעה פטור מלשלם כדברירנא לעיל מההיא מתני' דדן את הדין דקתני סיפא אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם ולא מצית לאוקו' בדקבילו אנפשייהו למיזל בתריה בין לדין תורה בין לטעות דא"כ רישא נמי אמאי ישלם מביתו הא סבור וקביל. ורבינו יצחק בעל הלכות ז"ל כתב אי קבלוך עלייהו לא תשלם והדר דינא ואי לא קבלוך קם דינא ותשלם משום דהוה ס"ל ז"ל דכל היכא דאמרינן פטור הדר דינא ולא דייק גבן הא דרכא כלפי ליא מדלא קבלוה עילוייהו כל שכן דהדר דינא ועוד אם איתא דכל היכא דתני פטור הדר דינא אלא הא דתנן דיני ממונות מחזירין ורמינן עלה הא דתנן דן את הדין כו' מה שעשה עשוי ואמר ר' יוסף לא קשיא כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ופריך במומחה מחזירין והא קתני סיפא אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם ואם איתא דכל היכא דתנא פטור הדר דינא דקרי לה מאי קרי לה הא בהדיא קתני ואם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם דהיינו מחזירין ואכתי לישני ליה מתני' במומחה דן את הדין בשאינו מומחה ותו דקאמרי' בריש פרקין אלא מעתה טעו לא ישלמו ומשנינן עלה אתה נועל דלת בפני לווין ואם איתא דכל היכא דפטור מלשלם הדר דינא מאי נועל דלת איכא אלא מסתברא דכל היכא דתני פטור לענין שלומי הוא ולעולם קם דינא. והכי נמי אשכחינן ליה בעיטור סופרים מהני טעמי דכתבינן:

אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר ואע"ג דלא קבלוה עלייהו בעלי דינין לישקול רשותא כו' דלהכי אהניא ליה רשותא דריש גלותא למפטריה דאי למהוי דיניה [דינא] בלאו הכי נמי כיון דמומחה הוא דיניה דינא כדאמרינן לעיל וה"מ ביחיד מומחה אבל ביחיד שאינו מומחה לא מהניא ליה רשותא לאיפטורי (והא דאמרינן) [זו דעת הרבינו יצחק בעל הלכות ז"ל ול"נ מדאמרינן] האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר ש"מ דאכ"ע קאי ואע"ג דלא הוי מומחה (היינו) [והיינו] טעמא דפטיר דכיון דכתיב לא יסור שבט מיהודה ודרשינן אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל במקל ש"מ מדאורייתא אית ליה לריש גלותא רשותא למנויי מאן דבעי וה"ל כהפקר ב"ד ותו דה"ל כג' מומחין סמוכין דכשרין מדאורייתא דכי טעו פטורין. ורבינו שלמה ז"ל פירש טעמא דכי נקיט רשותא מבי ריש גלותא פטור משום דכיון דברשות נחית לא משלם ולא דייק דאי מהאי טעמא מומחה דלא קבילו עליהם בעלי דינין נמי לא לשלם דברשות קא נחית וג' הדיוטות נמי כי טעו לא ישלמו דברשות קא נחתי אלא מסתברא כדפרשי'. נקיטי' השתא מהא שמעתא דלא שנא יחיד מומחה דגמיר וסביר ול"ש ג' הדיוטות דגמירי דינא ולא הוו מומחין דדיני דיני ממונות דיניהו דינא ואע"ג דלא סמכינן ואע"ג דלא קבלונהו עליהו בעלי דינין ולא נקיטי רשותא מבי ריש גלותא ל"ש דיני דין תורה ול"ש טעו בשיקול הדעת ודוקא במילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס כדאיתא בפרק החובל (בבא קמא פ"ד:):

ומנא תימרא דג' הדיוטות אע"ג דלא הוו מומחין ולא קבלונהו עליהו בעלי דינין ולא נקיטי רשותא מבי ריש גלותא דיניהו דינא דהא ל"ש יחיד מומחה ול"ש ג' הדיוטות בין לרבא בין לרב אחא חד דינא אית להו וברשות קא עבדי וה"מ דדיני אי נמי טעו בשיקול הדעת אבל טעו בדבר משנה לעולם הדר דינא כרב ששת דסוגיין כותיה ולענין חיובא דדייני היכא דטעי בשקול הדעת חזינן אי קבלוה עלייהו בעלי דינין א"נ נקיט רשותא מבי ריש גלותא פטור דכיון דבלאו הכי דיניה דינא על כרחי' להכי אהניא ליה דקבלוה עליהו בעלי דינין כי היכי דליפטר מתשלומין וה"ה נמי בג' הדיוטות דתרויהו חד טעמא נינהו ואי לא קבלו עליהו ולא נקיט רשותא מיחייב כדאמרינן בשמעתתין וגבי ג' הדיוטות נמי אתמהינן בריש פירקין אלא מעתה טעו לא ישלמו אלמא פשיטא ליה דמשלמין ויחיד שאינו מומחה וה"ה לתרי אי קבלונהו עליהו בעלי דינין דינייהו דינא ואע"ג דטעו בשיקול הדעת ומחייבי לשלומי כדקתני התם גבי יחיד שאינו מומחה מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואוקי' בפרקין כדקבלהו עלייהו דכיון דלא קבלוה דיניה לאו דינא כי אהני לו היכא דקבלוה למהוי דיניה דינא אבל לאיפטורי מתשלומין לא דאמרי ליה כי קבילנך אדעתא דדינת לן דין תורה ואי לא קבלוה עלייהו בעלי דינין אע"פ דדיני שפיר דיניהו לאו דינא דכמאן דלית דיין מידי דמי כר' אבהו דקיי"ל כוותיה:

פשיטא מהכא להכא מריש גלותא דבבל למידן דינא בבבל ומהתם מנשיא שבארץ ישראל למידן התם בארץ ישראל מהני ומהכא להתם נמי מריש גלותא מבבל למידן דינא בארץ ישראל מהני דהכא שבט והתם מחוקק ושרירתא דשבט עדיפא

ואוקמינן דדינא בשרירתא תליא כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט והרי הרשן הכתוב לרדות את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים דהלל נשיא הוא כדאיתא בפ' אלו דברים בפסח דוחין את השבת (ס"ו.) מיד הושבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם אלא כי קא מיבעיא לן מהתם להכא מאי ופשיטנא ממעשה דרבה בר בר חנה דדן דינא בבבל וטעה אתא לקמיה דרב שהיה בבבל ואית דגרסיה אתא לקמי' דר' חייא כלומר דאזל לארץ ישראל לקמי רבי חייא ובעא מיניה ואמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והא רבה בר בר חנה רשותא הוה נקיט מר' דהוה נשיא דארץ ישראל כדמפ' לקמן וכי דן דינא בבבל וטעה לא אהניא ליה רשותא לאיפטורי אלמא מהתם להכא לא מהני ש"מ. ודייקי' וכי מאחר דלא מהניא רשותא מהתם להכא למה ליה לרבה בר בר חנה למינקט רשותא ומפרקי' לעיירות העומדין על הגבולין שהן נמשכות אחרי א"י:

ואיבעיא לן מאי רשותא דקאמר דהוה נקיט רבה בר בר חנה ומהדרי' דכי הוה קא נחית רבה בר בר חנה לבבל א"ל רבי חייא לר' בן אחי יורד לבבל יורה באיסור והיתר וטומאה וטהרה ואמר ליה יורה דיני ממונות על מנת להפטר אמר ליה ידין יתיר בכורות כלומר יראה מומו של בכור ואי קבוע הוא יתירנו לשוחטו דבזמן שבית המקדש קיים הוה אית ליה תקנה בהקרבת לבכור תמים אימורין והוה משתרי בשר לאכילה לכהן אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אין תקנה לבכור עד שיפול בו מום קבוע והאי דאיצטריך למינקט רשות משום דאמרינן בפרק יום הכיפורים אסור באכילה (ע"ח.) דבר זה הניחו להם חכמים לבי נשיאה דצריך ליטול מהם רשות להתיר בפירוש הוה קא נחית רב לבבל וכולה בשמעתין מפרש להו:

ודייקינן מאי שנא למר דקרי ליה בן אחי וכו' והא אמר מר איבו אבוה דרב כדאמרינן בפרק אור לי"ד (ד'.) איבו קיים וחנה אבוה דרבה ושילת ומרתא אחואתא דידהו הוו אלמא רב בר איבו ורבה בד בר תנה תרוויהו בני אחוה דרבי חייא הוו ומפרקי' רב הוה בר אחוה מאבוה דהוה בר אחתיה מאימיה כלומר דאיבו אבוה דרב הוה אחוה דר' חייא מאבוה ולא מאימיה ונסיב אחתיה דר' חייא מאימיה דלאו מאבוה ונפק מינה רב דהוה ליה רב בר אחוה דרבי חייא מאבוה ובר אחתיה מאימיה ומשו"ה קרי ליה בן אחותי ורבה בר בר חנא דהוה בר אחוה ולאו בר אחתיה קרי בן אחי:

בד"ה ואם היה מומחה כו' ועוד מדקאמר בסמוך אבל כו' דיניה לאו דינא משמע דסבר כר' אבהו ואפ"ה יחיד כו' עכ"ל לכאורה נראה לפרש דבריהם מדקא בעי למימר דיניה לאו דינא ע"כ היינו לרבי אבהו ואליביה מסיק מעובדא דמר זוטרא דאפי' יחיד מומחה דיניה דין אבל קשה דאין זה ראיה דאימא דהכי קמבעיא ליה דיניה לאו דינא וכרבי אבהו או נימא דדיניה דינא וכשמואל ומסיק מעובדא דמר זוטרא כשמואל דדיניה דינא ועל כן נראה לפרש דמשמע דרב נחמן ור' חייא דאמרי כגון אנא כו' אברייתא קאי דקתני דן אפי' יחידי וקמבעיא להו כגון אנא כו' אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא דהשתא הברייתא בנקיטא רשותא קמיירי ואם כן אף לפום הסברא דדיניה לאו דינא דהיינו כר' אבהו קתני בברייתא יחיד מומחה דן יחידי ולפי' רש"י הברייתא לא אתיא כרבי אבהו דיחיד מומחה אפילו ברשותא אינו דן ודו"ק:

בא"ד מדן את הדין ה"מ לשנויי דמיירי ביחיד מומחה לרבים כו' עכ"ל ולקמן שכתבו התוספות דהך דדן את הדין ע"כ איירי בשאינו מומחה מדקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור היינו למאי דאוקמא ר' אבהו הך דדן את הדין בקבלוהו דהשתא ע"כ לאו במומחה איירי דמדקתני בסיפא במומחה לרבים דהיינו שהמחוהו רבים עליהם שפטור מלשלם א"כ ברישא נמי בקבלוהו והוא מומחה אמאי חייב לשלם דבקבלוהו והוא מומחה ודאי דאין חילוק בין סמוך ובין שאינו סמוך דפטור כמ"ש הרא"ש אבל הכא כתבו התוס' דהוי מצי לשנויי לר' אבהו הרישא במומחה ולא קבלוהו כלל דחייב לשלם ובסיפא במומחה לרבים שהמחוהו רבים אליהם ולכך פטור ותו לא מידי וזה ברור בדברי התוס' ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין כל הצורך ודו"ק:

בד"ה דן אפילו יחידי כו' ומכאן דסתם שלשה יכולין כו' עכ"ל ומגופה דרישא ד"מ בשלשה לא ה"מ לאוכוחי דמיירי בעל כרחו דאי בדקבלינהו אפילו חד נמי די"ל דאיכא לאוקמא בקבלינהו ואמרי דונו אותנו כמו שרגילין לעשות דין דכיוצא בזה כתבו התוס' לקמן דג' מצו למידן אבל יחיד לא וק"ל:

בד"ה רבה בר חנה כו' ולא יתכן כדאמר כו' כל בר חנה סיכסא עכ"ל כ"ה בכל נוסחות התוספות שלפנינו ונראה דכן היה גירסתם בפרק הספינה בהנהו עובדי דרבה בר חנה היה ולא רבה בר בר חנה והשתא ראייתם מהא דקאמר התם כל בר חנה סיכסא דע"כ לא היה שם אביו כך בר חנה וכי משום דרבה גופיה עשה דבר שטות לפי דעתם כדאמר התם קרו את אביו סיכסא ומהרש"ל הגיה הכא בתוס' ולא יתכן כדקאמר כו' רבה בר בר חנה אבל הראיה אינה מבוררת גם מה שפי' מהרש"ל בפרק הספינה הוא דחוק ואין להאריך ע"ש:

פרק דיני ממונות בשלושה

אלו ר"ג שבבל ומחוקק כו' הכא הקדים בקרא ר"ג להנשיא לפי מעלת מדרגה בשולטנות וממשלה כדאמרינן דהכא שבט והתם מחוקק אבל בפרק ג"ה שדרשו עם אלהים ועם אנשים וגו' רמז לו שעתידים לצאת ממנו ר"ג ונשיא שבא"י כו' ופרש"י דעם אלהים הוא נשיא ועם אנשים הוא ר"ג עכ"ל הקדים שם בקרא נשיא לר"ג דלפי חכמתם חשיב להו התם דנשיא קודם לר"ג בחכמה כמ"ש בתוס' דבני ארץ ישראל חכימי טפי ומזה הטעם שמסיים שם מכאן שרמז לו גלות דהיינו ע"י שיהיה גלות ויהיה ר"ג בבבל ונשיא בא"י הקדים הנשיא שבא"י בחכמה לר"ג שבבבל משום דאוירא דארץ ישראל מחכים ולזה שקרא לנשיא שבארץ ישראל שם אלהים על שם חכמתן דמומחין הם בחכמה אבל הכא שמקדים בקרא ר"ג לנשיא לענין ממשלה לא מסיים ביה דרמז להם גלות דאין זה תלוי בגלות אלא דר"ג הוא מזכרים ונשיא מנקבות כמ"ש בירושלמי ומיהו בפרק ג' דהוריות דמייתי נמי הך דהכא שבט והתם מחוקק וכו' לענין שעיר משמע דלאו היינו טעמא כמ"ש בתוס' משום דר"ג מזכרים ונשיא מנקבות דהא התם אפילו מלכי ישראל חשיבי כמלכות בית דוד אלא דביכולת ושולטנות תליא מלתא. ולפי זה היה נראה לומר דגם נשיא משאר שבטים שיש לו נטילת רשות ושולטנות מן המלכות מהני אבל מדברי הטור ח"מ סימן ג' נראה דלא מהני נטילת רשות כי אם משבט יהודה ומזרע בית דוד ועיין בבית יוסף שם. ויש ליישב דודאי לענין שעיר התם דילפי' ליה נמי מי שאין ע"ג אלא ה' אלהיו סברא הוא דאין לחלק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד ולא מייתי התם הך דהכא לא יסור שבט וכו' אלא לאתויי דר"ג יש לו יותר שולטנות מנשיא שבא"י אבל לענין נטילת רשות דהכא דלא אתיא אלא מקרא דלא יסור שבט מיהודה כו' בזרע שבט יהודה תליא מלתא ויותר מזרע דוד ודו"ק:

תוספות ד"ה אם היח מומחה לרבים וכו' ולהאי פירושא וכו' ר"ל למאי דפדישית דיחיד מומחה דן יחידי אליבא דכולי עלמא אפילו לרבי אבהו אם כן כי פריך לקמן מרבי אבהו מדן את הדין וכו' הוה מצי לשנויי דאיירי ביחיד מומחה מקשין העולם והיאך היה יכול לשנויי דאיירי ביחיד מומחה הא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור וכו' וכן פירש רש"י לקמן בדף ו' ויש ליישב דר"ל דהוה מצי לשנויי דרישא איירי במומחה דהיינו דגמיר וסביר אבל לא נקיט רשותא ולכך ישלם מביתו ובסיפא איירי במומחה דנקיט רשותא ונסמך להיות מומחה ב"ר לרבים ולכך פטור כך הוה מצי לשנויי אלא דלא רצתה הגמרא לשנויי הכי ולחלק הכי דנראה לגמרא דוחק לאוקמא מתניתין בהכי ולהכי אוקמא לקמן בדקבלו עלייהו ובזה יתיישבו גם כן דברי התוספות אלו שהיו נראין בתהלת הדעת כסתרי אהדדי דבדבור זה כתבו דהוה מצי לשנויי דאיירי ביחיד מומחה ולקמן בדף זה ד"ה ואי לא זיל שלים וכו' כתבו בשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור וכו' אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דלעיל כתבו דהוה מצי לשנויי הכי אבל לפי האמת לא רצתה הגמרא לשנויי הכי דנראה לה דוחק לאוקמא מתניתין בהכי ולחלק הכי ואצטריך לשנויי בדקבלו עלייהו ואם כן הואיל ולא רצו לחלק ולשנויי הכי על כרחך הא דמוקי ליה הגמרא בדקבלו עלייהו איירי בלא יחיד מומחה דאי ביחיד מומחה הא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור וכו' לא מצי למימר דהאי דמוקי רישא דמתניתין בדקבלו עלייהו איירי במומחה סתם והסיפא איירי במומחה גמור כדלעיל רהא הגמרא לא רצתה לחלק הכי מדאצטריך לאוקמא בדקבלו עלייהו כדלעיל וק"ל:

ד"ה דן אפילו יחידי וכו' ומכאן דסתם שלשה יכולין לדון את האדם בעל כרחו וכו'. יש להקשות מה היו צריכים התוספות לטעם זה דהא שלשה במקום יחיד מומחה קיימי וכו' תיפוק ליה מדין שלשה גופייהו דאי איירי בדקבלו אותם עלייהו למה לי שלשה אפילו אחד נמי ויש לתרץ דאצטריך שלשה היכא שהן:

ד"ה ואי לא זיל שלים וכו'. פירש הקונטרס ואי לא כנון דאמדי ליה דיינת לנו דין תורה וקשה דאם כן מאי דייק מהכא דהא אפילו לא גמיר וסביר נמי וכו'. רוצה לומר דמפירוש רש"י משמע רהא רקאמר רב יוסף ואי לא זיל שלים וכו' איירי נמי בדקבלו אותם עלייהו דהחילוק הוא אם קבלוהו לגמרי בין לדין בין לטעות לא משלם ואם קבלוהו לדין תורה משלם ומה שעשה עשוי ולא מהדר דינא. אם כן מאי דייק מהכא גמיר וסביר אפילו לא נקיט רשותא דינו דין הא שאני הכא ודאיירי בדקבלוהו עלייהו ובדקבלוהו עלייהו אפי' לא גמיר וסביר מה שעשה עשוי וישלם מביתו וכו' ולכך קאמר רב יוסף ואם לא זיל שלים לא מהדר דינא אבל בלא קבלוהו עלייהו אימא לך דדינו אינו דין אפי' גמיר וסביר עד דנקיט רשותא:

בא"ד ובשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא וכו'. כבר כתבתי למעלה שדברי התוספות הללו הם סתירה למה שכתבו בדבור שלמעלה. ובמה שכתבתי למעלה יתיישב הכל שפיר:

ד"ה רבה בר בר חנה גרסינן וכו' בן בנו של חנה וכו'. פירוש שהיה לחנה שני בנים האחד היה נקרא רבה והשני היה לו שם אחר ואותו השני היה לו בן שהיה נקרא נם כן רבה א"כ בן חנה היה נקרא רבה וכן בן בנו השני היה ג"כ נקרא רבה:

בא"ד ויש מפרשים דשם אביו בר חנא וכו' ולא יתכן וכו'. נ"ל דכוונת התוספות בזה הוא דבשלמא אי פירושו של בר בר חנה הוא בן בנו של חנה אתי שפיר הא דפרק המוכר את הספינה שאמרו לו לרבה בר בר חנה כל אבא חמרא שרבה הוא ר' אבא וכל בר בר חנה ר"ל שהוא בן בנו של חנה ונקרא על שם אבי אביו הוא סיכסא פירוש שוטה. שהיה להם זה ללעג שהיה נקרא בר בר על שם אבי אביו גם אפשר שהיה בימיהם לשון זה של בר בר ללעג לומר שהוא שוטה. אבל אי הוה פירוש דשם אביו היה בר חנה ואם כן הוי כאילו אמר רבה בר שמעון או בר ראובן שהרי שם אביו היה בר חנה אם כן מה לעג היה בזה שאמרו כל בר בר חנה סיכסא דמה לי בר בר חנה או בר ראובן וק"ל. ומדברי ס' ח"ש פרק הספינה משמע שהוא מפרש התוס' דהכא דרצו לומר כל אבא חמרא הוא רבה בר חנה שהוא בן חנה וכל רבה בר בר חנה סיכסא קאי ארבה שהיה בן בנו של חנה ע"ש ופירושו נראה בעיני דחוק שהרי התוספות דהכא מפרשים דרבה דהכא הוא רבה בר חנה ורבה דפרק הספינה דהוי אזיל במדברא הוא בן בנו של חנה והוא לקח ציצית אחת של מתי מדבר והחזירה ולא מנה החוטין והחוליות של הציצית קודם שהחזירו כדאי' התם וע"ז אמרו שעשה שטות שלא מנה מתחלה החוטין והחוליות לדעת אם הלכה כבית שמאי או כבית הלל. ואמרו עליו כל אבא חמרא וכל בר בר חנה סיכסא ואם כן וכי בשביל שאותו רבה שהיה בן בנו של חנה עשה שטות שעליו אמרו כל בר בר חנה סיכסא אמרו גם כן על אותו רבה שהיה (בן) בנו של חנה כל אבא חמרא וק"ל:

ד"ה נקיטנא רשותא מאבא מרי וכו'. דמי שיש לו רשות יכול ליתן רשות וכו' וכתבו זה כדי שלא תבין דהא דאמר נקיטנא רשותא מאבא מורי ואבא מורי מרב ורב מר' חייא ור' חייא מרבי היה הכל בזמן אחד וא"כ כל הנטילות רשות בא מרבי עצמו אבל ר' חייא לבדו או רב לבדו או רב הונא לבדו לא היה יכול ליתן רשות לכך כתבו התוס' דאינו כן דלא היה הכל בזמן אחר ומי שיש לו רשות יכול ליתן רשות משום דאין סברא לומר דרבה בר רב הונא היה בימי רבי כמו שכתבנו בסוף הדבור:

גמרא לאו מנייכו נקיטנא רשותא כו' . מכאן הסמיכו שהנסמך כפוף להסומכו ועי' בשו"ת מהרי"ק שורש קי"ז באורך הרבה מה שמדקדק בזה:

ברש"י בד"ה שרודין כו' שבימיהם היה להם כח ורשות מאת מלכי פרס. מיהו רשות ממלך פרס למי שהוא [אינו מזרע שבט יהודה] כתב הטור שאינו מועיל אע"ג דלכאורה כ"ש הוא ומה נטילת רשות מריש גלותא או נשיא מועיל ואינהו גופייהו בא להם רשות מאת המלך כ"ש נטילת רשות ממלך גופיה והיינו טעמא דבזרע (ישראל) [שבט יהודה] תליא קרא ע"ש בטור ובב"י באורך:
ומה שכתב הב"י ושניהם המלך היה נותן להם רשות כו' מרש"י לא משמע רק ריש גלותא:
אי מועיל רשות לגמיר לחוד או אפילו ללא גמיר עיין בטור:

בתוס' בד"ה ואם היה כו' משמע דסבר כר' אבהו ואפ"ה בחלוקה זו גופה יחיד מומחה דן כדקתני ואם היה מומחה כו'. ועלה קבעי דגמיר וסביר ונקיט רשותא אבל כו' [עי' מהרש"א] ויש משבשים:

בא"ד תקנתא דרבנן כו' . ולעיל [סנהדרין דף ב'ע"ב דפריך ולמאי אילימא דלא בעי שלשה והא אמר ר' אבהו כו' אמאי] לא משני מה הן קתני ולמעוטי שלשה מומחין דבחד מומחה סגי כו':

בא"ד אלא אכגון אנא דרבי חייא קאי כו' . ופשיט מרב יוסף דס"ל נמי עירוב פרשיות כמו שכתבו התוס' כבר מפרק המגרש:
שם אכגון אנא דרבי חייא קאי. ולא פשיט מרבי חייא גופיה עובדא דרבב"ח [דבסמוך]. דהתם דלמא מועיל לו קצת רשותא דנשיא לענין דינו דין דהא בארץ ישראל חכימי טפי:

בא"ד הוי מצי לשנויי כו' . וסיפא ואם היה מומחה כו' ר"ל ונטל רשות פטור רק דחיקא לגמרא לשנויי כן מדקאמר בסיפא ואם היה מומחה כו' דא"כ הו"ל למיתני ואם נטל רשות ולא בסתם אם היה מומחה כיון דגמיר וסביר נמי מומחה לרבים קרי כדהכא וזה שכתבו התוס' בסמוך [בד"ה ואי לא] ובשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא כו' דע"כ מיאן תלמודא מלשנויי רישא במומחה וסיפא במומחה שיש בו עוד חד לטיבותא מדלא משני בקצרה כן כמ"ש כאן [אע"כ דדחיקא ליה לשנויי הכי מדקתני סתמא מומחה]:
בסה"ד דהתם פריך ומשני למ"ד כו'. ולמ"ד עירוב פרשיות לא קשה קושית הגמרא [ואימא אין ה"נ כו'] כלל דהכא תקינו משום נעילת דלת דלא שייך בקידוש החודש:

בתוס' בד"ה דן אפילו יחידי כו' דאי בדקיבלו עליה אפילו שאינו מומחה נמי כו'. לסתם קבלו אין צריך ראיה ובסמוך [בד"ה ואי לא זיל שלים] הוצרכו לראיה אקבלת דדיינית לן דין תורה. רק מ"מ הו"ל להביא ג"כ ראיה שלא תימא דאיירי בקבלת דדיינית לן דין תורה:

בא"ד ומכאן כו' דהא שלשה במקום יחיד מומחה כו'. ולא הכריחו בקצרה משלשה גופא אפשר לומר למ"ש התוס' לקמן ר"פ זה בורר וכן הוא מסקנת הפוסקים דבחדא לריעותא מועיל קבלה אבל בתרתי לריעותא צריך קנין ודיני ממונות בשלשה היינו הדיוטות דאי אפשר דלית בהו חד דגמיר אהני קבלה חד במקום שלשה אבל באחד או בשנים סתם בני אדם דאפשר דלא גמיר דפסול מדינא כמ"ש התוס' לעיל אין מועיל קבלת לא גמיר כגמיר ואחד במקום שלשה דשלשה לא גמירי פסילי או אחד גמיר פסול לזה הוכיחו מואס היה מומחה דאיירי בגמיר וסביר ואי בדקיבלו אפילו שאינו מומחה רק גמיר לחודיה נמי והול"ל ואם גמיר דן כו' ודו"ק. מיהו ממ"ש התוס' בסמוך ע"ב בד"ה יפה כח פשרה לא משמע כן רק מועיל קבלה באחד או בשנים סתם בני אדם. ואפשר לומר שרצונם שם דומיא דפשרה דהלכתא צריכה קנין [בדומיא דהכי מהני אף בדין בשנים]:
ואפשר לומר עוד דדיני ממונות בשלשה י"ל בדקיבלו ועצה קמ"ל דלא תהא דן יחידי כמ"ש התוס' בסמוך [בדיבור שאח"ז] ואין ב"ד שקול נמצא הדין יהיה בשלשה לכתחלה לזה הכריחו ממומחה דאי בדקיבלו ובתורת עצה אפילו מומחה נמי לא כמ"ש התוס' כגון אנא כלומר יכול כו' גם י"ל דדיני ממונות בג' זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כו' דהיכא דרוצה לציית דין אז הדין בשלשה ע"י זה בורר לו אחד כו':

בתוס' בד"ה דהכא שבט כו' . עיין בהוריות דף י"א ע"ב בעי מיניה רבי מרבי חייא מה אני בשעיר [א"ל הרי צרתך בבבל איתיביה] כו' ע"ש [א"ל התם לא כייפי אהדדי הכא אנן כייפינן להו לדידהו]וגמרא דהוריות ודפסחים קשה לכאורה טפי אהדדי [דבהוריות נמי מאיסורא מיירי] ואפשר דרבי חייא דהוי מארץ ישראל לענותנותן תלה הגדולה בריש גלותא דבבבל ואמר אנן כייפינן להו וכן רבי כדתניא משמת רבי בטלה ענוה ולענין הלכה אין נ"מ דהלכתא למשיחא [ולכך לא חש להשיב שלא כהלכה משום ענותנותו] ואביי דבבבל תלה הגדולה בנשיא שבארץ ישראל ואמר אנן כייפינן להו:
בסה"ד ונשיא שבא"י מנקיבות. אפשר זהו דקדוק ומחוקק מבין רגליו לשון ובשליתה היוצאת מבין רגליה דבאיש לא שייך לשון זה. שבטך ומשענתך המה ינחמוני בגלות דמ"מ לא יסור שבט ומחוקק במשענותם מזרע יהודה ודוד:
בפרק גיד הנשה (חולין דף צ"ב ע"א) כי שרית עם אלהים ועם אנשים אלו ראשי גליות ונשיא שבא"י פירש"י נשיא שבא"י קרי אלהים לשון מומחה כו':

בתוס' בד"ה רבה בר חנה כו' כל בר חנה כו'. ולמה יכנה שם אביו לסיכסא. אבל אי חנה שמו ליכא קפידא על שקורין בן בנו בנו כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין אדם נמנע מלקרות כו' ויש מפרשים שהיתה לפני התוספות שם בעובדות רבה בר חנה [והשתא לתוס' ניחא שפיר טפי דקרי לרבה עצמו דהוא בר חנה סיכסא] ולא הבינותי דא"כ הו"ל לסתור [היש מפרשים] מכל רבה בר חנה שמוזכר שם כיון ששם העצם של האב היה בר חנה א"כ מה לשון רבה בר חנה אלא ודאי גורסין רבה בר בר חנה:

בתוס' בד"ה נקיטנא כו' פי' כו'. שלא נפרש נטילת רשות היה מרבי שהיה נשיא רק באמצעות אלו המסרסרות דהיינו ר' נתן רשות לרבי חייא לסמוך (לרב הונא) [לרבה בר רב הונא] ורבי חייא נתן הרשות לרב כו' [ר"ל אותו הרשות שהיה לרבי חייא מרבי להסמיך רבה בר רב הונא נתן אותו הרשות לרב וכן רב לרב הונא ונמצא שכל נטילת הרשות היה הכל מרבי להסמיך לרבה בר רב הונא. ולפי"ז היה צריך לומר דרבה בר רב הונא היה בימי רבי וזה שכתבו התוס' בסוף הדיבור אבל אין סברא לומר דרבה בר ר"ה היה בימי רבי]:
עיין עובדא דירושלמי דרבי אבהו יתיב ודאין בקסרין הובא בספר ב"ח סימן ד':
ויש לכוין ע"ז מדוע אתה יושב לבדך כו' כי יבא אלי העם כו' וק"ל. ואמר יבא לשון הווה כמו ככה יעשה איוב כו' רגיל לעשות. ע"פ התוס' דעצה טובה אפילו למומחה [שלא ידון יחידי] ור"נ רגיל היה בדינין כו' [לזה אמר כי יבא כו' לשון הווה שרגיל הוא בדינין] וק"ל:

תד"ה כגון. והא דאמר כגון אנא כו'. כצ"ל:

"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה", אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁרוֹדִין אֶת יִשְׂרָאֵל בַּשֵּׁבֶט (בראשית מט, י). נראה לי בס"ד מה שאמר השם יתברך לדוד המלך ע"ה (דברי הימים א' יז, ח) וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, היינו שֵׁם ראשי תיבות 'שֵׁבֶט מְחוֹקֵק' יהיו כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ רצונו לומר בסוג שרים וסגנים וכשהיה בית המקדש קיים היה במקום שני שררות אלו של שבט ומחוקק שררת מלכות.
ובזה יובן מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כז, ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הֳ' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ כלומר מין שררה אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הֳ' שהיא שררת מלכות ולא שתי שררות של שבט ומחוקק יען כי אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, אוֹתָהּ 'אות ה"א' שהיא בחינתי ושם היא שררת המלכות שהוא סוד ה"א אחרונה שבשם.
והא דתלה הכתוב רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל בְּשֵׁבֶט נראה לי בס"ד רמז גדול רמז בזה על מקרה אשר קרה לראשי גליות ההם שבימי מלך אחד ממלכי פרס [מלך פרס קוזרוי השני הנקרא כוסרו פרוויז] עלה בלבו להכרית את זרע דוד המלך ע"ה ויתפשם ויהרגם ויאסור את קרוביהם אשר לקחו זרע בית דוד מבנותם ובחמלת ה' על זרע בית דוד נותרה כלה שהיתה נשואה לאחד מזרע בית דוד ונהרג בעלה בימי כלולתה אחר היות לה הריון ממנו ואותו המלך הרשע נתן דעתו לחפש גם אחר זה אולי יש אשה מעוברת מהם כדי להכרית הכל!
ויחלום המלך הנזכר והנה עומד בגינת ביתן ובו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל והוא בחמת קנאתו לקח קרדומו וכרת כל אלנות שבו וישב לחקור עוד אם נותר שורש אחד כדי לעקרו וימצא שורש אחד ובו יוצא ענף אחד עומד כשבט קטן נטוע בגן וירם הגרזן לשחתו והנה זקן אחד לעומתו עומד וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי (שמואל א' טז, יב) ויגער הזקן במלך גערה גדולה ומרה ויחטוף הגרזן מידו ויתקעהו במצחו וישפוך דמו על פניו וזקנו ותקרב נפשו למות ויפול על פניו ארצה ויבך ויתחנן לו: בי אדוני! מה עשיתי ומה עוני? ויאמר לו: כי באת לגני להשחית, ולא דייך שכרתה האילנות הגדולים הנושאים פירות אלא באת לעולל אחריך לעקור גם שורש וענף הקטן הזה העומד כשבט נטוע בגן!
ויבך המלך בכי גדול ויפול על רגלי הזקן ויתחנן לו ויאמר: בי אדוני! הסכלתי עשה ועתה נחמתי ותיקר נפשי בעיניך ואל תמיתני ואני ערבתי עלי באמת להשקות את הענף הזה מים לעתים מזומנים ולפקוד אותו לרגעים ולשמרו ימים ולילות עדי עשותו כארז אדיר ואטע מנצריו כל הגן הזה שלך עד שובו כאשר היה.
ויקץ המלך משנתו וימצא דמו צף במשכבו ויצר לו ותתפעם רוחו ויקרא לכל חכמיו ואשפיו ואין פותר לו! ויען אחד מחכמיו דבר זה לא יגידו אלא חכמי היהודים כאשר הגידו לפרעה ולנבוכדנצר וכבר אסרת כל הגדולים שלח והביא אחד מגדולי חכמיהם ויפתר לך.
ויטב הדבר בעיניו ויצו להביא לו אחד מן האסורים לעמוד לפניו לפתור לו חלומו ויבאו עבדי המלך אל המאסר ויגידו להם דבר המלך ויען הזקן ויאמר אני אבא ואגיד למלך שאלתו ואותו זקן היה אביה של אותה הכלה שהיתה מעוברת מאחד מזרע בית דוד והוא כבר נגלה לו בחלום את חלום המלך ואת פתרונו, ורצו שיחליף שמלותיו המטונפים מן המאסר שהיו שופכים על האסורים כל יום מים מטונפים ומזוהמים וישבע שלא יחליף ויבא לפני המלך בבגדים הצואים ויאמר לו המלך: חלום חלמתי ופותר אין אותו! התדע אתה לפתור אותו?
ויאמר לו הזקן: אני אגיד לך החלום קודם שתספרהו לי כך וכך ראית וזה פתרונו הגן אשר ראית הוא משפחת זרע דוד המלך ע"ה והאילנות אשר כרתת הם זרעו גדולים וקטנים אשר הרגת שכולם היו חכמים ומביני מדע ואשר ראית שנשאר שורש ענף אחד כשבט קטן עומד הוא שנשארה אשה מעוברת מזרע בית דוד ועדיין העובר בבטנה ואתה היית מבקש לחקור ולדרוש אולי יש איזה עובר מהם כדי שגם זה תכרית ותשחית והזקן אשר נראה לנגדיך הוא דוד מלך ישראל ואתה ערבת ונשבעת שתשגיח על הענף היא העובר אשר נשאר עד אשר יגדל וירבה ממנו זרע דוד המלך ע"ה.
ויען המלך: טוב פתרת! אך הגד נא לי אם נמצא אשה מעוברת מהם ואשימה עיני עליה כאשר נשבעתי. ויאמר: יש אשה, היא בתי שהיתה נשואה לבחור אחד מזרע דוד ואתה הרגת אותו ואיני יודע אם נתעברה ממנו או לאו אלך לביתי ואשאל. ויאמר לו: לך ושאל והשבני דבר הנה פתחתיך היום אתה וכל המוכלאים עמך ומעתה אטיב עמכם. וילך הזקן לביתו וירא כי בתו מעוברת מן הבחור זרע דוד המלך ע"ה ויגד למלך וישמח מאד ויצו לפנות לה לשכה בחצר בית המלך ותשב שם עם אביה וקרוביה בכבוד גדול ויצו לתת להם מבית המלך אכילה ושתיה ומלבוש כיד המלך.
וימלאו ימיה ללדת ותלד בן ותקרא שמו בוסתנאי על שם הגן שנקרא בלשונם 'בסתאן' ותהי שמחה גדולה לישראל ויגדל בוסתנאי וילך הלוך וגדול במדע וחכמה ותבונה פלאי פלאות! ויקרא לו המלך ויעמוד לפניו וישא חן בעיניו מאד ויעמוד כל היום על רגליו ולא נענע ראשו ולא הסיע רגליו ותבא זבוב ותעמוד על רקתו ותנשכהו ולא נשא ידו להבריחו ויטיף הדם על פניו. ויאמר לו המלך: מה הדם הזה? ואמר הלא תראה אדוני המלך וירא את הזבוב אוכלת ברקתו. ויאמר לו: למה לא הברחתיה מעל פניך? ויאמר מוסר זה ירשנו מאבותינו שלא לשחוק ולא נרים יד לפני המלך! ויטב הדבר בעיני המלך ויצו להרכיבו במרכבת המשנה וקראו לפניו ככה יעשה לאיש ראש גליות ישראל! והוא היה ראש גולה ומבניו נתפשטו אחר כך ועמדו ראשי גליות והיו עושים צורת זבוב בחותם שלהם לזכרון אותו הזבוב אשר בעבורו נשא אביהם רבי בוסתנאי חן בעיני המלך עד כאן המעשה אשר הובאה בספר הדורות עיין שם [רבי בוסתנאי בן חנינאי (618–670) היה ראש הגולה בבבל ולפי מקורות מסוימים אף שימש כגאון ישיבת פומבדיתא].
ואמרתי אין לך דבר שאין לו רמז בתורה כי ראשי תיבות וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים (מלכים א' א, א) 'זבוב' לרמוז על נשיאות זרעו באחרית הימים מכח הזבוב הנזכר.
נמצא זרעו של דוד המלך ע"ה נתקיים בעולם אחר זמן שנתמעטו ועמדו רק על ענף אחד שהוא דוגמת שבט אחד שראה המלך נשאר עומד בתוך הגן והשבט הזה הוא היה רבי בוסתנאי שהיה אותו זמן עודנו עובר בבטן אמו שהמלך נתן עיניו בו להכריתו ולא עלתה בידו כי שמרו דוד המלך ע"ה אביו ועל זה נתנבא יעקב אבינו ע"ה ואמר 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' דאפילו בזמן שלא ישאר בזרע בית דוד דאתי מיהודה רק שבט אחד בלבד, גם כן לא יסור שבט זה שלא יוכלו להכריתו אלא מן השבט הזה יעמדו כל זרע בית דוד הבאים אחריו ותשוב עטרה על ראשי גליות ליושנה כי ממנו יעמדו כל ראשי גליות אחר כך ולכך רמזו רבותינו ז"ל פסוק זה ד'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' על רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל כי להם קרה המקרה הזה. ואם תחבר תיבת לֹא עם תיבת יָסוּר יהיה צירוף 'לאיסור' לשון מאסר כי לאותו הזקן שהיה אסור בבית האסרים נגלה הדבר הזה ועל ידו נעשה הנם של ההצלה.
ועוד נראה לי בס"ד אומרם 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל דכתבו התוספות מן הירושלמי דראשי גולה היו מזכרים של זרע דוד המלך ע"ה אבל הנשיאים שבארץ ישראל היו מן הנקבות וכן מפורש בתלמוד בבלי (הוריות יא:) דאמר רבינו הקדוש על רב הונא 'ראש גולה שבבבל' אי אתי להכא מותיבנא לעיל מנאי דאיהו מדכרייא ואנא מנוקבייא.
ובזה מובן הטעם דקרי לראש גולה שבט מפני שהוא בא מצד הזכר הרמוז באות וא"ו דידוע כל הזכרים שבישראל רמוזים באות וא"ו דשמא קדישא והנקבות רמוזים באות ה"א דשמא קדישא.
וידוע כי יהודה נקרא על שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (סוטה י:) יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא, שבשמו יש אותיות שם הוי־ה ונמצא הזכרים של זרע דוד המלך ע"ה רמוזים באות וא"ו של יהודה שהוא זקוף ועומד כשבט וצורתו כמו השבט כנודע.
אבל נשיאים שבארץ ישראל דאתו מנקבות של זרע דוד רמוזים באות אחרון של יהודה שהוא אות ה"א. ולזה אמר 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל שהוא אות וא"ו שבשם יהודה שהוא אות הזכרים 'וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו' אלו נשיאים שבארץ ישראל שהם רמוזים באות ה"א שבשם יהודה שהיא אות הסוף של שמו ורגל רצונו לומר סוף ועוד קאמר 'מִבֵּין רַגְלָיו' שיצאו מן נשים הנקבות של יהודה כי האשה נקראת רגל כמו שאמרו בזוהר (זהר חלק א' קיב:) רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר (שמואל א' ב, ט) דא אתתא.

"וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו", אֵלּוּ בְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הִלֵּל, שֶׁמְּלַמְּדִין תּוֹרָה בָּרַבִּים (בראשית מט, י). קשא הוה ליה למימר 'אלו הלל ובניו' ולמה תלה דבר זה בבני בניו של הלל? ונראה לי כונת המאמר הזה על רבינו הקדוש שהיה 'מִבְּנֵי בָּנָיו' שֶׁל הִלֵּל שהוא לומד תורה ברבים טפי משאר נשיאים אבותיו ואבות אבותיו כי בני ישיבתו היו רבים יותר מבני ישיבה של הלל הזקן גם כן והוא אשר סידר המשניות שהאירה עיניהם של כל ישראל שבזה נעשו כל ישראל תלמידיו ועליו נאמר מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד (גיטין נט.).
ואומרו 'בָּרַבִּים' יש להקשות הוה ליה למימר 'מלמדין תורה בישראל' ומאי בָּרַבִּים? ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא (כתובות עה.) 'חד מנייהו' דבני ארץ ישראל 'כתרי מינן' אנן בני בבל, נמצא כל יחיד מחכמי ארץ ישראל נחשב כשנים שנקרים בשם רבים כמו שאמרו רבותינו ז"ל מיעוט רבים שנים. ולזה אמר למדו תורה 'בָּרַבִּים' כלומר בארץ ישראל אשר כל יחיד נחשב רבים ואין דין יחיד בענין השגת התורה נמצא שם.
או יובן בס"ד אומרו 'בָּרַבִּים' כי תיבת רַבִּים בהפוך תהיה תיבת מֵרַבִּי דהמ"ם תהיה שמוש רצונו לומר מן רבי והיינו ארץ ישראל ששם יש תואר רַבִּי ולא רַב כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בבאור מאמר (עבודה זרה לו.) כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל.

בגמרא וכן אמר ר' חייא. קשה דקחשיב רב נחמן קודם ר' חייא דקשיש מיניה טובא ולכאורה היה אפשר לומר דמה דאמר וכן אמר ר' חייא הוא מדברי רב נחמן גופא שהביא ראיה מר' חייא דאמר ג"כ הכי אבל מדברי התוס' דכתבו דלא אדברי רב נחמן אלא אדברי ר' חייא קאי משמע דמימרות חלוקות הם. ולכן נלע"ד דהך ר' חייא דהכא אינו ר' חייא הגדול תלמיד רבי אלא מאמוראים שהיו בימיו או אחר רב נחמן ואולי הוא ר' חייא בר אבא. ובזה יתיישב מה שהקשה המהר"ם שיף למה לא פשיט מה דמבעי' ליה אליבא דר' חייא אי דלא נקיט רשותא דיני' דינא אי לא מדברי ר' חייא גופא דאמר לקמן לרבה בר חנא זיל שלים דמהכא להתם לא מהני רשותא אלמא דדינא דינא דאי הדר דינא למה ישלם אבל לפ"ז דזה ר' חייא אחר הוי לק"מ:

ומחקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. אפשר לומר דרך רמז במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דכל ת"ח מופלג יש בו ניצוץ משה רבינו ע"ה וז"ש בש"ס משה שפיר קאמר. וז"ש ומחקק שהוא משה רבינו ע"ה הוא מאיר בבני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. עוד אפשר לרמוז דע"י התורה יכול לקיים כל המצות כמשז"ל דכל העוסק בתורת עולה וכו' וכן אמרו רז"ל דהעסק בדין המצוה הוא נחשב כאלו קיימה וזה רמז מחקק בגימטריא רמ"ח מבין רגליו שמלמדין תורה ועי"ז נחשב כאלו קיימו רמ"ח מצות. עוד אפשר לרמוז דרך הלציי ודרך מוסר כי העושר נמשל לרגלים כמ"ש את כל היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם וכו' והן בעון העושר הוא ברגלים והאדם עושה אותו עטרה לראשו ומגביהו עד למעלה ומי שיש בו יראת שמים ודבק בתורה אינו חושב בעושר כלל ומניחו במקומו ברגלים וזה הרמז ומחוקק בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים אלו מניחים העושר מבין רגליו ואינם מגביהים אותו כי כל לבם בתורה ובעבודה ה' והעושר יהיה במקומו בין הרגלים:
עוד זאת אדרוש דנראה דמה שאמרו פ"ב דיומא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ויששכר נראה דה"ד בת"ח פשוט אבל מי שהוא גברא רבא וזכה אשר בקרבו אור בו ניצוץ משה רבינו ע"ה ודאי מכוין אל האמת וז"ש לא משכחת צורבא מרבנן דמורה כלומר ת"ח פשוט אבל אם הוא גברא רבא ודאי מורה כהלכה דניצוץ משה רבינו ע"ה אתו עמו ובהכי נתורצו כמה קושיות דמקשים דאיך אמרו דוד הע"ה הלכה כמותו גם רוב הסנהדרין אמרו במדרש דהיו משבט יהודה ואיך היו מורים הוראות בישראל ועפ"ז ניחא דדוד הע"ה וגם הסנהדרין היה בהם ניצוץ משה רבינו ע"ה ומכוונים אל האמת ובזה יתישב יותר מ"ש לעיל ומחוקק רמז למשה רבינו ע"ה דניצוץ שלו בבני בניו של הלל ובזה מלמדים תורה לרבים ומכוונים לאמת:
ובזה מיושב מה שהקשה הרב קרבן העדה פ"ק דמכות איך ממנים דיינים משאר שבטים, ועמ"ש אני עני בנחל קדומים ריש פרשת שופטים בס"ד ועל פי האמור מתורץ וירמוז לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך גימטריא משה עם הכולל דניצוץ משה בהם ומש"ה תתן לשבטיך אפילו משאר שבטים ודוק כי קצרתי:

ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. אפשר לפרש במ"ש פ"ב דיומא אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי או יששכר והקשה הרב מהרש"א דהא דהע"ה אתי מיהודה והלכה כמותו ותירצו המפרשים במ"ש פ"ה דערובין דוד דגלי מסכתא נתקיימה תורתו בידו ולחד פירושא היינו שהיה מלמד לאחרים וזה סגולה דגם מאן דלא אתי מלוי ויששכר הלכה כמותו. והרב יפה תואר הקשה במ"ש בב"ר דרוב הסנהדרין מיהודה הוו דהרי לאסוקי כהלכה לוי ויששכר בעי. וניחא ליה דהש"ס איירי ביחיד וכדקאמר צ"מ דמורה אבל ברבים כלם מורים כהלכה ע"ש ואפשר דז"ש אלו בני בניו של הלל שמלמדים ובזה זוכים לכוין להלכה כתירוץ המפרשים ועוד ברבים רמז תירוץ הרב יפ"ת דכשהוא ברבים כל אדם מאיזה שבט שיהיה אם הוא ברבים יכול לכוין האמת ובהכי ניחא קושית התוס' ביומא דפריך הש"ס מיהודה מחוקקי דאמאי לא פריך מהך דכתוב בתורה ומחוקק מבין רגליו. וע"פ האמור ל"ק דכיון דדריש להאי קרא על בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים לא מצי למפרך דע"י סגולות אלו ללמד ברבים זוכים גם שאר שבטים ומשו"ה פריך מיהודה מחוקקי דמשמע ליה אפילו ביחיד. ועמ"ש בעניותין שם ביומא על קושית התוס' ותירוצם ע"ש בס"ד:

(ה סע"א) בני אבא בר אחא כרסלא.—ביוחסין אות ח' ערך ר' חייא העתיק "בר אחא בר סלא" [וכ"ה בכ"י מינכן], וכן עיקר.

(ה א תוספות) ד"ה נקיטנא וכו' אין סברא לומר דרבה בר רב הונא היה בזמן רבי.—דבריהם ברורים, שהרי מבואר בקידושין (עב ב), שביום שמת רבי נולד רב יהודה, ומשמע דרב יהודה היה גדול מרבה בר רב הונא. אבל בע"ז (לו ב תוס' ד"ה צער) כתבו דמשמע שם, דר' זירא היה בימי רבי. וזה דבר שאי אפשר, שהרי ר' זירא היה תלמיד רב יהודה, ובימיו עלה לא"י, כדאיתא בכתובות קי ע"ב (ועי' מ"ש שם).

תוס' ד"ה ואם היה מומחה לרבים. וז"ל לכך נ"ל דאפילו מאן דבעי ג' מומחין מדאורייתא תקנתא דרבנן היא דיחיד מומחה לרבים דן אפילו יחידי וכו', ומיהו קשה דבפרק ראוהו ב"ד (ר"ה דף כה:) משמע דמדאורייתא קאמר דמומחה לרבים דן ביחידי דתנן התם שאין היחיד נאמן ע"פ עצמו ומפרש בגמרא דאיצטריך למיתני דלא תימא דנאמן מידי דהוה איחיד מומחה דהכא ופריך ואימא ה"נ ומשני אין לך מומחה יותר ממשה, וי"ל דהתם פריך ומשני למ"ד לעיל דבר תורה חד נמי כשר עכ"ל.
עיין בגמ' בר"ה (דף כה:) "סיפא איצטריך ליה דאין היחיד נאמן על ידי עצמו, סד"א הואיל ותנן דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו ביחיד הכא נמי ניקדשיה ביחידי קמ"ל, ואימא ה"נ, אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו וקאמר ליה הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם". והקשו התוס' דמהגמ' מוכח דיחיד מומחה לרבים דן מדאורייתא, דקס"ד בגמ' שם דמשה רבינו היה מקדש את החדש ביחידי מכיון שהיה יחיד מומחה לרבים, ומוכח מזה דיחיד מומחה לרבים כשר לדון מה"ת. ולכאורה כמו"כ יש להקשות על פרש"י בסוגיין שפירש (בד"ה דן אפילו יחידי) דיחיד מומחה כשר לדון משום דכתיב בצדק תשפוט את עמיתך וקסבר דאין עירוב פרשיות, דלפי"ז י"ל דמדאורייתא יחיד יכול לדון אפילו אי הוי הדיוט, וההלכה דיחיד מומחה לרבים דן אפילו יחידי הוא רק דין מדרבנן, וקשה דהרי בגמ' בר"ה קס"ד שמשה רבינו היה מקדש את החדש ביחיד משום שהיה יחיד מומחה לרבים, ומוכח שהדין דיחיד מומחה כשר לדון הוא מדאורייתא.
ונראה לתרץ דלכו"ע בקידוש החדש חל דין דמדאורייתא בעינן יחיד מומחה לרבים כדי לקדש את החדש. דעיין בגמ' ברכות (דף סג.) דר"ע קידש את החדש ועיבר את השנה בחו"ל משום דלא הניח כמותו בא"י, ומבואר דגדול הדור יכול לעבר את השנה בחו"ל. ולכאורה צ"ב ביסוד דין זה, דהרי לגבי שאר דינים גדול הדור לא הוי במקום הסנהדרין, וכגון בדין זקן ממרא או לדון נביא שקר או להוסיף על העזרה, דלא אמרינן דגדול הדור הוי במקום הסנהדרין שיכול לדון נביא שקר או שהחולק עליו הוי זקן ממרא, ושהוא יכול להוסיף על העיר והעזרות. וא"כ צ"ב מ"ש דין קידוש החדש ועיבור השנה דמהני בגדול הדור שלא הניח כמותו בא"י.
ואשר נראה לבאר בזה דהנה יש ב' דינים בב"ד הגדול: א) חלות דין ב"ד של ע"א, דיש כמה הלכות התלויים בחלות שם ב"ד של ע"א וכגון דין זקן ממרא, ודין נביא שקר, והוספת קדושה לעיר ועזרות (וכדמבואר במשנה דף ב.), ב) חל דין בפ"ע דכל היכא דבעינן דעת כל ישראל ויש מעשה שצריך להיעשות ע"י כל כלל ישראל - מעשה דב"ד הגדול סגי, דב"ד הגדול הם במקום כלל ישראל ודעתם נחשבת כדעת כלל ישראל.³⁵ ויש להביא ראייה ליסוד זה מדין כיבוש רבים, דעיין ברמב"ם (פ"א מהל' תרומות ה"ב) וז"ל ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים וכו' עכ"ל. ומלשונו מבואר דכיבוש רבים חל בכיבוש ע"י מלך מדעת רוב ישראל. וצ"ע דבפ"ה מהל' מלכים (ה"ו) כתב וז"ל כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין הרי זה כיבוש רבים והרי הוא כא"י שכבש יהושע לכל דבר וכו' עכ"ל, ומשמע דחלות שם כיבוש רבים תלוי בב"ד, וצ"ע דבהל' תרומות כתב שדין כיבוש רבים חל בכיבוש מלך מדעת רוב ישראל ולא הזכיר ב"ד כלל. ועוד צ"ע דאי חלות שם כיבוש רבים תלוי בכיבוש עפ"י ב"ד הגדול אמאי לא קתני לה במשנה (בדף ב.) בהדי הדינים התלויים בב"ד של ע"א. ונראה לומר דיסוד דין כיבוש רבים הוא כיבוש שנעשה על פי דעת רוב ישראל לצורך כל ישראל, ומשו"ה קרי ליה כיבוש רבים. וכן משמע ממש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות ה"ב) וז"ל אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצוות עכ"ל, ומבואר דיסוד חלות כיבוש רבים הוא כיבוש שנעשה מדעת רוב ישראל לצורך כלל ישראל ובלאו הכי הוי כיבוש יחיד. ולפי"ז נראה דהא דחל כיבוש רבים ע"י ב"ד הגדול של ע"א הוא משום שב"ד הגדול הם במקום כלל ישראל, דכל היכא דיש מעשה שצריך להיעשות ע"י כלל ישראל ובעינן דעת כלל ישראל, סגי בדעת ומעשה של ב"ד הגדול של ע"א משום שהן עומדין במקום כלל ישראל, ועפ"י דין דעתם מהוה דעת של כלל ישראל. אולם אין דין כיבוש רבים תלוי בב"ד של ע"א מפאת הלכות ב"ד, ולכן אין דין כיבוש רבים מוזכר במשנה (בדף ב.) בהדי שאר הלכות התלויים בחלות שם ב"ד של ע"א.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' קידוש החדש ה"א – ה"ב) וז"ל כל מה שאמרנו מקביעות ראש חדש על הראיה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך אין עושין אותו אלא סנהדרין שבא"י או ב"ד הסמוכים בא"י שנתנו להן הסנהדרין רשות שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו איש איש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם וכל העומד אחריכם במקומכם, אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום. ודבר זה הלכה למשה מסיני שבזמן שיש סנהדרין קובעין על פי הראיה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על פי החשבון שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראיה עכ"ל. ומבואר דקידוש החדש ועיבור השנה תלויים בב"ד הגדול, אלא דיש הלכה למשה מסיני דבזמן שאין סנהדרין קובעין את החדש ע"פ החשבון. ועיין ברמב"ם בספה"מ (מצוה קנ"ג) וז"ל היא שצונו לקדש חדשים ושנים וזו מצות קידוש החדש, והוא אמרו יתעלה החדש הזה לכם ראש חדשים ובא הפירוש שעדות זו תהא מסורה לכם כלומר שמצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש וכו' אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא בית הגדול לבד ובארץ ישראל לבד, ולכן בטלה הראיה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטל הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש וכו', ודע שחשבון זה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי חדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד ובעת הצורך וכו' והידוע שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם שקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובקבוצתם ג"כ, ובכאן שורש גדול משרשי האמונה וכו' וזה שהיותנו היום בחוץ לארץ מונים במלאכת העיבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חודש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבונינו נקבענו יום טוב בשום פנים, אבל מפני שב"ד הגדול שבא"י כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב, ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יו"ט יהיה ר"ח או יו"ט, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה וכו' ועל קביעותם נסמוך לא על חשבונינו עכ"ל.
והשיג עליו הרמב"ן (ספה"מ מצוה קנ"ג) וז"ל והנה דבר ברור וידוע הוא שב"ד הגדול בטל מארץ ישראל ואפילו קודם החרבן ר"ל שלא היה בהם דין בית הגדול כמו שאמרו פ"ק מע"ז (דף ח:) ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות למאי הלכתא לומר שלא דנו דיני דיני נפשות וכו' מן המקום אשר יבחר ה' מלמד שהמקום גורם כלומר שכ"ז שסנהדרי גדולה במקומם בלשכת הגזית סנהדרי קטנה נוהגת בכל מקום ואפילו בחוץ לארץ ודנין דיני נפשות בכל מקום, אבל משגלתה סנהדרי גדולה מן המקום ההוא בטלו דיני נפשות מכל ישראל ואפילו ביצאתם משם לטייל מעט ולחזור בטל כחן ורשותן מהם עד שיהיו במקומן וכו' כ"ש אחר החרבן וכו' כמו שאמרו עוד בפרק ד' מיתות (דף נב) ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט בזמן שיש כהן יש שופט בזמן שאין כהן אין שופט וכו' ומאותה שעה בטלו כל הדינים התלויים בב"ד הגדול וא"כ לא היו יכולין לקדש על פי הראיה מזמן הארבעים שנה קודם החורבן וידוע הוא בכמה מקומות שהיו עושין כך עד זמן קרוב לסתימת התלמוד, ובין בראיה בין בחשבון בזמן הרע הזה שאין בא"י סנהדרין ולא ב"ד סמוכים כלל ואין בחו"ל ב"ד שנסמך בארץ לא יועיל חשבונינו שום תועלת וכו' עכ"ל.
ובישוב שיטת הרמב"ם נראה שיסוד הדין דבעינן ב"ד הגדול לקדש החדש ולעבר השנים אינו מהל' ב"ד ומשום דבעינן חלות שם פסק ומעשה ב"ד של ב"ד הגדול לקדש את החדש, אלא יסוד הדין הוא דקידוש החדש ועיבור השנה נמסר לכלל ישראל, וכדאיתא בגמ' (ברכות מט.) דחותמים הברכה "מקדש ישראל והזמנים" משום דישראל קדשינהו לזמנים, והכח של ב"ד הגדול לקדש את החדש ולעבר את השנים הוא משום דמעשה ודעת ב"ד הגדול עפ"י דין הוי מעשה ודעת של כל כלל ישראל. דכשב"ד הגדול קובע דיש לקדש את החדש ולעבר את השנה זה נחשב כקביעות של כל כלל ישראל, דב"ד הגדול הם במקום כלל ישראל. ונראה דדין מקום גורם הוי הלכה בהלכות ב"ד וחל בנוגע לאותן הלכות התלויים בחלות שם ב"ד הגדול, אולם הדין דב"ד הגדול של ע"א מקדשין את החדש ומעברין השנים אינו חל מדין ב"ד, אלא יסודו משום שב"ד הגדול הם במקום כלל ישראל ודעתם מהוה דעת כלל ישראל, ונראה שדין זה חל בסנהדרין אף לאחר שגלו ממקומן. ומשו"ה שפיר יוכלו לקדש את החדשים אף לאחר שגלו ממקומן קודם חורבן הבית. ויש להביא ראיה דיסוד דין קידוש החדש ועיבור השנה נמסר לכלל ישראל, וב"ד הגדול מקדשין את החדש משום שעל פי דין מעשיהן ודעתן נחשב כמעשה ודעת של כל כלל ישראל, מהתוספתא (פ"ב סנהדרין ה"ו) וז"ל רשב"ג וראבר"צ אומרים אין מעברין את השנה ואין עושין כל צרכי ציבור אלא על תנאי כדי שיקבלו רוב הציבור עליהם עכ"ל. ולכאורה דברי התוספתא צ"ע, דהתינח שאין ב"ד מתקנים תקנות לצרכי הציבור אלא על תנאי שיקבלו רוב הציבור עליהם, דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכול לעמוד בה. אולם מ"ט אין מעברין את השנה אלא על תנאי שיקבלו רוב הציבור, וכי בנוגע לשאר הוראות של ב"ד בעינן שיקבלו אותם רוב הציבור בכדי שיחול ההוראה. ונראה דמוכח מכאן שיסוד דין עיבור השנה נמסר לכלל ישראל, וב"ד הגדול מעברין את השנה בעד כל הציבור, דב"ד הגדול הם במקום כלל ישראל ומעשיהן ודעתם עפ"י דין מהוה מעשה ודעת של כל כלל ישראל. ומשו"ה בעינן שיסכימו רוב ישראל לעבר את השנה דאל"כ אין ב"ד הגדול יכולים לעבר את השנה נגד דעת רוב ישראל.
ולפי"ז נראה דיסוד ההלכה שגדול הדור שלא הניח כמותו בא"י יכול לקדש את החדש ולעבר השנים אינו בתורת חלות שם ב"ד, אלא דהנשיא יכול לקדש את החדש ולעבר השנה בתורת כלל ישראל שהוא עומד במקום הכלל, ומהוה שלוחם של כלל ישראל לקדש החדש ולעבר השנים. ויש להביא סמך לכך מהמשנה בר"ה (דף לא:) "אמר ר' יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין ריב"ז שאפילו ראש ב"ד בכל מקום שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הוועד", וברש"י (ד"ה אמר ריב"ק) כתב וז"ל שנצרך לפרוש ממקום הוועד למקום אחר שהרי עיקר החדש תלויה בו כדתנן בפירקין לעיל (כד.) ראש ב"ד אומר מקודש וילפינן לה מקראי עכ"ל. ומבואר דאף כשיש סנהדרין קידוש החדש תלוי בהסכמת הנשיא. ולכאורה צ"ב דלא מצינו בשאר מעשי ב"ד הגדול דבעינן הסכמת הנשיא ומ"ש דין קידוש החדש ועיבור השנה משאר הוראות של ב"ד הגדול. ונראה לומר דהא דבעינן ב"ד הגדול לקדש את החדש ולעבר השנים הוא משום דהם במקום כלל ישראל. ונראה שדעת הנשיא הסנהדרין או גדול הדור שלא הניח כמותו בא"י נמי חל בתורת דעת של כלל ישראל, ומשו"ה בעי רשות הנשיא והסכמתו לקדש את החדש. וכמו"כ בגדול הדור שלא הניח כמותו בא"י מעשיו ודעתו לקדש את החדש מהוה מעשה ודעת של כלל ישראל, ומשו"ה יכול הוא לקדש את החדש ולעבר את השנים.³⁶
ולפי"ז יש לבאר את סוגיית הגמ' בר"ה, דקס"ד שמשה רבינו היה מקדש את החדש לבדו משום שהיה גדול הדור, ודעתו מהוה דעת של כל כלל ישראל, וקמ"ל מהפסוק "וידבר ה' אל משה ואהרן לאמר החדש הזה לכם – עד דאיכא אהרן בהדך", דבעינן ב"ד שלם לקדש את החדש בצירוף להסכמת הנשיא. אולם אין להקשות מהא דקס"ד דמשה רבינו היה מקדש את החדש ביחידי דמזה מוכח דיחיד מומחה לרבים דן מדאורייתא, דקדה"ח שאני דס"ד דמשה רבינו היה מקדש את החדש לבדו משום שהיה גדול הדור ונשיא הסנהדרין ודעתו מהוה דעת כלל ישראל.
תוס' ד"ה דן אפילו יחידי. וז"ל ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקיבליה עילוייה אפילו שאינו מומחה נמי, ומכאן דסתם ג' יכולין לדון את האדם בעל כרחו כשאינו רוצה לבא לב"ד, דהא ג' במקום יחיד מומחה קיימי ואפילו שנים נמי דנין את האדם בעל כרחו אלא דאיקרו ב"ד חצוף וכו' אבל אם אמר שלא יבא לב"ד כלל או אם היה לווה ואינו רוצה לדון כלל בעירו כופין אותו ודנין אותו בעל כרחו עכ"ל.
ומבואר מדברי התוס' דס"ל דיחיד מומחה יש לו כח לכפות את בעלי הדין לבא לדין. וי"ל דתוס' ס"ל דכח הכפייה היא חלק מהרשות להורות ולדון, ומכיון דיש ליחיד מומחה רשות להורות ולדון ה"נ דיש לו הכח לכפות את בעלי הדין לבא לדון. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין הי"ד) וז"ל וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו ב"ד שבא"י רשות לדון יש לו רשות לדון בכל ארץ ישראל ובעיירות העומדים על הגבולים אע"פ שלא רצו בעלי דינין, אבל בחוצה לארץ אין רשותן מועלת לו לכוף את בעלי דינין, אע"פ שיש לו לדון דיני קנסות בחוצה לארץ אינו דן אלא למי שרוצה לדון אצלו, אבל לכוף את בעלי דינין ולדון להם אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דהכח לכפות את בעלי הדין אינו חלק מהרשות להורות ורק דיין בא"י שנתנו לו ב"ד שבא"י רשות להורות או דיין בחו"ל שקיבל רשות מהריש גלותא יש לו כח לכפות בעלי הדין, ואילו דיין שבחו"ל שנתנו לו ב"ד שבא"י רשות להורות בחו"ל, אע"פ שיכול להורות אינו יכול לכוף את בעלי הדין. ומשמע דס"ל דכח כפייה היא שררה נפרדת וצריך לזה רשות מיוחדת מהריש גלותא. ונראה דלפי שיטת התוס' דהרשות להורות כולל נמי את הכח לכפות את בעלי הדין לבא לדין א"כ דיין שסמוך עפ"י ב"ד שבא"י יכול לכוף את הדין בחו"ל אף אם לא קיבל רשות מראש הגלות, דמאחר שכח הכפייה היא חלק מהרשות להורות הואיל ויש לו רשות להורות ה"נ יש לו את הכח לכפות את בעלי הדין.
ועוד יש להעיר דבזה"ז ב"ד נוהגים להוציא שטר סירוב לכוף את מי שאינו רוצה לבא לדין, ולכאורה זה לא כשיטת התוס' או כשיטת הרמב"ם, דלשיטת התוס' דאף יחיד יכול לכוף את בעלי הדין י"ל דאף יחיד יכול להוציא שטר סירוב ולא רק ב"ד של ג'. ואילו לשיטת הרמב"ם דכח כפייה הוא דין שררה בפ"ע ואינו חלק מהרשות לדון י"ל דבזה"ז אין לב"ד כח שררה וכח כפייה לדין דיש להם רק הרשות לדון. אולם נראה דיש ב' דיני כפייה בב"ד: א) דין כפייה לבא לדין הנלמד מהפסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ודרשינן אלו כלי הדיינים (דף ז:), וב"ד יכולים לכוף את בעלי הדין לבא לפניהם לדין, ב) דין כפייה על המצוות שיסודו ממצות תוכחה ומקורו מפרשת שופטים ושוטרים תתן לך (עיין בספה"מ מצוה קע"ו)³⁷. ולכאורה אף לפי שיטת הרמב"ם שאין ליחיד כח כפייה היינו רק בתורת כפייה דב"ד, שאינו יכול לכוף את בעלי הדין לבא לדין. אולם אף יחיד יש לו דין כפייה בתורת תוכחה וא"צ שררה לזה.
גמ'.ש"מ כי לא נקיט רשותא דיניה דינא ש"מ, אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה מיבעי למיפטריה לישקול רשותא מבי ריש גלותא.
עיין בחידושי הר"ן (ד"ה ואם היה מומחה לרבים) שהביא את שיטת הרמב"ן דס"ל שסמוך שטעה פטור מלשלם, דסמיכה הוי כנטילת רשות ולא בעי דוקא נטילת רשות מריש גלותא לפטור מתשלומין. ואילו הר"ן (שם ד"ה ויש כאן שיטה אחרת) חולק עליו וס"ל שאף הסמוך בעי נטילת רשות מהנשיא כדי להפטר. ונראה דהר"ן סובר דסמיכה הוי רק חלות היתר להורות כדין אבל אי טעה חייב לשלם. ואילו יסוד דין נטילת רשות מריש גלותא מועיל לפטור מתשלומין מדין הפקר ב"ד הפקר, דיש לריש גלותא כח של מלך ובכחו להפקיע ממון, ומשו"ה היתר הוראה מהריש גלותא פוטרת את הדיין מתשלומין כשטעה.
והנה מבואר בגמ' דיש דין נטילת רשות מריש גלותא שמועיל לפטור את הדיין מתשלומין, ונראה דיסוד דין זה הוא דיש לריש גלותא כח של מלך וכדמבואר ברמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין הי"ג) וז"ל ראשי גלות שבבבל במקום מלך הן עומדין ויש להם לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהן בין רצו בין לא רצו שנאמר לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל עכ"ל, ומכיון דהריש גלותא יש לו כח של מלך הריהו יכול להפקיע ממון מדין מלך פורץ גדר לעשות לו דרך (עיין ברמב"ם פ"ה מהל' מלכים ה"ג)³⁸. אמנם נראה דיש עוד הלכה של נטילת רשות מהנשיא ומב"ד שבא"י (עיין ברמב"ם פ"ד מהל' סנהדרין ה"ה והי"ד) דמועיל לפטור את הדיין מתשלומין מדין הפקר ב"ד הפקר (וכדכתבו התוס' ה. ד"ה דהכא). ויש שני דינים נפרדים של נטילת רשות להפטר מתשלומין: א) נטילת רשות מריש גלותא, ב) נטילת רשות מהנשיא ומבית דין שבא"י.
גמ'. פשיטא מהכא להכא ומהתם להתם ומהכא להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק, כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ומחקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. מהתם להכא מאי תא שמע דרבה בר חנה דן דינא וטעה אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה אי קיבלוך עלייהו לא תשלם, ואי לא זיל שלים. והא רבה בר חנה רשותא הוה נקיט שמע מינה מהתם להכא לא מהני שמע מינה.
יש לעיין בביאור השקו"ט שבגמ', דמהו יסוד השאלה האם רשות מהנשיא שבא"י מועיל לפטור דיין שקיבל ממנו רשות לדון בבבל או לא. וכן צ"ב במסקנת הסוגיא "הא רבה בר חנא רשותא הוה נקיט ש"מ מהתם להכא לא מהני ש"מ", דמהו יסוד החילוק בין רשות מהנשיא שבא"י שאינו מועיל אלא לפטור דיין שטעה בא"י, ואילו הרשות מריש גלותא שבבבל מועיל לפטור דיין שטעה אף בא"י. ועיין ברש"י ד"ה שבט וז"ל לשון שררה ויש להן רשות להפקיר דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל. ולכאורה צ"ע למה נקט רש"י "ויש להן רשות להפקיר דהפקר ב"ד הפקר" והרי הריש גלותא יש לו דין מלך (כמבואר ברמב"ם פ"ד מהל' סנה' הי"ג), ומלך יכול להפקיר ממון מדין מלך פורץ גדר לעשות לו דרך (רמב"ם פ"ד מהל' סנהדרין ה"ג), וא"כ תיפוק"ל דהריש גלותא מפקיע ממון מדין מלך ומשו"ה רשות מהריש גלותא פוטרת דיין שטעה. ומשמע דהדין דמלך פורץ גדר לעשות לו דרך הוא שמלך רק יכול להפקיע ממון לצרכיו ולצרכי המדינה, אבל אין למלך כח להפקיע ממון מאדם אחד לתת אותו לאדם אחר, משא"כ ב"ד יש להן כח זה מדין הפקר ב"ד הפקר. ומשו"ה כדי לפטור דיין שטעה והוציא ממון שלא כדין בעינן הכח דהפקר ב"ד הפקר. ויתכן דלכן דקדק רש"י וכתב דרשות מריש גלותא מועלת לפטור דיין שטעה משום דהפקר ב"ד הפקר, דר"ל דהא דמועיל רשות דריש גלותא לפטור אינו משום דיש לו דין מלך, אלא דיש לריש גלותא כח של ב"ד והפקר ב"ד הפקר. ועיין בתוס' (ד"ה דהכא שבט והתם מחוקק) וז"ל משמע דשבט עדיף והא דאמר בפרק מקום שנהגו אבל מא"י לבבל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו, ואומר רבנו תם דה"מ במילתא דאיסור והיתר דבני א"י חכמי טפי דאוירא דא"י מחכים כדאמר הכא דאיקרו מחוקק שמלמדין תורה ברבים אבל לענין הפקעת ממון ליפטר דהפקר ב"ד הפקר עדיפי בני בבל דאיקרו שבט שרודין את העם במקל וכו' עכ"ל. ומבואר דיש לריש גלותא יותר כח להפקיע ממון מכיון דאיקרי שבט מנשיא שבא"י דהוי מחוקק. ובביאור החילוק בין ריש גלותא לנשיא נראה דעיין בתוס' לעיל (דף ב: ד"ה ליבעי) וז"ל תימה דמשמע הכא דממעטינן הדיוטות מדכתיב אלהים ובפרק המגרש (פח:) ממעט להו מדכתיב לפניהם ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות וכו' ונראה לפרש דבגיטין לענין מילי דכפייה איירי דאדהכי מייתי לה דאביי אשכח לרב יוסף דהוה יתיב וקא מעשה אגיטי וכו' אבל אלהים לאו אמילי דעשוי מיירי אלא בדין בעלמא עכ"ל. ומבואר דיש ב' דינים דסמיכה: א) סמיכה לענין עשוי וכפייה לכפות את הדין על בעלי הדין, וזה נלמד מהמיעוט לפניהם ולא לפני הדיוטות, ב) דין סמיכה דהוי דין בהוראה הנלמד מקרא אלהים. ונראה דרשות היינו סמיכה ויש ב' דינים ברשות וסמיכה: א) חלות דין רשות וסמיכה דהיא חלות נתינת כח של כפייה, ב) חלות רשות וסמיכה לגבי הוראה. ומשמעות הלשון דסמיכה דעלמא "יורה יורה ידין ידין" ר"ל שיש לזה שנסמך את הכח להורות הוראה וכן הכח דכפייה, דיש ב' דינים בסמיכה - סמיכה דיש לו רשות להוראה וסמיכה לענין כפייה. ונראה דרשות דריש גלותא הוי חלות שם סמיכה לענין כפייה, דהריש גלותא נותן לדיין רשות לכפות את הדין – דהרי ריש גלותא מיקרי שבט משום שרודין את העם בדיניהם, והריש גלותא מסמיך לגבי עישוי וכפייה. משא"כ הנשיא דהוי מחוקק מסמיך לענין חלות דין הוראה. ויש חילוק בין רשות דריש גלותא דהויא חלות רשות לענין עישוי וכפיית הדין, משא"כ הרשות דנשיא הויא סמיכה להורות הוראה. ובגמ' מבואר דמהכא להכא כלומר מבבל לבבל או מהתם להתם דהיינו מא"י לא"י מועיל נטילת רשות, כלומר נטילת רשות דריש גלותא מועיל מבבל לבבל וכמו"כ נטילת רשות של הנשיא שבא"י מועילה בא"י, דבין דיין בבבל שנטל רשות מריש גלותא ויש לו הכח לכפות את הדין ובין דיין שבא"י שיש לו רשות מהנשיא להורות וחל בהוראתו חלות שם הוראה, הריהו פטור מלשלם כשטעה. והספק שבגמ' הוא היכא דיש לו רשות מהנשיא שבא"י לדון בבבל, דנתינת רשות מהנשיא הויא רק חלות דין סמיכה לענין הוראה ופסק, ולא רשות וסמיכה לענין כפייה. ומספק"ל האם נטילת רשות מהנשיא דהויא סמיכה לענין הוראה מועילה שיחול דין הפקר ב"ד הפקר לפטור דיין שטעה או"ד דדין הפקר ב"ד הפקר תלוי ברשות לכפות את הדין – וזה חל רק ע"י רשות דריש גלותא. ואילו מהכא להתם – דהיינו שנטל רשות מריש גלותא לדון פטור אף בא"י משום דמאחר דיש לו את הכח לכפות את הדין הריהו פטור אם טעה בכל מקום בין בבבל ובין בא"י.
אולם עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין ה"ח) שכתב וז"ל ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחדים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון לדיני קנסות, או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין וכו' עכ"ל. ומבואר דשיטת הרמב"ם היא דחלה חלות שם סמיכה לדברים יחידים, ועיין בכס"מ שציין שמקור פסקו מסוגיין דכי נחית רב לבבל רבי נתן לו רשות לדון אבל לא להתיר בכורות. ויש לעיין בזה דלכאורה בסוגיין מיירי בדין נטילת רשות ליפטר מתשלומין כשטעה, ומבואר מסוגיין דחל רשות ליפטר בדברים מסוימים, אולם צ"ע איך למד מזה הרמב"ם לגבי סמיכה דחל חלות שם סמיכה לדברים יחידים. ונראה לבאר דיש חילוק בין נטילת רשות מריש גלותא ורשות מהנשיא, דקיי"ל אין סמיכה בבבל ועל כרחך דרשות מריש גלותא הוי רשות בפ"ע על כפיית הדין דיש לו כח של כפייה (מדין מלך), משא"כ סמיכת הנשיא הוי חלות שם סמיכה לענין הוראה, וכשהנשיא נותן רשות ומסמיך את הדיין לדון ולהורות חל נמי פטור תשלומין מאחר דהוי סמוך, והמקור של הרמב"ם הוא מסמיכת הנשיא. וחזינן דרשות ליפטר מתשלומין תלוי בסמיכה שחלה בסמיכת הנשיא, משא"כ ריש גלותא אינו מסמיך אלא דחל רשות בפ"ע לפטור דיין כשטעה. ויש להביא מקור לזה מדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' סנה' הי"ג – הי"ד) שכתב וז"ל ראשי גליות שבבבל במקום מלך הן עומדין ויש להם לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהן בין רצו בין לא רצו שנאמר לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל. וכל דיין הראוי לדון שנתן לו ראש גלות רשות לדון יש לו רשות לדון בכל העולם אע"פ שלא רצו בעלי דינין בין בארץ בין בחו"ל וכו' עכ"ל. ונראה דרשות מריש גלותא פוטרת דיין שטעה מדין מלך ואילו נשיא פוטר מדין סמיכה.³⁹
תוס' ד"ה נקיטנא רשות מאבא מרי. וז"ל פ' ואבא מרי נטל רשות מרב דמי שיש לו רשות יכול ליתן רשות כענין שמצינו (לקמן יג:) לענין דיני קנסות דמי שהוא סמוך יכול לסמוך ויהיב ליה רשותא למידן דיני קנסות וכו' עכ"ל.
א
בדין מסירת רשות לאחר ליפטר מתשלומין ובדין סמיכה לחצאין
ומבואר דתוס' ס"ל דמי שיש לו רשות יכול למסור רשות זו לאחר להפטר מתשלומין אם טעה. ותוס' הביאו ראיה לזה מהא דמצינו לענין סמיכה דמי שסמוך יכול להסמיך אחר לדון דיני קנסות. ולכאורה ראיית התוס' צ"ע, דבשלמא לגבי סמיכה דהוי חלות שם מינוי שבגברא שפיר י"ל דמי שסמוך יכול להסמיך אחר, אולם הפטור תשלומין חל מדין הפקר ב"ד הפקר (וכמש"כ התוס' בד"ה דהכא), וא"כ צ"ע איך דיין א' שקיבל רשות יכול ליתן רשות לאחר ולפטור אותו מתשלומין. וצ"ל דהתוס' ס"ל דנתינת רשות אינה רק חלות פטור מתשלומין גרידא אלא דהוי ג"כ חלות שם מינוי בגברא והוי כעין סמיכה לחצאין, ומשו"ה מי שנתנו לו רשות וחל ביה חלות שם מינוי בגברא להפטר מתשלומין שפיר יכול ליתן רשות לאחר. ויש להוסיף דבסמיכה בעלמא נכללו ב' דינים: א) רשות להורות, ב) כח להפקיע ממון. ונראה שני דמי שסמוך שמסמיך אחר להורות, מוסר לו את שני הדינים הנ"ל. אמנם תוס' ס"ל דיתכן גם לחלק את שני הדינים הנ"ל, דמי שנוטל רשות מהנשיא או מב"ד שבא"י נסמך רק בנוגע לפטור תשלומין אבל לא שיקרא רבי, וחל חלות סמיכה במקצת בנטילת רשות, דחל חלות שם מינוי בגברא דפטור מתשלומין. אמנם נראה דדין זה לא חל אלא במי שקיבל רשות מהנשיא או ב"ד שבא"י לדון, דאזי חל בו חלות שם מינוי בגברא ויכול למסור רשות זו לאחר, אבל מי שנטל רשות מריש גלותא אין לו חלות שם מינוי בגברא ורק דנפטר מתשלומין ע"י המלך, דאין לריש גלותא דין ב"ד, ועל כרחך דפטור מתשלומין מדין מלך, ולפיכך מי שנטל רשות מריש גלותא אינו יכול למסור רשות זו לאחר. והנה הרמב"ם השמיט דין זה דמי שיש לו רשות יכול למסור רשות לאחר להפטר מתשלומין, ומשמע שחולק על התוס' וס"ל דאי אפשר למסור רשות להפטר לאחר. ונראה דהרמב"ם סובר דרשות ליפטר אינו חלות שם מינוי בגברא אלא רק הפקעת ממון בלבד שחל ע"י רשות מהנשיא ואי אפשר למסור אותה לאחר.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין ה"ח) וז"ל ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות, או יתנו לו רשות לזה ולזה ולא לדון דיני קנסות, או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין וכו' וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ועיין בכס"מ שציין שמקור הרמב"ם מסוגיין שרבי נתן רשות לרב לדון אבל לא להתיר בכורות ומוכח דחל סמיכה לחצאין. והקשה הגר"מ זצ"ל דמסוגיין רק מוכח דחל רשות ליפטר בדברים מסוימים, ולכאורה רשות ליפטר הוי רק הפקעת ממון גרידא, ואה"נ דמוכח מסוגיין דחל רשות ליפטר לענין דינים מסוימים, אולם צ"ע מהי הראייה מסוגיין דשייך לסמוך לחצאין. וע"כ נקט הגר"מ דמקור הרמב"ם הוא מהירושלמי בחגיגה (פ"א ה"ח) וכדברי הלח"מ (שם). ברם לפי"ד התוס' דמי שקיבל רשות יכול למסור רשות לאחר י"ל דקבלת רשות הוי חלות שם מינוי בגברא והוי חלק מסמיכה, דבכל סמיכה נכלל ב' דברים: רשות להורות, וגם כח הפקעת ממון, ולפי התוס' יתכן לחלק את שני הדינים דכשמקבל רשות מנשיא חל סמיכה רק לגבי הפקעת ממון לענין שיפטר מתשלומין, אך לא חלות שם סמיכה שיקרא רבי, וע"כ שפיר מוכח מכאן דחל סמיכה לחצאין, וכדברי הכס"מ.
אולם יש להעיר דבירושלמי (פ"א חגיגה ה"ח) איתא "מהו למנות זקנים לדברים יחידים נישמעינה מן הדא רב מניתיה רבי להתיר נדרים ולראות כתמים מן דדמך בעה גבי בריה מומי בכורות אמרו לו איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא", ומבואר דהירושלמי שדן מהו למנות זקנים לדברים יחידים מיירי האם חל חלות סמיכה לחצאין, והירושלמי מוכיח מהא דחל נטילת רשות לדברים מסוימים דחל סמיכה לחצאין. ומוכח דנטילת רשות הוי חלות שם מינוי בגברא וחלות דין סמיכה לחצאין, וכפי שנתבאר בשיטת התוס'.
ב
בענין חידוש הסמיכה
והנה עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין הי"א) וז"ל נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינין ולסמוך אותן הרי אלו סמוכין, ויש להם לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך אחרים א"כ למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא ייבטלו דיני קנסות מישראל לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין והדבר צריך הכרע עכ"ל. אולם עיין בפיה"מ (פ"ק סנהדרין) וז"ל ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה כלומר שיעשוהו ראש ובתנאי שיהא זה בארץ כמו שהקדמנו הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה עכ"ל. ומדבריו בפיה"מ משמע דפשיטא ליה דמועיל סמיכה מאת כל החכמים שבא"י למנות חכם א' לראש שיהיה הוא סמוך ויכול להסמיך אחרים. וצ"ע דבמשנה תורה משמע דהרמב"ם מסתפק בזה שכתב בהל' סנהדרין "והדבר צריך הכרע", דמשמע שמסתפק בזה, וצ"ב מהו יסוד ספקו.
ונראה לבאר דלשיטת הרמב"ם יש ב' דיני סמיכה: א) סמיכה איש מפי איש עד משה רבינו, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין ה"א) וז"ל ומשה רבינו סמך יהושע ביד שנא' ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים ונמצאו הסמוכים איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו עכ"ל. ונראה דסמיכה זו הוי חלות שם סמיכה להוראה וחל חלות שם סמוך לגבי הוראה ע"י מסורה איש מפי איש עד משה רבינו, ב) חלות דין סמיכה ע"י הסכמת כלל ישראל, שמינו את החכם הזה עליהם, דחל בו שם סמוך לענין כמה דינים. והנה סנהדרין הגדול עומדין במקום כלל ישראל דמעשיהן ודעתן הוי עפ"י דין מעשה ודעת של כל כלל ישראל, ולפי"ז נראה דמי שנסמך ע"י ב"ד הגדול חל בו דין סמוך מב' דינים: א) סמיכה איש מפי איש עד משה רבינו, ב) דין סמוך מחמת הסכמת כלל ישראל, דב"ד הגדול עומדין במקום כלל ישראל ודעתן מהוה דעת כלל ישראל. אולם הרמב"ם בפיה"מ מחדש דאף כשאין סנהדרין הגדול נוהג וליכא חלות דין סמיכה של מסורה איש מפי איש עד משה רבינו מ"מ חל דין סמיכה מחמת הסכמת כלל ישראל. אלא דהרמב"ם במשנה תורה נסתפק האם דעת כלל ישראל מתבטא ע"י הסכמת כל החכמים שבא"י שבזה"ז, או"ד דרק הסנהדרין הגדול יכולים למנות א' להיות סמוך מדין סמיכה ע"י כלל ישראל, וזהו שכתב "והדבר צריך הכרע".
והנה ידוע המחלוקת שהיתה בתקופת מרן הבית יוסף בין המהר"י בי רב וחכמי צפת לבין חכמי ירושלים ובראשם המהרלב"ח בענין חידוש הסמיכה בזה"ז (עיין בלח"מ וברדב"ז פ"ד מהל' סנהדרין הי"א, ובשו"ת מהרלב"ח בקונטרס הסמיכה). והגאון ר' שמחה זעליג ריגר זצ"ל, הדיין דבריסק, העיר על הר"י בי רב שרצה לחדש דין סמיכה בזה"ז כדי להלקות חייבי כרת, דמהרמב"ם משמע דדין סמיכה ע"י הסכמת החכמים בזה"ז אינו מועיל אלא רק לענין דהוי סמוך בנוגע להורות דיני קנסות וכמש"כ הרמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין הי"א) אבל לא מהני לגבי עונשי הגוף. וכן נקט נמי הגר"ח זצ"ל. ונראה לבאר שיטתם דסמיכה ע"י הסכמת כלל ישראל לא מהני אלא לענין דיני ממונות, דחל חלות סמיכה מדין קבלוה עלייהו דזהו הלכה בדיני ממונות בלבד. משא"כ לענין עונשי הגוף כמו מלקות ומיתה בעינן חלות דין סמיכה דמסורה - שיהא סמוך איש מפי איש עד משה רבינו. ונראה דהרמב"ם למד מסוגיין מקור לדין של סמיכה ע"י כלל ישראל. דס"ל דזהו יסוד דין נטילת רשות מהנשיא או מב"ד שבא"י, דהם עומדין במקום כלל ישראל. וזה יסוד דין מומחה לרבים דהרבים קבולהו עליהם כדיין, ודינו שוה למי שקיבל רשות מנשיא לדון דתרווייהו נעשו סמוכים מדין סמיכה ע"י הסכמת כלל ישראל ולא מדין סמיכה של מסורה איש מפי איש עד משה רבינו. וכי היכי דנטילת רשות מנשיא לדון וקבלוהו עלייהו מועיל רק לענין דיני ממונות ה"נ חלות דין סמיכה ע"י הסכמת החכמים אינו מועיל אלא לענין דיני ממונות וקנסות ולא לגבי עונשי הגוף. ברם לפי"ז יוצא שהרמב"ם סובר דחלה חלות שם מינוי ושררה בנטילת רשות מנשיא, ויכול למסור רשות זו לאחר, שהרי הרמב"ם כתב להדיא (בפ"ד מהל' סנהדרין הי"א) דהסמוך ע"י חכמים שבאותו הדור יכול למסור סמיכה זו לאחר, ומוכח דהסמוך בחלות דין סמיכה מכח הסכמת הכלל יכול למסור סמיכה זו לאחר. ולפי"ז י"ל דה"ה מי שקיבל רשות מהנשיא לדון יכול למסור רשות זו לאחר, ואף הרמב"ם מודה לתוס' דנקיטנא רשות מאבא מרי ואבא מרי מרב ר"ל דמי שקיבל רשות יכול למסור רשות זו לאחר. ונטילת רשות אינה רק כח להפקיע ממון אלא דחל חלות שם מינוי ושררה בגברא מדין סמוך.
והנה לגבי מינוי יהושע בן נון כתיב (במדבר פרק כ"ז י"ח - י"ט) "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח אלוקים בו וסמכת את ידך עליו. והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וציוית אותו לעיניהם". ונראה דמבואר כאן בשני הפסוקים ב' דיני סמיכה הנ"ל, דבפסוק הראשון "קח לך את יהושע וגו' וסמכת את ידך עליו", נצטוה משה רבינו שיסמוך את יהושע בחלות דין סמיכה של מסורה איש מפי איש עד משה רבינו, והוי חלות דין סמיכה להמשיך את שלשלת הקבלה. ואילו בפסוק השני "והעמדת אותו וגו' וצוית אותו לעיניהם", צוה הקב"ה למשה שיסמוך את יהושע לעיני כל העדה דהוי חלות דין סמיכה מדעת כלל ישראל, ויהושע בן נון נסמך בב' דיני סמיכה דנסמך מדין סמיכה של מסורה איש מפי איש ומדין סמיכה ע"י הסכמת כלל ישראל.
גמ'. מהתם להכא לא מהני.
יש לעיין אמאי לא מהני רשות הנשיא וב"ד שבא"י לדון בבבל, והרי ב"ד שבא"י דנים דינים הנוגעים אף לחו"ל, דב"ד שבא"י מקדשים את החדש ומקדשים את הזמנים. ובעיירות הסמוכים לגבולים מועיל רשות ב"ד שבא"י אע"פ שהן עיירות שבחו"ל ואינם מארץ ישראל. וא"כ צ"ע מ"ט אינו מועיל רשות ב"ד שבא"י לגבי חו"ל. ונראה לומר דהריש גלותא שבבבל יכול לבטל ולהפקיע פסק הדין של ב"ד שבא"י, ואין לב"ד שבא"י שליטה בחו"ל. אולם אי לא היה ריש גלותא בבבל אזי היה מועיל רשות ב"ד שבא"י אף לבבל. ולכן מועיל רשותם לעיירות הסמוכות לארץ ישראל, שאין לריש גלותא שליטה שם, ולא אלים כוחו להפקיע הפקר ב"ד הפקר שע"י ב"ד שבארץ ישראל בעיירות הסמוכות.
גמ'. כי הוה נחית רב לבבל אמר ליה רבי חייא לרבי בן אחותי יורד לבבל יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות אל יתיר וכו'.
עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין ה"ח) וז"ל ויש להן למנות לכל מה שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות בכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר או ייתנו לו רשות להורות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות או ייתנו לו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומן או ייתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד או לראות כתמים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ומבואר דשיטת הרמב"ם היא דב"ד נותנין סמיכה לחצאין ולדברים מסוימים רק באופן שראוי להורות בכל הדברים. ולכאורה ר"ל דמי שהוא סמוך קרוי זקן – זה שקנה חכמה, ורק מי שראוי להורות בכל דיני התורה ראוי להקרא זקן וסמוך. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' סנה' ה"י) וז"ל חכם מופלא שהיה סומא בעינו אחת אע"פ שהוא ראוי לדיני ממונות אין סומכים אותו לדיני ממונות מפני שאינו ראוי לכל הדברים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ומבואר דאין סומכים את הסומא לדון דיני ממונות מפני שאינו יכול לדון ולהורות בדיני נפשות. ולכאורה החסרון דסומא לדון דיני נפשות אינו מצד חכמתו אלא מפני שהוא סומא, ומוכח דהא דאין סומכים לדברים מסוימים אלא מי שראוי להורות בכל התורה כולה אינו רק מפאת חכמתו בלבד אלא דזה דין מדיני סמיכה, דלא חלה סמיכה לחצאין אלא במי שראוי לסמיכה בכל התורה כולה. והגר"מ זצ"ל אמר דהביאור בזה הוא דסמיכה לחצאין ולדברים מסוימים חשיב כהתחלת סמיכה, ומי שאינו ראוי להורות בכל התורה ואינו יכול לבא לידי השלמת הסמיכה אינו יכול לקבל התחלת סמיכה. והנה עיין בקצות החשן (סימן ז' ס"ק א') דהקשה על הרמב"ם שסובר שאין סומכים לחצאין אלא מי שראוי להורות בכל הדברים, דא"כ צ"ע היאך אמר רבא (יבמות קב.) שגר דן את חבירו מה"ת, והרי רבא ס"ל דבעינן סמוכים לדון דיני ממונות ואפילו הודאות והלוואות, וא"כ איך גר יכול לדון את חבירו בדיני ממונות, והרי אין הגר יכול לדון חבירו בדיני נפשות (עיין ברמב"ם פ"ב מהל' מלכים ה"ד, ופ"ב מהל' סנהדרין ה"ט), ומאחר שאי אפשר להסמיך לחצאין אלא מי שראוי להורות בכל הדינים, לא שייך לסמוך את הגר לדיני ממונות בלבד, ואיך גר דן והרי אי אפשר לסומכו דאינו ראוי להורות בכל הדברים. וצ"ע מ"ש גר דדן את חבירו בדיני ממונות מסומא שאינו נסמך לדון דיני ממונות מפני שאינו יכול לדון דיני נפשות.
וי"ל דמש"כ הרמב"ם (בפ"ד הל' סנה' ה"ח) "ויש להן למנות לכל מה שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות בכל התורה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון לא להורות באיסור והיתר או ייתנו לו רשות להורות באיסור והיתר לא לדון דיני ממונות וכו'", ר"ל דבעינן שיהיה ת"ח הראוי להורות בכל התורה כולה דהוא ת"ח שבקי בכל התורה, ואם הוא אינו ראוי להורות דיש פסול בעצם כוחו להורות אזי אין סומכים אותו לחצאין. אולם אם פסול לדון מצד ענין אחר וליכא חסרון בעצם ההוראה אזי סומכין אותו לחצאין. ונראה דבזה חלוק סומא מגר, דסומא אינו ראוי להורות בכל התורה כולה, דילפינן (סנה' לד:) מהיקשא לנגעים, דמה נגעים שלא בסומין אף ריבים שלא בסומין. והנה בנגעים ליכא חלות שם פסק דין והוי חלות שם הוראה בלבד, ומהא דסומא אינו מורה בנגעים מוכח דסומא פסול מלהורות, ולכן אין סומכים את הסומא אף לדיני ממונות, דאין הסומא גברא הראוי להורות בכל התורה כולה. משא"כ גר אין בו חסרון בעצם כוחו להורות, אלא דחל בו דין שאינו מתמנה לסנהדרין משום דבעינן מיוחסים, ומינוי לסנהדרין הוי חלות שם שררה ומינוי שבגברא דבעינן לזה מיוחסים. ומאחר שהחסרון דגר לדון דיני נפשות הוא מצד ענין אחר – שאינו מתמנה לסנהדרין, ולא בעצם דין הוראה, שפיר סומכים את הגר לדון בדיני ממונות בלבד, דשפיר נחשב כגברא הראוי להורות בכל התורה כולה.^40
35 ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי פ"ה מהל' סנהדרין ה"א.
³⁶ ועיין עוד במש"כ רבינו זצ"ל באגרות הגרי"ד הלוי פ"ה מהל' קידוש החדש ה"א – ה"ב (עמ' ע"ט – צ).
³⁷ עיין בספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה קעו) שכתב וז"ל והמצוה הקע"ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש עכ"ל.
³⁸ ונראה דלריש גלותא יש דין שררה כמלך אך לא חל בו חלות שם מלך בגברא, ועיין בשיעורים להלכות מלכים וברשימות שיעורים למס' הוריות דף ט. שנתבאר ב' דיני מלך הנ"ל.
³⁹ ולפי"ז נראה לבאר דסמיכת נשיא פוטרת דיין שטעה מתשלומין רק בא"י במקום הסמיכה משא"כ נטילת רשות מריש גלותא דחלה מדין מלך פוטרת בבבל ובא"י.
⁴⁰ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי קונטרוס חאסלאוויץ אות ח' (עמ' רפ"ה – רפ"ז), ועיין לעיל בשיעורים (דף ב. ד"ה סנהדרין גדולה) שביאר רבינו זצ"ל דגר ראוי להשתתף במשא ומתן בסהנדרין לברר את הלכות התורה אלא שפסול לגמר דין, ומשו"ה שמעיה ואבטליון נמנו בסנהדרין אע"פ שגרים היו וגר פסול לדון, ולפי"ז י"ל דמשו"ה גר הוי דיין הראוי להורות בכהת"כ.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

דן אפילו ביחיד. דכתיב (ויקרא יט) בצדק תשפוט וקסבר אין כאן עירוב פרשיות: דגמירנא. שמועות דינין מרבותי: וסבירנא. יודע אני להוסיף וליישב טעמים מדעתי: ונקיטנא רשותא. מריש גלותא דייננא דיני ממונות ביחידי: דיניה לאו דינא. והדר דינא לגמרי: דן דינא. ביחידי: אי קבלוך עלייהו. לגמרי לילך אחריך אם לדין אם לטעות ולא יתבעוך לא תשלם: ואי לא זיל שליט. ואי לא קבלו טעותך עליהם דאמרו לך דיינת לן דין תורה זיל שלים ומיהו מיהדר דינא לא אלמא גמיר וסביר וכי לא נקיט רשותא דיניה דינא ולא מהדר: לישקול רשותא. דכיון דברשות נחת לא משלם: מהכא להכא. מריש גלותא לבבל למידן דינא בבבל: ומהתם להתם. מנשיא דארץ ישראל לדון בארץ ישראל: שבט. לשון שררה ויש להן רשות להפקיר דהפקר ב''ד הפקר דכתיב (עזרא י) וכל אשר לא יבא וגו' ביבמות בהאשה רבה (דף פט:): מחוקק. שררה מועטת: שרודים את העם. שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס: בני בניו של הלל. הלל נשיא היה כדאמר בפסחים באלו דברים (דף סו.) הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם: דן דינא. בבבל וטעה: אתא. לא''י לקמיה דרבי חייא: ש''מ מהתם להכא לא מהני. דהא רבה בר חנה רשותא הוה נקיט מרבי דנשיא דא''י היה כדאמרן לקמן בשמעתין בן אחי יורד לבבל וכו': לא מינייכו נקיטנא רשותא. ואיני כפוף לכם: על הגבולין. הנמשכות אחר ארץ ישראל: מאי רשותא. דרבה בר חנה: יורה. איסור והיתר אמר להם רבי יורה ולקמן פריך אי גמיר למה ליה רשותא בהוראה: ידין. ברשות ויפטר מלשלם: יתיר בבכורות. יראה במומין ואם קבוע הוא יתירנו לשוחטו דביומיה דרבי אין לבכור תקנה עד שיפול בו מום דאחר חורבן היה: אל יתיר. לקמן מפרש טעמא: איבו. אבוה דרב הוה כדאמרינן באור לארבעה עשר (פסחים דף ד.) א''ל אייבו קיים כו': וחנה. אבוה דרבה: מכפרי. מקום:

ואם היה מומחה לרבים כו'. פירש הקונטרס דכתיב בצדק תשפוט וקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן וקשה דא''כ תקשה ליה הך ברייתא לר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין לד''ה וע''ק דמשמע לפי' הקונטרס דלמאן דאית ליה עירוב פרשיות אין יכול לדון יחידי והא רב יוסף ס''ל בפ' המגרש (גיטין דף פח:) דבהודאות והלואות עבדינן שליחותייהו אלמא אית ליה עירוב פרשיות ואפ''ה משמע בסמוך מעובדא דמר זוטרא דאית ליה לרב יוסף דיחיד מומחה דן ואפי' יחידי ועוד מדקאמר בסמוך אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא משמע דסבר כר' אבהו ואפי' הכי יחיד מומחה דן דלשמואל אפילו יחיד שאינו מומחה דינו דין דלאו דוקא נקט שמואל שנים כמו שאפרש לקמן בע''ה ודוחק לפרש דיניה לאו דינא לכתחלה לכך נ''ל דאפי' למאן דבעי ג' מומחין מדאורייתא תקנתא דרבנן היא דיחיד מומחה לרבים דן אפי' יחידי והשתא הא דקאמר דיניה לאו דינא לאו אכגון דרב נחמן קאי דאיהו סבר לה כשמואל לקמן דשנים שדנו דיניהן דין אלא אכגון אנא דר' חייא קאי דלית ליה דשמואל ולהאי פי' הא דפריך לקמן (דף ו.) לר' אבהו מדן את הדין ה''מ לשנויי דמיירי ביחיד מומחה לרבים ומיהו קשה דבפרק ראוהו בית דין (ר''ה דף כה:) משמע דמדאורייתא קאמר דמומחה לרבים דן ביחידי דתנן התם שאין היחיד נאמן ע''פ עצמו ומפרש בגמרא דאיצטריך למיתני דלא תימא דנאמן מידי דהוה איחיד מומחה דהכא ופריך ואימא ה''נ ומשני אין לך מומחה יותר ממשה ואי מדרבנן מאי מייתי ממשה וי''ל דהתם פריך ומשני למ''ד לעיל דבר תורה חד נמי כשר: מומחה לרבים כו'. אע''ג דהאי מומחה לרבים היינו גמירנא וסבירנא כדמסיק מ''מ הא דקאמר לקמן בזה בורר (דף כג.) לעולם פוסל והולך עד שיקבל עליו בפני ב''ד שמומחה לרבים לאו דניבעי גמיר וסביר כר' חייא ורב נחמן דהתם ב''ד קאמר וכיון שהם ג' אפי' סתם בני אדם מומחין לרבים אבל יחיד לא חשיב מומחה לרבים עד דגמיר וסביר: דן אפי' יחידי. ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה עילויה אפי' שאינו מומחה נמי ומכאן דסתם ג' יכולין לדון את האדם בעל כרחו כשאינו רוצה לבא לב''ד דהא ג' במקום יחיד מומחה קיימי ואפי' שנים נמי דנין את האדם בעל כרחו אלא דאיקרו בית דין חצוף דאי בדקבלו עלייהו מיירי שמואל אמאי הוי ב''ד חצוף והא דתנן (לקמן דף כג.) זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד משמע דמדעתו אין בעל כרחו לא הני מילי כשאומר לא אדון לפני זה אלא לפני זה אבל אם אמר שלא יבא כלל לב''ד או אם הוה לווה ואינו רוצה לדון כלל בעירו כופין אותו ודנין אותו בעל כרחו: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. והא דתנן במסכת אבות (פ''ד מ''ח) אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד הקב''ה עצה טובה קמ''ל שלא יטעה והא דאמר כגון אנא כו' היינו כלומר יכול לדון ולא שהיה דן אי נמי רגיל היה בדינין ואין לחוש שמא יטעה: ואי לא זיל שלים. פירש בקונטרס ואי לא כגון דאמרי ליה דיינת לן דין תורה וקשה דאם כן מאי דייק מהכא דהא אפילו לא גמיר וסביר נמי מה שעשה עשוי וישלם מביתו כדמוכח לקמן (דף ו.) דפריך לרבי אבהו מדן את הדין ומוקי לה בדקבלה עילויה ובשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור לכך נראה ואי לא דלא קבלוך עלייהו כלל: דהכא שבט והתם מחוקק. משמע דשבט עדיף והא דאמר בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נא. ושם) אבל מבבל לא''י כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו ואומר רבינו תם דה''מ במילתא דאיסור והיתר דבני א''י חכימי טפי דאוירא דא''י מחכים כדאמר הכא דאיקרו מחוקק שמלמדין תורה ברבים אבל לענין הפקעת ממון ליפטר דהפקר בית דין הפקר עדיפי בני בבל דאיקרו שבט שרודין את העם במקל והיינו טעמא משום דראש גולה מזכרים ונשיא שבא''י מנקבות כדאמר בירושלמי: רבה בר חנה. גרסינן דאי רבה בר בר חנה א''כ היה בן בנו של חנה והכא משמע דבן אחיו של ר' חייא היה וחנה אחיו של ר' חייא היה כדלקמן אבל רבה ב''ב חנה דבכולי הש''ס היה בימי ר' יוחנן ובן בנו של חנה להכי קאמר בר בר וי''מ דשם אביו בר חנה ולא יתכן כדאמר בהמוכר את הספינה (ב''ב דף עד.) כל בר חנה סיכסא: נקיטנא רשות מאבא מרי ואבא מרי מרב. פי' ואבא מרי נטל רשות מרב דמי שיש לו רשות יכול ליתן רשות כענין שמצינו (לקמן דף יג:) לענין דיני קנסות דמי שהוא סמוך יכול לסמוך ויהיב ליה רשותא למידן דיני קנסות כדאמרינן (שם) ברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות ואע''פ שהוצרך רבי חייא ליטול רשות מרבי בשביל רבה בר חנה ורב שמא בעירו של רבי היה ובעירו לא היה רשאי אדם ליתן רשות אלא רבי אבל אין סברא לומר דרבה בר הונא היה בימי רבי: