סנהדרין ח ע"א

דף ח - א

פסילנא לך לדינא, הנני פסול לדונך, כיון שהזכרתני טובתך שעשית לי.

אמר ליה רב לרב כהנא תלמידו: פוק דייניה, צא ודון אותו.

חזייה, ראהו רב כהנא לאיש ההוא, דהוה גאיס ביה, שהיה מתגאה כנגדו, ודיבר "גבוהות" [בחוצפה].

אמר ליה רב כהנא: אי צייתא, אם תקבל את הדין, צייתא, הרי טוב, ואי לא תקבל את הדין מרוב גאותך, מפיקנא לך "רב" מאונך! ^[1] אוציא לך את "כוחו" של רב, שאתה מסתמך עליו על שעשית לו טובה, מ"כוחך".

היינו שאודיעך [בר"ן מפרש את רש"י: אעשה דבר] שאפילו רב, שמכיר לך טובה, לא יוכל לסייעך. והיינו, שאנדה אותך בנידוי.

וממשיכה הגמרא לדרוש את הפסוקים של ציווי משה רבינו לשופטים.

"כקטן כגדול תשמעון" -

אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך, על הדיין, דין של פרוטה כמו דין של מאה מנה.

ודנה הגמרא:

למאי הלכתא!? לאיזה דין אמר ריש לקיש שדין פרוטה הוא כדין מאה?

אילימא, אם נאמר לעיוני ביה, ומיפסקיה, שהדיינים מצווים לעיין ולפסוק באמת וביושר דין פרוטה כדין מאה, הרי פשיטא, דבר פשוט הוא, ולא יתכן שדבר זה בא הכתוב ללמדנו.

ומתרצת הגמרא: אלא, כוונת ריש לקיש היא, לאקדומיה, להקדים את הדין, שאם בא קודם לפני הבית דין דין של פרוטה, ואחר כך דין של מאה מנה, אל יקדים הדיין לדון את הדין של מאה מנה, אלא כל הקודם לבוא לבית דין קודם בדינו.

"לא תגורו מפני איש" -

אמר רבי חנן: אל תכניס דבריך מפני איש, היינו שהתלמיד היושב לפני רבו לא ימנע עצמו מלחוות דעתו, אם רואה שרבו טועה בדין [כמו שמבואר לעיל, ו ב].

"כי המשפט לאלהים הוא" -

אמר רבי חמא בר חנינא: אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין, האם אינו מספיק לרשעים המעוותים את הדין בזה שנוטלים מזה ממון, ונותנים לזה, שלא כדין, וגורמים לגזל. אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבע ליו.

ולכן אמר משה לדיינים "כי המשפט לאלהים הוא!" כאשר אתם עושים עול במשפט, הרי זה כאילו אתם דנים את דינו של הקדוש ברוך הוא, וכאילו אתם מוציאים ממון מידו של הקדוש ברוך הוא, כי אתם מטריחים אותו, שהוא יחזיר את הממון לבעליו.

"והדבר אשר יקשה מכם, תקריבון אלי, ושמעתיו" -

אמר רבי חנינא, ואיתימא או שאמר זאת רבי יאשיה: על דבר זה, שאמר משה "את הדבר הקשה תקריבון אלי", וכאילו נטל שררה לעצמו, נענש משה. לפי שהיה לו לומר תקריבון לפני השכינה. ומה עונשו? - שלא זכה שתיאמר לו מפי השכינה פרשת נחלות, עד שבאו לפניו בנות צלפחד, ולא ידע מה להשיב להן.

וכמו שנאמר: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'."

אך רב נחמן בר יצחק חולק על מימרא זו, ומקשה:

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: האם משה רבנו נטל שררה לעצמו!? והרי מי כתיב "ואשמיעכם", כאילו אומר שהוא בטוח שיודע את הפתרון של כל דבר הקשה!? הלא "ושמעתיו" כתיב! שמשמעותו היא: אני אשמע, ואז, אי גמירנא, אם הקב"ה כבר לימד אותי את הדין הזה, גמירנא, הרי כבר למדתיו, ואוכל להשמיעכם אותו, ואי לא, אם הוא דין חדש, שהקב"ה עדיין לא לימד אותי, אז אזילנא, וגמירנא, אפנה אל הקב"ה שילמדני.

ואם כן, אין זה לשון של שררה.

אלא, למה באמת נאמרה פרשת נחלות רק אחרי פניית בנות צלפחד?

כדתניא, כמו ששנינו בברייתא: ראויה היתה פרשת נחלות שתיכתב על ידי משה רבינו, כמו כל פרשיות התורה. אלא, שזכו בנות צלפחד, עבור רוב חיבתן לארץ ישראל, ונכתב על ידן.

וכמו כן ראויה היתה פרשת מקושש, המלמדת שמחלל שבת נסקל, שתיכתב על ידי משה רבינו. אלא, שנתחייב המקושש, וחילל את השבת, ונכתבה על ידו.

ודבר זה בא, ללמדך, שמגלגלין מן השמים חובה, דבר רע, כמו עונש סקילה, שהיא מיתה חמורה, על ידי איש שהוא חייב, כמו המקושש. ומגלגלין זכות, כמו דיני ירושות, שהם זכות שהבנים והיורשים ירשו את קרוביהם, על ידי זכאי, כמו בנות צלפחד.

כתיב בתחילת ספר דברים, שמשה רבינו אומר לבני ישראל, "ואצוה את שופטיכם", להדריך את הציבור במשפטי החקים בעל כרחם של הציבור.

ועוד כתיב שם, "ואצוה אתכם בעת ההיא".

אם הזהיר את העם לשמוע בקול השופטים, מה הוצרך להזהיר את השופטים להנהיגם בעל כרחם? - אמר רבי אלעזר, אמר רבי שמלאי: יש כאן שתי אזהרות:

אזהרה לציבור, שתהא אימת דיין עליהן.

ואזהרה לדיין, שיסבול את טורח ומשא הציבור, להיות מתונים בדין.

ועד כמה צריך הדיין לסבול את טורח הציבור? ^[2]

אמר רבי חנן, ואיתימא, או שאמר זאת, רבי שבתאי: כמו שאמר משה רבינו, שהוא נושא את העם "כאשר ישא האומן את היונק". ^[3]

ומביאה עתה הגמרא עוד דרשה בענין הנהגת הציבור:

כתיב בספר דברים [בתחילת פרק לא, פסוק ז]: "ויקרא משה ליהושע, ויאמר אליו לעיני כל ישראל: חזק ואמץ ! כי אתה תבוא את העם הזה [אתה תבוא עם העם הזה] אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם".

ועוד כתיב שם בהמשך [פסוק כג]: "ויצו את יהושע בן נון, ויאמר: חזק ואמץ ! כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם, ואנכי אהיה עמך".

ושני הפסוקים האלו לכאורה סותרים, שבפסוק הראשון משמע שיהושע יבוא עמהם כאחד מהם, ובפסוק שני משמע שצווה משה את יהושע לנהוג בהם בדרך שררה בבואם אל הארץ.

אמר רבי יוחנן: בתחילה אמר משה ליהושע מפי עצמו [שהרי הוא אומר "אשר נשבע ה'"], אתה והזקנים שבדור עמהם. [ויש גורסין: עמך]. והיינו, ביחד, ולפי דעתן ועצתן תביאו את העם ולא תשתרר על הזקנים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, שיאמר ליהושע באופן אחר [שהרי בהמשך שם נאמר "אשר נשבעתי, ואנכי אהיה עמך"]:

וכך תאמר ליהושע: טול מקל, והך על קדקדם! ^[4]

והיינו, שרק יהושע לבדו ינהיגם, כי יש דבר אחד לדור, מנהיג אחד יש לכל דור, ואין שני דברין לדור.

ומסיימת הגמרא בעוד דין בדיני בית דין.

תנא, שנינו בברייתא: זימון - בשלשה!

ודנה הגמרא: מאי "זימון"? מה פשר הזימון המדובר כאן?

אילימא, אם נאמר ברכת ה"זימון", והיינו, הוספת ברכת הזימון לפני ברכת המזון, בשלשה שאכלו, ונאמר שכאן שנה התנא את הדין של "שלשה שאכלו כאחד, חייבים לזמן".

אין זה יתכן.

כי, והתניא, הרי שנינו בברייתא אחרת, זימון, וברכת זימון, בשלשה. הרי מוכח, ש"זימון" ו"ברכת הזימון" הם שני דברים שונים.

וכי תימא, אם תרצה לומר בביאור הברייתא ההיא, ולפרש שאכן הם דבר אחד, אלא שאמר התנא תחילה "זימון", ופרושי קא מפרש, שלאחר מכן, את דבריו, ואמר מאי "זימון" האמור? - ברכת זימון, שהיא בשלושה.

ולפי זה, גם הברייתא האומרת "זימון - בשלשה", כונתה היא לברכת הזימון.

גם זה לא יתכן.

כי והתניא, הרי שנינו בברייתא אחרת: זימון בשלשה, ברכת זימון בשלשה.

וכיון שאמר התנא "זימון בשלשה" וחזר ואמר "ברכת זימון בשלשה", הרי ודאי שהם שני דברים שונים.

ואם כן, אי אפשר לומר שהכונה של הברייתא האומרת "זימון, וברכת הזימון בשלשה" היא לפרש שהזימון הוא ברכת הזימון. ובהכרח, שגם הברייתא האומרת "זימון בשלשה" אינה מדברת בברכת הזימון אלא ב"זימון"! אלא, בהכרח, מאי "זימון"? לאיזה ענין התכוונה הברייתא באומרה "זימון בשלשה"

- אזמוני לדין! הזמנת בית הדין לבעל הדין, לבוא ולהתדיין לפניהם, שצריך שליח הבית דין להזמינו בשם שלשת הדיינים.

כי הא דאמר רבא: הני בי תלתא דייני, דיתבי, שלשה דיינים היושבים בדין, ומזמינים את איש אחד לבוא אליהם, ואזיל שליחא דבי דינא, הלך שליח בית דין, ואמר מפומא דחד, הזמין אותו השליח לבוא לדון משום דיין אחד, כגון שאומר לו: פלוני הדיין מזמינך לדין! - לא אמר כלום!

ואם המוזמן אינו מופיע בבית דין, אין מענישין אותו בנידוי כדין מסרב לבוא לבית דין, עד דאמר משמיה דכולהו, עד שיזמין בשם שלשת הדיינים.

ועל דין זה אמרו, "זימון בשלשה".

אבל, והני מילי, דין זה אמור, רק בסתם יום, בלא יומא דדינא, שאינו יום מושב בית דין, שאז יכול המזומן לטעון שלא האמין לשליח. ^[5]

אבל ביומא דדינא, בימים הקבועים למושב בית הדין - כגון ביום שני וחמישי, בזמן חז"ל - לית לן בה, אין נוהג הדין הזה. כי בימי מושב בית דין, אז אפילו אם יזמינו סתם בשם בית דין, אינו יכול לטעון שלא האמין לשליח, ואם אינו מופיע - מנדין אותו.

שנינו במשנה: תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלשה.

הן כפל וארבעה וחמשה, ודומיהם, נקראים דיני קנסות, לפי שכל המשלם יותר על מה שהזיק, הריהו משלם בתורת קנס.

שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא שליח לרב נחמן בר יעקב, שישאלנו: ילמדנו רבינו! דיני קנסות, בכמה דיינים דנים אותן!?

ודנה הגמרא:

מאי קא מיבעיא ליה!? מהי השאלה ששאלו?

הא אנן תנן: בשלשה. הלא שנינו במשנתנו במפורש שנידונים בשלשה.

ומבארת הגמרא: אלא, יחיד מומחה קמיבעיא ליה. האם יחיד מומחה דאין דיני קנסות, או לא. ^[6]

אמר ליה, ענה לו רב נחמן בר יעקב: תניתוה, שנינו דין זה במשנתנו -

דתנן: תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה - בשלשה.

ויש לנו לדייק: מאי "שלשה"? איזה סוג של שלשה הצריכה המשנה בדיני קנסות?

אילימא שלשה הדיוטות, זה לא יתכן!

שהרי האמר אבוה דאבוך, אבי אביך, משמיה דרב, שאפילו עשרה והן הדיוטות - פסולין לדיני קנסות.

אלא בודאי, צריך דיינים מומחין.

וקאמר התנא של המשנה, בשלשה, דוקא בשלשה מומחין דנים דיני קנסות, ולא במומחה יחיד.

ובכך נפשטה האיבעיא.

הקדמה לסוגית מוציא שם רע

א. נאמר בתורה [דברים כב]: מי שנשא אשה,

ואחרי הנישואין בא לבית דין והוציא עליה שם רע, בשקר, שזינתה אשתו בעודה ארוסה, בבית אביה. ונתברר שאינו דובר אמת, הרי הוא חייב בשלשה עונשים: מלקות, תשלום מאה כסף, שאותו הוא משלם לאבי הנערה, והוא עומד באיסור לגרשה, כל ימיו.

ב. הוצאת שם רע אינה בדיבור בעלמא, אלא רק כאשר הביא הבעל לבית דין שני עדים שקרנים שמעידים עליה שזינתה, והוזמו העדים, על ידי שבאו שני עדים אחרים להזים את עידי הבעל.

ג. אך אם אמת היה הדבר שזינתה, שלא הזימו את עידי הבעל, חייבת האשה סקילה.

ד. בעל שטוען אחרי הנישואין שנשא את אשתו בחזקת בתולה ומצאה בעולה, וטוען שהיא זינתה תחתיו בהיותה ארוסה בבית אביה, ורוצה הבעל להיפטר מתשלום דמי הכתובה, הרי הוא נאמן אפילו אם אינו מביא עדים לדבריו. כי חזקה היא, שאין אדם טורח בהכנת סעודת נשואין, ומפסידה בטענת זנות תחתיו. כי היות שנשא אותה, בודאי אינו חשוד שהוציא ממון על הנשואין, כדי שאחרי הנשואין, תיכף למחרת, ישנאנה ויעליל עליה דברים שאינם נכונים, ולכן הוא נאמן שהוא דובר דברי אמת.

שנינו במשנתנו: האונס והמפתה והמוציא שם רע - בשלשה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מוציא שם רע בעשרים ושלשה, מפני שיש בו דיני נפשות.

ומניחה הגמרא [לפי שיטת רש"י], שמדובר כאן באופן שתביעת הבעל, המוציא שם רע, היא על כך שנשאה בחזקת בתולה, ומצא אותה בעולה, ורוצה לפטור עצמו מתשלום דמי הכתובה.

ולכן, סובר רבי מאיר, שהיות ומדובר בתביעת ממון, הרי זה נידון בשלשה דיינים בלבד.

וגם חכמים מודים שדיני ממונות הם בשלשה, אלא שהם סבורים לגבי תביעת ממון במוציא שם רע, שהיות וכאשר הבעל מביא עדים על הזנות, אז דין מוציא שם רע הוא דיני נפשות, לכן צריכים בכל מקרה של מוציא שם רע, אף שאין עדים על הזנות, ואינו בא לסוקלה, עשרים ושלשה דיינים.

ולאור ההנחה הזאת, מקשה הגמרא:

וכי יש בו, בדין מוציא שם רע, דיני נפשות - מאי הוי!? מה בכך שבמקרים אחרים יש דיני נפשות? הלא בתביעה זו שהבעל תובע עתה להיפטר מדמי כתובתה, אין כאן דיני נפשות, וגם לא יוכל לבוא לדיני נפשות, שהרי אין הבעל מביא עדים על זנותה.

ומביאה עתה הגמרא את דבריהם של כמה אמוראים, להסביר את דברי המשנה.

א. ההסבר הראשון הוא של עולא, המבאר, כי אף אם לא מביא הבעל עדים לבית דין, חוששין חכמים ללעז, שמא, בעקבות הגעתו לבית דין, יצא הקול ויתפרסם שהבעל טוען שזינתה, וישמעו ויבואו עדים להעיד עליה שזינתה. אלא שעתה, אין הבעל יודע שיש עדים על כך. ולכן מצריכין חכמים, כבר מתחילת הדין הזה, בית דין של עשרים ושלשה. ^[7]

אמר עולא: בחוששין ללעז קמיפלגי רבי מאיר וחכמים חולקין - האם חוששין שיבואו עדים שזינתה.

רבי מאיר סבר, אין חוששין, ואפשר לדון בתביעת הבעל בשלשה דיינים, כשאר דיני ממונות. ורבנן סברי, חוששין ללעז, שמא תתפרסם השמועה על הזנות, ויבואו עדים לדונה למיתה, ולכן צריכין כבר מתחילת הדין עשרים ושלשה דיינים.

ב. ההסבר השני:

רבה [לפי גירסת מהרש"ל] אמר: כולי עלמא לכל הדעות ללעז לא חיישינן, אין לנו לחשוש שמא יבואו עדים, כל זמן שלא באו, והרי הוא דין ממונות, ונידון בשלשה -

אלא שנחלקו חכמים ורבי מאיר במחלוקת אחרת, במקרה שחשב הבעל שיש לו עדים, ורצה לדון אותה בסקילה, והביא את דינו לבית דין של עשרים ושלשה, וכבר נתאספו הדיינים, ולבסוף לא באו העדים, והדיינים התפזרו. ועתה, רוצה הבעל ששלשה מביניהם שנשארו ידונו לו, לכל הפחות, את הפטור מתשלום כתובתה. ולכן סוברים חכמים, שיש כאן חשש לכבודן של דיינים הראשונים, שיאמרו שהם לא היו כשרים לדון [או שלא הצליחו להגיע לחקר האמת], ורבי מאיר אינו חושש לכך.

והכא במשנתנו, בחוששין לכבודן של ראשונים קמיפלגי רבי מאיר וחכמים.

והכא במאי עסקינן [המשנה אינו דנה בסתם תביעה, שאז כולי עלמא סוברים שדינו בשלשה, אלא במקרה הזה], כגון, דאיכנף שהתאספו בי עשרין ותלתא, בית דין של עשרים ושלשה, במטרה למידן דיני נפשות, לדון את האשה בסקילה, לפי שחשב הבעל שיבואו עדים. ולא באו, ואיבדור, והתפזרו להם הדיינים, ונשארו שלשה דיינים בלבד. ואמר להו, אמר להם הבעל: דיינו לי, מיהא, דיני ממונות! לפחות אתם שלשתכם הנשארים, דונו לי דיני להיפטר מדמי הכתובה. רבי מאיר סובר שיכולים לדונו, וחכמים סוברים שיצטרך לאוספם כדי לדון דיני ממונות, מפני כבודם של ראשונים.

ולסיכום:

א. אם הביא הבעל עדים מתחילה, לכל הדעות צריכים עשרים ושלשה.

ב. אם אינו מביא עדים, ותובע ליפטר מדמי כתובתו, הרי לרבה, לכל הדעות

מספיק שלשה. ולפי עולא: לרבנן, צריכים עשרים ושלשה, ולרבי מאיר מספיק שלשה.

ג. אם התכנסו לדון דיני נפשות, והתפזרו, הרי לפי רבה: לרבנן חוזרים ודנים רק בעשרים ושלשה, ולרבי מאיר בשלשה.

תנא זימון בשלשה אוקימנא אזמוני לדינא והני מילי בלא יומא דדינא צריך למימר השליח כי שלשה שלחו אותי אליך אבל ביומא דדינא לא צריך למימרא שליחא דתלתא [שלחוהו] שזה דבר ידוע הוא דביומא דדינא תלתא יתבי:

תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' בג' [מומחין]. אוקמה רב נחמן בר יעקב בדיני קנסות ולפיכך צריך ג' מומחין כי ההדיוטות אפילו עשרה פסולין לדון דיני קנסות. האונס והמפתה בג' שהן דיני קנסות:

ירושלמי ר' (מינא) [מנא] אמר בנערה מאורסה פליגי ונדחו דבריו אבל חלקו במוציא שם רע. רבי מאיר סבר לייסרו ולעונשו בג' ואם נמצאו דבריו אמת בכ"ג. וחכ"א הכל בכ"ג ואמר עולא בחוששין ללעז פליגי כלומר אם ישבו שלשה לדין על הבעל לעונשו ולייסרו ודקדקו ונמצאו דבריו אמת כיון שהן דיני נפשות צריכין להוסיף עליהן עשרים אחרים אתי למימר לא אוסיפו עליהן הני עשרים אלא משום דקדמאי לא הוו ידעי למידן האי דינא ומפקי לעז עליהן ורבי מאיר לא חייש ללעז וחכמים חיישי הלכך הוי המלקות והעונש מבתחילה בכ"ג. ואם נמצאו הדברים אמת הם הן הדיינין עליה דיני נפשות. רבה אמר מתניתין כגון דיתבי כ"ג לעיוני בהאי דינא ונפקי (תרי) [כ'] מינייהו ואמר להו דיינו לי מיהת על העונש ועל המלקות ר' מאיר סבר דייני להו דממון הוא ולא חיישינן לכבוד הני (תרי) [כ'] דנפק וחכמים חיישי לכבודן

כקטון כגדול תשמעון זו אזהרה להיות הדיין זהיר בדין של פרוטה כדין מאה מנה ולא סוף דבר לדונו כראוי בלא הטיה אלא אף להזקק לו תחילה אם קדם לבוא לפניו:

כתוב אחד אומר ואצוה את שופטיכם וכתוב אחד אומר ואצוה אתכם הרי אלו שתי אזהרות אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהם ואזהרה לדיין שיהא סובל טרחם ומשאם כאשר ישא האומן את היונק ולעולם יהא אחד ממונה על כלם שיהיו כלם נשמעים לו כדי שלא ירבו מחלוקות בהתמדה והוא שאמרו כי אתה תביא וכתוב כי אתה תבא אמר לו משה ליהושע זקנים שבדור עמהם כלומר שיהיו עמך במדרגה אחת אמר לו הקב"ה ליהושע טול מקל והך על קדקדם דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור וכן בדוד הוא אומר שמעוני אחי ועמי אם אתם שומעים לי הרי אתם אחי ואם אי ואם שומעין לי הרי אתם עמי ואני רודה אתכם במקל:

ברכת זמון שהיא בשלשה בברכת המזון כבר התבאר ענינו במקומו הראוי לו וזמון האמור כאן שהוא בשלשה הוא נאמר לענין הזמנת בית דין והוא ששלשה שיושבין לדון והלך שלוחם להזמין אחד מבעלי דין אין כותבין כנגדו כלום אם לא בא בהזמנתו אא"כ הזמינו בשם שלשתם ומ"מ דווקא שאינו ביום הקבוע [...] כגון שני וחמישי הדבר ידוע שהם מקובצים ודיים בהזמנה על שם אחד מהם:

דיני קנסות כבר בארנו שאין דנין אותם אלא בארץ ישראל ועל ידי שלשה מומחין אפילו עשרה הדיוטות פסולין לדיני קנסות וכבר בארנו ענין זה במשנה:

כי אתה תבוא את העם הזה משה אמר לו ליהושע תבוא עמהן כאחד מן הזקנים שעמהן ולא תשתרר עליהן הקב"ה אמר תביא טול מקל והך על קדקדן של זקנים כלומר כולם יהו נשמעין לך ואתה רודה אותם במקל מנהיג אחד לדור כו':

תנא זימון בשלשה מאי זימון אזמוני לדינא שאין בית דין רשאין לשלוח ולהזמין אחד מבעלי דינין לדין בשם בית דין עד שיהו בשלשה ואם לא היו בשלשה ושלחו לו לבעל דין אין זימונן זימון ואם לא בא אין מנדין אותו כי הא דאמר רבא הני בי תלתא דיתבי ושדרוה לשליחא לזמוני חד מבעלי דינין לדינא ואזל שליחא ואמר משמא דחד מינייהו לא אמר כלום ואי לא אתי בעל דין קמייהו לא משמתינן ליה ומימר אמר כיון דאיהו לחודיה הוא דשדר בתראי לאו זימון הוא ולא מחייבנא למיזל הילכך לא משמתינן ליה עד דאמר ליה משמא דכולהו בי תלתא ולא אזיל מכל מקום ש"מ דאין זימון בפחות משלשה והני מילי בלא יומא דדינא אבל ביומא דדינא מידע ידע דאפילו כי מכנפי ויתבי ואע"ג דלא אמר משמא דכולהו מידע ידע דכולהו שדרוה וכי לא אזל קמייהו מורד הוא ומשמתינן ליה:

פיסקא תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' בשלשה. שלח ליה רבי נחמן בר רב חסדא לר' נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו דיני קנסות בכמה ודייקינן עלה מאי קא מיבעיא ליה יחיד מומחה קא מיבעיא ליה מי דיין דיני קנסות או לא לישנא רויחא מי אמרינן כיון דלגבי דיני ממונות אע"ג דמדאורייתא בעינן שלשה מומחין עבדו רבנן תקנתא ביחיד מומחה הכא נמי אע"ג דמדאורייתא בעינן שלשה מומחין עבדו רבנן תקנתא דכיון דאיתיהב ליה רשותא ליחיד סמוך דיין דיני קנסות או דילמא לא עבדו רבנן תקנתא אמר ליה תניתוה תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' בשלשה מאי שלשה אי לימא שלשה הדיוטות אפילו עשרה נמי פסילי אלא לאו מומחין וקאמר שלשה:

פיסקא וחכמים אומרים מוציא שם רע בעשרים ושלשה מפני שיש בו דיני נפשות ומתמהינן וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי לידיינו ליה מיהת דיני ממונות בשלשה וכי בעו למידן דיני נפשות לידיינו בעשרים ושלשה אמר עולא בחוששים ללעז קא מיפלגי האי מימרא דעולא ושאר הא שמעתא חזינא בה כמה פירושין איכא מינייהו דלא דייקי כלל ואיכא מינייהו דלא דייקי כולי האי ואנן אסתבר לן בה פירושא מעליא וחזינן לברורה לשמעתא שפיר לפום פירושא דאסתבר לן ובתר הכי כתבינן להו להנך פירושא משום דתלו באשלי רברבי כבר ברירנא דהאי מוציא שם רע דקתני במתני' דאחיובא דמאה סלע קא מיירי מכולהו הנך ראיות דכתבינן ועוד דמתני' נמי דייקא דקתני לה בהדי דיני קנסות ותו דבכולהו לא קא משתעי אלא בחיובא דנתבע כגון אונס ומפתה וכולהו הנך דבחיובא דידהו קא מיירי ולאו דתבעי אינהו לאחריני והאי דיני נפשות דקא אמרינן דאית ביה לאו בדינא דנערה קא מיירי דכיון דבעל לא מחייב מאה סלע עד דמיתזמי סהדי דיליה איפטרא לה נערה לגמרי אלא בדיני דעידי הבעל קא מיירי דקסברי רבנן כיון דכי מייתי אב סהדי ומוזים להו לעידי הבעל יש בו דיני נפשות דהא מיחייבי עידי הבעל מיתה הילכך אפי' ממונא דאית ליה גביה בעל נמי לא דיינינן אלא בעשרים ושלשה והיינו דמתמהינן וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי לידיינו דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות לידינו ליה בעשרים ושלשה אמר עולא בחוששין ללעז קא מיפלגי דילמא אתו למימר קא דייני דיני נפשות בשלשה כגון שהביא הבעל עדים שזינתה ותבעו האב לבעל ואמר פלוני הוציא שם רע על בתי והרי יש לי עדים שמזימין את עדיו אי אמרת מוזמי להו עידי האב לעידי הבעל בב"ד של שלשה אע"ג דאיהו למיתבעיה לבעל ממון קא אתי מאן דחזי סבר דלחיובינהו לעידי הבעל סקילה קא אתי ואתו לאפוקי לעז על בי דיני דדייני דיני נפשות בשלשה ומש"ה בעי עשרים ושלשה ור"מ סבר אין חוששין ללעז דמידע ידעי דבי דינא לא דייני דיני נפשות בשלשה ולחיוביה לבעל ממונא קא יתבי ובשלשה סגיא ורבא אמר דכ"ע ללעז לא חיישי' והכא בחוששין לכבודן של ראשונים קא מיפלגי כגון דאיכנוף בעשרים ותלתא למידן על עידי הבעל דיני נפשות ואבעל דיני ממונות ואיבדור ופשו להו תלתא ואמר להו אב להנהו תלתא דונו לי מיהת מבעל דיני ממונות. לושנא רויחא רבי מאיר סבר אין חוששין לכבודן של ראשונים ולא נטרינן להו ורבנן סברי כיון דהדרי ומיכנפי חוששין לכבודן של ראשונים ונטרינן להו:

בד"ה מוציא שם כו' ועוד ובמקום דאיכא נפשות משמע דבההוא ממון כו' עכ"ל ר"ל הא דקאמר לקמן ובמקום נפשות בכ"ג משמע דבההוא ממון דקאמר לעיל מיניה בא לגבות ממון מבעל קאמר דבמקום נפשות הוא בשלשה ועשרים ולפירוש רש"י אינו כן דבא לגבות ממון מבעל ע"כ היינו ק' כסף ובמקום נפשות שלשה ועשרים היינו כתובה כפי' רש"י לקמן וק"ל:

כקטן כגדול תשמעון שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה כו' ומסיק לאקדומיה כו'. וקשה דאכתי מהיכא תיסק אדעתין להקדים דין של ק' כיון שבא לפניו קודם דין של פרוטה דפרוטה של העני ודאי שהיא שקולה כמו ק' מנה של העשיר ויש להשיב בזה לפי שהותר לדיין ליטול שכר בטילתו דמוכח והשתא מדין של ק' מנה יוכל ליטול שפיר שכר בטילתו אבל מדין של פרוטה לא יוכל ליטול שכר בטלתו דא"כ לא יהיה הדין בפרוטה ואין נזקקין לפחות משוה פרוטה גם אפשר שהפרוטה כולה לא תספיק לשכר בטלתו ושמא יאמר הדיין אקדים הדין של ק' מנה שאוכל ליטול ממנו שכר בטלתי וע"כ הזהיר עליו הכתוב כקטן כגדול תשמעון שאם בא קודם לפניך הדין של פרוטה הקדימהו אף שלא תטול עליו שכר וק"ל:

אל תכניס דבריך וכו'. מייתי ליה הכא דמפרש הני קראי דבההיא ענינא ולעיל מייתינן לה לענין יודע זכות לעני כו' שלא ישתוק כמ"ש התוס' שם:

אלא שמטריחין אותי כו'. כתב בעל יפה מראה בטרחא זו שלפעמים צריך לשדד המערכה ולא ניחא ליה להקב"ה וכמ"ש קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף ע"ש וכמפורש בפ' יש נוחלין ע"ש:

אי גמירנא כו'. ורש"י בחומש פי' ותקרבון אלי עד"ז נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד כו' עכ"ל כדבעי למימר הכא מעיקרא והוא ע"פ הספרי אבל התימה ממנו שהניח תלמוד ערוך בשמעתין דדחי ליה מדכתיב ושמעתיו ויהיה פירוש וחיבור הכתובים לפי שהזהיר על הדיין כי המשפט לאלהים ושמא תאמרו א"כ מי ירצה להיות דיין שאפשר שיהיה לו דבר קשה וספק ויהיה נענש על זה אם לא יכוין לדון ע"פ האמת וע"כ אמר אין לכם לחוש ע"כ כי הדבר הקשה וספק לכם תקריבון אלי ואם תחושו שיהיה גם הדבר קשה עלי יהיה הקולר תלוי בי ובכם וע"כ אמר שדבר הספק לי ושמעתיו דאזלינא וגמירנא מאתו ית' ב"ה ומסיים ואצוה את וגו' כל הדברים אשר תעשון כי דייני דורות צריכין מתון בדין ולא יפסקו הלכה למעשה כדאמרינן בכמה דוכתין אבל אני ששמעתי מפי הגבורה אין ספק בהם וכל מה שאני מצוה אתכם בעת ההיא הם הדברים אשר תעשון שהם הלכה למעשה וק"ל:

ראויה היתה פ' נחלות וכו' ופ' מקושש שתכתב ע"י משה עי' בחידושינו פ' י"נ ע"ש:

וכתיב ואצוה אתכם וגו'. לפי פשוטו ואצוה אתכם על כלל ישראל קאמר על קיום המצות כדמסיים את כל אשר תעשון אבל משמע להו דכמו ואצוה את שופטיכם היינו ולא אתכם דומיא דהכי יש לנו לומר ואצוה אתכם ולא שופטיכם וע"כ דלאו היינו קיום התורה קאמר דאהא השופטים נמי בכלל הצווי אלא דבר שהוא צווי אתכם ולא לשופטיכם דהיינו שתהא אימת דיין עליכם והשתא בא ללמד ונמצא למד דואצוה את שופטיכם נמי דומיא דהכא קמיירי אזהרה לדיין שיסבול כו' ואמר עד כמה כאשר ישא האומן את היונק דכן מצינו במשה שאמר כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן וגו' ומסתמא לא בא משה לגרוע בזה בצווי אל השופטים שבא למנות:

אתה והזקנים שבדור עמהם כו'. מדברי הרא"ם משמע דדברי משה ליהושע היו ע"ד עצה כו' ע"ש ולפי מה שהובא זה המאמר הכא יראה לפרש לפי שכבר אמר למשה שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק על האדמה וגו' דהיינו שיסבול את הצבור כי ניתן לו למשה כח הנהגה אלהית שינהג את כולם אבל מצד המקבלים שהיו טרחנים וסרבנים בדור ההוא היה הדבר קשה בעיניו לסבול מהם כ"כ וכמ"ש ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי והסכים הקב"ה על ידו שאמר ואצלתי מן הרוח וגו' ונשאו אתך וגו' ולכך אמר משה ג"כ ליהושע כי אתה תביא את העם הזקנים שבדור עמך שלא תוכל לישא אותם לבדך אבל הקב"ה א"ל כי אתה תביא שנתן לו כח והנהגה אלהית לפי הדור ההוא המקבלים ההנהגה שהיו בעלי תורה וזכו ליכנס לארץ טול מקל והך על קדקדן שתהא אימתך עליהן דבר אחד לדור לפי כח והנהגה אלהית ולא ב' דברים ומנהיגים וק"ל:

גמ' לא תגורו מפני איש א"ד חנן אל תכניס דבריך וכו' ור"ל ואיירי קרא בתלמיד שיושב בפני רבו ורואה זכות לעני וכו' כדלעיל בדף ו' ע"ב:

בתוס' ד"ה מוציא שם רע וכו' ומפרש ד"ת דכולה שמעתתא איירי לענין ק' סלעים וכו' וכגון שהביא הבעל עדים שזינתה והוכחשו פירוש בבדיקות או בחקירות שזה האחד אמר בזה היום נעשה וזה אומר ביום אחר דהשתא ליכא דין מיתה לא באשה ולא בעדים ותבע האב ק' סלעים דהוא תביעת ממון ואפ"ה ס"ל לרבנן דבעי כ"ג כדמפרש ואזיל וצ"ל דס"ל להתוס' דאין הבעל מתחייב ק' סלעים ע"י תביעת עצמו אא"כ תבעה בעדים שהביא עדים שזינתה והוכחשו או הוזמו לכך נקטי לה התוס' בכהאי גוונא וכ"כ רש"י לקמן בדף ט' על מימרא דרב יוסף עדי הבעל נהרגים ואין משלמין ממון:

בא"ד ואין לדמות יוסיפו דלקמן וכו' מתניתין היא לקמן בדף כ"ט ואיידי לענין היכא דאחד מן הדיינים אומר איני יודע יוסיפו הדיינים וקאי דברי התוס' אדלעיל מיניה מדברי רבנן דחיישי ללעז והא דלא חיישינן ללעז לקמן כשאומר א' איני יודע אין הענין דהכא דומה להתם דמאי אית לן למיעבד כיון שאומר הא' איני יודע ולא שייך לומר דיצטרך מתחלה יותר מג' משום דשמא יאמר איני יודע א"כ אין לדבר סוף כשיהיו מתחלה חמשה נמי יש לחוש שיאמר א' מהם איני יודע ויצטרכו להוסיף גם אין מצוי כ"כ שיהיו הדיינים מחולקים יאמר אחד אינו יודע וק"ל:

גמ' א"ר חנן אל חכניס דבריך מפני איש כל זה נמחק. שם כי אתה תבוא את העם הזה וכתיב כי אתה תביא את בני ישראל א"ר יוחנן כו' דיני קנסות בכמה מאי קמיבעי ליה אי בהדיוטות כשיביא שלשה בעינן אלא יחיד מומחה כו' כצ"ל:

שם רבא אמר כולי עלמא ללעז כו' צ"ל רבה:

בשלמא לרבה תבעו ממון כצ"ל:

רש"י בד"ה חזייה רב כהנא לההוא גברא הס"ד:

בד"ה נענש משה שלא זכה תאמר לו כו' כצ"ל. בד"ה כתיב ואצוה כו' את חכמיהם הזהיר כו' כמשפטי החקים כו' כצ"ל:

בד"ה כי אתה כו' כאחד מהן הס"ד. בד"ה כי אתה תביא משמע שררה נהוג עליהן כצ"ל והס"ד:

קודם ד"ה המוציא ש"ר מוגה מתני'. בד"ה וחכמים אומרים משום דאיכא מש"ר כו' כצ"ל:

קודם ד"ה ר"מ מוגה גמ'. שם שמא כשיבואו לב"ד כו' נפשות ורבנן כו' כצ"ל והכל דיבור אחד:

בד"ה וחכמים כו' ברייתא היא הס"ד. :

גמ' דיני קנסות בכמה עיין בנ"י מה שהקשה כו' :

גמרא כדתניא ראויה היתה פרשת נחלות כו'. כצ"ל כדלקמן גבי מקושש וכ"ה בב"ב:

שם אתה והזקנים שבדור עמך. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורא"ש וכן העתיק רש"י בפיה"ת:

רש"י ד"ה משה א"ל. ובמקרא דכי אתה תביא כו' נשבעתי להם וגו'. כצ"ל:

תד"ה מוציא ש"ר. ואתי להוציא לעז כו' לפי שלא ידעו לדון הוסיפו עליהן. והרמב"ם בפי' הוסיף לומר או שהן פסולים. וכ"ע התוי"ט ל"י מ"ק דהא עדיין הם יושבים ודנין עם אלו. אולי דעת התוי"ט שגם בדיינין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דינם בטל. אולם ד"ז תלוי באשלי רברבי ועי' תומים סי' מו ס"ק כח שהוכיח דעת הרי"ף ששאר הדיינים לא נפסלו. וא"כ י"ל שגם הרמב"ם הולך בזה בשיטת רבו הרי"ף:

בסד"ה ואין לדמות ליוסיפו הדיינין לקמן כו'. וכתב התוי"ט דשם אמת הוא שא' אמר א"י. אבל מה יענה להא דתנן לקמן (מ א) י"ב מחייבין וי"א מזכין דיוסיפו הדיינין. וי"ל דהתם ג"כ אמת הוא שלא היו יכולין להכריע גם אחד מהם לדעתם כדאי' שם בגמרא בסוה"פ כדי שלא יצאו מב"ד מעורבבין:

גמ' אי צייתת צייתת. כצ״ל:

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיְּהֵא חָבִיב עָלֶיךָ דִּין שֶׁל פְּרוּטָה כְּדִין שֶׁל מֵאָה מָנֶה. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵימָא לְעִיּוּנֵי בֵּיהּ וּמִיפְסְקֵיהּ, פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לְאַקְדוּמֵיהּ. קשה כיון דפשיטא לן דין פרוטה כדין מאה מנה איך סלקא דעתיה לאקדומי כדי שהוצרך להזהיר על זה בפירוש?
ונראה לי בס"ד דאיכא סברה למימר אם יש על ראובן דין על מאה מנה זילי נכסי לפי שעה דשמא יתחייב ואז אין לו לשלם ולכן אם מוכר קרקע קודם שנתברר דינו מוכרח שימכרנה בזול הרבה כי הלוקחים יאמרו זה מוכרח למכור ואם כן הוה סלקא דעתיה לאקדומי דאם יצא זכאי לא זילי נכסי.
אי נמי סלקא דעתיה דאם יש לראובן תביעה של מאה מנה יטעון התובע להקדים דין זה על תביעה אחרת מועטת דשמא הנתבע יברח או יעשה הברחה לממונו ולכך ירצה להקדים דין זה לברר חובו.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּן לָרְשָׁעִים שֶׁנּוֹטְלִים מִזֶּה מָמוֹן וְנוֹתְנִים לָזֶה שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֶלָּא שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לְהַחֲזִיר מָמוֹן לִבְעָלָיו (דברים א, יז). קשא והלא נאמר בהקדוש ברוך הוא לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ (ישעיה מ, כח) ואיך אומר שמטריחין אותי? ועוד והלא חזרת ממון לבעליו אפשר להיות בנקל אם ראובן לקח מנה שלא כדין משמעון יפיל ראובן מנה זה מחיקו וימצאנה שמעון ויקחנה, ולמה קרי לחזרת ממון לבעליו בלשון טרחא?
ונראה לי לעולם אין טרחה ויגיעה למעלה ורק כל דבר שינוי והתהפכות קרי ליה טרחא מפני שקשה לפני הקדוש ברוך הוא דבר מהופך ומשונה מסדרו של עולם. כיצד? מעשה שהיה באשה אחת שהיה לה ממון שנתן לה אביה על מנת שאין לבעלה רשות בו ובא הבעל ותבע לפני הדיין דממון זה נכסי מלוג הוא ופירותיו שלו ורוצה להניח הממון במשכנתא ולאכול פירות והדיין לקח אותו ממון מיד האשה ונתנו לבעל שלא כדין, והאשה מרוב צערה חלתה ומתה.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? המית את הבעל אחר שמתה האשה והביאו בגלגול אשה בעולם הזה, ואת האשה הביאה בגלגול איש. וזה האיש שהוא גלגול אותה אשה נשא את זאת האשה שהיא גלגול איש הבעל, נמצא עתה נעשה עולם הפוך הבעל נעשה אשה והאשה נעשית איש שנשאה עתה את בעלה.
ואחר נשואין של אלו המגולגלים מתה האשה תכף אחר נשואין וירש אותה בעלה שהוא גלגול אותה אשה שלקח מאשתו הראשונה ממון שלא כדין ועתה חזר הממון לבעליו כי זו האשה שמתה וירש אותה בעלה היא היתה גלגול הבעל הראשון שלקח הממון שלא כדין. ראה ענין זה נעשה על ידי שתי מיתות ושני גלגולים וגם דהגלגולים היו בשינוי והפוך סדרו של עולם כי לסוף האשה נעשית בעל והאיש נעשה אשה של זה הבעל.
וכל גלגול כזה שהוא בהיפוך הסדר קשה לפני הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו בסבא קדישא (דפרשת משפטים דף כ:) מָאנָא דַּהֲוַת לְתַתָּא הֵיךְ יִתְעֲבִיד לְעֵילָּא בַּעְלָהּ דְּהֲוָה לְעֵילָּא הֵיךְ יִתְהַפֵּךְ וַהֲוָה לְתַתָּא, בַּת זוּגֵיהּ אִתְעָבִידַת אִמֵּיהּ. תָּוָוהָא עַל תָּוָוהָא, אָחוּהָ אָבוּהָ, אִי אָבוּהָ דְּקַדְמֵיתָא יִפְרוֹק לֵיהּ יֵאוֹת אֲבָל אָחוּהָ דְּלֶיהֱוֵי אָבוּהָ וְכִי לָא תָּוָוהָא אִיהוּ דָּא עָלְמָא בְּהִפּוּכָא אִיהוּ וַדַּאי עִלָּאִין לְתַתָּא וְתַתָּאִין לְעֵילָּא. עיין שם. וכן אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (סוטה ב:) בזווג איש ואשתו דקשה לזווגם כקריעת ים סוף ופירש רבינו האר"י ז"ל דאיירי בגלגול שני עיין שם.
ולכן אמר כאן שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לְהַחֲזִיר מָמוֹן לִבְעָלָיו פירוש ענין כזה שהדיין לוקח ממון שלא כדין ונותן לזה יזדמן בו אופן חזרה שנקראת טרחא והיינו כמו אם נזדמן מעשה כהאי גונא שהנגזל מת מחמת צערו דהשתא אי אפשר לעשות חזרת הממון אליו בדרך אבידה ומציאה אלא צריך להיות בזה מיתות וגלגולים ודברים הפכיים מסדרו של עולם וכדהוה באותה מעשה הנזכר דכל זה הקושי נחשב ונקרא בשם טורח וכמו שנאמר הָיוּ עָלַי לָטֹרַח (ישעיהו א, יד).

"כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא, יב). נראה לי בס"ד לרמוז בזה מה שאמר משה רבינו ע"ה אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם (דברים א, יב) והיינו אֵיכָה ראשי תיבות כאשר ישא אומן היונק.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: טֹל מַקֵּל וְהַךְ עַל קָדְקָדָם (דברים לא, כג). פירוש על הראשים שלהם שתמשול גם בראשים.
ועוד נראה לי בס"ד אומרו קָדְקָדָם שבו המוח וידוע השכל הוא במוח ולכל אחד שיש לו מוח בקדקדו יתנהג עמו כפי שיעור שכלו שבקדקדו.
והא דאמר טֹל מַקֵּל ולא אמר מַטֶּה מפני כי מקל הוא סופי תיבות שמות אבותינו הקדושים אברהם יצחק וישראל ואומרו טֹל מַקֵּל רמז בו על יחוס אבותם שתטול בידך טענה מצד אבותם ותוכיח אותם בטענה זה שתאמר להם ראו כי בני אברהם יצחק וישראל אתם המה הקדושים אשר בארץ וצריך שתלכו בנימוסם ובדרכם ונתיבתם.

בתוספת ד"ה פסילנא. צנא דפירא: מה דפשיטא להתוס' כן הוא ממה דאמרינן מכות (דף כ"ד ע"א) ושוחד על נקי לא לקח כגון ר' ישמעאל בר' יוסי וכן פירש הריב"ן שם אפילו שוחד שהיה רשאי ליקח:

ד"ה מפיקנא. אינו מנודה לרב: לא הבנתי מאי קשיא להו דהא לפי המבואר במ"ק שם דוקא לרב אינו מנודה אבל לכ"ע מנודה וא"כ אפילו אינו מנודה לרב מ"מ יענש במה שמנודה לכ"ע וא"ל שאז היה בוטח שרב יתיר לו לו הנידוי דז"א דא"כ אפילו מנודה לרב ואפילו גדול אחר שאינו רבו ג"כ יכול להתיר הנידוי ועוד דעל זה לא שייך תירוץ התוס' דאפילו מנודה מתלמיד לשם שמים ג"כ יכול הרב להתיר:

ד"ה מוציא. דמוכחי מלתא דאסהדי שיקרא מהדר הבעל: כן כתבו התוס' גם לקמן ד"ה והביא. דאם הביא הבעל עדים והוזמו לא מקבלינן עוד עדים כיון שראינו שמהדר אסהדי שיקרא וכן כתב גם רש"י לקמן ד"ה ובמקום ע"ש. ולענ"ד צ"ע ממה דאמרינן במכות (דף ה' ע"ב) ההיא אתתא וכו' כל ישראל מי הוחזקו ע"ש הרי דלר' יוחנן דהלכה כוותיה לגבי ר"ל ס"ל דמקבלין עדות אחר הזמה ולא זו בלבד אלא דמשמע התם דגם לר"ל רק אחר שהביאה האשה ב' כתות והוזמו לא רצה לקבל כת שלישי דס"ל דבתרי זימני הוי חזקה אבל אחר שהוזמו כת אחת גם לר"ל מקבלין שניה שהרי שם קיבל ר"ל כת שניה וא"כ למה לא שייך כאן לעז אחר הזמה:

כי אתה תבוא וכתיב כי אתה תביא א"ר יוחנן אמר לו משה ליהושע וכו'. ראיתי בנמוקי עטרת ראשי אבא מארי ז"ל שפירש בזה משם הרב המו' מהר"ם בכר שמואל ז"ל ענין רחבעם שנתיעץ עם הזקנים ואמרו לו אם היום תהיה עבד לעם הזה וכו' ואחר כך נתיעץ עם הילדים ואמרו לו שיאמר להם קטני עבה ממתני אבי וכו' ורחבעם עזב עצת הזקנים ולקח עצת הילדים. והדבר תמוה דעצת הילדים הללו הם בני גילו במספר הסמוך למ' והוא והם ודאי ידעו איזה דבר מחכמת שלמה הע"ה ובודאי דשלמה הע"ה לא הניח לבנו שיתעסק עם רקים ופוחזים והיו אלה שגדלו אתו בעלי שכל פשוט ואיך יצא כזאת מלפני רחבעם ויועציו בני גילו והגם שהיה מן השמים לחלוק המלכות אבל מ"מ צריך לדעת מה היתה סברתם ובמה טעו ופירש הרב הנזכר ע"פ מ"ש רש"י פרשת וילך כי הנה משה רבינו ע"ה א"ל ליהושע כי אתה תבא שיתנהג עפ"י עצת ודעת הזקנים אבל הקב"ה א"ל טול מקל והך על קדקדם. וזה היה טעות הילדים דאמרו הגם דמשה רבינו ע"ה אמר ליהושע שיתנהג עם הזקנים הרי הקב"ה אמר טול מקל ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ולכן יעצוהו לדבר קשות כמאמר ה' ורחבעם קבל דבריהם בראותו שהם דברי ה' אך לא ידעו ולא יבינו דאם ח"ו דברי משה רבינו ע"ה נתבטלו אמאי נכתבו בתורה כי אתה תבוא. ומשה רבינו ע"ה ודאי קבל מאמר ה' כי אתה תביא. אמנם האמת הוא דהא והא איתא ודברי משה רבינו ע"ה אמת בתחילה להתנהג עם הזקנים ואחרי שחזקה הממלכה בידו אז יעשה מאמר ה' טול מקל וכו' והוא מאמר הזקנים אם תהיה עבד לעם הזה אח"כ עשה מה שתרצה ורחבעם ויועציו לא עמדו בסוד דברי משה רבינו ע"ה ומאמר ה' ולא הבינו דברי הזקנים זהו תורף דבריו ז"ל. והנה דברי רש"י ז"ל הנזכר דפירש פרשת וילך הם דברי רבי יוחנן הכא בשמעתין כמבואר ואפשר לומר דהיינו דאמרינן הכא בשמעתין וכן בדוד הוא אומר ויקם דוד על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי וכו' אמר רבי אלעזר אמר להם דוד לישראל אם אתם שומעים וכו'. ולכאורה יש לדקדק מה הלשון אומרת וכן בדוד הוא אומר דדרשת רבי אלעזר בפסוק אחי ועמי נפרדת והיה לו לש"ס להביא דרשת רבי אלעזר לחודה. ואע"ג דקאמר דאמר הקב"ה טול מקל אינו כל כך צורך לדרשת רבי אלעזר והגם דיש לדחות אינו מתישב יפה מה שאמר וכן בדוד הוא אומר. אמנם על פי דברי הרב הנזכר יבא על נכון דגם כונת רבי יוחנן דקאמר משה רבינו ע"ה אתה והזקנים והקב"ה אמר טול מקל תרוייהו איתנהו כי בתחילה יתנהג עם הזקנים בעצתן ודעתן והם דברי משה רבינו ע"ה ואחרי אשר חזקה המלכות בידו יעשה כדבר ה' טול מקל. והשתא א"ש מאי דקאמר וכן בדוד הוא אומר וקאי אכולה מילתא דמשה רבינו ע"ה והקב"ה וז"ש שמעוני אחי ועמי אם אתם שומעים לי אחי אתם כלומר כמו שנהגתי עמכם עד עתה בנחת רוח עפ"י הזקנים ואם לאו עמי אתם דכבר אני מלך ואני רודה אתכם במקלות כמו שאמר ה' טול מקל. ורבי אלעזר תלמיד רבי יוחנן שמעיה לרביה דקאמר מימרא דבסמוך על פסוק כי אתה תביא וכו' ולפי דבריו פירש מ"ש דוד המע"ה שמעוני אחי ועמי ודו"ק ואחרי כותבי ראיתי שאין בש"ס שלפני הא דיש בעין יעקב וכן בדוד הוא אומר אך הרב עיון יעקב והרב ישרש יעקב הביאו האי וכן בדוד הוא אומר וכו' ואולי יש נסחא בש"ס כן והוא מימרא בסוטה דף מ' ע"ש וה' יצילנו משגיאות:

פסלינא לך לדינא.
עיין בתוס' (ד"ה פסלינא) שכתבו וז"ל מרחיק היה עצמו אבל מן הדין לא מיפסל וכן ההוא דשני דייני גזירות (כתובות קה:) דאייתי ליה צנא דפירי עכ"ל. ועיין בתוס' בכתובות (דף קה: ד"ה לא למאן) וז"ל דאינו אלא חומרא בעלמא שהיו מחמירין על עצמן כדאשכחן בכמה דברים אבל פסולין לא הוו עכ"ל, ומבואר דלתוס' בכל הנהו גווני דשוחד דברים אינו פסול לדון מעיקר הדין ואינו אלא הרחקה וחומרא ממדת חסידות. אמנם עיין ברמב"ם (פכ"ג מהל' סנהדרין ה"ג) וז"ל כל דיין שיושב ומגדל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו הרי הוא בכלל הנוטים אחרי הבצע, וכן עשו בני שמואל ולכך נאמר להם ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד, ולא שחד ממון בלבד אלא אפילו שחד דברים, ומעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו והיה לו דין ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין, ומעשה באחד שהעביר אברה נוצה של עוף מעל רדיד הדיין ואחר כסה רוק מלפני הדיין ואמר לו הריני פסול לך לדין, ומעשה באחד שהביא מתנה אחת ממתנות כהונה לדיין כהן ואמר לו פסול אני לך לדין, ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת פעם אחת הקדים והביא בחמישי בשבת מפני שהיה לו דין ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין אף על פי שהתאנים משל דיין הואיל והביאן שלא בזמנם נפסל לו לדין עכ"ל. ומסתימת לשון הרמב"ם משמע דאין זה מדת חסידות בעלמא אלא דשוחד דברים פוסל הדיין מלדון מעיקר הדין, ודלא כהתוס', וצ"ב ביסוד פלוגתתם.
ונראה דתוס' ס"ל דמעשה העבירה דלקיחת שוחד פוסל את הדיין מלדון, ומשו"ה ס"ל דאינו נפסל אלא בשוחד ממון דאזי איכא מעשה עבירה דלקיחת שוחד, משא"כ בהנהו גווני דשוחד דברים דליכא מעשה עבירה דלקיחת שוחד דבאו לידו בהיתר ולכן אינו נפסל מעיקר הדין מלדון ואינו אלא חומרא ממדת חסידות. אולם הרמב"ם סובר דלא בעינן מעשה עבירה דלקיחת שוחד כדי לפסול את הדיין מלדון אלא דכל היכא שדעת הדיין נוטה לא' מן הצדדים הריהו פסול לדון, ולכן אף בשוחד דברים חל פסול לדון. ונראה דהרמב"ם סובר דיסוד הפסול הוא מחמת קירוב הדעת דיש לדיין לא' מבעלי הדין ולא מחמת מעשה העבירה דלקיחת שוחד. וי"ל דתוס' ס"ל דה"ה באושפיזכניה דרב, דהיה אושפזכיניה מקודם לדין תורה ובהיתר, דלא נפסל מעיקר הדין אלא ממדת חסידות. משא"כ להרמב"ם י"ל דפסול מעיקר הדין, ואע"פ דליכא כאן מעשה עבירה דלקיחת שוחד דיסוד הפסול חל מחמת קירוב הדעת בלבד.
גמ'. דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי הילכתא אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה פשיטא אלא לאקדומיה.
עיין ברש"י (ד"ה אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה) וז"ל לאמיתו לאקדומיה אם בא לפניך דין של פרוטה וחזר ובא דין אחר של מנה הקודם לפניך הקדם לחתוך עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם (פ"כ מהל' סנה' ה"י) וז"ל אל תאמר שכל אלו הדברים בדין שיש בו הוצאת ממון הרבה מזה ונתינתו לזה, לעולם יהי דין אלף מנה ודין פרוטה אחת שוין בעיניך לכל דבר עכ"ל. ויש להעיר דמדקדוק לשונו משמע דהביא את הדין דדין פרוטה כדין מאה מנה ביחס לעיוני אבל השמיט את ההלכה דלאקדומי, וצ"ע מדוע השמיט הרמב"ם את ההלכה דלאקדומי, ואולי היה לו גירסא אחרת בגמ'.
ועוד יש להעיר דמאי קמ"ל הגמ' דיש דין להקדים דין תורה של פרוטה לדין תורה של מאה מנה אם הגיע קודם לפני הדיין הדין תורה דפרוטה, דלכאורה זה פשוט דקיי"ל דאין מעבירין על המצוות. ואולי י"ל דסד"א דדין מאה יותר חשוב ואזי לא אמרינן אין מעבירין על המצוות, ודנים דין מאה מנה אע"פ שאינו ראשון.
גמ'. כתיב כי אתה תבוא וכתיב כי אתה תביא אמר רבי יוחנן אמר לו משה ליהושע אתה והזקנים שבדור עמהם א"ל הקב"ה טול מקל והך על קדקדם דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור.
והנה כשמשה צווה את יהושע כתיב (דברים לא:ז) "ויאמר אליו חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' וגו'", ואילו בפסוק כ"ג כתיב "כי אתה תביא וגו' ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת וגו'". ונראה דבהנהגה של מלחמה וכיבוש א"י משה רבינו אמר ליהושע שיתיעץ וינהיג את כלל ישראל ביחד עם הזקנים, דבהנהגה של מילי דעלמא עדיף שהמלך יטול עצה ויתייעץ עם הזקנים היאך לנהוג. משא"כ בהנהגה בדברי תורה כתיב כי אתה תביא – דהוי לשון של שררה, דבנוגע להנהגה בדיני תורה וקיום התורה צריך המלך לכוף את העם על דיני תורה מבלי להתייעץ עם הזקנים, אלא שתהיה הנהגתו מיוסדת אך ורק על פי דברי התורה.⁶⁴
גמ'. וחכמים אומרים מוציא שם רע בעשרים ושלשה. וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי אמר עולא בחוששין ללעז קמפליגי ר"מ סבר אין חוששין ללעז ורבנן סבר חוששין ללעז.
ופרש"י (בד"ה ור"מ סבר אין חוששין) וז"ל אין חוששין שמא כשיבאו לב"ד ויצא הקול ישמעו עדים ויבאו ויעדו שזינתה תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע בהן ותיבעי כ"ג דשמא יבואו לדיני נפשות ורבנן סברי חוששין עכ"ל. ולכאורה צ"ע בזה, דמהי סברת רבנן דניבעי כ"ג משום דחוששין שמא יבואו עדים ויעידו שזינתה תחתיו, והרי מ"מ עדיין לא באו עדים שזינתה ודנים עתה רק על דיני ממונות להפסיד כתובתה ולזה סגי בג', ואם אח"כ יבואו עדים שזינתה תחתיו יצטרכו אז לדון אותה בכ"ג, אמנם צ"ע מדוע נצטרך כבר עכשיו לדון דיני ממונות של כתובתה בכ"ג, משום חשש דשמא יבואו עדים ואז יהיה דין תורה דדיני נפשות, והרי עתה הוי רק דין תורה של דיני ממונות דסגי בג'.
ונראה לבאר בזה דאיתא בגמ' לקמן (דף לו.) דמורד במלכות דינו למיתה ונידון בכ"ג, ובתוס' (שם ד"ה רבה בר בר חנה) כתבו דאע"פ שמורד במלכות דינו בכ"ג, מ"מ דנין אותו וגומרים את דינו בו ביום ולא בעינן הלנת הדין כבשאר דיני נפשות. וצ"ב בדברי התוס' דממ"נ אי מורד במלכות הוי כדיני נפשות דנידון בכ"ג אמאי לא בעינן נמי הלנת הדין. ואי לא בעי הלנת הדין משום דמורד במלכות שאני דא"צ גמר דין של ב"ד דכ"ג מכיון דרשות ביד המלך להורגו (עיין ברמב"ם פ"ג מהל' מלכים ה"ח) א"כ אמאי בעי ב"ד של כ"ג למשא ומתן. ונראה דמוכח מזה דהא דבעינן ב"ד של כ"ג בדיני נפשות אינו שייך דוקא לגמר דין, אלא דעצם המשא ומתן דנפשות בעי ב"ד של כ"ג, ואע"פ שמורד במלכות א"צ שב"ד של כ"ג יגמרו את דינו (עיין בתוס' מגילה יד: ד"ה מורד, שבת נו. ד"ה שהיה), דרשות ביד המלך להורגו בלי גמר דין, מ"מ בעי ב"ד של כ"ג למשא ומתן, דב"ד של כ"ג דנים אי הוי מורד במלכות או לא, ואם החליטו במשא ומתן שהוא מורד במלכות אזי יש רשות למלך להורגו. ונראה דהלנת הדין הוי הלכה בגמר דין של ב"ד של נפשות דהחיוב חל ע"י הגמר דין, משא"כ במורד במלכות אין החיוב חל מחמת גמר דין של כ"ג אלא דיש רשות למלך להורגו לאחר שב"ד קבעו במשא ומתן דהוי מורד במלכות. ומוכח מכאן דחלות שם משא ומתן של נפשות בעי כ"ג⁶⁵. ולפי"ז י"ל דחכמים ס"ל דמוציא שם רע נידון בכ"ג דאע"פ שדנים עכשיו על הכתובה, מ"מ מאחר דאנו חוששין שמא יבואו עדים ויעידו שזינתה ע"כ חל על המשא ומתן חלות שם משא ומתן של נפשות ובעי ב"ד של כ"ג, אע"פ דלא ניבעי כ"ג לגמר הדין. ונראה דהביאור בזה הוא דחכמים ס"ל דחלות שם משא ומתן של נפשות נקבע על פי העובדא והמעשה שאנו דנים עליו, ומכיון שאנו דנים על טענת הבעל שזינתה תחתיו וזוהי עובדא של נפשות - דאם יבואו עדים שזינתה כפי שטוען הבעל תתחייב מיתה, לכן אע"פ שהדין תורה שדנין עליו עכשיו אינו אלא על הכתובה, מ"מ מכיון דעצם העובדא שאנו דנים עליה הוי עובדא של נפשות, משו"ה חל על המשא ומתן חלות שם משא ומתן דנפשות ובעינן כ"ג. ואילו ר"מ ס"ל דאין חוששין ללעז ולכן לא חל על המשא ומתן חלות שם משא ומתן דד"נ וסגי בג'.
והנה עיין ברש"י (ד"ה המוציא שם רע) וז"ל לא מצאתי לבתך בתולים ובא להפסיד כתובתה ולא להורגה שאינו מביא עדים שזינתה תחתיו דאי אנפשות קאתי לא אמר ר"מ בשלשה עכ"ל. ומשמע דאי הביא הבעל עדים שזינתה אזי מודה ר"מ דבעי כ"ג ואף היכא דאין הבעל בא לחייבה מיתה אלא שרוצה להפסידה כתובתה בעינן ב"ד של כ"ג. ומשמע מזה דס"ל לר"מ דיסוד הגדר של משא ומתן של ד"נ אינו תלוי בפסק הדין אלא בבירור שלפני הב"ד, דאם הביא הבעל עדים שזינתה ויש בירור הנוגע לנפשות אזי חל על המשא ומתן חלות שם משא ומתן דדיני נפשות ובעי ב"ד של כ"ג אף אם רק בא להפסיד כתובתה. אולם אי לא הביא הבעל עדים שזינתה והבעל בא להפסיד את כתובתה רק עפ"י טענתו דפתח פתוח מצאתי אזי חל רק חלות שם דין תורה דדיני ממונות ודנים בג' (לר"מ). ואילו רבנן סברי דאף אם לא הביא הבעל עדים שזינתה הו"ל ד"נ דחוששין ללעז דהעובדא שדנים עליה הויא עובדא דנפשות ולכן בעינן ב"ד של כ"ג. ונמצא לפי"ז דר"מ ורבנן פליגי ביסוד ההגדרה מה קובע את הדין לד"נ, דאליבא דר"מ זה תלוי בבירור שבא לפני הב"ד, דאי יש עדים שזינתה ויש בירור שיכולים לפסוק ע"פ דיני נפשות אזי הו"ל דיני נפשות אף אם רק דנים על הכתובה, ואי לא הביא עדים וליכא בירור הנוגע לנפשות הו"ל ד"מ ודנים בג'. משא"כ לרבנן עצם העובדא שדנים עליה קובע דהו"ל דיני נפשות ואף אם לא הביא הבעל עדים שזינתה תחתיו הו"ל ד"נ.
אמנם עיין ברמב"ן (הובא בחידושי הר"ן ד"ה מתניתין מוציא שם רע) שחולק על רש"י, וס"ל דסוגיין מיירי כגון שהביא הבעל עדים שזינתה תחתיו והוזמו, דהבעל חייב לשלם קנס של מאה כסף לאב, ונחלקו ר"מ וחכמים אי דנים הך חיוב דקנס בב"ד דג' או בב"ד של כ"ג. דר"מ סובר דהואיל ואינו בא אלא לגבות ממון מהבעל יכול לבוא לב"ד של ג' ויקבלו הזמת העדים ויחייבו לבעל מאה כסף, וכשירצה ב"ד לדון את העדים המוזמים דיני נפשות יחזרו ויקבלו ההזמה בב"ד של כ"ג, שהעדות דהזמה שקבלו הב"ד של ג' אינה כלום לגבי חיוב העדים. ורבנן סברי דכיון דיש בעדות הזמת העדים חיוב נפשות אע"פ שהאב אינו תובע אלא הקנס צריך לקבל עדות דההזמה בב"ד של כ"ג, לפי שיש בה דיני נפשות לגבי העדים המוזמים. ומדברי הרמב"ן משמע דס"ל דבאופן שהבעל טוען לא מצאתי לבתך בתולים ולא הביא עדים שזינתה תחתיו ובא להפסיד כתובתה בטענתו בלבד אף לפי החכמים א"צ לדון בכ"ג, ודלא כרש"י. וצ"ב ביסוד פלוגתתם.
ונראה דיש לחקור מהו הקובע שיחשב הדיון שבב"ד למשא ומתן דנפשות דניבעי ב"ד של כ"ג, די"ל דחלות שם משא ומתן דנפשות נקבע עפ"י העובדא שאנו דנים עליה, דאם המעשה יכול לחייב מיתה הו"ל ד"נ ואע"פ שעכשיו אנו דנים רק על ממונות. או"ד דחלות שם משא ומתן דנפשות נקבע עפ"י הבירור שנתקבל בב"ד, דאם העדים שנתקבלו כשרים ומועילים לדיני נפשות הו"ל ד"נ. ועוד יתכן לומר דחלות שם משא ומתן דד"נ נקבע עפ"י מהו הפסק שב"ד באים ודנים עליו לפסוק, דאע"פ שעצם המעשה הוי מעשה שיש בו נפשות וכן יש בירור הנוגע לנפשות אם כוונת הב"ד היא רק לדון על הדיני ממונות שיש כאן הו"ל חלות שם דיני ממונות ודנים בג'. וי"ל דבזה נחלקו רש"י והרמב"ן, דלרש"י סוגיין מיירי באופן שלא הביא הבעל עדים שזינתה תחתיו אלא דטוען פתח פתוח מצאתי ובא להפסיד כתובתה, ולר"מ סגי בג' דהבירור שבא לפני ב"ד קובע אי הוי דיני נפשות או ד"מ, ומכיון שלא הביא הבעל עדים הו"ל ד"מ ונידון בג'. משא"כ חכמים ס"ל דעצם העובדא קובע חלות שם ד"נ, וכיון שדנים על עובדא של זנות הו"ל דיני נפשות אע"פ שאין הבעל בא אלא להפסיד כתובתה. ואילו הרמב"ן סובר דלכו"ע עצם המעשה אינו קובע חלות שם דיני נפשות, ואי לא הביא הבעל עדים לכו"ע דנים בג'. ור"מ והחכמים נחלקו באופן שהביא הבעל עדים שזינתה תחתיו והוזמו, ור"מ סובר דמאחר שב"ד דנים על חיוב קנס הו"ל ד"מ שנידון בג', דהקביעות תלוי בפסק שב"ד דנים עליו, ולא על הבירור דעדים שבא לפני ב"ד. משא"כ לפי החכמים חלות שם ד"נ תלוי בבירור שלפני ב"ד, ומאחר דהוזמו העדים הו"ל ד"נ אע"פ שאין הב"ד דנים עכשיו אלא על הקנס של מאה כסף.
ועיין ברש"י (דף ח: ד"ה ובמקום דאיכא נפשות) שהביא דיש מפרשים סוגיין דתביעת ממון היא על חיוב מאה כסף שהבעל חייב להאב וכגון שהביא עדים והוזמו (כפירוש הרמב"ן). ודחה רש"י את דבריהם וז"ל ואי בשהוזמו עדיו מיירי מתניתין תו ליכא למימר חוששין ללעז עכ"ל. ונראה לבאר דכוונתו לומר דכי אמרינן דאם העובדא היא עובדא דנפשות אזי המשא ומתן הוי ד"נ אף כשאנו דנים על הממונות ובעי ב"ד של כ"ג היינו כשהממון והמיתה חלין מחמת גורם אחד דהיינו שהזנות מחייב מיתה וגם ממון, ולכן הדין תורה על הפסד כתובתה חשיב ד"נ ובעי כ"ג לרבנן. משא"כ כשהוזמו עדי הבעל ודנים על החיוב ממון של קנס דמאה כסף א"צ כ"ג לדון בזה, דהחיוב ממון בא מחמת הלשון הרע של הבעל שהוציא עליה שם רע ואילו חיוב מיתה דהעדים המוזמים בא מחמת עדות שקר של העדים, והחיוב ממון וחיוב מיתה חלין מחמת ב' עבירות שונות וב' מחייבים שונים ולכן המשא ומתן של ק' כסף אינו נידון בכ"ג כדיני נפשות.
תוס' ד"ה מוציא שם רע. וז"ל ומפרש ר"ת דכולה שמעתי' איירי לענין ק' סלעים שהאב תובע לבעל וחוששים ללעז היינו לעז הדיינים כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והוכחשו דמחייב הבעל השתא ק' סלעים דרבנן סברי בעי כ"ג דאי בג' חיישינן שמא יבואו עדים שזינתה ויצטרך להוסיף עד כ"ג ואתי להוציא לעז על הראשונים לומר לפי שלא ידעו לדון הוסיפו עליהם, ודוקא הוכחשו אבל הוזמו תו לא חיישינן לסהדי אחריני דמוכחא מילתא דאסהדי שקרי מהדר הבעל, אבל בהוכחשו או לא כוונו עדותן אכתי אפשר להיות דקושטא הוה קאמרי ואיכא למיחש טפי דילמא אתו אחריני ור' מאיר לא חייש ללעז הדיינין עכ"ל.
ומבואר דר"ת מפרש כמו הרמב"ן דהמחלוקת בין ר"מ וחכמים בסוגיין מיירי לענין תביעת האב לחייב את הבעל בקנס דמאה כסף. אולם הרמב"ן ור"ת נחלקו בזה, דלר"ת סוגיין מיירי דהביא הבעל עדים והוכחשו או לא כוונו עדותן, ובא האב לב"ד לתבוע את הקנס דק' כסף מהבעל, ולר"מ דנים בג', משא"כ לרבנן בכ"ג משום דחיישינן שמא אח"כ יבואו עדים אחרים ויעידו שזינתה תחתיו ויצטרכו להוסיף עד כ"ג לחייבה מיתה, ויוציאו לעז על הדיינים הראשונים לומר שמפני שלא ידעו הוסיפו עליהם, אבל אי הוזמו העדים אזי אין לחשוש שמא יבואו עדים אחרים ויעידו שזינתה תחתיו דהרי מוכחא מילתא דהבעל מהדר אסהדי שקרי וליכא למיחש דיש עדים אחרים, ובכה"ג החכמים מודים לר"מ דיש לדון חיוב קנס של הבעל בב"ד של ג'. ונראה דר"ת סובר דחוששין ללעז הוי דין דרבנן שלא לזלזל בכבוד הדיינים, דהחכמים תיקנו לדון על חיוב הקנס בכ"ג כדי שלא יבואו להוציא לעז על הדיינים. ולכן דוקא כשהוכחשו עדי הבעל או לא כוונו עדותן דעדיין יש לחשוש שמא יבואו עוד עדים אחרים ויעידו שזינתה תחתיו ויצטרכו להוסיף הדיינים אזי אנו דנים אף על הממון דק' כסף בב"ד של כ"ג שלא להוציא לעז על הדיינים הראשונים. משא"כ כשהוזמו העדים (וכדביאר הרמב"ן) אין לחשוש שיבואו עוד עדים ויוציאו לעז על הדיינים. ולר"ת אע"פ שעצם הדיון על הקנס דמאה כסף הוי חלות שם ד"מ בעי כ"ג לפי החכמים משום דין דרבנן דחיישינן ללעז הדיינים. אולם נראה דהרמב"ן סובר כמש"נ לעיל דהקביעות אי חשיב דיני נפשות לדון בכ"ג לפי החכמים תלוי בבירור שלפני ב"ד, ומאחר שהוזמו עדי הבעל הו"ל חלות שם דיני נפשות מחמת הבירור שלפני הבית דין אע"פ שדנים על הקנס דק' כסף.
והנה התוס' פירשו דלר"ת מתניתין איירי כשהוכחשו העדים או לא כוונו עדותן, ונל"פ דכשעדי הבעל הכחישו זה את זה אזי שפיר אמרינן דהבעל חייב לשלם קנס להאב דמוכח שטענתו שזינתה היא טענת שקר. אמנם לכאורה צ"ע היכא שהכחישו עדי האב לעדי הבעל אמאי חייב הבעל לשלם קנס דמאה כסף, והרי הבעל עדיין טוען שזינתה תחתיו ואין הוכחה שהבעל משקר. וי"ל דר"ת סובר דהמחייב של מאה כסף הוא ביטול העדות של הבעל ומכיון שהוכחשו העדים וא"א לקבל עדותן בב"ד נתבטלה העדות ולכן חייב הבעל לשלם קנס דמאה כסף.
והנה נתבאר שלפי ר"ת היכא שהוזמו עדי הבעל לכו"ע דנים החיוב של מאה כסף בב"ד של ג' דליכא למיחש שיבואו עוד עדים ויצא לעז על הדיינים. ויש לעיין האם ר"ת ס"ל הכי דוקא כשהוזמו העדים לפני שנגמר הדין על האשה למיתה על פיהם, דבכה"ג כיון שאין העדים נידונים למיתה דנים את הקנס דמאה כסף בג'. אולם אם הוזמו לאחר גמר דין שגם העדים נהרגים אזי ס"ל דדנים על הקנס בב"ד של כ"ג. או"ד י"ל דאף כשהוזמו לאחר גמ"ד אע"ג דלגבי העדים המוזמים דנים אותם בב"ד של כ"ג לענין הקנס דנים בג'. ועיין במהרש"א (בתוס' ד"ה והביא) שכתב דדוקא אם הוזמו עדי הבעל קודם שנגמר הדין על האשה על פי עדותם אז משלם הבעל מאה כסף בב"ד דג', אולם אם הוזמו לאחר גמר דין מאחר שדנים את העדים בכ"ג ה"ה נמי דקנס דמאה כסף בכ"ג. אמנם עיין בר"ן (ד"ה ובמקום דאיכא נפשות) וז"ל אבל כשהביא האב עדים והזימום לעדי הבעל אין חוששין שמא יביא הבעל עדים אחרים כדי שיבואו לנפשות הלכך מצי תבע האב קנס מאה כסף בג' מאלו הכ"ג, דאע"ג דאלו הכ"ג עושין דין בעדים המוזמין מ"מ זו תביעה אחרת היא שיש בין האב והבעל ואין ביניהם דיני נפשות הואיל וכבר הוזמו עדי הבעל עכ"ל. ונראה לבאר דברי הר"ן דהחשש ללעז הדיינים הוא דוקא כשיצטרכו להוסיף דיינים שיפסקו נגד הפסק של הב"ד הראשון דאזי יש לחשוש ללעז של הב"ד הראשון דיחשבו שטעו ואינם יודעים לדון. אולם היכא שאין הב"ד השני סותר את הפסק של הב"ד הראשון אין לחשוש ללעז. ולכן היכא שהוכחשו עדי הבעל והב"ד של ג' מחייבים את הבעל לשלם קנס דנתברר ששיקר הבעל ואשתו לא זינתה, אם אח"כ יבואו עדים ויעידו שזינתה והב"ד השני של כ"ג יפסוק שהיא חייבת מיתה פסק זה יסתור את הפסק של הב"ד הראשון ויש לחשוש ללעז הדיינים, דשמא יאמרו שהב"ד הראשון אינם יודעים לדון ולכן הוסיפו בדיינים. אמנם היכא דיש חיוב קנס לבעל וחיוב מיתה לעדים, כיון שהחיוב מיתה לעדים שנפסק ע"י ב"ד של כ"ג אינו סותר את הפסק של חיוב קנס לבעל ע"י ב"ד של ג' אין כאן חשש לעז. ולפי"ז י"ל דאפילו אם הוזמו עדי הבעל לאחר שנגמר הדין על האשה וחייבים מיתה בכ"ג מ"מ דנים את חיוב הקנס של הבעל בב"ד של ג'.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' נערה ובתולה ה"ג) וז"ל אין דנין דין זה אלא בפני הבית ובבית דין של עשרים ושלשה מפני שיש בדין מוציא שם רע דיני נפשות שאם נמצא הדבר כמו שאמר הרי זו נהרגת עכ"ל. ובמנחת חינוך (מצוה תקנ"ג אות ט"ו) הקשה דמדוע אין דנין בזה"ז הדיני ממונות שבמוציא שם רע דג' הדיוטות סגי לדיני ממונות. ונראה ליישב דהרמב"ם סובר כמש"נ בשיטת רש"י והרמב"ן דעצם המשא ומתן דמוציא שם רע חשיב משא ומתן דנפשות ואף המשא ומתן בנוגע למאה כסף בעי כ"ג למשא ומתן דחל ביה חלות שם דיני נפשות, ואע"פ שבפועל אינו יכול לבוא לידי דיני נפשות וחיוב מיתה מ"מ חל במשא ומתן חלות שם ד"נ, ולכן אין דנין דין מוציא שם רע אלא בזמן הבית. אמנם נראה דלפי תוס' דבעינן כ"ג משום לעז הדיינים דהיינו דחיישינן דלמא יבוא לידי נפשות ויצטרכו להוסיף בדיינים ויצא לעז על הדיינים הראשונים י"ל דליכא למיחש להכי בזה"ז דאין דנים דיני נפשות וא"כ על הממונות דמוציא שם רע לא בעינן כ"ג בזה"ז.
ועיין בר"ן (ח: ד"ה ובמקום דאיכא נפשות) וז"ל ולפי השיטה האחרונה אע"פ שכל ההלכה היא בממון של מאה כסף ובהזמת עדים באו לחדש בכאן שהעדים כבר הוזמו וכו' ואין צריך האב אלא ב"ד שיגבו לו הממון מן הבעל וזהו שאמרו בא לגבות ממון מן הבעל שאינו צריך אלא גוביינא לא לדין אחר לפיכך הוא בשלשה שאין לו עסק עם דיני נפשות כלל שהעדים כבר נגמר דינם להריגה ושוב אין לו עמהם שותפות כלל עכ"ל. ומשמע דאע"פ שנגמר דין העדים למיתה לעצם החיוב של מאה כסף בעינן כ"ג, והא דסגי בג' היינו רק לענין גביית החוב בלבד. ונראה דהא דבעי כ"ג לענין החיוב של מאה כסף הוא משום דחשיב משא ומתן דנפשות מאחר שחיובו תלוי בענין של נפשות. אמנם ממש"כ הר"ן בהמשך דבריו "שאין לו עסק עם דיני נפשות כלל שהעדים כבר נגמר דינם להריגה" משמע דאף לעצם החיוב של מאה כסף לא בעינן ב"ד של כ"ג. ולפי"ז י"ל דהר"ן סובר דבעי כ"ג מדין לעז רק כשיבא לידי דיני נפשות בפועל ולא מחמת דחל חלות שם משא ומתן של נפשות. והר"ן חולק על הרמב"ם דס"ל שחל חלות שם משא ומתן דנפשות אע"פ שאי אפשר לבוא לידי דיני נפשות בפועל ולכן בזה"ז אין דנים דין מוציא שם רע דאף על הממונות חל חלות שם משא ומתן דנפשות. ולפי הר"ן י"ל דבזה"ז היו דנים דיני ממונות דמוציא שם רע בג'.
גמ'. רבה אמר דכולי עלמא ללעז לא חיישינן והכא בחוששין לכבודן של ראשונים קמיפלגי והב"ע כגון דאיכניף בי עשרין ותלתא למידן דיני נפשות ואיבדרו.
עיין ברש"י (ד"ה והכא) וז"ל שאמר הבעל להביא עדים שזינתה תחתיו ולא מצא ואיבדור הדיינים והלכו להם ואמר הואיל ואין לי עדים דונו לי מיהת בשלשה דיני ממונות להפסידה כתובתה ע"י עצמו וכו' עכ"ל. ומשמע מפרש"י דבעינן כ"ג לקבלת העדות שזינתה תחתיו, ומוכח לכאורה דס"ל כשיטת הרמב"ן עה"ת (דברים י"ז:ז) דלקבלת עדות דד"נ בעינן כ"ג, ודלא כדעת הרס"ג דסגי בג'. וכן מבואר נמי מדברי התוס' (ד"ה רבה) שכתבו וז"ל שהביא האב עדים להזימום לעדי הבעל ולא הספיקו לקבלם עד דאיבדור מחמת אונס וכו' ונשארו רק שלשה עכ"ל, ומבואר דס"ל כשיטת הרמב"ן דקבלת עדות לנפשות בעי כ"ג ודלא כהרס"ג.⁶⁶
ובהמשך דבריהם כתבו התוס' וז"ל ואין לומר שקיבלו ואח"כ איבדור דלא א"ש דונו לי מיהת עכ"ל. ונראה לבאר דר"ל דכיון שכבר קיבלו את העדות בכ"ג אע"ג דהשתא איבדור והלכו ונשארו רק ג', ואינם יכולים עתה לדון דיני נפשות בג' מ"מ יכולים הנך שלשה לדון דיני נפשות ע"י הוספת הדיינים, ולא אתי שפיר דא"ל דונו לי מיהת דיני ממונות דעדיין יכולים לדון דיני נפשות ע"י הוספת הדיינים.
עיין בחידושי הר"ן (דף ח: ד"ה ור"ת) דבשתי כתי עדים המכחישים זה את זה ליכא חיוב קנס דמאה כסף משום דהבעל יכול לטעון שזינתה תחתיו ואין הוכחה שהבעל משקר דדילמא עדיו הן עדי אמת ועדי האב משקרים. ובס' הישר לר"ת (סימן תרנ"ח) כתב דאם לא כיוונו העדים עדותן ואמר א' מהן איני יודע חייב הבעל לשלם מאה כסף, ומדלא הזכיר דחייב היכא שהוכחשו העדים משמע דס"ל כשיטת הר"ן דליכא חיוב קנס כשעדי הבעל הוכחשו ע"י עדים אחרים. אמנם יעויין בתוס' (ט: ד"ה בפלוגתא) דמבואר דס"ל דחייב הבעל קנס כשעדיו מוכחשים. וצ"ב ביסוד פלוגתתם. ונראה דהר"ן סובר דאין חיוב מאה כסף חל אלא כשנתברר בודאי שהעדים שקרנים, ולכן בתרי ותרי דיש רק ספק דילמא הן עדי שקר אין הבעל חייב בקנס דמאה כסף. משא"כ תוס' ס"ל דאם נתבטלה עדות הבעל אזי חייב הבעל בקנס דמאה כסף, ולכן בתרי ותרי מכיון שא"א לקבל את עדות הבעל, חייב הבעל בקנס דמאה כסף. והנה עיין בגמ' (לקמן דף מא.) "אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן הרגו אין זה נכון" ופרש"י ועדותן בטלה והוא והם פטורים מיד עכ"ל. ולכאורה הדין הזה דאין זה נכון ועדותן בטלה היינו רק בכת של ב' עדים, אבל בכת של ג' שכיוונו שניהם עדותן וסותרים לעד השלישי שבכת לית לן בה, די"ל שההכחשה שבין העדים רק מונע את הצירוף שבין העדים המכחישים זה את זה, ולכן בכת של ג' שהעידו דדל מהכי העד שסתר לשנים האחרים ויש ב' עדים שכיוונו עדותן י"ל דמהני. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' עדות ה"ג) וז"ל היו העדים מרובין שנים מהן כיוונו עדותן בחקירות ובדרישות והשלישי אומר איני יודע תתקיים העדות בשנים ויהרג אבל אם הכחיש את שניהם אפילו בבדיקות עדותן בטלה עכ"ל. ונראה דהרמב"ם סובר דאפילו בכת של ג' חל דין זה דאין זה נכון עדותן בטלה ועל כרחך דאין זה משום דליכא צירוף בין העדים דלכאורה יש כאן עדיין ב' עדים שכיוונו דבריהם דיכולים להצטרף זה לזה ואמאי עדות כל הכת בטלה. ברם יש לדחות דבאמת יש חסרון דצירוף העדים מחמת העד שלא כיוון עדותו דחל ביה פסול וממילא עדות כל הכת בטלה מדין נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' עדות ה"ב) וז"ל אמר אחד כלים שחורים היה לבוש והשני לא כן אלא לבנים היה לבוש הרי עדותן בטלה וכאילו אמר אחד ברביעי בשבת והשני בחמישי שאין כאן עדות או שאמר אחד בסייף הרגו והשני אמר ברומח שאין כאן עדות שנאמר נכון הדבר וכיון שהכחישו זה את זה באי זה מכל הדברים אין זה נכון עכ"ל. ומבואר דמה שאינו נכון בטל אין זה רק מחמת צירוף העדים אלא משום דאיכא חלות שם עדות שקר כשהכיחשו זה את זה בבדיקות שאין כאן עדות והו"ל כאילו הוכחשו בחקירות, ויתכן דחל בזה נמי דין נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. ועוד נפ"מ דאם חל פסול הגוף מדין עדות שקר אזי כל א' מן העדים פסול הוא אף לעדות אחרת, משא"כ אם עדותן בטלה רק מחמת צירוף העדות י"ל דאינם פסולים אלא לעדות זה.
ועוד י"ל דכ"ז שייך בכת אחת של עדים שהכחישו זה את זה, דאזי י"ל דבהך כת גופא איכא עדות שקר או דבטל הצירוף בין העדים שבכת, אולם בב' כיתי עדים המכחישים זה את זה בבדיקות לכאורה לא שייך הדין דאין זה נכון, דאין לומר דבטל הצירוף שהרי אינם מצורפים כלל אלא הויין ב' כיתות נפרדות. ולכאורה ג"כ אין לומר דאיכא חלות שם עדות שקר שהרי כל כת העידה בפני עצמה בכשרות ואיך יתכן לומר דמשום הכחשה ע"י כת אחרת בבדיקות דחל בהו חלות שם עדות שקר ופסולים. אמנם תוס' (דף ט: ד"ה בפלוגתא דבן עזאי) כתבו דמיירי דיש לבעל שתי כיתי עדים המכחישים זה את זה בבדיקות, ומבואר דס"ל דבכה"ג עדותן בטילה וחייב הבעל לשלם קנס דמאה כסף. וצ"ע בזה. ונראה דתוס' ס"ל דעל ידי הכחשה בבדיקות נתבטלה קבלת העדות והמחייב דמאה כסף חל מחמת ביטול קבלת העדות ולא משום שהוכח שהעדים הן עדי שקר. ולפי"ז י"ל דאף כשיש הכחשה של ב' כיתי עדים שיש הכחשה ביניהם בבדיקות נתבטלה קבלת העדות וחייב הבעל לשלם קנס דמאה כסף. וכן מבואר בשיטת ר"ת בספר הישר (ס' תרנ"ח) שכתב דחייב הבעל קנס מאה אם לא כיוונו העדים עדותן ואמר א' מן העדים איני יודע, דנתבטלה קבלת עדותו ומשו"ה חייב הבעל קנס דמאה כסף.
ודוגמא לזה דקיי"ל (כתובות כב:) דכ"מ שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, ודין זה חל כל היכא שעד אחד נאמן כגון בסוטה, בעגלה ערופה, ובעדות אשה לומר שמת בעלה. והקשה הגר"ח זצ"ל דאם עד א' העיד שזינתה אזי אמרינן דכ"מ שהאמינה תורה עד א' הרי כאן ב', והעד א' נאמן כתרי שזינתה, וצ"ע אמאי לא נימא שאם בא עד א' להכיחשו להעיד שלא זינתה דלהוי כתרי ותרי, דעד א' נאמן כתרי. ותירץ הגר"ח זצ"ל דצ"ל דרק שייך הך כלל דכ"מ שהאמינה תורה עד א' הי כאן ב' היכא שמעיד העד באופן חיובי לומר שזינתה אולם כשמעיד עד א' שלא זינתה לא אמרינן דחל דין דכ"מ שהאמינה תורה הרי כאן ב', דלומר שלא זינתה דנינן לה כדבר שבערוה דבעי תרי. אמנם יש להקשות דפסק הרמב"ם (פ"א מהל' סוטה הי"ז) דאם באו שניהם בבת אחת ואחד אומר זינתה והשני אומר שלא זינתה דלא אמרינן דכ"מ שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים אלא נידון הדבר כספק. וצ"ע בזה דמ"ט לא אמרינן הכא נמי דאין דבריו של אחד במקום שנים. וביאר הגר"ח זצ"ל דכשבאו שניהם בבת אחת הרי נתבטלה קבלת העדות מעיקרא של העד הראשון מחמת העד השני המכחישו, והיכא אמרינן דכ"מ שהאמינה תורה עד א' הרי כאן ב' ואין דבריו של אחד במקום שנים היינו רק כשכבר נתקבל עדות העד א' בב"ד והאמינוהו, דאזי חל דין דנאמן כתרי אבל כשבאו ב' עדים בבת אחת נתבטלה עדותו דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא, ולא חל הדין דכ"מ שהאמינה תורה עד א' הרי כאן ב'. ונראה דבדומה לזה יש לבאר דברי התוס' דע"י הכחשה בבדיקות נתבטלה קבלת העדות של הכת הראשונה, ומשו"ה חייב הבעל לשלם הקנס דמאה כסף. אלא שבדברי התוס' יש חידוש נוסף לדברי הגר"ח זצ"ל, דהגר"ח זצ"ל ביאר דכשבאו עדים בב"א והכחישו זה את זה דחל ביטול קבלת העדות ואילו מתוס' מבואר דאף אם באו כת של עדים לאחר זמן והכחישו את הכת הראשונה בבדיקות דנתבטלה קבלת העדות של הכת הראשונה וממילא חייב הבעל בקנס דמאה כסף.
ונראה להוסיף דאפילו לפימש"נ דכשיש הכחשה בבדיקות נתבטלה העדות אמנם אם נמצא א' מהם קרוב או פסול לכו"ע לא מתחייב הבעל במאה כסף. דאי נימא כסברת הר"ן דחיוב מאה כסף חל מחמת עדות שקר, אזי בנמצא א' מהם קרוב או פסול ליכא עדות שקר לחייב קנס. וכן אם נימא כסברת התוס' דהמחייב הוא ביטול קבלת העדות י"ל דלא חל דין זה כשנמצא א' מהם קרוב או פסול. די"ל דנמצא א' מהם קרוב או פסול אינו חלות דין ביטול קבלת העדות אלא דליכא ראיית עדות מעיקרא, והפסול חל משעת הראייה. ויש להביא ראיה לזה דהפסול דנמצא א' מהם קרוב או פסול הוא משעת הראייה מדברי התוס' (ט. ד"ה בזמן) שכתבו דאע"פ דבעינן שיעידו בב"ד מ"מ אפילו אם העיד הפסול לאחר כדי דיבור פוסל את כולם. ואע"פ דבעלמא אין הכת מצטרפת אלא בתוך כדי דיבור מ"מ כאן חל פסול, וצ"ע בזה. ונראה דהיינו משום דהפסול חל משעת הראייה אלא דיש תנאי בחלות הפסול שצריך להעיד בבית דין, כדי להשוות עליהם שם עדים. ומכיון דנמצא א' מהם קרוב או פסול איגלאי מילתא למפרע שלא היתה כאן קבלת עדות ע"י ב"ד כלל. משא"כ כשהוכחשו או לא כיוונו עדותן דשפיר חשיב קבלת העדות בב"ד אלא שנתבטלה עדותן אח"כ וחל חיוב קנס דמאה כסף. וכן י"ל באופן דיש הכחשה בבדיקות דהביטול חל ע"י ההכחשה בשעת הבדיקות של הכת השנייה לאחר שכבר נתקבלה העדות, משא"כ בנמצא א' מהם קרוב או פסול לא חל עדותן כלל וליכא חיוב קנס דמאה כסף.
⁶⁴ ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת פ' וילך שביאר באופן אחר שינוי הלשון שבפסוקים.
⁶⁵ עיין בקובץ חידו"ת להגר"מ והגרי"ד בענין קבלת עדות וגמר דין בדיני נפשות (עמ' קל"ב – קל"ג) ובאגרות הגרי"ד הלוי פי"ג מהל' סנהדרין ה"ז.
⁶⁶ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי (פי"ג מהל' סנהדרין ה"ז) מש"כ רבינו זצ"ל בביאור שיטת הרמב"ן.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

פסילנא לך. שהזכרתני טובתך: חזייה. רב כהנא לההוא גברא: דהוה גאיס ביה. ברב סומך ובוטח עליו ומדבר גבוהות: מפיקנא לך רב מאונך. אודיעך שאין רב יכול לסייעך דמשמתינא לך: אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה. לאמיתו: לאקדומיה. אם בא לפניך דין של פרוטה וחזר ובא דין אחר של מנה הקודם לפניך הקדם לחתוך: כי המשפט לאלהים הוא. כאילו אתה דן ומוציא ממון מיד הקב''ה שהרי עליו להחזיר ממון לבעליו: על דבר זה. שנטל שררה לעצמו לומר תקריבון אלי (דברים א) שהיה לו לומר תקריבון לפני השכינה: נענש משה. שלא זכה שלא נאמר לו פרשת נחלות עד שבא מעשה לפניו ולא ידע מה להשיב: כתיב ואצוה את שופטיכם. משמע את חכמיהם הזהיר להדריך ציבור במשפט והחקים על כרחם: וכתיב ואצוה אתכם. דציבור עצמם הזהיר ומה הוצרך להזהירן: כי אתה תבוא את העם. משמע גם אתה כאחד מהן: כי אתה תביא. משמע (לשון) שררה נוהג עליהן: משה אמר לו זקנים שבדור עמהם. על פיהם עשה מעשה ולא תשתרר עליהם דההוא קרא דכי אתה תבוא משה אמרו כדכתי' ביה אל הארץ אשר נשבע ה' וגו' ובמקרא דכי אתה תביא כתיב אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם וגו' אלמא דהקב''ה בעצמו אמרו: דבר אחד. מנהיג אחד: יומא דדינא. שני וחמישי תקנת עזרא היא בב''ק (דף פב:): אזמוני לדינא. ב''ד ששולחין שלוחם לבעל דין שצועקים עליו לבא ולדון לפניהם צריך השליח להזמינו בשם שלשתן: ואמר משמיה דחד. פלוני דיין מזמינך לא אמר כלום ואי לא אזיל לא משמתינן ליה: דיני קנסות. זה שמשלם יותר מדינו: המוציא שם רע. לא מצאתי לבתך בתולים ובא להפסידה כתובתה ולא להרגה שאינו מביא עדים שזינתה תחתיו דאי אנפשות קאתי לא אמר ר''מ בשלשה: וחכמים אומרים כו'. מפני שיש בו דיני נפשות קס''ד דהכי קאמרי משום דאיכא מוציא שם רע דשייך ביה דיני נפשות וכגון שמביא עדים ובגמרא פרכינן וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי השתא מיהא לאו דיני נפשות הוא דליכא עדים: ור''מ סבר אין חוששין ללעז. אין חוששין שמא כשיבואו לב''ד ויצא הקול ישמעו עדים ויבואו ויעידו שזינתה תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע בהן ותבעי כ''ג דשמא יבא לידי דיני נפשות ורבנן סברי חוששין: דכ''ע לא חיישינן ללעז. ואם תחילת תביעתו של בעל לא בא לידון על פי עדים אלא על ידי עצמו ולהפסידה כתובתה מודו רבנן דבשלשה: והכא כגון דאיכניף עשרים ושלשה. שאמר הבעל להביא עדים שזינתה תחתיו ולא מצא: ואיבדור. הדיינין והלכו להם: ואמר. הואיל ואין לי עדים דנו לי מיהת בשלשה דיני ממונות להפסידה כתובתה ע''י עצמו דקיי''ל (כתובוח דף י.) חכמים תיקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו להפסידה על פיו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה רבי מאיר סבר בשלשה דאין חוששין לכבוד הראשונים ודנין אפילו בשלשה ורבנן סברי חוששין לכבוד הראשונים ובעי כולהו:

פסילנא לך. מרחיק היה עצמו אבל מן הדין לא מיפסיל וכן ההוא דשני דייני גזירות (כתובות קה:) דאייתי ליה צנא דפירי: מפיקנא לך רב מאונך. דמשמתינא לך והא דקאמר במו''ק (דף יז.) מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב הני מילי כשמנדה אותו לכבוד עצמו אבל לשם שמים לא: מוציא שם רע. פי' בקונטרס שהבעל טוען פתח פתוח מצאתי להפסידה כתובתה וקשה לר''ת חדא דגבי אונס ומפתה קתני לה שהן קנסות ועוד דבכל דוכתא שמזכיר מוציא שם רע הוי לענין ק' סלעים ועוד דג' דמתניתין מומחין הן ובכמה דוכתי אשכחן שדנין דיני כתובה בבבל וכן נוהגין עכשיו ועוד מה שמפרש נמי חוששין ללעז מתוך שיטעון פתח פתוח מצאתי חיישינן שמא ישמעו עדים ויבואו ויעידו שזינתה אין לשון לעז נופל על זה אלא על דבר שהוא שקר כמו (גיטין דף ה:) נמצאת אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים ועוד דקאמר דונו לי מיהא דיני ממונות מי דוחקו כל זמן שאין האשה תובעת אותו כתובתה ועוד דקאמר תבעו ממון בשלשה תבעה מיבעיא ליה ועוד מה שייך תביעה שאינו בא אלא לפטור את עצמו מכתובתה ועוד ובמקום דאיכא נפשות משמע דבההיא ממון איירי ועוד שמעתי מהר''ף דלר' מאיר דאית ליה כתובה דאורייתא בפרק אף על פי (כתובות דף נו:) אינו נאמן להפסידה כתובתה דדוקא למ''ד כתובה דרבנן נאמן כדמוכח בפ''ק דכתובות (דף י.) דאמר רב נחמן חכמים תיקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו כו' ומפר''ת דכולה שמעתי' איירי לענין ק' סלעים שהאב תובע לבעל וחוששים ללעז היינו לעז הדיינים כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והוכחשו דמיחייב הבעל השתא ק' סלעים דרבנן סברי בעי כ''ג דאי בג' חיישינן שמא אח''כ יבואו עדים שזינתה ויצטרך להוסיף עד כ''ג ואתי להוציא לעז על הראשונים לומר שלפי שלא ידעו לדון הוסיפו עליהן ודוקא הוכחשו אבל הוזמו תו לא חיישינן לסהדי אחריני דמוכחא מילתא דאסהדי שקרי מהדר הבעל אבל בהוכחשו או לא כוונו עדותן אכתי אפשר להיות דקושטא הוה קאמרי ואיכא למיחש טפי דילמא אתו אחריני ור' מאיר לא חייש ללעז הדיינין ואין לדמות ליוסיפו הדיינים דלקמן (דף כט.) דלא חיישינן ללעז הדיינין: