סנהדרין יב ע"ב

דף יב - ב

והראיה שביקש רחמים על עצמו - ממה שנאמר שם, "כי אכלו את הפסח בלא ככתוב, כי התפלל חזקיהו עליהם לאמר: ה' הטוב יכפר בעד" ומפרש: באופן שהוא לא ככתוב בתורה - שלא כהלכה.

וממשיכה הברייתא: רבי שמעון אומר: אם מפני הטומאה עיברוה - מעוברת. אלא, מפני מה ביקש רחמים על עצמו? היות, שאין מעברין אלא את חודש אדר, והוא, חזקיה המלך, עיבר ניסן בניסן, אחרי שקידשו כבר את ראש חדש ניסן, התחרט על קידוש חודש ניסן, ועשה אותו לאדר שני.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: לעולם לא עיבר את השנה, ולמה ביקש רחמים על עצמו? מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני.

ובהמשך תבאר הגמרא מה היתה סברתו, ולמה חזר בו.

ועתה מבארת הגמרא את הברייתא, ודעת כל התנאים.

הקדמה

נאמר בתורה [במדבר ט]: "איש כי יהיה טמא לנפש אדם, ועשה פסח לה' בחודש השני.". ודרשינן הכי [פסחים סו ב]: איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחים לפסח שני, אלא עושין פסח ראשון בטומאה. דהיינו, רק כשהיו טמאים אנשים בודדים, שהם מיעוט הציבור, אזי הם מקריבים קרבן פסח בחודש אייר. אבל כאשר כל הציבור או רוב הציבור טמאים, מקריבים קרבן פסח ראשון אף בטומאה.

הוראה זו, שציבור עושין פסח בטומאה, אפשר לפרשה בשני אופנים: האחד, שטומאה "דחויה" בציבור, שהיא הוראה דחוקה, ובקושי התירתה התורה, ולכן צריכים להשתדל שלא לבוא לידי כך. והשני, שטומאה "הותרה" בציבור, ואין צריכין להשתדל לעשות את הפסח בטהרה.

והגמרא מבארת, שספק זה תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, שחלקו בענין ריצוי ציץ.

נאמר בתורה בפרשת בגדי כהונה [שמות כח]: "ונשא אהרן את עון הקדשים". היינו שבגדי כהונה מכפרים ומרצים בין ישראל לאביהם שבשמים. ושנינו במסכת יומא [ז א]: "על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב [של קדשים] שנטמאו, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור".

היינו, שריצוי הציץ הוא על טומאה שאירעה לקרבן בשעת ההקרבה. אבל אם טומאה הותרה בציבור [כאשר הכהנים או כלי השרת טמאים, או העם טמאים בטומאת מת בקרבן פסח], אין צורך כלל לריצוי הציץ.

ונחלקו התנאים, אם הציץ מרצה גם בעת שאין הכהן הגדול לובש אותו.

אמר מר, לעיל שנינו בברייתא: רבי יהודה אומר: מעברין את השנה מפני הטומאה, שאם היו הציבור טמאים מאפשרים להם להטהר על ידי עיבור השנה, כדי שלא יקריבו את הפסח בטומאה. וכיון שאמר רבי יהודה שיש להשתדל שלא להקריב קרבן פסח בטומאה, אלמא, מוכח מכך, שאית ליה לרבי יהודה, שהוא סובר, טומאה דחויה היא בציבור, ולכן אם אפשר להקריב בטהרה, מקריבין בטהרה דוקא, ולצורך כך מעברין את השנה.

ועל זה קשה, שבברייתא שנינו, רבי יהודה אומר, טומאה הותרה בציבור.

והא תניא, ציץ - בין שישנו על מצחו, בשעה שהכהן גדול לובשו בשעת הטומאה, ^[18] בין שאינו על מצחו - מרצה. אלו הם דברי רבי שמעון.

רבי יהודה אומר: רק בעודו על מצחו - מרצה, אין עודו על מצחו אינו מרצה. אמר ליה רבי שמעון לרבי יהודה: כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח, שהכהן הגדול מקריב בו קרבנות, שאינו על מצחו, שהרי ביום כפורים לא לבש את הציץ בשעת העבודה המיוחדת ליום הכיפורים, אלא לבש אז רק בגדי לבן - ובכל זאת, אם אירעה טומאה באחד מן הקרבנות מרצה הציץ. ^[19] הרי שהציץ מרצה אף כשאינו על מצחו.

אמר לו רבי יהודה לרבי שמעון: הנח ליום הכפורים, ואל תוכיח מעבודתו, שאין טומאת קרבנותיו צריכה ריצוי ציץ, מפני שהם קרבנות ציבור, וטומאה הותרה בציבור כטהרה גמורה, וריצוי ציץ צריכין רק לקרבנות יחיד.

ואילו רבי שמעון סובר שטומאה דחויה בציבור, ^[20] ועדיין צריכים לריצוי הציץ.

הרי שרבי יהודה סובר שטומאה הותרה בציבור, ואם כן קשה לפי רבי יהודה, למה היה חזקיהו צריך לעבר מפני הטומאה.

ומשיבה הגמרא - ולטעמיך, לפי סברתך שהנך סובר שכך היא גירסת הברייתא, ולכן הקשית סתירה מדברי רבי יהודה במקום אחר, תיקשי לך היא גופה, יכולת להקשות סתירה בדברי רבי יהודה, בדברי הברייתא עצמה, שנאמר בה: רבי יהודה אומר: מעברין, ומאידך אמר רבי יהודה: מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה וביקש רחמים על עצמו. ואם מעברין - למה ביקש רחמים על עצמו!?

אלא, כדי שלא תיקשה הסתירה בדברי רבי יהודה, בין מתוך הברייתא עצמה, ובין מברייתא אחרת, מוכרחים לומר, כי חסורי מחסרא, גירסת הברייתא יש בה חסר ושיבוש, והכי קתני, וכך היא הגירסא האמיתית: תנא קמא סובר: אין מעברין את השנה מפני הטומאה, ובדיעבד אם עיברוה מעוברת. ואילו רבי יהודה אומר: אינה מעוברת, לשיטתו שטומאה הותרה בציבור ואין צורך לעברה, ^[21] ולכך מביא ראיה: ואמר רבי יהודה וכו' שחזקיה המלך ביקש רחמים על עצמו, מפני שעיבר את השנה שלא לצורך.

ומקשה הגמרא: אי הכי, אם גם התנא קמא סובר שאם עיברוה מעוברת, הרי שנינו בהמשך הברייתא: רבי שמעון אומר: אם מפני הטומאה עיברוה - מעוברת, וקשה: היינו הלא הם דברי התנא קמא, ואיזה חילוק דין יש בין התנא קמא לרבי שמעון.

מתרצת הגמרא: אמר רבא: הנדון אם מעברין לכתחלה איכא בינייהו, יש חילוק ביניהם, דהתנא קמא סובר: אין מעברין לכתחילה ^[22], ואילו רבי שמעון סובר שאפילו לכתחילה מעברין ^[23]. אלא שמע שרבי יהודה אומר שאינה מעוברת אפילו בדיעבד, לכן ענה לו בלשון "מעוברת", שהוא לשון של בדיעבד, אבל לפי האמת סובר שמעברין אפילו לכתחילה.

ועתה הגמרא מביאה ברייתא אחרת שנאמר בה כדברי רבא.

תניא נמי הכי וכן נמי שנינו: אין מעברין את השנה לכתחילה אלו הם דברי התנא קמא. רבי שמעון אומר: מעברין לכתחלה, אלא אם כן מפני מה ביקש חזקיה רחמים על עצמו מפני שאין מעברין אלא אדר, והוא עיבר ניסן בניסן.

ומשמע שבאדר מעברין - אפילו לכתחלה - מפני הטומאה.

הרי לנו שלש דעות:

א. לפי רבי שמעון, מעברין אפילו לכתחלה.

ב. לפי התנא קמא, לכתחילה אין מעברין, ובדיעבד מעוברת.

ג. לפי רבי יהודה, אפילו בדיעבד אינה מעוברת.

הגמרא ממשיכה לבאר את הברייתא.

אמר מר, שנינו בברייתא: רבי שמעון אומר: חזקיה ביקש רחמים על עצמו, מפני שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן.

ומקשה הגמרא: ולית ליה לחזקיה, האם חזקיה אינו סובר את הדרשה על האמור בתורה "החודש הזה לכם ראש חדשים" ודרשינן, "זה" ניסן, רק הוא יהיה לכם ראשון לחדשי השנה, ואין חדש אחר ניסן. שאם כבר קדשוהו לניסן, אי אפשר לעשותו לחודש אדר. ואם כן האיך עיבר חזקיה ניסן בניסן.

ומתרצת הגמרא: אין הפירוש שכבר קדשוהו ממש לחודש ניסן, שאז גם חזקיה לא היה מעבר, אלא חזקיה טעה בהוראה דשמואל, שהורה האמורא שמואל, דאמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר, אף שעדיין לא קידשו בית דין את היום לראש חודש ניסן, הואיל וראוי לקובעו ניסן, שראוי לקדשו לראש חודש ניסן ^[24].

אלו הם דברי שמואל, ואיהו חזקיה, מתחילה סבר "הואיל וראוי לקובעו לניסן"

- לא אמרינן, ולכן עיברה, ולבסוף הודה להוראה של שמואל, ולכן ביקש רחמים על עצמו.

הגמרא מביאה ברייתא, ששנינו בה כהוראת שמואל.

תניא נמי הכי: אין מעברין את השנה ביום שלושים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן.

הגמרא ממשיכה לבאר את הברייתא.

שנינו בברייתא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני.

ושואלת הגמרא: היכי דמי איך מדובר שמתחילה השיא, ולבסוף חזר בו וביקש רחמים על עצמו.

הקדמה

אם היו רוב הציבור טמאים, עושין את הפסח בטומאה בחודש ניסן. ואם הרוב טהורים, - רק הטהורים עושין פסח ראשון, ומיעוט הטמאים עושין פסח שני בחודש אייר.

נחלקו תנאים, האם נשים חייבות להימנות ולאכול קרבן פסח, בפסח ראשון, או שאפשר - רשות - בידן להצטרף ולהימנות לקרבן פסח, אך אינן חייבות באכילתו.

מחלוקת זו - לגבי נשים - אינה נוגעת רק לגבי הנשים עצמן, אלא היא נוגעת גם לגבי הזכרים. שאם הן חייבות, הרי הן מצטרפות למנין האנשים הטהורים - אם הן טהורות, והן מצטרפות למנין האנשים הטמאים - אם הן טמאות.

והן מצטרפות להכריע, שאם הרוב, יחד אתן, הם טמאים, ועושים כולם פסח ראשון בטומאה.

או שהרוב יחד אתן הם טהורים, והמיעוט טמאים, הרי הטמאים ידחו לפסח שני.

אך אם הן אינן חייבות בקרבן פסח, הן אינן מכריעות, לא לרוב ולא למיעוט, לא לטהורים ולא לטמאים.

ומבארת הגמרא:

אמר רב אשי: במעשה דחזקיה מדובר כגון, שהיו זכרי ישראל בפסח זה של חזקיה מחצה טמאים ומחצה טהורים.

ואין הכוונה למחצה על מחצה, אלא שהיו יותר זכרים טמאים מאשר טהורים.

ונשים היו רובן טהורות משלימות לטהורים, ועודפות עליהם, שאם נחשב גם את הנשים הרי יש רוב טהורים, ואם לא, יש רוב זכרים טמאים.

מעיקרא סבר, בתחילה סבר כדעת האומר "נשים בפסח ראשון חובה", ולכן הצטרפו הנשים לטהורים, להיותם רוב, ועשו את פסח הראשון. דהוו מיעוטן טמאים, ומיעוטן מידחו לפסח שני, וזה הפירוש של דברי רבי שמעון "שהשיא את ישראל לעשות פסח שני", שהשיא למיעוט העם - אף שהיו המון רב, ולא בודדים. ולבסוף חזר בו וסבר כדעת האומר "נשים בפסח ראשון רשות", ואין הנשים מצטרפות, דהוו להו הזכרים הטמאים רובא, ורובא של העם לא מדחו לפסח שני, והיה לו לצוותם להביא קרבן בטומאה, ולכן ביקש רחמים על עצמו.

הגמרא דנה אם בדיעבד עיברו את השנה ביום שלושים של אדר.

גופא, אמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלושים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן.

ומסתפקת הגמרא: אם עיברוה ביום שלושים, מאי - מה הדין, האם השנה מעוברת או לא.

אמר עולא: אין מקדשין את החדש, ואין הבית דין מכריזין בו ביום "מקודש" לומר שהוא ראש חדש אדר שני, שכיון שראוי הוא היום לקבוע ניסן - אי אפשר לקובעו לאדר, כמו ששנינו "זה ניסן ואין אחר ניסן", אלא שותקים, ואת ראש חודש הבא יקדשו לניסן [ועיין בהערות] ^[25].

ושואלת הגמרא: אם בכל זאת קידשו אותו הבית דין להיות ראש חדש - מאי מה הדין, האם השנה מעוברת או לא.

אמר רבא: בטל העיבור, שכיון שקידשוהו לראש חודש, הריהו ניסן, והרי שנינו"זה ניסן ואין אחר ניסן".

זו דעת רבא, ורב נחמן חולק.

רב נחמן אמר: מעובר ומקודש השנה מעוברת, ויום שלושים הוא ראש חדש אדר שני ^[26].

רבא שואל את רב נחמן: איך בכלל אפשר לעבר את השנה בימים האחרונים של חודש אדר, אחרי פורים.

אמר ליה רבא לרב נחמן: מכדי הרי מפוריא לפיסחא מפורים לפסח תלתין יומין הוו שלושים יום הם, ומפוריא דרשינן בהלכות הפסח ומפורים כבר מתחילים לדרוש להעם בהלכות הפסח, כדתניא כמו ששנינו, שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, כן סוברים חכמים. ואילו רבי שמעון בן גמליאל אומר: מספיק להתחיל בראש חודש ניסן כדי לדרוש שתי שבתות. ועתה קשה, שאם לא עיברו את השנה לפני פורים, והעם מתחילים לשמוע דרשות של הלכות הפסח, וכי מטי ריש ירחא וכשיגיע ראש חודש מרחקי ליה יודיעו להעם שהרחיקו את הפסח לחודש הבא, לא יאמינו לשלוחי בית דין - הבאים להודיע על העיבור - ונמצא שאתי לזלזולי בחמץ, שבחודש הבא, שבו הפסח האמיתי, יאכלו חמץ בפסח ^[27]. ומתרץ לו רב נחמן, שאין כזה חשש.

אמר ליה רב נחמן לרבא: מידע ידעי העם יודעים דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא שעיבור השנה תלוי בחשבונות - שגם העם מבינים שתמיד משווים את שנת החמה לשנת הלבנה - ואף אם כבר התחילו לדרוש בהלכות הפסח אמרי אומרים העם: חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד השתא לא גמרו הבית דין לחשב את החשבונות, עד סוף חודש אדר, ויאמינו לשליח בית דין, ולא יזלזלו בחמץ, כי אף שהתכוננו לפסח, ידעו שיתכן שינוי.

הקדמה לסוגית חשבון התקופה

שנינו בברייתא שאחד מן הטעמים שעבורם מעברין את השנה הוא מפני ה"תקופה".

שנת החמה מתחלקת לארבע תקופות השנה: תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי, ותקופת טבת.

רש"י פירש שם: בין על תקופת תמוז, שמתעכבת ונמשכת לתוך תשרי - שאין תקופת תשרי נופלת עד עבור חג הסוכות, וכן תקופת טבת שנמשך זמנה עד ששה עשר בניסן, והבאת העומר תהיה בתוך תקופת טבת.

ושאר ראשונים [עיין שם בהערה] מבארים שמדובר על תקופת תשרי, שתתאחר עד עבור החג.

לדעת שמואל כל תקופה - היא בערך תשעים ואחד יום ושבע שעות וחצי שעה. וכשנדע תקופה אחת באיזה יום ובאיזה שעה היא נפלה, נוכל להוסיף עליה את סכום הימים והשעות הללו, ומאז נתחיל למנות תקופה אחרת, וכן לשניה ולשלישית עד עולם.

רב אדא דייק יותר בחלקים ורגעים, ולשיטתו החשבון יותר מדוייק. וכתב הרמב"ם שעל חשבון זה סמכו הסנהדרין.

סוגייתנו עוסקת בתקופת תשרי. [ובסוף הסוגיא דנים גם בתקופת האביב שהיא תקופת ניסן].

נאמר בתורה "חג האסיף תקופת השנה", ופירוש הכתוב, שהתורה מצווה לסנהדרין לדאוג לכך שחג הסוכות יהיה דוקא בתקופת תשרי. ולכן, אם תקופת תשרי נופלת לפני חג הסוכות, הרי בודאי שאין צורך לעבר מפני התקופה, ואם התקופה נופלת לאחר כלות ימי חג הסוכות, בודאי, לכל הדעות, צריך לעבר מפני התקופה. וסוגייתנו דנה אם התקופה נופלת בתוך ימי הסוכות, באחד מימי החג, האם מעברין או אין מעברין, ויש בענין זה כמה דעות.

כפי שביארנו, התקופה אינה נופלת דוקא בתחילת היום, אלא היא לרוב נופלת באחת משעות היום. היום שבו נופלת התקופה, אפשר לומר שהוא היום האחרון של התקופה שעברה, ובלשון הגמרא "יום תקופה גומר", ואפשר גם לומר שהוא היום הראשון לתקופה הבאה, "יום תקופה מתחיל".

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מעברין את השנה מפני התקופה, אם תקופת תשרי נופלת לפני חג הסוכות, אלא אם כן חישבו בית דין ומצאו שהיתה תקופה של תמוז חסירה, שעדיין לא נגמרה, והיא תמשך רובה של חודש תשרי [כמו שיבואר].

וכמה ימים הם רובה של חודש.

יש כאן שתי דעות:

ששה עשר יום, אלו הם דברי רבי יהודה, היינו ביום הראשון של חול המועד.

אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת. ר' יהודה אומר אינה מעוברת. וא"ר יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר השנה מפני הטומאה וביקש רחמים על עצמו. ר' שמעון אומר מעברין השנה מפני הטומאה לכתחלה ומפני מה ביקש חזקיה רחמים על עצמו משום דטעה בהא דשמואל דאמר אין מעברין השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן הוא סבר הואיל וראוי לא אמרינן ונמצא שעיבר ניסן בניסן והתורה אמרה החודש הזה לכם ראש חדשים זה ניסן ואין אחר ניסן:

עיברוה ביום ל' של אדר מאי אמר עולא אין מקדשין את החודש. כלומר אין מקדשין אותו היום שנמצא היום מאדר. קידשוהו מאי אמר רבה כיון שהוקבע בטל העיבור רב נחמן אמר מקודש ומעובר ואקשי עליה רבא בהא. ופריק מידע ידעי דשתא מעברתא בחושבנא תליא מלתא ואמרי חושבנא הוא דלא סליק לרבנן עד האידנא וקי"ל כי הדרכים שעליהן היו מעברין השנה הן הלכה למשה מסיני ואי הוה כתב שמור את האביב ועשית פסח לה' הייתי אומר איזהו חדש ימצא בו האביב נעשה פסח. לפיכך כתיב שמור את חודש האביב אין לך פסח אלא בחודש האביב מכלל שיש לך רשות לעבר חודש אחד עד שיקבע לך זה חדש האביב ופירש בו שמירה למאן קא מזהר להו. שמירה זו לב"ד שיהו קוראין המועדים בזמנן כדכתיב אשר תקראו אותם במועדם מכלל שצריכין שמירה וקריאה:

אמר רב יהודה אמר רב אין מעברין השנה אלא אם כן היתה תקופת תמוז חסרה לתשלום צ"א יום י"ו יום רובו של חודש תשרי דברי ר' יהודה

טומאת מת דחויה בצבור בקרבן הפסח ר"ל שאם היו רוב צבור טמאים או הכהנים טמאים או כלי שרת טמאים עושין פסח בטומאה ואין נדחין לפסח שני אלא עושין כלן בטומאה טמאים עם טהורים ואין הטהורים נזהרים מהם אלא עושין הכל בטומאה וכן הדין בכל קרבן המועדות הואיל ויש להם זמן קבוע ושעתם עוברת וכל שנעשה בטומאה צריך שיהיה הציץ מרצה שלא אמרו טומאה הותרה בצבור ר"ל שהותרה לגמרי אלא טומאה דחויה ר"ל שנתרת בקושי וצריכה לרצוי של ציץ והרי הוא מרצה אפילו אינו על מצחו שהרי כהן גדול ביום הכפורים אינו מביא בגדי זהב ואם ארעה טומאה בקדשים הציץ מרצה וגדולי המחברים פסקו שאין הציץ מרצה אלא בעודו על מצחו והדברים נראין מפני שהלכה כר' יהודה במקום ר' שמעון ומ"מ בטומאת הגוף כגון זיבה וכיוצא בה אינו כן כמו שביארנו במקומו היו מחצה טהורים ומחצה טמאים כלם עושים בראשון אלא שטהורים לעצמן וטמאין מקריבין לעצמן ואוכלין אותו בטומאה היו האנשים מחצה על מחצה ונשים משלימות לטהורים לרוב טהורים עושין לעצמן וטמאים נדחים לגמרי ואין עושין לא ראשון ולא שני לא ראשון שהרי נשים בראשון חובה ונמצאו הם מיעוט ולא שני שהנשים בשני רשות ונמצאו מחצה על מחצה ואין מחצה נדחית לשני ומ"מ כל שעדפו הטמאים אפילו אחד יעשו כלן אף בטומאה וכן אם נשים משלימות לטמאים ואם עדפו הטהורים בזכרים נעשה הפסח בטהרה וטמאים נדחים לפסח שני מעתה אין מעברין את השנה מפני הטומאה ר"ל שאם נטמא הצבור באדר בסופה וכלתה אפר פרה ומתיראים שיבא הפסח קודם שתזדמן להם פרה אדומה אין מעברין את השנה מפני הטומאה אלא יעשו פסחיהן בטומאה על הדרך שבארנו ואם עברוה מפני הטומאה הרי זו מעוברת:

כל שהגיע יום שלשים של אדר ולא עברו את השנה אין מעברין אותה לכתחלה ביום שלשים זה אע"פ שלא באו עדי החדש ועדיין לא קדשוה לשם ניסן הואיל ומ"מ ראוי לקבעו ניסן ואם עברוה בדיעבד הרי זו מעוברת ואם יבואו עידי החדש באותו היום מקדשין אותו לשם אדר שני אבל אם כבר באו עידי החדש וקדשוהו לשם ניסן אין נמלכין עוד לקדשו לשם אדר שני שאין מעברין ניסן בניסן שמא תאמר מאחר שאתה מודה שאם לא קדשוהו לשם ניסן ועברוהו מעוברת הרי הדבר קרוב לבא לידי זלזול חמץ שהרי מאחר שדורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום כבר התחילו מן הפורים לדרוש בהלכות הפסח וכשיגיע הודעת העבור אצלם וירחיקו זמן איסורו יבואו לזלזל בה הואיל ונדחה בעיניהם תדע שהכל יודעין שהדבר תלוי בחשבון ואין זה דיחוי אצלם אלא שאומרין חושבנא הוא דלא סליק להו:

ר' שמעון אומר אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת אלא מפני מה ביקש רחמים על עצמו מפני שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן בגמרא מפרש לה לקמיה במאי טעה. ר' שמעון בן יהודה אומר לעולם לא עיבר את השנה מפני הטומאה אלא מפני מה ביקש רחמים על עצמו מפני שהטעה את ישראל לעשות פסח שני ולא הניחן לעשות ראשון בטומאה ובגמרא מפרש לה במאי טעה והיינו דכתיב בלא ככתוב דאיש נדחה ואין ציבור נידחין:

אמר מר ר' יהודה אומר מעברין מפני הטומאה ודייקי' מכדי קיי"ל לכ"ע דאיש נדחה ואין ציבור נדחין ומדאמר ר' יהודה מעברין מפני הטומאה מכלל דלית ליה לר' יהודה טומאה הותרה בקרבן ציבור היתר גמור ואע"ג דיכלינן להדורי ולמעבד בטהרה לא מהדרינן אלא קסבר דחויה היא בציבור היכא דלא אפשר למעבד בטהרה וכל היכא דאפשר להדורי ולמעבד בטהרה מהדרי' משום הכין קאמר ר' יהודה מעברין את השנה מפני הטומאה כדי לעשות את הפסח בטהרה. ומקשי' עלה והתניא ציץ בין שישנו על מצחו של כ"ג בשעת הקרבת זבחים בין שאינו על מצחו. ורבינו שלמה זצ"ל פי' בין שישנו על מצחו של כהן גדול בשעת טומאה ואינו נראה בעינינו דבשעת טומאה מאי ריצוי איכא אלא מסתברא דבשעת הקרבה קאי דמרצה על הקרבן שנטמא ברצון כדכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים וגרסינן בפסחים פ"א (טז:) על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ועלה קתני הכא ציץ בין שישנו על מצחו כו' דברי ר' שמעון ר' יהודה אומר עודהו על מצחו בשעת הקרבה מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה אמר לו ר' שמעון כהן גדול ביום הכפורים בבואו לפני לפנים יוכיח שאין עודהו על מצחו שהרי אינו משמש בבגדי זהב אלא בבגדי לבן דכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו' וטעמא מפרש (ביומא) [בר"ה] (כ"ו.) לפי שאין קטיגור נעשה סניגור אם אירעה טומאה בקרבן היום הרי הציץ מרצה דאי אין הציץ מרצה מאן מרצה עילויה אטו משום דיום הכפורים הוא מגרע גרע דלא תהוי ליה תקנתא אמר לו ר' יהודה הנח ליום הכפורים שכולה עבודת צבור הוא וטומאה הותרה בצבור כטהרה גמורה ולא צריך ציץ לרצויי עלה כלל אלמא קסבר רבי יהודה טומאה הותרה בצבור קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה. ומתמהי' ולטעמיך דסבירא לך דרבי יהודה מעברי' קאמר תיקשי לך היא גופה דרבי יהודה אומר מעברין ומעשה כו' מאחר דמעברין מפני מה בקש רחמים על עצמו אלא חסורי מחסרא והכי קתני אין מעברין ואם עיברוה מעוברת קסבר טומאה דחויה היא בצבור ונהי דאי הוה אפשר לן למעבד בטהרה בההוא ירחא גופיה דקביע וקאי הוה עבדינן אבל למטרחי ועבורי מפני הטומאה לא טרחי' ואי טרחי ועברוה שפיר דמי רבי יהודה אומר אם עברוה אינה מעוברת דטומאה הותרה בצבור ושלא לצורך עיברוה:

ר"ש אומר אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת ומקשי' היינו ת"ק דתרצת ליה למימרא אין מעברין ואם עיברוה מעוברת. אמר רבא לכתחילה איכא בינייהו תנא קמא סבר אין מעברין לכתחילה כדקתני בהדיא אין מעברין ולכתחילה משמע ור' שמעון דאמר אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת לכתחילה נמי מיחייב לעבורי דייקא נמי דקתני סיפא דמילתיה ומפני מה ביקש רחמים על עצמו לפי שאין מעברין אלא אדר וגבי חזקיהו מלך יהודה קאי דעיבר מפני הטומאה וקתני לפי שאין מעברין אלא אדר ושמע מינה דאדר מיהת מעברין מפני הטומאה ומעברין לכתחילה משמע והאי דנקט רישא דמילתיה אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת דמשמע דיעבד איידי דקאמר רבי יהודה אינה מעוברת אמר איהו נמי מעוברת בדיעבד וה"ה לכתחילה ותרווייהו סבירא להו דטומאה דחויה היא בצבור מיהו ת"ק לא מצריך להדורי כולי האי אטהרה ורבי שמעון מהדר אטהרה טפי רבי שמעון לטעמא דאמר טומאה דחויה היה בצבור ובעיא ציץ לרצויי עלה תניא נמי הכי דת"ק ורבי שמעון בלכתחילה קא מיפלגי אין מעברין:

אמר מר אלא מפני מה ביקש כו' ודייקי' ולית ליה לחזקיה החודש הזה פירש רבינו שלמה ז"ל דקא ס"ד דלאחר שקדשו לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר השני וקא פריך ולית ליה לחזקיה זה ניסן ואין אחר ניסן משקבעו לשם ניסן אינו יכול לעשות זה אדר ואחר ניסן. והאי פירושא לא מסתבר דלשון עיבר ניסן בניסן לא משמע הכי דא"כ האי עיבר ניסן בניסן עיבר אדר בניסן מיבעי ליה דהא חודש העיבור לטעמיה דמרן אדר הוה ולאו ניסן אלא מסתברא דהכי פירושא קא ס"ד דעיבר שני ניסנין והיינו דקא מקשי' ולית ליה לחזקיה החודש הזה לכם ראש חדשים זה ניסן והדבר ידוע שניסן שפסח בא בו הוא ראש חדשים וכיון דהוה קאי קרא בניסן וכתב החודש הזה מיעוטא ש"מ ה"ק החודש הזה שנקבע עתה תחלה לשם ניסן הוא ניסן וראוי לעשות בו פסח ולהיות ראש חדשים ואין אחר ניסן מאחר שנקבע זה לשם ניסן שוב אין אתם רשאין לעברו ולהוסיף עליו ניסן אחר כדי לעשות את הפסח בניסן שני והיינו דקאמר החודש הזה זה ניסן ואין אחר ניסן ואסיקנא דלאו שני ניסנין עבר אלא אדר באדר הוא דעיבר מיהו לא אימני עלה השתא לעבורא אלא ביום שלשים של אדר וטעה בדשמואל דאמר אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ונמצא יום שלשים של אדר ראוי היה לקבעו ניסן לפיכך אין מעברין בו דמיחזי כמאן דמעבר ניסן בניסן ואיהו סבר הואיל וראוי לא אמרינן. וליכא לפרושי דכיון דראוי לקבעו ניסן ממילא איקבע לשם ניסן וקרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן דא"כ כי עברוהו נמי אמאי הוי מעובר אלא על כרחך האי דאין מעברין לכתחילה קאמרינן ומשום גזרה. וקשיא לי א"כ מאי כי אכלו את הפסח בלא ככתוב. לא תקשי לך דכיון דלכתחילה אין מעברין קא חשיב ליה כאלו אכלו את הפסח בלא ככתוב דהיינו דקאמר תנא והוא עיבר ניסן בניסן דכיון דראוי לקבעו ניסן ואין ראוי לעברו לכתחילה חשיב ליה כאילו עיבר ניסן בניסן:

רבי שמעון בן יהודה אומר כו' היכי דמי דטעה מעיקרא ולבסוף הדר ביה אילימא דטעה דלא ידע דאין ציבור נדחין קרא כתיב אלא כגון שהיו ישראל מחצה טמאין ומחצה טהורין ונשים משלימות את הטהורים למחצה כלומר שאין מנין הטהורין נשלם למחצה אלא מפני הנשים שהיו רובן טהורות והיו מצטרפות להן ועודפות עליהן כלומר שהיו שם נשים טהורות שעודפות על מחצית הקהל ונמצא שכשאתה חושב את הטמאים ואת הטהורים זולתי הנשים נמצאו טמאים רוב וטהורים מיעוט שהרי אמרנו שלא היה מנין הטהורים נשלם למחצה אלא מפני הנשים וכשאתה כולל את הנשים עמהן נמצאו טהורים רוב וטמאים מיעוט מעיקרא סבר נשים בראשון חוב הוה הוו להו טמאין מיעוטא ומיעוטא מידחו לפסח שני ולפיכך הטעה אותן לעשות פסח שני ולבסוף סבר נשים בראשון רשות וכשאתה מוציא את הנשים מן הכלל נמצאו טמאים רוב ורוב לא מידחו לפסח שני ולפיכך ביקש רחמים על עצמו ונשים בראשון פלוגתא בפרק מי שהיה טמא או בדרך רחוקה:

גופא אמר שמואל כו' כמו שפירשנו. ואיבעיא לן עיברו את השנה ביום שלשים מהו אמר עולא אין מקדשין את החודש פי' רבינו שלמה זצ"ל אין מקדשין את החודש לומר מקודש הוא לאדר שני דכיון דראוי לקבעו ניסן קרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן אלא שתקי וכי מטי ריש ירחא אחרינא מקדשי' ליה לשם ניסן והאי פירושא תמיהא לן השתא נמי דשתקי על כרחך איקבע ליה לשם ניסן ואכתי קרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן ואיכא דמסיימי בה דהיינו טעמא דאין מקדשין את החודש דלא להוי ירחא באנפיה נפשיה כיון דראוי לקבעו ניסן איגלאי מילתא למפרע דמליל ל' איקבע ליה לשם ניסן אלא שתקינן ועבדינן ליה ירחא אריכא בר שתין יומין ופי' זה אינו כדאי לדקדק בו דלא אשכחן ירחא טפי מתלתין יומין והיכי תיסוק אדעתין דלעביד ירחא בר שתין יומין. ותו בהדיא תנן (ר"ה כד.) ר' אלעזר בר' צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים דאלמא מכי עבר יום שלשים ולא קדשוהו איקדש ליה ממילא ביום שלשים ואחד לשם חודש אחר. ויש מפרשין אמר עולא אין מקדשין את החודש ביום שלשים אלא למחר דאי מקדשי ליה ביום שלשים איגלאי מילתא דמאתמול ריש ירחא הוה וכיון דלא קבעוה מאתמול לשם אדר שני ממילא איקבע ליה לשם ניסן וכי עברוה לשתא למחר בניסן עברוה אלא מקדשי' ליה לירחא ביום שלשים ואחד כי היכי דלהוי יום שלשים מחודש שעבר אשתכח דכי עברוה לשתא בחודש שעבר הוא דעברוה. והאי פירושא ליתיה דקא מוקי לה לשמעתא דלא כהלכתא דגרסינן בראש השנה (שם) הלכה כר' אלעזר בר' צדוק דאמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים וכיון דלא קדשוה ביום שלשים תו לא מקדשי ליה. אלא מסתברא דהכי פירושא אין מקדשין את החודש כלל אלא עבדי ליה מעובר כי היכי דתיגלי מילתא דיום שלשים מאדר וכי הוה עברוה לשתא באדר הראשון עברוה: ואיבעיא לן קדשוהו ביום שלשים מאי אמר רבא בטל העיבור כדאמרינן דאיגלאי מילתא מאתמול דיום שלשים ראש חודש הוה וממילא איקבע לשם ניסן וכי עיברו את השנה בניסן עיברוה ר' נחמן אמר מעובר ומקודש דכי היכי דכי קדשוהו ביום שלשים דאיגלאי מילתא דמאתמול ריש ירחא הוה הכי נמי איגלאי מילתא דריש ירחא דאדר שני הוה. אמר ליה רבא לרב נחמן לדידך דאמרת מעובר ומקודש מכדי מפוריא לפסחא כמה הוו תלתין יומין ומפוריא דרשינן בהל' הפסח דשואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום שהרי עומד הכתוב בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. רשב"ג אומר שתי שבתות שהרי עומד בראש חודש ניסן ומזהיר על פסח ראשון דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים. מיהו אנן כרבנן עבדינן דאמרי שלשים יום וכי מטי ריש ירחא דניסן דהוא יום שלשים באדר ומרחקי' להו חד ירחא לא מהימני להו לשלוחי בית דין ואתו לזלזולי בחמץ אמר ליה מידע ידעי אינשי דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא לפי שהקיץ והחורף לפי חשבון תקופת החמה הן באין וכשרבו ימות החמה על ימות הלבנה יתר מדאי הרי האביב בא אחר הפסח ולכי מודעי' להו אפי' בתר אדר ראשון הימוני מהימני דאמרי חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד האידנא שפיר וסברי דלא צריכא עיבור וכיון דחזו דצריכא עיבור עברוה. ואי קשיא לרבא דמקשי ליה לרב נחמן דאמר מעובר ומקודש אדמקשי ליה לרב נחמן ליקשי ליה נמי לנפשיה דהא בין לרבא בין לרב נחמן בין לעולא היכא דלא קדשוה לירחא הויא מעוברת ואמאי ניחוש דילמא אתו לזלזולי בחמץ דהא מפוריא דרשינן בהלכות הפסח לא תקשי לך דלרבא לא קשיא ולא מידי דכיון דעבדינן היכירא דאין מקדשין את החודש מידע ידעי דלעיבורא לשתא הוא דעבוד כדפרשי' אבל לרב נחמן דאמר אע"פ שקדשוהו מעובר ומקודש אשתכח דליכא היכירא וכ"ש דמאן דחזו דקדשוה לירחא ביום שלשים סבר דלשם ניסן הוא דקדשוה דהא כי מקדשי ליה בי דינא לירחא מקודש בלחוד הוא דאמרי ולא צריכי לאדכוריה לשמא דירחא וכיון דליכא היכרא סמכי' להו אדרשא דדרשי להו מקמי הכי ולא מהימני להו לשלוחי בית דין ואתו לזלזולי בחמץ:

אמר רב יהודה אמר רב אין מעברין את השנה על התקופה אלא א"כ היתה תקופת חמוז חסרה מתשלום תשעים ואחד יום ושבע שעות וחלקים ורגעים כדי רובו של תשרי כלומר שתהא התקופה נמשכת עד רובו של תשרי. ויש לפרש אלא א"כ היתה תקופת תשרי חסרה מן החודש כדי רובו של חודש כלומר דאזיל רוב החודש ועדיין תקופה לא נפלה וחד טעמא הוא. וכמה רובו של חודש ששה עשר יום ותקופה חדשה נופלת בשבעה עשר יום מעברין אבל אם היתה תקופת תשרי נופלת בששה עשר אין מעברין דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר עשרים ואחד יום והתקופה נופלת בעשרים ושנים יום ושניהם מקרא אחד דרשו וחג האסיף תקופת השנה על כרחך בחג הסוכות קאי שהוא זמן אסיפת הפירות ומדכתיב וחג האסיף משמע נמי חג שמותר לאסוף דהיינו חולו של מועד שמותר לאסוף בזמן השדה דבר האבד ואמר קרא תקופת השנה כלומר יהא בתקופת השנה שהחג נופל בתוכה ועל כרחך בתקופת תשרי קאמר דאי בתקופת תמוז משנה שעברה היא ואין זו תקופת שנה זו שהדין נופל בתוכה. רבי יהודה סבר כוליה חג בעינן בתקופה חדשה וכיון שהתקופה חסרה מן החודש ששה עשר יום נמצאת התקופה נוטלת בשבעה עשר וכבר עבר מחולו של מועד יום אחד שתקופה ישנה והיינו יום טוב שני של גליות דמדאורייתא מחולו של מועד הוי ולפיכך מעברין כדי שידחו כל המועדות ונמצא כל החג נופל בתקופה חדשה. ור' יוסי סבר במקצת חג סגיא לן דלהוי בתקופה חדשה הילכך אין מעברין אלא א"כ היתה חסרה עשרים ואחד יום שנמצאת התקופה החדשה נופלת בשנים ועשרים יום דהיינו יום שמיני חג עצרת וכבר עבר חולו של מועד כולו בתקופה ישנה אבל אם היתה חסרה עשרים יום והתקופה נופלת בעשרים ואחד יום דהיינו יום ערבה אין מעברין דהא איכא חד יומא מחולו של מועד בתקופה חדשה:

גמרא א"ה ר"ש אומר אם כו' היינו ת"ק אמר רבא לכתחילה א"ב כו' למאי דבעי למימר דר"ש נמי אין מעברין לכתחילה קאמר אין להקשות דמדאמר ליה ר"י לר"ש הנח ליה"כ שטומאה הותרה בצבור א"כ ר"ש סבר דטומאה דחויה בצבור וא"כ:

אית לן למימר דמעברין אף לכתחילה דכל כמה דאפשר לאהדורי לעשות בטהרה מהדרינן די"ל דר"ש נמי [א] ס"ל טומאה הותרה בצבור אלא דמ"מ צריך ציץ לרצות ובהך סברא פליג אדרבי יהודה וק"ל:

שם עיברוה מאי אמר עולא כו' קידשו מאי כו' רב נחמן אמר מעובר כו' נראה מפירש"י הא דאמר עולא אין מקדשין אבל מעובר הוה בדיעבד אלא דשתקי וכי מטי ריש כו' כפירש"י וקבעי קדשו לשם אדר מאי דגרע טפי משתיקה וקאמר רבא בטל העיבור ור"נ אמר דהוה נמי מעובר כו' וקשה לרב נחמן דבכל גוונא הוה מעובר בדיעבד א"כ לר"ש מפני מה בקש חזקיהו רחמים דמשמע שאכלו הפסח שלא כדין ואי הוה מעובר בדיעבד א"כ כדין אכלו אותו כדמוכח מדברי ר"י דמייתי ראיה לדבריו דאינה מעובר אפילו בדיעבד מחזקיהו דבקש רחמים ואפשר לומר שמזה דקדק רש"י לפרש לעיל לר"ש דהך דחזקיהו דעיבר ניסן בניסן היינו אחר שקידשו לשם ניסן דאז אפי' בדיעבד אינה מעוברת לכ"ע ודו"ק:

תוס' בד"ה ונשים משלימות כו' וה"מ לשנוי דלבסוף סבר נשים בראשון חובה כו' עכ"ל וע"ש בתוס' שכתבו ליישב זה ואין להקשות אמאי לא קאמר שהיו באמת ישראל מחצה על מחצה בימי חזקיהו ומעיקרא הוה סבר כלישנא קמא דרב כהנא דטהורים עושים את הראשון וטמאים עושים את השני ולבסוף סבר כרב דהללו עושין לעצמן כו' או כלישנא בתרא דרב כהנא דטהורין עושין כו' די"ל דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמא הכי דנראה דוחק לומר שהיו ישראל מצומצמין מחצה על מחצה והתוס' שהקשו ואי כלישנא קמא דרב ל"ל עדיפות כו' היינו דלא היה לו להזכיר עדיפות כיון דבמשלימות סגי בין שהיו עדיפות ובין שלא היו עדיפות ועוי"ל דאע"ג דאיכא תנאי הכא דפליגי אדר"ש ב"י מפני מה שהיה מבקש רחמים מ"מ רב כהנא דאמורא היה וס"ל בלישנא קמא דקושטא הכי הוא דטמאים עושים את השני היאך מתוקמא מילתיה דר"ש בן יהודה ודו"ק:

גמרא כי התפלל חזקיהו עליהם כו' א"ה רבי שמעון אומר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה צין מרצה כו' מצחו מרצה הס"ד:

בד"ה מחצה לאו כו' ופלוגתא בפרק האשה דאיכא כו' רשות וחזקיה כו' מצטרפי והוי כו' והד"א כ"ג:

בד"ה אין מקדשין כו' אלא שתקי וכי מטי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כ"ג כו' משאר קרבנות לא מצי למידק כו'. נ"ב פירוש משאר קרבנות שמקריב הכהן הדיוט ואירע בו טומאה מי מרצה על טומאה שנעשה בו אלא בודאי דציץ של כה"ג אפילו מונח בקופסא מרצה ומשני שהציץ היה לעולם על מצחו של כה"ג אפי' שלא בשעת עבודה שלו א"כ אין לחוש בשאר קרבנות כו':

גמרא שהשיא א"י לעשות פסח שני. ק"ק לפ"ז מאי דכתיב שם וישחטו הפסח בי"ד לחדש השני וגו' ויעשו בני ישראל כו' את חג המצות שבעת ימים. הלא פסח שני אינו אלא לילה אחת:

שם אלא חסורי מיחסרא כו'. עיין בש"א תשובה ל"ח פירוש נכון בסוגיא זו:

שם עיברוה מאי אמר עולא א"מ אה"ח. עפירש"י. ולכאורה סותר למה שפי' לעיל (י ב) בד"ה חישוב דעיבור. וגם ומקודש שבדברי ר"נ הוא אך למותר. ולעד"נ דקידוש נקרא אם מקדשין ביום ל' כמבואר בר"ה (כ) א"ר כו' כאן לקדשו ע"ש פירש"י ובכל הסוגיא (ונ"ל משום דקי"ל כראב"צ דאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שם כ"ד ונכון בעז"ה) ולפ"ז יהיה המכוון כאן דאם עברו אה"ח ביום ל' אין מקדשין אותו לעשותו ר"ח אדר הב' דא"כ היה ראוי לעשותו ג"כ ר"ח ניסן אם לא עברוה וקרינן ביה זה ניסן ואין אחר ניסן אבל אם יעברו אה"ח ולא יקבעו ר"ח אדר הב' עד מחרתו לא נראה כ"כ יום אתמול לעשותו ר"ח ניסן וכ"נ שפירש הרמב"ם בחבורו. רק מה שפסק שם דאף לכתחלה מקדשין צריך עיון דהא גם ר"נ לא פי' אלא בדיעבד. ודע שנראה להגיה אמר רבה בטל העבור תחת רבא:

בגמרא היינו ת"ק: המהרש"א הקשה לס"ד דמקשן דר"ש דס"ל אין מעברין אמאי הרי ס"ל טומאה דחויא בצבור. ותירץ די"ל דר"ש ס"ל טומאה הותרה בצבור ע"ש ודבריו תמוהים דבפסחים (דף ע"ז ע"א) אמרינן בפירוש דר"ש ס"ל טומאה דחויא הוא בצבור. אכן לענ"ד מלבד מה שי"ל בישוב קושיתו דהגמרא בלא"ה פריך שפיר דהיינו ת"ק יש לומר ג"כ דממה דפשיטא להגמרא מדס"ל ר' יהודה מעברין ס"ל טומאה דחויא היא בצבור אכתי לא מוכח דנימא ג"כ איפכא דמ"ד דס"ל טומאה דחויא ס"ל ג"כ דמעברין על הטומאה די"ל דיותר קשה לעבר ולדחות כל המועדות מלהקריב פסח בטומאה אף שטומאה דחויא בצבור ולא הותרה:

בתוספת ד"ה שטומאה. וחגיגה דקרבן צבור הם: מה שקראו התוס' לחגיגה קרבן צבור הוא עפ"י הגמרא פסחים (דף ע') וכבר העירו התוס' שם על הסתירה דבחגיגה (דף ו') קרו ליה קרבן יחיד ואין להקשות הרי מה דקרי לחגיגה קרבן צבור היינו משום דאתי בכינופיא כמ"ש התוס' שם וא"כ איך כתבו דפסח קרבן יחיד הוא הרי ג"כ אתי בכינופיא די"ל דכוונתם על פסח שני דלא אתי בכינופיא כדאמרינן ביומא (דף נ"א) אבל ק"ק איך כתבו דדוחין שבת וטומאה הרי פסח שני לא דחה טומאה וצ"ל דהך וטומאה לא קאי רק אפר וחביתין:

ד"ה ונשים. וה"מ לשנויי: דבריהם צריכים ביאור דאם היה טענת חזקיה שדבר בתחלה נשים בראשון א"כ לא צרפם לטהורים והיו טמאים הרוב. וע"כ דהורה להם שכולם יעשו פסח ראשון בטומאה וא"כ איך אפשר לאוקמיה בזה מה שאמר ר"ש שטעה על שהשיא את ישראל לעשות פסח שני. ולכאורה היה אפשר לפרש דבריהם דהוי מצי לאוקמיה שהיו הנשים משלימות לטמאים ועודפות עליהם ומעיקרא סבר נשים בראשון רשות ולא צרפם לטמאים והיו הטהורים רוב ודחה הטמאים לפסח שני ולבסוף סבר נשים בראשון חובה והיה לו לצרפם על המיעוט טמאים והיה להם לעשות פסח ראשון בטומאה ובזה לכל האוקימתות אתי שפיר. אבל לפ"ז לא מובן מה שכתבו התוס' בפסחים (דף ע"ט ע"ב) בישוב קושיא זו דניחא ליה לאוקמא שגם מה שלא עשו הראשון היה שלא כדין ע"ש והרי לפי אוקימתא זו ג"כ מה שלא עשו הראשון היה שלא כדין שהרי עם הנשים היו רובן טמאים והיה להם לעשות הראשון עם רוב הנשים בטומאה ועיין מה שכתבתי בזה בשו"ת בנין ציון (סי' קפ"ד):

בתוספת ד"ה מכדי. הוי מצי לאקשויי: ונלע"ד לתרץ דודאי אמתניתן דשם לא היה יכול להקשות דלמה לא יאמינו הגולה לשלוחים הא גם הם יודעים שמדינא מעברין עד כ"ט אדר ואף שכבר התחילו לדרוש בה' פסח מה בכך כשהתחילו לדרוש עדיין לא היו יודעים דמעובר. אבל לר"נ דאמר דבעבר ועברו ביום ל' ג"כ מעובר מקשה שפיר דזה לא יאמינו בגולה שעברו הב"ד על הדין שלא לעבר ביום ל' והם עברו וע"ז מתרץ דאמרינן דלא עלה לב"ד החשבון עד יום ל' ולכך הוצרכו לעבר גם ביום ל' דזה הוי כדיעבד. ולכן רבא לר"נ רק אמימרא דעולא פריך ולא אמתניתן דעדיות:

גמ'. אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיבורה מעוברת רבי יהודה אומר אינה מעוברת.
יש לעיין בביאור המחלוקת בין הת"ק לר"י, ועיין ברש"י (ד"ה רבי יהודה אומר) שכתב וז"ל לפי שהטומאה היתר היא בציבור ושלא לצורך עיברוה עכ"ל. ויתכן לומר דת"ק ס"ל דחל דין עיבור מפני הטומאה משום דקיי"ל אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין, ומעיקר הדין ת"ק נמי סובר דטומאה הותרה בציבור ואין צורך לעבר את השנה והוי עיבור בטעות, אלא דחל העיבור משום דקיי"ל אתם אפילו מוטעין. ואילו רבי יהודה סובר דאתם אפילו מוטעין הוי הלכה בקידוש החדש בלבד (וכן פירש הצל"ח ברכות דף סג:). אמנם עיין בספרא פרשת אמור (פ"ט הל' ג') דקיי"ל אתם אפילו מוטעין אף לגבי עיבור השנה, והרי בגמ' לקמן (דף פו.) אמרינן דסתם ספרא אליבא דרבי יהודה, וצ"ע א"כ מ"ט דר"י חולק על הת"ק וס"ל שאם עיברו את השנה מפני הטומאה שאינה מעוברת (וכן הקשה המנחת חינוך מצוה ד' אות כ"ד).
וי"ל דר"י סובר דהא דקיי"ל אתם ואפילו מוטעין בקדה"ח היינו משום דאע"פ שהיה טעות בחישוב מ"מ את עצם מעשה הקידוש שפיר נעשה, דלא היתה טעות במעשה הקידוש. כי בקידוש החדש עצם מעשה הקידוש הוי אמירה בעלמא דמקודש מקודש, ואין ב"ד צריכים לומר מקודש החודש ע"פ ראייה זו, ולכן עצם מעשה הקידוש שפיר נעשה וחל גם כשהיתה טעות בחשבון. ונראה דשאני עיבור השנה לגבי זה מקידוש החדש, דבעיבור השנה החשבונות וטעמי העיבור הויין חלק מעצם מעשה העיבור, משא"כ בקדה"ח שהחישוב אינו חלק מעצם מעשה הקידוש. ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' קדה"ח הי"ט) וז"ל כשמעברין ב"ד את השנה כותבין איגרות לכל המקומות הרחוקים ומודיעים אותה שעיברוה ומפני מה עיבורה וכו' עכ"ל. ומבואר ברמב"ם דגילוי הטעם מפני מה החליטו ב"ד לעבר את השנה הוי חלק מעצם מעשה העיבור. וה"ה בדין סעד אליבא דהרמב"ם דהסעד הוי חלק מעצם הטעמים לעבר את השנה. ונראה דבקדה"ח אמרינן דחל קידוש אפילו בטעות דאתם אפילו מוטעין משום דעצם מעשה הקידוש נעשה כהוגן ובשלימות אפילו אם החשבונות היו בטעות כי החשבונות לא היו בפירוש חלק מעצם מעשה קידוש החדש באמרם מקודש מקודש. משא"כ בעיבור השנה דהטעם הוי חלק מעצם מעשה העיבור בזה אין אומרים אתם אפילו מוטעין. ורק באופן שאין הטעם חלק ממעשה העיבור אזי אם נתברר שהטעם היה בטעות אמרינן אתם אפילו מוטעין, וחל העיבור מכיון דעצם מעשה העיבור נעשה כהוגן ובשלימות. ולהיפך בקדה"ח אילו ב"ד יאמרו במפורש בשעת מעשה הקידוש הטעם שהוא טעות אזי היה הקידוש שלהם בטעות בטל. וי"ל דאליבא דר' יהודה דס"ל טומאה הותרה בציבור אם עיברו את השנה מפני הטומאה אזי יש טעות בעצם מעשה העיבור, שהרי חייבים להזכיר את טעם העיבור במעשה העיבור ואי ס"ל טומאה הותרה בציבור א"צ לעבר את השנה, ונמצא שעצם העיבור היה בטעות, ולכן אין השנה מעוברת. ודוקא באופן שעיברו את השנה ולא הזכירו את הטעם באגרתם כחלק ממעשה העיבור אזי חל דין אתם אפילו מוטעין בעיבור שנה, שהרי אז מעשה העיבור נעשה בשלימות ובדעת גמורה אלא שרק הטעם היה בטעות אך זה היה בנפרד מעצם מעשה העיבור.
ולפי"ז נראה דאין לפרש דהת"ק נמי סובר דטומאה הותרה בציבור אלא דס"ל דחל העיבור מדין אתם אפילו מוטעין, דהרי נתבאר דהיכא דהטעם הוי חלק ממעשה העיבור אזי אין אומרים אתם אפילו מוטעין. וי"ל דהת"ק סובר דטומאה דחויה בציבור (ודלא כהצל"ח), ומשו"ה ס"ל דלא הוי טעות במעשה העיבור, דמכיון דס"ל טומאה דחויה בציבור על כן כשעיברו את השנה מפני הטומאה לא הוי עיבור בטעות דעיברו את השנה כדי שלא להקריב את הקרבן בטומאה. אמנם ס"ל דאין מעברין לכתחילה מפני הטומאה מכיון דקיי"ל דטומאה דחויה בציבור לא היה צורך לכתחילה לעבר את השנה מפני הטומאה דהא דחויה היא. ונראה דהביאור בזה הוא דאע"פ דבדחייה דעלמא משתדלין לקיים את שניהם ולא לסמוך על הדחייה לכתחילה אמנם היינו רק כשיש בפנינו שתי אפשריות, או לעשות הדחייה או לסבב ולעשות באופן שלא נצטרך לסמוך על הדחייה, דאזי חייבין לסבב ולא לסמוך על הדחייה. אמנם כ"ז כשיש שתי האפשריות לפנינו וכגון דיש כהנים טהורים לפנינו, אך אם אין בפנינו עצה בשעת מעשה ההקרבה שלא לדחות אזי אין חיוב לעשות לפני הזמן כל מה דאפשר כדי שלא לסמוך על הדחייה לבסוף, דסוכ"ס טומאה דחויה בציבור. ומשו"ה א"צ לכתחילה לעבר את השנה כדי שלא לבוא אח"כ לסמוך על הדין שטומאה דחויה בציבור, ומשו"ה א"צ לעבר את השנה לכתחילה מפני הטומאה, אבל בדיעבד אם עיברוה מפני הטומאה הריהי מעוברת, דמיקרי צורך קצת ולא הוי עיבור בטעות.¹¹¹
אמנם עיין בחידושי הר"ן (דף יא. ד"ה אין מעברין) שכתב בשם הרמב"ן דחל דין אתם אפילו מוטעין בין בקדה"ח ובין בעיבור השנה (וכדאיתא בספרא). ונראה דהרמב"ן אזיל לשיטתו (בהשגות לספה"מ מ"ע קנ"ג) דס"ל שאין מקדשים את החדש בזה"ז עפ"י חשבון והא דחל קידוש האידנא הוא משום דרבי הלל קידש עפ"י הראיות העתידיות. ואע"פ דקיי"ל דאין מעברין את השנה לפני ר"ה ה"מ לכתחילה אבל בדיעבד חל העיבור משום דקיי"ל אתם אפילו מוטעין. והלל הנשיא וב"ד היו מוכרחים לעבר את השנה לפני השנים הבאות וחל העיבור מדין אתם אפילו מועטים. ומוכח דס"ל דהך כלל חל נמי לגבי עיבור השנה ולא רק לגבי קדה"ח, דעיבור השנה בזה"ז מיוסד על הך דינא דאתם אפילו מוטעין, והא דר' יהודה ס"ל דעיבורה מפני הטומאה אינה מעוברת כתב הר"ן שהוא משום גזירה דרבנן כדי שלא יבואו להרהר על טומאה בציבור דס"ל לר"י דטומאה הותרה בציבור, (עיין בחידושי הר"ן דף יב: ד"ה ר"י אומר אינו מעוברת).
גמ'. גופא אמר שמואל אין מעברין את השנה ביום שלושים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן. עיברוה מאי אמר עולא אין מקדשים את החדש, קידשו מאי אמר רבא בטל העיבור, רב נחמן אמר מעובר ומקודש.
עיין ברש"י (ד"ה אין מקדשין את החודש) וז"ל לומר מקודש הוא לאדר השני, דכיון דראוי לקבוע ניסן קרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן, אלא שתקי וכי מטי ריש ירחא אחרינא מקדשי ליה לניסן עכ"ל. וכתב היד רמה (ד"ה גופא) וז"ל והאי פירושא תמיהא לן השתא נמי דשתקי על כרחך איקבע ליה לשם ניסן ואכתי קרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן, ואיכא דמסיימי בה דהיינו טעמא דאין מקדשין את החודש דלא להוי ירחא באנפיה נפשיה כיון דראוי לקבעו ניסן איגלאי מילתא למפרע דמליל ל' איקבע ליה לשם ניסן אלא שתקינן ועבדינן ליה ירחא אריכא בר שתין יומין, ופי' זה אינו כדאי לדקדק בו דלא אשכחן ירחא טפי מתלתין יומין והיכי תיסוק אדעתין דלעביד ירחא בר שתין יומין. ותו בהדיא תנן (ר"ה כד א) ר' אלעזר בר' צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים דאלמא מכי עבר יום שלשים ולא קדשוהו איקדש ליה ממילא ביום שלשים ואחד לשם חודש אחר עכ"ל. ומבואר דהיד רמה נקט לפי "האיכא דמסיימי" דרש"י סובר דב"ד שותקים ומקדשים את ניסן לאחר ששים יום, דאזי חל חודש ארוך של אדר לס' יום, ולאחר ששים יום ב"ד מקדשין את ניסן וממילא חל חלות עיבור השנה. אך היד רמה תמה על זה דלא מצינו חודש יותר מל' יום, ועוד הקשה דמה מהני שישתקו הב"ד עד ששים יום כדי לקדש ניסן, והרי קיי"ל דאם ב"ד לא קידשו את יום ל' אזי יום ל"א נתקדש ממילא כר"ח דקידשוה שמים, וא"כ כבר נתקדש יום ל"א כר"ח ניסן. ומכח קושיות אלו דחה היד רמה את פירושו של רש"י בסוגיין. ולכאורה יש ליישב דלפי "האיכא דמסיימי" רש"י סובר דבדרך כלל ב"ד מעברין את השנה ע"י שמקדשים וקובעים ר"ח לשם חודש אדר שני, ומוסיפים חודש לשנה וכך נעשתה השנה לשנה מעוברת. אך כאן חידש שמואל (אליבא דרב נחמן) דחל חלות עיבור השנה ממילא, עי"ז שב"ד שותקים, ולא קידשו את חדש ניסן עד לאחר ס' יום, דלא בעינן שב"ד יוסיפו חודש נוסף של אדר שני לשנה כדי שתחול חלות שם שנה מעוברת, אלא דעיבור השנה חל ממילא מחמת הוספת ימים לשנה ע"י שתיקת ב"ד. אך עדיין צ"ע בקושיות היד רמה על רש"י, דהיכן מצינו חודש יותר מל' יום, ועוד דלמ"ד דנתקדש ממילא יום ל"א מן השמים לכאורה כבר חל שם ראש חודש ניסן על יום ל"א. ואולי יתכן לומר דס"ל לרש"י (אליבא ד"האיכא דמסיימי" שביד רמה) דלאחר ס' יום כשב"ד מקדשים ר"ח ניסן אזי חל למפרע חלות שם אדר ב' על השלושים יום שב"ד הוסיפו לשנה ע"י שתיקתם, וחל חלות עיבור השנה למפרע, דלמפרע חל חלות שם אדר ראשון וחלות שם חודש של אדר שני על הימים שהוסיפו. אמנם עצם מעשה העיבור חל ע"י שב"ד הוסיפו ימים לשנה בשתיקתם ולא ע"י קביעת חלות שם חודש אדר שני ביום ל"א. אמנם לפי"ז צ"ע מה עשו לגבי מצוות פורים ופסח, האם קיימו אותם בחודש הראשון או בימים שניתוספו, ושיטת רש"י צ"ע.¹¹²
ועוד כתב היד רמה שם וז"ל ויש מפרשין אמר עולא אין מקדשין את החודש ביום שלשים אלא למחר, דאי מקדשי ליה ביום שלשים איגלאי מילתא דמאתמול ריש ירחא הוה, וכיון דלא קבעוה מאתמול לשם אדר שני ממילא איקבע ליה לשם ניסן וכי עברוה לשתא למחר בניסן עברוה אלא מקדשי' ליה לירחא ביום שלשים ואחד כי היכי דלהוי יום שלשים מחודש שעבר, אשתכח דכי עברוה לשתא בחודש שעבר הוא דעברוה¹¹³. והאי פירושא ליתיה דקא מוקי לה לשמעתא דלא כהלכתא דגרסינן בראש השנה (שם) הלכה כר' אלעזר בר' צדוק דאמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים וכיון דלא קדשוה ביום שלשים תו לא מקדשי ליה. אלא מסתברא דהכי פירושא אין מקדשין את החודש כלל אלא עבדי ליה מעובר כי היכי דתיגלי מילתא דיום שלשים מאדר וכי הוה עברוה לשתא באדר הראשון עברוה עכ"ל.
ב
עיין ביד רמה (ד"ה ואיבעיא לן קדשוהו ביום שלשים מאי אמר רבא בטל העיבור) וז"ל כדאמרינן דאיגלאי מילתא מאתמול דיום שלשים ראש חודש הוה וממילא איקבע לשם ניסן וכי עיברו את השנה בניסן עיברוה ר' נחמן אמר מעובר ומקודש דכי היכי דכי קדשוהו ביום שלשים דאיגלאי מילתא דמאתמול ריש ירחא הוה הכי נמי איגלאי מילתא דריש ירחא דאדר שני הוה עכ"ל. ומוכח דס"ל דכשמקדשים את החדש חל הקידוש למפרע על כל היום ואף תחילת היום לפני שקידשוהו הוי ראש חדש, דכל היום נעשה ר"ח למפרע. ויש להביא ראיה לזה דחל קדה"ח למפרע וכל היום נעשה ר"ח מהגמ' בר"ה (דף ל:) שאם באו העדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש, ופרש"י (בד"ה נוהגים) וז"ל בר"ה קאי דמשחשכה ליל עשרים ותשעה נהגו בו קודש שמא יבאו עדים מחר ויקדשוה ב"ד ונמצא שהלילה הזה ליל יו"ט הוא וכו' עכ"ל. ומוכח דאם באו עדים וקדשו את החדש שכל היום נעשה למפרע ר"ח, וממילא הוי נמי יו"ט של ראש השנה.
אולם לפי"ז צ"ב ביסוד המחלוקת שבין רבא ורב נחמן האם הוי ר"ח ניסן או אדר שני. וי"ל דר"נ סובר דכי היכי דבקדה"ח חל הקידוש למפרע על כל היום ה"נ לגבי עיבור השנה חל העיבור למפרע על כל השנה, דדחוק לומר דחלק מן השנה הוי שנה פשוטה וחלק מהשנה הוי שנה מעוברת, אלא חלות העיבור חל למפרע על כל השנה, ונמצא שכל השנה היא שנה מעוברת, ולכן מהני בדיעבד כשקדשוה ועיברוה ביום ל' דכשקדשו את החדש כבר היתה השנה מעוברת מראש השנה, וחל קדה"ח דאדר שני ולא של ר"ח ניסן. ואילו רבא סובר דבטל העיבור דס"ל שאין העיבור חל למפרע על כל השנה, אלא דחל רק מכאן ולהבא. ונמצא למפרע דקידש ר"ח ניסן ולכן העיבור בטל דאין לעבר השנה אחרי ר"ח ניסן. אמנם צ"ע בזה דאי ר"נ ס"ל דחל העיבור למפרע א"כ אמאי אין מעברין לכתחילה ביום ל' של אדר.¹¹⁴
ולכאורה יתכן לומר דיש נפ"מ האם חל העיבור למפרע על כל השנה היכא דקראו את המגילה באדר ראשון ואח"כ נתעברה השנה האם צריכים לקרותה שוב באדר ב', דאי נימא דחל העיבור למפרע על כל השנה אזי קוראין אותה שוב באדר ב' דנתברר דקראוה לפני זמנה. אבל אי נימא דחל העיבור רק מכאן ולהבא אזי יתכן לומר דאין חוזרין וקוראין את המגילה דכבר קראוה בזמנה בפורים, ויצאו יד"ח. (ועיין בגמ' מגילה דף ו: דנחלקו התנאים בזה)
¹¹¹ ועיין בגמ' יומא דף ו: דמהדרינן על כהנים טהורים מבית אב אחר דלפנינו הויין ולא על כהנים ממשמר אחר דאינם לפנינו. ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' ביאת מקדש הי"ד,
¹¹² ועיין בחידושי ר' שמואל (סימן י' אות ג') ובשיעורי ר' שמואל (דף יב: אות קנ"ו) שביאר את שיטת רש"י אליבא ד"האיכא דמסיימי", דס"ל דאפילו לפי ראבר"צ דיום ל"א נתקדש ממילא מן השמים מ"מ בעינן שב"ד יקבעו את ר"ח כדי שיחול חלות דין ראש חודש, (כדביאר המנחת חינוך במצוה ד' אות ב'), ואי לא קבעו את ר"ח לא חל חלות שם ראש חודש, אלא החודש נמשך, ועפי"ז יש לבאר את שיטת הריטב"א בחולין (דף קא: ד"ה אלא אמר רבא גזירה הוי), דאיתא בגמ' (חולין קא:) "שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משום דרבי יוחנן לדברי רבי יוסי הגלילי וכו' שגג בשבת והזיד ביום הכפורים חייב, הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים פטור. מאי טעמא וכו' אלא אמר רבא, שמדא הוה, ושלחו מתם דיומא דכפורי דהא שתא שבתא הוא", ופרש"י (בד"ה אלא אמר רבא, וד"ה שלחו מתם) וז"ל אלא שמדא הוה וגזרו שלא לעשות יום הכפורים, ושלחו מתם יום הכפורים דהאידנא שבתא הוא עשו יום הכפורים בשבת אף על פי שאינו חל להיות בו כדי שלא תשתכח תורת יוה"כ והאויבים לא יבינו בו משום דבכל שבת נמי לא עבדי מלאכה ואההוא יוה"כ קאמר רב יצחק דאם שגג בו והזיד בשבת פטור דהא לאו יום הכפורים הוא ואין שגגתו שגגה. וכתב הריטב"א (שם ד"ה אלא אמר רבא) וז"ל והקשו בתוספות היאך אפשר שבטלו יוה"כ בשעת גזירה הא בשעת גזירה אפילו אערקתא וז"ל והקשו בתוספות היאך אפשר שבטלו יוה"כ בשעת גזירה הא בשעת גזירה אפילו אערקתא דמסני יהרג ואל יעבור, וכו'. ונראה לי דהא לא קשיא דקידוש חדשים דבית דין עשה הוא ועל עשה יעבור ואל יהרג וכו' ואפשר דהכי גזרו אומות העולם לבית דין שלא לקדשו דאין כאן יום הכיפורים עכ"ל. ומבואר דהריטב"א ס"ל דכיון שלא קידשו ב"ד את החודש לא היה ר"ח, ולא נעשה תשרי וממילא לא נהג יוהכ"פ. ובפשוטו מבארים דהריטב"א כ"כ אפילו אליבא דהלכתא דקי"ל כראב"צ דשלא בזמנו אין מקדשין אותו, ומשום דס"ל להריטב"א דמ"מ קביעה ע"י ב"ד מיהא בעי (כדכתב המנחת חינוך), והקביעה היא לעיכובא. וי"ל דה"איכא דמסיימי" ס"ל כדעת הריטב"א, וזהו שכתבו דאי שתקי ולא מקדשי אפילו ביום ל"א הו"ל ירחא אריכא דששים יום, דכיון שלא יחול ר"ח ניסן הרי ממילא ימשיכו לקרוא לזה אדר עכת"ד. אך יש להעיר דלפי"ז לכאורה יוצא שקיימו את מצוות פורים בי"ד וט"ו של אדר ראשון, ולא נהגו מצוות פסח עד לאחר שקידשו את ניסן וחל חודש אדר א' לששים יום. אמנם זה תימא לומר דחל חודש לששים יום, וכדהקשה היד רמה. ואולי יתכן לפרש את דברי רש"י באופן אחר, דכבר ביאר רבינו זצ"ל כמה פעמים בשיעורים (עיין לעיל דף י: בענין קידוש החדש ועיבור השנה ע"י סנהדרין הגדול), דכלל ישראל הם הבעלים על קדה"ח ועיבור השנה, וב"ד הגדול הם פועלים עבור כלל ישראל, שדעתם מהווה דעת של כלל ישראל, אך מעיקר הדין הכח לקדש החדשים ולעבר את השנים נמסר לכלל ישראל. ויתכן דהיכא שב"ד החליטו לעבר את השנה ביום ל' של אדר, מאחר שאין ב"ד יכולים לקדש את החודש ולעבר השנה הואיל וראוי לקבעו ניסן, א"כ ב"ד שותקין ולא מקדשים ר"ח אדר שני בעצמם, אך הם מורים לכלל ישראל לנהוג את מצוות פורים בימים שנתוספו, וע"י הנהגת כלל ישראל חל חלות שם אדר שני על החודש, מבלי קידוש וקביעות של ב"ד. באופן שחל חלות שם חודש אדר ראשון ל' יום וביום ל"א חל חלות שם חודש אדר ב' ע"י הנהגת כלל ישראל. ולפי"ז מתורץ קושיות היד רמה על רש"י.
¹¹³ וכ"כ בתוספות הרא"ש וז"ל עברוה מאי אמר עולא אין מקדשין את החדש. פי' ריצב"א אין מקדשין החדש בו ביום אלא ממתינין עד למחר ומקדשין אותו לשם אדר, שאם יקדשוהו היום לשם אדר יאמרו העולם ביום ל' שהיה ראוי לקובעו ניסן עברו השנה, אבל כשיקדשוה ביום ל"א יאמרו יום ל' לא היה ראוי לקובעו ניסן כי לא נראית הלבנה ויפה עברו השנה. ועיין ברבינו יונה (ד"ה עיבורה מאי) וז"ל אמר עולא אין מקדשין וכתב רש"י ז"ל לומר מקודש הוא לאדר השני, דכיון דראוי לקבוע ניסן קרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן, אלא שתקי וכי מטי ריש ירחא אחרינא מקדשי ליה לניסן, זה כתב רש"י ז"ל. ואינו נראה מזה דמה תקנה יש בשתיקה זה למה עשו חדש אחר ניסן לבד מאותו הראוי. ונראה כפירוש התוס' ז"ל שפירשו עיברוה מאי אמר עולא אין מקדשין אותו כלומר שותקין כל אותו יום שאין אומרים מקודש החדש ויהא חדש אדר מעובר ולמחר מקדשין אותו משום אדר ב' אז ממילא יהיה מקודש כיון שהם עיברו את השנה, וכיון שעושים כן לא קרינן ביה הואיל וראוי לקבוע ניסן שהרי אנן אין ראוי לקבעו שהרי חדש מעובר הוא אבל אם קדשו לשום אדר שני וגלו דעתם שיום מחדש שיבא הוא וקרינן ביה זה ניסן ואין אחר ניסן עכ"ל.
¹¹⁴ ואולי י"ל שהוא גזירה דלמא יקדשו ר"ח ניסן בראשונה ואח"כ יעברו לשנה ושוב יקדש לאדר שני, וזה בטל לכו"ע, דאחרי שכבר קידשו ניסן א"א שוב לעבר את השנה, ומשו"ה אפילו לא קדשו עדיין את החדש לא כניסן ולא כאדר אסור לעברו מדרבנן.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.