סנהדרין טו ע"א

דף טו - א

האומר: ערך כלי זה, עלי! - נותן דמיו, את דמי שווי הכלי להקדש, לפי שחלה על הכלי קדושה לדמיו, ולכן צריך שיהיו שלשה שמאים כדי להעריך את דמי שוויו, ויתן אותם להקדש.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא? הרי אין בדבריו כלל לשון התחייבות להקדש של "דמים", אלא רק התחייבות של "ערכין", שהוא ערך קבוע, כפי שקבעה התורה בפרשת ערכים. והרי אין נוהג דין "ערכין" בכלי כלל, לפי שמושגי ערכין נאמרו רק בערכי אדם [לפי גילו של האדם, ולפי מינו, איש או אשה], ולא נאמר כל מושג של "ערך" לגבי כלים או בהמות. ^[1]

אלא, כיון שאדם יודע שאין מושג של "ערך" לכלי, וכיון שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, לכן ברור לנו שהוא גמר ואמר לשם דמים, שכוונתו בלשון הזאת להתחייב בדמי שוויות הכלי להקדש, וחלה קדושת דמים על הכלי, לדמיו.

אלא שמקשה הגמרא על ביאור זה, לפי שהוא אינו מתאים בלשון המשנה.

האי, וכי דבר זה, לפי הפירוש שאמרת עתה, הוא המשמעות של "ערכין המטלטלין", שאמר התנא!? והרי לפי דבריך, "ערכין של מטלטלין", מיבעיא ליה, כך היה צריך התנא לומר! כי "ערכין המטלטלין", משמעותם היא, שהערכין של מיטלטלין, מהו דינם. ואילו לפי הפירוש שאמרת, בא התנא לומר שיש ערך למטלטלין! ומתרצת הגמרא:

תני, שנה ותקן את לשון המשנה כך: ערכין של מטלטלין.

עוד ביאור מביאה הגמרא:

רב חסדא אמר בשם אבימי: משנתנו מדברת במתפיס מטלטלין לערכין. שאומר "ערכי עלי", או "ערך פלוני עלי", ונתחייב לתת להקדש את הסכום הקצוב בתורה לפי גילו. ורוצה לתת מטלטלין במקום דמים, ואומר: הרי אלו הכלים, קדושים לתשלום חוב הערכין שהתחייבתי! וחלה עליהם קדושה. ^[2] ועתה רוצה לפדותם מהקדש, ולתת מעות תמורתם, ולפיכך צריך שלשה שמאים, כדי לשום את ערך הכלים.

ומקשה הגמרא, שגם זה אינו מתאים בלשון המשנה.

וכי האי, דבר זה שאמרת, נכלל במשמעות של "ערכין המטלטלין", שאמר התנא במשנה!? הלא "מטלטלין של ערכין" מיבעיא ליה, כך היה צריך התנא לשנות, אם כוונתו היא למה שאמרת.

ומתרצת הגמרא:

תני, שנה את המשנה: מטלטלין של ערכין.

ומביאה הגמרא עוד ביאור: רבי אבהו אמר: המשנה מדברת באומר "ערכי עלי", ואין לו לשלם להקדש, ובא כהן הגזבר לגבות ממנו, לקחת ממנו משכון, אז הדין הוא, שאם הגזבר ממשכן ממנו מטלטלין, יש לשום את ערכם בשלשה, ואם ממשכן ממנו קרקעות - יש לשום אותם בעשרה.

ולפי רבי אבהו, כך הוא פירוש המשנה: ערכין של אדם, שאין בידו לשלם, ובא הגזבר למשכן את ממונו, צריך לשום את ערך המשכון בשלשה שמאים.

אלא שקשה על ביאור זה:

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: בשלמא לפירוש רב גידל, וכן לפירוש רב חסדא, שהתנא מדבר גבי לאפוקי מהקדש, לפדות ולקנות מהקדש, מובן שבעינן, יש צורך בשלשה שמאים, כדי שלא ישלם להקדש פחות משוויו.

אלא לפירוש רבי אבהו, שמדובר במי שבא לעיולי, להכניס [את המשכון] להקדש - שלשה למה לי!? מהו החשש!? והרי אדרבה, הקדש ירוויח אם ישומו את הכלים רק על ידי שמאי אחד, כי הוא ישום אותם בפחות משווים, ויזכה הקדש בכלים ששווים יותר.

אמר ליה רבינא לרב אחא: סברא היא, שאם רק שמאי אחד ישום את הכלים, אפשר לו לטעות גם לצד השני, ולהפסיד בכך את ההקדש. כי מה לי עיולי, מה לי אפוקי!? אפוקי, מאי טעמא צריכין שלשה שמאים, דילמא טעו, שמא שמאי יחידי יפחית משוויו, אם כן, עיולי נמי, צריכין שלשה, דילמא טעי, וישום השמאי היחיד את הכלי ביותר משוויו, וההקדש יפסיד.

שנינו במשנתנו: הערכין המטלטלין בשלשה, רבי יהודה אומר: ואחד מהן כהן.

אמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא לרבי יהודה - היינו דכתיב בתורה בפרשת ערכים, ובפרשת פדיון הקדש "כהן". אלא לרבנן, קשה, "כהן" למה לי!? למה כתבה התורה "כהן".

ונשארת הגמרא בקושיה: אכן קשיא.

שנינו במשנתנו: הקרקעות, תשעה וכהן.

ודנה הגמרא מנין למדנו שצריך עשרה שמאים, וכן למה אין צורך שכל העשרה יהיו כהנים.

מנהני מילי? מאיזה דרשה אנו דורשים דברים אלו?

אמר שמואל: עשרה כהנים כתובים בפרשה של פדיון הקדש. חד, האחד נדרש לגופיה, שצריך כהן, ואילו הנך, התשעה הנותרים, הוי מיעוט אחר מיעוט, ^[3] שהיות והכתוב "כהן" ממעט ישראל, כי משמע ממנו דוקא כהן ולא ישראל, ויש לנו כלל, שהוא אחד מהמידות שהתורה נדרשת בהם, ש"אין מיעוט אחר מיעוט, אלא לרבות". ונמצא, כי לאחר שאמר הכתוב את ה"כהן" הראשון, הרי הוא מיעט בכך ישראל, ובכך שחזר ואמר הכתוב תשע פעמים את אותו המיעוט, של כהן ולא ישראל, הוא בא ללמדנו, שאפילו תשעה ישראל ואחד כהן שמים את ההקדש.

מתקיף לה, מקשה על הדרשה הזאת, רב הונא בריה דרב נתן: אימא, אולי נאמר שכוונת התורה היא לכך שצריכין חמשה כהנים וחמשה ישראלים.

כי מהמיעוט של ה"כהן" הראשון נדרוש שצריך כהן, וממילא המיעוט של ה"כהן" השני, בא לרבות [מדין "אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות"] אפילו ישראל. ואם כן, ה"כהן" השלישי כבר אינו נחשב למיעוט אחר מיעוט, שהרי הכהן השני הוא לריבוי, ובא ללמדנו המיעוט של הכהן השלישי שדוקא כהן ולא ישראל, והכהן הרביעי - הוא מיעוט אחר מיעוט, והוא בא לרבות ישראל, וכן הלאה, מכהן אחד נדרוש למעט, שיהיה דוקא כהן, ומהכהן הבא אחריו, נדרוש לרבות, שיכול להיות אפילו ישראל.

ומסקנת הגמרא: אכן קשיא.

שנינו במשנתנו: ואדם, כיוצא בהן בקרקעות.

ומקשה הגמרא: לאיזה צורך צריכין עשרה שמאים לשום אדם, כקרקעות -

אדם, מי קדוש!? הרי אי אפשר להקדיש אדם.

ומתרצת הגמרא:

אמר רבי אבהו: אין מדובר באדם שהוקדש, אלא המדובר במי שאומר דמי עלי, את דמי השווי שלי, עלי לתת להקדש.

דתניא, שנינו בברייתא: האומר "דמי עלי"

- שמין אותו כעבד הנמכר בשוק. ועל זה אמרה המשנה שצריכין עשרה שמאים. שהרי, ועבד כנעני אתקש לקרקעות, התורה השוותה וכללה אותו עם קרקעות בדין נחלה, כמו שנאמר בפרשת עבדים [ויקרא כה] "והתנחלתם אותם [את העבדים] לבניכם אחריכם". ולכן, מכח ההיקש הזה למדנו, כי כמו שהקרקעות נישומין בעשרה, כך גם עבד, וכמוהו כל אדם.

שנינו במשנה, שפדיון הקדש מטלטלין - בשלשה, וקרקעות בעשרה.

ודנה עתה הגמרא מה דין שער אדם, העומד להיגזז.

בעי שאל רב אבין: שער של עבד, שראוי לעשות ממנו כלים, העומד ליגזז, שגדל השיער בשיעור שיש בו בכדי להסתפר, אם הקדישם, ובא לפדותם, בכמה שמאים שמין אותם? האם נאמר, היות והשער הזה עומד להגזז, כגזוז דמי, ודינו כמטלטלין, ונישום בשלשה. או שמא דינו כמחובר דמי, ונישום בעשרה.

והגמרא פושטת את האיבעיא, שהיא מחלוקת חכמים.

תא שמע, בא ושמע ראיה ממה ששנינו בברייתא:

דתניא: המקדיש את עבדו - אין מועלין בו. כי עבד דינו כקרקעות [כמבואר למעלה], ואין דין מעילה בקרקעות. אלו הם דברי חכמים.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: אף שאין מועלין בו, מכל מקום, מועלין בשערו, כיון שהשער אינו כגופו, אלא דינו כדין מטלטלין, שיש בהם מעילה [ואם נהנה בשיעור שווי פרוטה - משלם קרן וחומש, ומביא קרבן אשם].

וקיימא לן, מסקנת הגמרא היא במקום אחר [גיטין לט א], דבשערו העומד ליגזז פליגי. שמחלקותם היא בשער העומד ליגזז. לדעת חכמים כמחובר הוא, ודינו כדין גוף העבד, שהוא כקרקע, שאין מועלים בו, ורבי שמעון בן גמליאל סובר שהשער נחשב כגזוז, ולכן מועלים בו. ^[4] וכמו כן לגבי שומת השער של עבד, שהוקדש, לדעת חכמים נישום בעשרה, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל - בשלשה.

ומסקנת הגמרא היא: אכן, שמע מינה, שכך היא הפשיטות של הבעיה.

ועתה הגמרא דנה, האם יש לשייך מחלוקת זו למחלוקת נוספת אחרת.

האם נימא, נאמר שהני תנאי, חכמים ורבן שמעון בן גמליאל - סוברים כהני תנאי:

דתנן, שנינו במשנה במסכת שבועות [מב ב]: רבי מאיר אומר, יש דברים שהן כמו קרקע, ואינן כמו קרקע. ואין חכמים מודים לו.

כיצד? המפקיד אומר לשומר: עשר גפנים טעונות ענבים מסרתי לך לשומרם, והלה השומר אומר: אינן עשר אלא חמש.

רבי מאיר מחייב את השומר לישבע שבועות מודה במקצת על החמש גפנים, והחידוש בדבריו הוא שאף על פי ש"אין נשבעין על הקרקעות", בכל זאת סובר רבי מאיר שבמקרה זה כן נשבעים.

וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע - הרי הוא כמו קרקע, ואין נשבעין עליו.

וטעם מחלוקתם הוא:

ואמר רבי יוסי בר חנינא: בענבים העומדות ליבצר, עסקינן, עוסקת המשנה, שהענבים גדלו כבר כל צרכם, והגיע עת הבציר.

מר, רבי מאיר סבר, כבצורות דמיין, הם דומים, ולכן אין דינם כקרקעות, ונשבעין עליהם.

ומר, חכמים סבר, לאו כבצורות דמיין, ודינם כקרקעות, שאין נשבעין עליהן.

והניחה הגמרא, ששער העומד להגזז הוא כענבים העומדות להבצר, ולכן, חכמים האומרים לגבי שער, שגם אם הוא עומד ליגזז, עדיין כמחובר דמי, דעתם היא כדעת חכמים שאמרו ענבים העומדים ליבצר כמחובר דמי, ואילו רבן שמעון בן גמליאל, האומר שער העומד להגזז כתלוש דמי, סובר כרבי מאיר, האומר, ענבים העומדות להבצר, כבצורות דמי.

ודוחה הגמרא:

לא! אין חייבים לומר כן. אלא, אפילו תימא, אפשר לומר, שאפילו חכמים סוברים כרבי מאיר לגבי דין שבועת מודה במקצת בענבים העומדות להבצר, שכתלושות דמי.

לפי שיש שחילוק בין שער לענבים.

כי עד כאן לא קאמר רבי מאיר שכבצורות דמי - אלא התם, בענבים שגדלו כל צרכם, כי כל כמה דשבקה להו, מה שיותר זמן ישאיר אותם מחוברים לגפנים, מיכחש כחשי, הם נהיים כחושים ויבשים, והם עומדים לבצירה מידית, ולכן דינם כבצורות.

אבל שערו, אדרבה, כל כמה דשבקה להו, כל זמן שישאיר אותם האדם על ראשו, אשבוחי משבח, נהיים הם משובחים וגדולים יותר, וחיבורם מועיל להם, ולכן בשער, אפילו רבי מאיר מודה לחכמים, שאינו כגזוז.

שנינו במשנתנו: דיני נפשות בעשרים ושלשה, הרובע והנרבע בעשרים ושלשה, שנאמר "והרגת את האשה ואת הבהמה", ואומר "ואת הבהמה תהרוגו".

הקדמה

רובע - הוא שור שרבע אשה. ושניהם, האשה והשור, נידונים בסקילה, בבית דין של עשרים ושלשה. שנאמר "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה, והרגת את האשה, ואת הבהמה. מות יומתו, דמיהם בם". הקיש הכתוב את מיתת השור למיתת האשה, ללמדך, שכמיתת האשה, כן מיתת הבהמה.

נרבע - היא בהמה שנרבעה לאיש. כלומר, איש הבא על הבהמה.

וגם אותם משווה התורה לסקילה, ולעשרים ושלשה. שנאמר [שם] "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה, מות יומת, ואת הבהמה תהרוגו".

ובמשנתנו משמע עוד אופן שלישי: שור שרבע את האיש, הרי השור נידון למיתה, בעשרים ושלשה.

ועל דין זה מבארת הגמרא את דרשת הכתובים, מנין הוא נלמד. ומביאה הגמרא פסוק שלישי [שמות כב], שממנו נלמד דין זה.

מדייקת הגמרא מלשון התנא במשנה: קא פסיק ותני, התנא של משנתנו שנה את דין "רובע" בלשון פסוקה, שמשמעותה, לא שנא שור הרובע את אדם זכר, ולא שנא שור הרובע את האשה נקבה, נסקל בעשרים ושלשה.

ודנה הגמרא: בשלמא שור הרובע אשה נקבה, נידונת הבהמה למיתה בעשרים ושלשה, דכתיב "והרגת את האשה, ואת הבהמה". הקיש הכתוב את מיתת הבהמה הרובעת את האשה, למיתת האשה, לענין מיתה בעשרים ושלשה.

אלא שור הרובע איש זכר, מנא לן שהבהמה נידונית במיתה בעשרים ושלשה!?

ומבארת הגמרא: דכתיב [שמות כב] "כל שוכב עם בהמה, מות יומת". ואף שפשט הכתוב הוא בבהמה הנרבעת לאדם, שבא האדם על הבהמה, מכל מקום, יש לנו לדורשו לענין בהמה הבאה על הזכר, כי אם אינו ענין, אם אין כל חידוש בפסוק זה, לגבי אדם השוכב עם הבהמה, שהרי כבר נאמר דין זה בפסוק אחר [ויקרא כ] "איש אשר יתן שכבתו בבהמה, מות יומת, ואת הבהמה תהרוגו", תניהו ענין, הרי הוא בא לומר, לגבי איש הנשכב על ידי בהמה, דהיינו שמביא בהמה עליו.

וכיון דאפקיה רחמנא, שקראו הכתוב לנרבע בלשון "שוכב", למרות שהכוונה לאדם ה"נשכב" על ידי הבהמה, הרי בא הכתוב לאקושי, להשוות דין נשכב לשוכב, ללמדנו, מה, כמו בענין שוכב עם בהמה, הוא ובהמתו נידונים שניהם למיתה בעשרים ושלשה, שהרי באותו פסוק נאמר "ואת הבהמה תהרוגו", אף איש הנשכב על ידי בהמה, הוא ובהמתו, שניהם נידונים למיתה בעשרים ושלשה.

שנינו במשנתנו: שור הנסקל, בעשרים ושלשה. שנאמר "השור יסקל, וגם בעליו יומת", כמיתת הבעלים כך מיתת השור.

ודנה הגמרא: למה נדרוש את הכתוב הזה לגבי מיתה של השור בבית דין של עשרים ושלשה, ולא נפרש את הפסוק כפשוטו, שהורגים גם את בעל השור.

אמר ליה אביי לרבא: ממאי, מנין אנו למדים, דהאי פסוק "וגם בעליו יומת", לדרשה האומרת "כמיתת הבעלים כך מיתת השור" הוא דאתא, שלכך הוא בא.

בקרקעות לפיכך צריך עשרה בני אדם בפדיונם. הקדישות נמי דמשלים בהו מנין ששה כהנים ליבעו ששה ועלתה בקושיא. הערכין המטלטלין בג' אוקמה רב גידל משמא דרב באומר ערך כלי עלי שצריך ג' לשומם וליתן דמיהן. ומתרץ ערכין של מטלטלין. ורב חסדא מתרץ לה מטלטלין של ערכין ובמתפיס לערכו מטלטלין. ור' אבהו מוקים לה באומר ערכי עלי בא כהן לגבות הימנו מטלטלין בג' קרקעות בעשרה. אסקנה דלרבנן דתנן בג' לית להו כהן כמו שאמרנו. הקרקעות תשעה וכהן מנא לן אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה בזו שאמרנו למעלה חד לגופיה. אידך הוי מיעוט אחר מיעוט כלומר כהן ולא ישראל כהן ולא ישראל מיעוט ישראל עשרה פעמים בזו הפרשה. וקי"ל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. כלומר אלו רצה הכתוב למעט ישראל היה כותב כהן פעם אחת ודיו. למה כתב עשרה פעמים לרבות אפילו כולן ישראל ואחד כהן. ואקשו אימא חמשה ישראל וחמשה כהנים ועלתה בקושיא:

ואדם כיוצא בהן. אוקימנא באדם האומר דמי עלי שצריך עשרה לשומו כעבד כנעני וליתן דמיו ועבד הוא כקרקע דכתי' בהן בכנענים לרשת אחוזה וזה הואיל וצריך שומת דמים כעבד כנעני צריך עשרה. בעי ר' אבין שערו העומד ליגזז כגזוז דמי ונפדה על פי ג' או דילמא כיון דמחובר בגופו כגופו דמי וצריך עשרה. ופשטי לה מהא המקדיש עבדו אין מועלין בו רבן [שמעון בן] גמליאל אומר מועלין בשערו. וקי"ל בשערו העומד ליגזז פליגי תנא קמא סבר הואיל וליגזז עומד לא מיקדש עמו כי כגזוז דמי לפיכך הנהנה ממנו אין מועל. ורשב"ג סבר לאו כגזוז דמי לימא כי הני תנאי דתנן בפרק שבועות הדיינין ר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע כו' ר' מאיר כת"ק ורשב"ג כחכמים ואמרינן אפי' תימא ר"מ כרשב"ג אימור דאמר ר"מ בענבים דכיון דעבדי ליבצר כל מה דמשתהו בקרקע כחשי ויבשי אבל הכא בשערו דכמה דשביק ליה שבח הרי הוא כגופו. תני (בתוספתא פ"א) רשב"ג ור' אלעזר בר' צדוק אומרים אין מעברין השנה ואין עושין כל צרכי צבור אלא על תנאי כדי שיקבלו רוב צבור עליהן ומפורש (בגמ' בע"ז פ"ב) [בפירקין הל' ב']:

ירושלמי רב הונא הוה ידע שהדותא לההוא גברא אתו בעי מידון קמיה וכפר ביה ושרא רב הונא גרמיה מההוא דינא ואזל ואסהיד עליה קומי ב"ד חורין. א"ר יונתן ראה לשון שלימדני בן הנפח אלו אמר הרי השנה בעיבורה הייתי אומר אילו י"א יום שהחמה עודפת על הלבנה אלא הרי השנה מקודשת בעיבורה העיבור שהוסיפו לה חכמים ל' יום רב כהנא מדבית עלי קאתי והוו מאריך בצלותיה סגיא אמר כתיב אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. אבל מתכפר בתפלה. מעשה ועיברו השנה מג' רועי בקר. א"ר חלבו וב"ד הסכים עליהן. א"ר אלעזר והיתה ידי על הנביאים החוזים שוא והקוסמים כזב בסוד עמי לא יהיו זה סוד העיבור ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי ואל אדמת ישראל לא יבואו זו ארץ ישראל. ר' אלעזר כד סליק לארץ ישראל אמר האי גבי חדא. כד מניניה בישיבה אמר הא תרתי.

הערכין המטלטלין בשלשה פירשוה בגמ' במי שאמר ערכי עלי ובאו למשכנו עליו לבדק הבית שהערכים והדמים סתמם לבדק הבית ולמד שאם גבו ממנו מטלטלים שמין אותם בשלשה שכמו שצריך שומא בהוצאה מן ההקדש כן צריך שומא בהכנסה להקדש שלא ליטלן ביתר מדמיהן וכן אם התפיס הוא מעצמו מטלטלין לערכו ר"ל שכבר אמר ערכי עלי והיו לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי שנדרתי שחלה עליהם קדושה ועכשיו הוא בא לפדותן צריך שלשה לשומן ולהוציאן מיד ההקדש ור' יהודה אומר אחד מהם כהן ואין הלכה כדבריו והקרקעות תשעה וכהן ר"ל שאם הוזקקו לגבות ערכו מן הקרקע שלו אין מעריכין את הקרקע אלא בעשרה וכן בכל צד שאנו זקוקים להעריך קרקע כגון שהקדיש שדה מקנה ורוצה לפדותה אין מעריכין אותו אלא בעשרה ואחד מהן כהן ואדם כיוצא בהם שאם אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי כששמין אותו אין שמין אלא בעשרה ואחד מהן כהן וכן הדין במקדיש עבדו ושמא תאמר א"כ כשהקשו בגמ' אדם מי קדוש היה להם לתרץ בשהקדיש עבדו טעם הדבר מפני שלא היה ברור לו כן שהרי אמרו במסכת ערכין וגיטין שלשון שחרור הוא כלומר שיהיה בכלל עם קדש אלא שאין הלכה כן אלא גופו קדוש ואסור ליהנות בו עד שיפדה כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא בארנוהו במשנה אלו הן:

האומר ערך כלי זה עלי לא אמר כלום שאין ערך לכלי ואין אומרים אדם יודע שאין ערך לכלי ונותן דמיו אלא פטור מכלום הערכין שעורן קצוב בתורה לפי שניו של נערך אבל הדמים ר"ל שאמר דמי עלי שמין אותו כעבד נמכר בשוק ושומא שלו בעשרה כמו שבארנו וכן הדין בדמי ידי או רגלי אפילו בשערו העומד ליגזז כגון שכבר שלח פרע וראוי להסתפר ואין אומרין בו כגזוז דמי הואיל וכל שעומדין במחובר הם משביחים:

כבר בארנו שהמקדיש את עבדו גופו קדוש ושאסור ליהנות ממנו ומ"מ אם נהנה ממנו בשוגג אין בו קרבן מעילה שאין מעילה אלא בתלוש והעבד הרי הוא כקרקע ומעתה אף בשערו המחובר לו אין מעילה ואפילו עומד ליגזז שאינו כגזוז כמו שבארנו ואף לדעת האומר יש מעילה בגדולים פירושו לאחר (מעילה) [שהקדיש] אע"פ שלא היה שם בשעת ההקדש ואף מה שאמרו המקדיש את הבור מועלין בו ובמה שבתוכו ר"ל המים פירושו כשעקר ממנו חוליא ונהנה בה וי"מ בה מעילת איסור אבל חיוב קרבן לא אף לענין שבועה כשם שאין נשבעין על הקרקעות כך אין נשבעין על המחובר בהן ומ"מ גדולי המחברים כתבו בזו שענבים העומדים ליבצר ותבואה העומדת ליקצר כמטלטלין הן הואיל וכל שמניחן מתקלקלות ואם טענו בהן והודה במקצתן נשבע מעתה עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר לא מסרת אלא חמש אם עומדות ליבצר חייב שבועה ומה שיש לפקפק בזה מצד טענת הילך כבר בארנוהו בראשון של מציעא ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו אף בזו שדין קרקע יש להן ואע"פ שבמקום אחר אמרו כל העומד לגדור כגדור דמי דוקא שמסרו לו לגדור וכן באלו אם מסרם לו לבצור אבל כל שמסרם לשמירה כקרקע הם וכבר הארכנו בה במציעא פרק השואל:

המשנה החמישית וענינה לבאר בה ענין החלק השני ואמר על זה דיני נפשות בעשרים ושלשה ולא בבית דין של שלשה ובכלל זה כל דיני נפשות באיזו מיתה שהיא וזה שאמר אח"כ הרובע והנרבע בעשרים ושלשה פירושו על השור שרבע את האשה ועל הבהמה שנרבעה מאיש שהרי האיש והאשה בכלל דיני נפשות היה ובא ולימד שאף דיני נפשות של בהמה אין נידונין אלא בעשרים ושלשה והיא סנהדרי קטנה שנאמר והרגת את האשה וכו' ואת הבהמה תהרוגו הקיש מיתת הבהמה למיתת האשה וכן שור הנסקל על שהמית אדם שנאמר וגם בעליו וכו' כמיתת בעלים כך מיתת השור וכן הארי והזאב והדוב והנמר והברדלס והוא מין אפעה והנחש אם היו בני תרבות שגדלו בבית האדם וקבלו תרבות ויש להם בעלים והמיתו מיתתן בעשרים ושלשה ואע"פ שלא נתפרשה סקילה אלא בשור אחד שור ואחד כל בהמה במשמע כמו שיתבאר בבבא קמא ט"ו ב' ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה שר' אליעזר סובר שאינן בני תרבות ואין להם בעלים ואפילו ראינו לאחד שמגדלן ברשותו אין משגיחין בכך עד שנסתלק מלהרגו ואין לבעלים שמירת חובה עליהם להתחייב עליהן מתורת ממונם אלא מתורת בור ברשות הרבים שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להתחייב בנזקיו וכן בכל שמגדל או עושה דבר המזיק ומעתה אין תורת גמר דין עליהם ליאסר בשרם ועורם בהנאה אפילו המיתו אלא כל הקודם להרגם אפילו אחר זכה בבשרן ועורן וכן אפילו לא המיתו רשאי להרגן כדין הפקר גמור שאין להם בעלים ור' עקיבא אומר בעשרים ושלשה כתנא קמא שיש להם תרבות ויש להן בעלים ואין לאדם להמיתם אא"כ המיתו וכשהמיתו נדונים בעשרים ושלשה ושאלו בגמרא היינו תנא קמא ותירצו נחש איכא ביניהו והוא שלדעת ר' עקיבא נחש מיהא אין לא תרבות ולא בעלים וכל הקודם להרגם בין המית בין לא המית זכה בו והלכה כר' עקיבא ושאר המשנה הלכה כסתמא:

ולענין פירוש מיהא יש לשאול בה שהרי בראשון של בבא קמא אמר ר' אליעזר בעצמו על אלו ר"ל הארי והזאב והנמר והברדלס שבזמן שהם בני תרבות אינם מועדים מתחלתם אלמא שבני תרבות הם ואפשר שמשנה זו נשנית על סתמן ואותה משנה נשנית על אותם שהוחזקו בתרבות או שמא אותה משנה באה לדעת ריש לקיש שפירש דברי ר' אליעזר כאן בשהמיתו אבל לא המיתו לא שיש להם תרבות ויש להם בעלים ולדעת זה בהמיתו מיהא אע"פ שאחד הורגן כגמר דין הוא שהרי לא מתורת הבור הוא הורגן ומעתה בשרם ועורם אסור בהנאה אלא שזכה לעשות מצוה על ידו ולדעת זה הנחש שלא המית אין ממיתין אותו אחר שהוא בן תרבות ויש לו בעלים ואם המית אחד הורג אותו ובשרו ועורו נאסר וזכה לשמים וכן יראה דעת גדולי המחברים והוא עיקר שהרי תניא כותיה כריש לקיש ואין לבא בה מצד מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש שהלכה כר' יוחנן שאין מחלוקת זו להם מצד עצמם אלא שחלוקים בדעת אחרים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

שור שהמית את האדם אם תם הוא נסקל ואין הבעלים משלמין כפר ואם מועד הוא נסקל ובעלים משלמין כפר שנאמר וגם בעליו יומת ופירושו יומת בממון או שבא לדרוש ממנו כמיתת בעלים כך מיתת השור ואי אתה רשאי לומר יומת ממש שנאמר מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו:

שור סיני והוא שנאמר עליו אם בהמה אם איש לא יחיה לא היה נידון אלא בעשרים ושלשה שנאמר אם בהמה אם איש מה איש דינו בעשרים ושלשה אף שור כן ושמא תאמר מה לנו בכך ומאי דהוה הוה פירשו בה לנודר שיהא עליו להלביש עניים כמנין הדיינין שהיו צריכים לדון שור סיני ויש שפירשוה לענין מה שאמרו בתלמוד המערב או ירה יירה לרבות שילה ובית עולמים ושאל שור סיני בכמה שאם יכנס שור בשילה ובית עולמים יתברר ענין דינו להיותו כשור של סיני לידון בעשרים ושלשה:

ומתמהינן האי ערכין המטלטלין דמשמע שהערכין עצמן הן מטלטלין ערכין של מטלטלין מיבעי ליה ומשני תני ערכין של מטלטלין:

ורב חסדא אמר אבימי במתפיס מטלטלין לערכו כגון שאמר ערכו עליו והיו לפניו מטלטלין ואמר הרי אלו כערכי שהרי חלה עליהן קדושה ואם בא לפדותו צריך ג'. ומתמהינן האי ערכין המטלטלין מטלטלין של ערכין מיבעי ליה דמשמע שהמטלטלין נופלין לערכין ומשני תני מטלטלין של ערכין:

רבי אבהו אמר באומר ערכי עלי ואינו פורע בא כהן לגבות הימנו מטלטלין כדי ערכו צריך ג' לשומן כדבעינן למימר קמן בא לגבות קרקעות בעשרה והכי קאמר הערכין והן ערך אדם אם מטלטלין בג' כלומר אם גבו בשבילו מטלטלין בשלשה ואם קרקעות ט' וכהן ושומת אדם כיוצא בקרקעות. מקשי ליה רב אחא מדפתי לרבינא בשלמא לאפוקי מהקדש כהן הבא לפדות מטלטלין של הקדש וכדרב חסדא בעינן ג' דהא קראי בדקאתי לאפוקי מהקדש קא מיירי כגון דקאתי למפרק מטלטלין או קרקעות של הקדש אלא עיולי להקדש כדרב גידל ורבי אבהו ג' למה לי אמר ליה סברא הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי אפוקי מאי טעמא חצריך רחמנא ג' דילמא טעו ומפקי מיניה דהקדש שלא כדין עיולי נמי דילמא טעו ונשמי להו למטלטלין ביתר משוין הדר הו"ל אפוקי מהקדש דהא קא גבי להו הקדש ביתר משוין והוא הדין לטעמיה דרב גידל דמוקים לה באומר ערך כלי זה עלי שנותן דמיו צריך ג' שמאין כדי שלא יטעו וישומו אותו בפחות משויו ומפסיד הקדש:

רבי יהודה אומר אחד מהן כהן אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא לר' יהודה היינו דכתב כהן בכולם למדרש חד לגופיה ואינך הוו מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו תרי ישראל וחד כהן אלא לרבנן דלא בעו כהן כלל לישנא דכהן ל"ל למכתביה כלל וסלקא בקשיא:

ובקרקעות תשעה וכהן מנא הני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה חד כדפרישנא ומשמעי כולהו למיעוטי כלומר כהן ולא ישראל חד לגופיה דליבעי חד כהן דוקא ואינך הוי מיעוט אחר מיעוט דהא אימעיט ליה ישראל מכהן קמא הנך מיעוטי למה לי אם אינן ענין למעט תנם ענין לרבות דאפילו תשעה ישראל ואחד כהן. מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים דקמא לגופיה כדאמרן ולמעוטי ישראלים ושני הוה ליה מיעוט אחר מיעוט לרבויי ישראלים וכיון דשני הוה מיעוט אחר מיעוט מיעוטא דג' למה לי על כרחך ג' לגופיה אצטריך דלהוי כהן דוקא ולמעוטי ישראל ורביעי הוה ליה מיעוט אחר מיעוט דאתרבי ליה ישראל תנינן וכן כולהו חד הוי דוקא וחד הוי מיעוט אחר מיעוט דלהוו להו חמשה כהנים וחמשה ישראלים ועלתה בקשיא:

פיסקא ואדם כיוצא בהן מדקתני אדם ולא קתני עבד ש"מ בבן חורין קא מיירי ומשום הכי מתמהי' אדם מי קדוש דצריכי עשרה למישימיה א"ר אבהו באומר דמי עלי דשמין אותו כעבד ועבד איתקש לקרקעות דכתיב בהו והתנחלתם אותם וגו' לרשת אחזה וכיון דאיתקש לקרקעות בעי ט' וכהן כקרקעות דאלו באומר ערכי עלי לא צריך עשרה דהא מקץ קייץ ערכיה ולא צריך למישמי לגופיה בי עשרה.

בעי רבי אבון שערו העומד ליגזז כגון שהכביד שערו וראוי להקל והקדישו ובא לפדותו בשויו בכמה כגזוז דמי ובג' כשאר מטלטלין או דילמא כמחובר דמי ובעשרה ופשיטנא מיהא המקדיש את עבדו אין מועלין ואפילו בשערו דעבד איתקש לקרקעות ואין מעילה בקרקעות ובמסכת מעילה (י"ח:) גמר חטא חטא מתרומה בפרק הנהנה רשב"ג אומר מועלין בשערו וקי"ל דבשערו העומד ליגזז פליגי ת"ק סבר לאו כגזוז דמי והוה ליה כי גופיה דעבדא ועבדא איתקש לקרקע לפיכך אין מועלין בו ורשב"ג סבר כגזוז דמי והוה ליה כשאר מטלטלין לפיכך מועלין בשערו ש"מ לת"ק דאמר שערו העומד ליגזז לאו כגזוז דמי בעי עשרה לרשב"ג דסבר כגזוז דמי סגיא ליה בשלשה. וסברינן לאוקומי הני תנאי כי הני תנאי דתנן ר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע שהרי אינן מטלטלין ואין דינן כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך לשמור ופשעת בהן או שבצרתם לעצמך והלה אומר לא מסרת אלא חמש ר"מ מחייב שבועה על השאר לפי שהודה במקצת דכתיב כי הוא זה ודרשינן ליה בפרק שבועות הדיינין (שבועות ל"ט:) להודאה במקצת טענה וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואין נשבעים על הקרקעות דהא אימעיטו להו בכלל ופרט וכלל בפרק שבועות הדיינין (שבועות מ"ג.) ובדוכתה וא"ר יוסי ברבי חנינא בענבים העומדות ליבצר עסקינן ר' מאיר סבר כבצורות דמיין והוו להן מטלטלין ונשבעין עליהן ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין והוו להו כקרקע ואין נשבעין על הקרקעות וסברי' לאוקומי ר' מאיר דאמר כל העומד ליבצר כבצור דמי כרשב"ג דאמר שערו העומד ליגזז כגזוז דמי רבנן כת"ק דרשב"ג. ודחינן ת"ק דרשב"ג אפילו תימא ר' מאיר היא התם גבי ענבים העומדות ליבצר במה דשבקת להו מכחש כחשי שכיון שנתבשלו כל צרכן שוב אינן מוסיפין אלא הרוח חוזר ושואבת לחלוחיתן ומשום הכי חשיב להו ר' מאיר כבצורות הכא גבי שערו משבח שבח שהרי הולך וגדל ולענין צורך השער לאו עומד ליגזז הוא והאי דינא דענבים העומדות ליבצר כבר ברירנא ליה בדוכתיה במס' שבועות בירור יפה:

מתני' הרובע והנרבע בעשרים ושלשה. רובע שור שרבע את האשה והנרבע אשה שנרבעה לשור. ובגמרא יליף להו מקראי:

ואמרינן קא פסיק ותני רובע לא שנא רובע את הזכר ולא שנא רובע נקבה כולהו בעשרים ושלשה בשלמא רובע נקבה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה ואיתקש בהמה לאשה מה אשה בעשרים ושלשה דדיני נפשות דבעו עשרים ושלשה נפקי לקמן מקראי אף בהמה בעשרים ושלשה אלא רובע זכר מנא לן דהוי בעשרים ושלשה ופשיט' דכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת ומהאי קרא נפקא לן בפרק ארבע מיתות לרובע זכר לחיוביה מיתה אם אינו ענין לשוכב ממש דהיינו אדם הבא על הבהמה שהרי נאמר איש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת תנהו ענין לנשכב לבהמה וה"ק קרא כל שוכב עם בהמה להרבע לה מות יומת ואפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב לאקושי לשוכב לומר לך מה שוכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו מקיש בהמה לאיש אף נשכב לבהמה הוא ובהמתו בעשרים ושלשה:

פיסקא שור הנסקל שהמית את האדם דכתיב ביה השור יסקל בכ' ושלשה שנאמר השור יסקל וגם בעליו אם עשה כן יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה מיתת הבעלים שהרגו את האדם בכ"ג אף מיתת השור שהרג את האדם בכ"ג. אמר ליה אביי לרבה ממאי דהאי וגם בעליו יומת לאקושי מיתת השור למיתת הבעלים הוא דאתא אימא לקטלא ממש הוא דאתא דהיכא דמיקטל תוריה מיקטל איהו בהדי תוריה ומפרקינן אם כן ליכתוב רחמנא וגם בעליו ולישתוק יומת למה לי שמע מינה כי איצטריך למיכתב מיתה גבי בעלים לאקושי מיתת השור למיתת בעלים הוא דאיצטריך. ומקשי' דילמא לעולם לקטלא ממש ודקא קשיא לך לכתוב רחמנא וגם בעליו ולישתוק אי כתב הכי הוה אמינא בסקילה דהא וגם בעליו לחודיה מוסיף על ענין ראשון לכל מילי הוה משמע כתב רחמנא יומת במיתה האמורה בתורה סתם דהיינו חנק:

תוס' בד"ה האומר ערך כלי כו' וכן משמע התם דפריך לר"מ פשיטא ואי אתא כו' עכ"ל הסוגיא דהתם לא פריך פשיטא אדרב אלא אהא דקאמר כמאן אזלא הא דאמר רב כו' האומר ערך כלי נותן דמים כר"מ פריך פשיטא דכר"מ אתיא והשתא מצינן למימר שפיר דרב כר"מ ס"ל ואין להם ראיה מהתם ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אם אינו כו' ותימה ר' אבהו דפליג עלה כו' וי"ל דאי משום היקשא כו' עכ"ל הכא לא נחתו התוס' לתרץ תמיהתם אדר' אבהו אבל בפ' ד' מיתות כתבו התוס' דלר' אבהו נמי הא דבעי כ"ג דריש ליה מדאפקי' לנשכב בלשון שוכב כו' ע"ש וק"ל:

רש"י בד"ה ואדם כיוצא כו' לשומו הוא סוף דבור:

גמרא ר' אבהו אמר באומר ערכי עלי בא כהן לגבות ממנו מטלטלין כו'. ק"ל מאי איריא ערכין אפילו דמי נמי. בשלמא לאוקימתא קמייתא י"ל דאתי לאשמועינן אגב אורחיה כר"מ דאין אדם מ"ד לבטלה. ולהשניה נמי י"ל דאשמעינן דאע"ג דערך הוא דבר קצוב לפי השנים מ"מ כשאמר הרי אלו לערכי דעתו לאתפוסי כל דמי שויין אף אם המה הרבה יותר מדמי ערכו הקצוב. דל"ד להא דמ"ג פ"ב דשקלים ע"ש דהתם כתיב העשיר לא ירבה אבל הכא כמה דבעי מנדב לבהד"ב וכש"כ בדמי עלי דאינו קצוב. אבל לאוקימתא זו קשה. ואולי בדמי עלי כיון דצריך עשרה למשיימיה לא פסיקא ליה למתני בשלשה. אולם קשה דמ"ל נמי באומר הרי עלי מנה לבדה"ב וכדאמרי' בב"ק (ס"ד ו) וכן מ"ל בנהנה מן ההקדש דמשלם קרן וחומש ועמש"ש בב"ק שם. ולזה יש לומר דמועל אינו משלם בקרקע דהתשלומין הוא כמו פדיית ההקדש שנהנה ממנו (עמש"כ בס"ד ברפ"ו דתרומות) ואין הקדש נפדה בקרקע. או מדכתיב גבה ונתן אותו לכהן וכמו שפי' הרע"ב בפי"ח דשבת על הא דהקדש א"נ בקרקע משום דכתיב ונתן אה"ע כו' דבר הניתן מיד ליד והוא מפי' הרמב"ם אך התוי"ט קיהה בדרשה זו ועי' ג"כ מש"כ שמה בס"ד. והעיקר נ"ל דמתניתין תרתי תני הערכין ר"ל עני שהעריך שנידון בהשג יד בג' דצריך ג' לאמוד ערך השגת ידו דבו כתיבי הג' כהנים. והמטלטלין זהו דין שני אף בעשיר דאם בא לגבות ממנו מטלטלין ג"כ בג'. וה"ה בדמי ובהרי עלי מנה כו' אלא משום דאיירי בערכין נקטיה. וזה ילפינן מג' כהנים דכתיבי גבי פדיון בהמה דמה לי עיולי כו'. וכן הא דאמר קרקעות בעשרה דמשמע דזהו פי' והקרקעות תשעה וכהן דמתניתין ה"ה אם בא לפדותן מן ההקדש דעיקר כהנים כתיבי בזה. ודברי התוי"ט בכאן מגומגמין:

שם בשלמא לר"י היינו דכתיב כהן. לשון הרע"ב דבערכין כהן כתיב כערכך הכהן. ל"ד בתרתי חדא דזה כתיב בפדיון בהמה. שנית דה"ל למינקט כהן קמא הכתוב שם וגם התוי"ט ל"ד בזה ע"ש. גם מש"כ דל"ד בערכין אלא ה"ה בהקדשות כו' אינו מוכרח די"ל דדוקא בערכין (וכמש"כ לעיל פי' הערכין דמתניתין) משום דכהן קמא דאתא לגופא בהו כתיב אבל אינך אדרבה אתו לרבות אפי' ישראל כדלקמן:

שם אלא לרבנן כהן ל"ל. ר"ל דילמה כהן קמא דאתא לגופיה כתבי' בערכין ומאי חזית דעקרית ליה מגופיה ושדיתיה אקרקעות:

רש"י ד"ה ואדם כי"ב. מה שנדפס בגליון בשם רש"ל להגיה לשומן הוא שבוש וברש"ל ט"ס:

תד"ה אם. וי"ל כו' קרא דאיש אשר יתן כו'. כצ"ל:

תוס׳ ד"ה בענבים כו' "מודה" צ״ל מודו:

בגמרא רב חסדא אמר אבימי לכאורה יש להעיר למה לא קיים רב חסדא תירוץ רב דהא לדידי' צריך לסרס דברי המתניתן מטלטלין של ערכין וגם להוסיף של ולתירץ רב דברי המתניתן כדקיימי קיימי ואין מוסיפין רק של וי"ל לפי מה שכ' התוס' דרב סבר כר"מ. א"כ כפי תירץ רב אתיא מתניתן כר"מ ולא כרבנן ולכן שפיר מייתי רב חסדא בתירוצו לאוקמא מתניתן כדברי הכל:

הנך הוו מיעוט אחר מיעוט: לכאורה קשה לפי מש"כ רש"י בהוריות (דף ג' ע"א) בשם הירושלמי דכללא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות לא אמרינן רק בב' מיעוטים. אבל בג' מיעוטים אמרינן כולהו למיעוטו. א"כ היאך אמרינן הכא דהוי מיעוט אחר מיעוט ואף אם תאמר דרש"י לא מיירי התם אלא היכי דכתיבי ג' מיעוטים בחד קרא אכתי לחשבי' ג' הכהן דכתיבי גבי ערכין למיעוט דתלתא בחד קרא כתיבי וצ"ע וא"ע ראיתי שבתוס' בהוריות שם הקשו כן:

דאפילו תשעה ישראל ואחד כהן: לכאורה קשה לפי מה דאמרינן בחולין (דף קל"ב ע"א) תנא כהן ואפילו כהנת הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וא"כ מ"ש התם דמרבינן כהנת ומ"ש הכא דמרבינן ישראל נימא גם שם ואפילו ישראל או גם הכא כהנת דוקא. ונלענ"ד דודאי מכהן ממעטינן תרווייהו כהנת וישראל וכי כתיב מיעוט אחר לרבות מרבינן ג"כ תרווייהו. ולכן א"ש דאמרינן הכא ואפילו ישראל. אבל התם ודאי ליכא למימר דמרבינן ג"כ ישראל דא"כ לא לכתוב כהנים כלל באותה פרשה אבל הכא ליכא למימר כן דהא ע"כ צריך למכתב חד כהן אלגופא. ולכן הוצרך לכתוב באחריתי ג"כ כהן למהוי מיעוט אחר מיעוט כי היכי דלא נימא אי הוי כתיב איש תחת כהן דכולהו אכהן קמא קאי ועשרה כהנים בעינן:

תשעה ישראל ואחד כהן: במגילה (דף כ"ג ע"ב) הקשו התוס' דהא בכל דבר שתלוי בשיקול הדעת אין ב"ד שקול ואיך סגי הכא בעשרה ליבעי יא' והניחו בקושיא. ונלענ"ד דהנה לעיל אמרינן דמעשר שני פודין אותו בג' לקוחות. והקשה הר"ן דבשלמא בערכין והקדשות ג' כתיבי בפרשה אבל במעשר שני ג' מנלן ותירץ דמעשר שני כתיב בפ' דהקדש וילפינן מהקדש. ולפ"ז כיון דמ"ש מהקדש ילפינן. ואמרינן דפודין אותו בג' לקוחות א"כ גבי הקדש ג"כ לקוחות בעינן דאל"כ עדיף מעשר מהקדש ואי בהקדש לא בעינן במעשר מנ"ל וא"כ התשעה וכהן גבי קרקעות ג"כ לקוחות בעינן דהא בהם נכללו הג' דהקדש ואי התם פירושו לקוחות א"כ ה"ה ג"כ גבי קרקעות. וכיון דבלקוחות פירשו הי"מ לעיל בתוס' ד"ה בג' לקוחות דיקח מי שיתן יותר א"כ לא שייך בזה שיקול הדעת וא"ש דלא בעינן י"א. ולכאורה ראיה מזה לפי' הי"מ:

בשערו העומד לגזוז פליגי: לכאורה לרשב"ג גם לענין שבת לא לחייב אם גזז שערות העומדות לגזוז וזה תימא דלא מצינו פלוגתא בזה בשום מקום אכן זה א"ש עפמ"ש התוס' בשבועות (דף מ"ב ע"א) ע"ש אבל אכתי לענין גלוח נזיר צ"ע בזה ואין להאריך:

גמ' דאמר רב גידל אמר רב האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו וכו'.
ופרש"י ד"ה בשלמא לאפוקי מהקדש וז"ל כגון רב גידל ורב חסדא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק וכו' עכ"ל. וצ"ע דמשמע דס"ל לרב גידל דנתקדש גוף הכלי, וצ"ע בזה דהרי רק אמר שיתן דמי הכלי לבדק הבית וא"כ אמאי נתקדש גוף הכלי. וכן צ"ע אליבא דרב חסדא דפירש דמיירי במתפיס מטלטלין לערכו, ופרש"י (בד"ה במתפיס) וז"ל ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן וכו' עכ"ל. וצ"ע דהיאך חלה עלהן קדושת הגוף, והרי רק אמר שיתן את הכלי להקדש עבור ערכו. ונראה דמיירי שהתפיס את הכלי כמשכון להקדש. וי"ל דמיירי שהמטלטלין שווין יותר מדמי ערכו, ולכן הוא רוצה לפדותן. אמנם מאחר שהתפיסן לבדק הבית בתורת משכון על החוב, הקדש קנה אותן מדין בע"ח קונה משכון. ואע"פ דבהדיוט הקונה משכון אמרינן דקונה רק כנגד החוב י"ל דבהקדש חל קנין על כל המשכון ואף מה על שהוא יותר מן החוב, דהקדש שוה פרוטה שחיללו על שוה מנה מחולל וחל הקדש בכל המנה (עיין ברמב"ם פ"ז מהל' ערכין הי"א), וה"ה הכא חל חלות הקדש על כל המשכון ובעי לפדות כולו.
תוס' ד"ה שער העומד. וז"ל אף על גב דמעילה ילפינן מתרומה ולענין תרומה לא אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי דלענין האי לא ילפינן מתרומה דתמעול מעל ריבה כדדרשינן במעילה (דף יח:) לגבי כמה דברים עכ"ל.
ונראה לבאר דיש לחלק בין תרומה למעילה, דבמעילה אמרינן דכל העומד לגזוז כגזוז דמי משא"כ בתרומה, ואע"ג דילפינן מעילה מתרומה, דבתרומה לא חל חלות שם תרומה על המחובר לקרקע משא"כ במעילה אין דין למעט את המחובר לקרקע ממעילה כמו הדין בתרומה, אלא הדין הוא דכל שיש בו חלות שם קרקע נתמעט מדין מעילה. ואפילו אם לענבים העומדים ליבצר אין שם קרקע בחפצא ומועלים בהם, מ"מ הריהם עדיין מחוברים לקרקע ולכן אין בהם דין תרומה. וכמו"כ נראה לענין מלאכת קוצר בשבת שהריהם מחוברים לקרקע ואסור לקוצרם בשבת (עיין בתוס' ב"ק דף ק: ד"ה ואמר).
ונראה דבכהת"כ יש ב' דינים שונים ביחס לקרקע: א) חלות שם קרקע דחל בחפצא, ב) חלות דין תלוש ומחובר לקרקע. ונראה דחלוקים ב' דינים אלו זה מזה דהרי עבדים דינם כקרקע, אך פשיטא דעבדים הם תלושים ואינם מחוברים לקרקע, דעבדים הויין קרקע דניידי¹²⁸. והנה קיי"ל דדיני אונאה ושבועות אינם חלין בעבדים (עיין ברמב"ם פ"ב מהל' שכירות ה"א, ופי"ג מהל' מכירה ה"ח), ומוכח דדיני אונאה ושבועות תלויים בחלות שם קרקע דחל בחפצא ולא בחלות דין מחובר לקרקע. ונראה דדין כל העומד לגזוז כגזוז דמי היינו לענין חלות שם קרקע ומטלטלין, דמכיון דקיי"ל דכגזוז דמי חל עליו שם מטלטלין, אמנם עכ"פ עדיין הוי מחובר לקרקע וחל ביה דין מחובר לקרקע. ולגבי תרומה יסוד הדין תלוי בדין מחובר ותלוש, דחל חיוב תרומה בדבר התלוש, ומאחר שענבים העומדין ליבצר עדיין מחוברין לקרקע הן נתמעטו מדין תרומה. משא"כ דין מעילה תלוי בחלות שם קרקע ומטלטלין, דקיי"ל דאין מועלים בעבדים דהוקשו לקרקע (רמב"ם פ"ה מהל' מעילה ה"י), ופשיטא דעבדים הויין תלוש, ומוכח דדין מעילה תלוי בחלות שם קרקע ולא בדין מחובר לקרקע.
והגר"מ זצ"ל אמר דלפי"ז יש ליישב את קושיית הגרע"א זצ"ל בחידושיו ליו"ד (סימן ו' סעיף ב'), דהמחבר פסק וז"ל השוחט בדבר המחובר לקרקע או לגוף כגון צפורן ושן המחוברין בבהמה שחיטתו פסולה עכ"ל. והק' הגרע"א זצ"ל (עיין בהגהות רע"א שם ובפתחי תשובה ס"ק א') דלכאורה רק כששחט בצפורן של אדם השחיטה פסולה משום דאדם הוקש לקרקע, דאזי הו"ל כשוחט בדבר המחובר לקרקע ואילו השוחט בצפורן של בהמה שחיטתו כשירה, דבע"ח כמטלטלין דמי וצפורן דבהמה אינה נחשבת כדבר המחובר לקרקע. וא"כ קשה פסק המחבר דשן בהמה פסול לשחוט בו. ותירץ הגר"מ זצ"ל דהא דאדם הוקש לקרקע היינו לענין דחל עליו חלות שם קרקע אמנם דין שחיטה אינו תלוי בחלות שם קרקע אלא בדין תלוש ומחובר, ושחיטה בצפורן אדם פסולה משום דהוי מחובר ובעינן שחיטה בדבר התלוש, וה"ה השוחט בצפורן של בהמה שחיטתו פסולה משום דהצפורן הוי מחובר לגוף הבהמה ואע"פ שהבהמה דינה כמטלטלין אין הפסול דשחיטה תלוי בדין קרקע ומטלטלין אלא בדין תלוש ומחובר, וצפורן של בהמה הוי מחובר ולכן שחיטתו פסולה. והגר"מ זצ"ל הביא ראיה דדין שחיטה תלוי בדין תלוש ומחובר ולא בקרקע ומטלטלין מהא דפסק הרמב"ם (פ"א מהל' שחיטה הי"ט) וז"ל התולש קנה או שן או שקצץ צור או צפורן והרי הן חדין ואין בהן פגם שוחטין בהן, ואם נעצן בקרקע לא ישחוט בהן כשהן נעוצין, ואם שחט שחיטתו כשרה עכ"ל, ומבואר דתלוש ולבסוף חברו כשר לשחיטה בדיעבד אע"פ דתלוש ולבסוף חברו דינו כקרקע. ומוכח דדין שחיטה תלוי בחלות שם תלוש ומחובר ולא בדין קרקע ומטלטלין.
והגר"מ זצ"ל הביא ראיה ליסוד זה דיש חילוק בין חלות שם קרקע בחפצא, לבין חלות דין מחובר לקרקע, מהגמ' בחולין (דף טז.) דדנה בדין תלוש ולבסוף חברו בנוגע למעילה, ע"ז, וסכין של שחיטה. ולכאורה פסקי הרמב"ם נראין כסתרי אהדדי, דפסק (בפ"ה מהל' מעילה ה"ה) וז"ל אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע אבל הנהנה בקרקע עצמה או במחובר לה לא מעל וכו' וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל וכו' עכ"ל. ומבואר דלגבי מעילה פסק דתלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי ואין בו מעילה. ואילו לגבי ע"ז פסק פ"ח מהל' עכו"ם (ה"א וה"ד) וז"ל כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע"פ שנאבד הרי זה מותר בהנאה, לפיכך עובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות ואת האילנות הנטועין מתחלתן לפירות ואת המעיינות הנובעין לרבים ואת הבהמה הרי אלו מותרין בהנאה ומותר לאכול אותן הפירות שנעבדו במקום גדילתן ואותה הבהמה וכו', בית שבנאו העובד כוכבים מתחילה שיהא הבית עצמו נאבד וכן המשתחוה לבית בנוי הרי זה אסור בהנאה עכ"ל. ומבואר דלגבי אסה"נ דע"ז פסק שתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, וצ"ע דלכאורה פסקי הרמב"ם סתרי אהדדי. וי"ל דהרמב"ם סובר דתלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש בנוגע לדינים התלויים בדין מחובר ותלוש וכגון באסה"נ דע"ז, ולגבי מים שעל כותל הבית ביחס להכשר וקבלת טומאה (פי"ב מהל' טומאת אוכלין ה"ג), ולענין שחיטה (כדפסק הרמב"ם פ"א מהל' שחיטה הי"ט). משא"כ בנוגע לחיוב מעילה פסק דתלוש ולבסוף חברו דינו כקרקע משום דדין מעילה תלוי בחלות שם קרקע ומטלטלין, והרמב"ם סובר דבתלוש ולבסוף חברו חל שם קרקע, ולפיכך ס"ל דאין מועלין בו.
ועוד יש להביא ראיה ליסוד זה מהגמ' במס' שבועות (דף מג) שדנה בדין ענבים העומדין להבצר בנוגע לשבועת הדיינים, וכתבו התוס' (שם ד"ה כבצורות) וז"ל נראה דלענין שבת לכו"ע לאו כבצורות דמיין עכ"ל. וצ"ע מ"ש שבת משבועת הדיינים. וי"ל דאיסור קצירה בשבת תלוי רק בדין מחובר לקרקע ובדין תלוש ולא בחלות שם קרקע שחל בחפצא, ולכו"ע ענבים העומדות להבצר הן מחוברות לקרקע. ואפילו לר"מ דס"ל דענבים העומדות להבצר כבצורות דמי היינו רק בנוגע לחלות שם קרקע ודין מטלטלין בחפצא לגבי דיני אונאה שמירה ושבועה, אך בנוגע לאיסור קצירה בשבת הויין מחובר לקרקע ולכו"ע חל בהם איסור קצירה בשבת אע"פ שהן עומדות להבצר.
ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' טומאת אוכלין ה"א) וז"ל כל האוכלין הגדילין מן הקרקע אינן מקבלין טומאה עד שיעקרו, אבל כל זמן שהן מחוברין אפילו כשורש קטן שיכולין לחיות ממנו אינן מקבלין טומאה עכ"ל. ובה"ד וה"ה (שם) פסק וז"ל וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין, תאנים שיבשו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין במקומן עכ"ל. ויש לדקדק דהרמב"ם השמיט את הדין דעומדות להבצר ביחס לטומאת אוכלין. ולפי"ד הגר"מ זצ"ל י"ל דיסוד הדין דטומאת אוכלין תלוי בחלות שם מחובר לקרקע ודין תלוש ולא בשם קרקע שבחפצא והדין דכל העומד לקצור כקצור דמי הוא בנוגע לחלות שם קרקע ודין מטלטלין, דמאחר דעומד ליקצור הרי הוא כמטלטלין, אמנם בנוגע לטומאת אוכלים רק דבר תלוש חל בו טומאת אוכלין ולכו"ע דבר העומד לקצור הוי עדיין מחובר לקרקע ולית ביה דין טומאת אוכלין.
והנה לענין דיני שומרים ושבועה קיי"ל דעבדים הן כקרקע (עיין בפ"ה מהל' טוען ונטען ה"א, וברמב"ם פ"ב מהל' שכירות ה"א) דאין נשבעין על העבדים ואין בהם דין שמירה. ולכאורה מוכח דדין שמירה ושבועה תלוי בחלות שם קרקע ולא בדין תלוש ומחובר. ולפי"ז י"ל דתלוש ולבסוף חברו דינו כקרקע לגבי שבועה ודין שמירה, דחל ביה חלות שם קרקע אע"פ דלענין דין תלוש ומחובר הוי תלוש. אמנם עיין בשו"ע (חו"מ סימן צ"ה סעיף א') ברמ"א שהביא ב' דיעות בנוגע לתלוש ולבסוף חברו אי הוי כקרקע ואין נשבעין עליו או כמטלטלין דנשבעין עליו. ומסתבר כהשיטה דאין נשבעין עליו מכיון דהו"ל כקרקע, דדין שבועה ושמירה תלוי בחלות שם קרקע וכדמוכח מהא דאין נשבעין על העבדים.¹²⁹
תוס' ד"ה בענבים. וז"ל תימה דבפרק נערה (כתובות דף נא: ושם) פריך גבי זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי דצריכי לדיקלא קאמינא ומאי פריך והא רבנן דהכא לית להו הך סברא וי"ל דגבי בעל חוב מודה דלא גבי מדבר העומד לגזוז דלא סמכא דעתיה. ועוד פר"ח דהתם פריך משום דבפרק הכונס (ב"ק דף נט:) פסיק רב כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים ואין שמין אותן אגב שדה משמע דכבצורות דמיין עכ"ל.
ומבואר מדברי התוס' דלגבי גביית בע"ח א"א לגבות מדבר העומד לגזוז דאע"פ דהוי כקרקע לא סמכא דעתיה עליו. ונראה דהביאור בזה הוא דגביית בע"ח מקרקע אינו תלוי בחלות שם ודין קרקע, אלא בסמיכות דעת של בעל החוב, ובענבים העומדים להבצר אע"פ דחל עליהן חלות שם קרקע בחפצא, מ"מ מאחר שעומדין לבצור ויכול להעלימן מהבעל חוב לא סמכא עלייהו דעתיה לגבות מהן, ולכן אין גובין מהן ממשועבדים.
והנה לענין שעבוד נכסים פסק הרמב"ם (פי"א מהל' מלוה ולוה ה"ד) וז"ל שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה עכ"ל. אך בפי"א (שם ה"ז) פסק וז"ל שהמטלטלין אינן תחת שעבוד בעל חוב מן התורה עכ"ל. ומבואר דס"ל דשעבודא דאורייתא חל מה"ת רק על הקרקעות בלבד ולא על מטלטלין, ולכן פסק דרק קרקעות דיורשין הן משועבדים לפריעת חוב אביהם ולא מטלטלין שירשו. ונראה לבאר החילוק בין קרקע למטלטלין עפי"ד הראב"ד (ריש פרק הנזקין) שגבייה מנכסים משועבדים חלה מדין ערבות שכן נכסי בני אדם ערבין לו לשלם את חובותיו. ונכסי הלוה המשועבדים למלוה מבטיחים את החוב למלוה כמו ערב המבטיח את חוב הלוה למלוה. ונראה דכל זה שייך במחובר לקרקע כי אי אפשר להבריחו או להעלימו. משא"כ דבר תלוש אינו מבטיח את החוב למלוה כי ביד הלוה להבריחו ולהעלימו מהמלוה ומב"ד הבאים לגבותו. לפיכך מטלטלין שהן תלושים אינן משתעבדים אבל קרקעות משתעבדות. ולפי"ז י"ל דאע"פ שחל בענבים העומדות להבצר חלות שם קרקע, מ"מ אין שעבוד חל עלייהו דלא סמך דעת המלוה עלייהו כיון שיכולין להבריחן ולהעלימן.
ועיין בראב"ד (פ"ה מהל' טוען ונטען ה"ד) שכתב וז"ל ואפשר שאין למדין שבועה לשאר דברים שהרי עבדים של יתומים נידונין כמטלטלין, ולענין שבועה אין נשבעין עליהן עכ"ל. ומבואר דאע"פ דלענין שבועה קיי"ל דאין נשבעין על העבדים דהוקשו לקרקעות מ"מ אין גובין מעבדים המשועבדים. ומבואר דדין שבועה תלוי בחלות שם קרקע בחפצא, ומאחר דעבדים הוקשו לקרקעות חל בהו חלות שם ודין קרקע ולכן אין נשבעין על העבדים. אמנם בנוגע לגביית חוב יסוד הדין אינו תלוי בחלות שם קרקע אלא בסמיכות דעת של המלוה שסמך עליהן דעתיה לגבות מהן, וכיון דעבדים הן דבר תלוש דניידי ואפשר להבריחן ולהעלימן אין המלוה סומך דעתו לגבות מהן דאינן מבטיחות את החוב, ודינם כנכסים שאין להן אחריות.
והנה הגמ' בב"ק (דף יב.) דנה אי עבדים הן כקרקע או כמטלטלין בנוגע לג' דינים: א) גביית בע"ח, ב) כתיבת פרוזבול, ג) קנין אגב. והקשו התוס' (שם ד"ה אנא) דמאי מספק"ל והרי קיי"ל דעבדים הן כקרקע לענין אונאה ושבועה, ותירץ הר"י דבסוגיא לא איירי אלא לגבי דינים דרבנן דאזיל אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא, ופרוזבול וקנין אגב הויין דינים מדרבנן. אמנם לשיטת הרמב"ם לא יתכן לחלק הכי, דפסק (פי"א מהל' מלוה ה"ד) דשעבודא דאורייתא, וכן בנוגע לקנין אגב כתב (פ"ג מהל' מכירה ה"ח – ה"ט) וז"ל המקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמהם בין שהיו שניהם במכר או במתנה, בין שמכר מטלטלין ונתן קרקע, בין שמכר הקרקע ונתן המטלטלין כיון שקנה קרקע קנה מטלטלין. במה דברים אמורים כשהיו אותן המטלטלין צבורין באותה קרקע, אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה מטלטלין אגב קרקע, אפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלונית כיון שקנה הקרקע נקנו המטלטלין אף על פי שאינן צבורין בתוכה, ואם לא אמר קנה אגב קרקע לא קנה, וקרקע כל שהיא קונין על גבה כל מטלטלין שירצה עכ"ל. ובפשטות משמע דס"ל דקנין אגב הוי קנין דאורייתא. ולשיטת הרמב"ם הדרא קושיית התוס' לדוכתא למה דנה הגמ' בדין עבדים אם הם כמקרקעין או כמטלטלין, והא קיי"ל לענין אונאה ושבועה דהויין כקרקע.
ונראה דיש לחלק בין דין אונאה ושבועה דתלוי בחלות שם קרקע בחפצא, ולא בדין תלוש ומחובר, ומאחר דעבדים הוקשו לקרקע חל עלייהו חלות שם קרקע, לכן אין בהן אונאה ואין נשבעין עליהן. משא"כ דין גביית חוב תלוי בסמיכות דעת המלוה שסומך דעתו לגבות מהן. ומכיון דעבדים ניידי ויכול הלוה להבריחן ולהעלימן אין המלוה סומך עליהן דעתו לגבות מהן. ונראה דמשום כך נמי אין כותבין פרוזבול על העבדים, דכותבין פרוזבול על קרקע מאחר שקרקע מבטיח את גביית החוב, וכדכתב רש"י (ב"ק דף יב. ד"ה חל על הקרקע) דהטעם דפרוזבול חל רק על הקרקע הוא משום דלא מחוסר גוביינא. משא"כ עבדים דהויין דבר תלוש ויכולים להבריחן ולהעלימן אין כותבין עליהן פרוזבול דאינן מבטיחות את גביית החוב. וי"ל דכמו"כ לענין קנין אגב בעינן דבר שסומך דעתו עליו דכתב הנ"י (ב"ק דף לד: בדפי הרי"ף) וז"ל וכן בדינא דאגב וכו' אף הוא תלוי בדעתו של אדם שאדם סומך הדבר המטלטל על הקרקע שהוא עיקר לעולם שאדם סומך בו, ולפיכך עבדים כיון שאין אדם סומך עליהם אי אפשר לסמך מטלטלין עליהם עכ"ל. ומבואר דס"ל דעבדים פסולין לקנין אגב דמכיון דהויין דבר התלוש אין אדם סומך מטלטלין עליהם, וקנין אגב מועיל רק כשיש דעת לסמוך המטלטלין על הקרקע.¹³⁰
והנה עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' גזילה ה"א) וז"ל הגוזל קרקע מחבירו והפסידה כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות או שקצץ את האילנות ושחת המעיינות והרס הבנין חייב להעמיד לו בית או שדה כשהיו בשעת הגזלה או ישלם דמי מה שהפסיד. אבל אם נשחתה מאליה כגון ששטפה נהר או נשרפה באש שירדה מן השמים אומר לו הרי שלך לפניך, שהקרקע בחזקת בעליה קיימת ואין אחריות הפסדה עליו אלא אם כן הפסיד בידו, מה שאין הדין כן במטלטלין כמו שביארנו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אמת הוא זה אלא שהוא לא ביאר כן שהרי עשה עבדים כקרקעות לענין גזלה שהרי הזקינו אומר לו הרי שלך לפניך מיהו הני מילי לענין כחשה אף על גב דלא הדרא גזלה מיהא בעינה איתא ואומר לו הרי שלך לפניך אבל מ"מ נגזלים הם ונקנים ביאוש, כדכתיב וישב ממנו שבי ואמרינן (גיטין לז) העבד שנשבה ופדאוהו אם לשם בן חורין ואחר יאוש לא ישתעבד לא לראשון ולא לשני אלמא לאו כקרקע דמי דהא קני נפשיה ביאוש הילכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת עכ"ל. ומבואר מדברי הראב"ד דאע"פ דעבדים הוקשו לקרקע היינו לענין דלית בהו קניני גזילה אבל חל בהם מעשה גזילה, משא"כ בקרקע דאין בה מעשה גזילה דלעולם קרקע ברשות בעליה עומדת, ולכן אין העבדים הגזולים נקנין בשינוי, דקנין שינוי הוי חלות שם קנין גזילה ועבדים וקרקעות נתמעטו מקניני גזילה. משא"כ קנין יאוש חל בדבר שחל בו מעשה גזילה והוצאה מרשות הבעלים, ולכן אף עבדים נקנין ביאוש, דאע"פ שעבדים הוקשו לקרקע וחל בהם חלות שם קרקע בחפצא ולא חל בהם קניני גזילה מ"מ מכיון דניידי והויין דבר תלוש חל בהם מעשה גזילה, ומשו"ה הן נקנין ביאוש. ויש להביא ראיה דקנין יאוש בגזילה חלוק ביסודו מקנין שינוי מהא דילפינן (ב"ק סו.) דיאוש קונה בגזילה מאבידה שקונה המוצא את האבידה ביאוש, ומבואר דאע"פ שאין לשומר אבידה קניני גזילה בחפץ מ"מ הוא קונה ביאוש, דמאחר שהאבידה אינה ברשות הבעלים המוצא קונה אותה ביאוש, דה"ה בגזילה דיאוש קונה בה מטעם אבידה. ונראה דקנין שינוי הוי חלות שם קנין גזילה וחל בחפצא דאית בה קניני גזילה, משא"כ יאוש בגזילה הוי חלות קנין בפ"ע שחל בדבר שנעשה בו מעשה גזילה ויצא מרשות הבעלים כאבידה. ומשום כך חל קנין יאוש בעבדים דאע"פ שאין בהם קניני גזילה חל בעבדים מעשה גזילה דיצאו מתחת רשות הבעלים.¹³¹
ב
בדין ענבים העומדות ליבצר
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מכירה הי"ז) וז"ל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה או בכסף או בשטר או בחזקה, ואם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדות ליבצר הרי זה כמטלטלין לקניין ויש להן אונאה עכ"ל. ובפ"ה מהל' טוען ונטען (ה"ד) פסק וז"ל טענו ענבים העומדות ליבצר ותבואה יבשה העומדת להקצר והודה במקצתן וכפר במקצתן הרי זה נשבע עליהם כשאר המטלטלין והוא שאינן צריכין לקרקע, שכל העומד להבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודייה עכ"ל. אמנם יעויין ברמב"ם (פ"ב מהל' שכירות ה"א) וז"ל שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה שומרים אינן אלא במטלטלין וכו' יצאו קרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות עכ"ל. ולגבי ענבים העומדות להבצר פסק (בה"ד שם) וז"ל המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע לשמור אפילו היו ענבים העומדות להבצר הרי הן כקרקע בדין השומרין עכ"ל. ולכאורה פסקיו סתרי אהדדי, דלגבי מודה במקצת וקניין ואונאה פסק דענבים העומדות להבצר הרי הן כמטלטלין, ואילו לגבי שמירה פסק דהרי הן כקרקע, וצ"ע (ועיין בנושאי כלים). והנה מדמצינו דעבדים נתמעטו מדין אונאה ושבועה ושמירה לכאורה מוכח דדינים אלו אינן תלויין בדין תלוש ומחובר אלא בחלות שם ודין קרקע, דעבד הוי קרקע דניידי. ולפי"ז צ"ע מ"ש דלענין שמירה פסק הרמב"ם דענבים העומדות להבצר הוי קרקע, ואילו לגבי אונאה ומודה במקצת פסק שענבים העומדות להבצר הויין מטלטלין.
ויתכן לומר דהרמב"ם סובר דחל ב' דינים בענבים העומדות להבצר: א) דין מטלטלין, ב) דין קרקע, ואע"פ שחלות שם קרקע ושם מטלטלין סתרי אהדדי מ"מ ס"ל דבענבים העומדות להבצר חלין ב' דינים – דין קרקע ודין מטלטלין, ולכן לענין שבועה פסק דנשבעין על ענבים העומדות להבצר מאחר דהויין מטלטלין, והא דאין נשבעין על הקרקעות אינו דין הפקעה דליכא חלות שבועה על קרקע, אלא זה דין במחייב - דקרקע אינה מחייבת שבועה. אמנם בענבים העומדות להבצר דאית להו נמי חלות שם ודין מטלטלין, חל מחייב לישבע מחמת שם מטלטלין שבהם, ושפיר נשבעין עליהן. וכן י"ל לגבי אונאה, דקרקעות לא הופקעו מאונאה אלא דבעינן חלות שם מטלטלין כדי להתחייב באונאה, ובענבים העומדות להבצר חל דין אונאה מחמת דאית להו חלות שם מטלטלין.
אולם לפי"ז לכאורה צ"ע בפסק הרמב"ם לענין קנין, שפסק (בפ"א מהל' מכירה הי"ז) דענבים העומדות להבצר נקנין בקניני מטלטלין. ואי יש בהן נמי חלות שם קרקע צ"ע מ"ט אין נקנין בקניני קרקע (בכסף או בשטר או חזקה). וי"ל עפי"ד הר"י מגא"ש (שבועות דף מג. והובא בטור חו"מ סימן צ"ה) וז"ל ודוקא לענין שומר הוא דאמרינן ענבים העומדות להבצר לאו כבצורות דמיין, דכיון דלשמירה כשהן מחוברין בקרקע הוא דמסרינהו ניהליה הוו להו כקרקע, דהא לאו למיתלשינהו מסרינהו ניהליה. אבל מאן דזבין לחבריה ענבים כשהן מחוברין לקרקע למיתלשינהו לנפשיה, כיון דלמיתלישנהו זבנינהו ניהליה וכבר הגיעו ליבצר הוו להו כבצורין, ודיינין בהו דין מטלטלין בכל מידי כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן, דהא קיימא לן כל העומד לבצור כבצור דמי עכ"ל. ומבואר דהר"י מגא"ש מחלק בין דין שמירה דמאחר דנמסרו כשהן מחוברין ולא נמסרו על דעת למיתלישנהו הרי הן כקרקע דנמסרו בתורת קרקע. משא"כ לגבי מכירה דנמסרו ע"מ לבצרן דנמכרו בתורת מטלטלין ולכן דינם כמטלטלין. ולפי"ז יש ליישב נמי שיטת הרמב"ם, דסובר דכיון שהמכירה היתה על דעת שיבצור את הפירות אזי הו"ל כאילו מכר לו את הפירות בתורת מטלטלין דוקא. דחפץ שיש בו חלות שם קרקע וחלות שם מטלטלין בב"א לגבי דין קנין הדין תלוי במעשה המכירה עצמו אי נמכר על דעת שהוא מטלטלין או על דעת דהוי קרקע. דאם נמכר על דעת דהוי מטלטלין אזי נקנה הוא בקניני מטלטלין. וה"נ י"ל לגבי שמירה דהדין תלוי אם מסר את הענבים לשומר שישמור אותן בתורת קרקע או בתורת מטלטלין. וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם (פ"ב מהל' שכירות ה"ד) וז"ל המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע לשמור אפילו היו ענבים העומדות להבצר הרי הן כקרקע בדין השומרין עכ"ל, וצ"ב באריכות לשון הרמב"ם "המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע" שהרי כבר כתב (שם ה"א) דאין שמירה בקרקע, דהו"ל למימר כאן רק דענבים העומדות להבצר הרי הן כקרקע בדין השומרין. ויתכן דהרמב"ם האריך בדבריו דר"ל דדינם כקרקע רק באופן שנמסרו לשומר בתורת קרקע, משא"כ אי מסרן לשומר בתורת מטלטלין אזי דינם הוי כמטלטלין דיש בהם ב' דינים דין קרקע ודין מטלטלין. ומש"כ "המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע לשמור" ר"ל שמסר את הענבים לשומר בתורת קרקע, דאזי דינם כקרקע. משא"כ אם נתן לו רשות לקצור דנתן אותן לשומר בתורת מטלטלין אזי דינם כמטלטלין.
גמ'. והרגת את האשה ואת הבהמה.
ומבואר שדין הבהמה בכ"ג כדין האשה. והנה דרשינן לקמן כמיתת הבעלים כך מיתת השור דשור הנסקל נידון בכ"ג, וצ"ע מדוע בעינן להך דרשה ולא ילפינן לה מ"והרגת את האשה ואת הבהמה". וי"ל דברובע ונרבע המחייב הוי מעשה העבירה של האדם שמחייב את האדם ואת הבהמה, וקס"ד דרק כשמעשה העבירה היא המחייב ובעינן לדון את האדם בב"ד של כ"ג, ה"ה שדנים נמי את הבהמה בב"ד של כ"ג. משא"כ בשור הנסקל שנהרג מחמת מעשה נגיחה של עצמו והדין הוא על הבהמה בלבד, סד"א דלא בעינן ב"ד של כ"ג, קמ"ל מהדרשה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, דדין שור הנסקל הוא בכ"ג.
¹²⁸ ואליבא דהראב"ד (פ"ט מהל' גזילה ה"א) עבדים נגזלין וחייבים באחריותם מכיון דתלושים הם משא"כ מחובר לקרקע אינה נגזלת כלל.
¹²⁹ ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק ח"א דף יא: ד"ה גובין מן העבדים (עמ' צ"ח – ק'), וברשימות שיעורים עמ"ס ב"מ דף נו: בענין חפצא של קרקע ומחובר לקרקע (עמ' שצ"ט – ת"א), ועיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"ה מהל' מעילה ה"ה.
¹³⁰ ועיין בס' רשימות שיעורים עמ"ס ב"ק דף יא: ד"ה גובין מן העבדים (עמ' צ"ח – צ"ט).
¹³¹ ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי פ"ט מהל' גזילה ה"א, ובשיעורי רבנו חיים הלוי עמ"ס ב"ק דף צו. ד"ה הרי"ף פסק דעבדים נגזלין וכו'.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו. כמו שהוא שוה דיודע הוא שאין לומר לשון ערך לכלי ואין ערכו קצוב וגמר ואמר לשם דמים דאין אדם מוציא דבריו לבטלה: ערכין המטלטלין. משמע שהערכין מיטלטלין: במתפיס מטלטלין לערכו. שאומר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן צריך ג' להוציאן מיד הקדש: ר' אבהו אומר באומר ערכי עלי. ואינו פורע ובא כהן למשכנו ומצא לו מטלטלין והכי קאמר הערכין דהיינו ערך אדם ובא ליתן מטלטלין נגבין בשלשה שמאין: בשלמא לאפוקי מהקדש. כגון דרב גידל ורב חסדא הוא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק עד שיפדנו בשויו: אלא לעיולי. כגון דר' אבהו: עיולי נמי דילמא טעו. ויקחנו להקדש ביותר משויו: חד לגופיה. דניבעי כהן: מיעוט אחר מיעוט. דכולהו ממעטי ישראל דמשמע כהן ולא ישראל: ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראל. בעינן דקמא לגופיה ושני לו הוי מיעוט אחר מיעוט ושלישי הדר איצטריך לגופיה דניהוי כהן דכיון דאיתרבי ליה ממיעוט אחר מיעוט דאפילו ישראל כי הדר כתב כהן דוקא כתביה דלאו מיעוט אחר מיעוט הוא דהא שני לאו מיעוט הוא אלא ריבוי וכן כולם חד דווקא וחד הוי מיעוט אחר מיעוט: ואדם כיוצא בהן. כקרקעות דבעי נמי תשע וכהן לשומו: ועבד איתקש לקרקעות. והתנחלתם אותם (ויקרא כה): שער העומד ליגזוז. והקדישו ובא לפדותו בשויו שעושין משער אדם נפה וקילקלי וחבק: כגזוז דמי. והוו להו מטלטלין ובשלשה: אין מועלין בו. דעבד הרי הוא כקרקע ואין מעילה בקרקע ובמסכת מעילה (דף יח:) גמר חטא חטא מתרומה בפרק הנהנה: מועלים בשערו. דשערו לאו כגופו והוה ליה כשאר מטלטלין: העומד ליגזוז. שכבר שילח פרע וראוי להסתפר: ש''מ. פלוגתא דתנאי הוא לתנא קמא דאמר לית בהו מעילה סבר כמחובר דמי ולענין פדייה נמי בעי עשרה ולרבן שמעון כגזוז דמיא: דברים שהן כקרקע. מחוברין לקרקע: ואינן כקרקע. אלא כמטלטלין: ר''מ מחייב. לישבע על השאר שהודה מקצת הטענה אע''ג דאין נשבעין על הקרקעות כדילפינן בשבועת הדיינים (שבועות דף מב.) הכא כיון דאין צריכין לקרקע דעומדות ליבצר הן כדמוקי ר' יוסי בר חנינא לפלוגתיה כבצורו' דמיין ונשבעין: לא. התם בענבים כל כמה דשבקת להו מיכחש כחשי אבל שערו אשבוחי משבח הלכך אפי' ר' מאיר בשער כרבנן סבירא ליה: קא פסיק ותני. מתני' רובע סתמא בכ''ג: לא שנא. שור שרבע אדם זכר ולא שנא שור שרבע אשה נקבה דנפקא לן תרוייהו מקראי בפרק ארבע מיתות (לקמן נד:) שהן בסקילה ותנא דמתני' מרבי להו לכ''ג: בשלמא רובע נקבה. כתיב ביה כ''ג דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה איתקש בהמה לאשה ודיני נפשות נפקינן לקמן בעשרים ושלשה: אלא רובע זכר. מנלן דבעי כ''ג: דכתיב כל שוכב וגו'. ומהאי נפקא לן בארבע מיתות לרובע זכר: דאם אינו ענין. לאדם הבא על הבהמה דהא קרא אחרינא כתיב (ויקרא כ) איש אשר יתן שכבתו וגו': תניהו ענין לנשכב. למביא בהמה עליו ומדאפקיה בלשון שוכב לידון כשוכב מה בא על הבהמה הוא והיא בכ''ג כדילפינן מואת הבהמה תהרוגו (שם) דאיתקש בהמה לאדם אף מביא בהמה עליו שניהם בכ''ג:

האומר ערך כלי עלי נותן דמיו. בפ''ק דערכין (דף ה.) מוקי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותימה דבפרק השולח (גיטין דף לח: ושם) אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש כו' משמע התם דהיינו דלא כר''מ דלדידי' קדוש לדמיו ונראה דההיא דערכין אליבא דר' מאיר קאמר רב וליה לא סבירא ליה וכן משמע התם (ערכין דף ה.) דפריך לר''מ פשיטא ואי אתא למימר דסבר כר' מאיר מאי פריך פשיטא אלא משמע דלא סבר כרבי מאיר אלא קאמר דלר''מ נותן דמיו א''נ איכא ב' לישני דרב בגיטין (דף לח:) חד במקדיש וחד במפקיר: אדם מי קדוש. וא''ת ולוקמא בעבד דקדוש כדאמרינן בסמוך דמועלין בשערו ואמר בהשולח (שם) המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברים רשאין להוציאם לחירות וי''ל דאדם לא משמע ליה דקאי אעבד אי נמי הכא פריך אליבא דרב דאמר (שם) המקדיש עבדו יצא לחירות: שער העומד ליגזוז. אף על גב דמעילה ילפינן מתרומה ולענין תרומה לא אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי דלענין האי לא ילפינן מתרומה דתמעול מעל ריבה כדדרשינן במעילה (דף יח:) לגבי כמה דברים: אין מועלין. כאן משמע דאין מעילה במחובר ובהדיא אמרי' הכי במסכת מעילה (דף יד:) וקשה לפי' רשב''ם דבפ' המוכר את הספינה (ב''ב דף עט. ושם) גבי מקדיש דקתני מועלין בבור ופי' כגון שהצניע חפצים בבור ולא יתכן דהיינו מחובר . אלא שעקר חוליא מן הבור ונהנה ממנה: בענבים העומדים ליבצר. תימה דבפרק נערה (כתובות דף נא: ושם) פריך גבי זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי דצריכי לדיקלא קאמינא ומאי פריך והא רבנן דהכא לית להו הך סברא וי''ל דגבי בעל חוב מודה דלא גבי מדבר העומד לגזוז דלא סמכא דעתיה ועוד פר''ח דהתם פריך משום דבפרק הכונס (ב''ק דף נט:) פסיק רב כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים ואין שמין אותן אגב שדה משמע דכבצורות דמיין: אם אינו ענין לשוכב כו'. ומהכא נמי בפ' ד' מיתות (לקמן דף נד:) ילפינן אזהרה לנשכב מה שוכב ענש והזהיר כו' ותימה ר' אבהו דפליג עלה התם כ''ג מנא לן וכן רבי שמעון דדריש מיניה התם (ד' ס.) דבני נח מוזהרים על כישוף מדאיתקש לשוכב עם בהמה וכן לבן עזאי דגמר מיניה דמכשף בסקילה בההוא פירקא (דף סז:) וי''ל דאי משום הקיש הל''ל קרא דאיש כי יתן את שכבתו בבהמה גבי מכשפה הלכך קרא דכל שוכב מיותר לנשכב כדדרשינן: