סימן כ"ז
סוגיא דשטר שיש בו רבית, יבאר דלאו דלא תשימון, אם לא בא לידי גובינא אין עוברין אף העדים ויבאר דלהרמב"ם היכא דאסרה התורה הספק התראת ספק שמה התראה ויבאר דלמ"ד בטלו ולא בטלו, בלאו הניתק לעשה העבירה הלאו בצירוף העשה, ויבאר דאם חטף משכון שלא ברשות מחויב באונסין והחיוב בשעת הוצאה מן העולם.
דף עב שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר"מ, וחכמים אומרים גובה את הקרן ואין גובה את הרבית ואיתא בתוס' ד"ה שטר ז"ל, פירש ריב"ם דאין גובה ממשעבדי. אבל מבני חרי גבי עפ"י אותו השטר. דעדים אינם פסולים דאינם עדי חמס דאין מרויחים כלום בדבר כו' ותימא דאמאי אין העדים פסולים כיון שעוברין על לאו דלא תשימון אעפ"י שאין מרויחים. יש להם לפסול מידי דהוי אעברין אוכל נבילות להכעיס דקי"ל כאביי דפסול עכ"ד התוס':
ונראה לי לתרץ דברי ריב"ם, דהנה בדף ס"ב, איתא על פלוגתא דר' יוחנן ור"א, אי רבית קצוצה יוצאה בדינין איתא מיתבי, הגזלנין ומלוי ברבית אעפ"י שגבו מחזירין, גזלנין מאי אעפ"י שגבו איכא, אי גזול גזול, אי לא גזול גזלנין קרית להו אלא הגזלנין ומאי ניהו מלוי ברבית, אעפ"י שגבו מחזירין. תנאי היא דתניא ר' נחמי' ור' אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה, מאי קום עשה לאו דאמרינן להו קומו אהדורו, מכלל דתנא קמא סבר לאו בני אהדורי נינהו לא מאי קום עשה לקרוע שטרא, מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי והא עבדו איסורייהו. ואי לאו כגבו, דמי הא לא עביד ולא כלום לעולם קסבר שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והא קמשמע לן דשומא מילתא היא, ע"כ ופרש"י ד"ה לא לעולם אימא לך אם גבה דברי הכל אינו מתוקן בחזרה מן המלקות דאין כאן ניתק לעשה, והאי דקתני פטורין בשלא גבו דהתם לא הווי אלא שומא בעלמא ששמו עליו נשך ע"י תנאי ואתי ר' נחמי' ור' אליעזר למימר דלא תשימון עליו נשך דקאמר רחמנא לאו אשומא גרידתא קפיד אלא אשומא הבא לידי גיבוי, ע"כ. והקשה בתוספ' ד"ה לא דלפרש"י כולהו תנאי כר' יוחנן (דרבית אין יוצאה בדינין) והקשה דמעיקרא פריך אר' יוחנן ומשני תנאי היא ופלוגתייהו בר' יוחנן ודחי דכולהו סבירא להו כותי' כש"כ דאמר לי שפיר טפי, וי"ל דמעיקרא ודאי סבר דפליגי בלאו דאל תקח מאתו נשך ותרבית ופליגי בדר' יוחנן ור' אלעזר ומסיק דכולהו אית להו דר' אלעזר ולא לקו אלאו דאל תקח משום דניתק לעשה הוא בהשבה אבל פליגי בלאו דלא תשימון והיכא דלא גבה עדיין הרבית. דת"ק סבר מיד כשנכתב נגמר השומא והוי כאלו גבה כבר ואין עוד תקנה לתקן הלאו דלא תשימון. ור' נחמי' ור' אליעזר בן יעקב סברי לאו דשומא מתלא תלא וקאי, שאם יקרע השטר קודם שיגבה פטור, ע"כ דברי התוס' ואפשר דזהו גם דעת רש"י אבל עכ"פ היכא שבא לידי גבי' אף לר"א לוקין על לאו דלא תשימון שהרי בא לידי שימת נשך. אכן הרמב"ם כתב בפ"ד מהלכות מלוה ולוה ה"ג. דהמלוה והלוה. אף שעוברין על כל אלו אין לוקין אלא מפני שניתן להשבון ולכאורה אמאי אין לוקה המלוה על לאו דלא תשימון אם בא לידי גבי' ומשמע מדברי הרמב"ם דאף העדים אין לוקין במאי דכתב דאין לוקין על לאוין אלו, דהיינו הלאווין האלו, אין עליהם מלקות וא"כ גם. על לאו דלא תשימון אין לוקין וכן בפי"ט מהלכות סנהדרין, כשמנה הרמב"ם כל הל"ת שלוקין עליהן לא מנה הרמב"ם ביניהם, עדי רבית, שילקו על לאו דלא תשימון הרי דס"ל דגם העדים אין לוקין על לאו דלא תשימון. וצריך טעמא ואפשר לומר דפסק הרמב"ם כר' נחמי' וראב"י דאית להו דלאו דלא תשימון הוא דוקא בבא לידי גוביינא, וא"כ בשעת מעשה הוי התראת ספק שמא לא יבא לידי גובינא והתראת ספק לא שמה התראה.
אכן אי אפשר לומר כן דהנה הרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות שבועות ז"ל וכל מי שנשבע על אחרים. שיעשו כך וכך או לא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב משום שבועת בטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל ומכין אתו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו, ונמצא גורם לשבועת שוא ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרין אותו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא"כ הי' לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין עכ"ד, וכבר תמה הכ"מ מנין להרמב"ם חילוק זה, והלח"מ תמה מה נקרא לאו מפורש ומה נקרא לאו שאינו מפורש הא לאו דשבועת שוא מפורש בתורה, וע"כ מפרש הלח"מ דכונת הרמב"ם דמספקא להרמב"ם בכה"ג אי לקי משום שוא או משום שקר, וכיון שספק לנו על איזה דבר ילקו אותו אם משום שוא דאף אם יעשו אחרים כיון שלא הי' בידו לקיים. בשעה שיצאה שבועה מפיו הוי תיכף שבועת שוא. או משום שקר שאם שמעו אחרים ועשו לא הוי שוא, ורק אם לא עשו אז עבר משום שבועת שקר, וכיון דספק לנו אם ילקה על שוא או על שקר הוי התראת ספק, אכן פירושו תמוה מאד, דא"כ לא הי' להרמב"ם לתלות מפני שאין הלאו מפורש בתורה אלא הי' לו לתלות הספק שאין אנחנו יודעים:
ולמה תלה זה שאין הלאו מפורש בתורה. הרי אם הדין כרש"י מפורש בתורת איסור דשבועת שוא ואם הלכה דאם אחרים קיימו דבריו לא עבר א"כ אם אחר כן לא עשו הרי איסור שבועת שקר מפורש בתורה:
ונראה לי כונת הרמב"ם כן דהנה בב"ק דף מ"ד, איתא וארב לו פרט לזורק אבן לגו, היכא דמי אי דאיכא תשע עכו"ם ואחד ישראל ביניהם תיפוק לי' דרובה מצרים נינהו. אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, ל"צ דאיכא תשעה ישראל ואחד עכו"ם דאע"ג דרובה ישראל נינהו, כיון דאיכא חדא מצרי הוי לי' קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והקשה בתוס' ד"ה הוי לי' פלגא ז"ל תימא למ"ד התראת ספק לא שמי' התראה. בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן לי' מהאי טעמא דלא שמי' התראה אפילו ס"ל ספק נפשות לחומרא, ואי אליבא דמ"ד שמה התראה היכי פטרינן לי' מהאי טעמא הכא אם נמצא שישראל הרג הי' מחייבינן לי' בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוא ובנותר שאמר לי' אל תותיר, וי"ל דשאני התם דיודע בבירור דיבא לידי איסור ודאי אם יותיר או אם יכה את שניהם משו"ה שמה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אין ידוע שיבא לידי איסור שאין יודע את מי יכה, ע"כ:
ולכאורה דברי התוס' תמוהים דבקושיתם הקשו שתי קושיות למ"ד התראת ספק לא שמה התראה למה לן טעמא דספק נפשות להקל ולמ"ד התראת ספק שמה התראה מאי מועיל ספק נפשות להקל כיון דהרג ישראל הרי בכה"ג הוי התראה, ותירצו רק למ"ד שמה התראה דבכה"ג הוי הספק בשעת מעשה אם יבוא לידי איסור אבל למ"ד לא שמה התראה לא תירצו, דלמה לן טעמא דספק נפשות להקל, וצריך לומר דכיון דמתורץ דאליבא דמ"ד שמה התראה. דאיצטריך לטעמא דספק נפשות להקל, ממילא יש לתרץ דמשו"ה נקיט האי טעמא, דספק נפשות להקל כדי שאף למ"ד שמה התראה יהי' ניחא, אבל למ"ד לא שמה התראה. באמת לא איצטריך להאי דספק נפשות להקל דאף אם יהי' ספק נפשות לחומרא יהי' פטור מטעם התראת ספק, אך קשה באמת מאי שייך הכא האי דין דספק נפשות להקל דלכאורה היינו דוקא היכא שספק לנו אם הרג ישראל, אז פטור. אבל הכא הא הרג בודאי ישראל, ועכצ"ל דפטורו משום דבכה"ג לכו"ע התראת ספק שכזאת שבשעת מעשה אין ידוע אם יבא לידי איסור. לא הוי התראה והפטור משום דלא הוי האיסור ברור בשעת מעשה, א"כ למה איצטריך לטעמא דספק נפשות להקל, לימא הטעם משום, דהוי התראת ספק, ועכצ"ל דהא בהא תליא, אם הי' מחויב היכא דספק אם הרג ישראל, אם הרג כותי הי' אז הדין דמחויב מיתה, אז בודאי לא שייך כלל לומר התראת ספק דהרי על ספק הורגין, א"כ התראת ודאי הוא. אל תעשה הספק הזה, שעל ספק מחויב מיתה, אבל כיון דהדין דספק לקולא, היינו דבספק אין הורגין, א"כ התראה למיתה בעינן דוקא שיאמרו לו אתה עושה מעשה שמחויבין עליו מיתה, א"כ דוקא מעשה שהוא ודאי רציחה הוי התראת ודאי, שבודאי עובר על דבר שמחויבין מיתה, אבל אם עושה דבר שספק אם יעבור על רציחה, אף שספק אסור, אבל חיוב מיתה אין על מעשה שהוא ספק, אחרי שדין הוא דספק נפשות להקל, ולאו דוקא ספק נפשות, אלא ספק מלקות ג"כ להקל, משו"ה גם במלקות ספק לא הוי התראה, דהא דינא דהתראת ספק לא שמה התראה תלוי ג"כ בדין דספק עונש מיתה או מלקות להקל, דכיון דספק אין חייבין עליו, א"כ חייבה התורה מיתה או מלקות, דוקא על הודאי, לא על מעשה ספק, ומשו"ה קאמר ספק נפשות להקל, ולא אמר משום התראת ספק, לומר דאף למ"ד התראת ספק שמה התראה, אין טעמו משום דאיהו ס"ל דאם התרו בו עתה עושה מעשה, שספק שמא יש בה חיוב מיתה, הוי התראה דהרי ספק נפשות, (והוא הדין, ספק מלקות) להקל א"כ חייבה התורה על ודאי ולא על ספק אלא דהוא סבירא לי' דהיכא שמתרין בו אם תכה את זה וגם תכה את זה, או שאם לא תאכל עתה וגם לאח"כ לא תאכל תבוא לידי חיוב מיתה או מלקות בודאי, ולדידי' התראת ספק כזה, הוי כאילו אומרים לו. אם תעשה זה, תבוא לידי ודאי איסור אבל היכא שאומרים לו המעשה הזה הוא ספק אם יש בו איסור וחיוב מיתה כיון דמספק פטור. א"כ לא הוי התראת ודאי:
והנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות מלוה ולוה הלכה ד', ז"ל עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכן בידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א שיבוש הוא זה אלא מפני שנתחייב באחריותו כדכתיבנא לעיל. וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ואף דעת רבינו שחייב באונסין כמו שכתב ומחשב דמי המשכן לבעליו והר"א מדמה לאו זה ללאו דלא תגזול כו' ואפילו אין הגזילה בעין כיון שהוא חייב באונסין ה"ז לאו שניתן לתשלומי ממון כו', ודעת רבינו שאין זה לאו הניתן לתשלומין שהרי לא אסרה תורה זה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נוטלו בחובו:
אלא גזירת הכתוב הוא שלא לעשות כל אדם דין לעצמו ואין זה לאו הניתן לתשלומין שהרי הלוה והמלוה אין חלוקין עכשיו בממון כו', וא"ת האיך לוקה ומשלם וכבר נתבאר בפרק שלישי מגניבה שאין אדם לוקה ומשלם בפ"א, נראה לי שדעתו ז"ל הוא שהלאו בשעת נטילת המשכון, ובאותה שעה לא היה מכון לגוזלו אלא לטלו במשכון בחובו וכשנאבד נפקע חובו בכדי שוויו שהרי לכך נטלו כל זה הי' נראה לדעת רבינו אבל הסוגיא שבאלו הן הלוקין לפי גרסת ספרנו מורה בבאור כדברי הר"א ז"ל ומשוה לאו זה ולאו דגזילה עכ"ד הכ"מ, ולכאורה קושית הראב"ד חזקה מסוגית הגמ' דף ט"ז שם דפריך והא גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזילה משכון דרחמנא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו את העבוט כבא השמש ומשכחת לה בקימו ולא קימו וביטלו ולא ביטלו התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם ומה שכתב הכ"מ במסקנא דאפשר שהרמב"ם הי' לו גירסא אחרת צריך לומר דלא גריס והרי משכון, אעפי"כ יקשה דאיך אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת יקשה ממשכון ונראה דגם קושית הראב"ד שם בהלכה ג', שכתב הרמב"ם וכן אם חבל צמד בקר החורש לוקה שתים וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל, זה אינו, וכתב המ"מ שדעת הר"א ז"ל שכונת רבינו היתה לומר שהצמד לא הי' אלא כלי אחת ומתוך שמזוג שתי פרות חייב שתים ומתוך כך פרט אותו בביאור או שהיתה כונתו לחייב על גוף הפרות אם חלבן, וכל זה אינו ולא ידעתי מי הביא לר"א ז"ל בזה ולשונו סתום וצ"ע, עכ"ל המ"מ. ולדעתי דבריו של המ"מ תמוהים דכונתו של הראב"ד להקשות על הרמב"ם איך כתב לוקה שתים, כיון דניתק לעשה ואיתא בתשלומין הוי לאו הניתן לתשלומין ואין לוקין עליו:
וכדפריך בהלכה ד' והראי' שהרי בהשגתו בהלכה ד' כתב הראב"ד ז"ל כדכתיבנא לעיל והא לעיל לא הזכיר מזה, לפי פירוש המ"מ בדבריו, ע"כ דגם בהלכה ג', היתה קושיתו על דברי הרמב"ם שאמר לוקה דהראב"ד ס"ל דהמשנה לא אמרה אלא דחייב שני איסורים אבל מלקות אין כאן שהרי הלאו ניתן לתשלומין:
ונראה לי לתרץ דברי הרמב"ם דהנה הרמב"ם כתב בפט"ז, מהלכות סנהדרין הלכה ד', ז"ל עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו אל תעשה דבר זה שאם תעשנו ולא תקיים עשה שבו תלקה ועבר ולא קיים העשה ה"ז לוקה אף עפ"י שהתראת ספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא. והנה במכות דף ט"ו. איתא תני תנא קמי' דר' יוחנן כל מצות ל"ת שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב, א"ל מאי קאמרת קיים פטור לא קיים חייב ביטל חייב לא ביטל פטור תני בטלו ולא ביטלו וריש לקיש אמר קיימו ולא קיימו במאי קמפלגי בהתראת ספק מפלגי ופרש"י ותוספות. דר"י לטעמי' דאמר התראת ספק שמה התראה משו"ה אית לי' בטלו ולא בטלו דאז דבשעה שעבר ספק הוא שמא לא יבטל התראת ספק שמה התראה, אכן ר"ל דס"ל התראת ספק לאו שמה התראה, אי אפשר לו לומר בטלו ולא בטלו שא"כ איך יתחייב בכל ל"ת שניתק לעשה שמא לא יבטל והוי התראת ספק, משו"ה אית לי' קיימו ולא קיימו, והיינו כיון דעתה עובר על הלאו אף שבאם יקיים ינתק את הלאו, עכ"פ עתה עבר בודאי, אכן הרמב"ם הא פסק קיימו ולא קיימו:
וכתב שזה התראת ספק, ואעפי"כ לוקה שהתראת ספק שמה התראה, והיינו דהרמב"ם גרס בגמ' איפכא שר' יוחנן אמר קיימו ולא קיימו ור"ל אמר בטלו ולא בטלו וכן הוא גרסת האלפס והרמב"ן ובעל המאור, אלא שלא ביארו, לפי זה אין תלי' זה בדין התראת ספק אי שמה התראה:
וצריך לומר דלדידהו הכי הפירוש דר' יוחנן דאמר קיימו, א"כ העברה הלאו, ועליו הוא מתרין ואם נימא דצריך להיות ההתראה בשעת העברה ודאי וכיון דאם יקיים העשה, ינתק הלאו הא אין ההתראה ודאי שמא יקיים ואז יעקר העברה, וע"כ דר"י לטעמי' דאית לי' התראת ספק שמה התראה אכן ר"ל דאית לי' התראת ספק לא שמה התראה הוא סובר בטלו דאיהו סבר דהיכא שיש בהדבר לאו ועשה, העברה הלאו והעשה שמבטל והמלקות על שניהם ביחד, ואם קיים העשה אין הפטור משום שניתק את הלאו, דהלאו נשאר אלא דאיסורו הוא בהצטרפות, שעובר על הלאו ועובר על זה שמבטל העשה וא"כ איננו כלל התראת ספק דהרי אף אם יקיים העשה או שאינו מבטל, איננו עוקר איסור הלאו. רק שאם לא בטל העשה עוד לא נגמר האיסור למלקות. ומה שעובר על הלאו הוא התחלת האיסור. ובטולו את העשה זה גמר האיסור ובהצטרפות עברת הלאו עם ביטול העשה לוקה ומה שמתחיל האיסור אעפי"כ שבאם לא יגמור לא ילקה, ע"ז לא שייך כלל לומר התראת ספק פן לא יגמור, דא"כ היכא שהתרו בו לא תאכל אלו שני החצאי זיתי חלב. והא אכל חצי זית ושהה ואכל השני בכדי אכילת פרס, האם נימא שחצי זית הראשון הוא התראת ספק, שמא לא יאכל השני ומן חצי זית הראשון עד השני לא התרו בו בודאי דלא שייך כלל לומר כן. שהרי התרו בו בהתחלת עשית האיסור שבאם יעבור האיסור כלו ילקה הוי התראת ודאי שהרי בחצי זית הראשון התחיל האיסור ובחצי זית השני גמר ה"נ לר"ל ס"ל דחייבה התורה על עברת הלאו ביחד עם בטול העשה א"כ לא הוי התראת ספק. משא"כ אם נימא קיימו ולא קיימו, אי אפשר לחייבו שהרי אם יקיים העשה הוא עוקר את האיסור, א"כ אף אם יעבור, על הלאו יש ספק, שמא יעקור שלא יהי' איסור בזה שיקיים העשה, שהרי אם נימא קיימו ולא קיימו, העבירה הלאו, ואף אם בטול העשה בא ע"י אונס ג"כ לוקה א"כ אין ביטול העשה צירוף להלאו. אלא באם מקיים הוא מנתק איסור הלאו. א"כ הוי התראת ספק, ור"ל ס"ל התראת ספק לא שמה התראה, משו"ה הוצרך ר"ל לומר בטלו ולא בטלו. דהמלקות הוא על הלאו עם בטול העשה, ואם קיים אינו לוקה, לא מפני שעקר, אלא משום שלא עבר אלא על מחצית העבירה אבל עבירת הלאו עבר, א"כ הוי התראת ודאי אם תעבור על הלאו ותבטל העשה:
וכן צריך לפרש הא דאיתא שם אמר לי' רב פפא לרבא והא לא דמי לאו זה (בל"ת שקדמו עשה) ללאו דחסימה, אמר לי' משום דכתב רחמנא עשה יתירא מגרע גרע אי"ה לאו שניתק לעשה נמי לימא משום דכתב רחמנא עשה יתירא מגרע גרע א"ל ההוא לנתוקי לאו הוא דאתא ולפי גרסתינו בגמ' איתא היניחא למאן דאמר בטלו ולא בטלו אלא למאן דאמר קיימו ולא קיימו מאי איכא למימר. מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן האמר לי' ר' יוחנן לתנא תני בטלו חייב לא בטלו פטור, אכן גרסת האלפס והרמב"ן והרז"ה בהיפוך היינו היניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אלא למ"ד בטלו ולא בטלו מאי איכא למימר. מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן האמר קיימו ולא קיימו:
פירוש דלר"י. דאמר קיימו א"כ העשה לנתק הלאו. משו"ה דוקא אם העשה כתובה אחר הלאו. או באונס שאף שקדם העשה כיון דהפירוש כל ימיו בעמוד והחזר קאי א"כ העשה לנתק הלאו. אבל ל"ת בעלמא שקדמו עשה כיון שהעשה קדם לא בא לנתק הלאו (וכן כתב שם הרמב"ן במלחמות דכיון שנכתב העשה קודם לא בא לנתק הלאו), לוקין עליו. אבל למ"ד בטלו ולא בטלו. לדידי' אין העשה לנתק הלאו אלא דאמרינן דהאיסור עבירת הלאו, ביחד עם ביטול העשה. א"כ גם אם קדם העשה ללאו, נימא דהאיסור עבירת הלאו. ביחד עם ביטול העשה, א"כ גם אם קדם העשה ללאו:
נימא דהאיסור עבירת הלאו עם בטול העשה וא"כ אף ל"ת שקדמו עשה לא ילקה עליו ומשני מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא אית לי' קיימו ולא קיימו אבל לר"ל אף ל"ת שקדמו עשה אין לוקין עליו אם לא ביטל העשה:
ומה שהקשה בעל המאור לר"ל איך יפרנס הא דהבא אל המקדש טמא לוקה הא עשה קדים דוישלחו מן המחנה, נראה דלר"ל, דס"ל היכא דכתיב עשה. בין שקדמו לל"ת, בין לאחר הל"ת, אין העשה ניתוק להלאו, אלא בהצטרפות העשה העברה ודוקא אם בטל העשה הוא חייב הוא יסבור דעבירת וישלחו מן המחנה הוא עובר בכל רגע שכיון שמצות שילוח מן המקדש. שלא יטמא מקדש ה', א"כ לא דמי לעשה דשילוח האם דהחיוב עליו רק פעם אחד ולא יותר דהא דאמרינן שלח אפילו מאה פעמים היינו קודם שנטל הבנים, אבל בנטל הבנים אמרינן דאין מחייב אלא כדי שתצא מתחת ידו ואם אח"כ נטלה מותר א"כ מצות שלח הוא כדי לקיים מצות שילוח וא"כ אף אם לא שלח לא ביטל מצות השילוח שהרי יכול אח"כ לשלח:
אבל בבא אל המקדש טמא, שם מצות שילוח בכל רגע, ואם יצא ואח"כ נכנס ג"כ חיוב עליו לצאת מן המקדש א"כ כל רגע ששוהה הוא מבטל מצות שילוח, א"כ הבא אל המקדש טמא לר"ל לוקה שהרי בכניסתו בטל בין הלאו. בין העשה. שהרי בזה שנכנס בטל מצות שילוח, שאסור לו להיות במקדש ה', משו"ה לוקה לר"ל דלדידי', אין העשה לנתק הלאו. א"כ כל רגע הוא מבטל מצות עשה דוישלחו משא"כ לר"י אילו הי' הפירוש דוישלחו מן המחנה, כמו ל"ת שניתק לעשה, היתה אז מצות שילוח לנתק איסור דלא יטמאו, אז אף אם שוהה במקדש לא הי' מבטל מצות שילוח, דכל זמן שיצא הוא מנתק איסור דלא יטמאו, משו"ה לר"י הטעם דלוקין משום דקדם העשה, ואין העשה לנתק, אלא עשה מפני עצמה, אלא דלפי זה קשה לי לשון הרמב"ן שכתב במלחמות דהטעם אף לר"ל דהוי מצוה בפני עצמה ואם נימא דהוי מצוה בפני עצמה אין זה שייך למחלוקת ר"י ור"ל בקיימו וביטלו אכן לדברינו לר"ל הוי ל"ת שקדמו עשה, כמו אם העשה אח"כ אלא דתליא. אם הוא מבטל, הל"ת והעשה:
והנה על מתניתין דהנוטל האם על הבנים אמר שם ר' יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, וכתב בעל המאור דר"י, ס"ל דהיכא דאינו בבטלו אינו בלא קיימו, משו"ה כל מקום שאי אפשר ללקות בבטלו אף אם לא קיימו אין לוקה, משו"ה קאמר ר' יוחנן דאנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ועוד אפשר דר' יוחנן אמר דזאת ועוד אחרת לוקין בין בבטלו בין בלא קיימו, משא"כ אונס אין לוקה בבטלו אבל בלא קיימו משכחת לה, והרמב"ן דחה דברי הרז"ה בתירוץ הראשון דר"י, אית לי' דאם אין לוקה בבטלו אין לוקה בלא קיימו. וא"כ עכצ"ל דהרמב"ן ס"ל כתירוץ השני, דהא דאמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, הוא דבבטלו לא משכחת לה, אבל בלא קיימו ודאי משכחת לה, אחרי דר"י סבר דתלי בלא קיימו. ואפשר עוד לומר לפי זה דהא דאמר ר' יוחנן לתנא מאי קאמרת קיים פטור, ולא קיים חייב, בטלו חייב, לא בטלו פטור, תני קיימו, ולא קיימו היינו דר"י מפרש דהברייתא דתני תנא קמי', תנאי היא:
דתנא דרישא אית לי' לא קיימו חייב, ותנא דסיפא אית לי' דוקא בטלו חייב, תני קיימו פירוש ואנא סבירא לי, כמ"ד דתלי בקיימו ולא קיימו וא"כ אמר ר' יוחנן דאנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת שיש לפרש, בין למ"ד בטלו ולא בטלו, בין למ"ד קיימו, ולא קיימו אבל שארי ל"ת שניתק לעשה כמו אונס (למסקנא) אי אפשר ללקות למ"ד דדוקא בבטלו חייב, אבל למ"ד לא קיימו חייב משכחת לה:
והנה בגמ' אמר, והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה, משכון דרחמנא אמר לא תביא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו את העבוט כבא השמש, ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו, ובטלו ולא בטלו, התם כיון דחייב בתשלומין, אין לוקה ומשלם, והקשה בתוס' הא אדרבה קיי"ל כל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקי לקי ממונא לא משלם, ע"כ פירשו בתוס' דכיון דמחויב בתשלומין, א"כ התשלומין, כשמקיים מנתק העשה, א"כ למ"ד בטלו לא משכחת לה, והנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות גזלה ז"ל אין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה ואפילו שרף את הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב דמי' וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו ולכאורה קשה למה להרמב"ם להביא ב' הטעמים אם כלל הוא דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו, למה לן טעמא דל"ת שניתק לעשה הוא וצ"ל דאילולא טעמא דניתק לעשה, לא הי' שייך כלל לומר לאו שניתן לתשלומין דאדרבה הי' אז הדין דאם גזל לוקה ואינו משלם, והיכא מחויב בתשלומין דוקא בשוגג, דהרי כל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקי לקי ממונא לא משלם, וא"כ אם גזל, והתרו בו, יהי' לאו שלא ניתן לתשלומין. אבל כיון דגזלה הוא לאו הניתק לעשה, א"כ מחויב תיכף כשגזל, תשלומין ואין חיוב המלקות פוטרתו שהרי ניתק לעשה וכיון שנתחייב תיכף בגזלתו, התשלומין וכדבארנו בכמה דוכתי דחיוב תשלומי הגזלה מתחייב תיכף, והא דאם השיב את הגזלה, היכא דאינה שוה כלום כמו בחמץ ועבר עליו הפסח פטור הוא מטעם דאם מקיים והשיב מנתק חיובו) וכאן שכבר נתחייב בתשלומין אף אם אח"כ בטל העשה לא ילקה דהיכא אמרינן לוקה ואינו משלם, היכא דבשעת מעשה לא מתחייב ממון, אבל היכא דכבר נתחייב שם אמרינן משלם ואינו לוקה:
והנה במשכון לפי דעת הרמב"ם, למ"ד קיימו ולא קיימו, עיקר המלקות, בעד שנטל המשכון שלא כדין אבל לא מטעם גזל, שהרי נוטלם בחובו א"כ לא שייך כאן דין דנתחייב בתשלומין מטעם גזלה שהרי בנטילתו לא הי' כונתו לגזול א"כ לא נתחייב בשעת הנטילה דמים, ואף דהש"ך בסימן ע"ב, הוכיח דלדברי הרמב"ם מי שלקח משכון שלא בשעת הלואה בזרוע מחויב אף באונסין. שהרי כתב הרמב"ם בהלכה הנ"ל שאם נשרף המשכון מחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין הרי דכמה ששוה המשכון מפסיד, ובודאי דנשרף משמע אף באונס. נראה לי דטעם הרמב"ם, דהרי אמרינן בב"מ דף ל"ו דאמר ר' יוחנן שומר שמסר לשומר חייב, ועיין שם בתוס', משום דשינה מדעת בעלים הוי כאלו פשע, וכל אונס שאילו היתה בבית הבעלים, לא הי' בו מחייב מטעם פשיעתו, שהרי אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, א"כ היכא דנטל המשכון מרשות הבעלים:
שלא מדעתו אין לך פשיעה יותר מזו שאין רצונו שיהי' חפצו ביד זה, א"כ אם נשרף, שאם היתה ברשות הבעלים לא היתה נשרפת מחויב, אף באונס, אבל אין החיוב. אלא בשעת האונס, היינו בשעת הוצאה מן העולם לא כגזלה דמשלם כשעת הגזלה, ואפשר לישב בזה הקושי' שהביא הרמב"ן במלחמות בשבועות על הנך דסברי דמחויב באונסין במשכנו שלא בשעת הלואתו, מגמ' ב"ק דף ל"ו דאמר רבא כגון שתפסו ניזק דנעשה ש"ש לנזקין. דמקשה הרמב"ן דלא הי' לו לתפוס לשון שקר, והי' לו לומר כגון שתפסו ניזק לגבות ונתחייב בנזקין, אלא ש"מ דש"ש הוי. לדברינו לא קשה דלדעתי אף דאסור לבע"ח למשכן שלא בשעת הלואתו, זהו דוקא בכל בע"ח דעלמא שאין דינו על הדבר, ורק זוזי הוא דמסיק בי', אבל בשור תם שהתורה עשאתו אפותקי, ואף לר' ישמעאל מכרו מזיק גובה הימנו:
ואמרינן האי תורא דאזיק מיני משתלמנא בודאי דאין איסור לתפסו, והוי כמו תפס ברשות. והיכא דתפס ברשות בי"ד, לא הוי אלא ש"ש כיון דלא הוי פשיעה, ואין מחויב באונס ואינו אלא ש"ש. אלא דראית הרמב"ן יהי' ראי' נכונה היכא דתפס ברשות:
לפי זה היכא שנטל המשכון שלא ברשות:
ונשרף אח"כ למ"ד קיימו ולא קיימו לדידי' החיוב של מלקות:
הוא על הנטילה, ועל מה שנשרף הוא מחויב, בשעה שנשרף, ומה שנשרף אין על זה חיוב המלקות דחיוב המלקות כבר נתחייב משעת נטילת המשכון, ורק כל זמן שלא נשרף הי' בידו לנתק המלקות, ואין שריפת המשכון מביא לידי מלקות אלא מסלק האפשרות לנתק, לדידי' לקי אם נשרף, אכן למ"ד בטלו ולא בטלו לדידי' חיוב המלקות על הנטילה ביחד עם מה ששורף ומבטל מצות עשה, לדידי' קאמר בגמ' כיון דאיתא בתשלומין אף שחיוב המלקות בא ג"כ על זה ששורף המשכון. אבל הא לא על זה בלבד, אלא בהצטרפות עברת הנטילה, וס"ל להגמ' דאימתי אמרינן מלקי לקי ממונא לא משלם היכא דכל חיוב המלקות בעד הדבר שנתחייב ממון בזה אמרינן מלקי לקי ממונא לא משלם אבל היכא דכל חיוב הממון הוא בעד דבר זה וחיוב המלקות אינו בעד דבר זה, אלא בהצטרפות עבירת נטילת הלאו, אז אמרינן ממונא משלם, וממילא שרפת המשכון ששרף, אין מחייבו מלקות ולדידי' הא אין מחויב על הלאו. אלא בהצטרפות מעשה של שרפת המשכן ועל מעשה שרפת המשכון ששרף בידים אין לצרף לחיוב מלקות שבעדה מתחייב ממון. משו"ה למ"ד בטלו דאליבי' קאמר ר' יוחנן. אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת:
כמו שהבאנו דברי הרז"ה והרמב"ן לדידי' במשכון אי אפשר לדין שילקה אכן למ"ד קיימו ולא קיימו לדידי' אם נשרף המשכון שאי אפשר עוד לקיימו מחויב מלקות, ומה שכתב הש"ך שם בסימן ע"ב, דמה דמשני הרמב"ן דגמ' דאמר דבמשכון פטור ממלקות ואי אפשר למצוא גווני דמחייב הוא דוקא אליבא דמ"ד בטלו ולא בטלו. אבל למ"ד קיימו ולא קיימו. מחויב במלקות, שהרי במשכון שלא בשעת הלואתו אין מחויב באונסין הוא דוחק תמוה מאד דהרי עכצ"ל כן. כמו שביאר הרמב"ן במכות דהרי למ"ד קיימו ולא קיימו. באונס מחויב אם מתה האשה, למ"ד קיימו ולא קיימו ע"כ דאמר זאת ר' יוחנן דוקא למ"ד בטלו, ואף לדברי הרז"ה בתירוץ הראשון ג"כ הטעם משום שאי אפשר למצוא חיוב בבטלו ולדברי הרז"ה אם אי אפשר בבטלו אז אין מחויב אם לא קיימו וא"כ אף לדידי' לא קשה מגמ' זו, למ"ד דמשכנו שלא בשעת הלואתו. אין מחויב באונסין א"כ אמאי לא משכחת במשכון שילקה על הנטילה דהטעם משום דאי אפשר בבטלו משו"ה אין לוקה אף בלא קיימו (ולדברי הרז"ה צריך לומר דכיון דבזה שעושה מעשה הוא מבטל העשה ומביא לידי חיוב המלקות ג"כ אמרינן אין לוקה ומשלם אף שאילו הי' נשרף מעצמו. או שהיתה מתה האשה הי' מתחייב למ"ד קיימו ולא קיימו:
בלא טעמא דאי אפשר למצא בבטלו, הי' מתחייב אעפי"כ אם ע"י מעשה שלו הוא מתחייב ממון אין לוקה אף שהמעשה שלו הוא רק גרם, וכן אם ע"י מעשה שלו הוא מתחייב. מיתה כמו בקטלה, נפטר ממלקות אף למ"ד קיימו ולא קיימו, וכיון דאי אפשר לאשכותי בבטלו אף בלא קיימו פטור, אכן לדברי הרמב"ן אפשר לומר כיון דאם מתה האשה מעצמה. או נשרף המשכון הי' מתחייב גם אם עשה מעשה מחויב שהרי אין המעשה מחייב, אלא מסלק אפשרותו לנתק הלאו):
ואפשר שגם הרמב"ן סובר כן כהרמב"ם:
דאם לקח המשכון שלא ברשות ונשרף אצלו מחויב מטעם דהוי תחלתו בפשיעה, שלקחו מחויב באונסין, שבא מחמת הלקיחה, אלא דמה שהוא מחויב מחמת נטילתו שלא ברשות. חיובו הוא רק בשעת האונס ובשעת הוצאה מן העולם. משא"כ אילו הי' הדין:
דמשכנו שלא בשעת הלואתו מתחייב באונסין מטעם שקנאוהו, א"כ הי' מחויב תיכף בשעת הנטילה בכל אונסין. דהוי כמו קנהו ונתחייב דמיו, א"כ אף בלקח שלא ברשות כיון דקי"ל או עבד מהני' הי' הדין שתיכף בשעת נטילה הוא מתחייב הדמים כמו בגזל, א"כ הי' הדין במשכון כמו בגזל דניתן לתשלומין היינו דאין מתחייב, על הנטילה מלקות כיון שנתחייב בדמים, והלאו הוא ניתק לעשה דהשב תשיב והי' אז הדין דגם למ"ד קיימו ולא קיימו פטור:
כמו בגזלה משו"ה הוצרך הרמב"ן לתרץ לפי סברתו, דבע"ח מה שקונה משכון שלא בשעת הלואתו. אינה לאונסין אלא לקדש האשה וכדומה, אבל באונסין אין מחויב מטעם קנינו וא"כ אף שמתחייב באונסין שבאו מחמת נטילתו, זה אין מתחייב:
בשעת הנטילה וא"כ למ"ד קיימו ולא קיימו אם נשרף מחויב:
ולפי זה בפשטות מיושב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ג מהלכות מלוה ולוה שאם חטף המשכון בזרוע אם נשרף המשכון לוקה והקשה הראב"ד מסוגיא זו:
והכ"מ נשאר בצ"ע, אכן לפי הנ"ל לא קשה כלל, דהא האי סוגיא הוא אליבא דמ"ד בטלו ולא בטלו, והרמב"ם הא פסק קיימו ולא קיימו והרי הרמב"ן בפירוש מפרש. דלמ"ד קיימו ולא קיימו מחויב אם נשרף עכ"פ הרמב"ם סובר קיימו ולא קיימו ופוסק התראת ספק שמה התראה:
והנה בפירוש קיימו ולא קיימו הביא הר"ן בחולין שני פירושים:
פירוש אחד דאם התרו בו בי"ד ולא קיים תיכף נתחייב מלקות ופירוש שני דכל זמן שאפשר עוד לקיים העשה לא לקי משום דלא דמי לאו ללאו דחסימה, אכן מדברי הרמב"ם משמע דסבירא לי' דוקא אם נתבטל שאי אפשר עוד לקיים, במשכון אם נשרף ובאונס ובמוציא שם רע אם מתה או נתקדשה משום דכל זמן שלא נתבטל העשה עדנה לא דמי לאוו ללאו דחסימה. ולפי זה לכאורה תירוץ התוס', דמחלק דמשו"ה בזורק אבן לגוו פטור אף אם נימא התראת ספק שמה התראה, ובאל יותיר אם שמה התראה חייב משום דהתם הוי התראת ודאי אם לא יאכל, או אם יכה שניהם, אבל בזורק אבן לגו בשעה שזורק שעושה המעשה ספק אם יהרג ישראל ע"י זריקתו, דא"כ ה"נ באונס הא ספק בשעת מעשה שעובר, ומגרשה, ספק שמא לא תמות האשה וכל זמן שלא מתה או לא נתקדשה עדנה לא דמי לאו ללאו דחסימה ואעפי"כ אמרינן התראת ספק שמה התראה והכא בזורק אבן לגוו, אמרינן דהוי ספק איסור, ופטור משום דספק נפשות להקל והרי בהנך כמו באונס ספק בשעת מעשה. אם מחויב הוא שהרי פן לא תתקדש ולא תמות ואם נימא דמתרינן בי' שבאם תמות:
אז תלקה, ג"כ בזורק אבן לגו נוכל להתרות בו אם תהרוג ישראל, אז תתחייב מיתה וע"כ כיון דאפשר שמא לא יהרוג ישראל הוי מעשה ספק, וספק חיוב לקולא, א"כ בשעת מעשה הוי, התראת ספק כמו שביארנו:
א"כ גם באונס נימא. הרי ספק בשעת גירושין שמא לא תתקדש ואעפי"כ אמרינן התראת ספק שמה התראה, ואין לחלק דהתם בזורק אבן לגו, בשעת מעשה הוי ספק אם עובר הוא על לא תרצח ישראל דהרי אפשר שיהרוג עכו"ם, משו"ה הוי בשעת מעשה ספק רציחה, אבל הכא באונס, הא הוא עבר בודאי על לאו דלא יוכל לשלחה, אלא דהספק הוא שמא יוכל לתקן אבל כל זמן שלא תיקן, הרי עבר בודאי, אלא דדין הוא כל זמן שיוכל לתקן אין לוקין, אבל האיסור עבר בודאי, משא"כ בזורק אבן לגוו, האיסור עצמו בספק פן עי"ז יהרוג עכו"ם ולא ישראל, דאם נימא דכל טעמא דגבי ל"ת הניתק לעשה אית לי' לר' יוחנן. דמשו"ה התראת ספק שמה התראה, משום דהאיסור עבר בודאי עתה, והספק הוא רק שמא יתקן דא"כ מאי אמרינן דמדסבירא לי לר"ל שבועה שאוכל ככר זה היום:
ועבר היום ולא אכלה, פטור משום דהתראת ספק לאו שמה התראה, משו"ה אי אפשר לי' לסבור קיימו ולא קיימו מי דמי התם בשעה שמתרין בו לאכול, ואיננו אוכל ספק הוא אם עבר כלל, דהרי אם אח"כ יאכל לא עבר כלום אבל הכא בשעה שעבר על הל"ת, הא עבר בודאי, דהספק הוא רק שמא יתקן, וכן מאי דמדמי לה לנותר אם התרו בי' אל תותיר, התם הא אם אח"כ יאכל לא עבר כלל, וא"כ הוי ספק אם עושה איסור, ועכצ"ל דסבירא להגמ', כיון דאם יתקן לא יעבור לגבי התראת ספק, הוי ספק בשעת מעשה אם יבא לידי איסור, ולא מקרי התראה, רק אם נימא לא שמה התראה, אבל אם שמה התראה אף דספק בשעת מעשה מחויב, וא"כ גם גבי זורק אבן לגו, הא נוכל להתרות בו, אם תהרוג ישראל תתחייב על רציחה, ואף שיש עוד לחלק, אכן הרמב"ם ביאר לנו בדבריו חילוק גדול, דהעיקר תלוי בלאו הכתוב בתורה, אם נאמר על הודאי או על הספק, אם הספק מפורש בתורה אז מחויבין בהתראת ספק, ואם הלאו נאמר בודאי אז החיוב דוקא בודאי לא בספק, ולפי זה בנותר משום טעמא דהתראת ספק היו מחויבין, שהרי כשאמרה התורה לא תותירו. וחייבה התורה אותו לאכל, הרי צותה התורה שיאכל פן יותיר, א"כ בכה"ג הרי אסרה התורה את הספק וכן בכל ל"ת שניתק לעשה, הרי אסרה התורה אף שיוכל להיות שיתקן הלאו:
וא"כ הוי התראת הספק, התראה שאסרה התורה את הספק שמא יבא לידי ודאי האיסור, אבל בזורק אבן לגו אילו הי' כתוב בתורה לא תזרוק אבן לגו, פן תהרוג ישראל בודאי דכה"ג הוי התראת ספק התראה אבל בתורה נאמר לא תרצח דהיינו ודאי, א"כ בספק אם יהרוג ישראל אין הלאו מפורש בתורה, אף דודאי בספק שמא יהרוג ישראל בודאי דאסור, ודאי דכה"ג לא אמרינן ספק לקולא:
אבל אין איסור של הספק מפורש בתורה:
א"כ התראת ספק לא שמה התראה, כיון דספק נפשות להקל א"כ לא חייבה התורה על הספק, משו"ה בזורק אבן לגו פטור אבל בכל ל"ת שניתק לעשה וכן בנותר הרי אסרה התורה בפירוש את הספק הזה ולאו של הספק מפורש בכה"ג התראת ספק שמה התראה:
והנה בשבועות דף ב' איתא. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתי' מהכא לא תשבעו בשמי לשקר, אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתי' מהכא לא תשא את שם וכו'. קונמות עובר בלא יחל דברו כ"ו. כי אתא רבין אמר ר' ירמי' א"ר אבוה א"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתי' מלא תשבעו בשמי לשקר. אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו. ואיזו שבועת שוא. נשבע לשנות את הידוע לאדם. והנה הרמב"ם כתב בפי"ו מהלכות שבועות הלכה ג', ז"ל נשבע אחת מד' מחלוקת אלו והחליף כגון שנשבע שלא יאכל ואכל או שיאכל ולא אכל או שאכלתי והוא לא אכל או שלא אכלתי ואכל הרי זו שבועת שקר ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר עכ"ל, וכבר הקשה הלח"מ על דברי הרמב"ם אלו דפסק דלא כמאן כרב דימי לא פסק שהרי אמר אכלתי ולא אכלתי שקר, דלא כותי' וכרבין נמי לא פסק שהרי רבין אמר אוכל ולא אוכל אזהרתו בלא יחל דברו כו', וצ"ע עכ"ד:
הלח"מ:
והנראה לתרץ דברי הרמב"ם:
דאיתא שם אמר רב פפא הא דר' אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכללא, כו' כל ל"ת שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו:
חוץ מנשבע וכו', נשבע מנא לן אמר ר"י אמר רשב"י אמר קרא לא תשא כו' כי לא ינקה ה' ה' דאין הוא מנקה אבל בי"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו אשכחן שבועת שוא שבועת שקר מנא לן ר' יוחנן דידי' אמר לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר והוי בה ר' אבהו האי שבועת שקר ה"ד אלימא שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל האי מי לוקה וכו' ואמר ר' אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומ"ש אמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא לשוא מה שוא לשעבר אף שקר לשעבר ע"כ וסבירא לי' להרמב"ם דמדפריך הגמ' ומ"ש, ולכאורה אין זה קושיא כלל מ"ש דהרי רבין אמר בשם רב אבהו דאכלתי ולא אכלתי שקר:
שהרי בשעה שנשבע היתה שבועת שקר ועל שבועה בשקר רבתה התורה למלקות, אבל באוכל ולא אוכל הרי לא נשבע כלל לשקר. אלא שאחר כך עובר על לא יחל דברו. א"כ אין זה נשבע לשקר:
ולא נושא לשוא. אלא שעבר על לא יחל והתורה רבתה למלקות בלאו שאין בו מעשה. רק בשבועת שקר ומאי פריך ומ"ש לכן מפרש הרמב"ם דהאי ומ"ש סתר לכללא. וכמו בכל מקום בגמ' דאמר לאו בפירוש אתמר אלא מכללא וקאמר ואי מכללא מאי, הרי דכל מקום שאומר אחד דלאו בפירוש אתמר אלא מכללא כונתו לסתור ההוכחה, והנה ר' אבהו בתחלה הוי בשבועה שלא אוכל, הרי דר' אבהו הי' סבר דגם בשבועה שלא אוכל ואכל הוי שבועת שקר ע"כ דר' אבהו בהויתו הי' סבר דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר. שאסרה התורה לשבע פן יבא לידי שקר אם אח"כ לא יקיים שבועתו, וכמו שכתב רש"י בדף כ' בד"ה ואזהרתו ז"ל וה"ק לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועתכם לאחר זמן והמתרה בו צריך להתרות בו שהוא עובר באזהרת לא תשבעו בשמי לשקר עכ"ל הרי דאם נימא דאוכל ולא אוכל שקר הפירוש בקרא לא תשבעו בשמי פן יבא אח"כ לשקר ור' אבהו בתחלה בודאי דהי' סבור כן:
ואח"כ אמר חדא, הא דאמר ר' יוחנן דנשבע לוקה אף בלאו שאין בו מעשה הוא באכלתי ולא אכלתי:
ולמסקנא מוכח דאכלתי ולא אכלתי הוא ג"כ משום שבועת שקר (ולא משום שוא) ופריך ומ"ש היינו כיון דאמר ר' אבהו דוקא באכלתי ולא אכלתי לוקה בלאו שאין בו מעשה, אבל באוכל ולא אכל לא לקי כיון דגם זה יש בה משום שבועת שקר דהרי רב פפא אמר דמכללא אתמר אבל באמת אינו כן. וא"כ אמאי בשבועה אוכל ולא אכל שג"כ עבר משום לא תשבעו בשמי לשקר כמו שהי' סבר ר' אבהו בהויתו, אמאי לא לקי, ומשני דבפירוש רבתה תורה שקר דומיא דלשוא פירוש מה דרבתה תורה ללקות על שבועת שקר אף שאין בה מעשה. לא רבתה אלא בשבועת שקר שהיא דומיא לשוא, אבל בשבועה שעבר על לא תשבעו בשמי לשקר שאינה דומיא דשוא, כגון באוכל ולא אכל בשבועת שקר בזו לא רבתה התורה אבל גם אוכל ולא אכל עבר על לא תשבעו בשמי לשקר משו"ה פסק הרמב"ם דבין אכלתי ולא אכלתי ובין אוכל ולא אכל אזהרתי' מלא תשבעו בשמי לשקר, ובזה מיושב מה דאמר ר' יוחנן דשבועה שאוכל ולא אכל דוקא משום טעמא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין ולא מטעמא דהתראת ספק, דאילו הי' סובר כרבנן באוכל ולא אכל דאין איסורו משום שקר, אלא משום לא יחל דברו א"כ הרי איסורו מפורש בתורה בודאי ולא בספק, וא"כ גם לר' יוחנן הי' פטור מטעם התראת ספק שהרי בעת שמתרין בו:
ספק שמא יאכל אח"כ, אבל כיון דלמסקנא גם באוכל ולא אכל עבר על לא תשבעו בשמי לשקר. א"כ הרי הלאו מפורש בתורה על הספק, שהרי אמרה התורה, לא תשבעו בשמי פן יבא לשקר א"כ אסרה התורה את הספק בכה"ג סבירא לי' ר' יוחנן דהתראת ספק שמה התראה:
נמצא לפי דברינו בשבועת ביטוי, התראת ספק שמה התראה. שהרי הספק מפורש בתורה. לא תשבעו בשמי פן יבא לשקר, אבל בשבועת שוא הלאו המפורש בתורה הוא בודאי. מעתה דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות שבועות מאירים מי שנשבע על אחרים שיעשו כך או לא יעשו, אילו הי' אפשר לחייבו משום שבועת בטוי, היינו מחייבים אותו אף בהתראת ספק, שהרי בשבועת ביטוי הלאו דספק בשעת מעשה מפורש בתורה שהרי אמרה התורה לא תשבעו בשמי לשקר דהכונה באוכל ולא אוכל לא תשבעו פן יבא לשקר, הרי דאסרה התורה, לשבע פן יבא לשקר, וא"כ כשמתרים אותו אל תשבע שיעשה פלוני כך פן יהי' לשקר, התראת ספק זה שמה התראה משו"ה אמר הרמב"ם הטעם שהרי אין בידו לקיים ולא לבטל, ושבועת ביטוי דלהבא אסרה התורה, בלהרע או להטיב שזה דבר שבידו אבל בדבר שאין בידו:
בלהבא, לא חייבה התורה משום שבועת ביטוי ואח"כ אמ' הרמב"ם ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא. דשבועת שוא הוא אף בדבר שאינו בידו על זה אמר הרמב"ם דמשו"ה אין לוקה משום שוא כיון שאפשר שתתקיים שבועתו א"כ בשעה שנשבע הוי התראת ספק, והלאו דשבועת שוא הנאמר בתורה. הא נאמר בודאי, וא"כ אם בשעת מעשה הי' ספק אין לאו דשבועת שוא מפורש בתורה היכא שבשעת מעשה הוי ספק וכל היכא דהוי ספק בשעת מעשה, ואין הלאו מפורש על ספק בזה התראת ספק לא שמה התראה. דהוי ממש כזורק אבן לגו, דבשעת מעשה הוי ספק ופטור בזורק אבן לגו, אף אם התרו בו אל תזרוק פן תהרוג ישראל, משום דהלאו דלא תרצח. נאמר בודאי ואין הלאו של הספק מפורש בתורה, וספק עונש דמלקות וקטלא לקולא וכמו שביארנו למעלה, אבל שבועת ביטוי דילפינן מלא תשבעו לשקר שהכונה לא תשבעו פן יבא לשקר. א"כ לאו של הספק מפורש בתורה, אבל משום שבועת ביטוי אינו מחויב בנשבע שיעשה פלוני כך דשבועת בטוי החיוב דוקא בשיש בידו והכא אין בידו:
לפי זה אי אפשר לפרש דמשו"ה ס"ל להרמב"ם דהמלוה והעדים אין לוקין על לאו דלא תשימון משום דהחיוב דוקא בבא לידי גוביינא כמו שפירש התוס' אליבא דר' נחמי' ור' אליעזר בן יעקב, וא"כ הוי התראת ספק דהא הכא הלאו דלא תשימון נאמר על הספק דלא תשימון שומת נשך פן יבא לידי מעשה א"כ היכא דבא לידי גובינא מחויב אף בהתראת ספק כדפסק הרמב"ם דהתראת ספק בכה"ג שמה התראה, היכא דאסרה התורה בפירוש את הספק והדר קושי' לדוכתא אמאי סבירא להרמב"ם דהעדים וכן המלוה אינם לוקין על לאו דלא תשימון עליו נשך:
וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דלר' נחמי' וראב"י דסבירא להו דלאו דלא תשימון. הוא דוקא בבא לידי גבי' לדידהו כיון דתלי התורה לאו דהשימה בלקיחת הנשך, א"כ אם החזיר ותיקן את הלאו דלקיחת הנשך, תיקן בזה לאו דלא תשימון דכיון דאסור שומא תלוי אם יבא לידי גבי', כמו דאמרה התורה דגבית הנשך יתוקן ע"י חזרת הנשך, ויהי' כמו שלא הי' כן יתוקן הלאו דלא תשימון ויהי' כלא בא לידי גבי' ואמרה התורה וחי אחיך עמך דהחיוב להדר ובזה יתוקן הלאו דלא תקח ויתקן הלאו דלא תשימון וא"כ גם הלאו דלא תשימון ניתק לעשה וכיון שהוא לאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו. דלא נתבטל העשה ולהרמב"ם סבירא לי' דאימתי חייב בלאו הניתק לעשה דוקא בנתבטל ואי אפשר לקיים אבל לאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו:
והנה עדים נפסלו דוקא אם עברו עברה שיש בה מלקות, אבל בלאו הניתק לעשה, כל זמן שלא נתחייבו מלקות לא נפסלו והא דבגזל נפסלו, היינו מטעם רשע דחמס אבל לאו הניתק לעשה היכא דאינו חמס לא נפסל לעדות, והא דקי"ל כאביי דמומר אוכל נבלות להכעיס פסול לכל התורה היינו כיון דמחויב מלקות, רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, אבל היכא דאינו מחויב איננו רשע אלא בלאו שניתק לעשה, היכא שהוא חמס פסלתו התורה אף שאינו מחויב ורשע הוא מטעם החמס, א"כ המלוה שלוה ברבית ועבר על לאוין דנתקו לעשה הוי רשע דחמס פסול לעדות אף שאינו מחויב מלקות, כרשעות דגזלה, אבל העדים שאינם מרויחים אין רשע שלהם דחמס וכיון דאינם מחויבים מלקות, משו"ה לא נפסלו, לעדות ואף אם נימא דאם עברו על לאו שניתק לעשה, יופסלו לעדות מדרבנן כמו בעבר עבירה שאין בה מלקות דפסול מדרבנן כדאיתא ברמ"א חו"מ סימן לד, אבל כיון דלאו דלא תשימון לא נגמר עדנה עד שיבא לידי גובינא אף מדרבנן לא מפסיל, ולפי זה שפיר אמר הריב"ם בעדים שחתמו על שטר רבית כיון שאצלם לא הוי לאו דחמס וגם הוי עברה שאין בה מלקות משו"ה השטר כשר לגבות מבני חרי:
סימן כ"ח
סוגיא דגובה הקרן ואינו גובה את הרבית. יבאר דברבית אי עביד מהני וחל החיוב. ויבאר דאם סבירא לן בטלו ולא בטלו אפשר לומר דאם מחל לא מהני. אבל לגירסא דר' יוחנן סבירא לי' קיימו ולא קיימו ע"כ דאם מחל מהני. ויבאר שיש שני מיני רבית יש אגר נטר, שמתחייב בכל עת בעד השתמשות הכסף ויש רבית שמתחייב מעתה לשלם לאחר זמן הקרן והרבית. ובאופן כזה אף אם החייב מודה פטור מלשלם אף את הקרן.
דף ע"ב וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית כתב המחבר בחו"מ סימן נ"ב ז"ל שטר שיש בו רבית מפורש אינו גובה בו את הרבית אבל גובה את הקרן אפילו ממשעבדי אבל אם כלל הקרן עם הרבית פסול מפני שיבא לגבות בו את הרבית. וכתב ע"ז הרמ"א ז"ל מיהו אם החייב מודה צריך לשלם לו הקרן וי"א דפטור דקנסינן למלוה וא"צ לשלם לו, שם בשם מרדכי וכ"כ התוס', ע"כ:
והקשה על זה הש"ך. דליכא למ"ד הכי, דהתוספות לא כתבו אלא לר' מאיר דקניס היתרא אטו איסורא אבל לרבנן דקי"ל כותיהו משמע שם להדיא מדבריהם דדמי לשטר מוקדם דלא נפסל רק השטר אבל גוף ההלואה אינו מפסיד, ומה שמסיים בסמ"ע דמדר"מ נשמע לרבנן לא נראה כלל דרבנן לא קנסי כלל התירא אטו איסורא רק דפסלי השטר היכא דיש לחוש שמא יגבה הרבית משום גזירה אבל קנסא היכא דלא שייך גזירה לא שמעינן לרבנן כלל ועיין שם בש"ך שהאריך בזה:
והנראה לי לבאר דבריהם. דהנה המרדכי כתב דמקח הנעשה באיסור לא חיל, והקשה הב"י בטור חו"מ, סימן ר"ח דהא בדף ס"ה איתא האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריבתא בחברי' ויהב לי' גלימא בגווייהו כי מפקינן מיני' ארבעה מפקינן מיני' גלימא לא מפקינן מיני' רבא אמר גלימא מפקינן מיני' מ"ט כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי גלימא דריבתא, הרי דכו"ע מודו, דקנה הגלימא אף דקנין הגלימא הי' באיסור ועיין בסמ"ע שתירץ דמכירת הגלימא אינו באיסור, רק הדמים הוא האיסור וכיון שמחזיר הדמים המכירה אינו באיסור:
אכן לדידי תמוה מאד קושיתם, דהנה המרדכי כתב הטעם דמקח הנעשה באיסור לא חייל. מטעם דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ומשו"ה בנשבע שלא ימכור ועבר ומכר לא חל המכירה, וס"ל להמרדכי דאף באיסור שבדה הוא מלבו. ג"כ אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דלא כדברי התוספות שם בתמורה, והנה בתמורה שם, מעיקרא אמר דאביי ורבא דפליגי בהא דכל מילתא דאמר רחמנא אי מהני או לא פליגי ברבית קצוצה אי יוצאה בדיינין או לא ופריך אטו התם בסברא פליגי בקראי פליגי דא"ר יצחק מ"ט דר' יוחנן אמר קרא בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחי' לחיים ניתן ולא להשבון כו' ואמר רב נחמן ב"ר יצחק מ"ט דר' אלעזר דאמר קרא וחי אחיך עמך אהדר לי', והנה רבא דס"ל רבית קצוצה יוצאה בדיינין. דהא אמר גלימא מפקינן ואיהו ס"ל אי עביד לא מהני, לכאורה לדידי' הטעם דיוצאה בדיינין הוא דאזיל לטעמי' דס"ל אי עביד לא מהני, אכן אי אפשר לומר כן דהרי בב"ק קי"ב איתא הניח להן אביהן מעות של רבית אעפ"י שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי רבא אמר לעולם אימא לך רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ושאני הכא דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית אהדר לי' כי היכי דנחי בהדך לדידי' אזהר רחמנא לברי' לא אזהר רחמנא, ע"כ. ואם נימא דטעמא דס"ל לרבא. רבית קצוצה יוצאה בדיינין משום דאי עביד לא מהני, א"כ לא קנה המעות והם בגזלה בידו, וא"כ איך קנו היורשים, נהי דקרא דוחי אחיך עמך אזהר לדידי', עכ"פ לא קנה ואם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי איך יקנו היורשים, דבר שאינו של אביהם, ע"כ אף דבכל התורה ס"ל לרבא אי עביד לא מהני בריבית ס"ל דאי עביד מהני וקנה הרבית שלקח, אלא שרמא עלי' התורה חיוב להשיב, והיתומים אין עליהם חיוב להשיב אבל אביהם קנה הרבית כשלקח והכא אי עביד מהני, אע"ג דבכל התורה לא מהני, וצ"ל דרבא, דריש שני הפסוקים, למיתה ניתן, ולא להשבון הדבר בעצמו, דהוא קנה הרבית שלקח, אלא שיש עליו חיוב, להשיב לו דמים, משו"ה אמר רבא, דטעמא דגלימא מפקינן הוא כדי דלא לימרו גלימא דמיכסא דריבתא היא, דאילו הי' הטעם דאי עבד לא מהני, לא הי' קונה הגלימא והיו מוציאים הגלימא, אבל כיון דכתיב ימות למיתה ניתן ולא להשבון גלי קרא. דקונה הגלימא אלא דמחויב להשיב דמים:
מקרא דוחי אחיך עמך. וזה החיוב הוא רק דמים:
לא החפץ עצמו ועוד אפשר דמהאי קרא דוחי אחיך עמך. דריש רבא דאהנו מעשיו מדגלי קרא דמחויב הוא להשיב מטעם כדי שיחי' אחיו עמו הרי דאמרה התורה דאם לא בשביל מצות וחי לא הי' מחויב להשיב. ואם לא היו מועיל המעשה, הרי הוא מחויב להשיב מטעם שזה שלקח אינו שלו. ע"כ דאהנו מעשיו והוא שלו, אלא שחייבה התורה אותו להשיב כדי שיחי' אחיו עמו. עכ"פ חזינן. דאף דס"ל רבית קציצה יוצאה בדיינין אמרה התורה ברבית דאי עביד מהני ובכן תמוה מאד. מאי הקשו הראשונים על דברי המרדכי דאמר דמקח הנעשה באיסור היכא דהוי הדין אי עביד לא מהני מהא דאמר גלימא מפקינן. כי היכי דלא לימרו גלימא דמיכסא דריבתא הוא אבל בלא זה הי' קונה, דהא ברבית גלי קרא דאי עביד מהני. משא"כ בנשבע שלא למכור, דלא גלי קרא אמרינן אי עביד לא מהני:
אכן אפשר דאלה שהקשו על המרדכי סבירא להו כתוס' דהנה התוס' בב"מ דף ס"א ע"ב ד"ה רבא כתבו דרבא מדקאמר מגופי' דקרא שמעינן לי' מות יומת דמיו בו יהי' הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון אף מלוי רבית לא ניתנו להשבון. איהו ס"ל כר' יוחנן אע"ג דרבא משני ריש הגוזל בתרא אפילו תימא רשות יורש לאו כרשות לוקח ושאני הכא דכתיב וחי אחיך עמך לאו משום דס"ל כר' אלעזר דהא הכא דריש כר' יוחנן אלא לא בא אלא ליישב הברייתא דהתם למ"ד לאו כרשות לוקח עכ"ד התוס' ועיין בגליון הש"ס דף ס"ה שמקשה על דברי תוס' אלו. מהא דאמר רבא חמשה מפקינן מיני' הרי דס"ל יוצאה בדיינין:
אכן דברי תוס' אלו קשים מאד דהא בגמ' לקמן דף ס"ב איתא מיתבי הניח להם אביהם מעות של רבית, אעפ"י שיודעין שהן של רבית אינן חייבין להחזיר:
הא אביהן חייב להחזיר (פירוש וקשה על מ"ד רבית אין יוצאה בדיינין) ומשני בדין הוא דאביהן נמי אין מחויב להחזיר ואיידי דבעי למיתני סיפא הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן תני נמי רישא בדידהו, וא"כ לרבא דס"ל רבית קצוצה אין יוצאה בדיינין. אף אביהן אין חייב להחזיר, וא"כ מאי קשה, לדידי' אליבא דמ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח. מהאי ברייתא כיון דעיקר ברייתא לאשמעינן:
דמשום כבוד אביהם חייבין להחזיר אבל מעיקר הדין הן ואביהן פטורין להחזיר, ע"כ דרבא ס"ל יוצאה בדיינין. משו"ה הוכרח לתרץ דקרא דוחי אחיך עמך לדידי' אזהר' לברי' לא אזהר אבל לדברי התוס' דרבא בעצמו ס"ל אין יוצאה בדיינין לא איצטריך כלל לתרץ למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח דהא לדידי', הן ואביהן פטורין מלהחזיר. מטעם דלא ניתן להשבון. שוב מצאתי שמהרש"א הקשה זאת. ותירץ דרבא אמר התם לפי סברתו של רמי בר חמא דאית לי', כר"א דרבית קצוצה יוצאה בדיינין. אבל זה דוחק, דא"כ הי' לתוס' לבאר. דרבא אמר התם אם נאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין, והתוס' כתבו דבא לתרץ למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח ולא כתבו דבא לתרץ. אם נימא רבית קצוצה יוצאה בדיינין.
לכן נראה דס"ל לתוס', דאף דרבא מפרש אליבא דר' יוחנן דמגופא דקרא שמיעא לי' דרבית הוקש לשופכי דמים, היינו כמו דשפיכת דמים. אין תיקון כן לרבית אין תיקון. דרבית לא ניתן להשבון. אכן לרבא לא יקנה המעות, מטעם דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ויוציאו ממנו מה שלקח. לא מטעם דרבית יוצאה, דניתן להשבון. דאיסורא דרבית דעבד עבד:
אלא דיוציאנו ממנו. מטעם דאי עבד לא מהני ונ"מ לענין מלקות דאילו הי' רבית ניתן להשבון. מקרא דוחי אחיך עמך לא היו לוקין. ככל לאו הניתק לעשה. אבל כיון דרבית לא נאמר להשבון אף דמחויב להשיב, מטעם דאי עביד לא מהני, לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא:
ועוד יהי' נ"מ אם מחל דהנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות מלוה ולוה הלכה י"ג, ז"ל הורו מקצת גאונים שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אעפ"י שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום שכל רבית בעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה כו' יראה לי שאין הוראה זאת נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו וידע הלוה שדבר איסור עשה ויש לו לטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל, ובפירוש אמרו חכמים הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן מכלל שהמחילה מועלת. ע"כ, והנה הגהת מימוני הביא דבעל ספר התרומות סתר ראית הרמב"ם, דשם הפקיעו רבנן מעות הלוה משום תקנת השבין. אכן הגר"א בחו"מ סימן ק"ס ס"ק ז' כתב ז"ל ומ"מ דברי הרמב"ם נכונים מש"ש וכי מאחר שאין מקבלין לצאת י"ש אלמא יוצא י"ש במה שנותן ואינו מקבל וע"כ מחמת המחילה, ע"כ דברי קדשו של הגר"א:
והנראה לי דאזלי בזה הרמב"ם ושארי פוסקים לטעמייהו, דהנה בגמ' ב"ק דף צ"ד איתא. הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. אמר ר' יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו כ"ו ת"ש הגזלנין ומלוי בריבית אעפ"י שגבו מחזירין גזלנין מאי שגבו איכא כו' אלא אימא הגזלנין ומאי ניהו מלוי רביות אעפ"י שגבו מחזירין אמרי מחזירין ואין מקבלין מהן אלא למה מחזירין לצאת ידי שמים ואיתא בתוס' ד"ה בימי רבי' דר"ת ס"ל דלא לפניו ולא לאחריו אלא לדורו תיקן דהא מעשים בכל יום שמקבלין מן הגזלנין ודנין אותן כו' ור"י אומר דלא תקן רבי אלא מאותן שרוב עסקם ומחיתם בכך. כו' אבל אין לפרש דרבי לא תיקן אלא באותם שעשו תשובה. דהא ההיא דגזלנים ומלוי רבית לא משמע דאיירי דעבדי תשובה ועוד שכל אדם יכול להערים שיעשה תשובה ויחזור מעצמו ולא יקבלו ממנו:
עכ"ד התוס' אכן הרמב"ם הא הביא להאי דינא בפ"ד ממלוה הלכה ה' שכתב הגזלנין ומלוה ברבית שהחזירו אין מקבלין כדי לפתוח להן דרך לתשובה וכל המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו הרי דסובר הרמב"ם דרבי תיקן לדרי עלמא. ואם הי' סובר הרמב"ם דמיירי דוקא בעסקן ומחיתן מהן הי' לו לבאר, ע"כ דסובר הרמב"ם כמו האי טעמא דדחו התוס' היינו דתקנת רבי הי' במי שעושה תשובה ומחזיר בעצמו. שלא יקבלו ממנו ומה שמקשה בתוס' דהא ההיא דגזלנין ומלוי רביות מחזירין. לא משמע דאיירי בדעבדי תשובה, הרמב"ם יסבור דכיון דקתני מחזירין. הא קאי, עלייהו איך הוא הדין. מה שעליהם לעשות, א"כ לא מיירי בבי"ד נוטלין מהן דהא לא קתני חייבין. אלא מחזירין. היינו דשונה הברייתא, מה שעליהם לעשות. וא"כ הרי מיירי שמחזירין מעצמם וזהו תשובתם מה שמחזירין, ופריך למה יחזירו אחרי שלא יקבלו מהם, ומשני מחזירין לצאת ידי שמים היינו שזהו תקנת חכמים שאם הם מחזירין לצאת ידי שמים שרוצים לעשות תשובה אז לא יקבלו מהם. אבל אם הם אין מחזירין ובי"ד באים לגבות מהם גובים מהם ודנין:
דינו גזלות ורבית ומה שמקשה בתוס' דא"כ כל אדם יכול להערים, פשוט יש לישב שמי שאין רוצה באמת להחזיר לא יחזיר מעצמו. דהרי רבי תיקן רק. שאם מקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו:
אבל אם קבל. אין מחייבין אותו לחזור א"כ מי שאין רוצה להחזיר, בודאי לא יחזיר. שירא פן יקבל הלוה ממנו. וא"כ אם הוא מחזיר הלא גמר בלבו, שאם יקבל ממנו ישיב לו וא"כ זהו תשובתו:
והנה בסימן שלמעלה ביארנו דלמ"ד קיימו ולא קיימו עבר איסור הלאו. בנטילתו:
ורק אם מקיים העשה אז הוא עוקר את הלאו, ומתירו. אכן למ"ד בטלו ולא בטלו היכא דניתק לעשה, אין הכונה שעל ידי העשה הוא עוקר את הלאו. אלא דחיוב המלקות:
הוא בעד איסור הלאו:
בצירוף ביטול העשה, ועל שני האיסורים ביחד. על עברת הלאו. ועל איסור ביטול מצות העשה לקי ולדידי' אין העשה עוקר את הלאו, אלא דאם קיים העשה ממילא אין עליו מלקות. שהרי לא עבר על העשה ולא בטלה, לפי זה הרמב"ם דאיהו גריס בגמ' דר' יוחנן סבירא לי' קיימו ולא קיימו וכן פסק הרמב"ם, א"כ העשה עוקרת הלאו ותועלת העשה הוא לעקור את הלאו. ולפי זה מוכיח שפיר הרמב"ם מדאיתא בגמ', דאם החזיר ולא קבלו ממנו. יצא ידי שמים, ומה יציאת ידי שמים על ידי העשה, היינו לעקור את הלאו דלקיחת רבית, ע"כ דמועיל מחילה ברבית, דמחילה הוי כמו מעשה נתינה בפועל, ויצא ידי שמים וצריך לומר, דס"ל להרמב"ם דכל דבר שהוא לטובת הנותן הוי כאילו נתקיים הדבר בפועל אם זהו רצונו. וכהא דאמרינן בנדרים דף כ"ד ובגיטין דף ע"ד קונם שאת נהני לי. אם אי אתה נותן לבני כור של חטין כו' הרי זה יכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי, והנה זה יש לפרש בשני אופנים:
א) כיון דאמר לטובתו. כל מה שדעתו לכך על דעת זה נדר, או דמחילה הוי כנעשה הדבר בפועל, והנה מדאיתא ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף ל"ט הנשבע לפרוע לחבירו ליום פלוני יכול להתירו שלא עפ"י חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיני' אם נימא דהטעם דאמדינן לדעתי' שנשבע שיעשה כמו שירצה פלוני, א"כ אף אם האריך הזמן. אמאי לא יצא שבועתו. ע"כ צ"ל דהטעם משום דאם הוא מחל לו החוב הוי כאילו קיים הדבר בפועל אבל היכא דהאריך הזמן ולא מחל הא לא קיים שבועתו. ועיין שם בגר"א דג"כ כתב ז"ל ול"ד לרישא שם כאילו נתקיים בפועל.
עכ"פ סובר הרמב"ם, דאם מחל הוי כמו נתינה ועקר את הלאו. ויצא ידי שמים ע"י מחילתו. דאם לא הי' מועיל מחילה, ורק הטעם דרבנן הפקיעו ממנו, ופטרוהו מלתן משו"ה אין מקבלין. אבל הוא הא לא יצא ידי שמים שהרי לא עקר הלאו. ועוד אם מצינו שרבנן אמרו שב ואל תעשה, במצות עשה. אבל היכא שאם יבטל המצות עשה, ישאר עליו איסור הלאו, בודאי דלא יתקנו רבנן ואף שמצינו בשבת הדביק פת בתנור, מיבעאי לגמ', או התירו לרדותה התם רדית הפת, נגזרה מקודם, ומיבעיא, אי התירו לו בשביל כדי שלא יבא לידי איסור שבת, ופשיט שם דהתירו כדי שלא יבא לידי איסור סקילה, (ואף אם בשוגג ג"כ הדין כן), ובודאי דלא יתקנו לכתחילה, שלא לקח ממנו וישאר באיסור הלאו, ע"כ כיון דתקנו רבנן שהוא ימחול, הוי כאלו נתן ויצא ידי שמים, ועקר הלאו, אכן הנך גאונים סברי, דהגרסא בגמ', דר' יוחנן סבר בטלו ולא בטלו, א"כ, אין עוקר כלל הלאו, רק דחיוב המלקות, בא על שני הדברים ביחד, על עברת הלאו, ועל בטול המצות עשה שחייבה אותו התורה, א"כ כשלקח רבית, והוא בא להחזיר איננו בא עתה לעקור הלאו דאיסורא דעבד, עבד, והוא בא לקיים המצוה שצותה אותו התורה, להשיב הרבית, וא"כ עתה הוי מצות עשה, וא"כ אין כלל ראי' דמחילה מועיל ברבית, דבאמת אפשר להיות כיון דכל רבית הוי מחילה, והתורה בטלה מחילתו א"כ אין מועיל בזה מחילתו, ורק כשבא להחזיר עתה ולצאת ידי שמים, מצות השבה שחייבה אותו התורה, הוי עתה מצות עשה, ומצות עשה קי"ל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, וא"כ אם הוא עושה תשובה ורוצה להשיב ולקיים מצות עשה, של השבת רבית, אם רבנן פוטרים אותו יש כח בידם לעקור המצות עשה, בזה שאמרו אין מקבלין ממנו, ויצא ידי שמים, היינו מצות הנתינה שזה מוטל עליו, משא"כ להרמב"ם עיקר ההשבה לעקור הלאו דאל תקח, ע"ז אם מחילה אין מועיל, לא הי' מועיל גם מה שרבנן פוטרים אותו, עכ"פ לא יצא ידי שמים, שלא עקר הלאו, דלהרמב"ם יציאת ידי שמים, הוא לעקור את הלאו, אחרי שפסק קיימו ולא קיימו, משו"ה להרמב"ם מוכח, דמחילה עוקר הלאו, משא"כ להנך פוסקים מצות עשה דהשבה הוא ענין בפני עצמו, לא לתקן הלאו, ובמצות עשה קי"ל יש כח ביד חכמים לעקור, ואם הוא מחזיר יצא ידי שמים, מצות השבת הרבית:
עכ"פ להנך פוסקים, והתוס' אשלהו, יוכלו לסבור דאין מועיל מחילה, מעתה אף דרבא סובר ברבית אי עביד לא מהני, אעפי"כ אמר מגופא דקרא שמיע לי', דרבית לא ניתן להשבון, ויהי' נ"מ למחילה, דמועיל דאילו הי' סובר רבא כר"א דרבית קציצה יוצא בדיינין, מטעם מצות רבית לא הי' מועיל מחילה, וא"כ אפשר דהנך דמקשי, על המרדכי אינהו סברי כתוס', דלרבא אף דמדין רבית, אין גובין מן המלוה גובין מדין אי עביד לא מהני, ואעפי"כ אמר רבא דטעמא דגלימא מפקינן מיני', כי היכי דלא לימא גלימא דמכסי דריבתא הוא, הרי דמקח הנעשה באיסור, מועיל אף היכא דאי עביד לא מהני, וכמובן לפי זה מתורץ קושית הגרעק"א, על התוס' דס"ל דלרבא אין גובין רבית, והכא אמר דמפקינן, דלפי זה לא קשה, דהא רבא סובר דאי עביד לא מהני, ומפקינן מיני' מדין אי עביד לא מהני, והא דאמר רבא, בב"ק מקרא דוחי אחיך עמך, הוא לתרץ אליבא למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח, וא"כ קשה מהא דאם יודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר, ואמאי אין חייבין, הא אם עבד לא מהני והוי גזלה בידו. דהא דמתרץ בגמ' ב"מ, דגם אבוהן אין חייב להחזיר:
הוא אם נימא אי עביד מהני אבל אם נימא דלא מהני והוי גזלה בידייהו, אמאי לא יחזירו אם נימא רשות יורש לאו כרשות לוקח משו"ה משני רבא דהך ברייתא, אתיא כמ"ד. דרבית קצוצה יוצאה בדיינין מקרא דוחי אחיך עמך, דהרי בגמ' אמרינן תנאי הוא, ומאן דס"ל דרבית קצוצה יוצאה בדיינין, איהו דריש אהדר כי היכי דניחי לדידי' אי עביד מהני ברבית, כמו שביארתי למעלה ורק חיוב מצות השבה עליו, ולדידי' אזהר רחמנא לברי' לא אזהר, כן אפשר לישב קושית הראשונים, על המרדכי דאינהו סברי דרבא בעצמו, סובר דגם ברבית אי עביד לא מהני:
אכן המרדכי בעצמו סובר כהרא"ש דאיהו מפרש דרבא דאמר מגופי' דקרא, הוא רק אליבא דר' יוחנן והוא בעצמו סובר דרבית קצוצה יוצאה בדיינין, מקרא דוחי אחיך עמך, א"כ הרי גלי קרא ברבית דאי עביד מהני. וא"כ לא קשה מהא דאיצטריך לטעמא דמפקינן לגלימא, מטעם דלא לימא גלימא דמכסי דריבתא הוא, דהרי ברבית גלתה התורה דאי עביד מהני משא"כ בנשבע שלא למכור, דלא גלתה התורה, אין מועיל המכירה:
היוצא מדברינו דברבית שלקח אי עביד מהני וקנה, אכן כל זמן, שלא לקח עדנה, יש להסתפק, אם נימא דכיון דאסרה התורה לקח, אין חל חיובים, או דחיובים חלו, ורק שאסרה התורה זאת, אבל גם בהחיוב יש דין אי עביד מהני, שחל חיוב ושעבוד אלא שאסרה התורה להוציא הדבר לפועל:
והנראה לי דהנה בקדושין דף ו' איתא אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית, האי הנאת מלוה ה"ד אלימא דאזקפה דאמר לה ארבע בחמישה האי רבית מעליתא ופרש"י ז"ל ואמאי קרי לה הערמת רבית, ע"כ, ואם נימא דמה שמתחייבין ברבית, אין חל כלל החיוב, א"כ למה להקשות אמאי קרי לה הערמת רבית, דזה קשיא רק על הלשון הו"ל להקשות, אף אם נימא המקדש במלוה מקודשת היינו דוקא מלוה המחויבת, שאם היא מחויבת לו, ומקדשה במה שפטרה, מקודשת, אבל אם אינה מחויבת כלל, איך תתקדש, וכיון דהוי רבית:
ולא חל חיוב עלי' הא אין כאן כסף כלל, ואיך תתקדש, במלוה שאינה מחויבת, ע"כ כמו דאמרינן אי עביד מהני, שאם לקח כסף רבית, חל הקנין, כן אם התחייב ברבית, חל חיוב, ומהני, רק שאסרה התורה להוציא החיוב לפעולות, ובזה מיושב קושית התוס' ב"ק דף ל' בד"ה דמשעת כתיבה עבד לי' שומא, ז"ל תימא לר"י מה שומא יש כאן ומה מזקת עדותן ללוה והלא לא יגבו ב"ד הרבית, ע"י שטר זה כיון שמכר הרבית:
אכן לדברינו לא קשה דברבית כללא הוא דאי עביד מהני, ועושה השטר שעבוד, ואם תפס הוא, קודם לבע"ח מקרקע של הלוה, קנה ואם מת היורשים פטורים דהשטר עושה שומא ושעבוד:
ובזה יש לבאר דברי הראב"ד שהשיג על הרמב"ם שכתב בפ"י מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' ז"ל המלוה את חבירו על השדה ואמר לו אם לא תחזיר לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי זה לא קנה מפני שזה אסמכתא ואסמכתא לא קניא לפיכך מחזיר כל הפירות שאכל מפני שהוא רבית של תורה, עכ"ד הרמב"ם והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אין הדעת מקבלת שיהא זה רבית קצוצה אלא כי אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי דינא קאמר כו', ורבינא דחשיב ואפיק לא משום רבית אלא משום גזלה כו' והנה הכ"מ כתב שהם דברים זרים, ובאמת קשה על הראב"ד מדוע לא יהי' זה רבית קצוצה:
לכן נראה לי דהראב"ד סובר, דאימתי הוי רבית קצוצה דוקא היכא שחל חיוב, ואז משעת הלואה, נקצץ הרבית וזה אסרה התורה, אבל היכא דגם בלא איסור שאסרה התורה, לא הי' חל התחייבות, אז אין כאן רבית קצוצה, שהרי לא נקצץ. אחרי שלא חלה הקציצה רק מה שהוא מעצמו נותן בלא התחייבות, זהו רבית מאוחרת ובזה יתבאר מה דאמרינן בגמ' דף ס"ב אמר רב ספרא כל שאילו בדינהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ממלוה ללוה כל שאילו בדינהם אין מוציאין מלוה למלוה בדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה א"ל אביי לר' יוסף וכללא הוא והרי סאה בסאה כו', אלא כל שאילו בדינהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ממלוה ללוה ומאי ניהו רבית קצוצה וכדר"א, כל שאילו בדינהם אין מוציאין מלוה למלוה בדיננו אין מחזרין, רבית מוקדמת ורבית מאוחרת ע"כ, ולכאורה הדברים תמוהים, אם בא להשמיענו דיני רבית, הוא תולה דיני תורתנו הק'. בדיני אומות העולם אכן לדברינו, רב ספרא דין חדש בא להשמיענו, דאימתי הוי רבית קצוצה, דוקא היכא שאילו לא הי' איסור התורה של רבית, הי' הדין שמוציאין מן הלוה שחל עליו חיוב לתן, אז הוי רבית קצוצה, ומביא למשל מדיני אוה"ע, שאצלם אין איסור רבית היו מוציאין עפ"י הדין, מן הלוה למלוה, אז הוי רבית קצוצה, שהרי משעת הלואה הוקצץ, אבל באופן שאף בלא איסור רבית לא היו מוציאין דאף בדינהם, שאין אצלם איסור רבית לא היו מוציאים, א"כ לא חלה הקציצה, מן הדין בלא איסור הרבית, מה שהוא נותן אחר כך הוי רבית מאוחרת, אין מחזירין מן המלוה ללוה, דרבית קצוצה הוא דוקא היכא שיש התחייבות לתן, והנה היכא דהלוה על שדהו, ואמר אם לא אתן לזמן פלוני יהי' השדה שלך. כמו דהוי אסמכתא לענין קנית השדה, דלא קנה, מטעם דאסמכתא לא קניא, ה"נ לענין אכילת הפירות, אף בלא איסור רבית לא הי' מחויב כלל לתן לו פירות השדה, דאסמכתא הוא מה שאמר שיאכל הפירות, נמצא דאף בלא איסור רבית, אין כאן התחייבות. והיכא דלא התחייבות הוי רק רבית מאוחרת, ואין מחזירין ממלוה ללוה, משו"ה השיג הראב"ד, וס"ל דמה דאפיק רבינא לא מדין רבית אחרי שמטעם אסמכתא לא נתחייב לתת לאכול הפירות הוי רק רבית מאוחרת אלא מה דהוציא הוא מטעם גזלה דהוי מקח טעות:
והנה ביורה דעה סימן קע"א איתא עכו"ם שלוה מישראל ברבית וזקף עליו את הרבית במלוה אעפ"י שזקפן עליו אחר שנתגייר גובה את הקרן ואת הרבית, שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה וגובה ישראל ממנו אחר שנתגייר כל מעות הרבית, שנתחייב בהם כשהי' עכו"ם, וכתב הרא"ש באיזהו נשך סימן נ"ז אף דהוי רבית דאורייתא התירו רבנן, (וצ"ל דפקיעו ממונו ולא הוי קום ועשה), דאל"כ הא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ולכאורה קשה על הרא"ש דס"ל דהוי רבית דאורייתא, דהא איתא בחו"מ סימן ע"ב בש"ך ס"ק קס"ב בשם תשובת הרשב"א, שאם הי' משכון של עכו"ם ביד ישראל ברבית, והעכו"ם מחוייב לישראל אחר אין הישראל יכול לומר להישראל אתן לך הקרן והרבית:
שעולה עד עתה ואגבה מהמותר קרן שלי מטעם שהנך מחויב לי בשיעבודא דר' נתן. ופסק הרשב"א דאין בדבריו כלום והוא זכה בהמשכון לכל הזמן שקצב אף ברבית "שיעלה" אחר כן אף שהעכו"ם יכול לפדותו וכתב הש"ך דגם הד"מ והב"ח מודים לזה, הרי דאף הרבית שיעלה אחר כן מקרי כבר נתחייב. וא"כ אם היתה הלואה לזמן הא כבר נתחייב. בעודו עכו"ם. ואמאי הוי רבית דאורייתא. ואפשר דהרא"ש מיירי דוקא היכא שלא היתה ההלואה לזמן קצוב, וכדברי הש"ך דהיכא דלא הוי לזמן קצוב גם הרשב"א יודה, שיוכל השני לסלקו, אכן בדברי הרא"ש שכתב סתמא לא משמע לחלק וצריך לומר, אף דהעכו"ם זכה את הכסף לכל הזמן וזכה הישראל בהמשכון לכל הזמן. אעפי"כ כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. א"כ כל חיוב הרבית הוא עולה בכל יום אגר נטר:
שהוא משתמש בכספו ועתה הא העכו"ם נתגייר א"כ משלם הוא רבית, בכל יום בעד זה שמשתמש שזהו אגר נטר, והרבית הא רבית קצוצה, שהרי היתה קצוצה בעת ההלואה, אף דהקצוצה היתה בעת שהי' עכו"ם אבל התורה אסרה רבית מישראל אם היתה רבית כזו. שהיתה הקציצה בעת ההלואה. אף שהקציצה היתה בהיתר שהי' אז עכו"ם עתה שהוא ישראל הוא רבית דאורייתא דחיוב הרבית. חל עתה מפני שבעת ההלואה קצץ והוא מחויב, ואף שהקשו על זה מגמ' ערכין. דף כ"ד, דאיתא אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהן ופריך מהא דאין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזבוריות במאי עסקינן אלימא בבע"ח עכו"ם מי צאית ואי בישראל אי אכיל ריבתא מי שבקינן לי', כו' ומשני לעולם בבע"ח עכו"ם, שקבל עליו לדון בדיני ישראל ופריך אי הכי רבית נמי לא לשקול:
ואם נימא כדברינו דרבית יש חיוב, מטעם השתמשות. א"כ מאי פריך:
אטו קבל עליו העכו"ם לשמור מצות ישראל:
שאם שאסרה התורה לקח רבית לישראל, הוא קבל עליו רק לשמור דינים. אבל לא מצוות שצותה התורה את ישראל ע"כ דרבית איננו כלל חיובים דאין חיובים בעד השתמשות הכסף, אכן באמת לא קשה, דבודאי בלא איסור רבית, אם קצץ מעיקרא שיתחייב בעד השתמשות הכסף הוא מחויב, אלא דהחיוב הוא רק מקציצתו, א"כ רק הוא מתחייב אבל בניו אינם מחויבים לשלם:
ומדין התורה אם ישראל התחייב עצמו רבית לעכו"ם, יורשיו אין צריכים לשלם:
הרבית שעולה אחר כן ולא דמי לאם השכיר כלי, דבודאי היורשים יצטרכו לשלם:
דהתם אם היורשין משתמשין בהכלי, הלא ממילא מחויבים לשלם השכירות דאל"כ אסור להם להשתמש. אבל בההלואה כיון שמת מורישם, עליהם רק חיוב לשלם הקרן והרבית שעד עתה ומעתה אינם מחויבים לשלם רבית:
ואם הי' שומע העכו"ם לדיני ישראל, לא יקח רבית מהיורשים מה שעולה לאחר מיתת מורישם. וכן הא דאיתא בב"מ דף ס"א אל תקח מאתו נשך ותרבית, אבל אתה נעשה לו ערב ערב למאן אנימא לישראל והא תנא אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב אלא לנכרי וכיון דדינו דנכרי דאזל בתר ערבא איהו ניהו דשקיל מיני ריבתא אמר רב ששת שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ופריך אי קיבל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול ג"כ אפשר לפרש דמדיני ישראל, הערב אין חייב אלא על שעת מתן מעות א"כ הערב אין חייב אלא על הקרן. אבל על הרבית שאיננו מתן מעות אין מתחייב. ופריך אי קבל לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול מהערב ומשני שקיבל לזו ולא לזו, ועוד אפשר לומר דטעמא דאין נפרעין מנכסי יתומים מן הזבורית הוא מטעם דדינא דבע"ח מה"ת בזיבורית, דאמר קרא לא תכנס אל ביתו והוא יוציא אליך, וזהו הדין שאמרה התורה שרשות בידו להוציא הפחות, אבל בעכו"ם דאין עליו מצות לא תכנס אל ביתו מדין התורה, העכו"ם גובה חובו. מן היפות, שהרי הוא הלוה כסף שהוא מיטב, וא"כ פריך שפיר, אם העכו"ם קבל עליו לדון בדיני ישראל, אף שעפ"י דיני ישראל הוא גובה חובו. מן היפות קבל שיהי' כישראל לזה, והוא מותר דינו, א"כ קבל עליו שיהי' כישראל, וגם רבית לא יקח ומשני שקבל לזו ולא לזו. וכן בב"מ פריך, כיון דסתם עכו"ם דאזיל בתר ערבא, א"כ מן הדין הוא אזל בתר ערבא דהוי כאילו התנה בישראל שתחלה יתבע מן הערב, והוי כאלו נשא ונתן ביד. אלא שהוא קיבל שידון בזה, כאילו הוא ישראל, א"כ גם על זה קיבל שלא יקח רבית:
עכ"פ חזינן מדברי הרא"ש, דרבית עולה בכל יום ולא שהתחייב מקודם לכל הרבית שיעלה, א"כ יקשה האי דינא דתחלת סימן קע"א דישראל שלוה מעות מהעכו"ם ברבית וזקפו עליו במלוה ונתגייר, דאם עד שלא נתגייר זקפן במלוה גובה קרן ורבית, ופירש הסמ"ע דאפילו רבית שעלה משנתגייר דמשעה שזקפו במלוה הו"ל כולי קרן והא מוכח מהרא"ש דרבית שעולה אח"כ כל יום הוא מתחייב, ועכצ"ל שיש שני מיני רבית:
יש רבית שמשלם אגר נטר בעד ההלואה, וכל יום או חודש כפי שקצבו הוי התחייבות הרבית ואז הרבית הוא תשמיש הכסף והחיוב הוי בסוף ככל דיני שכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף. ויש רבית כזה. הוא מתחייב לשלם אחר כן. סך כזה היינו אם לוה מאה לשלם בעוד שנה מאה וחמשים ניתחייב מאה וחמשים. וזמן הפרעון. הוא בסוף השנה משו"ה אם זקף במלוה הרבית, נתחייב כבר הרבית וכיון דהתחייבות הזאת נתחייב בעודו עכו"ם מותר להישראל לקח ממנו:
שחיובו בא כבר מקודם, אבל אם לא זקף במלוה, אז כל יומו חיובי אגר נטר:
משו"ה אם הי' עכו"ם והתחייב, ואח"כ נתגייר. כל יום. הוא משלם אגר נטר והוי רבית דאורייתא:
ובזה ניחא לי מה דלכאורה קשה מאי דפריך בקידושין, על הא דאמר אביי. בהנאת מלוה מקודשת ואסור מפני הערמת רבית ופריך האי הנאת מלוה ה"ד, אי דאזקפה ארבע בחמשה רבית מעליתא הוא, ועוד היינו מלוה, ולכאורה עדיפא הוי להקשות, אפילו אם נימא דהמקדש במלוה מקודשת, אעפי"כ היינו דוקא במלוה כזו שבידו לתבוע אותה, ומקודשת בההיא הנאה דנפטרה מלשלם אבל מלוה כזו שאין בידו לתבוע אותה, לא תתקדש ואף שבארנו דאי עביד מהני וחל חיובים, עכ"פ לתבוע הא אין יכול, אכן לדברינו לא קשה כלל דאם הלוה לה ארבעה זוז, והיא התחייבה לשלם בעוד חודש חמשה זוז, היא עתה מחויבת לשלם חמשה זוז. אלא שאם יקח ממנה חמשה זוז, אז מלבד שעבר, על כספך לא תתן בנשך. יעבור על לא תקח מאתו. ואם יקח ממנה רק ארבע זוז לא יעבור, אבל חיובה עתה חמשה זוז, ואם אמר אחר כך התקדשי לי בזוז אחד. וארבעה תתן לי בעוד ירח ימים באופן כזה לא שייך כלל לומר שהזוז הוא הרבית, הזוז הוא תחלת הפרעון על החיוב, והרבית יהי' בזוז האחרון. שיקח נוסף על הארבעה זוז, אבל הזוז שמקדשה בו איננו הרבית אף שאומר שעוד ארבעה היא מחויבת, משו"ה אם הי' הדין. דבמלוה מקודשת, היתה מתקדשת באופן כזה דמתחלה אמר הנני מלוה לך ארבעה בחמשה שתשלם לי בסוף חודש וא"כ אמר לה התקדשי בזוז מן החמשה, אלא דפריך אמאי קרי הערמת רבית. הא רבית מעליתא הוא, ועוד איך מקודשת הא הוי מלוה, שוב מצאתי ברמב"ן ויקרא כ"ה שכתב ז"ל נראה בעיני כי הנשך הוא שילונו מנה לתן לו ברביתו חמשת שקלים בכל שנה ויקרא כן בעבור כי באחריתו כנחש ישך שמבצבץ ועולה, התרבית הוא שילונו עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו רבית חמשה שקלים. כו' ואף דבגמ' אמר זה נשך זה רבית. ולא חלקו הכתוב אלא לעבור בשני לאווין, היינו דבודאי הוי ילפינן מהדדי':
היוצא מדברינו:
שיש שני מיני רבית, יש שהחיוב הוא בעד השתמשות שזה מתחייב בסוף ככל שכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף. ויש רבית שכבר נתחייב מעתה. כל הרבית, והנה בב"ק איתא. אמר רב בין בגופן בין בשבחן. (אמרינן כל הקודם זכה) זעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן. במאי קמפלגי רב סובר קנסו גופן משום שבחן. וזעירי אמר לא קנסו גופן משום שבחן וקאמר לימא כתנאי שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר"מ וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית לימא רב דאמר כר"מ וזעירי דאמר כרבנן. אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד לא קאמרי רבנן אלא קרן דבהיתרא אבל הכא קרן גופא מזיק, והנה בגמ' אמר לימא כהני תנאי המוציא תבנו וקשו' לרה"ר לזבלים. והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה ואסורין משום גזל רשב"ג אומר כל המקלקלין ברה"ר והזיקו חייבין לשלם:
וכל הקודם בהן זכה ומותרין משום גזל הא גופא קשיא אמרת כל הקודם בהן זכה והדר אמר אסורין משום גזל אלא לאו הכי קאמר וכל הקודם בהן זכה בשבחן ואסורין משום גזל אגופן, ואתא רשב"ג למימר אפילו גופן נמי כל הקודם בהן זכה לזעירי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא אמר לך רב דכולי עלמא קנסו גופן משום שבחן. והכא בהלכה ואין מורין כן קמפלגי דאתמר רב הונא אמר רב הלכה ואין מורין כן, רב אדא בר אהבה אמר הלכיה ומורין כן ופסק הרמב"ם דהלכה ומורין כן:
מעתה לפי שביארנו דברבית אי עביד מהני וחל החיוב וביארנו. דאם הלוה עתה מאה לשלם מאה ועשרים חל עתה החיוב מאה ועשרים:
והקרן עם הרבית חדא נינהו, וגם הוכחנו, דהיכא דזקף הקרן עם הרבית התחייבות הוא עתה, בעת הזקיפה, מעתה מבואר היטב דברי המרדכי שכתב שאם כלל הקרן עם הרבית, אפילו החייב מודה אין צריך לשלם, וכתב הרמ"א גם בשם התוס' כן והקשה הש"ך. הא תוס' רק אליבא דר"מ אבל רבנן הא לא קנסו אכן לדברינו הדברים מבוארים היכא דלא כלל הקרן עם הרבית, א"כ הקרן לבדו:
והרבית לבדן. וקרן שהוא בהתירא לא קנסו משום שבחן, וחיוב הרבית הוא בעד ההשתמשות בכה"ג גובה את הקרן, אבל אם כלל הקרן, עם הרבית דשם קרן גופא באיסורא שממאה נעשה חיוב, של מאה ועשרים הא לרב דהלכה כמותו, גם רבנן מודו דקנסו גופן משום שבחן, א"כ כמו לר"מ דס"ל דקנסו. אף אם החייב מודה פטור מלשלם, ה"נ לרבנן היכא דכלל הקרן עם הרבית ששם הקרן מזיק, שעושה חיוב של הרבית אף אם החייב מודה, ג"כ פטור, דהיכא דקרן מזיק, גם רבנן מודו דקנסו גופן משום שבחן ואף דהרמ"א חו"מ סימן תי"ג, כתב די"א דהלכה ואין מורין, היינו ללך לכתחילה לטול, אבל היכא דהוי בידו אין אומרין לתן, ומה שהקשה הש"ך הא משמע מדברי התוס' דדמי לשטר מוקדם, דלא פסלו רק את השטר אבל גוף ההלואה אינו מפסיד התם הא ההלואה לא הוי באיסור, ורק השטר הוא באיסור, משו"ה פסלו את השטר והראי' דהיכא דהוי מוקדם אין גובה ע"י השטר אפילו מבני חורין אף דבני חורין הא יש חיוב בעצמו:
ע"כ כיון דבשטר יש החיוב ביחד קנסו את השטר אף לגבות מבני חורין. ה"נ היכא דזקף הקרן עם הרבית דהוי הקרן והרבית יחד, וקרן קא מזיק בכה"ג קנסו גופן משום שבחן ואף אם החייב מודה, ג"כ פטור מלשלם:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0