סנהדרין ב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ב - ב

בנוסף על ה"עדה השופטת", והרי לנו עשרים ושנים. והרי הדין הוא שאין עושין בית דין שקול, של מספר זוגי, כי אם יתחלקו למחצה, יהיו מספר המחייבין כמספר המזכין, ולא תהיה הטייה לטובה על פי דיין אחד. ^[73] לכן מוסיפין עליהם, על העשרים ושנים, עוד דיין אחד, הרי כאן עשרים ושלשה.

אחרי שביארנו דין סנהדרין קטנה שמושיבין בכל עיר ועיר, ^[74] מבארת המשנה איזה גודל עיר ראוייה למנות לה סנהדרין.

וכמה יהא בעיר אנשים, ותהא העיר ראויה למנות לה סנהדרין? - מאה ועשרים בני העיר. ^[75]

רבי נחמיה אומר: ממנים סנהדרין רק בעיר שיש בה לפחות מאתים ושלשים תושבי העיר. והטעם הוא, כנגד שרי עשרות שמינה משה בעצת יתרו, ולא מצינו שתהיה שררה פחות מאחד על עשרה. לכן, רק אם ישנם בעיר מאתים ושלשים בני העיר, אפשר למנות מתוכם אחד מעשרה, ויהיו עשרים ושלשה דיינים.

גמרא:

שנינו במשנה: דיני ממונות בשלשה, גזילות וחבלות בשלשה.

והניחה הגמרא ש"דיני ממונות" כוללים את כל דיני ממונות, ולכן היא מקשה: אטו, וכי גזילות וחבלות, לאו דיני ממונות נינהו, האם הם אינם דיני ממונות?! הרי הם בכלל דיני ממונות, ולמה חלקם התנא לשנים!?

ומתרצת הגמרא: אמר רבי אבהו, מה הן דיני ממונות, קתני. והיינו, מה שאמרה המשנה "דיני ממונות", אין הכוונה לכללות דיני ממונות, אלא התנא במשנה מבאר את הרישא, ואומר כך: מה הן דיני ממונות שאמר התנא שהם נידונים בשלשה, דוקא דיני גזילות וחבלות. אבל דיני הודאות והלואות, לא. אותם אין צורך לדונם בשלשה.

"הודאות", ^[76] הן תביעות שבהן התובע טוען כנגד הנתבע שהוא הודה לו בפני שני עדים שחייב לו ממון, והנתבע כופר בכל. ו"הלואות", הן תביעות שהתובע טוען כי הנתבע לוה ממנו ממון, והנתבע כופר בכל. ובשתיהן סובר רבי אבהו שאינן צריכות לידון בפני שלשה מומחין. והטעם יבואר בהמשך הסוגיא.

אך עדיין אין ביאור זה מובן, שאם כן, למה חילקם התנא לשנים, ובאופן שהסיפא מפרשת את הרישא? והרי היה לו לשנות "דיני ממונות", ויהיה מובן שהכוונה היא לגזילות וחבלות. או, שישנה רק "גזילות וחבלות". ולכן מבארת הגמרא:

וצריכא, הוצרך התנא לשנות את שניהן:

דאי תנא רק "דיני ממונות", הוה אמינא, היינו אומרים שאין הכוונה דוקא לגזילות וחבלות, אלא היינו אומרים דאפילו הודאות והלואות דנים בשלשה. לכן תנא גזילות וחבלות, להשמיענו שדוקא גזילות וחבלות נידונים בשלשה.

ואי תנא גזילות וחבלות בשלשה, ולא קתני דיני ממונות, הוה אמינא היינו אומרים שלאו דוקא גזילות וחבלות, אלא הוא הדין דאפילו הודאות והלואות צריכים שלשה. ואם היה קשה לנו, למה שנה התנא דוקא גזילות וחבלות, היינו מתרצים: והאי דקתני גזילות וחבלות, שמביא אותנו לידי טעות שבא לשלול הודאות והלואות, היינו אומרים כי משום דעיקר הדרשה שדיני ממונות בשלשה דכתיבי בתורה, בגזלות וחבלות כתיבי! הרי הם כתובים בדיני גזילות וחבלות [כמו שיבואר לקמן], והתנא במשנה שונה את הדין הכתוב בתורה, ומשם נלמד לשאר דיני ממונות, ולכן שונה התנא גזילות וחבלות. ולפי סברא זו, היינו אומרים שגם הודאות והלואות בשלשה.

ועתה, טרם שגמרה הגמרא להסביר מסקנת דבריה, היא מבארת את מה שאמרנו, שעיקר דין שלשה נאמר בגזילות וחבלות.

נאמר בתורה בפרשת שומר חינם [משפטים כב] "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים [אל הדיינים, לדון עם השומר. רש"י] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו [להישבע לו שלא שלח ידו בפקדון. רש"י]. על כל דברי פשע, על כל אבדה, אשר יאמר כי הוא זה, עד האלהים יבא דבר שניהם. אשר ירשיעון אלהים, ישלם שנים לרעהו".

ה"אלהים" האמור בפרשה זו, הם הדיינים. ^[77] ודרשו חכמים ^[78] מכך ששלש פעמים נאמר "אלהים", ללמדנו שצריך לדון בשלשה דיינים.

ומעתה, גזילות, נאמר בהם שצריך לדון בשלשה, דכתיב "ונקרב בעל הבית אל האלהים", וכן נאמר שם עוד שתי פעמים "אלהים", והפרשה מדברת בענין שבעל הפקדון תבע את השומר על ששלח יד בפקדון ולקח אותו לעצמו, וזה הוי גזל.

וכן חבלות, עיקר דינם שצריכין שלשה מבואר ממשמעות התורה, שהרי סברא הוא, מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו, וכמו שבחבל בממונו, דהיינו גזילות, צריך שלשה, כן חבל בגופו צריך שלשה.

ועתה מבארת הגמרא את התירוץ,

כיון שיכלנו לומר, שלכן שונה התנא גזילות וחבלות, משום שעיקר דין שלשה נאמר בהם, אבל באמת יהיה הדין כן גם בהודאות והלואות, לכן תנא, שונה התנא בנוסח הזה "דיני ממונות", כדי שנבין כי מה הן דיני ממונות - דוקא גזילות וחבלות. אבל הודאות והלואות, לא. אין להם דין זה. ^[79]

והיינו, רבי אבהו סובר שבמשנתנו שונה התנא רק דין של גזילות וחבלות בשלשה. והתנא בכפילות לשונו בא להדגיש ולמעט, שבהודאות והלואות אין הדין כן.

ומקשה הגמרא: ולמאי, לאיזה ענין אינו דומה דין הודאות והלאות, לגזילות וחבלות?

אי לימא, אם נאמר, דלא בעינן, שלא צריכין שלשה דיינים בהודאות והלואות, אלא אפשר לדון אותם בפני שני דיינים. זה לא יתכן!

שהרי, והאמר רבי אבהו בעצמו: שנים דיינים שדנו דיני ממונות, ^[80] לדברי הכל, לדעת כל התנאים, אף מי שסובר ש"פשרה" ^[81] עושים אפילו בשנים, אין דיניהם דין! והאיך אפשר לומר שכונת התנא במשנתנו למעט הודאות והלואות מדין שלשה.

ומתרצת הגמרא: אלא, מוכרחים לומר, שכוונתו לומר, כי על אף שצריכים שלשה, דלא בעינן ששלשת הדיינים יהיו מומחין. ^[82]

ועתה, לאחר שביארנו את דברי רבי אבהו, שלדבריו התנא במשנתנו סובר שבגזילות וחבלות צריכים שלשה מומחין, וגם בהודאות והלואות צריכין שלשה, אלא שאינם צריכין להיות מומחין, דנה הגמרא בטעם ההבדל ביניהם:

מאי קסבר, מה סובר התנא במשנתנו, ששנה את הדין שבהודאות ובהלואות אין צריכין מומחין?

אי קסבר, אם הוא סובר כמו המאן דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן, ^[83] שדיני הלואות כתובים בפרשת שומרים [נתבאר בהערה], ולפיו נאמר שלש פעמים "אלהים" בדיני תביעת הלואות, ומשם נלמד שצריכין שלשה דיינים, אם כן קשה, ליבעי נמי, שיצריך גם שיהיו הדיינים מומחין, שהרי "אלהים" משמע לשון מומחין. ^[84] כי כמו שלמד דין שלשה מפרשה זו, כן נלמד דין מומחין מפרשה זו, ולמה אין צריכין מומחין. והרי כמו שלמדנו שיש צורך במומחין לגבי דין גזילות מפסוקים אלו [כמבואר לעיל], כן נלמד שצריכין מומחין בהודאות והלואות.

ומאידך, אי קסבר, אם הוא סובר כמו המאן דאמר אין עירוב פרשיות כתוב כאן, שדיני הלואות אינם כתובים בפרשת שומרים [נתבאר בהערה], ואז מובן למה אין צריכין מומחין, עדיין יקשה, שלשה - למה לי!? מאיזה פסוק ידע שצריך שלשה.

וקשה קושית ממה נפשך, או שיש לו לימוד גם לשלשה וגם למומחין, או שאין לו לימוד לא לשלשה ולא למומחין.

ומתרצת הגמרא: לעולם, קסבר התנא של המשנה לפי רבי אבהו, עירוב פרשיות כתוב כאן. ובדין הוא, דליבעי נמי מומחין, כמו שצריכין שלשה מן התורה. והאי דלא בעינן מומחין, הסיבה שהמשנה ממעטת שלא צריכין מומחין בהודאות והלואות, הוא משום דרבי חנינא, מהטעם המבואר לקמן, שאמר רבי חנינא, שחכמים ביטלו דין התורה של דרישה וחקירה, כמו כן ביטלו את דין מומחין. ^[85] ושלשה הדיוטות שפוסקים את הדין, הם מורשים בשליחות חכמי ארץ ישראל לפסוק את הדין. ^[86] דאמר רבי חנינא: דבר תורה, מן התורה, אחד דיני ממונות, כל דיני ממונות, הן גזילות וחבלות והן הודאות והלואות, ואחד דיני נפשות, צריכים העדים להיחקר בדרישה, לדרוש היטב את העדים שימצאו עדותם מכוונת [תואמת], וכן צריכים העדים להיבדק בחקירה, באיזה יום ושעה ומקום מדוייקים. ^[87]

הערות

^[73] כן כתב רש"י. וכוונתו, שהרי למדנו מהפסוק "אחרי רבים להטות" שהטייה לטובה היא על פי אחד, ובמחצה על מחצה לא יתקיים הפסוק, שאז אין הטייה לטובה. והמהר"ם שי"ף מוסיף דהוא הדין שלמדנו מהפסוק שהטייה לרעה על פי שנים, לכן אין עושין אלא בית דין נוטה. [ואם יהיו שנים עשר מחייבים ואחד עשרה מזכים, עיין בגמרא ושם יבואר]. ומשמע מדברי רש"י שהדין ש"אין ב"ד שקול" נאמר רק כאן בדיני נפשות, משום דרשות הכתובים אחרי רבים להטות וכו'. והקשו המפרשים שדין זה הוא על כל בית דין אפילו בב"ד של שלשה ונלמד בגמרא [ג ב] מן הפסוק [שמות כ"ג]: "לנטות אחרי רבים" - התורה אמרה עשה לך בית דין נוטה. וכן כתב שם רש"י ד"ה והתניא. ועיין רש"ש.

^[74] עיין הערה 58.

^[75] וטעמם יבואר בגמרא.

^[76] רש"י, ועוד פירש בשם יש מפרשים שהודאות הכוונה למודה במקצת מלשון הודאה [ויבואר לקמן], והלואות - כופר הכל. ורש"י מקשה דא"כ היה צריך לומר הודאות וכפירות, שלשון זה שייך לומר בכפירה מול לשון של הודאה, ולמה אמרו הלואות.

^[77] כן תרגם אונקלוס. ועיין פירוש אבן עזרא על התורה [בראשית א א] "וטעם אלהים כמו מלך ובני אדם המתעסקים במשפט אלהים יקראו כן".

^[78] דף ג ב עיין שם סוגית הגמרא.

^[79] ולקמן מקשה הגמרא על רבי אבהו.

^[80] ובשגרת לשונו של רבי אבהו "דיני ממונות" בודאי הכוונה לכל דיני ממונות, אף בהודאות והלואות, שהרי הסביר את דברי המשנה שאם היה שונה דיני ממונות הוה אמינא כל דיני ממונות ואפילו הודאות והלואות.

^[81] אפילו מי שסובר שלפשרה [הגדרת פשרה ודינה יבואר בדף ה] מספיק שנים, מכל מקום סובר שדין הוי בשלשה [רש"י], ואין כוונת הגמרא "דברי הכל" כל התנאים, שהרי ישנם תנאים הסוברים שדין הוי פחות משנים. ורש"י רצה לתרץ קושית תוס' מרמי בר חמא, עיי"ש בתוס'. ודו"ק [בנין שלמה].

^[82] רש"י פירש מומחין - סמוכין ונטלו רשות מנשיא לדון [עיין דף ה א]. וצריך לומר שביאורו כאן הוא לפי ההוה אמינא שם בגמרא, אבל לפי המסקנא אין צריכין נטילת רשות בשביל לדון אלא כדי ליפטר מתשלומין עייש. וכן משמע שם שאין צריכין סמיכה שהרי רב חייא ורב יוסף היו אחרי שהופסקה הסמיכה בישראל [עיין גמרא י"ד א]. ועיין בחידושי הגר"ד פוברסקי ובאילת השחר.

^[83] עירוב פרשיות לפי שיטת רש"י. [דעת רבינו תם וריב"א מבוארים במסכת בבא קמא]. כתבה התורה בפרשת שומר חנם [והובאו הפסוקים בפנים] "אשר יאמר כי הוא זה". ודרשו חז"ל [שבועות לט ב ובבא מציעא ה א] כי מה שנאמר "ונגש בעל הבית אל האלהים לשבועה", לא נאמר אלא במודה במקצת התביעה וכופר בשאר התביעה. אבל אם כופר כל התביעה [כופר הכל], פטור משבועה. והטעם ההבדל בין מודה במקצת וכופר הכל, הוא, שאם הוא כופר הכל אזי ישנה סיבה להאמינו, שהרי "חזקה אין אדם מעיז פניו לפני בעל חובו", ואם כפר הכל - הצדק אתו ואינו צריך אפילו לישבע, אבל מודה במקצת, ירדה התורה לסוף דעתו והוא חשוד שאינו רוצה ממש לכפור ובאמת הוא חייב הכל, אלא שאין לו עתה לפרוע, לכן מתפשר בינו לבין עצמו. ורוצה לפרוע עתה קצת, והשאר כופר כדי לדחות את הפרעון לזמן אחר. לכן אמרה התורה, נחייב אותו שבועה, שהרי אינו חשוד שרוצה לגזול, ואז יסוג לאחור ויודה בשאר התביעה. [ואם ישבע הריהו נאמן שחובו הוא רק במקצת]. סברא זאת "שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" ולכן כופר הכל פטור משבועה, שייכת בתובע ונתבע על תביעת הלואה, שהמלוה גמל חסד עם הלוה, ולכן אינו מעיז פניו לכפור הכל, אבל בשומר חנם, שהשומר הנתבע גמל חסד עם התובע, ששמר לו שורו בחנם, לא שייכת סברא זו ומעיז פניו. ואם כן קשה למה כתבה התורה דין זה שחייבים שבועה רק במודה במקצת בשומר חנם? לכן סובר המאן דאמר עירוב פרשיות, שבאמת פסוק זה של "אשר יאמר כי הוא זה" התערבב בתוך פרשת שומר חנם, והוא שייך לפרשת [שם]: "אם כסף תלוה את עמי" היינו בפרשת הלואות, ואינו שייך לדין שומר חנם, ושומר חנם נשבע אפילו בכופר הכל. ויש מאן דאמר הסובר אין עירוב פרשיות, ולדעתו גם בשומרים צריכין הודאה במקצת וכפירה במקצת. כגון שיתבענו שלש פרות, על אחת מודה, על השניה כופר, ועל השלישית טוען טענת גנבה או אבדה ודוגמתן, ורק אז חייב שבועה, מגזירת הכתוב. ולדעתם, כתב הר"ן, הדין שבהלואות צריכין הודאה במקצת, נלמד מפקדון. ולענינינו - אם סוברים עירוב פרשיות, הרי פרשת הלואות נאמרה בפרשת שומר חנם. ומה שנאמר שם שלש פעמים אלהים, שמזה לומדים דין שלשה ודין מומחין, לימוד זה הוא גם על דיני הלואות. ואם סוברים אין עירוב פרשיות, אזי כתוב כאן רק דיני שומרים - ודיני גזילות [כמו שביארנו בגמרא], ורק בהם צריכין שלשה מומחין, אבל הודאות לא כתוב כאן, ואינו צריך לא שלשה ולא מומחין.

^[84] אלהים לשון שררה כמו [שמות ז] "ראה נתתיך אלהים לפרעה".

^[85] ויש כח ביד חכמים לבטל דין תורה בדיני ממונות, מהטעם של "הפקר בית דין הפקר", כמו שמבואר במסכת גיטין [לו ב] ובעוד מקומות. וכן כתב הר"ן.

^[86] ויבואר בדף ג א בתוס' ד"ה שלא. ובטור ["חושן המשפט סימן א] שבזמן הזה אנו שלוחים של חכמי הדור שבימי חז"ל. [ובחדושי הרמב"ן [יבמות דף מו] סובר דיתכן שמן התורה אף הדיוטות דנין בשלוחותייהו. וכן כתב בנתיבות [סימן א] אלא שחכמים לא רצו למסור שליחות אלא במקום של נעילת דלת].

^[87] עיין ביאורם בדף ל"ב.

ואין בית דין שקול שאין עושים לכתחילה בית דין זוגי, שלא יוכל להגיע לידי הכרעה, לכן מוסיפין עליהם עוד אחד להכריע, הרי כאן עשרים ושלשה דיינים.

וכמה תושבים יהא בעיר ותהא העיר ראויה לסנהדרין קטנה? מאה ועשרים איש, כפי שיבואר בגמרא שבמספר כזה אפשר למצוא כל האנשים הנחוצים לדיון. ר' נחמיה אומר: מאתים ושלשים, כנגד שרי עשרות, כלומר, שכל אחד מחברי הסנהדרין יחשב כממונה על עשרה, שבפחות מכן אין זה כבוד שיהיו חברי סנהדרין במקום שאינם יכולים להיחשב כממונים לפחות על עשרה בני אדם.

א גמרא במשנה נאמר כי דיני ממונות נידונים בשלושה, וכן דיני גזילות וחבלות. ושואלים: וכי אלה שני דברים נבדלים? אטו [וכי] גזילות וחבלות לאו [לא] דיני ממונות נינהו [הם]? ודי היה לומר שדיני ממונות בשלושה! אמר ר' אבהו: בלשון "מה הן" קתני [שנה], ולא פירוט הוא זה אלא הגדרה וכך יש להבין: מה הן דיני ממונות שנאמרו כאן — דיני גזילות וחבלות, אבל דיני הודאות שמודה אדם שהוא חייב כסף לחבירו, והלואות שלא נפרעו — לא נכנסו בכלל זה.

וצריכא [ונצרכה] לשון זו, שתיאמר גם בכלל וגם בביאור, דאי תנא [שאילו היה שונה] רק דיני ממונות בשלושה הוה אמינא [הייתי אומר] שאפילו הודאות והלואות בכלל זה, על כן תנא [שנה] ובאר: גזילות וחבלות שרק הם בכלל. ואי תנא [ואילו היה שונה] רק גזילות וחבלות, ולא קתני [היה שונה] דיני ממונות הוה אמינא [הייתי אומר]: הוא הדין שאפילו הודאות והלואות בשלושה, והאי דקתני [וזה ששנה] במשנה רק גזילות וחבלות הייתי מבין אותו כדוגמא בלבד, והייתי אומר כי משום שעיקר הדין שיש צורך בשלשה דיינים דכתיבי [שכתובים], בגזילות וחבלות כתיבי [כתובים].

והראיה לדבר, בענין גזילות — דכתיב [שנאמר] כאשר מפקידים דבר בידי אדם וההוא טוען כי נגנב: "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שמות כב, ז) ו"אלוהים" משמעו — דיינים. וכן בדין חבלות ברור לנו שהן כגזילות, כי מה לי חבל והזיק בגופו, מה לי חבל בממונו. ומשום שנצרכו שני דינים אלה תנא [שנה במשנה]: מה הן דיני ממונות — גזלות וחבלות, אבל הודאות והלואות — לא.

ושואלים: ולמאי [ולמה, לאיזה ענין] אין הודאות והלוואות כגזילות? אילימא [אם תאמר] לענין זה שלא בעינן [צריכים אנו] לדון את ההודאות וההלוואות בבית דין של שלשה — והאמר [והרי אמר] ר' אבהו עצמו: שנים שדנו דיני ממונות מכל סוג, ואפילו הודאות לדברי הכל אין דיניהם דין, שאין בית דין פחות משלושה.

אלא לא בזה ההבדל, כי אם שלא בעינן [צריכים אנו] לדיני הודאות והלוואות שיהיו חברי בית הדין מומחין, שלמדו תורה הרבה ובקיאים בדינים וקיבלו רשות להורות, אלא כל שלושה אנשים יכולים לשמש בית דין בענייני ממון אלה.

ואולם יש לברר: מאי קסבר [מה בעצם סבר] התנא ששנה חלוקה זו? אי קסבר [אם סבר] שעירוב פרשיות כתוב כאן, שהפרשה הקטנה שממנה מוצא דין זה (שמות כב, ו–ח) דנה בכמה עניינים המעורבים זה בזה ונלמדים זה מזה, וממילא דיני גזילה ודיני הודאה או הלוואה המצויים בה נידונים כיחידה אחת, אם כן ליבעי נמי [שיצטרכו גם כן] בהודאות והלוואות שיהיו נדונים במומחין כמו בדיני גזילות. ואי קסבר [ואם סבר] אין עירוב פרשיות כתוב כאן אלא דין גזל לעצמו ודין הודאה לעצמו, אם כן שלשה דיינים למה לי? שמנין זה של הדיינים נלמד מן החזרה על המלה "אלהים" שלוש פעמים בפרשה זו ולא נאמר בדין הלוואות!

ומשיבים: לעולם קסבר [סבר] כי עירוב פרשיות כתוב כאן, ובדין הוא דליבעי נמי [שיצטרכו גם כן] בדיני הלוואות שלושה מומחין, והאי [וזה] שלא בעינן [צריכים אנו] שיהיו מומחין, הרי זה משום טעמו של ר' חנינא. שאמר ר' חנינא: דבר תורה (על פי דין התורה) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות העדים נחקרים בדרישה ובחקירה חמורה של קביעת הזמן, המקום והתנאים, שבודקים כל פרט בעדות, למצוא בה סתירות אפשריות,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And since there is a principle that a court may not be composed of an even number of judges, as such a court may be unable to reach a decision, therefore they add another one to them, and there are twenty-three judges here.

And how many men must be in the city for it to be eligible for a lesser Sanhedrin? One hundred and twenty. Rabbi Neḥemya says: Two hundred and thirty, corresponding to the ministers of tens, as outlined by Moses and Yitro in the wilderness (Exodus, chapter 18). That is to say, each member of the Sanhedrin can be viewed as a judge with responsibility for ten residents. If there are not enough men in the city to enable this calculation, it would not be honorable to appoint a Sanhedrin, as their members will each preside over less than the minimum of ten residents.

GEMARA: The mishna states that cases of monetary law are adjudicated by three judges, and that cases of robbery and personal injury must also be adjudicated by three judges. The Gemara asks: Is that to say that cases of robbery and personal injury are not cases of monetary law? Obviously they are; why did the mishna delineate them separately? Rabbi Abbahu says: The mishna teaches this clause employing the style: What are these, meaning that the expression: Cases of monetary law, is a description of a category, followed by the specification. Accordingly, the mishna should be read as follows: What are these cases of monetary law that are adjudicated by three judges? Cases of robbery and personal injury. But cases of admissions, where one party admits that he owes another money, and cases of loans that were not repaid are not included in this halakha.

And this specification is necessary, as had the tanna taught only that cases of monetary law are adjudicated by three judges, I would say that this applies even to cases of admissions and loans. Therefore, to avoid this misunderstanding, he taught: Cases of robbery and personal injury, in order to clarify that only they are included in the halakha. And had he taught only cases of robbery and personal injury and had not taught cases of monetary law, I would say that the same is true even with regard to admissions and loans, that they are adjudicated in the same manner. And I would understand this fact, that the mishna teaches specifically cases of robbery and personal injury, by saying that these are mere examples and that the mishna mentions them because in the primary cases in which the requirement for three judges is written in the Torah, it is written with regard to cases of robbery and personal injury.

The Gemara explains this assertion. With regard to cases of robbery, as it is written with regard to a bailee who accepted a deposit from another and then claims that it was stolen: “The owner of the house shall come near the court [ha’elohim], to see whether he has not put his hand upon his neighbor’s property” (Exodus 22:7). And with regard to cases of personal injury, they are adjudicated in the same manner as cases of robbery, because what difference is there to me if another injured one’s body and what difference is there to me if another injured one’s property? Therefore, in order to clarify that the halakha applies only to cases of robbery and injury, the tanna taught: What are these cases of monetary law? Cases of robbery and personal injury. But this halakha does not apply with regard to cases of admissions and loans.

The Gemara asks: And with regard to which halakha are cases of admissions and loans unlike cases of robbery and injury? If we say that we do not need a court of three judges to adjudicate such cases, but doesn’t Rabbi Abbahu say: With regard to a court of two judges that adjudicated cases of monetary law of any type, which would include cases of admissions and loans, everyone agrees that their judgment is not a valid judgment, as a court with fewer than three judges is invalid?

The Gemara answers: This is not the difference between the categories; rather, the difference is that for cases of admissions and loans we do not require expert, ordained judges who have studied extensively and received permission to judge; any three laymen can serve as a court for these types of cases. The mishna singled out cases of robbery and personal injury in order to indicate that for those cases expert judges are necessary.

The Gemara clarifies: What does the tanna hold? If he holds that a merging of Torah portions is written here, then he should also require expert judges for cases of admissions and loans. The passage from which the halakha requiring three judges is derived (Exodus 22:6–8) discusses several different halakhot. According to the understanding that these portions should be considered as merged, they are interpreted to indicate equivalence between those halakhot. And if he holds that there is no merging of Torah portions written here, meaning that the halakhot are to be derived only from verses that discuss them directly, then why do I need three judges for admissions and loans? The requirement for three judges is derived from the repetition of the word elohim three times in the context of cases of robbery and personal injury.

The Gemara answers: Actually, the tanna holds that a merging of Torah portions is written here, and by right he should have required expert judges to judge cases of admissions and loans as well. And this fact, i.e., that we do not require expert judges for these cases, is due to the reasoning of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina says: By Torah law, both cases of monetary law and cases of capital law require inquiry and interrogation of witnesses in order to conclusively determine the time, place, and circumstance of the incident, with the purpose of finding any possible contradiction in the witnesses’ testimony.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומקשינן חבלות דגופו לחבלות דממונו וקסבר עירוב פרשיות כתוב כאן ואפילו הלואות דכתיב בהו אם כסף תלוה את עמי וגו' וכיוצא בהן כל מה שכתוב בפרשת ואלה המשפטים מעורבין הן. וכי כתיב אלהים אכולהו כתיבי אפילו הודאות והלואות צריכין ג' מומחין מיהו אקילו רבנן בהודאות והלואות דלא לבעו מומחין משום דר' חנינא דאמר דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעו דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.

פרק ראשון - דיני ממונות

(אמר יאמר העבד יעקב הי"ו מרא"ש מקדמ"י אר"ש שיטה הלשון אמרה דחסורי מחסרא פוק עין ואתה תחזה החוש"ה אל העי"ן)

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדו"ח שנאמר משפט אחד יהי' לכם פי' דכתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וכתיב בתריה משפט א' יהיה לכם לאקושי דיני ממונות לדיני נפשות והכי משמע בת"כ וכי היכי דאקילו בהו דלא ליבעו דרישה וחקירה משום נעילת דלת הכי אקילו בהו דלא ליבעו מומחין דאי מצרכת ליה דרישה וחקירה מימנע ולא מוזיף סבר דילמא טעו סהדי בחקירות ומפסיד וה"ה לגבי מומחין דחייש דילמא לא משכח מומחין ולא מצי לאפוקי זוזיה מלוה ומימנע ולא מוזיף ומקשי' אלא מעתה כיון דהדיוטות ברשות קא נחתי הוו להו כמומחין ואם טעו לא ישלמו. ומפרקי' עיקר תקנתא כי אתקן משום נעילת דלת הוא דאיתקן ומלתא דאית בה תקנתא לשלא תנעול דלת כגון בטולי דרישה וחקירה ואכשורי הדיוטות תקינו רבנן אבל למפטר דייני מתשלומין לא תקינו רבנן דאי פטרת להו כ"ש שאתה נועל דלת בפני לווין דחייש מלוה דילמא טעי דיינא ופטר ליה ללוה ומפסיד אבל לענין אכשורי הדיוטות ליכא נעילת דלת דהא אי בעי מלוה למיכפייה ללוה למיזל למקום הועד כל כמיניה וכי אכשרו רבנן הדיוטות היכא דניחא ליה למלוה בגויהו דיכול למיכפייה ללוה למיזל קמי הדיוטות הילכך איהו דאפסיד אנפשיה דאזל לגבי הדיוטות ואיכא לפרושי דהכי קא מקשי' אלא מעתה דכל מילתא דאית בה תקנתא שלא תנעול דלת שפיר דמי אפי' טעו לא ישלמו דאי אמרת משלמי ממנעי דייני ולא דייני וממנע מלוה ולא מוזיף ומפרקי' כל שכן שנעלת דלת כו' כדפרישנא:

בד"ה הלוואות כו' מצטרפין בפרק שני גבי עדים כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה דברי הכל כו' וא"ת כי היכי דילפינן דרישה וחקירה כו' ניליף נמי לענין ג' ומומחין כו' עכ"ל הכי קשיא להו לפי סברת המקשה דודאי ידע המקשה הך דרשה דר"ח דאחד ד"מ ואחד ד"נ בדרישה וחקירה דמתני' היא לקמן אבל אין לפרש דבריהם דקשיא להו הכי למסקנא לשמואל דהא איכא למימר לשמואל דלכך לא בעי שלשה דבצדק תשפוט עמיתך מפקא ליה מהאי היקשא כמ"ש התוס' לקמן דמפקא ליה בצדק תשפוט עמיתך דלא בעי ג' אפילו למאן דאית ליה עירוב פרשיות מיהו הא דקשיא להו נמי דניבעי בד"מ מומחין ונילף ליה מגזילות וחבלות וכן מה שהקשו לקמן דליבעי בדיני ממונות מומחין ונילף ליה מד"נ כמו לענין דרישה וחקירה הא ודאי קשיא נמי לשמואל ודו"ק:

בתוס' ד"ה דברי הכל אין דיניהם דין וכו' ואם תאמר כי היכי דילפינן ממשפט אחד נילף נמי לענין ג' ומומחה אפילו מאן דלית ליה עירוב פרשיות נראה דקושית התוס' קאי דלפי סברת המקשה משמע דלמאן דלית ליה עירוב פרשיות לא דריש נמי משפט אחד להשוות הודאות והלואות לגזלות וחבלות כמו שכתבו התוס' לעיל מיניה ואף על גב דכתבו התוס' דרבי יוחנן דריש ג' ומומחין ממשפט אחד אע"ג דלית ליה עירוב פרשיות כתיב כאן מכל מקום אמוראי אחריני לא סבירא להו הכי אלא כל מאן דאמר דלית ליה עירוב פרשיות לא דריש משפט אחד להשוות הודאות והלואות לגזלות וחבלות לענין ג' ומומחין ולא דרשי משפט אחד כי אם לענין דרישה וחקירה ולכך מקשין התוס' דטעמא מאי דס"ל הכי נימא כי היכי דילפינן דרישה וחקירה ממשפט אחד נילף נמי לענין ג' ומומחין ר"ל להשוות כל דיני ממונות להדדי. מקשין העולם מאי קשה להו להתוס' כי היכי דילפינן דרישה וחקירה ממשפט אחד נילף נמי לענין נ' ומומחין אפילו למאן דלית ליה עירוב פרשיות הא נוכל לתרץ דלהכי לא ילפי ממשפט אחד שלשה ומומחין משום דילפי מפסוק דבצדק תשפוט עמיתך דמדאורייתא חד נמי כשר בדיני ממונות כדאמר רב אחא בריה דרב איקא לקמן בסמוך אבל בעיני אין זה קושיא כלל דקושיית התוס' קאי לפי סוגיא דשמעתין והמתרץ דהוא רבא דמסיק אלא אמר רבא תרתי קתני וכו' לית ליה דרב אחא בריה דרב איקא דיליף מבצדק תשפוט עמיתך דחד נמי כשר:

בא"ד ותדע דלקמן בעי גזרה שוה דהיטב היטב בריש פרק היו בודקין לקמן (סנהדרין דף מ') יליף ג"ש זו לענין ז' דרישות וחקירות דילפי בדיני נפשות עצמו ליתן מה שכתוב בזה לזה ולא ילפינן כל דיני נפשות מהדדי מהכתוב דמשפט אחד ולא גזרה שוה אלא ודאי משפט אחד לא אתי אלא להשוות דיני ממונות לדיני נפשות לא להשוות כל דיני נפשות אהדדי:

בא"ד אלא איצטריך היטב דלקמן דלכתבינהו רחמנא בחדא ר"ל דלקמן פריך אם איתא דבכל דיני נפשות בעי כל דרישות וחקירות דכתיב בכלהו אם כן ליכתבינהו רחמנא לכלהו בחדא ואי לאו גזרה שוה מחמת קושיא זו לא הוה ילפינן להשוותן למשפט אחד לכך בעי ג"ש:

בא"ד ואם תאמר אכתי לענין מומחין נילף דיני ממונות מדיני נפשות ר"ל דלענין ג' לא מצי למילף דהא בדיני נפשות בעינן כ"ג אבל לענין מומחין נילף דיני ממונות מדיני נפשות ממשפט אחד כמו שילפי' לענין דרישות וחקירות ותירץ מדכתיב מומחין גבי גזלות וכו' משום דאל"כ דילפינן דיני ממונות מדיני נפשות לענין מומחין לא ליכתביה גבי גזלות ונילף מדיני נפשות אלא מדאיצטריך למכתבינהו גבי גזלות ש"מ דלא ילפינן דיני ממונות מדיני נפשות לענין זה אבל קשה למאן דאמר עירוב פרשיות דלפי האמת בכל דיני ממונות בעינן נמי מומחין אפילו גבי הודאות והלואות לדידיה קשה לא ליכתביה גבי גזילות ונילף כל דיני ממונות מדיני נפשות ממשפט אחר ושמא לענין מומחין אין ללמוד מדאשכחן דאין שוין לענין מספד הדיינים דבממונות סגי בג' ובדיני נפשות בעינן כ"נ כן הוא הצעת דברי התוס' הנ"ל:

רש"י בד"ה מאתים כו' שיהא כל חד מב"ד שר כו' כצ"ל:

בד"ה למאי הלכתא צ"ל ולמאי:

בד"ה דברי הכל כו' ובעינן שלשה הס"ד:

תוס' בד"ה דברי הכל כו' לא בעי ג' כו'. נ"ב פירוש לענין דיעבד ודו"ק:

בד"ה ליבעי נמי כו' משום דקאי אשבעים זקנים הכתובים בסוף פרשה משפטים שעלו עמו להר כו' כצ"ל:

גמרא אטו גזילות כו' דא"ל דה"א דיני ממונות ר"ל גזילות וחבלות כאחד דיני ממונות בדרישה [דלקמן] כמ"ש התוס' בסמוך דף ג' ע"א בד"ה שלא תנעול לחד שינויא [לרבא דמשני לקמן בר"פ אחד דיני ממונות] כאן בדיני קנסות כו'. קמ"ל גזילות וחבלות ממילא דיני ממונות בהודאות מיירי דז"'א דדיני ממונות סתמא כל דליכא מכריחנו ודאי כל דבר משמע:

ברש"י בד"ה ואין ב"ד שקול כו' ולא משכחת הטייתך לטובה ע"פ אחד כו'. (עיין מ"ש בסמוך דף ג' ע"ב) אע"ג דהשתא נמי לא משכחת הטייתך לרעה ע"פ שנים רק במוסיפין כדמשני בגמרא וא"כ בעשרים ושנים משכחת הטייתך לרעה ע"פ שנים ולטובה ע"פ אחד במוסיפין דיש לנו להדר אזכות טפי ולעשות ב"ד באופן שיקוים זכות ע"פ אחד משא"כ לרעה מיהת מצינו הטייה ע"פ ג' וב' משכחת במוסיפין ועוד דבשקול אם הוא פלגא ופלגא אינו זכות ולא חובה משא"כ במספר נפרד מיהו מצינו לזכות אכן לקמן בסמוך מוכרח דמלנטות נלמד שאין עושין לכתחלה ב"ד שקול מה ת"ל לנטות אמרה תורה עשה ב"ד נוטה:

בתוס' בד"ה דברי הכל כו' וא"ת כי היכי כו' והיאך קאמר ואי אין עירוב פרשיות כתוב כאן שלשה למה לי מאי שנא מדרישה וחקירה דמשנתינו לקמן א' דיני ממונות וא' דיני נפשות כו' שנאמר משפט אחד יהיה כו' והכי הוה ליה להקשות בקצרה למעוטי מאי אי שלשה או מומחין הא כתיב משפט אחד ודרשינן מיניה אפילו להשוות דיני ממונות לדיני נפשות כ"ש להשוות דיני ממונות גופיה מניה וביה וכן לרב אחא לפירש"י דלא ס"ל עירוב פרשיות דמשמע ליה דבצדק תשפוט אינו סותר שום לימוד ואולי משמע ליה דאורחא דקרא לכתוב לשון יחיד כמו ודרשת וחקרת היטב וכה"ג [להכי הוצרך לפרש דלא ס"ל עירוב פרשיות] א"כ תקשי ממשפט אחד וכן וא"ת אכתי לענין מומחין כו' קאי לסברת המקשה (והמתרץ) ואפשר אף לרב אחא ולשמואל ואפשר לרב אחא מעמיתך ממועט מומחה וכן צ"ל למה שכתבו התוס' דרב אחא אפילו למאן דס"ל עירוב פרשיות כו' [ע"כ הא דלא בעי מומחין יליף מעמיתך] או אפשר שר"ל דרב אחא נקיט משו"ה בצדק משום שר"ל לכ"ע אפילו למ"ד עירוב פרשיות ואפ"ה באחד סגי מדאורייתא אבל קושטא דמשנתנו ס"ל אין עירוב פרשיות מדמעטי להודאות ממומחין [א] אי אפשר שר"ל דמומחה ממועט מדכתבה תורה מומחין בגזילות ש"מ דלגבי הני לא כו' כמ"ש התוס' לעיל [בתירוצם על וא"ת אכתי כו'. ואף דעירוב פרשיות כתוב כאן מ"מ גלי רחמנא דלענין ג' ומומחין לא קאי רק אגזילות דג' אימעט מבצדק ומומחין אימעט מדבעי כלל קרא למומחין ולא יליף מדיני נפשות לאורויי אתא דלא נילף דיני ממונות מדיני נפשות ודוקא גזילות בעי מומחין]:
קשה מנ"ל להמקשן להקשות או למה לא מתרץ כן בין לפירוש דמה הן קתני בין למסקנא תרתי קתני לעולם אין עירוב פרשיות כתיב כאן ובעי שלשה משום משפט אחד כמו לרבי יוחנן ומעטינהו ממומחין מדכתב רחמנא מומחין גבי גזילות [הא למה לי. והלא איכא למילף מומחין מדיני נפשות כדיליף דרישה וחקירה] ע"כ להורות דוקא גזילות ולא הודאות והלואות ואין לומר דזהו שכתבו התוס' הומ"ל דאפילו אין עירוב פרשיות כתיב כאן ובדין הוא כו' דז"א דהתוס' כתבו כך למאי דלא מרויחין מידי בתירוצא דמ"מ צריך לתרץ מדרבנן ומדרבי חנינא משום נעילת דלת אבל קושיתי דאדרבה יניח כסברת המקשה דאיירי הכל מדאורייתא [ב] וכ"ת [כמ"ש התוס'] ושמא לענין מומחין אין ללמוד דיני ממונות מדיני נפשות כו' אף שהתוס' לא כתבו כן רק לי"ל לחודא לתרץ א"ע למ"ד עירוב פרשיות מ"מ דילמא הגמרא סבירא לה אף לסברא חלוטה ופשוטה עד שמקשה המקשה לרבי אבהו [אי אין עירוב פרשיות למה לי ג' דאי משום דדרשי משפט מומחה נמי ליבעי דא"ל מדאצטריך למכתב בגזילות ולא ילפינן מדיני נפשות ע"כ להורות דדיני ממונות לא בעי מומחין דז"א דאי אפשר למילף מדיני נפשות כיון דאין שוין במספר הדיינים] ואף התוס' כתבו כך לסברא חלוטה משום דקושייתם הוא אף על המקשה [דפריך] אי ס"ל עירוב פרשיות מומחה נמי תבעי מנ"ל להקשות דלמא אין צריך מומחין משום דא"כ מומחין דכתב רחמנא למה לי וע"ז כתבו ושמא לענין מומחין אין ללמוד כו' והתוס' מקשין אחלוקה הראשונה שהיא מוקדמת [וה"ה אחלוקה דאין עירוב פרשיות איכא נמי לאקשויי דלמא שלשה בעי ממשפט ואין צריך מומחין משום דא"כ מומחין דכתב רחמנא למה לי וכקושיית הגאון וע"ז שייך נמי תירוצם ושמא כו'] אולם נכריח מרש"י ברב אחא שפי' [בד"ה מדאורייתא חד נמי כשר כו'] ואין עירוב פרשיות כתיב כאן מאי כוונתו בזה ומאי דוחקי' אלא משום דאל"כ אכתי [נימא] דצריך אותו יחיד להיות מומחה וא"כ מאי קאמר אלא משום יושבי קרנות [הא כיון דנימא דבעי מומחה לא שייך גזירה דיושבי קרנות כמו שביאר הגאון לקמן (סנהדרין דף ו') בתוס' בד"ה וכ"ת] וכ"ת דס"ל נמי סברת רבא דמשום נעילת דלת תקנו בהדיוטות [וכדרבי חנינא] ולא תקנו בחד כעין דאורייתא משום יושבי קרנות וכי תימא [אי ס"ל גם לרב אחא סברת נעילת דלת] א"כ לישני [אהא דפריך] אלא מעתה טעו כו' אתה נועל דלת כו' כדלעיל [בדרבי אבהו] י"ל דהכא ישנו ב' סברות דלא ישלמו משום נעילת דלת [כמ"ש התוס' לעיל בד"ה אלא מעתה טעו לא ישלמו] ומשום יושבי קרנות [כמ"ש התוס' בד"ה כ"ש] ומשני בהיפך נמי ישנו ב' סברות [כ"ש דאתה נועל דלת כו' כדלעיל וכ"ש דנפישי יושבי קרנות כדמסיק בשינויא הכא] דאין זה דעת רש"י שהרי פירש בהדיא טעו לא ישלמו כיון דברשות נחתו אפילו מדאורייתא כו' וטעמו מוכרח מדמסיק לרב אחא אית ליה דשמואל כו' [דשנים שדנו דיניהם דין דבדיעבד אוקמוה אדאורייתא] והיינו דמדאורייתא דין היחיד דין אפילו שאינו מומחה ש"מ דאי הוי ס"ל עירוב פרשיות הוי ילפינן מיניה מומחין אף דאינן שוין במנין הב"ד א"כ הדרא קושיא לדוכתא שהרי זאת הסברא שמעינן לפי האמת מרש"י [דאיכא למילף מומחין אף דאין שוין במספר ודלא כסברת ושמא שכתבו התוס' לעיל] ואם יש פתחון פה לבעל דין לחלוק בין עירוב פרשיות למשפט אחד דעירוב פרשיות אמרינן אע"ג דסגי באחד [מ"מ צריך מומחין] דהוי כאלו כתוב לגביה ממש [אבל מדיני נפשות בהיקישא דמשפט ליכא למילף כיון דאין שוין במספר הדיינים וא"כ לא קשה קושיא דלעיל דאי בעי שלשה משום משפט אחד מומחין נמי ליבעי דא"ל מדאיצטריך למיכתב כלל מומחין בגזילות ולא ילפינן מדיני נפשות דז"א דכיון דאין שוין במספר הדיינים ליכא למילף בהיקישא דמשפט] א"כ לא מקשו התוס' [בד"ה ומדאורייתא] מידי לפירש"י דדלמא צריך בצדק לאפוקי משפט אחד [דהוקשו כל דיני ממונות להדדי דבעינן שלשה] בל"ז אי אפשר לומר כן [דבצדק לאפוקי משפט אחד] דא"כ למה כתב רש"י ואין עירוב פרשיות כו' דמה לי משפט אחד מה לי עירוב פרשיות ממ"נ אי ילפינן מומחין אף דסגי באחד ולכך פירש אין עירוב פרשיות א"כ גם ממשפט אחד נילף מומחין אף דלא שוין במנין הדיינים ואי אין סברא ללמוד מומחין [כיון דאין שוין במנין א"כ למה כתב רש"י ואין עירוב פרשיות ולכך מקשו תוס' שפיר בצדק למה לי דע"כ לית ליה דרשה דמשפט כמו דלית ליה עירוב פרשיות לרש"י] וק"ל. ש"מ בהכרח [מקושיית התוס'] (דאין) [דשוין] משפט אחד ועירוב פרשיות לענין זה וש"מ [מרש"י] דשפיר אמרינן עירוב פרשיות לענין מומחין אף דבצדק תשפוט מורה לן דבאחד סגי [וה"ה בהיקישא דמשפט וקשה קושיא דלעיל] י"ל דרש"י הוא דפי' בדרב אחא כן ולרש"י ל"ק מידי דרש"י לשיטתיה אזיל בפירוש עירוב פרשיות כמו שכתב בשמעתין ובב"ק דלמ"ד עירוב פרשיות קאי אמלוה גרידא ולא אגזילות ולמ"ד אין עירוב פרשיות קאי אתרוייהו ועכ"פ אף לרמי בר חמא דס"ל אין עירוב פרשיות וארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת כו' מ"מ אמלוה נמי קאי ובשמעתין קאמר ואי אין עירוב פרשיות כתיב כאן לגמרי דס"ל דלא קאי כלל אמלוה דאל"כ תיבעי נמי מומחין ומשפט אחד לא קאי רק דיני ממונות לדיני נפשות לכ"ע [ג] ולכך פירש"י בדר' חנינא [בד"ה שנא' משפט אחד] ממונות כנפשות ולא פי' ממונות כעדים זוממין דכתיב בממון גופיה [כמ"ש התוס' בד"ה שנאמר דעיקר דרישה וחקירה בעדים זוממין כתיב בדיני ממונות כו' אלא משום דממשפט אחד אין להשוות דיני ממונות אהדדי ולא הוי ידעי' שאר דיני ממונות] [ד] אך עתה קשה [דקאמר] איכא בינייהו דשמואל איכא בינייהו דר' אבהו הול"ל מה לו להביא שמואל בר פלוגתיה דרבי אבהו ולהניח ר' אבהו דעסיק בגרה וכ"ת הא בלא"ה נמי יכול לעשות איכא בינייהו עירוב פרשיות לפירש"י [שפי' בדר' אחא ולית ליה עירוב פרשיות] דז"א דיכול להיות דרבא נמי מצי למיסבר אין עירוב פרשיות ומכח משפט אחד צריך שלשה ומומחין מדאורייתא וכמ"ש התוס' לעיל [בד"ה דברי הכל] דהוי מצי למימר דאפילו אין עירוב פרשיות כתיב כאן בדין הוא דליבעי ג' מומחין כו' וגם רב אחא היה יכול לפרש כאוקימתא דרבא משום דר' חנינא נעילת דלת ואין עירוב פרשיות רק משום משפט אחד [ה] ומאי בינייהו מצד האוקימתא. ועוד דליפלגי בעלמא לענין עירוב פרשיות לענין מודה במקצת בלא זה י"ל דרבא בהכרח לית ליה דשמואל ורב אחא מצי סבר [דשמואל] דלמה לנו לומר דפליג ולעשות פלוגתא [ושפיר ניחא איכא בינייהו דשמואל] אבל דרבי אבהו לא מצי למימר דרב אחא לית ליה דר' אבהו בהכרח דאפשר דאף דג' מתקנות רבנן מ"מ אין דיניהם דין דכל דתיקון רבנן כעין כו' ואדרבה חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ובכ"מ מצינו דאלמוה רבנן לתקנתייהו כ"ש כאן דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כל הדיוט יקפוץ וידין ויהיה דינו דין (בזה מיושב וא"ת דבראש דבור המתחיל ד"ה כו' לרמי בר חמא [דאף דס"ל אין עירוב פרשיות מ"מ מדרבנן אין דיניהם דין] ומתורץ בזה קושייתנו הראשונה [ו] וצריך להולמו בסגנון אחר. כ"ז הגה"ה מדברי המחבר מלבד תוספת דברים שהגהנו בו) ולכך לא מצי לומר איכא בינייהו דרבי אבהו דלמה לנו לומר לית ליה דרבי אבהו ולעשות פלוגתא עליו שאין מכריחנו אך עתה קשה מאי פריך אילימא דלא בעינן שלשה והא אמר רבי אבהו כו' דלמא ר' אבהו מדרבנן קאמר ושפיר קאמר דברי הכל אבל מדאורייתא אין צריך שלשה דאין עירוב פרשיות כו' ומשנתינו איירי מדאורייתא כסברת המקשה וקתני מה הן כו' אבל הודאות והלואית אין צריכין שלשה מדאורייתא וא"ל דדחיקא ליה לפ"ז שישמט התנא תקנתא דרבנן דבין לרבא בין לרב אחא תני התנא תקנתא דרבנן דהא אחד דיני ממונות בדרישה כו' איירי מדברי תורה וע"כ הך תקנתא קדים ואדרבה בשינויא דרבא ורב אחא דוחק קצת דאיירי משנתינו בתר תקנתא ואחד דיני ממונות קודם וע"כ תקנתא דנעילת דלת לענין דרישה תיקנו קודם שהרי תיקנו אף בחבלות כמ"ש התוס' בד"ה שלא תנעול ש"מ דאותו נעילת דלת יש לחוש יותר בלא זה אין ה"א לומר אתקנתא דרבנן אפילו בדיעבד אין דינו דין:
בלא זה י"ל דתלמודא לעיל לא ידע אם ר' אבהו מדרבנן קאמר למה יתקנו רבנן שלשה כיון דמדאורייתא בחד סגי דלא אסיק אדעתא הא דיושבי קרנות ורב אחא שחידש לא רצה לישב המשנה כן [דמה הן קתני ומדאורייתא] משום קושיא דשלשה שלשה למה לי אבל לבתר דפתח לנו רב אחא סברת יושבי קרנות יכול האמת להיות דר' אבהו מדרבנן קאמר ולכך לא מצי לומר דרב אחא לית ליה דר' אבהו:
אמאי לא מקשי לעיל בקיצור בר' אבהו גופא מיניה וביה דקאמר דברי הכל אין דיניהם דין כו' דדברי הכל היינו אפילו למ"ד אין עירוב פרשיות תקשי שלשה למה לי כמו דפריך השתא ואי קסבר אין עירוב פרשיות שלשה למה לי א"כ צ"ל דבר' אבהו י"ל משום משפט אחד וקושטא דבעי נמי מומחין אבל לפי מ"ש לעיל דלרש"י אין משפט אחד לימוד כלל א"כ לפרוך בר' אבהו גופא דזה אינו מלבד די"ל כל ברייתא דלא מיתנייא בי ר' חייא כו' כמ"ש התוס' בד"ה דברי הכל וס"ל לר' אבהו דאין מ"ד בעולם דלא ס"ל עירוב פרשיות ולשון דברי הכל קאי אפלוגתא דפשרה לקמן [סנהדרין דף ו'] בלא"ה נמי לא קשיא לפי מ"ש לעיל שיטת רש"י [בפירוש דעירוב פרשיות] וק"ל:
אבל זה אין להקשות שיקשה לעיל בקצרה ולמה ליה לעשות (ג') [סנהדרין ב'] חלוקות להקשות כן [דהיינו אי למעט שלשה והא אמר ר' אבהו כו' ואי למעט מומחין כו'] ימעט מתניתין הודאות מגזילות מה שיהיה הא לר' אבהו שוין לענין ג' [וה"נ הו"ל להשוותן לענין כל מילי] ואמאי מחלק מתני' להודאות מגזילות דז"א דהמקשה מבקש לדעת קושטא (דתנא) לפירושא דמתני' מאי ממעט התנא ואף אם לא היה קשה לו מידי מ"מ היה מקשה ולמאי. מלבד שיש לומר דרך חילוק שמקשה בזה האופן ועושה ב' חלוקות להורות נתן שבחלוקה למעט מומחין קשה עוד קושיא נוספת דהיינו אי הכי תרתי קתני כו' ולמה ליה לר' אבהו לפרש מה הן: [בדפוסיס ישנים היה כתוב כאן ישוב קושית תוס' על רש"י שבדף ה' ושבדף ו' ואנחנו הצגנוהו לקמן בדף ו']:

רש"י ד"ה ואין ב"ד שקול. ולמ"ל הטייתך לטובה עפ"א כו'. לכאורה הא משכ"ל במוסיפין כמו דמשני ר' אבהו על הטייתך לרעה עפ"ש ונל"פ דהא דאין ב"ד שקול הוא מקרא דלנטות עשה לך ב"ד נוטה כדלקמן (ג ב). ולישנא דסוף סוף כו' דלקמן בדברי המקשה קאי על רישא דמילתא דקאמר ומנין להביא עוד כו' הטייתך לרעה עפ"ש. וראיתי להתוי"ט שגם הוא העתיק ע"ז דרשה דלנטות. ולא הרגיש על הרע"ב שפי' טעמא דלמ"ל הטייתך כו' כפירש"י. שוב התבוננתי דרש"י לשיטתו בסוגיא דלקמן דמפרש לנטות אחרי רבים עשה לך ב"ד שיהיה בו נטייה אחרי רבים. וקיצר בכאן וסמיך אדלקמיה:

רש"י ד"ה הודאות. הלואה אחר הלואה כו' גבי עדים זוממים. תיבת זוממים נראה למחוק:

גמ'. א"ר אבהו מה הן קתני מה הן דיני ממונות גזילות וחבלות אבל הודאות והלואות לא.
יש לעיין בביאור החילוק בין גזילות וחבלות לבין הודאות והלואות. ונראה דיסוד החיוב בגזילות וחבלות אינו חל מחמת דעת המתחייב, אלא דהתורה הטילה על גזלן וחובל חיוב תשלומין. משא"כ בהודאות והלואות יסוד החיוב חל מחמת דעת המתחייב, דנתחייב מדעתו לשלם משעת ההלואה. ונראה דהיכא דהחיוב תשלומין הוא מחמת חיוב התורה אזי בעינן ב"ד של מומחין כדי להרשיע את הגברא ולפסוק דחייב בתשלומין. משא"כ בהודאות והלוואות דהחיוב חל מחמת דעת המתחייב, דהתחייב מדעתו משעת ההלואה לא בעינן ג' מומחין, דאין הב"ד מרשיעין אותו אלא הם מבררים דחל חיוב מחמת התחייבותו בשעת ההלואה, ולזה סגי ג' הדיוטות. וי"ל דהטעם בזה הוא דכתיב "אשר ירשיעון אלוקים" - כלומר דרק היכא דהב"ד מרשיעין את הנידון בפסק דינם אז בעינן "אלוקים" - דהיינו דיינים מומחין. משא"כ בהודאות והלואות דאין חלות שם פסק דין של רשעות לא בעינן מומחין.
ונראה להוסיף ביאור בזה דעיין במאירי (ב"ק דף ע: ד"ה אתנן) שפירש את הגמ' "אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו", וז"ל וחכמי הצרפתים מחדשים בזו שיטה אחרת לומר שאף ב"ד מחייבין ליתן אתנן אף בחייבי מיתות וכו' לא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזקין אבל בדבר שקבלו עליו דרך תנאי משא ומתן כגון אתנן וכו' משלם בב"ד עכ"ל. ונראה דס"ל דדין קלבד"מ נאמר רק בחיוב שהתורה הטילה עליו וכמו בנזקין, משא"כ בהתחייבות שבא דרך משא מתן דהוי התחייבות מדעת לא אמרינן קלבד"מ. דדין קלבד"מ נלמד מקרא דכדי רשעתו – משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות, ורק חיוב תשלומין שהתורה הטילה עליו הוי בכלל "רשעה" וחל ביה דין קלבד"מ, משא"כ בחיוב ממון שחל מחמת התחייבות מדעת לא חל שם "רשעה" ולא נאמר בו דין קלבד"מ¹³. ולמשל אם חבל בחבירו בשבת חל פטור דקלבד"מ משום דיסוד חיוב תשלומי חבלה הוא משום "רשעה" ובתורת עונש על מעשה העבירה, והראייה דלפי ר' יהודה (ב"ק דף פו.) סומא שבייש פטור משום דסומא פטור ממצות ומעונשים, ופשיטא דר' יהודה מודה דסומא שקנה חפץ או לוה ממון חייב לשלם, ויש לסומא בעלות על ממון והטעם שפטור מבושת הוא משום דהחיוב תשלומי חובל חלין משום רשעה ובתורת עונש¹⁴. ומוכח דתשלומי חבלה חלין מדין רשעה ולכן בחובל בשבת חל דין קלבד"מ לפטור מתשלומי חבלה, משא"כ אילו נתחייב אדם בתשלומי ממון מחמת קנין והתחייבות מדעת בבת אחת עם חיוב מיתה וכגון שקנה קרקע בשבת ע"י כתיבת שטר אזי ליכא פטור קלבד"מ מכיון דהתשלומין הויין חלות חיוב ממון שחל מדין דעת המתחייב.
ומבואר מדברי המאירי דיש ב' גדרים של חיובי ממון: א) חיוב ממון שחל בתורת עונש על רשעה ומעשה העבירה, ב) חיוב ממון שחל מדין דעת המתחייב, ודין קלבד"מ חל רק בחיוב ממון שהתורה הטילה מחמת רשעה. ובדומה לזה נראה לומר דזה נמי יסוד החילוק בין גזילות וחבלות להודאות והלוואות, דבגזילות וחבלות התורה הטילה חיוב תשלומין על הגברא, והחיוב חל מחמת חלות שם רשעה ומעשה העבירה, ומשו"ה בעינן בהו ג' מומחין כדי להרשיע את הגברא הנידון וכדכתיב "אשר ירשיעון אלוקים". משא"כ בהודאות והלוואות חל חיוב ממון מחמת התחייבות מדעת, ומשו"ה סגי בג' הדיוטות להורות את הדין.
רש"י ד"ה אי קסבר וז"ל האי תנא דמתניתין אי סבירא ליה נמי דהאי אשר יאמר כי הוא זה בהלואה משתעי, הרי נאמר אלהים בהאי קרא, דמשמע מומחין לשון שררה ורבנות כדמתרגמינן ראה נתתיך אלהים לפרעה לשון רבנות וליבעי מומחין עכ"ל.
יש לעיין בפירוש רש"י דמנלן דמהא דכתיב אלהים דמשמעו לשון שררה ורבנות דבעינן מומחין כלומר דיינים שהן בקיאים וסמוכים. ונראה לבאר דעיין בתוס' (ד"ה ליבעי) דהקשו דהכא משמע דממעטינן הדיוטות מדכתיב אלהים ואילו בגיטין (דף פח:) משמע דממעטינן הדיוטות מקרא דלפניהם ולא לפני הדיוטות. ותירצו התוס' דמקרא דלפניהם ולא לפני הדיוטות ילפינן דבעינן מומחין לכפייה, ואילו מהפסוק אלהים ילפינן דבעינן מומחין לגבי עצם הדין. ומבואר מדברי התוס' דיש ב' דינים בב"ד: א) ב"ד פוסקים את הדין, ב) דין כפייה שב"ד כופין את בעלי הדין לקבל ולבצע את פסק הדין. ומקרא דלפניהם ולא לפני הדיוטות ילפינן דרק למומחין יש כח ושררה לכוף את הדין. ולפי"ז י"ל דרש"י מפרש דמהפסוק "עד האלהים יבא דבר שניהם" ילפינן דבעינן שיהא לדיין כח ושררה, דאלהים הוי לשון שררה ורבנות, וממילא שמעינן מזה דבעינן מומחין, דרק למומחין יש כח ושררה לכוף את הדין. ומבואר דכדי להיות דיין המורה הוראה לפסוק את הדין בעי נמי כח ושררה לכוף את הדין, ולכן בעינן מומחין לפסוק את הדין.
תוס' ד"ה דברי הכל. בא"ד. וז"ל אבל קשה למאן דאית ליה עירוב פרשיות מומחין דכתב רחמנא גבי דיני ממונות למה לי ושמא לענין מומחין אין ללמוד דיני ממונות מדיני נפשות כיון דסגי בשלשה עכ"ל.
דברי התוס' צ"ב, דלכאורה מהי ההוכחה מהא דבעינן בדיני ממונות רק ג' דיינין ולא כ"ג כבדיני נפשות דכמו"כ לא בעינן נמי מומחין.
ובביאור דבריהם יש להקדים, דהנה עיין ברמב"ם (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"א) שכתב וז"ל כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה שנאמר אלהים לא תקלל, וכן אם קלל הנשיא אחד ראש סנהדרי גדולה או המלך הרי זה עובר בלא תעשה שנא' ונשיא בעמך לא תאור עכ"ל.¹⁵ ועיין בכס"מ שם שציין דמקור הרמב"ם הוא מהגמ' בהוריות (דף יא:) דראש הסנהדרין שחטא בשוגג אינו מביא שעיר נשיא, דרק מלך שחטא בשגגה מביא שעיר נשיא משום דכתיב (ויקרא ד:כב) "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם" ואי זהו הנשיא זה המלך שנא' ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו, נשיא שאין על גבו אלא ה' אלוקיו, כלומר מלך. וכתב הכס"מ דדוקא התם לענין שעיר נשיא דכתיב בקרא "ה' אלהיו" אמרינן דהיינו דוקא מלך – שאין ע"ג אלא ה' אלהיו, אבל היכא דלא כתיב אזי הוא הדין לראש הסנהדרין. ובלאו דנשיא בעמך לא תאור לא כתיב ה' אלהיו ולכן אף המקלל ראש הסנהדרין נכלל בלאו זה. וביאר הגר"מ זצ"ל דמבואר מזה דמינוי ראש הסנהדרין אינו רק משרה וקבלת תפקיד בבית דין בעלמא שמעכב בהלכות ב"ד וסדר הוראותיו כגון עיבור השנה ושגגת הוראה, אלא דחל ע"י המינוי חלות שם נשיא בעצם הגברא. ונשיא דומה למלך דכי היכי דע"י המינוי להיות מלך חל חלות שם מלך בעצם הגברא כמו"כ ע"י המינוי להיות ראש הסנהדרין חל חלות שם נשיא בגברא. ולכן הרמב"ם סובר דהמקלל ראש הסנהדרין או מלך עובר בלאו דנשיא בעמך לא תאור. ונראה דמאחר שחל על ראש הסנהדרין חלות שם נשיא בעצם הגברא אזי אף אם קללו בלילה או בזמן שאינו יושב ודן בב"ד עדיין עובר על הלאו דנשיא בעמך לא תאור, דהרי לא מצינו שהמקלל ראש הסנהדרין בלילה או בזמן שאינו יושב ודן - דפטור, ועל כרחך צ"ל דמאחר שחל חלות שם נשיא בעצם הגברא לכן אף המקללו בלילה ובשעה שאינו יושב ודן עובר על הלאו דנשיא בעמך לא תאור, דאף בלילה ובשעה שאינו יושב ודן עדיין חל בגברא חלות שם נשיא וראש הסנהדרין.
והגר"מ זצ"ל הוסיף די"ל דכי היכי דחל חלות שם ראש הסנהדרין בעצם הגברא, כמו כן חל בכל הע"א דיינין שבסנהדרין הגדול חלות שם מינוי בעצם הגברא, שחל בהם חלות שם דיין שבסנהדרין הגדול. דלכאורה לא יתכן חלות שם נשיא וראש הסנהדרין אא"כ חל בכל הדיינים חלות שם דיין בסנהדרין, דאזי י"ל דחל חלות שם נשיא וראש הסנהדרין על הגדול שבכולם שמינוהו לנשיא וראש הסנהדרין. ונראה דיש להביא ראייה דחל חלות שם בגברא בכל ע"א דייני סנהדרין הגדול, דכתב הרמב"ם (פ"ט מהל' רוצח ושמירת נפש ה"א) וז"ל הרוג שנמצא נופל לארץ ולא נודע מי הכהו מניחין אותו במקומו ויוצאין חמשה זקנים מבית דין הגדול שבירושלים שנא' ויצאו זקניך ושופטיך ומודדין ממנו אל הערים שבסביבות החלל וכו' עכ"ל. ולכאורה צ"ע מ"ט בעינן דיינים של סנהדרין הגדול למדידת החלל, והרי אין כאן מנין של ע"א, ומה הנפקא מינה אם הדיינים הם מסנהדין הגדול או ה' זקנים מסנהדרי קטנה. ועכצ"ל דחל חלות שם דיין דסנהדרין הגדול בגברא בכל הע"א דיינים של סנהדרין הגדול, ודין מדידת החלל בעגלה ערופה אינה מתקיימת אלא ע"י דיינים שחל בהם חלות שם דיין דסנהדרין הגדול. והגר"מ זצ"ל הוסיף דהדין שהמקום גורם (סנהדרין יד:) דלשכת הגזית מעכבת בסהנדרין נאמר רק לגבי דין ב"ד הגדול והלכותיו וסדר הוראותיו, אמנם חלות שם דיין של סנהדרין הגדול שחל בגברא נוהג אף כשאין סנהדרין הגדול בלשכת הגזית, ואף לאחר שנפרדו הדיינים מהדדי, וכדמוכח מדין מדידת עגלה ערופה הנוהג בחמשה זקנים מבית דין הגדול אע"פ שאינם מודדים את החלל עם שאר הסנהדרין בלשכת הגזית. ונפ"מ דמינוי הגברא וחלות שם דיין של סנהדרין הגדול חל בגברא אף בזמן שגלתה הסנהדרין ממקומה ובטלה דין ב"ד הגדול.¹⁶
ואמר הגר"מ זצ"ל דלפי"ז נראה לבאר דברי הרמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו' עכ"ל. וצ"ב במש"כ "חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין" דמהי כוונתו "סמוך בסנהדרין", דלכאורה כדי להיות זקן ממרא סגי בזה דהגיע להוראה ושהוא חולק על ב"ד הגדול. וי"ל דכוונת הרמב"ם במש"כ "סמוך בסנהדרין" היינו שצריך שיהא הגברא מנוי בסנהדרין ולא רק שהגיע להוראה, דחל בדיין שנתמנה לסנהדרין חלות שם מנוי לסנהדרין, ורק דיין המנוי לסנהדרין נעשה זקן ממרא. ונראה דהרמב"ם בא להשמיענו דאף בב"ד של כ"ג חל חלות שם מינוי בגברא דהוי דיין בסנהדרין וחל בו דין זקן ממרא, וזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ "חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין", דאף דיין שנתמנה לב"ד של כ"ג (סנהדרי קטנה) חל בו חלות שם דיין שבסנהדרין ואם חולק על ב"ד הגדול חל עליו דין זקן ממרא. ויש להביא ראייה לזה דחל דין זקן ממרא אף בדיין שבסנהדרי קטנה שחולק על ב"ד, דעיין ברמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"ד) שכתב וז"ל כשהיה ב"ד הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו, אם לאו השואל עם אותו ב"ד וכו' עולין לירושלים ושואלין לב"ד שבהר הבית אם ידעו אמרו לו אם לאו הכל באין לב"ד שעל פתח העזרה אם ידעו אמרו לו ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין וכו' ויאמרו לשואלין כך הלכה והולכין להן עכ"ל. ומבואר ברמב"ם דכשיש ספק בהלכה השואל בא עם ב"ד שבעירו (סנהדרין קטנה של כ"ג) לבית דין הגדול וביחד הם שואלין את ב"ד הגדול מהו ההלכה. ובפ"ג מהלכות ממרים (ה"ח) כתב הרמב"ם וז"ל וכיצד דנים זקן ממרא בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו הרי הוא והחולקים עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית אומרים להם ב"ד כך הוא הדין אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנא' מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ובית דין אומרין להם כך הדין ויוצאין כולן. חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה וכו' עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם שחל דין זקן ממרא בדיין שבעירו דהיינו דיין שנתמנה להיות חבר בב"ד של כ"ג שהורה לעשות כנגד הוראת סנהדרין הגדול. ומבואר מזה דחל חלות שם מינוי בגברא אף בדיין שבסנהדרי קטנה, וי"ל דזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ (בפ"ג מהל' ממרים ה"ה) "אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין", ד"סמוך בסנהדרין" ר"ל דיין שבסנהדרי קטנה.
ולפי"ז נראה לבאר דברי התוס' שאין ללמוד דניבעי מומחין בדיני ממונות מדיני נפשות מכיון דשאני דיני ממונות דסגי בשלשה, דר"ל דמהא דדיני ממונות הם בשלשה ואילו דיני נפשות דנין בב"ד של כ"ג דהוי סנהדרי קטנה, י"ל דדוקא בדיני נפשות חל חלות שם מינוי בגברא להיות דיין בסנהדרי קטנה, משא"כ לדון בדיני ממונות א"צ שיחול חלות שם מינוי בגברא להיות דיין. ולפי"ז י"ל דדוקא בד"נ בעינן מומחין - דהיינו סמוכים, דיסוד הדין דבעינן סמיכה אינו דין בהוראה ובפסק אלא סמיכה הויא דין בחלות שם מינוי שבגברא, שדיין סמוך ראוי להימנות לסנהדרין. ולפי"ז נראה דסד"א שאף בדיני נפשות הא דבעינן סמוכים אינו כדי להורות, דסמיכה אינה דין בהוראה אלא בעינן סמוכים כדי להימנות לסנהדרי קטנה וכדי שיחול חלות שם דיין הסנהדרין בגברא. ומכיון דדיני ממונות בג' ולא בסנהדרין (סנהדרי קטנה), י"ל דלא חל חלות שם מינוי בגברא להיות דיין בדיני ממונות, ומשו"ה הו"א דלא בעינן סמוכים, דבדיני ממונות לא בעינן אלא חלות שם פסק והוראה בלבד. ומשו"ה בעינן גזה"כ דאלוקים ללמד שאף בדיני ממונות בעינן סמוכים כדי להורות וסמיכה נמי מהווה דין בהוראת המשפט בב"ד של ג'.
ויש להביא ראייה דיש חילוק בין מינוי להיות דיין בב"ד של דיני נפשות דחל חלות שם דיין בגברא, משא"כ בב"ד דג' דדיני ממונות, מדברי התוס' (סנהדרין לו: ד"ה חדא לאתויי גר) דגר יכול לדון את חבירו הגר בדיני ממונות משא"כ בדיני נפשות אין גר יכול לדון את חבירו. ונראה דהטעם בזה הוא דלהיות דיין בדיני נפשות בעינן מינוי וחל חלות שם דיין דסנהדרי קטנה בעצם הגברא, וזה נחשב לשררה ואסור למנות גר להיות דיין בב"ד של דיני נפשות משום דילפינן מקרא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך (קידושין עו:). אך אין שררה להתמנות לב"ד של ג' בדיני ממונות דלא חל חלות שם דיין בגברא בב"ד של ג', וע"כ מותר לגר להתמנות לב"ד של ג'. אמנם לפסוק את הדין הוי מעשה של שררה ולכן רק מותר לגר להורות בדיני ממונות על גר חבירו ולא על ישראל.
ועוד נראה בביאור דברי התוס' דיש חילוק בין פסק ב"ד בדיני נפשות לפסק דין בדיני ממונות, דבדיני נפשות ב"ד מחדשים את החיוב על הנידון על ידי הפסק דין, דב"ד יוצרים את החיוב ומחייבים אותו, דקודם הגמר דין ליכא חיוב כלל. משא"כ בדיני ממונות ב"ד רק מבררים את החיוב שחל עליו מעיקרא ע"י דעת המתחייב. וי"ל דמשו"ה הו"א דרק בדיני נפשות בעינן סמוכים, דיתכן לומר דסמיכה היא דין בהוראה ופסק דין, אולם י"ל דדין סמיכה אינו אלא בפסק דין שמחיל את החיוב ולא בפסק דין שרק מברר את החיוב דמעיקרא. ומשו"ה הו"א דרק בד"נ שב"ד מחילים את החיוב על הנידון ע"י הגמר דין בעינן מומחין, משא"כ בדיני ממונות דב"ד רק מבררים את החיוב דמעיקרא לא בעינן מומחין, וקמ"ל קרא דאלוקים דאף בדיני ממונות דהוי חלות הוראה של בירור החיוב בעינן מומחין.
ועיין בגמ' בב"ק (דף יג:) "יתר על כן אמר רב יהודה אפילו נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר פטור שנא' והועד בבעליו והמית איש וכו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד". ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' נזקי ממון ה"ח) וז"ל שור המיוחד לבעלים שהזיק ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו הרי זה פטור עד שיהיה לו בעלים בשעת הזיקו ובשעת העמדה בדין עכ"ל. וצ"ע למה השמיט הרמב"ם דבעינן נמי שיהא לו בעלים בשעת גמר דין (ועיין במאירי ב"ק יג: ד"ה שור של זה שנגח שור של הפקר ובא אחר וזכה בו). ונראה לתרץ דהרמב"ם סובר דהגמ' אזלה אליבא דר' יהודה דס"ל דשור הפקר שהמית פטור ממיתה (ב"ק דף מד:), ומאחר דקיי"ל כמיתת הבעלים כן מיתת השור בעינן חלות שם גמר דין במיתת השור, דכשם שגמר דין מחייב את הרוצח ומחדש עליו חיוב מיתת ב"ד ה"ה בשור הממית לענין חיוב מיתה בעינן גמר דין, דחלות שם גמר דין חל כשב"ד הם המחדשים את החיוב ע"י הגמר דין, ורק בדיני נפשות בעינן חלות שם גמר דין, ולכן נקטה הגמ' דבעינן מיתה והעמדה וגמר דין שווין כאחד. אולם הרמב"ם מיירי לענין חיוב ממון וקנס, ולגבי חיוב ממון וקנס ב"ד אינם מחדשים את החיוב, אלא דב"ד רק מבררים את החיוב שחל עליו מעיקרא מחמת מעשה ההיזק, ומשו"ה לא בעינן חלות שם גמר דין, דסגי בהעמדה בדין ופסק דין של סוף ההעמדה בדין לברר שחייב מחמת מעשה ההיזק, ולכן כתב הרמב"ם "ה"ז פטור עד שיהיה לו בעלים בשעת הזיקו ובשעת העמדה בדין", ולא הזכיר גמר דין.
ונראה דלגבי קנס עצם המעשה הוי המחייב אלא דיש תנאי דלא חל החיוב אא"כ היה העמדה בדין ופסק דין. ויש להביא ראייה דעצם מעשה ההיזק הוי המחייב משיטת הראשונים דס"ל דחל שעבוד נכסים משעת המעשה ולא משעת הפסק דין. אמנם נראה דאין החיוב נגמר עד ההעמדה וגמר הדין דאל"כ איך יתכן הדין דמודה בקנס פטור לאחר המעשה, ועל כרחך צ"ל דהמחייב הוי מעשה הנזק, אולם אין החיוב נגמר עד שעת העמדה בדין וגמר דין.
ועיין ברא"ש (ב"ק פ"ק סימן כ') דנחלקו הראשונים האם מועילה תפיסת ח"נ בבבל מדרבנן או מדאורייתא, וי"ל דלפי השיטות דמועיל תפיסה בקנס מדאורייתא חיובי קנס חלין משעת מעשה ההיזק. משא"כ אם נימא דגמר הדין בב"ד הוי המחייב אזי י"ל דבבבל דליכא סמוכים ולא חל חלות שם גמר דין אין התפיסה מועלת אלא מדרבנן.¹⁷
תוס' ד"ה ליבעי נמי מומחין. וז"ל תימה דמשמע הכא דממעטינן הדיוטות מדכתיב אלהים ובפרק המגרש (גיטין פח:) ממעט להו מדכתיב לפניהם ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות עכ"ל.
עיין בחידושי הרמב"ן (דף כג. ד"ה מאי בא"ד) שתירץ את קושיית התוס' וז"ל ואני אומר שפסולין ודאי מאלהים נפקא היכא דכתיב אלהים בעינן מומחין והיכא דלא כתיב אלהים לא בעינו מומחין אלא הדיוטות כשרים, אבל לא בא הכתוב אלהים אלא לומר שדינם של הדיוטות אינו דין, אבל לאסור עלינו שלא נזקק לפניהם אינו במשמע, לכך הוצרך הכתוב לפניהם לומר ולא לפני גויים ולא לפני הדיוטות כשם שערכאות של גויים אע"פ שאתה יודע שדיניהם כדין תורה אי אתה רשאי להזקק להם כך בהדיוטות אסור אתה להיזקק להם עכ"ל. אמנם מדלא תירצו הכי בתוס' משמע דחולקים על שיטת הרמב"ן וס"ל דאין איסור אלא לדון בערכאות של עכו"ם. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"ז) וז"ל כל הדן בדיני עכו"ם ובערכאות שלהם אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו שנא' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטות וכו' עכ"ל. ומשמע דיש איסור לבעלי דינים לבא ולדון דינם בערכאות של עכו"ם, משא"כ לבא לפני הדיוטות ולדון ליכא איסור על בעלי הדין¹⁸.
ועיי"ש בהמשך הרמב"ן (שם) שכתב וז"ל ולהכי אקשי ליה אביי לרב יוסף היכי מעשי מר אגיטא והרי אסור לך לדון ולבעלי דין לדון לפניך כלל. והיינו דקאמר שליחותייהו דידהו קא עבדינן להתיר אותנו לדון, שאילו בא לומר שדיננו דין דהיה לו לומר התם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכו' אלא מקום שאמרו דיניהם דין אמרו משום שלא תנעול דלת, מקום שאמרו דנין אותו בבבל אמרו משום דשליחותייהו קא עבדינן להתיר בית דין לדון ולבעלי דינין להזקק לבא לפניהם, ועשוי דגיטין הודאות והלואות הוא דכיון דשכיחא ואיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמיא וכו' כן נ"ל זה כפתור ופרח עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ן דיש ב' דינים בדין מומחין ולא הדיוטות: א) פסול הגוף בהדיוטות לדון בגזילות וחבלות, אך הם כשרים לדון הודאות והלואות, ב) איסור לדון לפני הדיוטות בכל הדינים אפילו בדיני הודאות והלואות במקום שיש דיינים סמוכים. והרמב"ן סובר דעשוי גיטין כהודאות והלואות הוא ומעיקרא דדינא כשרים הדיוטות בהודאות והלואות ובעישוי גיטין. אמנם היכא דיש סמוכים אסור להדיוט לעשות אגיטין ולדון בהודאות והלואות. ולכאורה יסוד הך איסור הוא מדין כבוד לדיינים הסמוכים. ולכן בבבל ובזה"ז דליכא סמוכים מותר להדיוטות לדון דשליחותייהו קא עבדינן, כלומר דיש רשות להדיוטות לדון ואין בכך פגיעה בכבוד הסמוכים. והנה יש להסתפק בביאור הדין דשליחותייהו קא עבדינן האם הוי דין שליחות או"ד דיש להדיוטות רשות לדון, ולכאורה פשוט דשליחותייהו קא עבדינן ר"ל דיש להדיוטות רשות לדון ולא שהם ממש השליחים של הסמוכים, דהרי כתבו התוס' בגיטין (דף פח: ד"ה במילתא) דשליחותייהו דקמאי עבדינן. ולא מצינו חלות שליחות אחרי מיתת המשלח, ועל כרחך צ"ל שכוונת התוס' היא דיש לב"ד בזה"ז קבלת רשות מקמאי, כלומר דיסוד הדין דשליחותייהו קא עבדינן היינו דיש רשות להדיוטות לדון ואין בכך פגיעה בכבוד הדיינים הסמוכים¹⁹.
¹³ ועיין בס' רשימות שיעורים למס' ב"ק דף ע: ד"ה רבא אמר (עמ' תל"ד) ובשיעורים לדף צח: ד"ה רש"י ואכפייה (עמ' תקצ"ד), ובס' רשימות שיעורים למס' ב"מ דף פב: (עמ' תקס"ה) במה שדן רבינו זצ"ל בדברי המאירי. ועיין ברש"י במס' ב"מ (דף צ"א.) ד"ה רבא דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו משום דאע"פ דחל פטור תשלומין בב"ד דקלבד"מ מ"מ חייב לשלם לצאת ידי שמים, ומשום הכי הו"ל אתנן. ויתכן לומר דרש"י חולק על המאירי וס"ל דחל דין קלבד"מ אף בהתחייבות מדעת, א"נ דס"ל דחיוב תשלומין של שכירות פועלים אינו חל מדין התחייבות מדעת אלא דהוי חיוב תשלומין שהטילה עליו התורה ולכן שפיר חל ביה דין קלבד"מ, (ועיין במש"כ בזה הרה"ג הרב צבי שכטר שליט"א בס' ארץ הצבי סימן כ"ט).
¹⁴ ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף ב. ד"ה ארבע אבות נזיקין אות ב' (עמ' ה') דבהגהת אשר"י בנוגע למה שהובא בפסקי הרא"ש (פרק החובל ט') חש"ו שחבלו באחרים פטורים הוסיף וז"ל מיהו קטן חייב לשלם לכשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא עכ"ל. אליבא דהגהת אשר"י שמקורה בס' אור זרוע (פסקי בבא קמא סי' שמ"ו) קטן שחבל חייב לשלם לכשיגדיל כמו קטן שהזיק שחייב לשלם. ברם הגר"ח זצ"ל טען שאין הנידון דומה לראיה. רש"י (ב"ק צח: ד"ה ואכפייה) מחייב קטן שהזיק ממון חבירו שכן עשה מעשה נזק ומעשה הנזק מחייבו בחיוב תשלומין בעלמא. חיוב החובל, לעומת זה, אינו חיוב תשלומין פשוט אך עונש ממון משום הלאו דלא יוסיף. סמוכין לכך משיטת הרמב"ם שחיוב הנזק של חובל הוא קנס ולא ממון (פ"ה מהל' חובל הל"ו), וזה מוכיח שהחיוב מהווה עונש. הרי שחיוב חובל עונש הוא ואילו חיוב אדם המזיק חיוב ממון בעלמא הוא ולא חלות דין עונש. ובכן העלה הגר"ח זצ"ל שמסתבר שלא כהגה"א ודברי רש"י משתייכים לקטן שהזיק ממון שהוא מתחייב מחמת מעשה ההיזק שעשה ומדין תשלומי ממון בעלמא. מאידך קטן שחבל פטור אף משיגדיל כי קטן אינו בר עונשין ואף לא עונש ממון. מהמשנה (ב"ק דף פז א) יש סיוע לגר"ח זצ"ל וז"ל חש"ו פגיעתן רעה כו' והם שחבלו באחרים פטורין. העבד והאשה פגיעתן רעה כו' והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן. נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם עכ"ל. בנוגע להעבד ואשה איתא שחייבים לאחר זמן ואילו בקטן לא הוזכר שחייב לכשיגדיל, ומשמע שפטור מחבלה אף משהגדיל. וע"ע ברשימות שיעורים לב"ק דף כב: תוס' ד"ה והיה גדי אות ב', (עמ' קנ"ו), ובדף כז. ד"ה נפל מראש הגג (עמ' קפ"ח), ובדף לא: ד"ה זה בא בחביתו (עמ' רט"ז) ובדף פג: ד"ה החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים (עמ' תצ"א – תצ"ג), ובדף פז. ד"ה חש"ו פגיעתן רעה (עמ' תקי"ז – תקי"ח) שהאריך רבינו זצ"ל ביסוד הנ"ל של הגר"ח זצ"ל.
¹⁵ ועיין ברמב"ן עה"ת (שמות כב:כז) שנסתפק אם הלאו דנשיא בעמך לא תאור חל במקלל ראש הסנהדרין או רק במקלל מלך, ואילו ברמב"ם מבואר דעובר על הלאו בין במקלל מלך ובין במקלל ראש הסנהדרין.
¹⁶ ועיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"ה מהלכות קידוש החדש ה"א.
¹⁷ וע"ע בס' רשימות שיעורים לב"ק דף יג: ד"ה גמ' ליזיל בשקדם וזכה בו אחר (עמ' קט"ז).
¹⁸ וכן דייק הגרי"פ בהגהות לרס"ג ח"ב ל"ת רס"ד (עמ' שיט).
¹⁹ וע"ע בס' רשימות שיעורים למס' ב"ק דף יד: ד"ה פרט לב"ד הדיוטות (עמ' קכ"ב).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

ואין בית דין שקול. אין עושין ב''ד זוגות שאם יחלקו לחצאין הוי להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטייתך לטובה ע''פ אחד הלכך מוסיפין עליהן עוד אחד ובגמרא (דף יז.) פריך כיון דאין ב''ד שקול ומצרכת עשרים ושלשה הטייה לרעה על פי שנים לא משכחת לה: מאה ועשרים. בגמ' (שם) מפרש כנגד מי: מאתים ושלשים. דהיינו כ''ג עשיריות שיהא כל אחד מבית דין שר על עשרה דבציר מעשרה לא אשכחן שררה: גמ' מה הן קתני. האי גזילות וחבלות פירושא דדיני ממונות הוא דלא תימא כל דיני ממונות במשמע ולמעוטי הלואות והודאות שהן באין על גמילות חסדים ואיכא נעילת דלת בפני לוין כדאמרינן לקמן הלכך מעטינהו ולקמן מפרש ממאי מעטינהו: הודאות והלואות. שניהן על עסקי מלוה הן הודאות שבא לדון בעדי הודאה שמביא עדים שאומרים בפנינו הודה לו הלואות שבא לדון בעדי הלואה שמעידין בפנינו הלוהו והלה כופר בשתיהן וכי האי לישנא טובא איכא בהך מכילתא הודאה אחר הודאה הלואה אחר הלואה מצטרפין בפרק ג' (לקמן דף ל.) גבי עדים זוממין ואית דמפרשי הודאות שמודה במקצת הלוואות שכופר הכל וראשון עיקר דמכדי שניהן על עסקי מלוה הם כדאוקימנא טעמא לקמן משום נעילת דלת בפני לוין מאי שנא דהא קרי הלוואה והא לא קרי הלוואה הודאות וכפירות איבעי ליה למיתני: תנא גזילות וחבלות. לפרושא: ונקרב בעל הבית אל האלהים. מדכתב בפרשה אלהים ג' זימני נפקא לן דבעינן שלשה והאי קרא כתיב בשומר חנם וזה טוענו ששלח יד בפקדונו דהיינו גזילות: מה לי חבל בממונו. ממשמע שנאמר שלשה בחובל בממונו אף חובל בגופו בכלל הלכך בהא נמי כתיב ביה ואי לא תנא דיני ממונות הוה אמינא הנך משום דבגווייהו כתב נקט להו ולעולם הוא הדין לדיני מלוה להכי תנא דיני ממונות ותנא ומה הן דיני ממונות גזילות וחבלות למעוטי הודאות והלואות דאם כן דכולן במשמע כיון דתנא דיני ממונות נישתוק: ולמאי. הלכתא שיירינהו תנא לדיני מלוה למעוטינהו מאי: דברי הכל. לקמן (דף ו.) קאי דפליגי בפשרה ואשמעינן ר' אבהו דבדין כולהו מודו דבעינן ג': מומחין. סמוכין ונטלו רשות מנשיא לדון כדאמרינן לקמן בפירקין (דף ה.):. ומאי קסבר. תנא דידן דמעטינהו: אי קסבר עירוב פרשיות כתיב כאן. דאיכא למאן דאמר בהגוזל עצים (ב''ק דף קז.) שהפרשיות הכתובות באלה המשפטים מעורבבות הן שיש מקרא כתוב בפרשה זו שאינו יכול לעמוד בה אלא מפרשה אחרת הוא כגון אשר יאמר כי הוא זה (שמות כב) דילפינן מיניה מודה במקצת הטענה ישבע כו' שכתב בשומר חנם לאו אשומר חנם קאי דשומרין אע''פ שלא הודו במקצת חייבין לישבע דהודאה מקצת הטענה אפרשת דאם כסף תלוה קאי (בם) דהתם הוא דבעינן הודאה במקצת ואי לא מודה כלום חזקה אם טענת התובע אמת לא היה יכול זה להעיז פניו נגדו ולומר לא הלויתני הלכך אפי' שבועה לא בעי אבל בפיקדון דליכא גמילות חסדים מעיז פניו וכופר הכל ובעי שבועה והאי תנא דמתניתין אי סבירא ליה נמי דהאי אשר יאמר כי הוא זה בהלואה משתעי הרי נאמר אלהים בהאי קרא דמשמע מומחין לשון שררה ורבנות כדמתרגמינן ראה נתתיך אלהים לפרעה (שם ז) לשון רבנות וליבעי מומחין: ואי קסבר. דהאי קרא לאו בהלואה משתעי: שלשה מנלן. בהלואה הא מתלתא אלהים נפקא לן לקמן (דף נ:) ואלהים בהלואה לא כתיב: משום דר' חנינא. ותקנתא דרבנן הוא: בדרישה וחקירה. צריך לבדוק את העדים באיזה יום באיזו שעה הלוהו:

מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו. ממונו ה''ל למנקט ברישא שכן דרך בכל מקום בלשון מה לי להקדים הפשוט כדאשכחן בהמפקיד (ב''מ דף לו:) מלאך המות מה לי הכא מה לי התם וכן מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא ובאיזהו נשך (שם דף סג.) השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן וי''ל דחבלא שייכא בגוף טפי ופשיטא לכך נקט ברישא חבל בגופו: דברי הכל אין דיניהן דין. דרבי אבהו אדרבי אבהו פריך דשמואל ושאר אמוראי סברי דיניהן דין וא''ת היכי קאמר ד''ה הא איכא ברייתא דרמי בר חמא בהגוזל קמא (ב''ק דף קז.) דאמר ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת דלית ליה עירוב פרשיות ומאן דלית ליה עירוב פרשיות לא בעי שלשה כדמוכח בשמעתין וי''ל דרבי אבהו לא חשיב לה לההיא ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ור' אושעיא וע''ק דרבי יוחנן אית ליה בהגוזל (שם:) דרמי בר חמא ובירושל' דריש מכילתין אמרינן רבי יוחנן וריש לקיש אמרי תרווייהו שנים שדנו אין דיניהם דין ובהחולץ (יבמות דף מו:) נמי קאמר רבי יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה וי''ל דאפי' מאן דאית ליה אין עירוב פרשיות כתוב כאן בעי שלשה משום דכתיב (ויקרא כד) משפט אחד יהיה לכם והאי דקאמר הכא מאי קסבר כו' ה''ק אי קא סבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן ולכך לא בעינן מומחין דלא דריש משפט אחד להשוות הודאות והלואות לגזילות וחבלות שלשה מנא ליה וכי קאמר לעולם קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן ובדין הוא דבעי מומחין כו' המ''ל דאפי' אין עירוב פרשיות כתוב כאן בדין הוא דליבעו ג' מומחין ממשפט אחד אלא שאינו רוצה לחזור מדברי המקשה דקאמר אי אין עירוב פרשיות כתוב כאן לא שמעינן ג' ומומחין ממשפט אחד וא''ת כי היכי דילפינן דרישה וחקירה ממשפט אחד נילף נמי לענין ג' ומומחין אפי' מאן דלית ליה עירוב פרשיות וי''ל דמשפט אחד להשוות דיני ממונות לדיני נפשות קאתי ולא להשוות דיני ממונות אהדדי דאקרא דלעיל קאי דכתיב (שם) מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וכתיב בתריה משפט אחד וגו' ותדע דלקמן (דף מ.) בעי גזירה שוה דהיטב היטב ולא ילפינן דיני נפשות מהדדי לענין דרישה וחקירה מדכתב משפט אחד ומיהו ע''כ אין ראיה משם דא''כ תיקשה לרמי בר חמא אליבא דרבי אבהו ולרבי יוחנן דאית להו משפט אחד אפי' להשוות דיני ממונות אהדדי אלא איצטריך היטב מטעם דלקמן דליכתבינהו רחמנא בחדא וא''ת אכתי לענין מומחין מיהא נילף דיני ממונות מדיני נפשות כמו לענין דרישה וחקירה וי''ל מדכתב רחמנא מומחין גבי גזילות ש''מ דלגבי הכי לא ילפינן דיני ממונות מדיני נפשות אבל קשה למאן דאית ליה עירוב פרשיות מומחין דכתב רחמנא גבי דיני ממונות למ''ל ושמא לענין מומחין אין ללמוד דיני ממונות מדיני נפשות כיון דסגי בשלשה וצ''ע כל הנך מילי דחשיב לקמן בפ' אחד דיני ממונות (דף לב.) מה בין דיני ממונות לדיני נפשות אמאי לא משווינן להו ממשפט אחד יהיה לכם: אי קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן ליבעי נמי מומחין. מפורש בהגוזל קמא (ב''ק דף קז.): ליבעי נמי מומחין. תימה דמשמע הכא דממעטינן הדיוטות מדכתיב אלהים ובפרק המגרש (גיטין דף פח:) ממעט להו מדכתיב לפניהם ולא לפני עכו''ם ולא לפני הדיוטות וי''ל דהתם ממעטינן מלפניהם משום דלפניהם קאי אאלהים דהכא כלומר לפני הדיינין המפורשין במקום אחר ומיהו בגיטין (שם) פירש בקונטרס משום דקאי אשבעים זקנים הכתובים בסוף פרשת משפטים שעלו עמו להר כו' שהן סנהדרין ונראה לפרש דבגיטין לענין מילי דכפייה איירי דאהכי מייתי לה דאביי אשכח לרב יוסף דהוה יתיב וקא מעשה אגיטין אמר ליה והאנן הדיוטות אנן אבל אלהים לאו אמילי דעשוי מיירי אלא בדין בעלמא והא דמשמע ליה מילי דעשוי מלפניהם משום דדרשינן לקמן (דף ז.) מאשר תשים אלו כלי הדיינין דשייך בהן שימה:

דף ב - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד