סנהדרין ח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - ב

ועתה מביאה הגמרא ברייתא, שמשמע ממנה כדברי רבה, והיא קושיא על דברי עולא.

מיתיבי, ממה ששנינו בברייתא: וחכמים אומרים: תבעו ממון - בשלשה, תבעו נפשות - בעשרים ושלשה.

בשלמא לרבה, הרי הברייתא יכולה להיות מתאימה עם דבריו, לפי שאם תבעו ממון תחילה, שהבעל אינו מביא עדים, ומתחילה היתה תביעתו רק להיפטר מכתובתה, דנים אותו בשלשה, וכדעת רבה, ואילו אם תבעו נפשות תחלה, שחשב להביא עדים שזינתה, ולא באו, והבית דין נתפזרו, אזי אפילו תביעת ממון סוברים חכמים שדנים אותה דוקא בעשרים ושלשה.

אלא, אבל לפי עולא קשיא הברייתא. שהרי לעולא, בכל מקרה מצריכין חכמים עשרים ושלשה, אפילו כשאינו מביא עדים, שמא ישמעו ויבואו עדים, ואם כן, האיך אמרה הברייתא שנידון בשלשה!?

ומביאה הגמרא את תירוצם של רבא ורב חייא, שאכן יש מקרה שאף לעולא יסברו חכמים שדיני ממונות של מוציא שם רע בשלשה, כאשר ברור שהבעל לא יביא עוד עדים, ואז, אם יתהפך הדין, והאב יתבע את הבעל מאה כסף על הוצאת שם רע, אז דינו של הבעל, שהוציא שם רע, יהיה נידון בשלשה.

אמר רבא: אני וארי שבחבורה, תרגימנא, ביארנו את הברייתא לפי עולא. ומנו, מי הוא ה"ארי שבחבורה"? רבי חייא בר אבין.

וכך תירצנו: הכא במאי עסקינן [הברייתא אינה דנה בסתם מקרה של תביעת הבעל, שאז יסברו חכמים שצריכין עשרים ושלשה, אלא במקרה הזה], שהביא הבעל עדים על אשתו שזינתה, ונתאספו לשם כך עשרים ושלשה דיינים, והביא האב עדים, והזימום לעדי הבעל. ועתה התהפך הדין, והבעל שהיה התובע, נהפך להיות הנתבע על הוצאת שם רע, שדינו מן התורה לשלם לאבי הנערה מאה כסף.

ובא האב, לגבות ממון מהבעל, במקרה שכזה, מספיק לדון אותו בשלשה דיינים בלבד, אפילו לפי חכמים. כי אין חוששין עתה ללעז, שמא יבואו עידי הבעל על זנותה, שהרי התברר לנו שהכל שקר, שהבעל סמך עצמו על עידי שקר, שהוזמו, ועתה אינו יכול עוד לתבוע להיפטר מדמי כתובתה, שהרי טענותיו שקר. ^[8]

ואין גם חשש לכבודם של ראשונים, כיון שנתהפך הדין, הרי תביעת האב היא תביעה חדשה ודין חדש, ואפשר להתחיל את הדיון החדש בשלשה.

עד כאן פירוש מה שאמרה הברייתא: תבעו ממון, בשלשה.

וכך הוא הביאור בהמשך דברי הברייתא:

ובמקום שיש חשש שיבוא לדיני נפשות, כגון שלא הביא הבעל עדים, ועדיין יתכן שישמעו עדים ויבואו, כדעת עולא לפי חכמים, אזי צריכין מתחלה עשרים ושלשה.

ג. ועתה מביאה הגמרא הסבר שלישי, של אביי, במחלוקת רבי מאיר וחכמים במשנה בכמה נידון מוציא שם רע.

לדעתו של אביי, מדובר במקרה שעידי הבעל העידו שזינתה, והתרו בה, אבל לא הודיעו לה בשעת ההתראה שמיתתה בסקילה. ולכן, סובר רבי מאיר, שאין סוקלין אותה ואין הורגין אותה, אלא שפטור הבעל מלשלם דמי כתובתה. ועל הדיון בתביעה הזו של הבעל מספיק שלשה. ואילו חכמים סוברים, שבאופן הזה כן יסקלוה, ולכן צריכים בית דין של עשרים ושלשה.

אביי אמר: דכולי עלמא, בין רבי מאיר ובין חכמים סוברים חיישינן ללעז. אם לא הביא הבעל עדים, ובא לדון על הפטור מתשלום כתובתה, חוששין שמא ישמעו ויבואו עדים, ויצטרכו להוסיף דיינים, וילעיזו על השלשה הראשונים על שלא דנו.

וכן סוברים שחיישינן משום כבודן של ראשונים. כיון שהתאספו עשרים ושלשה, חייבים לגמור בהם אף דיני ממונות משום כבודן של ראשונים.

והכא במאי עסקינן, כגון שהביא הבעל עדים לפני שלשה, ^[9] וכשחקרו בית דין את העדים, התברר להם שאכן התרו בה שלא תזנה [כדין עדים שצריכים להתרות], אלא שלא התרו בה שעונשה בסקילה. ולכן סובר רבי מאיר, שאין התראה זו מספיקה לחייבה מיתה, ותשאר רק תביעת הבעל לדיני ממונות, ולכן סובר שזה נידון בשלשה. ^[10] וחכמים סוברים שהתראה זו מספיקה לדונה במיתה, ולכן צריכים עשרים ושלשה.

ומחלוקת זו אם התראה סתם הוי התראה המחייבת מיתה, או אינה התראה, תלויה במחלוקת של חכמים ורבי יהודה.

והאי תנא הוא, כמו ששנינו בברייתא [שם נאמר שה"מסית", המסית את חבירו לעבוד עבודה זרה, אינו צריך התראה. ואף שלא התרו בו, ^[11] נהרג, ובהמשך הברייתא נאמר]:

ושאר כל חייבי מיתות שבתורה - אין ממיתים אותם, את בעלי העבירה, אלא בעדה, בעשרים ושלשה, ועדים, והתראה. ואין מספיק שיאמרו לו שהדבר אסור לעשותו, אלא ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתה בבית דין. שאם לא כן, הוא אינו נרתע מלעבור העבירה, אבל אין צריכים לפרט לו איזו מיתה מן ארבע מיתות בית דין הוא יענש. אלו הם דברי חכמים.

ואילו רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג.

ובמשנתנו, רבי מאיר סובר כרבי יהודה, וחכמים סוברים כחכמים דרבי יהודה.

ד. ועתה מביאה הגמרא את הסברו של רב פפא, שגם הוא סובר כאביי, שכולי עלמא סוברים שחוששין ללעז ולכבודן של ראשונים. אלא שהוא מעמיד את המשנה באופן שבאו עידי הבעל להעיד על האשה, והם אומרים שלא התרו בה כלל, אבל האשה היא "חברה", היודעת את הדין, ויודעת שנערה המאורסה שזינתה דינה בסקילה.

ולכן, רבי מאיר סובר שלא ימיתוה כיון שלא התרו בה, אף שהיתה חברה, אלא רק ידינוה בדיני ממונות, על תביעת הבעל להיפטר מדמי כתובתה, ואילו חכמים אומרים שימיתוה, ולכן צריכים עשרים ושלשה.

רב פפא אמר: הכא, באשה חברה עסקינן. מחלוקת רבי מאיר וחכמים היא באשה חברה, וקמיפלגי רבי מאיר וחכמים במשנתנו בפלוגתא, במה שחלקו רבי יוסי בן יהודה וחכמים.

דתניא, שנינו בברייתא: רבי יוסי בן יהודה אומר: חבר, תלמיד חכם, אינו צריך התראה, ואם עבר עבירה שיש בה מיתת בית דין, נהרג אף שלא התרו בו. לפי שלא ניתנה דין התראה אלא כדי להבחין בין שוגג למזיד, כדי שהמותרה לא יוכל לטעון שלא ידע שדבר זה אסור לעשותו. אבל חבר, יודע ויודע.

וחכמים חולקים עליו, וסוברים שגם חבר צריך התראה, כי יתכן שעל אף שהוא יודע דיני איסור והיתר, ומזיד הוא, בכל זאת, כאן, הוא שוגג באיזה פרט מפרטי האיסור.

וחכמים סוברים כמו רבי יוסי בן יהודה, ולכן ימיתו את האשה, וצריכין עשרים ושלשה.

ורבי מאיר סובר כמו חכמים דרבי יוסי בן יהודה, ולא ימיתוה.

ועתה, בא הבעל לתבוע דמי כתובתה, ולכן הוי בשלשה.

ה. ומביאה עתה הגמרא את הסברו של רב אשי, שגם הוא סובר שכולי עלמא חוששים ללעז, ולכבודן של ראשונים. ולפי האוקימתא שלו, מדובר במשנה כשהעדים לא התרו אותה שאם תזנה ימיתוה בית דין, אלא שאמרו לה שבית דין יחייבו אותה מלקות. ^[12] ובמקרה כזה, ברור שבית הדין לא ימיתוה, אלא רק ילקו אותה. ^[13]

ורבי מאיר וחכמים חולקים במחלוקת ששנינו במשנתנו, שלרבי מאיר מספיק בית דין של שלשה כדי להלקותה, וחכמים סוברים שדין מלקות הוא בעשרים ושלשה ^[14].

רב אשי אמר: במשנה מדובר בכגון:

הערות

^[8] וזה לשון הנמוקי יוסף: "ופקעה לה החזקה של אין אדם טורח בסעודה ומפסידה". ויש להוסיף עוד: שהרי אמרה התורה: "ולו תהיה לאשה כל ימיו", ואיך ידור עם אשתו בלי כתובה.

^[9] כן כתב רש"י. וצריך לבאר: שהבעל בא רק כדי לאוסרה - כדעת המהר"ם [עיין הערה 6 בתוס'], או שבא רק לפטור מתשלום דמי כתובה. ויתכן, שרש"י לשיטתו הסובר כדעת רבינו סעדיה גאון שלקבלת עדות אף בדיני נפשות מספיק שלשה עדים. וכן כתב רש"י במפורש בב"ק דף צ' ע"ב ד"ה שראו בלילה. ולכן כתב רש"י שתביעת הבעל וקבלת העדות היא בפני שלשה.

^[10] וקשה דאף שעדים אלו לא התרו בה, עדיין -לרבי מאיר- יתכן שישמעו עדים אחרים ויבואו, והרי רבי מאיר לפי אביי חושש ללעז, שיבואו עדים אחרים. ותירץ רש"י: "כגון שהביא עדים בתחלת הזמנתו לדין, דתו ליכא למיחש לסהדי אחריני". ולא ביאר טעמו. והיד רמה מקשה עליו: "מריה דאברהם! החי טעמא בלא טעמא הוא, דאדרבה, כל שכן דאיכא למיחש לאחריני". ועיין בתוס' (ט' ע"ב ד"ה בפלוגתא) המתרצים לפי שיטת רש"י שמדובר כגון שעדי הבעל אומרים: שלא היו עמהם עוד אנשים.

^[11] ברש"י משמע: שאין צריך התראה בכלל. וכן משמע מרש"י דף ס"ז ע"א ד"ה אמר ועוד מקומות, אבל התוס' כתבו: שהכוונה שאין העדים מתרין בו, וגם אין מתרין בו בפירוש, אלא בדרך של הגדת מוסר. והמפרשים כתבו שחולקים ביסוד הטעם שצריכים התראה ככל עונש בית דין, דהתוס' סברי: שהוא משום שידע שהדבר אסור ויחזור בו מלעבור העבירה, אבל רש"י סובר: דהטעם הוא כדי שלא תהיה לו פתחון פה לטעון לעצמו שלא ידע, ולכן, כיון שאין טוענים למסית כמו שנאמר: "לא תכסה ולא תחמול עליו" לכן אין צריכין בכלל להתרותו. ולפי תוס': מה שאומר לו הניסת בעת הכמנת העדים: "איך נעזוב את אבינו שבשמים ונעבוד עצים ואבנים" הוא כדי שיהיה קצת התראה, אולי יחזור בו, ולפי רש"י אינה בגדר התראה.

^[12] או שמדובר בסתם אשה שאיננה חברה, או שמדובר בחברה ואין סוברים כרבי יוסי בן יהודה, או יתכן: שאפילו לרבי יוסי בן יהודה - מודה הוא שאם התורה בפירוש למלקות אינה חיבת מיתה.

^[13] והקשה רש"י: הרי זנות נערה המאורסה הוי "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין" ואין לוקין עליו. פירוש: כל מקום שאמרה התרוה על דבר שאסור לעשותו בלשן שלילה" "לא" "אל" הרי מי שעבר על כך ועשהו - חייב מלקות, שהרי עבר על איסור תורה. אבל אם התורה נתנה עונש אחר על לאו זה, כגון: מיתה מאחת מארבע מיתות בית דין, הרי ניתקה התורה לאו זה ממלקות, וענשתה מיתה. ולכן, אף לו יצוייר שאי אפשר להמיתו, אין מלקין אותו. וזה נקרא "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו". ואם כן קשה: במקרה דידן שאי אפשר להמיתה, משום שלא התרוה למיתה, למה ילקוה, הרי אין על עבירה זו חיוב מלקןת. ותירץ: שלפי אוקימתא זו של רב אשי סוברים רבי מאיר וחכמים, שלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו. והטעם: שבכל זאת עבר על לאו. וכן כתבו התוס', והוסיפו: שאם היינו יכולים לפרש שמדובר כאן באוקימתא זו במלקות של הבעל היה מתיישב. היינו שמקשים למה ליה לרב אשי לאוקים שמדובר כאן על מלקות של האשה, ולדחוק ולהסביר שהתרו בו למלקות ולא למיתה, ושסוברים שלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין, למה לא מוקים לה להמשנה, כגון שהכחישו את הבעל, ומחייבים אותו מלקות, ועל מלקות אלו חולקים אם הוי בשלשה אם בעשרים ושלשה. והתוס' אינם מתרצים. אבל היד רמה מתרץ בפשוטו [וכנראה שזו כוונת התוס']: שאם מלקין את הבעל הרי הביא מקודם עדים שזינתה, והביאם לפני בית דין של עשרים ושלשה, ואם כן גם לרבי מאיר יצטרכו לדון את הבעל בעשרים ושלשה, שהרי כבר התאספו עשרים ושלשה, ורב אשי הרי סובר דכולי עלמא סוברים חוששין לכבודן של ראשונים. הרי חייבים לומר - שתבע את האשה בפני שלשה, ומוכרחים לומר דאינה חייבת מיתה, ומוכרחים לומר שהתרו בה למלקות ולא למיתה. ואם כן, כבר לא הרווחנו כלום אם נאמר שהדין הוא על הבעל. אבל המנחת חינוך (מצוה קפ"ח) כתב: שלולא דברי רש"י ותוס' היה אפשר לפרש: דלא התרו בה על הלאו של זנות נערה המאורסה, אלא על הלאו של קריבה לעריות שהוא לאו נפרד אפילו בלי ביאה, ועל לאו זה חייבין מלקות ולא מיתה כמו שמבואר ברמב"ם (פכ"א מהל' איסורי ביאה ה"א), ואין צריכים לדחוק שרבי מאיר וחכמים סוברים שלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו.

^[14] ומה שאמרו חכמים במשנה: "מפני שיש בו דיני נפשות" כתב היד רמ"ה: שלמלקות קורין "דיני נפשות" שמלקות במקום מיתה עומדת, כמו שאמר רבא דף י' ע"א.

מיתיבי [מקשים] על הסבר זה ממה ששנינו בתוספתא, וחכמים אומרים: תבעו ממון בתביעה זו — דנים בשלשה, תבעו נפשות — בעשרים ושלשה. ומפרטים: בשלמא [נניח] לשיטת רבא, אם תבעו ממון תחלה — דנים הכל בשלשה, שהרי לדעתו מתחילה היו רק שלושה דיינים, ואין איפוא חשש לפגיעה בכבודם של ראשונים, אם תבעו נפשות תחלה ונתאספו לשם כך עשרים ושלושה, אפילו אם דנים אחר כך בתביעת ממון — הרי זה בעשרים ושלשה מפני כבוד הראשונים. אלא לשיטת עולא קשיא [קשה הדבר], שהרי הוא חושש ללעז!

אמר רבא: אני וארי שבחבורה תרגימנא [הסברנו] את הענין אף לשיטת עולא. ומעירים: ומנו [ומיהו] "ארי שבחבורה" זה? — רב חייא בר אבין. ומהו ההסבר? — הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון במקרה שהביא הבעל עדים שזינתה האשה, והיתה זו איפוא תביעת נפשות הנידונה בעשרים ושלושה, והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל, ואם כן הבעל חייב לשלם קנס מאה כסף (ואף לוקה) והעדים נידונים למוות. ואם בא האב לגבות ממון מבעל — הרי הוא גובה בשלשה דיינים, ובמקום נפשות אם באים לתבוע את העדים הזוממים — הם נידונים בעשרים ושלשה, וזהו איפוא הסבר הדברים שבתוספתא ואינו קשור למחלוקת שבמשנה.

אביי אמר הסבר אחר למחלוקת ר' מאיר וחכמים. ברור לו כי דכולי עלמא [לדעת הכל] גם לר' מאיר וגם לחכמים חיישינן [חוששים אנו] ללעז, שיבואו אנשים וישמעו, ולכן גם אם פתח בתביעת ממון צריך לאסוף עשרים ושלושה. ואף חוששים אנו משום כבודן של ראשונים שאם התחילו בעשרים ושלושה, אין לפזרם גם אם התביעה הצטמצמה להיות תביעת ממון בלבד. אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — כגון דאתרו [שהתרו] בה, באשה, לפני שזנתה, התראה סתם, ולא פירשו לה מה יהא ענשה בדיוק אם תעבור ותזנה.

והאי [ודבר זה] כשיטת תנא זה הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ושאר כל חייבי מיתות שבתורה חוץ ממסית אין ממיתין אותם אלא בעדה (בבית דין) ועדים, והתראה מוקדמת לחטא, ועד שיודיעוהו לפני המעשה שהוא חייב מיתה בבית דין.

ר' יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג. ואם לא הודיעוהו באיזו מיתה ייהרג — אינו נהרג. ור' מאיר סבור כר' יהודה, שמי שלא היתרו בו באיזו מיתה ייהרג — אינו חייב מיתה עוד. ולכן אם התברר בתחילת הדין כי לא היתה התראה מלאה, ואם ישבו שם רק שלושה לעיין בדבר — אין צורך עוד לאסוף בית דין שלם, ואז יהא דין מוציא שם רע במקרה זה בשלושה. וחכמים שסבורים שגם אם לא אמרו לו באיזו מיתה נהרג הרי זו התראה ראויה, ולכן דינה של האשה בעשרים ושלושה.

רב פפא אמר תירוץ שונה במקצת, שאף הוא מקבל את ביקורתו של אביי, אלא שלדעתו הכא [כאן] באשה חבירה (שיודעת תורה) עסקינן [עוסקים אנו], וקמיפלגי בפלוגתא [והם חלוקים באותה מחלוקת] של ר' יוסי בר יהודה ורבנן [וחכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי בר יהודה אומר: חבר (תלמיד חכם) אין צריך התראה לפני שהוא עובר עבירה, ואם העידו עדים שעבר עבירה הראויה לעונשי גוף — מענישים אותו אף בלא התראה מוקדמת, לפי שלא ניתנה החובה של התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמא אותו אדם אינו יודע שעבירה היא בידו, ולכן תלמיד חכם אינו זקוק להתראה וחייב. ור' מאיר סבור כדברי חכמים, שאף חבר צריך התראה, וכיון שלא התרו באותה אשה, ממילא אין כאן מקום לדין נפשות אלא דין ממונות בלבד. וחכמים סבורים כר' יוסי בר' יהודה, שאף במקרה זה חייבת מיתה, ולכן יש צורך בעשרים ושלושה.

רב אשי אמר הסבר אחר, שמדובר במקרה מיוחד, כגון

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises an objection from a baraita (Tosefta 1:2): And the Rabbis say: If he took her to court and claimed money, the case is to be adjudicated by three judges. But if he took her to court and claimed that she was liable to receive the death penalty, the case must be judged by twenty-three judges. Granted, according to Rava, the baraita can be read as referring to the terms of the beginning of the trial: If he claimed money at the outset, the case must be judged by three judges. Since the case concerns a financial claim, three are sufficient. But if he initially claimed she should be subject to the death penalty, even if the case becomes transformed into a financial case, it must be judged by twenty-three judges out of concern for their honor. But according to Ulla, who says the requirement for twenty-three judges is based on concern about rumors, it is difficult.

Rava said: I and the lion of the group both explained this. The Gemara asks: And who is the lion of the group? It is Rav Ḥiyya bar Avin. He and Rava explained: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the husband brought witnesses to testify that the wife committed adultery, and the wife’s father brought witnesses, and through their testimony that they were with the first witnesses in some other place at the time of the alleged transgression, they classified the husband’s witnesses as conspiring witnesses. In that case, if the father comes to collect monetary restitution from the husband for defamation, the case may be adjudicated by three judges. And in a case of capital punishment, such as the trial of the husband’s witnesses, the case must be judged by twenty-three judges. In this way, Ulla’s interpretation may be reconciled with the Tosefta.

Abaye said: The dispute between Rabbi Meir and the Rabbis can be explained in another manner. According to everyone, one need be concerned for rumors, and also for the honor of the first judges. And with regard to the dispute between Rabbi Meir and the Rabbis, here we are dealing with a case where the witnesses to the adultery warned her that adultery is a capital transgression without specification as to the exact manner of death penalty she would receive.

And the matter is in accordance with this tanna, whose statement follows: As it is taught in a baraita: With regard to all the others, those who are liable for the various death penalties stated in the Torah other than the inciter to idol worship, the court executes them only when the following elements are present: The congregation, represented by the court; and witnesses; and forewarning just before the defendant commits the transgression. And the court does not execute him unless the witnesses had informed the defendant that he is liable to receive the death penalty from the court.

Rabbi Yehuda says: The defendant is not executed unless the witnesses had informed the defendant by which form of the death penalty he is to be killed. According to the opinion of Abaye, the dispute in the mishna involves a case in which it was known that the witnesses forewarned the woman, but they did not specify the specific death penalty she would be liable to receive. In this case, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, Rabbi Meir holds there can be no death penalty, and therefore the case may be tried by three judges.

Rav Pappa said a similar explanation: Here we are dealing with a woman who is a ḥaveira, meaning that she is knowledgeable with regard to Torah matters. And they disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Yosei bar Yehuda and the Rabbis. As it is taught in a baraita: Rabbi Yosei bar Yehuda says: A ḥaver, as he is knowledgeable in Torah, does not need to be issued a forewarning by the witnesses, because forewarning is given only to distinguish between unintentional sin and intentional sin, and in the case of a ḥaver it is clear that he is aware of the halakha. The Rabbis maintain that even a ḥaver may not be punished unless he has been forewarned. Rav Pappa suggests that Rabbi Meir holds that a ḥaveira must be forewarned, and the mishna discussed a case where this forewarning did not take place, and consequently the trial of her alleged defamer could not lead to capital punishment.

Rav Ashi says a different explanation: The dispute in the mishna concerns a case where

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דהא מתחלה כולהו כי הדדי יתיבו ולא דייני הני עד דמתכנשי כולהי ומותבי עליה דעולא מיהא דתניא וחכ"א תבעו ממון בג' תבעו נפשות בכ"ג בשלמא לרבא הכי קתני תבעו ממון תחלה בשלשה תבעו נפשות בתחלה ואתכנשו כ' [ושלשה] אע"ג דא"ל דונו לי דיני ממונות כיון דאתכנשו בתחלה אע"ג דאיבדרו לא דייני אפילו ממונות אלא בכ"ג קשיא לעולא ופריק רבא מתניתא כגון שהביא הבעל עדים שזינתה ונמצאו זוממין בא לגבות ממון מבעל בשלשה ובמקום דאיכא תביעת נפשות בכ"ג אביי אמר כולי עלמא חיישינן ללעז וכגון שלא התרו בה (כולי עלמא חיישינן ללעז וכגון שלא התרו בה) באיזו מיתה נהרגת אלא התרו בה סתם. ר' מאיר סבר לה כר' יהודה דאמר אינה נהרגת עד שיודיעוהו באיזו מיתה נהרגת וכיון שאין שם דין מיתה ג' דיי. וחכמים סברי כיון שהתרו בה במיתת ב"ד דיי הלכך דיני נפשות הן בכ"ג. פי' דרב פפא ודרב אשי

כבר בארנו במשנה במה שנאמר בה מוציא שם רע בשלשה שנתבלבלו בפירושו המפרשים ושגדולי הרבנים פירשוה באומר פתח פתוח מצאתי שנאמן להפסידה כתובתה ומפרשים כל הסוגיא בתביעת ממון אם לבעל בהפסד כתובתה אם לאב בהעמדת כתובתה בחזקתה ובמאה כסף והרי אין כאן אלא תביעת ממון וחכמים אומרים בעשרים ושלשה הואיל ואפשר לבא לידי נפשות שאפשר שעל ידי כן יבאו עדים שזינתה ומצד שיש דברים בסוגיא זו שנראים כסותרים פירוש זה צריך לבאר ולישב עליו באור הסוגיא והוא שהקשו בגמ' מה לנו אם אפשר לבא לידי דיני נפשות הואיל ועכשיו מיהא אין כאן אלא תביעת ממון ובאו בה תחילה מטעם חוששין ללעז ר"ל לעז בית דין שמאחר שאינו מכנף אלא שלשה הואיל ומ"מ הרי הוא כמוציא קול שזנתה שמא יבואו עדים ויצטרכו להוסיף עד עשרים ושלשה ויאמרו שלתביעת ממון הראשונה הם מתקבצין ומפקפקין בראשונים שמא נפסלו ולהסתיר פסולם הם מקבצים עד עשרים ושלשה כדי שיראה כמקבצין לדיני נפשות וי"מ לשיטת חוששין ללעז על האשה שמא מתוך שבני אדם נושאין ונותנין בה יבואו עדים ויעידו על הדרך שבארנו במשנה ואח"כ פירשו שבזו אף חכמים מודים שאין חוששין בה אלא שמשנתינו בשאמר הבעל להביא עדים שזנתה ונתקבצו עשרים ושלשה ולא מצא עדים ונתפזרו והלכו להם והוא חוזר לטענת הפסד כתובה מטעם פתח פתוח מצאתי ועל זה הוא אומר שמכיון שנתקבצו כלם אין מתפרדין בדין זה אע"פ שניתק מנפשות לממון מכבודן של ראשונים והקשו לדעת ראשון מברייתא שאמרו בה תבעו ממון בשלשה תבעו נפשות בעשרים ושלשה בשלמא לרבא כך פירשו תבעו ממון תחלה כלומר שאינו בא אלא להפסידה כתובתה בשלשה ואין חוששין ללעז תבעו נפשות תחלה ונתפזרו והוא חוזר לתביעת ממון ר"ל להפסד כתובה בעשרים ושלשה שכבודן של ראשונים אחר שנתקבצו שם אלא לעולא שחושש ללעז הרי אף תבעו ממון תחלה בעשרים ושלשה מחשש לעז ופירשו לדעת חכמים שכל שבתחלת הדין הואיל ואפשר לבא לידי נפשות חוששין ללעז ומה שאמרו בבריתא לדעת חכמים תבעו ממון בשלשה נפשות בעשרים ושלשה ולדעתך אף תבעו ממון צריך עשרים ושלשה מחשש לעז כך פירושו תבעו ממון האב לבעל כגון שהביא הבעל עדי זנות והוזמו ובא האב להעמיד כתובתה בחזקתה ולגבות מאה כסף ואמר שדין זה בשלשה שהרי חשש לעז אין כאן שכבר הוזמו העדים וכן אין כאן כבוד ראשונים שהרי דין אחר הוא ולהפסידה כתובתה אינו נאמן שכל שמחזר אחר עידי שקר טורח הוא בסעודה ומפסיד אבל במקום שיש חשש דיני נפשות כגון תחלת הדין בעשרים ושלשה ואח"כ פירשוה במחלוקות אחרות שלדעת ר' מאיר אין שם דיני נפשות ולדעת חכמים יש בהן דיני נפשות כגון שהעדים לא התרו בה באיזו מיתה או שלא התרו בה כלל אלא שהיא אשה חברה ותירוצים אחרים בכיוצא באלו:

וכבר בארנו במשנה שיש לדחות פי' זה מצד שלא נקרא מוציא שם רע אלא בטוען שזנתה ושנתברר לו ואלו עדיו ובא האב והזימם ומתוך כך פירשוה אחרוני הרבנים בדין זה ותביעת ממון זה פירושו על תביעת האב במאה כסף שכבר הוזמו עידי הבעל ונסקלו והאב תובע מאה כסף ושאלו לדעת חכמים מה לנו אם היה שם דיני נפשות אחר שעכשיו אין בה אלא דיני ממונות ופירשוה תחלה מחשש לעז ואנו מפרשין לשטה זו שמא יביא הבעל עדים אחרים מכוונים בעדותם ויצטרכו להוסיף עד כ"ג כמו שהתבאר ואל תפקפק לומר האיך נאמין עדים שהוא מביא אחר שמצאונוהו מחזר על השקרנים שכל שהביא עדים והוזמו ואח"כ חוזר ומביא על אותה טענה בעצמה והוזמו אפילו מאה כתות והוזמו כלן והביא כת אחרונה מכוונת דנין על פיה שאם הוא הוחזק לא הוחזקו אלו הבאים עכשיו ומ"מ בעלי פירוש זה מפרשים דבר זה בשטה אחרת כמו שיתבאר בסמוך ואח"כ פירשו שאין דעתם בחשש זה כלל אלא מכבודן של ראשונים כגון שנתקבצו לדון את המוזמים ונתפזרו להקביל פני מלך או לסבה אחרת ונשארו קצתם וזה תובעם לדון לו מיהא מאה כסף שהוא בשלשה והם סוברים שאחר שלא נתפזרו אלא לסבה ועתידין לחזור אין זה כבודם לדון בדין זה כלל אף בצד ממון שבו אלא בכלם והקשו מבריתא שאמרו בה לדעת חכמים תבעו ממון בשלשה שלדעת כבוד ראשונים ניחא כגון שכבר הוזמו עידי הבעל ולא נסקלו שאם בא לתבוע מאה כסף תחלה ואינו בא להשתדל על הריגת המוזמים דנין בשלשה ואם תובע נפשות תחלה ונתפזרו אף ממון בעשרים ושלשה לכבוד ראשונים שדעתם לחזור ותבעו נפשות הוא כגון שעדין לא נסקלו ונתפזרו ותובע מן הנשארים לדונו בתביעת מאה כסף אבל אם מחשש לעז אתה בא אפילו נסקלו יש לחוש שמא יביא אחרים ותירצו שאף עולא שחשש ללעז לא אמרה אלא בשלא נסקלו שיש לחוש שזה משתדל בהצלתם ולהזים את המזימים ופירשו הברייתא תבעו ממון גרידא כגון שנסקלו בשלשה ואין חוששין עוד ללעז שמכיון שנסקלו כבר נתפרסם הדבר הא תבעו נפשות כגון שלא נסקלו עדין אף הממון אינו נגבה אלא בכ"ג שמא יבא לידי נפשות ויבטל הדין ואח"כ פירשוה בדברים שלדעת ר' מאיר אין שם דיני נפשות ולדעת חכמים יש בהם דיני נפשות כמו שאמרנו תחלה ומ"מ בעלי פירוש זה פירשו תחלה בחוששין ללעז בשלא הוזמו עידי הבעל אלא שהוכחשו בבדיקות או בחקירות ותבע האב מאה כסף הואיל והוכחשו וחשש הלעז שמא יביא עדים מכוונים יותר וטעם כבוד הראשונים בשהוזמו ונתקבצו ונתפזרו על הדרך שפירשנו וקושיית הבריתא כך היא בשלמא לרבא שטענתו בכבוד הראשונים פירוש הבריתא תבעו ממון כגון שלא הוזמו בשלשה תבעו נפשות כגון שהוזמו אף הממון בעשרים ושלשה אלא לטעם חשש הלעז אף בתבעו ממון האיך הוא בשלשה ופי' הבריתא לדעתו בשהוזמו ואין עוד חשש לעז שאין אדם מחזר אחר עדים שקרים ויש לו מכוונים והלכך בא לתבוע ממון בשלשה ואם בא לתבוע נפשות בעשרים ושלשה:

ומה שיש לנו לערער על פירוש זה והיא הסבה שהצריכתנו לכתבו הוא שכל שהוכחשו עידי הבעל ולא נתכוין עדותם אין זה הוצאת שם רע להתחייב במאה כסף ולא עוד אלא שלא נתברר עדין שאינו שם רע אלא שבזו פירשו קצת חכמים לדעתם כגון שבעל ודם בסדינו וטען שלא מצא לה בתולים והביא עדים שזנתה ואם נמצאת עדותם מכוונת ודאי נסקלת על ידם ודם מעלמא אתי אבל מכיון שהוכחשו וסדין מוכיח נתברר שמוציא שם רע הוא ויש שפרשו לדעת זו שעידי הבעל כוונו עדותם יפה והביא האב עדים להזים ואותם מזימים לא כוונו עדותם יפה והוכחשו בבדיקות או בחקירות וכיון שהוזמו עידי הבעל אע"פ שאינה הזמה גמורה ואין נהרגין מ"מ נתברר שאינו שם רע ועדות בעל בטל לגמרי ואף זה אינו מספיק לגמרי אלא שגדולי הדורות שלפנינו כתבוה ולענין פסק אין חוששין ללעז ולא לכבוד ראשונים וכל שבתביעת ממון דנין אותו בשלשה כל אחד מן הפירושים לפי שיטתו אלא שגדולי המחברים פסקו כחכמים כמו שנתבאר:

ראיתי בתלמוד המערב דברים הנראין שבתביעת מאה כסף הדברים מתפרשים ואף אם יתפרשו לענין הכתובה לא באומר פתח פתוח מצאתי אלא בהביא עדים שזנתה והוא שאמרו שם ר' מונה אמר בנערה מאורסה פליגין לר' מאיר מפסדת כתובתה בשלשה ונסקלת בעשרים ושלשה ולרבנן מקום שנסקלת מפסדת כתובתה הא במוציא שם רע כולי עלמא מודו מקום שהעדים נסקלין שם הבעל נותן מאה סלע אמר ליה ר' יוסה הן דלא פליגא את עביד לה פליגא אלא במוציא שם רע פליגין לר' מאיר בעל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה ולרבנין מקום שעדיו נסקלין שם הוא לוקה ונותן מאה סלע אבל נערה המאורסה כולי עלמא מודו מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה:

המסית נהרג בלא התראה ואפילו בהכמנת עדים אחורי הגדר ודוקא בעשרים ושלשה אבל שאר חייבי מיתות אין ממיתין אותם אלא בעדה ר"ל בעשרים ושלשה ובעדים שיתרו בו להדיא ויאמרו לו פרוש ואל תעשה עברה זו שאם אתה עושה אותה הרי אתה חייב עליה מיתת בית דין ומ"מ אין צריך להודיעו באיזו מיתה ולא סוף דבר בעם הארץ שצריך התראה אלא אף בתלמיד חכם ואע"פ שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שלא יהא יכול לומר שוגג הייתי וסבור שמותר מ"מ אפשר שאע"פ שהוא מזיד באסור ומותר שוגג הוא באיזה דבר ומ"מ עדים זוממין אין צריכין התראה כמו שיתבאר:

ואותיבניה לעולא מהא דתניא וחכמים אומרים תבעו ממון בשלשה תבעו נפשות בעשרים ושלשה בשלמא לרבא דאמר משום כבודן של ראשונים איכא לפלוגי בין דאיכנוף מעיקרא בעשרים ושלשה בין דלא איכנוף מעיקרא בעשרים ושלשה וה"ק תבעו האב לבעל ממון תחילה כיון שמתחילה לא הוזקק אלא לשלשה דייני ליה דיני ממונות בשלשה תבעו נפשות תחילה דהיינו נפשות עדיו אעפ"י שחזר ותבעו ממון בעשרים ושלשה משום כבודן של ראשונים וכדאמרן אלא לעולא דאמר טעמא דרבנן משום דחיישי' ללעז אפי' תבעו ממון תחילה נמי כיון דהשתא קאתי לאוזמינהו לעידי הבעל באפי בי תלתא חיישי' ללעז דאמרי לחיובינהו לעדים סקילה קא יתבי וכדפרשי' ותירצה רבא אליבא דעולא דהאי תביעת ממון דקתני לאו למימרא דלא תבעוה עד השתא והשתא קאתי לאוזימינהו לסהדי דיליה באפי בי תלתא אלא הכא במאי עסקינן כגון דאוזימינהו לעידי הבעל מקמי הכי באפי עשרים ושלשה והשתא קא תבע מבעל ממון באפי בי תלתא והיינו דאמרינן הב"ע כגון שהביא הבעל עדים בפני כ"ג שזינתה והביא האב עדים בפניהם והזמום לעידי הבעל לפטור את בתו מחיוב מיתה והאי תבעו ממון דקתני לאו תחילת תביעה היא אלא מתחילה הוזמו עדיו של בעל ועכשיו בא לגבות ממון מבעל והכי קאמר בא לגבות ממון מבעל בשלשה דכיון דאיתזמו להו סהדי מקמי הכי ולמגבא ממונא בלחוד מבעל קאתי בשלשה דהא לא שייכא האי תביעה דבעל בדינא דעדים כלל וליכא למיחש ללעז והאי דקתני תבעו נפשות בעשרים ושלשה ה"ק ובמקום דאיכא נפשות בעשרים ושלשה כגון שבא עכשיו להזים את העדים בפני ב"ד כדאמר במתני' ואפי' בא לתבוע ממון בעשרים ושלשה דחיישי' ללעז כדפרישית תדע דרב חייא בר אבין כי אתי לאשמועינן דהאי תבעו ממון דקתני לאו בתחילת תביעה קאי דהיינו שעת הזמה אלא לאחר הזמה קאי דקאתי למיגבא ממוניה מבעל מדקתני בברייתא תבעו ממון ואיצטריך רב חייא בר אבין למשבקיה להאי לישנא דתבעו ממון ונקט לישנא דבא לגבות ממון כלומר האי תבעו ממון דקתני לאו בחחילת תביעה קאי דהיינו שעת הזמה דא"כ חיישינן ללעז אלא לאחר הזמה קאי ולמגבא ממוניה קאתי וליכא למיחש ללעז. ויש לפרש בא לגבות ממון כגון שאין שם חיוב מיתה כלל דלא אתרו בה דלא מיחייבא מיתה ולא מיחייב נמי זוממין דידה מיתה מיהו שם רע מיהת הוי ומיחייב הבעל מאה סלע וכיון דליכא נפשות בשלשה ובמקום דאיכא נפשות כגון דאתרו בה והוזמו והרי יש להאב ממון אצל הבעל ונפשות אצל עדיו אפי' בא לגבות ממון בלבד עשרים ושלשה דחיישי' ללעז מיהו פירושא קמא דייק טפי:

אביי אמר דכ"ע היכא דאתרו בה בנערה לסקילה חיישינן ללעז ולכבודן של ראשונים דכל היכא דמחייבא נערה קטלא כי מתזמי עדים דילה מיחייבי קטלא ואיכא למיחש כדאמרן אלא כי איירי מתני' כגון שהתרו בה למיתה סתם ולא הודיעוה באיזו מיתה היא נהרגת ובפלוגתא דהני תנאי דתניא ושאר כל חייבי מיתות כו' גבי מסית קאי דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו ונהרג בלא התראה על ידי הכמנת עדים דבסתר כתיב ואי בלא הכמנת עדים מנא ידעינן ותני עלה ושאר כל חייבי מיתות אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה ועד שיודיעוהו בשעת התראה שאם יעבור עבירה זו יתחייב מיתה לבית דין רבי יהודה אומר עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג רבי מאיר אית ליה דרבי יהודה וכיון שהתרו בה סתם ליכא הכא חיוב מיתה לגבי נערה ומדלגבי נערה ליכא מיתה לגבי עדים נמי ליכא מיתה מיהו שם רע מיהת הוי ומיחייב בעל מאה סלע ואמטול הכי קאמר רבי מאיר בשלשה דהא לטעמא דידיה דסבירא ליה דלית ביה דיני נפשות ליכא אורחא למיחש ללעז ולא לכבודן של ראשונים ורבנן סברי לה כת"ק דרבי יהודה ואשתכח דאיכא חיוב מיתה ואי אמרת בשלשה חיישי' ללעז ולכבודן של ראשונים כדפרישית וכיון דחייש אביי ללעז הך מתניתא דתבעו ממון מוקו לה כדרב חייא ב"ר אבין אי נמי הכי מוקי לה תבעו ממון בלבד לבעל כגון דלא הויא התראה מעלייתא דליכא חיוב מיתה בשלשה כדקאמרת ובמקום נפשות כגון דאיכא התראה מעלייתא אפילו תבעו ממון בעשרים ושלשה:

רב פפא אמר הכא באשה חבירה עסקינן שיודעת שדין נערה מאורסה שזינתה בסקילה. רב פפא נמי כאביי סבירא ליה דכולי עלמא היכא דאיכא חיוב מיתה חוששין ללעז ולכבודן של ראשונים אלא הכא באשה חבירה ולא אתרו בה כלל עסקי' וקא מיפלגי בפלוגתא דרבי יוסי ב"ר יהודה ורבנן דתניא ר"י בר יהודה אומר חבר אינו צריך התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר וחבר מידע ידע רבי מאיר לית ליה דר' יוסי ב"ר יהודה ואשתכח דליכא קטלא כלל מיהו שם רע מיהת הוי לחיוביה לבעל מאה סלע וכיון דליכא קטלא סגיא ליה בשלשה דהא ליכא למיחש ללעז ולא לכבודן של ראשונים ורבנן דמתני' אית להו דרבי יוסי ב"ר יהודה ואשתכח דאיכא חיוב מיתה חיישי' ללעז ולכבודן של ראשונים ובעינן עשרים ושלשה:

בד"ה רבה כו' שהביא האב עדים להזימם לעדי הבעל ולא הספיקו כו' ונשארו רק ג' כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם לפי שיטת התוס' דלקמן דבדינא אחרינא נמי חיישינן לכבודן של ראשונים מי הכריחו לפרש הכא בדאכניף הא בפשיטות איכא לפרש שהביא בעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום דחיישינן לכבוד הראשונים אע"ג דדינא אחרינא הוא וע"ק לדבריהם דקשיא להו לפי שיטתם לקמן דבדינא אחרינא נמי חוששין לכבוד ראשונים לאביי ושאר אמוראי היכי מוקמי שתבעו ממון בשלשה כו' דכ"ע חוששין לכבוד ראשונים אמאי לא תקשי להו לרבה גופיה היכי מוקים להך דתבעו ממון בג' דא"נ לא אכניף להו האב כמו שפירשו התוס' מ"מ חיישינן לכבוד ראשונים שכבר היו כ"ג כשהביא הבעל עדים שזינתה ובכה"ג נמי חיישינן לכבוד הראשונים אע"ג דדינא אחרינא הוא ואי הוה ניחא להו לפרש בשום ענין לרבה נימא נמי הכי לאביי ולשאר אמוראי וי"ל דלשיטת התוס' נמי הא דחיישינן לכבוד ראשונים בדינא אחרינא היינו דוקא דתרווייהו דיני איכא בהו למיתי לנפשות כגון שהביא הבעל עדים שזינתה ושוב הביא האב עדים והזימום אע"ג דלא תבע הבעל רק ממון מ"מ הך הזמה מביא את העדים לנפשות אבל אם הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והכחישום הא ודאי דינא אחרינא הוא שאינו אלא תביעת ממון ולא תיישינן לכבוד הראשונים ובכה"ג מוקמי לה רבה הך דתבעו ממון בג' אבל לאביי ולשאר אמוראי דלקמן קשיא להו שפיר דבכה"ג איכא למיחש ללעז ואתו עדי אחריני ולדידהו לכ"ע חיישינן ללעז ואין להקשות דלדידהו נמי איכא לאוקמי הך דתבעו ממון כמו לעולא בהביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום קודם גמר דין דהשתא ליכא לעז כמ"ש התוס' לעיל לעולא וכיון דליכא מיתה בזוממין הוי כמו דינא אחרינא וליכא למיחש לכבוד ראשונים וי"ל דשם הזמה מיהו איכא וכאילו הוה מיתה בזוממין מיהו הך דרבה ודאי דהוה מצי לפרושי בפשיטות לשיטתם דאכניף להו הבעל להביא עדים שזינתה והאב הביא עדים והזימום דחיישינן לכבוד הראשונים והך דתבעו ממון בג' דלא הביא עדים והזימום אלא להכחישום אלא דניחא להו לפרש אף לפירש"י דלקמן דאית ליה בכל דינא אחרינא ליכא למיחש לכבוד הראשונים דהשתא ע"כ בדאכניף להו האב למידן ד"נ כו' ובתבעו ממון בג' היינו בדלא אכניף להו האב אע"ג שהביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום דינא אחרינא מקרי לפירש"י וק"ל:

בד"ה והביא האב עדים והזימום קודם גמר דין כו' עכ"ל דאי הוה מיתה בזוממין אע"ג דליכא למיחש לסהדי אחריני מ"מ הא איכא למיחש ללעז משום הני עדים זוממין גופייהו דיצטרכו להוסיף לדונם ד"נ מיהו הא דקאמר ובמקום נפשות איכא לאוקמי בכה"ג אלא דניחא להו לפרושי כסברת המקשה דאיירי בהכחשה ודו"ק:

בא"ד שהכחיש ואח"כ עדי האב הכחשה גמורה כו' דאיכא למיחש לסהדי אחריני כו' עכ"ל. מהרש"ל הגיה בכאן אע"ג דליכא למיחש לסהדי אחריני כו' ע"ש הגהתו באורך והגיה כן לפי שיטתו שכתב לקמן דאחרי הכחשה גמורה ליכא למיחש לסהדי אחריני וא"א לומר כן כמו שנפרש זה לקמן דודאי אחרי הכחשה גמורה נמי איכא למיחש לסהדי אחריני דהשתא דברי התוס' דהכא מפורשים בפשיטות כתירוצם שני שכתבו לקמן א"נ איירי דיש לבעל שני כיתי עדים המכחישות כו' ועיין לקמן באורך בכל זה וק"ל:

בתוס' ד"ה רבא אמר כ"ע וכו' כגון דאכניף כ"ג וכו' פי' שהאב הכניף כ"ג כדי להביא עדים להזים עדי הבעל ויתחייבו עדי הבעל מיתה ולא הספיקו לקבלם וכו' ונשארו שלשה ואמר האב תקבלו אותם העדים ודונו לי מיהת דין ממון שיתחייב הבעל בק' סלעים:

בא"ד דלא א"ש דונו לי מיהת נראה דר"ל דדונו לי מיהת דיני ממון משמע דלא דנו עדיין ד"נ כלל ואי איירי שקבלו ואח"כ איבדור א"כ כבר דנו קצת ג"כ דיני נפשות אלא שעדיין לא גמרו וק"ל וכל הדבורים האלו ד"ה המוציא שם רע וד"ה רבא והמתחיל מיתיבי והמתחיל והביא האב וכו' הכל הוא דבור אחד ויש לדקדק לפי' ר"ת דמפרש דעולא דאמר בחוששין ללעז קמיפלגי דהיינו כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והוכחשו ותובע האב ק' סלעים דרבנן סברי בעינן כ"ג משום דחוששין ללעז הדיינים דאי בג' חיישינן שמא אח"כ יבאו עדים וכו' א"כ רבא דפליג אעולא ואמר כ"ע ללעז לא חיישי' והכא בחוששין לכבודן של ראשונים קמיפלגי והב"ע כגון דאכניף ביה עשרים ותלתא וכו' משמע אבל בההוא ענין דאיירי ביה עולא דהיינו כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והוכהשו ותובע האב ק' סלעים ס"ל לרבא דגם רבנן מודו דלא בעינן לתביעת האב כ"ג ואמאי הא התם נמי שייך למיחש לכבודן של ראשונים דהא כיון דכנפינהו הבעל להביא עדים שזינתה היינו דיני נפשות ובעי כ"ג ע"כ א"כ כניף הבעל כ"ג וא"כ כי הדר תבע האב ק' סלעים בג' שייך ג"כ למיחש משום כבוד ראשונים ולפירש"י דפירש לקמן בסמוך במביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל בא לגבות ממון בשלשה דהזמנה אחריתי היא ואפי' כבוד הראשונים ליכא למימר הכא דדינא אחרינא הוא דמעיקרא בעל היה תובע והשתא אב קא תבע עכ"ל רש"י לפי סברא זו אתי שפיר נמי הכא אלא שדברי התוס' לקמן ד"ה חוששין ללעז משמע מדברי התוס' דלא ס"ל סברא זו דהא כתבו על פירש"י דלקמן ונראה דוחק הדרא קושיין לדוכתא וצריך לומר דלפי' התוס' איירי עולא אפי' היכא דגם הבעל לא כניף להו מתחלה לדון דיני נפשות אלא לאוסרה עליו ולא כניף כ"נ כלל כי אם שלשה ואם תקשה לך למה ליה לרבא למנקט כגון דאכניף ביה כ"ג למידן ד"נ פי' כמו שפירשו התוס' לר"ת שהביא האב עדים להזים עדי הבעל לדון דיני נפשות ואיבדרו וכו' ה"ל למנקט בכגון דא ובהאי עניינא דנקט עולא בתירוצא דיליה אלא דהוי ליה להוסיף דאכנפינהו הבעל לדון דיני נפשות והוכחשו ותבע הבעל ק' סלעים וס"ל לרבנן דבעי כ"ג משום כבודם של ראשונים י"ל דעדיפא מדעולא נקט רבא דאיירי הכל בתביעת האב וק"ל:

בד"ה והביא וכו' וניחא לפי' ר"ת דהא דאיצטריך לאביי למימר דכ"ע חוששין ללעז וכו' ר"ל דלר"ת איירי בתבעו האב ק' סלעים ואותה תביעה לא שייכא אלא היכא דכבר הביא הבעל עדים והוכחשו כדלעיל א"כ הוא אי הוה אמר דלכ"ע לא חיישינן ללעז א"כ לרבנן אפי' אי ס"ל דהתראה סתם הוה התראה אפ"ה למה לי כ"ג הא כבר הוכחשו עדי הבעל וליכא כאן שום חיוב מיתה לכך הוצרך ע"כ לומר שכולי עלמא חוששין ללעז והואיל וסבירא ליה לרבנן דהתראה סתם הוי התראה אע"ג דהנך עדים הוכחשו בבדיקות או בחקירות חיישינן שמא יבואו עוד עדים אחרים ויצטרכו להוסיף בשביל דין נפשות ולכך גם עתה שתבעו הבעל בק' סלעים צריך כ"ג דאי בשלשה שיבואו אח"כ עדים אחרים ויצטרכו לכ"ג איכא לעז לראשוגים ר"ל להג' שדנו על הק' סלעים ור"מ ס"ל דלא הוי התראה ולכך אפי' יבאו עדים אחרים אין כאן חיוב מיתה ולא יצטרכו להוסיף כלל ולכן דנין ק' סלעים בג' אבל לפירש"י דמפרש. דאיירי בתביעת הבעל כדי לפטור מהכתובה והביא עדים בתחילת הזמנתן לדין שזינתה רק שהתרו ואותה התראה סתם ס"ל לרבנן דהוי התראה ואיכא כאן חיוב מיתה ודין נפשות הוא א"כ ל"ל לאביי למימר כ"ע חיישינן ללעז וכו' הא אפי' לא חיישי ללעז אתי שפיר דלרבנן בעי כ"ג וק"ל:

בא"ד ומיהו יש ליישב דכדמוקי כגון דאתכחש בבדיקה איירי נמי שהכחישום אח"כ עידי האב הכחשה גמורה וכו' כצ"ל ור"ל שמתחלה הביא הבעל ב' כתות עדים והכחישו זו את זו בבדיקות ואח"כ הביא האב עדים. והכחישום הכחשה גמורה דהיינו בחקירות דהשתא אפי' לרבנן אין כאן חיוב מיתה והשתא קא תבעו האב ק' סלעים וקא סברי רבנן דאפי' לתביעת האב בעי כ"ג משום דשמא יבאו עוד עדים אחרים שלא יהיו מוכחשים כלל עם העדים האחרונים של הבעל ומתחייב מיתה ויצטרכו להוסיף עד כ"ג ואיכא למיחש ללעז של דיינים ראשונים ואע"ג דאותן העדים שיבאו באחרונה לחיוב מיתה ממ"נ יהיו מוכחשים בבדיקות באחת מהכתות הראשונים שהביא הבעל מתחלה מ"מ מיקטלא לרבנן דס"ל דהכחשה דבדיקות לאו הכחשה היא והשתא כל הקושיות שהקשו התוס' מתורצים דרבנן נמי קאי אתבועת ק' סלעים כמו לר"מ וגם לר"מ לא קשה מידי משום דאפי' אם יבואו עדים אחרים יהיו מוכחשים בבדיקות וליכא חיוב מיתה כלל דליבעי כ"ג וק"ל ולא נצטרך להגיה שום דבר בדברי התוס' ולא כמו שראיתי קצת מגיהים:

גמ' הכא במאי עסקינן כגון צ"ל והכא במאי עסקינן:

רש"י בד"ה והזימום כו' לא מהימן דהשתא בתר סהדי שקרי קמהדר ושקורי קמשקר ובעי למיתב כו' תובע קאי להכי קאמר כו' קא תבעו ובמקום כו' ישמעו עדים ויבואו ובעינן כ"ג ואית דמפרשי כו' כסף דאב תבע כו' כצ"ל והס"ד:

בד"ה עדה כ"ג הס"ד:

בד"ה רב פפא כו' להתרות בה ר"מ כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה רבא אמר צ"ל רבה כו' גם הדבור מיתיבי כו' גם הדיבור והביא האב כו' הם דבור אחד עד כדמפרש ר"ת:

בא"ד עדותן משום דחוששין כו' דאיכא חששא דלעז דשייכא כו' סתם שמא יצטרכו כו' דכ"ע חוששין ללעז משום כו' עדי האב לעדי הבעל הכחשה כו'. וא"ה הוי בכ"ג דליכא למיחש לסהדי אחריני מ"מ איכא למיחש שמא יביא עידי הזמה ויזימו לעידי האב שהכחישו לעידי הבעל. אי נמי דיש לבעל ב' כיתי עדים המכחישות זו את זו בבדיקה דאז שפיר איכא למיחש שמא יבואו עדים אחרים ואע"ג כו' כצ"ל ונ"ב עיין בהפוך הדף:

בד"ה חוששים ללעז וחוששין לכבודן של ראשונים כצ"ל בכל מקום בא"ד:

בד"ה בעדה כו' למסית אבל לענין כו' קרא דאין סברא כו' כצ"ל:

בד"ה באשה חבירה כו' על בעלה באנו כו'. נ"ב פי' מאחר שלא התרו בה למיתה:

גמרא והאי תנא הוא כו'. עי' פירש"י וק"ל דהכי הל"ל וקמיפלגי בפלוגתא דר"י ורבנן כלישני דאינך דלקמן:

רש"י ד"ה והזימום. ואפי' להפסידה כתובתה לא מהימן כו'. כצ"ל:

תד"ה בעדה. אבל לענין כ"ג דדרשינן מהאי קרא אין סברא כו'. כצ"ל:

(ח ב תוספות) ד"ה רבה וכו' דאיבדור וכו' למדידת עגלה ערופה.—אולי יש להגיה בדבריהם: "לעריפת עגלה ערופה", שמדידת עגלה ערופה אינה אלא בזקני ב"ד הגדול שבירושלים, כמו ששנינו בסוטה מד ב (ומובא לקמן יד א תוס' ד"ה ועריפת).

תוס' ד"ה והביא האב. וז"ל וצ"ל לפר"ת שהיא מותרת לבעלה כשלא כוונו עדותן או כשהוכחשו דאי לאו הכי היכי מיחייב ק' סלעים הא לא קרינן ביה ולו תהיה לאשה עכ"ל.
עיין במהרש"א שפירש דאיירי בב' כיתי עדים שהכחישו זה את זה וכדברי התוס' (ט: ד"ה בפלוגתא) דאיירי בשהכחישו עדי האב הכחשה גמורה. ולכאורה צ"ע, דהנה יש מחלוקת לגבי תרי ותרי אי אמרינן דהוי ספיקא דאורייתא ומה"ת לא מוקמינן אחזקה או דילמא אמרינן דספיקא דרבנן ומה"ת שפיר מוקמינן לה אחזקה (ועיין ביבמות דף לא.). ובפשטות ביאור המחלוקת הוא דנחלקו בגדר הכחשה דתרי ותרי אי מבטלת קבלת העדות לגמרי או דילמא דשתי קבלות העדות חלין אלא דמחמת דיש הכחשה ביניהם אין הב"ד יודעים היאך לנהוג. ואי נימא דמתבטלת קבלת העדות א"כ נמצא דנשאר רק החזקה ושפיר יש לנהוג על פי החזקה וממילא אמרינן דתרי ותרי ספיקא דרבנן. משא"כ אי נימא שכל העדיות חלין א"כ א"א להכריע עפ"י חזקה במקום דיש עדות, ומשו"ה ס"ל דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא. אולם לפי"ז צ"ע בדברי התוס' כאן, דהרי מבואר דלמ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא לא נתבטלה העדות הראשונה, וא"כ אמאי מתחייב הבעל בקנס דמאה כסף כשהוכחשו העדים והרי לא נתבטל העדות שהביא. ולכאורה מסתבר יותר לפרש את דברי התוס' עפ"י מש"כ ר"ת בספר הישר (סימן תרנ"ח) דלא איירי בהכחשה דתרי ותרי, אלא שלא כיוונו עדותן או שהוכחשו בבדיקות.
ולפי"ד המהרש"א צ"ל דהמחייב של מאה כסף דמוציא שם רע הוא ביטול העדות של הבעל למעשה, דמאחר שלא נתקבל בב"ד העדות של עדי הבעל שזינתה לחייבה מיתה הו"ל כאילו נתבטלה העדות ולא כיוונו העדים את עדותם, ומשו"ה הבעל חייב לשלם קנס דמאה כסף. אמנם לכאורה צ"ע דמתוס' מבואר דהיא מותרת לו דאל"כ לא היה הבעל חייב לשלם מאה כסף משום מוציא שם רע דלא קרינן בה ולו תהיה לאשה, ומשמע דשפיר חל חזקה דמעיקרא שהיא מותרת לבעל, וצ"ע דלמ"ד דס"ל דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא, א"כ לכאורה מה"ת לא מוקמינן לה אחזקה, דאע"פ שלא נתקבלה עדותן של עדי הבעל שזינתה, דהרי הוכחשו ע"י ב' עדים ותרי ותרי נינהו, מ"מ חל ספק האם זינתה או לא, וא"כ אין לסמוך על החזקה דמיעקרא דמותרת היא לו, דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתר חזקה, וצ"ע.⁶⁷
והנה עיין בר"ן (חידושי הר"ן דף ח. ד"ה מוציא שם רע בג' דברי ר"מ וחכ"א בכ"ג) שכתב בשם הרמב"ן דאין לחייב את הבעל כשהוכחשו העדים בדרישה וחקירה אלא דוקא כשהוזמו עדיו, וז"ל דלא ענשיה רחמנא אלא כשהביא עדים שזינתה תחתיו והוזמו שהיה גורם להורגו⁶⁸, אבל כשהוכחשו שלא נגמר דינה להריגה אע"פ שהיתה מחשבתו להורגה לא ענשו הכתוב, שהרי לא הביא עדים שכיון שלא נחקרה עדותם הרי הם כאילו לא העידו כלל עכ"ל. ונראה לפרש דמש"כ הר"ן שלא נגמר דינה להריגה לאו דוקא דלא בעינן שיגמר הדין למיתה כדי שיהיה חיוב מוציא שם רע, אלא ר"ל שלא היתה קבלת העדות ראויה ליגמר מצד עצמה. וכן מתבאר מדברי הר"ן שכתב בהמשך "וכי תימא למאי איצטרכנא למיפטר מוציא שם רע על הקטנה שהרי פשיטא שאין חייב כיון שאי אפשר להורגה כי קטנה היא, לא היא דסד"א כיון שהביא הוא עדים שאם היתה גדולה היתה נהרגת עכשיו אע"פ שהיא קטנה יתחייב קנס עכ"ל. ונראה דר"ל דבקטנה ליכא חסרון בעצם קבלת העדות דהוי קבלת עדות גמורה אלא דא"א להורגה מפני חסרון צדדי שהיא קטנה ואינה בת עונשין, אבל מכיון דמצד עצם קבלת העדות אין חסרון הו"א דחל בה דין מוציא שם רע, אע"פ שלא היתה נהרגת בפועל. ומשו"ה הקשה הר"ן על ר"ת דבהכחשה בדרישה וחקירה ליכא קבלת עדות מצד עצם העדות וא"כ היאך יתחייב הבעל בקנס דמאה כסף מחמת הכחשה בדרישה וחקירה.
גמ'. רב אשי אמר כגון דאתרו בה מלקות ולא אתרו בה קטלא וקמפלגי בפלוגתא דר' ישמעאל ורבנן דתנן מכות בשלשה משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה.
לכאורה יש להעיר דבשלמא לפרש"י שדנים עתה על המלקות ניחא דנחלקו אי בעי ב"ד של ג' או ב"ד של כ"ג, וכן לפי ר"ת דדין לעז הוא דין דרבנן משום כבוד הדיינים. אמנם לפימש"נ בדברי הרמב"ן דבסוגיין איירי בחיוב של קנס מאה כסף שחייב הבעל לשלם לאב לאחר שהוזמו עדי הבעל וחל חלות שם משא ומתן דנפשות על החיוב דק' כסף מחמת הזמת העדים צ"ע איך נקבע חלות שם דין דנפשות אם סוף הדין יהיה רק חיוב מלקות. וצ"ל דכיון דמלקות במקום מיתה עומדת חל על המשא ומתן של מלקות חלות שם משא ומתן דנפשות ובעי ב"ד של כ"ג. ולכאורה יש להביא ראייה לזה מהגמ' לקמן (דף לג:) דילפנין מגזירה שוה דרשע רשע שכל דיני הצלה חלין במלקות, ונראה דהיינו משום דחל במלקות חלות שם דיני נפשות, ומשו"ה אף המשא ומתן דמלקות בעי כ"ג אליבא דר"י. ונראה עוד דאפילו אליבא דרבנן דר' ישמעאל דס"ל דמלקות בשלשה י"ל דמ"מ חל במלקות חלות שם משא ומתן דנפשות, אלא דס"ל דילפינן מגזה"כ מיוחדת דושפטום (דף י.) דסגי בב"ד של ג' ובלי הך גזה"כ באמת אף מלקות היה נידון בכ"ג דהוי חלות שם דיני נפשות. ודין מלקות בג' הוי חלות שם דיני נפשות הנידון בב"ד של ג'. ולפי"ז י"ל דאף לפי שיטת רבנן דרבי ישמעאל סומא פסול לדון מלקות דחשיב כדיני נפשות. וכן מצינו לכאורה איפכא דחל דין ב"ד של כ"ג בדיני ממונות בשור הנסקל דנידון בכ"ג, דלכאורה דין שור הנסקל הוי חלות שם דיני ממונות, וכדמוכח מהא דכל דיני הצלה אינן נוהגים בשור הנסקל (כמבואר בגמ' לקמן לו:), ומוכח דלא חל ביה חלות שם דיני נפשות אלא חלות שם דיני ממונות. ולפי"ז י"ל דג"כ א"צ ב"ד של כ"ג לגבי חיוב כופר ושלושים של עבד, דאע"ג שידונו השור לסקילה בב"ד של כ"ג מ"מ לא חל ביה חלות שם דיני נפשות אלא חלות שם דיני ממונות וע"כ סגי בג' לדון את החלק של הממונות. ועיין בתוס' (לעיל דף ב. ד"ה דיני ממונות בשלשה) שכתבו דיש מפרשים דכופר ושלושים של עבד נידון בכ"ג משום דמיתת השור בכ"ג, וי"ל דאזלי אליבא דשיטת ר"ת בסוגיין דבעינן כ"ג משום לעז הדיינים ולא משום דס"ל דחל על הממונות חלות שם משא ומתן דנפשות.
רש"י ד"ה ושאר כל חייבי מיתות. וז"ל גבי מסית קאי דאמר רחמנא לא תחמול ולא תכסה ונהרג בלי התראה ע"י הכמנת עדים עכ"ל.
עיין במנחת חינוך (מצוה תס"ב אות ט) שהקשה דמדברי רש"י משמע דהראיה דמסית לא בעי התראה הוא מדין הכמנת העדים במסית, וצ"ע דהא גם בשאר חייבי מיתות יתכן שיהרגו ע"י הכמנת העדים דהא לכאורה ליכא שום דין שהבעל דבר צריך לראות את העדים, ואפשר שיהרג ע"י הכמנת העדים באופן שאחר התרה בו, כגון אשה או א' משאר הפסולים. ולכן פירש המנחת חינוך דבמסית יש מצוה להכמין את העדים, משא"כ בשאר עוברי עבירה ליכא מצוה להכמין את העדים, אבל הכמנה מועילה אף בשאר חייבי מיתות. וכתב המנחת חינוך דבאמת ליכא להוכיח מדין הכמנה דלא בעינן התראה במסית.
ונל"ב דברי רש"י דהא דהצריכה התורה התראה כדי לחייב מיתה היינו משום דבעינן שיתיר החוטא עצמו למיתה (מא.), והיכא שהבעל דין אינו יודע שיש שם עדים אינו יכול להתיר את עצמו למיתה ואפילו התרו בו דהרי הוא חושב לעצמו שאי אפשר שיהרג עפ"י התראה זו דליכא עדים על המעשה. ונראה דבשאר חייבי מיתות הכמנת עדים אינה מועילה משום דבעינן שיתיר עצמו למיתה (ודלא כדברי המנחת חינוך), משא"כ במסית דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו וליכא במסית דיני הצלה (וכדאיתא לקמן לז:), ממילא חל במסית דין הכמנת העדים. ומהא דמועיל הכמנת העדים מוכח דמסית לא בעי התראה, דעיקר דין התראה הוא כדי שיתיר עצמו למיתה וזהו דין מדיני הצלה, ומאחר דליכא במסית דיני הצלה ולא בעי שיתיר עצמו למיתה מועיל הכמנת עדים, ומוכח דלא בעי התראה. ויש להעיר לפימש"נ דרש"י ס"ל דמסית לא בעי התראה א"כ אמאי אומרים לו "היאך נניח אבינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים" כדי שיחזור בו (לקמן סז.). וי"ל דמה שאומרים לו היאך נניח וכו' אינו מדין התראה אלא זהו דין בהסתה, דמתנאי חיוב הסתה בעינן שיתנגד הניסת ויאמר למסית "היאך נניח אבינו שבשמים ונלך לעבוד עצים ואבנים" כדי שיחול על המסית חלות שם מסית, דהשם מסית נקבע על מי שרוצה להסית וממשיך בהסתתו אפילו לאחר משא ומתן עם הניסת אשר מתנגד אליו, ולכן צריך לומר לו "היאך נניח אבינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים" ואם המסית עונה "כך יפה לנו" אזי חל עליו שם מסית.
אולם עיין בתוס' (ד"ה בעדה ועדים והתראה) שכתבו וז"ל והתראה נמי צריך במסית אלא משום שמכמינין לו עדים וגם אין מתרין בו בפירוש אלא אומרים לו היאך נניח אבינו שבשמים ונעבוד עצים ואבנים וכו' עכ"ל. ומבואר דתוס' חולקים על רש"י וס"ל דמסית צריך התראה כמו שאר חייבי מיתות, אלא דא"צ לומר לו את העונש בפירוש. ונראה דתוס' סברי דמלבד הדין דבעינן התראה כדי שיתיר עצמו למיתה, דזוהי הלכה מדין והצילו העדה, יש נמי בהתראה דין נוסף דההתראה היא חלק מעצם מעשה העבירה, דלא הוי מעשה עבירה גמורה אם עבר בלי התראה, דהרי ההתראה מוכיחה שעשה את מעשה העבירה בזדון. ולכן אע"פ דלא בעינן במסית שיתיר עצמו למיתה מ"מ מסית בעי התראה כדי שיהא מעשה עבירה גמורה של הסתה במזיד, ולזה מועיל ההתראה ד"היאך נניח אבינו שבשמים וכו'". ויש להביא סמך לכך דיסוד דין התראה הוא כדי שיהא נחשב למעשה עבירה גמורה שנעשה במזיד, מלשון הרמב"ם (פ"כ מהל' עדות ה"ד) וז"ל ואין לעדים זוממים שגגה לפי שאין בה מעשה ולפיכך אין צריכים התראה כמו שביארנו עכ"ל. דמשמע דמאחר שאין דין שגגה בעדים זוממים לפיכך אין עדים זוממים צריכים התראה, ומשמע דיסוד דין התראה הוא כדי שיהא עבירה גמורה במזיד.
ולפי"ז נמי יש לבאר את דברי הרמב"ם (פי"ב מהל' סנהדרין ה"ב) שכתב וז"ל אחד תלמיד חכמים ואחד עם הארץ צריך התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמא שוגג היה עכ"ל. והקשו הנושאי כלים דהך טעמא דלא ניתן התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד נאמר בגמ' (ח:) בדעת רבי יוסי בר יהודה דס"ל חבר א"צ התראה, והיאך נקט הרמב"ם הך טעמא לפי שיטת רבנן דס"ל חכם צריך התראה. וי"ל דלריבר"י יסוד הדין דהתראה היינו להבחין במציאות בין שוגג למזיד שמא באמת לא ידע מהאיסור. משא"כ לפי הרבנן דקיי"ל כוותייהו יסוד הדין דהתראה היינו להבחין עפ"י דין בין מעשה עבירה בשוגג למעשה עבירה במזיד, דבלי התראה לא נחשב העבירה עפ"י דין למעשה עבירה בזדון להתחייב עליו, וההתראה משלים את חלות השם מעשה עבירה בזדון. אמנם לפי"ז צ"ע בפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' עבודת כוכבים ה"ג) דמסית א"צ התראה, דלפימש"נ הרמב"ם ס"ל דהתראה היא חלק מעצם מעשה העבירה דבעינן התראה כדי להחשיב את עצם מעשה העבירה לעבירה גמורה שנעשית בזדון, וא"כ לכאורה אף מסית בעי התראה (כתוס') ואמאי פסק דמסית א"צ התראה, וצ"ע.⁶⁹
והנה הראב"ד (פ"כ מהל' עדות ה"ד) השיג על פסק הרמב"ם דעדים זוממים א"צ התראה, וז"ל א"א זה הטעם לא ידעתי מהו ואם מפני שאמר הכתוב תורה אחת לעושה בשגגה א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה עכ"ל. ומבואר דהראב"ד נקט בדעת הרמב"ם דעדים זוממים א"צ התראה לפי שהעבירה היא רק בדיבור ואין בה מעשה, והקשה ע"ז הראב"ד דא"כ נימא הכי אף במגדף שהעבירה היא רק בדיבור דלא ניבעי התראה, (ועיין בכס"מ). וביאר מרן הגר"ח זצ"ל דבעדים זוממים אין החיוב מחמת עצם מעשה העבירה אלא מחמת החלות שם עד זומם. וזוהי כוונת הרמב"ם דעדים זוממים א"צ התראה לפי שאין בה מעשה, כלומר דאין מעשה העבירה המחייב דעדים זוממים והא דבעלמא בעינן התראה היינו משום דמעשה העבירה הוא המחייב דהעונש ובעי התראה כדי להורות שמעשה העבירה נעשה בזדון והוי מעשה עבירה גמור המחייב מלקות. ואמר הגר"ח דלפי"ז יש ליישב השגת הראב"ד דבמגדף מעשה העבירה מחייבו ואין אדם נענש על מעשה עבירה בשוגג בלי התראה, ומשו"ה אף מגדף בעי התראה. משא"כ בעדים זוממים אין מעשה העבירה דלא תענה מחייבם אלא חלות השם של עד זומם ולפיכך נענשים אף בלי התראה.
והנה הגר"ח זצ"ל הביא כמה ראיות ליסוד זה דהמחייב בעדים זוממים הוא החלות שם עד זומם ולא מעשה העבירה דהגדת עדות שקר: א) במשנה במכות (דף ה:) איתא "ר' עקיבא אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה וכו'", ועיין בנימוקי יוסף (מכות דף ב: בדפי הרי"ף ד"ה לא בא הג' להקל וכו') וז"ל פירש הר"י בן גיאות דאם הוזמו השנים אע"פ שלא הוזם השלישי נעשו כולם זוממים וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר וכו' עכ"ל. ולכאורה צ"ע דהרי העד השלישי לא הוזם ולא עבר על העבירה של הגדת עדות שקר וא"כ מדוע חל עליו עונש דכאשר זמם. ועכצ"ל דמכיון שהשלישי הצטרף לכת הזוממים וחל הזמה בכת חל על הכת כולה חלות שם עדים זוממים, ולכן השלישי נענש מחמת חלות שם עד זומם שיש בו, ואע"פ שלא עבר על עבירת הלאו דלא תענה ברעך עד שקר. ב) עיין בסוגיא בב"ק (דף עב:) דנחלקו אביי ורבא האם עד זומם למפרע הוא נפסל או דנפסל מכאן ולהבא, דאביי סובר דנפסל למפרע משום "דמההוא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד", ואילו רבא סובר ד"עד זומם חידוש הוא מאי חזית דציית להני ציית להני, הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך". וצ"ב בסברת רבא דלכאורה מאחר שהאמינה התורה למזימים הוברר שהעדים העידו עדות שקר וא"כ מדוע לא נפסלו למפרע משעת העבירה. וביאר הגר"ח זצ"ל דהמחייב של עדים זוממים הוא החלות שם עד זומם בגברא ורבא סובר דחלות שם עד זומם חל בשעת הגמר דין כשב"ד מזימם ולכן נפסלו לעדות מאותה שעה ולא למפרע. והוסיף הגר"ח זצ"ל די"ל דאף אביי סובר דהחלות שם עד זומם הויא המחייב אלא דס"ל דחל חלות שם עד זומם למפרע משעת ההגדה אולם אף אביי מודה שאין המחייב המעשה עבירה של הגדת עדות שקר בב"ד. ג) מבואר במשנה (מכות ב.) דעדים זוממים שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה לוקין, וכתבו התוס' (מכות דף ד: ד"ה ורבנן) דלוקין משום לא תענה דהגזה"כ ד"והיה אם בן הכות הרשע" מגלה דעדים זוממים לוקין משום לא תענה אע"פ דהוי לאו שאין בו מעשה. אולם עיין ברמב"ם (פ"כ מהל' עדות ה"ח – ה"ט) וז"ל עדים שהעידו על אחד שהוא רשע והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואח"כ הוזמו הרי אלו לוקין אע"פ שלא זממו להלקות זה, כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו או נחלצה במקום פלוני ביום פלוני והוזמו הרי הן לוקין, וכן אם העידו על אדם שהרג בשגגה והוזמו לוקין ואינן גולין, העידו על שורו של זה שהרג הנפש והוזמו הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר, העידו עליו שנמכר בעבד עברי והוזמו לוקין. וארבע דברים אלו מפי הקבלה הן. כך קיבלו חכמים ששנים שהרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע בעדותן ובאו עדים אחרים והזימום וכו' הרי אלו הראשונים לוקים אע"פ שלא הרשיעו הצדיק להלקותו עכ"ל. והרמב"ם לא כתב דלוקין משום לא תענה אלא דלוקין משום שכך קיבלו חכמים דבארבע דברים אלו לוקין. ואמר הגר"ח זצ"ל דנראה לומר דנכלל בקבלה זו שלוקין על ד' דברים אלו משום החלות שם עד זומם ולא משום עבירת הלאו דלא תענה ברעך עד שקר.⁷⁰
והנה עיין בתוס' (דף ח: ד"ה והביא) שהקשו דלפי האוקימתא שבגמ' דאינה חייבת מיתה משום דלא התרו בה היאך מתחייב הבעל מאה כסף הא ילפינן בגמ' (כתובות מד.) דהמוציא שם רע על הקטנה פטור דא"א לקיים בה חיוב מיתה, ומבואר דהבעל חייב בקנס דמאה כסף רק באופן שהיה אפשר לקיים בה חיוב מיתה. ותירצו דלא ממעטינן אלא קטנה דלאו בת עונשין היא כלל. ולכאורה נראה לבאר דברי התוס' דדוקא בקטנה דחסר בעצם מעשה העבירה דאינה בת עונשין אמרינן נמי דפטור הבעל מקנס דמאה כסף, משא"כ היכא דלא היה התראה דפטורה ממיתה מטעם צדדי אינו פטור מקנס דמאה כסף. אמנם לפימש"נ בסברת התוס' י"ל דגם באופן דלא היה התראה יש חסרון בעצם מעשה העבירה דלא נחשב כמעשה עבירה בזדון בלי התראה, ואעפ"כ הבעל חייב במאה כסף. וצ"ל דכוונת התוס' היא דרק כשיש מיעוט מצד הגברא כמו בקטנה אזי פטור הבעל נמי ממאה כסף משא"כ אם פטור ממיתה מצד חסרון במעשה העבירה עדיין יתכן לחייב את הבעל בקנס דמאה כסף.
⁶⁷ ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' יבמות דף לא. בענין תרי ותרי, ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק בענין הכחשה תחילת הזמה.
⁶⁸ עיין בחידושי הר"ן דפוס פרנקל (בני ברק תשמ"א) בהגהות דלכאורה צריך לגרוס "להורגה".
⁶⁹ ואולי י"ל דדין התראה לאשוויה למזיד גמור חל משום דין והצילו העדה דליתא במסית וסגי ליה במזיד דעלמא בלי התראה. ועוד י"ל דהמחייב דמסית אינו מעשה העבירה אלא השם מסית בגברא דחל בהסתה בלי מזיד גמור שע"י התראה.
⁷⁰ ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף עב: ד"ה עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל (עמ' תמ"ח – ת"נ). וברשימות שיעורים למס' שבועות דף מז: ד"ה חו"מ סימן ל"א ש"ך ס"ק א' (עמ' ר"נ – רנ"ב).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

וחכ''א תבעו ממון כו'. ברייתא היא: תבעו ממון תחילה. דלא בא לידון בעדים אלא על פיו ולהפסידה כתובתה מודינן דבשלשה: תבעו נפשות תחילה. דאמר להביא עדים: אפילו ממון. כגון אם לא מצא עדים ואמר דונו לי מיהא להפסידה כתובה אעפ''כ בעינן עשרים ושלשה משום כבוד ראשונים: אלא לעולא. דאמר רבנן ללעז חיישי שמא ישמעו עדים ויבואו תבעו ממון בשלשה היכי משכחת לה לעולם עשרים ושלשה לרבנן בעינן משום דחוששין ללעז: והזימום. דתו ליכא למיחש ללעז דאיגלי מילתא דאהני סהדי סמיך והני סהדי שקרי נינהו ואפילו להפסידה כתובתה לא מהימני דהשתא בתר סהדי שקרי קא מהדר ושקורי קמשקר ובעי למיתב מאה סלע לאב ולו תהיה לאשה ותבעו ממון דקאמרי רבנן אתביעת מאה סלע שהאב תובע קאי והכי קאמר בא האב לגבות ממון מבעל שנמצא כבר שקרן בשלשה דהזמנה אחריתי היא ואפילו כבוד ראשונים ליכא למימר הכא דדינא אחרינא הוא דמעיקרא בעל הוה תובע והשתא אב קא תבע: ובמקום דאיכא דיני נפשות. כלומר וכל היכא דאיכא למיחש לנפשות כגון בתחילת הדין אפילו אין לו עדים יש לחוש שמא ישמעו ויבואו עדים עשרים ושלשה בעי ואית דמפרשי כל תביעת ממון דהא שמעתתא אמאה כסף דאב תבע לבעל ואי אפשר לומר כן דהא לא מחייב בעל מאה סלעים אא''כ הביא עדים והוזמו דכל זמן שלא הביא עדים נאמן אף להפסידה כתובה כדפרישית לעיל ואי בשהוזמו עדיו מיירי מתניתין תו ליכא למימר חוששין ללעז ועוד מדגרסינן בתירוצא דרב חייא בר אבין בא לגבות ממון מבעל דפריש דרבי חייא להאי תבעו ממון אמאה סלע מכלל דעד השתא הוה שמעינן תבעו ממון אבעל ואיהו תבע להפסיד כתובה: אביי אמר. אי בשלא הביא עדים דכולי עלמא חוששין ללעז ובעינן עשרים ושלשה דילמא שמעי סהדי ואתו ומדבעינן עשרים ושלשה ברישא אפילו ממון בעשרים ושלשה דחוששין לכבודן של ראשונים והכא בפלוגתא דמתניתין כגון שהביא עדים בתחילת הזמנתו לדין דתו ליכא למיחש סהדי אחריני והני אמרי באפי תלתא דהתרו בה מיתה סתם ולא הזכירו לה סקילה כדין נערה המאורסה רבי מאיר סבר תו ליכא הכא דיני נפשות ובהני שלשה סגי למידן דיני ממונות דכתובה דכי נמי יוזמו ישלם מאה כסף ורבנן סברי כיון דאתרו ביה מיתה דיני נפשות איכא ומיקטלא והאי תנא הוא וכו' וברייתא דקתני לרבנן תבעו ממון בשלשה כדתרצה רב חייא בר אבין: ושאר כל חייבי מיתות כו'. גבי מסית קאי דרחמנא אמר (דברים יג) לא תחמול ולא תכסה ונהרג בלי התראה על ידי הכמנת עדים: עדה. כ''ג: ועד שיודיעוהו. עדיו בשעת התראה שהוא חייב מיתה בבית דין אם יעבור עבירה זו ומיהו אע''ג דלא מזכרי ליה איזו מיתה התראה היא ומחייב כרבנן: רב פפא. כדאביי נמי סבירא ליה דחוששין ללעז ולכבודן של ראשונים והכא דאמר רבי מאיר בג' כגון שהביא עדים עמו בתחלת הזמנתו לדין ואמרו שלא התרו בה לפי שהאשה חבירה היא ולא הוצרכנו להתרות בה רבי מאיר סבר אף על גב דחבירה היא לא מיקטלא הלכך לא צריכין לאיכנופי תו עשרים ושלשה אלא שלשה לדון דיני ממונות דכתובה ורבנן סברי כרבי יוסי בר' יהודה: אלא להבחין. שלא יכול לומר סבור הייתי שמותר:

רבה אמר דכ''ע כו' כגון דאיכניף כ''ג למידן דיני נפשות. שהביא האב עדים להזימום עדי הבעל ולא הספיקו לקבלם עד דאיבדור מחמת אונס או מחמת פחד או להקביל פני המלך או למדידת עגלה ערופה ונשארו רק שלשה ואין לומר שקיבלו ואח''כ איבדור דלא א''ש דונו לי מיהת: מיתיבי כו' בשלמא לרבה תבעו ממון תחלה. כלומר דלא איכניף לדיני נפשות: והביא האב עדים והזימום. קודם גמר הדין דהשתא ליכא מיתה בזוממין בא לגבות ממון בג' דליכא למיחש ללעז שמא יבואו עדים אחרים ויצטרכו להוסיף דכיון דהוזמו ודאי סהדי שקרי נינהו ובמקום דאיכא נפשות כלומר שיכול לבא לידי נפשות שלא הוזמו אלא הוכחשו בעי כ''ג ותבעו נפשות ה''פ תבעו ממון שיכול לבא לידי נפשות וניחא לפירוש רבינו תם הא דאיצטריך לאביי למימר דכ''ע חוששין ללעז דכולה סוגיא איירי כשהוכחשו עדי הבעל או לא כוונו עדותן ומשום דחוששין ללעז הוי בכ''ג לרבנן דאיכא חששא דלעז דשייכא מיתה בהתראה סתם דשמא יצטרכו להוסיף אבל לפירוש הקונטרס הכי נמי הוה מצי למימר דכ''ע אין חוששין ללעז אפ''ה הוי לרבנן בעשרים ושלשה וי''מ לפי' הקונטרס דלהכי נקט דכ''ע חוששין ללעז משום רבותא דר' מאיר דאע''ג דחוששין ללעז הוי לר' מאיר בשלשה כיון דליכא למיחש לסהדי אחריני ומיהו קשה לפר''ת למאי דמסיק פלוגתא דמתניתין בפלוגתא דבן זכאי דהשתא מוציא שם רע דרבי מאיר דאמר בשלשה הוי תביעת מאה כסף דקתבע אב ומוציא שם רע בעשרים ושלשה דרבנן היינו בחיוב מיתת האשה ולא בתביעת ממון דאין עדותן בטלה בהכחשת בדיק' לרבנן ועוד דמשמע דקאי אהא דאמר דכולי עלמא חוששין ללעז ואי חוששין ללעז כי איתכחוש נמי ליהוי בכ''ג לרבי מאיר שמא יבואו עדים אחרים ויצטרכו להוסיף ויהיה לעז ומיהו יש ליישב כדמוקי כגון דאיתכחיש בבדיקות איירי נמי שהכחישו אח''כ עדי האב הכחשה גמורה דהשתא לא מקטלא נמי לרבנן ואפ''ה הוו בכ''ג דאיכא למיחש לסהדי אחריני ואע''ג דהני אחריני נמי יהיו מוכחשין בבדיקות מ''מ מיקטלא לרבנן דהכחשה דבדיקות לאו הכחשה היא ולר''מ הוה הכחשה ואין להקשות לפר''ת לאביי ולכולהו אמוראי דלקמן דלא מיחייב מיתה לר''מ היכי מיחייב ק' כסף הא קיי''ל בכתובות דלא מיחייב ק' סלע היכא דלא מצי למיתי לידי חיוב סקילה דאמר בפרק נערה (כתובות דף מד:) המוציא שם רע על הקטנה פטור כיון דלא מצי למיקיימא אם אמת היה הדבר וסקלו ויש לומר דמהאי טעמא לא ממעטינן אלא קטנה דלאו בת עונשין כלל אבל נראה דוחק מה שפירש ר''ת דהכחשה בלא הזמה מחייב ק' סלעים וצ''ל לפר''ת שהיא מותרת לבעלה כשלא כוונו עדותן או כשהוכחשו דאי לאו הכי היכי מחייב ק' סלעים הא לא קרינן ביה (דברים כב) ולו תהיה לאשה ויש ללמוד מכאן דאי אתו עדים ואמרו אשת פלוני זנתה דבעי דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה וסברא הוא דלא גרע מגזלות וחבלות ובירושלמי מצא רשב''א פלוגתא דאמוראי דאיכא דמפרש פלוגתא לענין כתובה כדמפרש בקונטרס ואיכא דמפרש לענין ק' סלע כדמפרש רבינו תם: חוששין ללעז וחוששין לכבודן של ראשונים. אע''ג דחוששין ללעז אכתי נפקא לן במאי דחוששין לכבודן של ראשונים שהביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום וה''ה דהוה מצי למימר אין חוששין לכבודן של ראשונים אבל אין לפרש מדחוששין ללעז כ''ש דחוששין לכבוד של ראשונים כדמוכח מדרבא חדא מה ענין זה אצל זה ועוד דהא לעולא דחוששין רבנן ללעז ולכבודן של ראשונים לא חיישינן דהיכא דהבעל הביא עדים והביא האב עדים והזימום אמרי רבנן בא לגבות ממון בג' וא''ת אביי ושאר אמוראי דלקמן היכי מוקמי שתבעו ממון בשלשה דלדידהו ליכא לאוקמי כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום כדמוקי לעיל כיון דסברי רבנן דכולי עלמא חוששין לכבודן של ראשונים ויש לומר דלדידהו תבעו ממון היינו שלא התרו בה כלל דליכא מיתה אלא ממון ובקונטרס פירש דמוקי לה כרבא ורבי חייא שהביא הבעל עדים שזינתה והאב הביא עדים והזימום וליכא למיחש לכבודם של ראשונים דדינא אחרינא הוא דמעיקרא הוה בעל תובע ונראה דוחק: בעדה ועדים ובהתראה. ומסית נמי צריך עדה אלא משום דכתיב (במדבר לה) והצילו העדה ומסית אין מהפכין בזכותו שאין טוענין למסית אבל לענין עשרים ושלשה דרשינן מהאי קרא דאין סברא לחלק בין מסית לשאר חייבי מיתות ועדים והתראה נמי צריך במסית אלא משום שמכמינין לו עדים וגם אין מתרין בו בפירוש אלא אומרים לו היאך נניח אבינו שבשמים ונעבוד עצים ואבנים כדתניא פרק ד' מיתות (לקמן דף סז.): באשה חבירה. וכגון דאמר שבעל וחזר ובעל דאי לאו הכי מתוך שאין נהרגין שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו אף היא אינה נהרגת כדאמרינן בריש היו בודקין (לקמן דף מא.):

דף ח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד