סנהדרין י ע"א

דף י - א

מי שבא להעיד, ואומר: פלוני בא על אשתי!

הרי, הוא, הבעל, ועוד עד אחר, מצטרפין בעדותן להורגו, לאותו פלוני, כדין הבא על אשת איש. אבל לא מצטרפין להורגה, את האשה. כי הבעל אינו כשר להעיד על אשתו, היות והוא קרוב לה, וקרוב פסול לעדות. אלא, מחלקין את דבריו. ולכן, על אף שמתקבלת עדותו לגבי הריגת פלוני הבועל, אין מתקבלת עדותו לגבי אשתו הנבעלת לו.

ודנה הגמרא: מאי קא משמע לן? מה בא רבא להשמיענו?

אם הוא בא לחדש דמפלגינן בדיבורא, שמחלקים את הנאמנות של עדותו, אין זה חידוש, כי היינו הך! הרי זה אותו הדין שכבר השמיע לנו רבא בדין "פלוני רבעני לרצוני".

ומתרצת הגמרא: בדין זה יש חידוש, שאין בדין הקודם. כי מהו דתימא, אם רבא לא היה משמיע לנו את חידושו, היינו יכולים לומר, שרק "אדם קרוב אצל עצמו" אמרינן, ולכן בטלה העדות שאמר על עצמו. אבל "אדם קרוב אצל אשתו" לא אמרינן. ומשום קירבתו לאשתו לא יבטלו את חלק העדות שאמר על אשתו, אלא היינו אומרים, הואיל ונאמן בעדותו על פלוני להורגו, ועדותו נשמעת ומתקבלת בבית דין כיון שהוא מעיד על אותו פלוני, כך נאמן בעדותו על אשתו.

לכן קא משמע לן רבא, שקירבתו אצל אשתו כן מבטלת את חלק העדות שאמר על אשתו, ורק מדין פלגינן דיבורא מקבלים עדותו על פלוני.

ומביאה עתה הגמרא עוד דין בהלכות עדות.

ואמר רבא: שני עדים שהעידו ואמרו: פלוני בא על נערה המאורסה, ובאו להעיד על הפלוני, ולא באו להעיד על הנערה, ולא אמרו בעדותם את שם הנערה, ואחר כך הוזמו, שבאו עדים אחרים ואמרו "עמנו הייתם במקום אחר באותו יום, ולא יכולתם לראות את המעשה הזה שאתם אומרים שנעשה במקום אחר" - הרי העדים המוזמין נהרגין על זממם להרוג את "פלוני".

אבל, ואין משלמין ממון. היינו את ההפסד שרצו להפסיד לנערה המאורסה את טובת הנאת של הכתובה [כמו שביארנו לעיל ט ב], שהרי לא הפסידו לאף נערה דבר, שהרי לא העידו על שם הנערה.

אבל אם העידו על פלוני שבא על נערה המאורסה, והזכירו שהיא בתו של פלוני, והזכירו את שם הנערה, והוזמו - הרי הם נהרגין על שזממו להרוג את פלוני ואת הנערה, וגם משלמין ממון לאבי הנערה, על שרצו להפסידו את טובת הנאת הכתובה, שיש לאב הזכות בה. ^[1]

ולכן, כיון שזממו הפסד ממון לאב, וזממו מיתה לפלוני הבועל ולנערה, הרי עדות הזממה נחשבת כשתי עדויות נפרדות, "ממון לזה, ונפשות לזה", ולכן הם אינם פטורים מהמממון משום "קם ליה בדרבה מיניה". ^[2]

ומביאה הגמרא, שדין דומה, אמר רבא לגבי רביעת בהמה.

ואמר רבא: שני עדים שהעידו ואמרו "פלוני רבע את השור", ובאו לחייב את הרובע מיתה, ולא באו לחייב את השור מיתה, לפי שלא אמרו למי שייך השור, והוזמו - הרי המוזמים נהרגין על זממם לחייב מיתה את הפלוני, ואין משלמין ממון. שהרי לא הפסידו שור לאף אדם.

אבל אם אמרו: פלוני רבע את שורו של פלוני! ורצו לחייב מיתה את פלוני, וגם להפסיד לבעל השור את שורו, והוזמו, הרי העדים המוזמים נהרגין על שזממו לחייב מיתה את פלוני, וגם משלמין ממון לבעל השור על שזממו להפסידו את שורו, ולא שייך כאן: "קם ליה בדרבה מיניה", כי עדותם היא "ממון לזה, ונפשות לזה".

ומקשה הגמרא: מה מחדש לנו רבא בדין זה.

הא תו, דין זה השני שאמר רבא, למה לי!? למה הוצרך רבא להשמיענו, והרי היינו הך! דין זה הרי הוא ממש הדין הקודם לגבי "פלוני בא על נערה המאורסה".

ומתרצת הגמרא: אכן את עצם דין כשלעצמו לא הוצרך רבא להשמיענו, אלא שהוא אמרו כ"הקדמה" לדין אחר.

משום דקא בעי בעיא עלויה, שהסתפק רבא לגבי דין זה, באופן מסויים.

דבעי רבא: אם בא בעל השור ועד אחר עמו, והעידו שניהם: פלוני רבע שורי! מהו?

וזה פשוט לרבא, שאותו פלוני נהרג, כיון שעדותו של בעל השור מתקבלת על אותו אדם, יחד עם העד הנוסף. אלא שהאיבעיא של רבא היתה לגבי השור, האם יהרגוהו, או לא.

כי זה ברור, שאם בא להעיד בעל השור על שורו שרבע אדם או שנרבע לאדם, אך לא העיד על אדם מסויים, שלא יסקלו את השור על פי עדותו. ^[3] אלא הספק הוא אם מעיד בעל השור ואומר מיהו הרובע או הנרבע, ומתקבלת עדותו על פלוני הרובע או הנרבע להורגו, האם תתקבל אז גם עדותו על השור שלו. צידי הספק הם:

מי אמרינן: על אף שאדם קרוב אצל עצמו, בכל זאת אין אדם קרוב אצל ממונו לענין פלגינן דיבורא, שקירבתו לממונו אינה יכולה לגרום שיחלקו דבריו, ואם לא נחלק דבריו, נאמר: כמו שהוא נאמן על הפלוני, ועדותו נשמעת ומתקבלת בבית דין כן נאמן על ממונו, והשור ייהרג.

ומאידך - או דילמא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו, וקירבתו לממונו גורמת שיחלקו דבריו, ועדותו על פלוני תתקבל, ויהרג, ועדותו על השור לא תתקבל, ולא יהרגו את השור.

בתר דבעיא אחרי שהסתפק, הדר פשטה, מסברא, אדם קרוב אצל עצמו, ופלגינן דיבורא, ואין אדם קרוב אצל ממונו, כדי שיחלקו דבריו, וכמו שנאמן על פלוני, כך נאמן על השור, ולכן השור ייהרג. ^[4]

שנינו במשנתנו: מכות, בשלשה. ודנה הגמרא: מנא הני מילי, מאיזה פסוק למדו חכמים שמספיק בית דין של שלשה כדי לחייב מכות ארבעים.

אמר רב הונא: אמר קרא [דברים כ"ה] "כי יהיה ריב בין אנשים, ונגשו אל המשפט, ושפטום, והצדיקו את הצדיק, והרשיעו את הרשע. והיה אם בן הכות הרשע, ארבעים יכנו".

"ושפטום", הוא לשון רבים, הרי כאן שנים, וכיון שאין בית דין שקול, [כמו שמבואר ג' ב] מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה.

ומקשה הגמרא: אלא מעתה אם נדרוש כך, הרי כתוב שם והצדיקו בלשון רבים - הרי שנים, ועוד כתוב שם והרשיעו - הרי שנים, וביחד הרי כאן ששה ונוסיף עוד אחד, הרי כאן שבעה.

ולמה לא נדרוש כן, ויצטרכו שבעה דיינים לחיוב מכות.

ומתרצת הגמרא: הפסוק "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע", אינם ניתנים לדרשה למנין הדיינים, משום שהוא נדרש לדרשה אחרת.

הפסוק ההוא, מיבעי ליה כדעולא נדרש למה שדרש עולא.

דאמר עולא: רמז לעדים זוממין מן התורה מניין? מאיפה יש לנו בתורה רמז על עדים זוממין.

ובטרם שממשיכים להביא את דרשת עולא, מקשה הגמרא:

האם צריך לדרוש רמז מן התורה לעדים זוממין!? והא, הרי דבר זה מפורש בתורה, דכתיב [דברים יט]: "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה וגו' ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו, ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".

ומתרצת הגמרא: שכוונת עולא לומר: רמז לעדים זוממין, שאם אין יכולים להעניש אותם באותו עונש שזממו לעשות, שלוקין, שחייבים במלקות ארבעים, מניין.

כגון: ששני עדים מעידין על כהן שמוחזק לנו בכשרות, שהוא חלל ואינו קדוש בקדושת כהן, היות ואמו היתה גרושה לפני שנשאת לאביו הכהן, שהם העדים ראו שנתגרשה מבעלה הקודם. ולכן, כיון שאביו הוא כהן שנשא גרושה - הריהו חלל. ובאו עדים אחרים

והזימו אותם, ואמרו: באותה שעה, שאתם מעידין שראיתם את גירושי האם במקום מסויים, הייתם עמנו במקום אחר, ולא יכלתם לראות את מעשה הגירושין במקום שאמרתם. וכשבאים להעניש את העדים על זממם, אי אפשר להענישם באותו העונש, שיהיו העדים חללים, כיון שאם הם ישראלים, אין זה עונש עבורם, ואף אם הם כהנים, - מבואר שם בגמרא [מכות ב] שאי אפשר להענישם להיות חללים.

ובמקרה כזה - עונשם הוא מלקות ארבעים, ועל דין זה, שלא נלמד מהפסוק "כאשר זמם" שהרי אין עושין בהם משפט הזמה - שואל עולא מניין יש לנו רמז שחייבים מלקות.

ודורש עולא:

דכתיב "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. והיה אם בן הכות הרשע". ונשאלת השאלה: וכי משום דהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, נאמר והיה אם בן הכות הרשע!? בשלמא רשעת הרשע, הרי היא מחייבת מלקות, אבל למה כתבה התורה את צדקת הצדיק? וכי בגלל צדקתו נותנים מלקות לרשע? ^[5] אלא, התורה מרמזת כאן לדין עדים זוממין, שהרשע לוקה משום צדקת הצדיק. כגון, שבתחלה באו עדים שקרנים שהרשיעו את הצדיק והעידו עליו עדות שקר. ואחר כך אתו עדי אחריני, באו לבית דין עדים אחרים, והם הצדיקו את הצדיק דמעיקרא, את הנידון, שהיה צדיק מתחלתו, שבשקר העידו עליו שהוא רשע. ואדרבה, עדים אלו הרשיעו את הרשע האמיתי, ושוינהו להנך רשעים, עשו את העדים הזוממים לרשעים, ואז הדין הוא - והיה אם בן הכות הרשע, שה"רשע", שהם עדי השקר, סופגים את הארבעים.

ודרשה זו נאמרה [לפי חכמים, החולקים עם רבי מאיר שם במסכת מכות], רק אם אין עונש אחר. אבל אם יש עונש אחר, כגון עדי ממון שהוזמו, אין מענישים גם בממון מהפסוק "כאשר זמם", וגם מלקות מפסוק זה של עולא, כי אין נותנין שני עונשים על עבירה אחת, אלא רק ישלמו ממון ולא יקבלו מלקות, כמו שמבואר שם.

ומקשה הגמרא על דרשה זו של עולא, למה לו לדורשו מפסוק הנכתב דרך רמז -

ותיפוק ליה, שנוציא ונלמד שחייבין מלקות מהפסוק [שמות כ] "לא תענה ברעך עד שקר". וכיון שעבר העד הזומם על הלאו הזה הרי הוא חייב מלקות, כמו כל הלאווים.

ומתרצת הגמרא, שאי אפשר להיות חייב מלקות על לאו של "לא תענה" -

משום דהוה ליה "לאו שאין בו מעשה", שעוברים עליה בלי עשיית מעשה, לפי שדיבור בעלמא הוא ואינו נחשב למעשה, ^[6] והרי הדין הוא שכל לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו, כיון שכתוב בתורה [דברים כח] "אם לא תשמור לעשות, והפלה ה' את מכותיך". ודרשו מכאן חכמים: רק מי שעושה עבירה בעשייה גמורה לוקה. ^[7].

ולכן אי אפשר ללמוד מ"לא תענה" לחיוב מלקות, ולפיכך דרשה עולא מהפסוק "והיה אם בן הכות הרשע". ^[8]

שנינו במשנתנו: חכמים סוברים: מכות בשלשה, משום רבי ישמעאל אמרו: שחיוב מכות נידון בעשרים ושלשה.

ושואלת הגמרא:

מאי טעמא דרבי ישמעאל. מה הטעם שרבי ישמעאל סובר בעשרים ושלשה.

ומתרצת הגמרא:

אמר אביי: אתיא נלמד גזירה שוה "רשע רשע" ^[9] מחייבי מיתות. כתיב הכא במשפט מכות [דברים כ"ה]: "והיה אם בן הכות הרשע", וכתיב התם במשפט רוצח [במדבר ל"ה]: "אשר הוא רשע למות", ונלמד: כמו מה להלן במשפט רוצח בעשרים ושלשה, אף כאן במשפט מלקות בעשרים ושלשה.

זו היא דעת אביי, ואילו -

רבא אמר: הטעם של רבי ישמעאל הוא משום שמלקות במקום מיתה עומדת. כי מי שעבר על אזהרת הבורא, ראוי הוא למות, והתורה קנסתו במיתה, ומלקות היא כאחת ממיתות התורה, כמו סקילה ושריפה. ולכן צריכים בית דין של עשרים ושלשה - כמו במיתת בית דין.

אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אי הכי, שמלקות היא מיתה. אומדנא, למה לי!? למה צריכין לאמוד [לשער על ידי רופא] אם יכול לקבל ארבעים מלקות, ואם אינו יכול, הדין הוא שמלקין אותו פחות מארבעים - לפי יכלתו!? והלא אם מלקות היא מיתה, למחייה, נכה אותו ארבעים, אף שאינו יכול לקבל, ואם מאית, ואם ימות - לימות, שימות, שהרי לדברי רבא הוא כמי שחייב מיתה.

אמר ליה: אמר קרא, בדין המכות [דברים כה]: "ונקלה אחיך לעניניך". ^[10] - ודרשינן: כי מחית, כשמלקין, אגבא דחיי מחית, צריכים להכות על גבו של אדם חי. ואם ימות בפחות מארבעים, הרי ילקו אדם מת. ^[11] ולכן אומדים אותו בכמה מכות הוא עדיין אדם חי.

אלא, אם כן, שמעיקר הדין מלקות במקום מיתה עומדת, והאומד הוא משום שילקו על אדם חי, קשה, הא דתניא: אמדוהו לקבל עשרים, אם הרופאים אמדו שיכול לקבל עשרים מלקות, אין מכין אותו עשרים, אלא מכות הראויות להשתלש, במספר שמתחלק לשלש, כדי שיוכלו להכותו שליש מלפניו ושני שליש מאחוריו, כדין מלקות, ונלמד זאת מדרשת הכתוב. וכמה הן? תמני סרי שמונה עשרה.

פלוני בא על אשתי הוא ואחד מצטרפין להורגו לבועל אבל לא להורגה דבעל לגבי אשתו קרוב הוא ועוד אמר פלוני בא על נערה מאורשה והוזמו נהרגין שהעידו שקר כי בא על נערה מאורשה. ואין משלמין ממון שלא העידו על נערה ידועה. אבל אם העידו על בתו של פלוני שנבעלה באונס והוזמו נהרגין על הבועל ומשלמין ממון לנערה כי בעדותן שנבעלה היו מפסידין כתובת בתולה מבעלה. וקי"ל בכולהו כוותיה דרבא וכן הדין בעדים המעידין כי פלוני רבע שור כו'. ואם העיד כי פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו לרובע ולסקול השור ואסיקנא פשטא רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו:

מכות בג' שנאמר ונגשו אל המשפט ושפטום הרי כאן ב' אין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן ג':

אתיא רשע רשע פירוש כתיב הכא במלקות והיה אם בן הכות הרשע וגו' וכתיב אשר הוא רשע למות מה דין רשע למיתה בכ"ג אף רשע דמלקות בכ"ג. ונקלה אחיך בעינן שילקה אחיך. כלומר יתקיים ויהיה חי:

מי שבא והעיד פלוני בא על אשתי הרי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה שאין ממיתין את האשה על עדות בעלה כי קרוב הוא וזה שאמרו כשם שאדם קרוב אצל עצמו כך אדם קרוב אצל אשתו שמא תאמר מה אנו צריכים לומר שאדם קרוב אצל אשתו כקורבתו אצל עצמו והלא מ"מ לא יהא אלא כשאר קרובים הרי אין קרוב מעיד על קרובו ועוד שאחר שהוא קרוב האיך נהרג הבועל באותה עדות והרי נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותו בטלה תדע שעיקר כוונתו לומר שאשתו כגופו ואין עדותו שעליה עדות כלל שבעל דבר הוא אצלה כמו שהוא אצל עצמו שאלו היה עדות היינו מבטלים כל העדות בבטול מקצתו אלא שאין שם עדות חל על אשתו עד שיהא העדות מבטל קצתו את קצתו ואין שם עדות חל אלא על הפלוני ומעתה אם אמר פלוני בא על אחותי או על בתי והן נשואות לאחרים שנמצאו ערוה אצל הבועל הואיל ושם עדות חל על האחות או הבת הרי נתבטל כל העדות בבטול מקצתו:

שנים שהעידו על אחד שבא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון שהרי לא הזכירו למי הנערה הזאת ואין כאן הפסד כתובה אבל אם אמרו על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין הכתובה שהיו מפסידין לה אם כתב לה שהרי מיתה לזה וממון לזה הוא שהרי מ"מ כתובה לאב היא הואיל ולא נשאת ומיתה בשביל הנערה ומ"מ כל שיש לו מיתה לזה ומיתה ותשלומין לזה כגון שהעידו שבא על אשת איש והוזמו שיש בהם מיתה מצד הבועל ומיתה ותשלומין מצד האשה פטורין מן התשלומין הואיל ומ"מ יש להם מיתה מאותו הצד אע"פ שיש להם מיתה מצד אחר וכן היא שנויה בהדיא במסכתא זו ע"ד א' ברודף אחר חבירו להרגו ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם שפטור מפני שמתחייב מיתה לכל אדם הוא הואיל וניתן להצילו בנפשו:

פלוני רבע את השור והוזמו נהרגין ואין משלמין דמי הממון לבעליו הואיל ולא הזכירו את שור מי פלוני רבע שורו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין דמי השור לבעליו שהרי מיתה לזה ותשלומין לזה הוא פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפין להרוג את הרובע וכן להרוג את השור שאין אומרין אדם קרוב אצל ממונו לא כקורבתו אצל עצמו שלא לחול שם עדות על השור ולא כקורבת הקרוב להיות עדותו נפסל מדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול וזה שאמרו ברובע ונרבע על פי הבעלים שאסור לגבוה ומותר להדיוט בשאין אחר מצטרף עמו והוא שאמרו כן ברובע או נרבע על פי עד אחד וי"מ אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ונמצאו דבריו עדות אף לענין השור והואיל ואינו נהרג בצירופו שהרי כמיתת הבעלים כך מיתת השור כך אינו נאמן על הרובע שהרי עדות אחת היא ובטלה מקצתה וגדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון וגדולי המגיהים כדעת זו השניה ולדעת זה אף במה שאמרו למעלה מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל אתה צריך לפרש כן כלומר אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן והרי שם עדות חל על אשתו ואחר שבטלה מקצתה בטלה כלה ויפטר אף הבועל קמ"ל שאדם קרוב אצל אשתו ואין שם עדות חל עליה ומאחר שכן אין כאן עדות אלא אצל הבועל והדברים נראין שמי יעלה על דעתו לומר אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן ושיהא חל עדות בעלה להרגה אלא כך הן הדברים כמו שבארנו למעלה מה שנכפל בדברינו הרבה שחולקין את הדבור ואף במסכת גיטין פרק ראשון ובבתרא פרק נוחלין אמרוה כן בכל שהוא בשני גופים יש להקשות ממה שאמרו בירושלמי כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה שפסול וכן הלכה ואין אומרין לחלוק את הדבור לפסול לזה ולהכשיר לזה ודברים שבאו למפרשים בתירוץ שאלה זו כבר כתבנום בבתרא פרק נוחלין:

המשנה השניה והיא מענין חלק הראשון מכות בשלשה ר"ל כשמלקין את העובר על הלאוין שיש בהם חובת מלקות מלקין בשלשה ר"ל מומחין ואין צורך בה לעשרים ושלשה ואע"פ שאפשר שימות באותן המכות משום ר' ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה ופי' הטעם בגמ' הואיל והוא במקום מיתה או מגזרה שוה דרשע רשע והלכה כתנא קמא:

ואמר רבא פלוני בא על אשתו לרצונה הוא ואחר מצטרפין להרגו ודייקינן בגמרא להרגו אבל לא להרגה מאי קמ"ל דפלגינן דיבורא כו' פירש רבינו שלמה ז"ל דאע"ג דמהימנינן ליה להאי סהדותא לגבי חבריה לא מהימנינן ליה לגבי אשתו והיינו פילוגא דהא חד דבור הוא ולגבי האי מהימן ולא מהימן לגבי האי היינו הך מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן אדם קרוב לענין פלוגי דיבורא והואיל ומהימן אההוא דיבורא למיקטליה לחבריה ליקטלא נמי לדידה קמ"ל ומשמע דהוה ס"ל ז"ל דכי אהני לן דפלגינן דיבורא לאו לחיוביה לבועל אלא למיפטרה לאשה אהני לן למימרא דאי הוה סבירא לן דלא פלגינן דיבורא הוה מהימן למיקטלה לאיתתיה.

אלא מיהו הך שמעתא דפרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ד:) לענין בעל שאמר גרשתי את אשתי משמע דכי אהני לן למיפלג דיבורא למיקטלא לבועל הוא דאהני לן דאי לאו הכי הוה פטרינן להו לתרווייהו דכי היכי דלא מהימן לגבי נפשיה ולגבי איתתיה לא מהימן נמי לגבי חבריה והשתא דפלגינן קטלינן ליה לרחוק ופטרינן ליה לקרוב ותו אי ס"ד דכי איצטריך לאשמועינן גבי אשתו לאדם קרוב אצל אשתו לפלוגי דיבורא הוא דלא ליקטלה לדילה מאי שנא גבי אשתו דאיצטריך לאשמועינן טפי משאר קרובים דהא ודאי משנה שלימה היא בפרק דיני ממונות (כ"ז:) דאדם קרוב אצל אשתו מדקא פסיל ליה לגיסו ולבעל אמו ובעל אחות אביו ובעל אחותו ובעל אחות אמו וכן לגבי חתניהן דכולהו משום קורבא דאישות בלחוד הוא דפסילי ואם כן רבא מאי קמ"ל ואי משום פלוגי דיבורא אטו משום דאסהיד אקרוב ורחוק בהדי הדדי תיסוק אדעתין דנקטליה לקרוב אטו רחוק אדרבא נפטריה לרחוק אטו קרוב.

ואיכא דמטו בה משום דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואכתי קשיא עדות שתחילתה בפסלות וסופה בכשרות היא. אלא אי איכא לפרושה משום דאיתסרא עליה הכי אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן דמשעת בעילה איתסרא עליה וה"ל משעת ראיה רחוק לגבה וקטלה קמ"ל דכל כמה דלא מיפטרא מיניה בגיטא קרוב הוי לגבה ולאו משום פלגי דיבורא איצטריכא ליה לאשמועינן אלא היא גופה קמ"ל דאדם קרוב אצל אשתו אע"פ שנאסרה עליו ולעולם כי אהני לן דפלגי דיבורא לחיוביה לבועל הוא דאהני לן וה"פ מאי קמ"ל דפלגינן דיבורא דאע"ג דלא מהימן לגבי איתתיה מהימן לגבי חבריה היינו הך ומפרקי' היא גופה קמ"ל דלא מהימן לגבי איתתיה מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן דאע"ג דנרבע לא אתרחק מנפשיה אבל אשתו דמאידנא דזנאי אתסרא עליה אימא לא קמ"ל:

ואיכא מאן דפריש מאי קמ"ל דאע"ג דלא מהימן לגבי איתתיה מהימן לגבי חבריה היינו קמייתא דרבא דאע"ג דלא מהימן לגבי נפשיה מהימן לגבי חבריה ומהדרינן מ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרינן כלומר אדם בעיני עצמו קרוב הוא נחשב אצל עצמו ויודע שאין קרוב כשר להעיד על קרובו ואע"פ שאמר פלוני רבעו לרצונו לא נתכוון להעיד על עצמו שהרי יודע שקרוב הוא אצל עצמו ואין נאמן להשים את עצמו רשע ולא בא זה אלא להעיד על חברו בלבד אבל מה שאמר על עצמו לא לשום עדות אמרו כי היכי דתימא מיגו דלא מהימן אנפשיה לא מהימן נמי אחבריה אלא בשיחה בעלמא חשיב לה ופלגינן דיבורא ואע"ג דלא מהימן לגבי עצמו מהימן לגבי חבירו אבל אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן דאע"ג דלדידן פשיטא לן דאין אדם נאמן להעיד על אשתו איהו מיהת לא חשיב נפשיה קרוב אצל אשתו משום דבאישות תליא מילתא ואי בעי מגריש ליה ואזלא לה קורבא מיניה והאי גברא כי אמר פלוני בא על אשתו כי היכי דאיכוון דלאסהודי אההוא פלוני הכי איכוון לאסהודי אאיתתיה ומהשתא ניבטלי' לכולה סהדותא דמגו דלא מהימן אאשתו לא מהימן נמי אבועל קמ"ל דפלגינן דיבורא ואע"ג דלא מהימן גבי אשתו מהימן אבועל דכשם שאדם קרוב אצל עצמו כך אדם קרוב אצל אשתו ולאו לחיוביה לדידה קאתי אלא לחיובי לבועל קאתי וה"ה נמי גבי שמעתא דכתובות הכי איכא לפירושה אדם קרוב אצל עצמו ואינו מתכוון להעיד על עצמו ואמטול הכי פלגינן דיבורא ואי נמי הדר בתר הכי ואמר דלאסהודי אנפשיה איכוון סהדותא באנפי נפשיה היא ולית בה משום פלגי דיבורא כי היכי דנימי מיגו דלא מהימן אנפשיה לא מהימן נמי גבי סהדותא.

אשתכח השתא להאי פרושא דאיברירא מלתא מעיקרא דכולה מילתא לשום עדות מיכוון לא פלגינן דיבורא מיהו קשיא לן ההיא דגרסינן בפרק יש נוחלין איבעיא להו אמר למפרע מהו להימוניה להבא ואסיקנא דפלגינן דיבורא ואפי' למאן דאמר לא פלגינן טעמא דחד גופה הוא הא בתרי גופי כי האי גוונא פלגינן דיבורא ואמאי כיון דכי איכוון איהו לאסהודי על כרחך למפרע הוא דאיכוון לאסהודי ולמפרע לא מהימן מהשתא לא ניהמניה נמי להבא עוד דלטעמיה דהאי פירושא צריכנן לפרושיה לבעיא בתרייתא דרבא דקא מבעיא ליה גבי פלוני רבע שורי דמפשט פשיטא ליה לרבא דאין אדם נאמן להרוג את ממונו וקא מיבעיא ליה מי אמרינן אדם קרוב בעיני עצמו אצל ממונו ואינו מתכוין להעיד על ממונו הילכך פלגינן דיבורא או דילמא אין אדם קרוב בעיני עצמו אצל ממונו ועל ממונו הוא מעיד ומתוך שאינו נאמן להעיד על ממונו אינו נאמן להעיד על חבירו ופשיטנא דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו ונמצא שעל ממונו הוא מעיד ומתוך שאינו נאמן על ממונו אינו נאמן על חבירו ופטרינן להו לתרוויהו ולא מכרעא לן מילתא להאי פירושא מהיכא פשיטא לן דאין אדם נאמן על ממונו כי היכי דלימא דכי אסיקנא דאין אדם קרוב אצל ממונו למיפטרינהו לתרוויהו קאמרי' והאי קורבא מהיכא אתיא ליה לרבא דלא אצטריכא ליה למיבעיא אלא לענין פלגי דיבורא אלא מחוורתא כדפרשי':

ואמר רבא פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון טובת הנאת כתובתה מן הארוס דהא לא ידעינן אהי נערה קאמרי וכי תימא פשיטא היכי תיסוק אדעתין דמשלמין ממון והא לא מפסידי ממון לאיניש לא צריכא כגון דנתברר אחר כן מתוך דבריהן על איזה נערה אמרו אלא שלא נתכוונו להעיד מתחילה ועד סוף אלא על הבועל וקמ"ל דכיון דבשעת עדות לאו לחיובה לנערה קאתו אע"פ שנתברר אחר כך מתוך דבריהם שלא בתורת עדות על איזו נערה אמרו לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דאהאי נערה קאמרי ומעיקר' עלה דידה נמי קאתו לאסהודי אלא כיון דבשעת עדות הנערה סתם קמסהדי ע"כ לא לאסהודי אנערה קאתו ולא קא מפסדי לה ולא מידי. וכי הוזמו אין משלמין ממון.

ואם העידו עליו שבא על בתו של פלוני והיא מאורסה והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה פי' רבינו שלמה ז"ל משלמי טובת הנאת כתובתה שאם תתאלמן או תתגרש ואם נשאת או שמתה אין לאב כלום ולא פליגא דרבא ורב יוסף דאמרינן לעיל עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון דהתם כיון שנשאת הנך תשלומין דכתובה דידה בעו מיהוי וכיון דעלה קא מיקטלי לא משלמי לה ממון אבל הכא דלא נשאת הנך תשלומין דהזמה דאב נינהו דכל שבח נעורים לאביה והוה ליה ממון לאב ונפשות לבועל ולנערה ולהדין פירושא לא משכחת לה אלא כגון דמסהדין עלה דנבעלה לרצונה אבל באונס ליכא תשלומין כלל דהא יכולה למימר ליה נסתחפה שדהו וגביא כולהו מאתים כדמיברר התם בפרק בתולה נשאת (כתובות י"א:) דקא מותיב רב נחמן בר יצחק הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים כו' עד והיה מקחו מקח טעות ולית לה כלל ואוקמה רבי חיי בר אבין דמאי מקח טעות נמי ממאתים אבל מנה יש לה ורבא אמר מקח טעות לגמרי משמע עד כאן לא פליגי אלא במקח טעות אבל היכא דאיתברר דמשאירסה נאנסה דכ"ע שקלא מאתים ודייקא נמי דקתני נאנסתי ונסתחפה שדהו וכיון דאמרה ליה נסתחפה שדהו ש"מ למשקל מאתים קאמ' דאמרה ליה מזלך גרם מאי הוה לי למעבד.

ומסתברי גבי שמעתא דהכא דבדכתב לה כתובה מן האירוסין עסקינן אבל לא כתב לה כתובה מן האירוסין ליכא תשלומין כלל דהא בכל דוכתא דמדכירי' כתובה מן האירוסין קא מקשי' אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן כו' ואיבעית אימא אפילו דלא כתב לה וגמ' הוה בידיהו דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה מיהו לא הוו ידעי מהיכא נפקא להו.

ואית דמוקמי לה משום טובת הנאה דידה לאחר שתנשא ואע"ג דהנהו תשלומין דידה נינהו דכי אמרינן מיתה ותשלומין לאחד היכא דלא מיחייב מיתה אלא לההוא דמיחייב תשלומין בלחוד אבל היכא דמיחייב מיתה נמי לאחרים משלם מיתה להאיך אחר ותשלומין להאי ולא מסתבר. ואית דמוקמי לה דמשלם לאב טובת הנאה מעשה ידיה. ואית דמוקמי לה בשנתן לה גט מן האירוסין ולא הספיק לתת לה כתובה עד שבאו עדים והעידו שזינתה תחתיו והוזמו שמשלמין לאב כל כתובתה.

ואיכא דמקשו הכא מההיא דגרסי' בבבא קמא בפרק הגוזל (בבא קמא קי"ז:) ובמכלתין בשילהי פרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד.) אמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים בין של כל אדם פטור אלמא קסבר רבא מיתה לזה ותשלומין לזה פטור והכא קאמר רבא חייב ומשני דהכא גרסי' רבה דהוא בר פלוגתיה דר"י והתם גרסי' רבא דהוא בר פלוגתיה דאביי. והאי שינויא ודאי שינויא דחיקא הוא ואנן עייננא בה ואשתכחנא דלא פליגי הני שמעתתא אהדדי דהתם זה גבי רודף כיון שמיתתו ביד כל אדם הוה ליה כמאן דמיתחייב מיתה לכל אדם ואפילו לבעל הכלים והויא לה מיתה ותשלומי' לחד ואע"ג דמשמע התם בהדיא דלא שני לן בין מיתה לזה ותשלומין לזה ובין מיתה ותשלומין לחד דקא מקשינן ודילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה ואמטול הכי יענש ומהדרינן לא שנא דאמר רבא כו' דשמעת מינה דלא שאני ליה לרבא בין מיתה לזה ותשלומין לזה ובין מיתה ותשלומין לחד לא תיקשי לך דכי קאמרי' דלא שאני לן גבי רודף בלחוד הוא דקאמרי' כדפרישית טעמא לעיל דכיון דכל הקודם להרגו זכה הוה ליה כמאן דמיחייב מיתה לכל אדם ואמטול הכי פטור תדע דהא התם גבי רודף קא מיירינן דהא גבי קרא דכי ינצו אנשים קאי וקאתינן למילף מינה דכי יכול להציל בא' מאיבריו של רודף לא יכול להצילו בנפשו דאי נתן להצילו בנפשו אמאי יענש וסברי' למימר משום דמיתה לזה ותשלומין לזה ודחינן גבי רודף לא שאני לן דלא שנא הכי ולא שנא הכי פטור דאמר רבא כו' וחזינן מאן דאוקמה כשנבעלה באונס והוזמו נהרגין על הבועל ומשלמין ממון לנערה כי בעדותם שנבעלה היו מפסידין אותה כתוב' בתולה מבעלה וליתיה דהאי באונס נבעלת ונסתחפה שדהו ולאו מקח טעות הוא דאי מקח טעות אפילו כתובת בעולה נמי לית לה דהא ברירנא דכי פליגי ר"ג ורבי יהושע במאתים ולא כלום פליגי וכל שכן דודאי ליכא מקח טעות כלל דהא באונס נבעלה זו דברי הכל אית לה מאתים:

ואמר רבא פלוני רבע השור סתם ולא הזכירו איזה היא והוזמו נהרגין ואין משלמין כדפרישנא גבי הך שמעתא אחריתי.

בעי רבא פלוני רבע שורי ואחד מצטרף עמו מהו מי אמרינן כשם שאדם קרוב אצל עצמו כך אדם קרוב אצל ממונו וכי מסהיד אממוניה קטלא לחיובא נפשיה קאתי ואדם קרוב אצל עצמו ולא מהימן וכי אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא מידי דהוה אנפשיה או דילמא אין אדם קרוב אצל ממונו ולענין מיקטלי' לשור קא מיבעיא ליה דאי לגבי ההוא פלוני דכ"ע מיקטיל. בתר דבעיה הדר פשטיה מסתברא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו וההיא דאמרינן בבבא קמא (מא:) אין דיני אלא בזה שהמית את האדם ע"פ עד אחד או על פי הבעלים ואמרינן בתמורה רובע או נרבע על פי הבעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט דאלמא אינו נסקל על פי הבעלים התם בשאין אחד מצטרף עמהן. ורבינו שלמה ז"ל אזיל לטעמי' וקאמר דכי פשיט דאין אדם קרוב אצל ממונו לענין מיפלג דיבורא בלחוד קא פשיט והתם בתמורה דלא העידו הבעלים את מי רבע או מי רבעו אבל הכא דגברא מיקטיל על פי בעל השור לא פלגינן דיבורא משום ממון ולאו מילתא היא דאי סבירא לן דאדם קרוב אצל ממונו אמאי קטלינן ליה הא אמרת קרוב הוא וכשאר קרובים דיינינן ליה ואי משום דלא מפלוג דיבורא אדרבא ליפטרינהו לתרווייהו:

מתני' מכות בשלשה כו' מה"מ אמר רב הונא אמר קרא גבי מלקות ונגשו אל המשפט ושפטום הרי כאן שני שופטים ואין בית דין שקול הרי כאן שלשה ומקשינן אלא מעתה ושפטום שנים כדקאמרת והצדיקו שנים והרשיעו שנים הרי כאן ששה ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד הרי כאן שבעה ומפרקינן הנך והצדיקו והרשיעו מיבעי להו לעדים זומממין וכדעולא דאמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקים מן התורה היכא דלא אפשר לקיומי בהו מצות ועשיתם לו כאשר זמם כגון מעידנו באיש פצוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה ונמצאו זוממין שאין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו כדפרישנא טעמא בתחילת מכות מנין שלוקין דקתני התם אלא סופגין את הארבעים דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע וכתיב והיה אם בן הכות כו' אטו משום דהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה בן הכות מכדי רשע כי מיחייב מלקות לאו משום צדקת הצדיק הוא דמחייב אלא משום רשעה דנפשי' קא מחייב ואם כן צדקת הצדיק דאדכר רחמנא הכא למה לי אלא ודאי על כרחך צריכת לאוקומה ברשע דמתחייב מלקות מחמת צדקת הצדיק היכי דמי כגון עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקוהו ושוונהו להני עדים רשעים וה"ק קרא והצדיקו את הצדיק שהיה צדיק מתחילה וזממו העדים הראשונים להרשיעו ובאו אלו והצדיקוהו והרשיעו את העדים שזממו להרשיעו והיה אם בן הכות הרשע כלומר אם אין אתה יכול לקיים בו מצות הזמה הרי הוא חייב מלקות וה"פ רש"י. ודייקינן ותיפוק ליה מלא תענה דכיון דעברי אלאו מחייבי מלקות ומהדרינן משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו משום אותו לאו אלא בזמן שחייבו הכתוב בפירוש דדומיא דלאו דחסימה בעינן דאית בה מעשה ואית דאמרי דנפקא לן דאם לא תשמור לעשות והפלא ה' את מכותך כדאיתא באלו הן הלוקין דמקשינן התם אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי ומפרקינן לעשות כתיב ולא דייק דהא במכות הדרינן ואמרינן דכולהו מלאו דחסימה ילפינן:

פיסקא משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה מאי טעמא דרבי ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע מחייבי מיתות בית דין. לישנא רויחא כתיב הכא והיה אם בן הכות הרשע וכתיב התם ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע מה להלן בעשרים ושלשה אף כאן בעשרים ושלשה. רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת ראוי היה זה שעבר על אזהרת המקום לחייבו מיתה אלא שקנס עליו הכתוב מלקות במקום מיתה ודייקי' אי הכי היכא דלא יכיל לקבל ארבעים אמאי אמדינן ליה ולא מחינן ליה אלא לפום אומדנא דיכיל לקבולי כדאיתא בפרק אלו הן הלוקין לימחייה ואי מיית לימות דהא חמרת מחויב מיתה הוא:

בד"ה משום דהויא כו' וה"ה דהמ"ל משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת כו' עכ"ל ולפי מה שכתבו התוס' לעיל דר"מ אית ליה אזהרה לעדים זוממין מקרא אחרינא ולא הוה לא תענה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וא"כ לא ה"מ לשנויי הכי אליבא דר"מ וכ"כ התוס' בפרק מרובה ע"ש:

גמ' מי אמרינן אדם קרוב כו' כל זה נמחק עד ואין אדם קרוב אצל ממונו. ונ"ב ס"א מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו או דלמא לא אמרינן כו'. בתר דבעי הדר פשטה לא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו:

שם בגמרא שוינהו להנך רשעים צ"ל ושוינהו:

שם בגמרא אמדוהו לקבל עשרים אין מכין אותו אלא מכות כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה פלוני בא על אשתי הס"ד:

בד"ה פלוני רבע שורו כצ"ל:

בד"ה משום דב"ד כו' ודאי עדים רמיזי כו' כצ"ל:

גמרא א"ק ונקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית. ופירש"י בשעה שלוקה יהא אחיך שיכה את החי. משמע דלאחר מיתה לא נקרא תו אח. וכן במכות (ה ב) במשנה כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים עי' פירש"י שם. ותימה דביבמות (נ"ה ב) אמרי' דלאחר מיתה נמי איקרי שארו ופירש"י מדכתיב כי אם לשארו גבי טומאה (וכ"ה לפי האמת כמש"כ התוס' בב"ב (קי"ד ב) ד"ה מה ודלא כמש"כ ביבמות שם כמו שתמהתי עליהם בחדושי שם) והרי שם כתיב ג"כ אח. ולולי פירש"י הייתי מפרש כאן דיליף מן ונקלה דלאחר מיתה לאו בר קלון הוא כדאיתא בב"ק (פ"ו ב) והא מית ליה ול"ל כיסופא. ונ"ל ליישב דאח מחמת קורבה שהוא בן אביו או בן אמו ודאי נקרא אח אף לאחר מיתה. אבל אחיך דהכא הוא מפני שאחיו הוא במצות כדאיתא שם (פ"ח) וכיון דמת דנעשה חפשי מה"מ שוב איננו אח:

רש"י ד"ה משום. דב"ד הצדיקו כו' והיה אם בן הכות הרשע. כצ"ל:

רש"י ד"ה ונקלה. כי מחי אידך פלגא כו'. כצ"ל:

גמרא ואין אדם קרוב אצל ממונו. עיין זבחים דף ע ע"א תוספות ד"ה ע"פ:

תוס' ד"ה וכל וכו' ואי לאו והיה אם בן. קשה לי דמ"מ אף אם לא כתיב והצדיקו והרשיעו אם נכתב רק והיה אם בן הכות ילפינן בין מבין דמיירי במלקות ונדע דבמוציא שם רע ויסרו היינו מלקות ואח"כ נילף משם דלאו שאין בו מעשה לוקין וממילא חייבים העדים מלקות משום לא תענה וצ"ע:

בגמרא פלוני בא על נערה המאורסה: נקט נערה המאורסה ולא על אשת איש דא"כ לא הוי שייך בסיפא בהעידו על בתו של פלוני דמשלמין ממון דכיון דנשואה כתובתה שלה הוי מיתה וממון בשבילה דלא מחייבי אבל כשהיא נערה המאורסה כתובתה של אביה כמו שכתב רש"י ואע"ג דאם נגמר דין בועל תחלה והוזמו העדים חייבים מיתה בשבילו ולא בשבילה מכל מקום כיון שנגמר גם דינה אח"כ על עדותם מקרי מיתה ותשלומין בשבילה ולכן נקט נערה המאורסה. אבל יש להסתפק אם העידו פלוני בא על אשת איש פלונית והיא בת כהן והוזמו דאמרינן לקמן (דף צ') שחייבים מיתת הבועל חנק ולא מיתתה שרפה אם נימא גם בזה דהוי מיתה וממון לחד ולא משלמין או נימא כיון דהכא חיובם מיתה רק בשביל הבועל ולא בשבילה הוי גם באשת איש מיתה לזה וממון לזה ולפ"ז לא הוי לרבא למינקט דינו בנערה המאורסה דלא שייך רק למ"ד ארוסה יש לה כתובה אלא בבת כהן דשייך לכ"ע ולכאורה יהיה קצת ראיה מזה דגם בכה"ג מקרי ממון לזה ומיתה לזה וצ"ע:

בתוספת ד"ה וכל לאו. ואי לאו והיה אם בין: הקשה בחידושי ר' עקיבא איגר דמכל מקום גם אם לא כתיב והצדיקו והרשיעו מכל מקום מוהיה אם בין הכות ילפינן בין מבן דמיירי במלקות וילפינן מוציא שם רע מן ויסרו דהוי במלקות וידעינן דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ושפיר ילפינן ממוציא ש"ר דלוקין על טענה והניח בצ"ע ולא הבנתי דהרי במכות (דף ד') מסקינן דמן מש"ר לחוד ליכא למילף דיש לפרוך שכן לוקה ומשלם ועל זה השיב עדים זוממין יוכיח ואי לאו הוי כתיב והצדיקו והרשיעו דמיניה ילפינן דאיירי קרא בעדים זוממים הוי אמינא דאיירי במוציא שם רע ואשמעינן קרא איך וכמה מלקין אותו ואכתי לא הוי ידעינן דגם עדים זוממין לוקין על לאו שאין בו מעשה:

גמ'. דאמר עולא רמז לעדים זוממים שלוקין מניין דכתיב והצדיקו את הצדיק וכו' והיה אם בן הכות הרשע ותיפוק ליה מלא תענה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
עיין בתוס' (ד"ה משום) וז"ל והוא הדין דהוי מצי למימר משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואפ"ה גלי לן והיה אם בן הכות הרשע דלקי ובלבד שלא יוכל לבא לידי חיוב מיתה וכו' עכ"ל. ועיין בתוס' במס' ב"ק (דף עד: ד"ה הוה ליה) וז"ל אבל אי אין נהרגין לא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ותימה לר"י דבכל גמרא משמע אפילו התרו בו למלקות ולא למיתה דאע"ג שלעולם לא יבא לידי חיוב מיתה כיון שלא התרו בו למיתה חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' ותירץ ר"י דשאני לאו דלא תענה דגלי ביה קרא דלקי מוהיה אם בן הכות הרשע וכו' וכיון דגלי קרא מוקמינן ליה לקרא במקום שאין יכול לבא לידי חיוב מיתה וכו' אבל למ"ד נהרגין אין סברא להעמיד בו הפסוק כיון שיכול לבא לידי חיוב מיתה עכ"ל. וכעין זה כתבו התוס' בשבת (דף קנד. ד"ה בלאו נמי) דאין לוקין על לאו דמחמר משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ושאני עדים זוממים דגלי קרא דלוקין על לא תענה בעדות דבן גרושה, וכיון דכתיב מלקות בלא תענה בהדיא אע"ג דניתן לאזהרת מיתת ב"ד י"ל דלוקין על לא תענה בכל מקום דלא אתי לידי חיוב מיתה.
ועוד נראה לתרץ דבעדים זוממים לא שייך לומר הכלל דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו, דרק אמרינן הכי בשאר לאווין שלוקין מחמת מעשה העבירה, דאזי י"ל דלאו שניתן למיתת ב"ד - דהתורה קבעה שמיתה היא העונש על עבירת הלאו, אין לוקין עליו - דהתורה קבעה שהעונש ללאו זה היא מיתה ולא מלקות. משא"כ בעדים זוממים דביאר הגר"ח זצ"ל דיסוד חיובם אינו בתורת עונש לעבירת הלאו דלא תענה, דמעשה העבירה אינו המחייב של העונש אלא המחייב הוא חלות השם עד זומם שבגברא, ומשו"ה לא שייך לומר דאין לוקין מחמת דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ויסוד זה בגדר המחייב דעדים זוממים מבואר ברמב"ם (פ"כ מעדות ה"ד) שכתב וז"ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה, לפיכך אין צריכים התראה עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל דמזה שלרמב"ם יש חיוב עדים זוממין בשוגג בלי התראה מוכח שאין עצם העבירה מחייבת את העונש דכאשר זמם אלא חלות השם דעד זומם הוא המחייב. וכשכתב הרמב"ם שעדים זוממים חייבים בשוגג לפי שאין בו מעשה, ר"ל שאין מעשה העבירה עיקר המחייב, אלא המחייב הוא חלות השם עד זומם שחל בגברא. ולפי"ז מובן למה אין הפטור של לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד חל בעדים זוממים משום שהלאו דלא תענה אינו מחייב מיתה בעדים זוממים אלא השם עד זומם שבגברא⁸⁹.
ונראה דהא דמבואר בגמ' דעדים זוממים מוזהרים משום לא תענה אין הכוונה דלא תענה הוי המחייב, אלא דאין עונשים אא"כ מזהירים, דצריך שיהא חטא ועבירה כדי שיהא עונש, אולם אין עבירת הלאו עצם המחייב אלא החלות שם עד זומם שבגברא.⁹⁰
ועיין בהמשך דברי התוס' שכתבו וז"ל וא"ת דהכא משמע דלוקין אלאו דלא תענה משום דגלי קרא והיה אם בן הכות הרשע וכו' ובפ"ק דמכות גבי מעידים אנו באיש פלוני שחייב מלקות מ' ונמצאו זוממים קאמרי רבנן דאין לוקין אלא מ' ואמרינן בגמ' האי לא תענה רבנן מאי עבדי ליה מיבעי ליה לאזהרת עדים זוממים וי"ל דהתם ודאי כיון דלקו מ' מכאשר זמם ואי אפשר להלקותם בלא אזהרה דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר והיינו מלא תענה ונמצא הך דלקי מכאשר זמם הוי משום אזהרה דלא תענה ולכך אי אפשר להלקותו פ' על לאו אחד אבל בבן גרושה או בן חלוצה שפיר לקי מלא תענה וכן גבי מאתים זוז אי לאו כדי רשעתו הוי לקי מלא תענה דממון לא בעי אזהרה עכ"ל. ונראה לבאר דרבנן סברי דעדים זוממים שהוזמו בחיוב מלקות דלוקין מ' מלקיות משום כאשר זמם, דהעונש דעדים זוממים הוא מחמת חלות שם עד זומם שבגברא, ורבנן ס"ל שאין לוקין פ' מלקיות - מ' משום כאשר זמם ומ' משום לא תענה, דאע"פ דהעונש של עדים זוממים אינו בא מחמת מעשה העבירה אלא מחמת חלות שם עד זומם שבגברא, אלא דיש תנאי דאינו נענש אא"כ עבר על עבירת לא תענה, דקיי"ל דאין עונשין אא"כ מזהרין, אולם אין העונש דהזמה עבור מעשה העבירה, ולכן רבנן ס"ל דאין להעניש ב' פעמים מחמת לאו א' דהמלקות דכאשר זמם נמי בא מאזהרת הלאו דלא תענה וכלול בזה נמי עונש על לא תענה ומשו"ה ס"ל דלוקין מ'. ובשיטת ר"מ י"ל דס"ל דיש ב' איסורים: א) איסור דעדות שקר בעלמא הנלמד מלא תענה ברעך עד שקר, ב) איסור מסוים להעיד עדות שקר באופן דהוי עד זומם, דיש איסור מיוחד על שקר של זממה ומקורו מהפסוק ולא יזידו עוד, ומשו"ה ס"ל דלוקין פ' מלקיות.
גמ'. משום ר' ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה, מ"ט דר' ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע מחייבי מיתות וכו' מה להלן בעשרים ושלשה אף כאן בעשרים ושלשה, רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת.
יש לעיין בביאור המחלוקת בין אביי ורבא (ואין לומר דנחלקו אי דרשינן גז"ש דרשע רשע דיעויין בתוס' ד"ה רבא, ובתוס' לקמן לג: ד"ה אתיא דאף רבא ס"ל הך גז"ש). ונראה דאביי סובר דיש למלקות חלות שם דנפשות בנוגע לדיני ב"ד, דגמר דין של מלקות צריך ב"ד של כ"ג כמו גמר דין בדיני נפשות. ואילו רבא ס"ל דחל קיום עונש דנפשות ע"י עונש מלקות, דמלקות במקום מיתה עומדת ועפ"י דין מלקות נחשב כאילו נתקיים מיתת ב"ד. ולפי"ז יש לבאר המשך הגמ' דמקשה על רבא "אי הכי אומדנא למה לי, למחייה ואי מאית לימות, א"ל אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית", ויש לדקדק למה הקשה הגמ' הכי רק אליבא דרבא ולא לאביי, וי"ל דהביאור בזה הוא דאביי ס"ל דחל במלקות דין נפשות רק לגבי הלכות ב"ד דגמר דין של מלקות בעי כ"ג. ומשו"ה לא קשה לדידיה "למחייה ואי מת לימות", דהרי אינו חייב מיתה דלא נלמד מגז"ש אלא דיש למלקות חלות שם דיני נפשות בנוגע לגמר דין. משא"כ אליבא דרבא שסובר דמלקות במקום מיתה עומדת, ומלקות מהוה קיום עונש דנפשות, שפיר הקשה הגמ' ד"למחייה ולימות", דכיון שחייב מלקות דנחשב כקיום מיתה מאי איכפת לן אי ימות. וע"ז הגמ' מתרצת דבעינן קיום מיתה עפ"י דין דהיינו מלקות אגבא דחיי ולא שימות מיתה ממש.
והנה עיין ברמב"ם (פ"כ מהל' עדות ה"ב) וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואחר כך הוזמו אינן נהרגין מן הדין, שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה, אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין, וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א שבוש הוא זה עכ"ל. והקשה הגר"ח זצ"ל דצ"ע, דהרי גם חיובא דעדים זוממין במלקות הא הוי מהך קרא דכאשר זמם לעשות, ומאחר דדרשינן כאשר זמם לעשות ולא עשה, א"כ מהיכי תיתי דנחייב במלקות גם בעשה, וצ"ע מאי שנא דבמלקות ס"ל להרמב"ם דחייבין גם בעשה.
וביאר הגר"ח זצ"ל (בספר חידושי רבנו חיים הלוי פ"כ מהל' עדות ה"ב) וז"ל דנראה לומר, דהרי מצינו גבי מלקות דבעינן דוקא שילקה בפני ב"ד, וכדכתיב בקרא והפילו השופט והכהו לפניו, וכן הוא לשון הרמב"ם (בפט"ז מה' סנהדרין הלכה ב') מלקין בזמן הזה בכל מקום מן התורה בפני שלשה סמוכין, ולישנא דבפני שלשה משמע דכולל גם זאת שהמלקות תהיה בפניהם דוקא, וכל עיקרה של מלקות קיומה הוא רק בפני ב"ד, וכדקי"ל דגם בכפיתה לחוד וברח מיפטר מקרא דונקלה אחיך לעיניך, וזה הרי פשיטא דלא שייך רק בב"ד, וכדין ונקלה כן דין של עצם המלקות, דתרווייהו חדא מילתא היא, וקרא דונקלה קאי גם על עצם המלקות, וכדדרשינן כיון שלקה הרי הוא כאחיך, וסדר המלקות מבואר במכות דף כ"ג [ע"א] דאחד מהדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו, והיינו משום דהמלקות היא בפני ב"ד, ואם הלקוהו שלא בפני ב"ד אין זה מלקות כלל ולא מיפטר בהכי, ומגזירת הכתוב דוהפילו השופט והכהו לפניו, וכמו שנתבאר. ולפי זה נראה, דכשהוזמו העדים ואיגלאי מילתא דלא עשה ולא כלום ולא נתחייב מלקות מעולם, א"כ הא נמצא דאין על המלקות דין מעשה ב"ד כלל, ולא חשיבי ב"ד בזה, והולקה חוץ לב"ד, וא"כ הא איגלאי מילתא דמה שלקה אין בזה דין מלקות, ולא חשיב תו עשה, כיון דהויא כמו חבלות בעלמא, אבל לא שהולקה בדין מלקות ובשם מלקות כלל, ולא דמיא מלקות למיתה וממון, דהתם הרי לא בעינן שהקיום יהא בב"ד דוקא, וא"כ אף על גב דאח"כ איגלאי מילתא דלא הוה מחוייב מיתה וממון, ואיגלאי מלתא גם זה דאין על המיתה דין מיתת ב"ד ואין על הממון דין תשלומין, אבל כל זה הוא רק משום דחסר לו החיוב של מיתה, ובזה הא איכא הגזירת הכתוב דמקרי עשה, דבהכי הא איירי קרא דזמם לעשות ולא עשה, דבכה"ג דעשה עפ"י עדות שקר מקרי עשה ומיפטר, משא"כ מלקות, דאית בה דין מסויים דגם הקיום ועשיית המלקות צריך להיות בפני ב"ד, א"כ בהוזמו הא נמצא דחסר מדין הקיום, דבטלה מדין מלקות, על כן שפיר ס"ל להרמב"ם, דכיון דלא מצינו על זה גזירת הכתוב שיהא נקרא עשה, על כן שוב הדר דינא דכיון דבטל מינה דין מלקות שוב לא הוי עשה כלל, והוי רק זמם לעשות ולא מיפטרי העדים עכ"ל.
ומבואר מדברי הגר"ח זצ"ל דיש הלכה מסוימת דקיום מלקות צריך להיות בפני ב"ד וכדילפינן מקרא "ונקלה אחיך לעיניך", ואי הוזמו העדים איגלאי מילתא למפרע דמה שלקה לא היה בזה חלות שם מלקות דלא הוי מעשה ב"ד כלל, אלא הוי כחבלה בעלמא, וע"כ לא הוי כאשר עשה. ולפי"ז יש להסתפק אליבא דר' ישמעאל דבעי כ"ג למלקות האם צריך שקיום המלקות יהיה בפני כ"ג או רק דהגמר דין למלקות בעי כ"ג. ונראה דלכאורה יש נפ"מ בזה בין אביי לרבא האם צריך ב"ד של כ"ג בקיום המלקות אליבא דר' ישמעאל, דלאביי דילפינן מגז"ש דרשע רשע דיש למלקות דין נפשות בנוגע להלכות ב"ד והטלת שם רשע על הגברא י"ל דרק הגמר דין בעי כ"ג, משא"כ לרבא דס"ל דמלקות במקום מיתה עומדת, ועונש מלקות מהוה עפ"י דין קיום של מיתה י"ל דאף קיום מלקות צריך כ"ג, וצריך ללקות בפני ב"ד של כ"ג.
והנה בנוגע לחיוב מיתת ב"ד קיי"ל שאין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית, דכתב הרמב"ם (פי"ד מהל' סנהדרין הי"א) וז"ל אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית והוא שיהיה בית דין הגדול שם בלשכה שבמקדש וכו' ומפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות והוא שיהיה ב"ד הגדול במקומו עכ"ל. ועיין בספר המצוות להרמב"ם (בהקדמה למניין המצוות) שכתב וז"ל וכן דיני נפשות אין דנין בהם אלא בזמן שבית המקדש קיים, ולשון מכילתא (דרשב"י שבמדרש הגדול משפטים כא יד) מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית תלמוד לומר מעם מזבחי תקחנו למות הא אם יש לך בית אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית. ושם אמרו גם כן מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח תלמוד לומר מעם מזבחי עכ"ל. ועיין בגמ' לקמן (דף נב:) "ובאת אל הכהנים והלוים אשר יהיה בימים ההם בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט", ובגמ' (דף יד:) איתא וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם, וקיי"ל דאם גלו סנהדרין מלשכת הגזית דאין דנין דיני נפשות.
ונראה דיש כאן שתי הלכות נפרדות דמהפסוק "וקמת ועלית אל המקום וכו'" - מלמד שהמקום גורם (יד:) ילפינן דחלות שם סנהדרין הגדול תלוי בהיות הסנהדרין הגדול יושב במקומם בלשכת הגזית. ונראה דאף חלות שם סנהדרי קטנה של כ"ג תלוי בזה שהסנהדרין הגדול יושב במקומן בלשכת הגזית, דלא חל חלות שם סנהדרי קטנה אא"כ יש סנהדרין הגדול. (ועיין בתוס' מס' ע"ז דף ח. וברמב"ן בספה"מ מ"ע קנ"ג)⁹¹. מאידך הדין שנלמד מהמכילתא "מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית תלמוד לומר מעם מזבחי תקחנו למות הא אם יש לך בית אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית", הוי הלכה בקיום המיתה, דקיום המיתה צריך להיות בפני הבית, בזמן שיש מזבח וכהן המקריב. אמנם נראה דדין מקום גורם הוי הלכה בגמר דין דמיתה, דרק אם הסנהדרין הם במקומם אזי חל חלות שם גמר דין למיתה ע"י ב"ד של כ"ג. ולו יצוייר שנגמר דין א' למיתה בשעה שהסנהדרין הגדול היו במקומם בלשכת הגזית ואח"כ גלו ממקומם לשעה י"ל דהיו מקיימים בו עונש מיתה אם ביהמ"ק עדיין קיים ומזבח וכהן המקריב הם במקומן. ודוקא בזקן ממרא משגלו הסנהדרין אין מקיימין בו דין מיתה (עיין בתוס' לקמן פט. ד"ה ולא בב"ד שביבנה). וכן להיפך בזה"ז דקיי"ל דקדושת המקדש קידשה לשעתה ולעת"ל ומקריבים אע"פ שאין בית, ולפי"ז מעיקר הדין יתכן בזה"ז ישיבת סנהדרין הגדול בלשכת הגזית, מ"מ לא יוכלו לקיים דיני נפשות בפועל משום דחסר כהן המקריב, ומאחר שא"א לעשות קיום העונש ה"ה נמי דא"א לגמור בזה"ז את הדין למיתה. ונ"מ לענין מלקות אליבא דר' ישמעאל דמלקות בכ"ג, דלאביי זה הלכה בגמר דין, ולשיטתו חל דין וקמת ועלית דבזמן שב"ד הגדול יושבין במקומן אזי דנין דין מלקות בב"ד של כ"ג בכל מקום, וכשגלו ב"ד ממקומן בטל מלקות בכ"ג. משא"כ אליבא דרבא הדין שאין ממיתין אלא כשיש כהן העובד במקומו חל גם במלקות דאין לוקין אלא רק בזמן שהכהן עובד עבודתו בביהמ"ק. דאליבא דרבא קיום מלקות הוי חלות שם קיום מיתה וכי היכי דאין ממיתין אלא בפני הבית ה"נ אין לוקין אלא בפני הבית.
והנה קיי"ל כרבנן דמלקות בג' ודלא כר' ישמעאל ואביי ורבא. אך עיין ברמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין ה"א – ה"ב) וז"ל כשם שמצוה להמית את המחוייב מיתה כך מצות עשה להלקות את המחוייב מלקות, שנאמר והפילו השופט והכהו לפניו, ואף על פי שמלקות בשלשה במקום מיתה היא עומדת. מלקין בזמן הזה בכל מקום מן התורה בפני שלשה סמוכין אבל לא בפני הדיוטות עכ"ל. ועיי"ש בהל' ד' וז"ל אין אדם לוקה אלא בעדים והתראה ובודקין העדים בדרישה ובחקירה כדרך שעושים בדיני נפשות עכ"ל. וכתב הכסף משנה (שם הל' א') וז"ל ומה שכתב במקום מיתה היא עומדת קשה לי לאי זה ענין הוי עומד במקום מיתה מאחר שרבינו פוסק דהוי בשלשה דאליבא דר' ישמעאל דסבר דהוי בכ"ג הוא דאמר רבא במקום מיתה עומד ולפיכך צריך כ"ג. ונראה דלענין זה הוא עומד במקום מיתה שצריך מומחין ושצריך עדים והתראה ודרישה וחקירה כדיני נפשות וכמו שכתב רבינו בסמוך ולמדנו כן ממה שאמר רבא מלקות במקום מיתה עומד, ונהי דלמאי דאיפליגו רבנן עליה דר' ישמעאל ואמרו דסגי בשלשה אינו עומד במקום מיתה מ"מ לענין דבעינן מומחין דלא אשכחן דאיפליגו עליה הוי במקום מיתה. ועוד ראיה דבעינן מומחין מדאיפליגו רבי ישמעאל ורבנן באי בעינן כ"ג או אי סגי בשלשה ואם איתא דלרבנן לא בעי מומחין אדמיפלגי באי בעינן כ"ג ליפלגו באי בעינן מומחין א"ו מומחין סמוכים בעינן דלהא מילתא במקום מיתה עומד עכ"ל. ויוצא דפסק הרמב"ם דמלקות במקום מיתה עומדת, ואעפ"כ דנין מלקות בשלשה ולא בכ"ג. ונ"מ שמלקות צריכה דרישה וחקירה ודיינים סמוכים. אך לפי"ז צ"ע דאם לפי הרמב"ם מלקות במקום מיתה עומדת נהי דלא בעינן ב"ד של כ"ג ולא חל במלקות הדין של וקמת ועלית שרק בזמן שסנהדרין הגדול יושבין במקומן בלשכת הגזית דנין דיני נפשות דדין זה חל רק בדיני נפשות שדנין בכ"ג. אך קשה למה לא חל בזמן הזה הדין השני שדנין ד"נ רק בזמן שבית המקדש קיים והכהנים בעבודתן דחל דין זה גם במלקות דבמקום מיתה היא עומדת, ולכאורה לפי"ז דנין מלקות רק בפני הבית ולא בזה"ז, ואילו הרמב"ם פסק דמלקין בזה"ז מלקות מה"ת, וצ"ע. ובאמת כמה מהגאונים וראשונים ואחרונים חולקים על הרמב"ם וס"ל דאין מלקין בזה"ז.^92
89 והא דאיתא בגמ' ב"ק (דף עד:) וז"ל תסתיים דר' אליעזר דאמר הכוחשו בנפש ולבסוף הוזמו אין נהרגין דא"ר אלעזר עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי ס"ד הוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' עכ"ל, י"ל דהיינו דוקא לר"א דס"ל עדם שהוכחשו לוקין דס"ל דלוקין על לאו דלא תענה אפילו בהכחשה בלבד בלי הזמה, דהו"ל לאו ומעשה עבירה ממש דלוקין עליו ושממיתין נמי עליו. משא"כ לדידן דס"ל דעדים שהוכחשו אין לוקין ואפילו בבא הרוג ברגליו דהלאו הו"ל לאו שאין בו מעשה, שאין מעשה העבירה המחייב אלא השם עד זומם.
⁹⁰ והעיר הגר"צ שכטר שליט"א (מובא בס' שיעורי הרב עמ"ס סנהדרין הערה 204) דבגמ' מכות (דף ד:) אי' דר' יהודה ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ויליף לה מעדים זוממים ומוציא שם רע, וצ"ע דלכאורה ע"ז ומוציא ש"ר שאני דאין העונש מחמת עבירת הלאו אלא מחמת חלות שם עד זומם ומוציא ש"ר שבגברא והיאך ילפינן מע"ז ומוציא ש"ר דלוקין על שאר לאווין שאין בהם מעשה, וצ"ע.
⁹¹ דכתב הרמב"ן (בהשגות לספה"מ מ"ע קנ"ג) וז"ל מלמד שהמקום גורם כלומר כל זמן שסנהדרי גדולה במקומה בלשכת הגזית סנהדרי קטנה נוהגת בכל מקום ואפילו בחו"ל ודנין דיני נפשות בכל מקום, אבל משגלתה סנהדרי גדולה מן המקום ההוא בטלו דיני נפשות מכל ישראל וכו' כיון שגלו ונטל כח המשפט מהם שהמקום גורם ואין להם כח אפילו כסנהדרי קטנה לדון דיני נפשות עכ"ל.
⁹² ועיין בנימוקי יוסף מכות (דף ד: בדפי הרי"ף ד"ה כל חייבי כריתות) בשם רב נוטרנאי גאון, ובסמ"ג (רי"ג) דס"ל דאין מלקין מלקות דאורייתא בזה"ז. ולכאורה צ"ע בשיטת המהר"י בירב שרצה לחדש את הסמיכה כדי להעניש עונש מלקות בזה"ז, והרי רוב הראשונים ס"ל דבעינן ביהמ"ק קיים וכהנים בעבודתם כדי ללקות, דמלקות במקום מיתה עומדת, ועיין במשנה למלך בספר דרך מצוותיך על ספה"מ להרמב"ם ח"ב ד"ה ועוד אני תמיה (עמ' תכ"ז בספה"מ להרמב"ם דפוס פרנקל) וז"ל עוד אני תמיה במה שכתב שאותו מלקות שהלקה רבא מדרבנן והכריח הדבר משום דדיני נפשות אינה נוהגת אלא בזמן שסנהדרין נוהגת וס"ל דמלקות איתקיש לד"נ בזה. והם דברים מתמיהים דדוקא דיני נפשות אינה נוהגת אלא בזמן הבית ובתנאי ג"כ שיהיה ב"ד הגדול שם בלשכה שבמקדש וכמ"ש הרמב"ם סוף פי"ד מהל' סנהדרין אבל להלקות מלקין בכל זמן, אלא דבעינן סמוכים וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מהל' סנה' וכו' והנה בזמן מהר"י בירב ז"ל היו מלקין מה"ת המחוייב מלקות ואף מהרלנ"ח שנחלק עליו לא נלחק אלא מטעמא דלדעתו לא היתה מועלת הסמיכה וכו' באופן שדברי הסמ"ג בסימן זה צריכים אצלי תלמוד וצ"ע, עכ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.