סנהדרין יד ע"ב

דף יד - ב

ממה ששנה התנא במשנתנו רק שדייני סנהדרין יוצאים למדוד מוכח שמתניתין נשנית דלא כי האי תנא.

דתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: כתוב בתורה בפרשת עגלה ערופה "ויצאו זקניך ושופטיך", ודרשינן: "זקניך" זו סנהדרין, "ושופטיך" זו מלך וכהן גדול הנקראים שופטים. מלך דכתיב "מלך במשפט יעמיד ארץ", כהן גדול, דכתיב "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט". ^[12]

הגמרא מסתפקת לדעת רבי אליעזר בן יעקב, האם יוצאים חלק מחברי הסנהדרין או כל הסנהדרין.

איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה, האם רבי אליעזר בן יעקב בחדא פליג, חולק על תנא של משנתנו בדין אחד, או בתרתי פליג, או שחולק בשני דברים.

וצדדי הספק הם:

האם בחדא פליג, במלך וכהן גדול, שהתנא של משנתנו אינו מצריך שיצאו מלך וכהן גדול למדוד, ואילו רבי אליעזר בן יעקב סובר שמלך וכהן גדול יוצאים. אבל בסנהדרי אינו חולק, וסובר, אי כרבי יהודה שמספיק חמשה, אי כרבי שמעון שמספיק שבעה.

או דילמא, או שמא נאמר כי בסנהדרי נמי פליג, דאמר, שסובר כולה סנהדרי בעינן. שצריכין כל דייני הסנהדרין הגדולה לצאת ולמ דוד.

ורב יוסף פושט את האיבעיא מברייתא הנשנית בדין זקן ממרא.

"זקן ממרא" הוא מורה הוראה החולק בדין עם חביריו, והרי הם עולים לירושלים לסנהדרין הגדולה היושבת בלשכת הגזית בהר הבית, ומבררים את ההלכה. ואם החכם הזה "ממרא", מורד על הוראתם, וחוזר לעירו ומורה הלאה בניגוד למה שפסקו לו הסנהדרין, הריהו נהרג בחנק.

ומביא רב יוסף ראיה מברייתא הדנה בשאלה, אם שאלו את הסנהדרין את ההלכה, כאשר הם לא היו במקומן, בלשכת הגזית, האם גם אז יש לו דין "זקן ממרא".

אמר רב יוסף: תא שמע, בא ושמע הוכחה ממה ששנינו בברייתא: מצאן, אם הזקן, דהיינו מורה ההוראה מצא את הסנהדרין א"בית פגי", בתוך ירושלים אבל חוץ ללשכת הגזית, ^[13] יכול תהא המראתו מרדו המראה, ויתחייב חנק? ^[14] תלמוד לומר כתבה התורה בפרשת זקן ממרא "וקמת ועלית אל המקום", ודרשינן את ה"א הידיעה של "המקום", שהוא המקום המיוחד לסנהדרין. מלמד הכתוב שהמקום גורם לחייבו על המראתו, ולכן אם מצאן בבית פגי, שהוא חוץ ללשכת הגזית, והמרה כנגד הוראתם הוא אינו נהרג.

ומדייק רב יוסף: דנפוק כמה? כמה דיינים יצאו מלשכת הגזית לבית פגי? אילימא, אם נאמר שיצאו רק מקצתן, ושאלו אותם, והמרה עליהם, קשה, למה לי דרשת הפסוק שפטור מחנק, הרי פשיטא הוא שפטור, שהרי דילמא, יתכן שהנך דאיכא גואי, שאר חברי הסנהדרין שנשארו בלשכת הגזית, קיימי כוותיה, ^[15] היו סוברים כמותו, ואינו ממרה על הסנהדין כלל.

אלא פשיטא, מוכרח לומר, שהברייתא מדברת דנפוק כולהו, שכל חברי הסנהדרין יצאו לבית פגי, ושם נשאלו.

מעתה יש לדון: למאי, לאיזה מטרה יצאו כולם מלשכת הגזית? אילימא אם נאמר שיצאו לדבר הרשות כלומר, שלא למטרה של מצוה, קשה, מי מצו נפקי? האם מותר להם לצאת, והכתיב הרי כתוב: שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג", ודרשינן: ^[16] "שררך", אלו סנהדרין היושבים בטבור הארץ, דהיינו במרכז הארץ. הם כטבור בגוף [שררך הוא טבור], אגן הסהר, שבעשייתם משפט וצדקה מגינים על בני ישראל, "הסהר", שיושבים בחצי עיגול כמו לבנה [סהר פירושו לבנה], "אל יחסר המזג", אסור להם להחסיר כשיעור מזיגת יין, שהוא שליש יין על שני שליש מים. שאם דיין צריך לצאת לדבר רשות, או אפילו כמה דיינים, מותר להם לצאת רק אם נשארו בלשכת הגזית, שליש הסנהדרין, שהוא עשרים ושלשה דיינים. ואם כן, הלא לא יתכן שכולם יצאו לדבר הרשות.

אלא פשיטא שיצאו כולם לדבר מצוה, ושם שאלם הזקן הממרא.

היכי דמי? לאיזה דבר מצוה יוצאים הסנהדרין, לאו, האם לא מדובר, שיצאו למדידת עגלה, והברייתא האת בשיטת רבי אליעזר בן יעקב היא.

הרי פשט רבי יוסף שלדעת רבי אליעזר בן יעקב, יוצאים כל הסנהדרין למדידת עגלה ערופה.

אך אביי סובר שאין ראיה מברייתא זו, שאכן יצאו לדבר מצוה, אבל, לא למדידת עגלה ערופה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: לא. אין הכרח לומר שיצאו למדידת עגלה ערופה, אלא אפשר לומר כגון שיצאו להוסיף על העיר ירושלים ועל העזרות של המקדש. כמו דתנן, ששנינו במשנתנו [עיין שם]: אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד.

ולדברי אביי לא נפשטה האיבעיא.

תניא שנינו ברייתא אחרת שנשנה שם כוותיה דרב יוסף כדברי רב יוסף.

דתניא, מצאן אבית פגי והמרה עליהן, כגון שיצאו למדידת עגלה, וכגון שיצאו להוסיף על העיר ועל העזרות, והמרה עליהן, יכול שתהא המראתו המראה, תלמוד לומר "וקמת ועלית אל המקום", מלמד שהמקום גורם.

ונפשטה האיבעיא, שרבי אליעזר בן יעקב סובר שכל הסנהדרין יוצאין למדידת העיר הקרובה אל החלל.

שנינו במשנתנו: נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין - בשלשה.

מי שפודה נטע רבעי או מעשר שני שאין דמיו ידועין, צריך לשומן בשלשה שמאין. והטעם: משום דחיישינן שמא יטעה במזיד או בשוגג בשווין. אבל אם דמיו ידועין, אין צריך שומא. ^[17]

והכלל הוא: כל דבר שקונין או פודין מהקדש, או מוכרין להקדש, צריך שומא. דבסתם מוכר להדיוט או קונה מן ההדיוט, שהשווי נקבע לפי המוכר והקונה, אין חשש לטעות, שהמחיר יקבע בין שניהם, אבל בהקדש ומעשר שני וכדומה, יש חשש לטעות. סוגיתינו עוסקת בדינים אלו. ^[18]

תנו רבנן: איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין? - כגון פירות שהרקיבו, ויין שהקרים, החמיץ, ומעות של מעשר שני שהחלידו, ואינן יוצאות בשוק, לכן צריכין שלשה לשומן, כי אין מחירם ידוע.

תנו רבנן: מעשר שני שאין דמיו ידועין - פודין אותו בשלשה לקוחות סוחרים הבקיאין בשומא, אבל לא בשלשה שאין לקוחות.

אפילו אם נכרי הוא אחד מהן, מן שלשת הלקוחות ששמים את הפדיון, ואפילו אם אחד מהם הוא הבעלים.

הגמרא מסתפקת בדין שלשה.

בעי רבי ירמיה: אם הם שלשה סוחרים, אבל ומטילין לתוך כיס אחד, שהם שותפים וסחורתם בשותפות מהו? האם נחשבים כשלשה כיון שהם שלשה אנשים, או כאחד - כיון שהם שותפים.

והגמרא פושטת: תא שמע ממה ששנינו בברייתא: איש ושתי נשיו, הרי הם שלשה, והם פודין מעשר שני שאין דמיו ידועין, ולכאורה הרי הם מטילים לכיס אחד, משמע שנחשבים כשלשה.

והגמרא דוחה שאין ראיה מן הברייתא, כי דילמא, יתכן שהברייתא מדברת בכגון רב פפא ואשתו, שהיתה בת אבא סוראה, שהיה לה ממון בפני עצמה ולא הטילו שניהם לכיס אחד. אבל אם מטילין לכיס אחד, עדיין אין ראיה מהברייתא, ויתכן שנחשבים לאחד. ולא נפשטה האיבעיא.

שנינו במשנתנו: ההקדשות בשלשה.

מי שהקדיש בהמה או כלים לבדק הבית, ורוצה המקדיש לפדותו, צריך להעריך את שווים בשלשה שמאים. והגמרא מבארת הטעם שצריכין שלשה.

מתניתין נשנית דלא כי האי תנא.

דתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: אפילו צינורא, מזלג קטן שטווין בו זהב של הקדש צריכה שומת עשרה בני אדם כדי לפדותה, ואילו התנא של המשנה סובר שמספיק בשלשה.

עשרה כהנים כתובים בפרשה של פדיון הקדש.

שלש פרשיות נאמרו בתורה [ויקרא כז] זו אחר זו: פרשת ערכין, פדיון בהמה, ופדיון בתים וקרקעות.

בפרשת ערכין כתוב שלש פעמים "כהן" [פסוק ח]: "ואם מך הוא מערכך, והעמידו לפני הכהן, והעריך אותו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן.

בפרשת פדיון בהמה [כולל שאר מטלטלים] כתוב עוד שלש פעמים [פסוק י"א] "והעמיד את הבהמה לפני הכהן". [פסוק י"ב] "והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה".

ובפרשת פדיון בתים וקרקעות כתוב ארבע פעמים [פסוק י"ד]: "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה', והעריכו הכהן בין טוב ובין רע כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום". [פסוק י"ח]: "וחשב לו הכהן" [פסוק כ"ג]: "וחשב לו הכהן".

ודרשו חכמים, שהכפילה התורה בעשר לשונות של שומת כהנים, כדי ללמדנו שפדיון קרקעות צריכין עשרה שמאים.

ועוד דרשו, שאין צריכין דוקא כהנים אלא אפילו ישראלים.

ועתה מבארת הגמרא את הטעם של התנא של משנתנו הסובר שפדיון בהמה או כלים מספיק בשלשה.

אמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב הסובר שפדיון הקדשות בעשרה, טעמו משום דאמר כמו שמואל. דאמר שמואל: עשרה כהנים כתובין בפרשה, לכן צריכין עשרה.

אלא לרבנן, קשה, "שלשה" מנא להו, מאיזה דרשה דרשו שפדיון הקדשות ב"שלשה".

וכי תימא ואם תאמר, משום דכתיב בהו בפרשת פדיון בהמה - והוא הדין לשאר מטלטלים - שלשה שבפרשה זו כתובים רק שלש פעמים "כהן", אם כן קשה: קרקעות - דכתיב בהו בפרשת קרקעות ארבעה כהנים תיסגי בארבעה שיהיה הדין שמספיק ארבעה שמאים.

וכי תימא ואם תאמר: הכי נמי שהתנא של משנתנו סובר שמספיק ארבעה, קשה, אלמה וכי למה תנן שונה התנא: הקרקעות תשעה והעשירי הוא כהן, הרי בהן נאמר רק ארבעה.

אלא מאי הוצרכת לתרץ, שהקרקעות בעשרה משום דמשלמי בהו עשרה שבפרשה אחרונה זו של קרקעות, השלימה התורה לכתוב עשרה כהנים, שעד כאן כתובים עשרה שמוסיפין לדרוש גם את ה"כהנים" שנאמרו בפרשות ערכין ובהמה, אם כן תחזור הקושיה, הקדשות - דמשלמי בהו שיתא שפרשה זו הושלמה בששה "כהנים", שעד כאן כתובים ששה, ליבעי שיתא נצטרך בהן ששה שמאים. ומה הטעם שמחלק התנא בין הקדשות שמספיק שלשה לקרקעות שצריכין עשרה.

קשיא. אביי לא תירץ ^[19].

שנינו במשנתנו: הערכין המטלטלין בשלשה.

הגמרא מבארת: מה פירוש ערכין המטלטלין, שבודאי אין הפירוש לדין ערכין, באומר: "ערכי עלי" או: "ערך פלוני עלי" שדין ערכין שייך רק באדם, וגם אין צריכין שומא, שהתורה הקציבה את דמם לפי שנותיו של הנערך.

מאי. מה פירוש "ערכין המטלטלין"?

ומבארת הגמרא:

אמר רב גידל אמר רב: המשנה מדברת במי שאומר: ערך כלי זה אני מקבל עלי לנדב לבדק הבית. ולמרות שאין משמעות בדבריו שהרי ערכין שייך רק באדם, מכל מקום נתפסה קדושת בדק הבית על הכלי, וצריך לשלם דמי הכלי לבדק הבית, וכשבא לשומו צריך שומת שלשה.

דאמר רב גידל אמר רב:

מתניתין דלא כר' אליעזר בן יעקב דבעי סנהדרין ומלך וכהן גדול ומיבעיא לן כוליה סנהדרין בעי או אפילו מקצתן ואתינן למפשטא מהא דתני מצאן זקן ממרא לסנהדרין בבית פאגי מקום נקרא בית פגי והוא חוץ לירושלים והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם מאי לאו דנפקי כוליה סנהדרין למדידת העגלה כר' אליעזר. ודחינן לא נפקי אלא להוסיף על העיר ועל העזרות. כדתנן בשבועו' [פרק ב'] אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בב"ד של שבעים ואחד. תניא בהדיא מצאן אבית פאגי כגון שיצאו להוסיף על העיר ועל העזרות והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל אל המקום מלמד שהמקום גורם:

חליצה ומיאונין בג' וכן הלכתא והאי דאצריכוהו חליצה בה' לפרסומי מלתא:

נטע רבעי ומעשר שני (שלו) שאין דמיו ידועים בג':

ת"ר איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועים פירות שהרקיבו ויין שהחמיץ ומעות שהחלידו כגון זה פודין אותו בג' לקוחות ואפילו אחד מהן נכרי ואפילו אחד מהן בעלים אבל לא בג' שאינן לקוחות ש"מ דכל לגבי שומא לקוחות בעינן הא דבעי ר' ירמיה ג' מטילין בתוך כיס אחד. פי' כגון ג' שותפים מאי. ת"ש איש ושתי נשיו פודין מעשר שני שאין דמיו ידועין ש"מ אפילו ג' מטילין לתוך כיס אחד שפיר דמי ודחי' ודלמא כגון רב פפא ובת אבא שאין להן בממון נשיהן פשיטות יד ולא איפשיטא בהדיא:

הקדישות בג'. פירוש המקדיש מטלטלין נפדין בג' ודלא כר' אליעזר בן יעקב דאמר אפילו צינורא של הקדש אינה נפדית אלא בעשרה בני אדם כשמואל דאמר עשרה כהנים כתובין בפרשה ואלו הן ג' בערכי אדם וג' במקדיש בהמה טמאה או טהורה וד' במקדיש בית או שדה ואמרינן אליבא דתנא קמא ג' מנא ליה אי נימא משום דכתיב במקדיש בהמות ג' כהנים וכל המטלטלין כיוצא בהן. אי הכי קרקעות דלא כתיב בהו אלא ד' כהנים תסגי להו דיהיו נפדין בד' אלמה תנן הקרקעות אין נפדין אלא בעשרה אלא מאי טעמא צריכין עשרה דמשלמי בהו עשרה דכתיבי ג' בערכי אדם וג' במקדיש בהמה. וד' במקדיש בית או שדה נמצא מנין עשרה כהנים משלים

עריפת עגלה שהזכרנו ענינה הוא שכשהיה הרוג נמצא בארץ ולא נודע מי הרגו אין מזיזין אותו ממקומו ויוצאין זקנים מבית דין הגדול שבירושלים הן שלשה לדעת הפוסקים כר' שמעון הן חמשה לדעת גדולי המחברים וכשטת תלמוד המערב ומודדים ממנו אל הערים שסביבותיו ואחר שנודע להם איזו קרובה קוברין את ההרוג במקומו וזקנים אלו חוזרין וזקני אותה העיר מביאין עגלה ועושין בה כדין האמור בתורה וכמו שהתבאר במקומו ואין בית דין הגדול יכולין לשלוח אחרים במקומן למדידה זו אלא הן עצמן יוצאין ואפילו נמצא בעליל ר"ל במקום המפורסם שעיר זו קרובה לחלל יותר משאר עיירות מודדין שמצוה לעסוק במדידה שמא מתוך המייתם יבא להם איזו אמתלא או איזה עדות עד שיגיעו לאמתת הענין ואין מלך וכהן גדול יוצאים למדידה זו ולא כל הסנהדרין אלא שלשה או חמשה על הדרך שבארנו:

זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם הנסמך שחלק עם בית דין הגדול בהוראה ולא חזר לדבריהם ולא עוד אלא שהורה לעשות כדבריו כמו שיתבאר דינו במסכתא זו ואם מצאן חוץ למקומן כגון שיצאו להוסיף על העיר ועל העזרות שאין מוסיפין בהם אלא בסנהדרין של שבעים ואחד כמו שיתבאר והמרה עליהם שם פטור שנאמר וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם ואפילו מצאם במקום הנקרא בית פאגי אע"פ שהיה לפנים מן החומה ונדון כירושלים עצמה לכל דבר אין זה כלום שאין דנין אלא במקומם בלשכת הגזית:

סנהדרין ר"ל בית דין הגדול של שבעים ואחד אין יוצאין כלם ממקומם אלא לדברים הצריכים ליעשות על ידם כגון תוספת העיר והעזרות ודומיהם על הדרך שיתבאר אבל לדבר הרשות אין יוצאין כלם משם אלא צריך שישארו כל שעה ושעה לשם עשרים ושלשה והוא שאמרו דרך סמך שררך אגן הסהר ר"ל כחצי גרן וכן אל יחסר המזג ר"ל שליש הסנהדרין כיין שהוא שליש המים שהעשרים ושלשה שליש מלגאו לשבעים ואחד ואע"פ שעודפין שנים מ"מ אין המנין משתלש אלא לעשרים ושלשה:

המשנה הרביעית והיא גם כן מענין החלק הראשון החליצה בשלשה פירוש שלשה שידעו לקרות ולהקרות ומ"מ במסכת יבמות אמרו שמצותה לכתחלה בחמשה לפרסם את הדבר אלא שעקרה בשלשה ולפיכך כשמזדמנין בה חמשה אין צריך שיהו השנים יודעים להקרות אלא אפילו עמי הארץ והמיאונין ר"ל קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה שאין קדושיה כלום אלא שחכמים תקנו שתהא צריכה מיאון והוא שתאמר בפני עדים איני רוצה בפלוני שקדשוני לו אמי ואחי ואומר עכשיו במשנה זו שמיאון זה צריך שיהיה בפני שלשה ומ"מ הלכה בפני שנים כמו שיתבאר במקומו:

נטע רבעי ומעשר שני שבא לחללן על מעות כדי להביא המעות לירושלים ואין דמי אותו הנטע או המעשר ידועים ר"ל שאין להם שער ידוע לסמוך עליו כגון פירות שהרקיבו ויין שהקרים ומעות שהחלידו והוא צריך להחליפן כל אלו צריכין שישומו על פי שלשה ופירשוה בגמ' להחמיר ולהקל להחמיר שדוקא בשלשה תגרים ובקיאים בשומת סחורה וזהו שאמרו בשלשה לקוחות ולהקל שאפילו היה אחד מהם גוי או בעל המעשר או אפי' היו שלשתם מטילין הדינרין לכיס אחד שהיה לנו לדונם כאיש אחד בפירוש אמרו אפי' איש ושתי נשיו אבל אם היו דמיו ידועין דיו באחד שקצבת השער ידועה היא ואפילו בבעלים ואינו דומה להקדש שההקדש מתוך שאם יזלזל בפדיונו נמצא מרויח יש לחוש בכך אבל נטע רבעי ומעשר שני הרי הכל של בעלים אלא שצריך להעלות המעות לירושלים ומאחר שהכל שלו אין כאן חשש זלזול ובתוספות פירשו שלשה לקוחות שלשה בני אדם שכלם רוצים ליקח ואינו נכון:

וההקדשות בשלשה ר"ל שכל שהקדיש לבדק הבית הן בהמה הן כלים ורצה המקדיש לפדותו הרשות בידו ומוסיף חומש ולמד במשנה זו שכשפודין אותן שמין אותן בשלשה בקיאין ושלא כדברי האומר שאפילו צנור קטן ר"ל מזלג קטן שטווין בו זהב צריך עשרה ואפילו הקדש פירות שהשער שלהן קצוב הואיל ויש בהקדש הרבה דברים שצריכין שומא לא נחלוק בהם:

מתני' דקתני עריפת העגלה בלא מלך ובלא כ"ג דלאו כי האי תנא דתניא ר"א בן יעקב אומר וכו'. ואיבעיא לן רבי אליעזר בן יעקב מיבעי כולה סנהדרי או לא אמר רב יוסף תא שמע מצאן אבית פאגי מצאן זקן ממרא לסנהדרין חוץ להר הבית למקום שבירושלים לפנים מחומת העיר ונקרא בית פאגי ונידון כירושלים לכל דבריו והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה לידון בחנק כדכתיב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו' ת"ל וקמת ועלית אל המקום וגו' מלמד שהמקום גורם שאם הורו לו (נ"א הודו) באותו מקום והמרה על אותה הוראה חייב אבל אם הורו לו במקום אחר והמרו על הוראתן פטור. ודייקינן מינה דנפיק כמה אילימא דנפוק מקצתן והמרה על דברי אותן שיצאו מאי אריא מקום גורם לו תיפוק לי דדילמא הנך דקיימי גואי כותיה סבירא להו וכי תימא דנפוק רובא דאי נמי מיפלגי הנך גואי עלייהו ארובא סמכינן וכי המרה עליהן איחיובי מיחייב כי סמכינן ארובא ומחייבינן ליה היכא דאיתא לכולה סנהדרי בהדי הדדי דאפליגו דכיון דשמעי רובא טעמא דהך מיעוטא ולא הדרי בהו סמכינן ארובא וכי המרה עליהן חייב אבל היכא דלא קיימי בהדי הדדי לא הויא הוראתן הוראה לחיוביה להאי דאיכא למימר דאי הוו הנך גואי הכא הוה אמרינן טעמא דהוא מסתבר להאי רובא דקיימי אבראי והוה הדרי בהו והכי אמרינן נמי בהוריות (ג':) גבי הורו ב"ד אי איתא לכולה סנהדרי הויא הוראה ואי לא לא הויא הוראה אלא ודאי על כרחך ליכא לאוקומה אלא כגון דנפוק כולהו והמרה עליהן. דנפוק למאן אילימא לדבר הרשות שררך אגן הסהר אל יחסר המזג כתיב ודרשינן באחד דיני ממונות אל יחסר המזג שאם נצרך אחד מהן לצאת אם נשארו שם עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה יוצא ואם לאו אינו יוצא. אלא פשיטא לדבר מצוה היכי דמי למדידת העגלה ורבי אליעזר בן יעקב הוא דבעי כולה סנהדרי דאי אמרת דרבי אליעזר בן יעקב לא בעי כולה סנהדרי הא מני לא רבי אליעזר בן יעקב ולא רבנן:

אמר ליה אביי לעולם דנפקי לדבר מצוה ולאו למדידת החלל אלא להוסיף על העיר ועל העזרות על העיר לקדש את התוספת לאכילת קדשים קלים ועל העזרות לאכילת קדשי קדשים ושלא יהא טמא נכנס לשם וצריכין לצאת ולתחם על איזה מקום יהיו מוסיפין. וי"א לפי שצריכין לקדש בשתי תודות ובשיר ב"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וכל ישראל אחריהם כדאיתא בשבועות בפ' ידיעת הטומאה (טו:) תניא כוותיה דרב יוסף דאיכא תנא דבעי כולה סנהדרי למדידת העגלה מצאן אבית פאגי והמרה עליהן כגון שיצאו למדידה שצריכה לעריפת העגלה וכו':

פיסקא החליצה והמיאונין קטנה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה שיוצאה בלא גט ומדאורייתא כל זמן שלא גדלה תחתיו אפי' מיאון לא בעיא דאין קדושי קטנה כלום אלא א"כ קיבל בה אביה קידושין כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והתקינו רבנן דתיבעי מיאון והיינו טעמא דאצרכוה שלשה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. נטע רבעי דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ואם בא לחללו על המעות צריך שלשה ואעפ"י שדמיו ידועים מ"ט קדש כתיב בה והקדש בשלשה ואיידי דדמי למעשר שני שנאכל לבעלים בירושלים תנא ליה בהדי'. ומעשר שני שאין דמיו ידועים כדמפרש בגמרא בשלשה שכיון שאין לו שער בשוק צריך שלשה לשומו אבל אם היו דמיו ידועים אינו צריך דלאו קדש כתיב ביה אלא אם גאול יגאל איש ממעשרו דמשמע בינו לבין עצמו. ואית דמפרשי דהאי אין דמיו ידועין אתרווייהו קאי לא שנא אמעשר שני ולא שנא אנטע רבעי ולא מסתבר. חדא דכולהו נוסחי שאין דמיו ידועין כתיב בהו ואי אמרת אתרווייהו קאי שאין דמיהן ידועין מיבעי ליה ותוב דהא מתנייתא דמייתי להו בגמרא דאיירי בשאין דמיו ידועים גבי מעשר בלחוד קא מיירי וש"מ כדפרשי'. פדיון ההקדשות בשלשה שמאין. הערכין המטלטלין כדבעינן למימר לקמן בשלשה. ר' יהודה אומר ואחד מהן כהן דכהן כתוב בפרשה. בקרקעות של הקדש תשעה ישראל וכהן אחד כדמפרש לקמן. ואדם שנתחייב לתת דמי עצמו להקדש כיוצא בקרקעות שצריך תשעה וכהן לשמאו כעבד:

תנו רבנן איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין פירות שהרקיבו וכו' פשוטה היא. תנו רבנן מעשר שני שאין דמיו ידועין פודין אותו בשלשה לקוחות שרצו לקנותו זה אומר בכך וכך וזה אומר בכך שמתוך שכל אחד מהן מוסיף על עילויו של חבירו אין המעשר מתאונה אבל לא בשלשה שאינן לקוחות דכיון דפסיד ולא זבני ליה אלא מיעוטא דאינשי ואינהו דלא צריכי ליה גרעי דמייהו טפי באפייהו ושימי ליה בפחות מכדי שויו. אפי' אחד מהן גר ורוצה לקנותו ואפילו אחד מהן בעלים ורוצה לפדותו. ואית דמפרשי שלשה לקוחות סוחרין בקיאין בשומא. ולאו מילתא היא דאם כן שלשה בקיאין מיבעיא ליה. ותוב מדקא מיבעיא ליה לר' ירמיה שלשתן מטילין לתוך כיס אחד מהו ותניא איש ושתי נשיו פודין מעשר שני ש"מ דטעמא דשלשה לקוחות לפי שכל אחד מוסיף על עילויו של חבירו הוא ומשום הכי כי הוו שלשתן מטילין לתוך כיס אחד חיישי' דילמא עבדי קנוניא ומסכמי כולהו לחדא דעתא ושימי ליה בפחות דאי אמרת סוחרין בקיאין בשומא אטו משום דשלשתן מטילין לתוך כיס אחד איפסילו להן. דבעי רבי ירמיה שלשתן מטילין לתוך כיס אחד מהו מי חיישינן לקנוניא דילמא מסכמי כולהו לחדא דעתא ולא מטפי חד מינייהו אעילויא דחבריה או דילמא כיון דאי בעו בעלים למשקלה בהנהו דמי שקלי לה כדמפרש בערכין (כ"ז) טפויי מטפו כי היכי דליקשי להו לבעלים למשקלה בהנהו דמי יתירי. ואתינן למפשטה מיהא איש ושתי נשיו פודין מעשר שני של אחרים ואעפ"י שכולן מטילין לתוך כיס אחד. ודחינן וממאי דבשכולן ניזונות מבעל ועושות לבעל עסקי' דומיא דשלשתן מטילין לתוך כיס אחד דילמא שאין ניזונות מבעל ועושות לעצמן עסקי' כדאמרינן (כתובות נ"ח:) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה כגון רב פפא ובת אבא סוראה שהיתה נזונת משל עצמה ועושה לעצמה ואתתיה דרב פפא הויא כדאמרינן בפ' אלו נערות אמר רב פפא אמרה לי בת אבא סוראה וכו':

פיסקא ההקדשות בשלשה. מתני' דלא כר' אליעזר בן יעקב דאמר אפילו צינורא ומאי ניהו מזלג של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה ומתני' לא קא מצריך במטלטלין של הקדש טפי משלשה. אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב דמצריך עשרה בכולהו טעמא כדשמואל דאמר עשרה כהנים כתובין בפרשה ואלו הן שלשה בערכי אדם ושלשה במקדיש בהמה טהורה או טמאה וארבעה במקדיש בית או שדה הרי כאן עשרה דאלו לכהן תהיה אחוזתו לאו ממנינא הוא דלאו בשומא כתיב אלא כי חשבינן הנך דכתיבי גבי שומא כגון והעריכו הכהן וחשב לו הכהן וכיוצא בהן וקסבר רבי אליעזר בן יעקב דלמד תחתון מעליון ועליון מתחתון וליבעו כולהו עשרה אלא לת"ק ג' במטלטלין מנא ליה אילימא משום דג' כהנים כתיבי במקדיש בהמה וכל המטלטלין כיוצא בהן אלמא קסבר לא ילפי' מהדדי אי הכי קרקעות דכתיב בהו ד' בלחוד תסגי להו בארבעה ואלמה תנן בקרקעות תשעה וכהן אלא קרקעות אמאי בעו עשרה ואף על גב דסבירא ליה דלא ילפי מהדדי משום דבהנך ארבעה כהנים דכתיבי גבי קרקעות שלמי להו עשרה כהנים מרישא דפרשת ערכין ועד התם אי הכי הקדשות דשלמי בהו שיתא כהנים מרישא דפרשת ערכין ועד התם ליבעו שיתא ועלתה בקשיא:

פיסקא הערכין המטלטלין בשלשה. מאי ערכין המטלטלין אמר רב גידל אמר רב באומר ערך כלי זה עלי שנותן דמיו מ"ט אדם יודע שאין ערך קצוב אלא לאדם שנותן לפי שניו כדכתיב בקראי מבן חדש ועד בן ששים אבל לכלי אין ערך וזה שאומר ערך כלי זה עלי יודע היה שאין ערך קצוב לכלי וגמר ואמר לשום דמים שאין אדם מוציא דבריו כבטלה לפיכך צריך שלשה שמאין לשום את הכלי כדי שיתן דמיו להקדש:

גמרא ושופטיך זה מלך וכ"ג כו' יש לדקדק כיון דאצטריך ושופטיך למלך וכ"ג מנליה סנהדרי גדולה דהיינו מיוחדין שבשופטיך וי"ל דדרשות שקולים הם ולמאי דמסיק נמי דכל סנהדרי בעי כל הסנהדרין ומלך וכ"ג שקולים הם למילף משופטיך וק"ל:

תוס' בד"ה מלמד כו' אע"ג דדינו כירושלים כדאמר כו' ובפרק התודה כו' ולאו דווקא אבית פגי אלא אפילו בירושלים כו' עכ"ל שיעור דבריהם אע"ג דדינו כירושלים כדאמר כו' ובפ' התודה כו' דלחמה חוץ מבית פגי לא קידש הלחם אבל לפנים מבית פגי קידש כמו בירושלים ה"נ הכא. לאו דוקא אבית פגי אלא אפילו בירושלים אין שם מקומן של סנהדרין וכדאמר כו' דהשתא נמי לענין סנהדרין הוי דין בית פגי שוה כירושלים וק"ל:

בד"ה אל יחסר המזג כו' במזיגה דעל חד תרין כו' עכ"ל והיינו כ"ג דע"א לא יבא לכלל חלוקה לג' חלקים רק עד ס"ט דהיינו על חד תרי והשנים הנותרים לא יבואו לכלל חלוקה שליש ומהרש"ל בזה אינו ברור לי ואין להאריך וק"ל:

בד"ה בג' לקוחות כו' דאיש ושתי נשיו ה"ד ודוחק לומר דנתנו לה ע"מ כו' עכ"ל ומהא דמבעיא ליה לר' ירמיה ג' ומטילין לכיס א' כו' ל"ק להו דאיכא למימר בהו שפיר שכ"א יש לו מעות מיוחדין וכ"א רוצה לקנותו לעצמו אלא דקמבעיא ליה כיון דמתעסקין בשותפות ומטילין לכיס א' ה"ל כדעת א' ופשיט ליה מאיש וב' נשיו כו' דמסתמא מטילין לכיס א' כאשה הנותנת ונושאת בתוך הבית ומשני דלמא כגון רב פפא כו' שאשתו לא היה נושאת ונותנת בתוך הבית אלא עשאה לעצמה כפירש"י ואהא קשיא להו דמ"מ באיש וב' נשיו לפי סברת המקשה דבעי למפשט מיניה לא שייך לומר שכ"א יקח לעצמו דדוחק לומר דנתנו לה על מנת כו' ודו"ק:

תד"ה מתניתין. דבעינן מלך ונביא או"ת כו'. כצ"ל:

גמ' ת"ר איזהו מע"ש שא"ד ידועים כו'. לכאורה יפלא מדוע לא הביא הש"ס מהמשנה דפ"ד דמע"ש מ"ב דשמה איתא ג"כ ככל האמור בברייתא זו. ולפי מש"כ התד"ה נ"ר י"ל דלהכי מביא הברייתא דמינה מוכח ג"כ דדוקא במע"ש יש חילוק בין דמיו ידועין לא"י וכמשמעות מתניתין. ובפ"ה שם מ"ד מוכח ג"כ דבנ"ר לעולם בעינן ג' ע"ש בר"ש וכ' ג"כ טעם אחר נאות:

שם אפילו אחד מהם בעלים. נ"ל דדוקא היכא דאיכא ג' אבל בדמיו ידועין דסגי בחד אין בעליו כשרים לו ובזה אתא לי שפיר לישנא דמתניתין שם בפ"ד יפדה ע"פ עד אחד:

רש"י ד"ה בית פאגי מקום לפנים. עיין מנחות דף עח ע"ב ברש"י ד"ה חוץ לחומת ב"פ:

תוס' ד"ה מלמד וכו' אע"ג דדינו כירושלים. עי' פ"א משנה ח דכלים בר"ש:

ד"ה נטע וכו' לא בעי שלשה. עיין ר"ה דף לא ע"ב תוס' ד"ה וביקש:

בגמרא אלימא מקצתן דלמא הנך דאיכא גוואי קיימי כוותי': לכאורה יש להבין דאימא שיצאו רוב סנהדרין לדבר הרשות באופן שנשארו עוד כ"ג במקומו. וכיון דהם הורו לו כן מה מהני לו אם האחרים שנשארו בלשכ' יסכימו עמו הא מכ"מ הוא זקן ממרא כיון דהולכין אחר רבים. וא"ל דמכ"מ לא מקרי זקן ממרא כל זמן שלא המרה על הב"ד כשהם כולם ביחד. א"כ מי דחיק הגמרא לומר דלמא הנך דאיכא גוואי קיימי כוותיה וצ"ל עפמש"כ התוס' בד"ה אלימא דלא מתרמי שימצאו כולן ביחד א"כ ה"ה י"ל ג"כ דלא מתרמי שימצאו הרוב ביחד:

בתוספת ד"ה מתניתן. למיתני בהדיי': לענ"ד תירוץ זה אינו מספיק דגם בעריפה י"ל דמתניתן לא איירי רק מדיינים ולא מה שצריך לעריפה ולולא דבריהם היה נלענ"ד לתרץ קושיתם דעכ"פ מתניתן דלא כראב"י מדלא חשיב ליה הכא ולא בסוטה מלך וכה"ג אבל דמוסיפין הרי חשיב שם בשבועות וכן מוציאין למלחמת הרשות דנפקי דבעי מלך וכה"ג וסנהדרין ממה דכתיב באורים ותומים ולפני אלעזר הכהן יעמוד כדאמרינן לקמן (דף ט"ז) והרי זה נשנה במתניתן סוף פ"ז דיומא אבל לענין מדידה לא נשנה בשום מקום ולכן מוכח דמתניתן לא ס"ל כראב"י:

ד"ה בשלשה. יש מפרשים: הר"ן מסכים עם פי' זה אכן לענ"ד קשה מאי אפילו עכו"ם אפילו בעלים מאי אפילו שייך זה דמה לי אם עכו"ם או בעלים או ישראל הוא הנותן וביותר קשה מה דקאמר ואפילו בעלים אדרבה הבעלים יותר סברא דהא אמרינן בערכין דבפדיי' שדה מקנה פותחין בבעלים תחלה דרוצה אדם בקב שלו:

בא"ד. ופי' הקונטרס עיקר דאיש וב' נשיו: והר"ן הביא ראיה לפי' הי"מ משלשה מטילין לתוך כיס א'. דלפי' הקונטרס מ"ש שותפין משאינו שותפין. אכן גם לפי' הי"מ צ"ע. דמה השיב דלמא כגון רב פפא ובית אבא סוראה דמה בכך הא מ"מ נפשטה האיבעי' דאי איש ואשתו פודין כל אחד משלו ולא חיישינן שיעשו טובה זו לזו כש"כ שותפין דהא לפי פי' הי"מ ג' ומטילין לתוך כיס א' ע"כ הפי' דפודין כל אחד ממון שלו ועיין במהרש"א:

(יד ב) אילימא מקצתן דילמא הנך דאיכא גואי קיימי כוותיה אלא פשיטא דנפוק כולהו.—משמע דאין זקן ממרא חייב אלא אם כן כל הסנהדרין פה אחד הורו שלא כמותו. ופלא שבמראה הפנים (הוריות פ"א ה"א) כתב בפשיטות דברוב ב"ד הגדול סגי.

גמ'. אלא פשיטא דנפוק כולהו למאי אילימא לדבר הרשות מי מצו נפקי והכתיב שררך אגן הסהר אל יחסר המזג אלא פשיטא לדבר מצוה היכי דמי לאו למדידת עגלה ורבי אליעזר בן יעקב היא דאמר כולי סנהדרי בעינן אמר ליה אביי לא כגון שיצאו להוסיף על העיר ועל העזרות כדתנן אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד.
עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה ה"י – הי"א) וז"ל בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין, ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו. אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות, ומשה רבינו מלך היה עכ"ל. וצ"ע מדוע כפל הרמב"ם את ההלכה שב"ד מוסיפין על העיר והעזרות בהל' י' וגם בהל' י"א. ועוד צ"ב מה כוונת הרמב"ם במש"כ בהל' י' "ב"ד שרצו להוסיף וכו' מוסיפין וכו' ויש להם למשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו" דהרי כתב בהי"א שאין מוסיפין אלא ע"פ סנהדרין של ע"א, ופשיטא דאם מוסיפין ע"פ הסנהדרין שהם רוצין להוסיף על העיר והעזרות, וא"כ צ"ב מהי כוונת הרמב"ם "ב"ד שרצו להוסיף וכו' מוסיפין וכו' עד מקום שירצו", ומדוע מדגיש הרמב"ם דבעינן רצון הב"ד להוסיף על העיר והעזרות.
ונראה לומר דיש ב' דינים בב"ד הגדול בהוספה על העיר והעזרות: א) דבעינן חלות שם הוראה ופסק של ב"ד הגדול להוסיף על העיר והעזרות, ב) דמעשה ההוספה יעשה ע"י ב"ד הגדול. והנה קיי"ל דחל חלות שם ב"ד הגדול דוקא כשסנהדרין הגדול הם במקומם בלשכת הגזית, ואי יצאו ממקומם לא חל עלייהו תורת סנהדרין. ולפי"ז נראה דהפסק וההוראה להוסיף על העיר והעזרות אינו חל אא"כ ב"ד הגדול יושבין בלשכת הגזית ומורין הוראה להוסיף על העיר והעזרות. אמנם מעשה ההוספה נעשה כשהן מחוץ ללשכת הגזית. ונראה דלכן כתב הרמב"ם דין הוספת העיר והעזרות עפ"י ב"ד הגדול פעמיים, דבהל' י' מיירי לענין חלות שם פסק והוראה להוסיף על העיר שאינו נעשה אלא עפ"י רצון ב"ד הגדול, ואילו בהי"א מיירי לענין מעשה ההוספה דצריך ליעשות ע"י סנהדרין הגדול. ואע"פ דבשעת מעשה ההוספה יש גילוי דעת דההוספה היא עפ"י רצונם ודעתם מ"מ לא סגי בזה, דבעינן חלות שם פסק והוראה להוסיף על העיר והעזרות, וזה חל רק כשב"ד הגדול נמצאים בלשכת הגזית ומורין הוראה להוסיף על העיר והעזרות.
ונראה דהא דמועיל מעשה ההוספה על העיר והעזרות ע"י סנהדרין הגדול אע"פ שהן נמצאים מחוץ ללשכת הגזית ובטל מהם חלות שם סנהדרין (דהמקום גורם), היינו משום דאין ההוספה צריכה להיעשות ע"י הסנהדרין וב"ד הגדול אלא ע"י ע"א זקנים שהם גברא המנוי בסנהדרין, דמלבד דין סנהדרין הגדול חל חלות שם מינוי בגברא שהוא גברא המנוי לסנהדרין¹²¹, והך חלות שם בגברא חל אפילו כשהן מחוץ ללשכת הגזית. ומעשה ההוספה על העיר והעזרות צריך ליעשות ע"י גברא המנוי בסנהדרין ואינו מעשה ב"ד שנעשה ע"י חלות שם ב"ד הגדול ומשו"ה מועיל ההוספה אע"פ שב"ד הגדול נמצאים מחוץ ללשכת הגזית. ונראה דה"ה אליבא דראב"י דס"ל דמדידת החלל צריך ליעשות ע"י כל הסנהדרין, וצ"ע דהרי מחוץ ללשכת הגזית בטל מהן תורת סנהדרין הגדול (דכתיב וקמת ועלית אל המקום – מלמד שהמקום גורם). וצ"ל דראב"י סובר דמדידת החלל צריך ליעשות ע"י גברא המנוי בסנהדרין הגדול וגברא דהוי חבר שבסנהדרין, ואף מחוץ ללשכת הגזית חל בהו חלות שם מינוי בגברא של גברא המנוי בסנהדרין, אבל אין המדידה מעשה ב"ד של הסנהדרין הגדול. וכי היכי דלפי ר"י בעי ג' דיינין שהן מדייני הסנהדרין ולר"ש ה' דיינין שבסנהדרין לעשות מעשה המדידה, ראב"י סובר דבעי ע"א דיינין שהן דיינין בסנהדרין אבל אין המדידה מעשה ב"ד של סנהדרין הגדול, ומשו"ה מועיל המדידה אע"פ שהן נמצאים מחוץ ללשכת הגזית.
אמנם יש להעיר דבשלמא אליבא דשיטת הרמב"ן (בהשגות לספה"מ מ"ע קנ"ג) דס"ל דכשב"ד הגדול אינם בלשכת הגזית דבטל מהן חלות שם סנהדרין, אלא דנשאר עליהם חלות שם מנוי בגברא שהן מנויין לסנהדרין, אזי י"ל כמש"נ דב"ד הגדול מורין הוראה בלשכת הגזית להוסיף על העיר והעזרות, ומעשה ההוספה נעשה ע"י גברא המנוי בסנהדרין, אבל מעשה ההוספה אינו מעשה ב"ד שנעשה ע"י הסנהדרין. אמנם לפי שיטת הרמב"ם שחולק על הרמב"ן (שם) י"ל דחל תורת סנהדרין אף מחוץ ללשכת הגזית, והא דבעינן שיהיו סנהדרין במקומן היינו לענין חלות שם הוראה ופסק של הסנהדרין, דבעינן שיורו כשהן בלשכת הגזית. אמנם באמת חל עלייהו חלות שם סנהדרין אף כשהן מחוץ ללשכת הגזית. ולפי"ז י"ל דמעשה ההוספה על העיר והעזרות נעשה ע"י סנהדרין הגדול, והוי מעשה ב"ד. אמנם ההוראה להוסיף על העיר והעזרות צריך להיות כשב"ד הגדול נמצא בלשכת הגזית. ומשום כך הביא הרמב"ם את הדין דבעינן ב"ד הגדול בהל' י' ובהל' י"א, דבהל' י' מיירי לענין חלות שם פסק והוראה דתלוי בהיות ב"ד הגדול בלשכת הגזית. ובהל' י"א מיירי לענין מעשה ההוספה דחל מעשה ב"ד של סנהדרין הגדול אף כשב"ד הגדול הן מחוץ ללשכת הגזית.
ועיין בתוס' (ד"ה מתני' דלא כי האי תנא) שכתבו וז"ל תימה אי משום דמתני' לא חשיבא מלך וכהן גדול, ה"נ אשכחן גבי אין מוסיפין על העיר דבעינן מלך ונשיא ואורים ותומים וב' תודות ושיר כדתנן בפ"ב דשבועות (דף יד.) וכו', וי"ל דבכל הנהו לא חשיב כולהו מילי אלא שבעים ואחד לחודייהו, אבל הכא דסגי בג' או בה' אם איתא דצריך מלך וכהן גדול הוה ליה למיתני בהדיא עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה דהא דתני במתני' דבעינן ע"א להוסיף על העיר והעזרות היינו משום דבעי ע"א לחלות שם הוראה ופסק דין להוסיף על העיר והעזרות, ומשו"ה לא תני במתני' דבעינן נמי מלך ונשיא ואו"ת וכו', דאלו הן דינים במעשה ההוספה ולא בהוראה להוסיף על העיר והעזרות. דמעשה ההוספה צריך ליעשות ע"י ב"ד הגדול ומלך ונשיא ואו"ת ובשיר ותודה. משא"כ בנוגע למדידת עגלה ערופה הג' וה' דיינים אינם מורין שום הוראה אלא הן עושין את מעשה המדידה, אולם חלות הקביעות דזוהי העיר הקרובה שחייבת להביא עגלה ערופה חלה ע"י סנהדרין הגדול כולו. ולכן שפיר דייקו בגמ' דמתני' דלא כראב"י, דמדלא קתני במתני' מלך וכה"ג בהדי הא דבעינן שלשה וחמשה ש"מ דלא צריך מלך וכה"ג למעשה המדידה, דהמשנה איירי במה שצריך למעשה המדידה ולא בהוראה וקביעות חלות שם העיר הקרובה, דההוראה וקביעות שם העיר הקרובה לחלל חל ע"י ב"ד הגדול, ואילו מלך וכה"ג הן חלק ממעשה המדידה והו"ל למתני' להזכיר דבעינן מלך וכה"ג, ומדלא קתני להו ש"מ דלא כראב"י.
והנה אגב דעסקינן בדין מוסיפין על העיר והעזרות יש להעיר במש"כ הרמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה ה"י) "בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין, ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו", דמשמע דס"ל דחלה הוספה רק על העזרה וירושלים ואילו בהר הבית ליכא הוספה. ועוד יש לדקדק דמלשונו משמע שאפשר להוסיף על העזרה רק בהר הבית דוקא ולא יותר¹²², וצ"ע בזה דלגבי הוספה על ירושלים משמע דאין שיעור עד היכן יכולין להוסיף קדושת ירושלים, וב"ד הגדול יכולין להוסיף על ירושלים עד כל מקום שירצו, וצ"ע מ"ש דלגבי העזרה אין מוסיפין אלא עד מקום שירצו מהר הבית.
ונראה דהרמב"ם סובר דחל דין הוספה על העיר והעזרות שהן מחנה שכינה ומחנה ישראל, דעיין ברמב"ם פ"ז מהל' ביהב"ח הי"א שכתב וז"ל שלש מחנות היו במדבר וכו' וכנגדן לדורות מפתח ירושלים עד הר הבית כמחנה ישראל, ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור כמחנה לויה, ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה עכ"ל, משא"כ בהר הבית דהוי מחנה לויה אי אפשר להוסיף עליו. וי"ל דהיינו משום דחל חלות דין בחירה בהר הבית דהוי מקום המקדש, והך בחירה הוי רק על מקום הר המוריה בלבד, וכדכתב הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה ה"ג) וז"ל ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד עכ"ל, וי"ל דלכן א"א להוסיף על הר הבית דחל דין בחירה במקום הר המוריה בלבד, דחלות דין הר הבית וקדושת מחנה לויה אינה אלא בהר המוריה בלבד. ולפי"ז י"ל דדין הר הבית אינו חל אלא בבית המקדש דהוי חלות שם בית הבחירה, ואינו חל בדין מקדש בעלמא כגון בשילה דליכא דין הר הבית, והא דחל בשילה דין מחנה לויה אינו אלא חלות דין מחנה לויה לענין שילוח טמאים¹²³ אבל לא חל דין בשילה דמחנה לויה זהו מקום המקדש. משא"כ בבית הבחירה חל דין בחירה בהר הבית דמקום ביהמ"ק הוא דוקא בהר הבית והר המוריה, ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דאי אפשר להוסיף על הר הבית, דנאמרה גזה"כ דמקום בית הבחירה אינה אלא בהר המוריה בלבד¹²⁴. ויש להביא הביא ראייה דדין מחנה לויה בשילה אינו אלא חלות דין מחנה לענין שילוח טמאים ולא דין בגוף המקדש מהא דנחלקו בגמ' זבחים (דף קי"ז) אם היתה בשילה מחנה לויה או לא, ולחד מ"ד לא היה בשילה מחנה לויה כלל, ועל כרחך דמחנה לויה אינו מעכב בחלות דין מקדש, ואינו אלא חלות דין מחנה לענין שילוח טמאים. ועוד יש ראייה דמחנה לויה אינו מעכב במקדש דמבואר ברמב"ם דב"ד שרצו להוסיף על העזרה יכולים למשוך את העזרה עד סוף הר הבית, ובכהאי גוונא כל הר הבית נתקדש בקדושת עזרה דהוי חלות קדושת מחנה שכינה וליכא מחנה לויה כלל, ועל כרחך דדין מחנה לויה וחלות שם הר הבית אינו מעכב בדין מקדש.¹²⁵
גמ'. מצאן אבית פגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה, ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם.
לפום ריהטא נראה דדין מקום גורם קאי על הוראת ב"ד, דבכדי שיהיה זקן ממרא בעינן שימרה על הוראה שיצאה מהסנהדרין שהורו בלשכת הגזית, וכ"כ ביד רמה (דף יד: ד"ה ואיבעיא לן) וז"ל שאם הורו לו באותו מקום והמרה על אותו הוראה חייב אבל אם הורו לו במקום אחר והמרה על הוראתן פטור עכ"ל. ומבואר דס"ל להיד רמה דאם ב"ד הורו הוראה בלשכת הגזית והזקן שמע את ההוראה כשהיה מחוץ לב"ד והמרה כנגד הפסק של ב"ד הגדול דנעשה זקן ממרא. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהיה חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין וכו' ויורה לעשות כהוראתו או יעשה הוא על פי הוראתו ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית עכ"ל. ומלשונו משמע דדין המקום גורם הוא דאינו נעשה זקן ממרא אא"כ ממרה בהוראת ב"ד כשהן יושבין בלשכת הגזית, דבעינן שב"ד יהיו יושבין בלשכת הגזית בשעת ההמראה. ועיין בתוס' שבת (דף טו. ד"ה אלא שלא) שכתבו וז"ל תימה דוקמת ועלית אל המקום דדרשינן מיניה (סנהדרין יד: פז.) מלמד שהמקום גורם לא כתיב אלא בזקן ממרא ובזקן ממרא גופיה לא כתיב אלא בהמראתו שצריך שימרה עליהם במקומן, אבל לדונו יכול אף על פי שאין ב"ד הגדול בלשכת הגזית, ואין נראה לומר דבעינן שיהיו במקומן בשעת עבירה כמו בזקן ממרא, דהא בזקן ממרא לא על המראתו לבד מיחייב אלא עד שיחזור לעירו ועשה כהוראתו ואהא לא כתיב מקום, ועוד דלא מצינו בשום מקום שהיו בודקין אם היו ב"ד בלשכת הגזית בשעת עבירה אם לאו עכ"ל. (ועיין בתוס' מס' ע"ז דף ח: ד"ה מלמד) ומבואר דתוס' נמי ס"ל דזקן ממרא חייב כשהמרה על הסנהדרין והן במקומן בלשכת הגזית. ונראה דנחלקו ביסוד המחייב דזקן ממרא דלפי היד רמה המחייב הוא המראה כנגד הוראת ב"ד הגדול ולכן בעינן שימרה נגד הוראה שהורו סנהדרין כשהיו יושבין בלשכת הגזית. משא"כ הרמב"ם ותוס' במס' שבת ס"ל דהמחייב הוי המראה כנגד החפצא של ב"ד הגדול ומשו"ה בעינן שימרה נגד הסנהדרין בשעה שהסנהדרין יושבין בלשכת הגזית.
גמ'. מלמד שהמקום גורם.
ופרש"י (ד"ה מצאן) וז"ל זקן ממרא לסנהדרין חוץ ללשכת הגזית שהיתה בהר הבית עכ"ל. ודייק הגר"מ זצ"ל דמשמע דדין המקום גורם אינו תלוי בלשכת הגזית אלא בהר הבית. וכן משמע נמי מדברי הרמב"ם שכתב (פ"א מהל' סנהדרין ה"ג) וז"ל קובעין בתחילה בית דין הגדול במקדש והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומנינים שבעים ואחד וכו' עכ"ל. ומשמע דמקום הסנהדרין הוא במקדש, דהיינו בהר הבית. דכשכתב הרמב"ם מקדש ר"ל הר הבית וכדמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' שופר ה"ב) דכשחל ר"ה להיות בשבת דבמקדש היו תוקעין היינו בהר הבית. וכן משמע נמי ממש"כ הרמב"ם (פ"ז מהל' בית הבחירה ה"א – ה"ב) לענין מורא מקדש וז"ל מצות עשה ליראה מן המקדש שנא' ומקדשי תיראו ואי זו היא יראתו לא יכנס להר הבית במקלו או במנעל שברגליו וכו' ולא יעשה הר הבית דרך וכו' כדי לקצר הדרך וכו' ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהיה חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על ב"ד בדבר שזדונו כרת וכו' ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית עכ"ל. ומשמע מכאן דס"ל דמקום הסנהדרין היינו דוקא בלשכת הגזית, וצ"ע.
גמ'. ת"ר איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין פירות שהרקיבו ויין שהקרים ומעות שהחלידו.
ומבואר מהגמ' דאע"פ שהפירות הרקיבו מ"מ אכתי חלות שם מעשר חל בהם. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הי"א) וז"ל מעשר אוכל דבר שדרכו להאכל ושותה דבר שדרכו לשתות, וסך דבר שדרכו לסוך, ולא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן, ולא יסחוט את הפירות להוציא מהן משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד, ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה ושמן שנסרח, אלא כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו עכ"ל. וצ"ע דמבואר ברמב"ם דכיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו וא"כ צ"ע מדוע בסוגיין לא פקע מהן שם מעשר. וצ"ל דעל כרחך מיירי הכא באופן שהפירות שהרקיבו עדיין הן ראויין לאכילת אדם ומשו"ה לא פקע קדושתן.
גמ'. ההקדשות בשלשה.
והנה אע"פ דקיי"ל דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל מ"מ בעינן לכתחילה שומא בשלשה כדי לפדות בשיוויו. ועוד נראה דאע"פ שבדיעבד הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, מ"מ עובר בזה על איסור לאו דאונאה מדאורייתא. דעיין ברמב"ן עה"ת (ויקרא כז:יד) ובס' החינוך (מצוה של"ז) דאע"פ דקיי"ל אין אונאה בקרקעות היינו רק בנוגע לדיני אונאה כגון ביטול המקח ותשלומין ושיעור שתות, דנתמעט קרקע מהנך דינים, אבל איסור אונאה מה"ת חל אף בקרקעות, וי"ל דה"ה נמי לגבי הקדש, דחל איסור אונאה בהקדש, ויש איסור אונאה לחלל הקדש שוה מנה על שו"פ. ולכן צריך לדקדק בשומא כשפודין את ההקדשות.
אמנם נראה דהא דחל איסור אונאה בפדיון הקדש פחות משיוויו היינו דוקא בפדיון קדשי בדק הבית, משא"כ בקדשי מזבח אם פודה המקדיש בעצמו י"ל דאין בזה איסור אונאה. והביאור בזה הוא עפ"י דברי מרן הגר"ח זצ"ל שייסד דיש חילוק בין קדשי בדק הבית וקדשי מזבח, דקדשי בדק הבית הוי ממון הקדש וקנינו משא"כ קדשי מזבח הוי ממון הבעלים, ולכן אי פודה קדשי בה"ב בפחות משיוויו עובר באיסור אונאה, דמאנה את הקדש. משא"כ בקדשי מזבח דהוי ממון בעלים אין איסור אונאה דהוי ממונו והפדיון הוי כעין מקח וממכר בינו לבין עצמו, ואין איסור אונאה כלפי עצמו. אמנם אם אחר יפדה קדשי מזבח בפחות משיוויו י"ל דבכה"ג שפיר חל הלאו דאונאה.
והנה הגר"ח זצ"ל הביא כמה ראיות ליסודו דיש חילוק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית:
א) דבגמרא בב"ק (עו.) איתא שהגונב ומקדיש לבדק הבית משלם ד' וה', ד"מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים", ואילו הגונב ומקדיש למזבח פטור מד' וה' כי "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורה דראובן". ועיין בתוס' (שם) ד"ה והשתא דהא דאמרינן דגנב והקדיש חייב בד' וה' היינו בקדשי בדק הבית דלא מיקרו על שם הבעלים. ובביאור דבריהם אמר הגר"ח זצ"ל דשאני קדשי בדק הבית מקדשי מזבח בעיקר חלות דינם. דהגונב ומקדיש לבדק הבית חייב בד' וה' מדין מכירה משום דקדשי בדק הבית הם ממון הקדש וקנינו, דהמקדיש הקנה את הבהמה להקדש בדק הבית בקנין גמור דאחרי שהקדישה אין הבהמה שייכת כלל להדיוט, ולכן חייב בד' וה'. מאידך קדשי מזבח עיקר דינם הוא חלות קדושה למצות הקרבה, אולם גם אחרי ההקדש נקרא המקדיש בעל הקרבן ויש לו בו קנין ממון ד"מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן", ולפיכך אין ההקדש למזבח כמכירה להדיוט ופטור הגנב מד' וה'.
ב) ובכך ביאר הגר"ח זצ"ל נמי את פסקי הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה (הל"א) וז"ל הגונב וכו' נכסי הקדש אינו משלם אלא קרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש וכו' וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים כו' הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ארבעה וחמשה שנא' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ"ל. וקשה למה נזקק הרמב"ם לשני פסוקים למעט הקדש מכפל וד' וה', הפסוק "לרעהו ולא להקדש" למעט קדשי בדק הבית והפסוק "וגונב מבית האיש" למעט קדשי מזבח.
וביאר הגר"ח זצ"ל שבבדק הבית ליכא שום בעלות למקדיש בחפצא לאחר שהקדישו, וקדשי בדק הבית הוי ממון הקדש וקנינו. ולכן מביא הרמב"ם הגזה"כ ד"לרעהו ולא להקדש" ללמד שהגונב נכסי הקדש אינו משלם כפל להקדש. לעומת זה בקדשי מזבח מביא הרמב"ם את הפסוק "וגונב מבית האיש" ללמד שאין גנב הקרבן משלם כפל לבעל הקרבן .
והנה מבואר בערכין (כח:) ובתמורה (לב.) שחל הקדש עילוי בקדשי מזבח כדי להוסיף עליהם קדושת בדק הבית, אבל לא איפכא. והסביר הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין (הל"ח) וז"ל המקדיש קדשי בדק הבית למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים או החרימם לכהנים לא עשה כלום ואין הקדש מזבח או החרם חל על קדשי בדק הבית שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל. ומבואר להדיא שבבדק הבית אין להדיוט קנין ממון כלל, ומשו"ה לא חל הקדש עילוי בקדשי בדק הבית, משא"כ בקדשי מזבח יש לבעלים קניני ממון ושפיר יכול להקדישן לבדק הבית.
ועפ"י זה ביאר הגר"מ הלוי זצ"ל את פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מעילה הל"א) וז"ל קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה עכ"ל, דמשמע שרק קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה, ואילו בקדשי בדק הבית מועלין גם משמתו, וצ"ע דמאי שנא קדשי בה"ב מקדשי מזבח. ונראה לבאר דקדושת מזבח היא תלויה במצות הקרבה, ומשמתו פקעה מצות הקרבה וקידוש גמור למזבח, ותו לא הויין בכלל קדשי ה' ולכן אין בהן מעילה. מאידך קדושת בדק הבית בעיקרה היא חלות דין ממון הקדש וקנינו, ואף משמתו קדשי בה"ב עדיין הויין קנין ממון להקדש ולכן יש בהן מעילה.¹²⁶
ולפי"ד הגר"ח זצ"ל יש לבאר נמי דברי רש"י בפסחים (דף ה: ד"ה ולא יראה לך) וז"ל דמדכתב לך משמע מינה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בגבולין של אחרים כגון נכרי ושל גבוה אם הקדישם לבדק הבית עכ"ל. ומשמע מרש"י דהמיעוט של חמץ הקדש מבל יראה ובל ימצא - "אתה רואה של גבוה" - חל רק לחמץ שהוקדש לבדק הבית ולא לחמץ שהוקדש למזבח - כגון לחמי תודה - שעובר עליו בב"י וב"י. ונראה שלדעת רש"י דוקא בעלות גמורה של הקדש פוטרת את ההדיוט מב"י וב"י. ומשום כך רק קדשי בדק הבית פטורים לפי שאין בהם קנין הדיוט כלל כי אם קנין הקדש, ואילו על חמץ של קדשי מזבח הואיל שחל בו קנין ממון להדיוט עוברים בב"י וב"י.
ובכך מבואר גם דברי הראב"ד בפ"ד מהל' תמורה (הי"א) שאין משנין בקדושת מזבח מקדושה לקדושה אבל משנין בבדק הבית, וז"ל בבדק הבית מה יש בין זה לזה כו' קדשי מזבח יש מהן נאכלין ויש שאינן נאכלין יש מהן ליום א' ויש מהם לשני ימים כו' אבל בקדשי בדק הבית מה הפרש בין זה לזה עכ"ל. כלומר דקדושת מזבח חלה למצותה ואילו קדושת בדק הבית חלה מדין קנין להקדש, ולפיכך בבדק הבית אין הבדל בין קדושה זו לזו.
והנה הרמב"ן במלחמות ה' לפרק הגוזל בתרא (דף מא. בדפי הרי"ף ד"ה עוד כתב) דן אם גנב והקדיש קונה מדין שינוי רשות. ויש לדייק דהרמב"ן דן רק בנוגע לכשהקדיש הגנב את הדבר בקדושת מזבח, ואילו בגנב והקדישו לבדק הבית פשוט לו לרמב"ן שחל קנין שינוי רשות, עיי"ש. ונראה לבאר דבריו לפי"ד הגר"ח זצ"ל דחלות קדושת בדק הבית הוא קנין ממון גמור להקדש בלי שנשארה יד הדיוט כלל, ולכן פשיטא דאי גנב והקדישו לבדק הבית דהוי שינוי רשות. משא"כ בקדושת הגוף למזבח שההקדש חל מעיקרו לקדש את הבהמה למצות הקרבה, והמקדיש עדיין הוי בעל הקרבן, יתכן שאין כאן שינוי רשות.
ועיין בתוס' ישנים בכריתות (יג: ד"ה ואשם אחד) דס"ל שהשיעור של שו"פ חל במעילה בקדושת דמים בלבד ואילו מעילה בקדושת הגוף מחייבת בכ"ש. וביאר הגר"ח זצ"ל שבקדו"ד הואיל ויש בה רשות גבוה המחייב של מעילה הוא חלות גזילה ואין גזילה בפחות משו"פ. ואילו בקדוה"ג המחייב של מעילה הוא חילול ההקדש ואיסה"נ בשיעור כל שהוא.
ב
בענין בעלות במעשר שני
יש לעיין בהא דקיי"ל דאם חילל מעשר שני שוה מנה על שו"פ דחל החילול וליכא איסור אונאה, וצ"ע דלכאורה זה תלוי במחלוקת אי מע"ש ממון גבוה או ממון בעלים, דלכאורה לפי המ"ד דס"ל מע"ש ממון גבוה י"ל דאי מחלל מע"ש שוה מנה על שו"פ הריהו מאנה רשות גבוה. ונראה לבאר דאפילו למ"ד מע"ש ממון גבוה מ"מ מצד דיני ממונות מע"ש בעיקרו הוי ממון בעלים אלא דחל עליה גם חלות שם ממון ורשות גבוה. ויש להביא ראיה לזה מפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש הכ"ד) שהגונב מע"ש פטור מכפל ומשמע דחייב בתשלומי קרן לבעלים, ומוכח דאף למ"ד מע"ש ממון גבוה חל דין ממון לבעלים, דהוי בעיקרו ממון הבעלים אלא דחל עליה נמי חלות שם ממון גבוה. וכן משמע ממה שפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש הכ"ה) דחל במע"ש הקדש עילוי לבדק הבית, ומהא דיכולים הבעלים להקדיש את המע"ש שלהן מוכח דהוי ממון הבעלים וקנינם. וכן מבואר מדברי התוס' ב"ק (דף סח: ד"ה הוא דאמר) דאע"פ דלענין הקדש קיי"ל דאדם אחר יכול לפדות את ההקדש, פדיון נטע רבעי חל רק ע"י הבעלים וז"ל דלא דמי להקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכול לפדותן כמו כן אחר, אבל כרם רבעי אע"ג דממון גבוה הוא מ"מ הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים עכ"ל. ונראה דמבואר מדברי התוס' דאע"פ דמע"ש ורבעי הויין ממון גבוה מ"מ חל ביה נמי רשות בעלים לאכילה בירושלים והוי ממון הבעלים. ולפי"ז נראה דאם חילל מע"ש שוה מנה על שו"פ ליכא איסור אונאה אף למ"ד מע"ש ממון גבוה, דבאמת אף לדידיה מעשר שני הוי ממון הבעלים וליכא איסור אונאה מה"ת כלפי עצמו.¹²⁷
תוס' ד"ה נטע רבעי. וז"ל ומיהו בזה"ז שאין מחללין בשויין לא בעי שלשה עכ"ל.
ונראה דבזה"ז שזורקין הכסף לים המלח ליכא מי שמתאנה ואין בזה איסור אונאה, בין כשפודה מע"ש או קדשי בדק הבית, דהכסף הולך לים המלח והקדש או מע"ש אינו מרויח.
תוס' ד"ה צינורא של הקדש. וז"ל פירש בקונטרס שטוין בה זהב והוה כי ההיא דכלים (פ"ט מ"ו) דתנן כוש שבלע את הצינורא ומלמד שבלע את הדרבן, כוש הוא הפלך שהנשים טוות בו. ועוד איכא צינורא אחר דאמרינן שילהי ר' עקיבא (שבת צ.) ובפ' בתרא דמנחות (דף קז.) דמחטטין בה את הפתילות ומקנחין בה את הנרות, ועוד יש צינורא אחר דאמר בפ"ק דיומא (דף יב.) כהן גדול לובש ומהפך בצינורא, משמע שהיינו מזלג שמהפך בו איברי תמיד, ורבינו חננאל פירש צינורא עצי נורא.
לכאורה צ"ע בדברי התוס' שפירשו דמיירי בצינורא דמחטטין בה את הפתילות ומקנחין בה את הנרות, דאי מיירי בהטבת מנורת ההיכל הרי קיי"ל דהמלקחים של המנורה אין להם פדיון דהויין כלי שרת, וכלי שרת אין לו פדיון לעולם (וכדפסק הרמב"ם פ"ו מהל' איסורי מזבח ה"ד). ועל כרחך צ"ל דמיירי בהטבת שאר מנורות שלא היו לצורך עבודה ולא למנורה שבהיכל, דמלקחיים שהן לצורך מנורה שבהיכל יש להן קדושת הגוף ואין להן פדיון. ועוד יש להעיר דלפי מה שפירשו התוס' דיש צינורא אחר דכה"ג מהפך ביצנורא דהיינו המזלג שמהפך בו איברי התמיד, דלכאורה הך מזלג נתקדש בקדושת הגוף והוי כלי שרת ואין לו פדיון. וכן צ"ע בפירוש ר"ח דמיירי בעצי נורא כלומר עצי המזבח, דעצי מזבח נמי אין להן פדיון (רמב"ם פ"ו איסורי מזבח ה"ד). וצ"ל דמיירי באופן שעדיין לא נתקדשו למזבח, (ועיין בתוס' מנחות קא. ד"ה אע"ג דנטמאו די"ל דעצי מזבח נתקדשו רק כשהעלום ע"ג המזבח ולא בביקוע דקרדום).
¹²¹ עיין לעיל בשיעורים דף ב. בתוס' ד"ה תוס' דברי הכל, ובחידושי הגר"מ הלוי פ"ה הל' קדה"ח ה"א.
¹²² ועיין באור שמח פ"ו מהל' ביהב"ח ה"י, שהביא ראייה לזה מהמשנה בחגיגה דף ב. דב"ה אומרים דקטן שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולילך מירושלים להר הבית פטור מן הראיה, ובירושלמי פ"א חגיגה ה"א מבואר דקיום מצות ראיית פנים היא בעזרה, וצ"ע א"כ מדוע קתני דקטן שאינו יכול לילך מירושלים להר הבית פטור מן הראיה ולא תני שאינו יכול לילך לעזרה ששם היו מראין פנים, וי"ל דהיינו משום דיש רשות לב"ד להוסיף על העזרה רק עד סוף הר הבית, ורמז גדול לזה מקרא מלא, בהר ד' יראה, זהו בהר, דלבד ההר אין רשות להוסיף. ובתרגום על פסוק (שמות טו, יז) בהר נחלתך כו' מקדש ד' כוננו ידיך, בטורא דאחסנתך אתר מתקן לבית שכינתך כו', וכן בשמות רבה בא פ' ט"ו, א"ל אם אין אתה נותן לי בהמ"ק ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום כו' עכ"ד. ועיין בחידושי הרש"ש סנה' ב. ד"ה אין מוסיפין על העיר שג"כ דייק דא"א להוסיף על הר הבית משום דמדתו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ומרומז בקרא דרוחב חמישים בחמישים.
¹²³ ועיין במקדש דוד ענין בית הבחירה סימן א' ס"ק ג' שדן אף לגבי בית הבחירה האם הר הבית הוא חלק מעצם בית הבחירה או דאינו אלא חלות דין מחנה לויה דחל בה דין שילוח טמאים, ומביא ראייה מלשון הרמב"ם פ"א מהל' בית הבחירה ה"ה וז"ל אלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית עושין בו קדש וקדש קדשים ויהיה לפני הקדש מקום אחר והוא הנקרא אולם ושלשתן נקראין היכל ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל וכו' והוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש עכ"ל, ומדכתב "דברים אלו הם עיקר בבנין הבית" משמע דדברים אלו מעכבים בבית הבחירה, ויש לדקדק דהרמב"ם בהלכה זו השמיט הר הבית, ומשמע דהר הבית אינו מעכב בבנין בית הבחירה. והוסיף המקדש דוד דכן יש לדייק מהגמ' (ע"ז מג.) דלא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם חצר כנגד עזרה, ולא קתני דלא יעשה חצר כנגד הר הבית, ומשמע דהר הבית אינו חלק מעצם בית הבחירה ואינו אלא חלות דין מחנה לויה לענין שילוח טמאים. אך מהמשנה מס' ביכורים (פ"א מ"ט) ביכורים חייב באחריותן עד שיבאו להר הבית שנא' ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך משמע דהר הבית חשיב בכלל בית ה'. ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' ביהב"ח ה"א – ה"ב) וז"ל מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו, וכו' ואי זו היא יראתו לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו ואין צ"ל שאסור לרוק בכל הר הבית אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה עכ"ל, ומבואר דהרמב"ם סובר דחלה מצות עשה דמורא מקדש בהר הבית, ומשמע דס"ל דהר הבית הוי חלק מהמקדש, ועיין במקדש דוד שם שדחה ראייה זו, די"ל דכיון שהוא קרוב למקדש הוי זלזול למקדש עצמו, וכמו הדין דלא יקל אדם ראשו כנגד שער המזרח אפילו כשהוא עומד חוץ למקדש. אך עיין במאירי יבמות (דף ו. ד"ה יראת המקדש מצות עשה) וז"ל ואי זו היא מוראת מקדש לא יכנס מפתח העזרה ולפנים במקלו או במנעלו ובאפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורים לו בסדינו וכו' ומדברי סופרים אף בהר הבית כן, הא מן התורה הר הבית מותר בכך, שהרי מחנה לויה הוא ואין קרוי מקדש, אלא מה שאם נכנס לשם בטומאה חייב הא מדברי סופרים אף הר הבית בכלל זה עכ"ל, ומבואר דהמאיר סובר דמה"ת הר הבית אינו חלק מהמקדש וליכא מצות עשה מה"ת דמורא מקדש בהר הבית דהר הבית אינו אלא חלות דין מחנה לויה לענין שילוח טמאים.
¹²⁴ ועיין באור שמח (פ"ו מהל' ביה"ח ה"י) שציין דמקורו של הרמב"ם שאין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים לבד ובהר המוריה, הוא ממכילתא (בא מסכתא דפסחא פרשה א') וז"ל ועד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות. עד שלא נבחרה ירושלם היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות משנבחרה ירושלם יצאת ארץ ישראל שנאמר השמר לך פן תעלה עולותך בכל המקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' אלהיך (דברים יב יד), עד שלא נבחר בית עולמים היתה ירושלם ראויה לשכינה משנבחר בית עולמים יצאת ירושלם שנאמר כי בחר ה' בציון עכ"ל, וציון הוא ההר, כמו שכתוב (תהלים עח, סח) ויבחר כו' את הר ציון אשר אהב.
¹²⁵ ועיין עוד במש"כ רבינו זצ"ל בחידושי הגר"מ והגרי"ד פ"א מהל' בית הבחירה ה"ה, ופ"ו מהל' ביהב"ח הי"ד.
¹²⁶ ועיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"ב מהל' מעילה ה"ה.
¹²⁷ ויש להוסיף דחילול הוי חלק ממצות מע"ש להביאו לירושלים לאכילה וזהו עיקר חלות בעלות דהדיוט לאכול מע"ש בירושלים.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.