דף כד - ב
ואם אכל צירעה, שהיא שרץ הארץ וגם שרץ העוף, לוקה שש.
אותם חמש מלקיות שישנן בשרץ הארץ. ועוד נוסף עליהן לאו המיוחד לשרץ העוף. כדכתיב "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו".
[ושרץ הוא דבר הרוחש ומתנענע, ואינו נראה אלא על ידי כך. אבל בהמה וחיה הגבוהים מן הארץ, אינם בכלל שרץ [1]].
והכי נמי, נימא דאיצטריך "לא יאכל" בקדשים טמאים, ללקות עליהם שתי מלקיות. ושוב לא אייתר לאיסור הנאה של כל איסורין שבתורה.
אמר ליה רב אשי: כל היכא דאיכא למדרש לכל לאו בענין אחר, דרשינן. ולא מוקמינן לה בחיוב לאוי יתירי. ולא אמר כן אביי, אלא היכא דאייתר לגמרי, ואי אפשר ליתנו לענין אחר.
והוינן בה: והשתא דאמרת דקרא ד"והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", לאו לגופיה איצטריך, תינח הא דכתיב "ואשר יגע בכל טמא לא יאכל". אבל "הבשר" דכתיב ברישיה דקרא למה לי?
ומשנינן: כתיב "הבשר" כדי לרבות עצים ולבונה של קדשים. שהם מקבלים טומאת אוכלין, על אף שאינם אוכלים. משום דחיבת הקודש מכשרתם ליחשב כאוכל.
ותו הוינן בה: האי "והבשר כל טהור יאכל בשר" דכתיב בסיפיה דקרא, למה לי?
בשלמא "כל טהור יאכל בשר" איצטריך. משום דדרשינן מינה, דוקא בשר טהור שהותר לטהורים, אדם טמא שאכלו חייב עליו. אבל טמא שאכל בשר שנטמא לפני זריקת הדם, ומעולם לא ניתר לטהורים, אין חייבים עליו משום טומאת הגוף. אבל "והבשר" הראשון, מיותר.
ומשנינן: דרשינן מ"והבשר", לרבות את האימורין שנטמאו. [2] שאם אכלם עובר עליהם בב' לאוין. משום לאו דטומאה, ומשום איסור אכילת זר. שהרי האימורין הם למזבח, ואף הכהן זר אצלם.
ומקשינן: וכי אימורין טמאים מהכא נפקא?
והלא מהתם [מקרא אחרינא] נפקא.
וכדתניא: כתיב "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". ומדכתיב "אשר לה'", דאייתר, שמע מינה לרבות את האימורין לאיסור אכילה בטומאה.
ומשנינן: מהתם נפקא לן איסור אכילת אימורין טהורים בטומאת הגוף של האדם האוכלם, ולחייבו בכרת. אבל מהכא נפקא לן, לאיסור אכילה בטומאת הבשר. שהטהור האוכל אף מהאימורין הטמאים, הרי הוא עובר בלאו. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא אם כן אכלם כדרך אכילתן. [3] והוינן בה: למעוטי מאי, ומהו שלא כדרך אכילתן? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי, שאם אכל חלב חי [שאינו מבושל], שהוא פטור. [4] משום שאין דרכו להאכל חי. [5] איכא דאמרי: באיסורי הנאה [6] נאמר כן. [7] והכי אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה, אין לוקין עליהן אלא אם כן נהנה מהם [8] כדרך הנאתן. [9] והוינן בה: למעוטי מאי, ומהו שלא כדרך הנאתן? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי, שאם הניח חלב של שור הנסקל [10] על גבי מכתו, [11] שהוא פטור. לפי שאין דרך החלב בהנאה כזו. אלא דרך הנאתו בהבערה ובמשיחת עורות.
וכל שכן, [12] שהאוכל חלב חי שהוא פטור. [13] דודאי לא חשיבא דרך אכילה בהכי.
אתמר נמי: אמר רב אחא בר עויה, אמר רב אסי, אמר רבי יוחנן: הניח חלב של שור נסקל על גבי מכתו, פטור. לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן.
אמר רב זירא: אף אנן נמי תנינא: אין סופגין את הארבעים מלקות משום ערלה, אלא על המשקה היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד!
ודייקינן: ואילו על המשקה היוצא מהתותים והתאנים והרמונים לא לוקין.
מאי טעמא? לאו, משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן. שאין הדרך לסחוט את מי הפירות האלו ולשתותם. ומשום כן אינו לוקה עליהם, כרבי יוחנן.
אמר ליה אביי: לאו ראיה היא מהתם.
כי בשלמא אי אשמעינן בפרי גופא דאינו לוקה היכא דלא קאכיל ליה דרך הנאתו, [14] שפיר היה מוכח מזה כדברי רבי יוחנן.
אלא הכא, הא דאין לוקין על מי הפירות, לאו משום "שלא כדרך" הוא. אלא משום דהנסחט שאר הפירות, זיעה בעלמא הוא, [15] ואם שתה מהם, לא חשוב כאוכל פרי של ערלה.
אמר אביי: הכל מודים בכלאי הכרם, שלוקין עליהן, אפילו אם אכלום או נהנו מהם שלא כדרך הנאתן. [16]
מאי טעמא? - משום דלא כתיב בהו לשון "אכילה". ומרבינן את איסור הנאתם מדכתיב "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה". דמשמע, אם יהיו כלאים יאסרו בהנאה, ויהיה דינם בשריפה.
ולשון "פן" הוא איסור לאו. ולא בעינן דרך אכילה או דרך הנאה, אלא היכא שנכתב איסורם בלשון איסור אכילה.
מיתיבי: איסי בן יהודה אומר: הרי לא נאמר בכתוב איסור בשר בחלב אלא שאסור לבשלם יחד. כדכתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו".
מנין לבשר בחלב שהוא אסור אף באכילה? נאמר כאן, "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו".
ונאמר להלן בטרפה, "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". וילפינן בגזירה שוה ד"קדש" "קדש".
מה להלן הטרפה אסורה באכילה, אף כאן הבשר בחלב אסור באכילה. [17]
ואין לי מהתם, אלא שבשר בחלב אסור באכילה. אבל שהוא אסור בהנאה מנין? והרי אף הטריפה מותרת בהנאה.
אמרת, קל וחומר הוא מערלה.
ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה בנטיעתה, הרי היא אסורה בהנאה - בשר בחלב שנעבדה בו עבירה כשבישלם יחד, ועבר עליהם ב"לא תבשל", אינו דין שיהא אסור בהנאה!
הערות
[1] ולכך לא חשיב הא דכתיב "לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה". משום דההוא קרא בגדולים איירי. רש "י. והקשו תוספות, הא כתיב באדם הראשון "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". ודרשינן "חיה הרומשת" זה הנחש. אלמא "רמישה" הוה נמי בדבר ההולך על גחון. ואם כן, לחשוב בכל השרצים נמי לאו ד"לא תשקצו". והמגלת אסתר כתב, דמהתם לא קשיא. דהרי מבואר שם דאיירי קודם שנתקלל הנחש, ועדיין היו לו רגלים, ולא הלך על גחונו.
[2] דסלקא דעתך אמינא, דאין חייבים עליהם משום טומאה, כיון דאינם מותרים באכילה אף בטהורים. וקיימא לן, דוקא הניתר לטהורים חיבין עליו משום טומאה. תוספות.
[3] ודוקא מלקות ליכא, אבל איסורא מיהא איכא. תוספות, עבודה זרה יב ב. ובשבועות כב ב כתבו, דאין איסור זה אלא מדרבנן. אבל מדבריהם לקמן כח א, ובקידושין נו ב, משמע, דמותר אף לכתחלה. משנה למלך פרק ה מיסודי התורה הלכה ח. וכבר הוכיחו הריטב"א והמאירי בסוגיין, דאיסור דרבנן מיהא איכא, מהא דתנן "לא יסיק תנור וכירים". דודאי אין דרך הנאת החמץ בכך.
[4] וחידש רבי שימי בכך, דלא תימא דפטור דוקא על דבר שאין דרכו באכילה, וכגון היוצא מן התותים והרמונים. אלא אף אם אכל מגופו של איסור שדרכו באכילה, אלא שאכלו שלא כדרכו, נמי פטור. ר"ן.
[5] והא דקיימא לן, "אכל ציפור טהורה בחייה, חייב בכל שהוא", שאני עוף שהוא רך, וחזי לאומצא בלא בישול. תוספות. והמהר"ם חלאווה כתב, דדוקא חלב אין דרכו לאכול חי. אבל נבילה דרכה בכך. אלא שבכל זאת הוקשה לו מ"אכל צפור טהורה בחייה", דהרי אין דרך לאוכלה בחייה. ותירץ, דגזירת הכתוב היא באבר מן החי, דבהמה בחייה לאברים עומדת.
[6] ופליגי תרי לישני, דללישנא קמא דוקא באכילה בעינן כדרך. דאכילה שלא כדרכה לאו שמה אכילה. אבל בהנאה אף אי נהנה שלא כדרך, מכל מקום חשיבא הנאה. וללישנא בתרא, כיון דמרבינן הנאה מדכתיב "לא יאכל", הוקשה לאכילה ואין חייבים עליה אלא כדרכה. ר"ן ורבינו דוד. ויעויין ברש"ש שדייק מרש"י, דפליגי בנהנה כדרך, אך הדבר העומד להנאות אחרות אי מקרי שלא כדרך הנאה, וע"ע בראש יוסף.
[7] והמשנה למלך שם כתב, דלישנא בתרא בא לחדש, דליכא מלקות כלל על הנאה. אף שאסורה מן התורה. וכן היא דעת הרמב"ם בפרק ח ממאכלות אסורות הלכה טז. שכתב: כל מאכל שהוא אסור בהנייה, אם נהנה ולא אכל, כגון שמכר או נתן לגוי או לכלבים אינו לוקה, ומכין אותו מכות מרדות! ונתבאר במגיד משנה שם, דהיינו משום שכל דבר הראוי לאכילה, אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו. ומדמה לה לחצי שיעור, שאסור מן התורה. אבל אין לוקין עליו. [והטעים בזה השפת אמת בשם החידושי הרי"ם, דאף את האכילה אסרה תורה משום ההנאה שבה [כמבואר ברמב"ם בספר המצוות]. והשיעור המושלם של הנאה, היא הנאת אכילה. נמצא דכל הנאה אחרת היא כחצי שיעור]. אכן מדברי התוספות בסוגיין, הוכיח המשנה למלך בהלכות יסודי התורה שם, דלוקין אף על ההנאה, כל שהוא כדרך הנאתו. עוד כתב בטעם הרמב"ם, דאין לוקין על ההנאה, לפי שאין מפורש בתורה איסורה.
[8] והרמב"ם בפרק יד ממאכלות אסורות הלכה י כתב: כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנייה. וכתב הכסף משנה: מימרא דרבי יוחנן בפרק כל שעה, וכלישנא בתרא ! ותמה המשנה למלך ביסודי התורה שם, הא אף לישנא קמא לא פליג בזה. ולכולי עלמא האוכל שלא כדרך, פטור. ורצה לפרש בדעת הכסף משנה, דללישנא קמא, אין האוכל שלא כדרך פטור אלא באיסורי אכילה. אבל באיסורי הנאה, חייבים בהם אף על אכילה שלא כדרכה. דלא גרע מהנאה שלא כדרכה, שחייבים עליה להאי לישנא. ולפי שכלל שם הרמב"ם בדין זה אף יין נסך, שהוא איסור הנאה, הוכיח הכסף משנה דפסק כלישנא בתרא. מיהו אסיק, דפירוש זה אין הדעת סובלתו. דכיון שאינו דרך אכילה, מה לי איסורי הנאה, מה לי שאינו איסורי הנאה. [אכן, מדברי רבינו דוד נראה כפירוש זה. שכתב, דאף דחייבים על כלאי הכרם אף שלא כדרך הנאתו, מיהו באכילה שלא כדרך ודאי שאינו לוקה משום אכילה. דהא לאו שמה אכילה. אלא שמצד הנאה דאיכא באכילה הוא חייב. שהרי נהנה. אלמא, בכל אכילה שלא כדרכה יש לחייב מצד הנאת האכילה, במקום שאין פטור "שלא כדרך"בהנאה. המגיה שם].
[9] ונסתפק המשנה למלך בפרק י"ד מהלכות אבל הלכה כא, בדברים האסורים מן התורה באכילה ובהנאה, ונפסדו ממאכל אדם, אי איכא איסור תורה במכירתם מצד הנאתם. האם דוקא על אכילתם הוא פטור לפי שאוכלו שלא כדרך. אבל הנאה דמכירה שפיר חשיבא דרך הנאה. או דלמא, כיון דאיסור הנאה מ"אכילה" נפקא, כל היכא דליכא איסור אכילה, אף איסור הנאה ליכא. וצריך עיון דבריו, והרי אין פטור האכילה דין בחפצא. אלא דרק חסר בהיכי תימצי דמעשה האכילה. ולמה יפקע מהחפצא דין איסור הנאה. ולכאורה נראה, דאי איכא לספוקי אינו אלא מצד דין "נבילה שאינה ראויה לגר". דבכך פקע מהחפצא דין איסור אכילה. ומשום כן יש לומר דאף איסור הנאה יפקע. חידושי רבי שמואל, סימן יא. עוד יעוין שם, במה שעוד הרבה לתמוה בדבריו.
[10] ונקט "שור הנסקל" לרבותא. דהרי יליף איסור הנאתו מ"בעל השור נקי", ולא מ"לא יאכל". ולקמן איתא דכל איסור דלא כתיב ביה אכילה, עובר עליו אף שלא כדרך הנאתו. ומכל מקום, כיון דכתיב ביה "לא יאכל", אף באיסור הנאתו אינו עובר שלא כדרך. שפת אמת. והוסיף בזה, דאילו על הנאתו היה עובר אף בשלא כדרך, אם כן אף על האכילה יעבור אף שלא כדרך אכילה [מצד הנאת האכילה]. ומהא דבאכילה הקפידה תורה על דרך אכילה, שמע מינה דאף הנאה כן.
[11] יש לומר, דדוקא כשהניחו בתחבושת חשיב שלא כדרך. אבל אם סך ממנו חייב. לפי שהסיכה כשתיה. ואפשר שלא אמרו סיכה כשתיה אלא בסיכת שמן בלבד. ולא בחלב שאין דרכו בכך. וכן לא אמרו אלא בסיכת תענוג בלבד, ולא בסיכה לרפואה. רבינו דוד. וכן הכריעו הראשונים בסוגיין כצד הב'.
[12] וכל שכן הוא, משום שאף לגבי האוכל עצמו אין זו דרך אכילה. אבל במניח חלב על גבי המכה, לגבי דידיה הוי דרך, אלא שלשאר העולם אינו דרך. משנה למלך שם. ולמבואר במחלוקת שבין שני הלשונות [יעוין בהערה 6] אין צריך לזה.
[13] ויש שמחליפין, דבהנאה כולי עלמא לא פליגי שאין חייבין עליה אלא כדרך הנאה. אבל באכילה, ללישנא קמא חייבים עליה אף שלא כדרכה. מפני שהאכילה חמורה מהנאה. וללישנא בתרא אף באכילה פטורים. רבינו דוד. ודחה דבריהם. שהרי מוכח מסוגיין, דבעינן דרך הנאה דוקא באיסורים דכתיב בהו "אכילה". אלמא, עיקר פטורא ד"שלא כדרך" נאמר באכילה.
[14] וכתב רש"י "שלא כדרך אכילתן". ולעיל בדברי רב זירא כתב "שלא כדרך הנאתן". וכתב הרש"ש לבאר על פי דרכו [הובאה בהערה 6], דלמאי דסליק אדעתיה דרב זירא, דטעמא דאין לוקין על מי פירות הוא משום שלא כדרך, מוכח מזה כלישנא בתרא. דהרי אף דההנאה שמשתמש עתה הויא כדרכה, מכל מקום חשיב שלא כדרך הנאה, משום שעומד הדבר להנאות אחרות. והכי נמי במי פירות. שתית המים מצד עצמה היא כדרכה. אלא שאין הפירות עומדים להנאה זו. אבל למאי דקאמר השתא, אילו איירי בפרי שאכלו שלא כדרכו, כגון שבישלו, לא היה מזה ראיה אלא ללישנא קמא. דהרי אין זו דרך ההנאה שעוסק בה עתה. ולכך נקיט רש"י בלשונו "אין לוקין אלא דרך אכילתן".
[15] ותימה, אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא? הא קיימא לן ד"טעם כעיקר" דאורייתא. תוספות. וכתב הרש"ש, "עיין בברכות לט בתוספות ד"ה מיא דסילקא, וברא"ש שם, ויתיישב התימה". וכונתו למה שכתבו התוספות שם, במים שנתבשל בהם סילקא, דמברכין עליהם "בורא פרי האדמה", על אף דעל מי פירות מברכין "שהכל", משום דזיעה בעלמא הם. ויש לחלק ביניהם. וביתר ביאור הוא ברא"ש שם, דמי פירות אין להם טעם הפרי. ועדיין צריך ביאור, דאף דלענין ברכה אפשר דאין לו את טעם הפרי ממש, אך דוחק לומר שלא יהיה בו אפילו כטעם שנותן הפרי בנ"ט חלקי היתר. והנראה בזה דאין המשקין חלק מהפרי. ולפיכך אף שיש במשקין את טעם הפרי, לא קבלו אותו מהפרי. אלא האילן מצמיח אותם באותו טעם שיש לפרי עצמו. והתוספות שנתקשו בזה, סבירי להו דהמשקין הם חלק מהפרי. והא דאמרינן דזיעה בעלמא נינהו, היינו דאין הם עיקר הפרי. ולכך, כיון שפירשו ממנו, פקע מינייהו שם פרי. ולכן הקשו, דיאסרו על כל פנים מדין טעם כעיקר. קהלות יעקב.
[16] והא דלא קאמר "הכל מודים בבשר בחלב שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן", שמא הוא משום שאין מזהירין מן הדין. תוספות. וכונתם, דאין לוקין על הנאת בשר בחלב כלל. משום דלא אתיא אלא מקל וחומר. אבל על אכילתן לוקין אף שלא כדרך הנאה, כדאמר אביי לקמן. דהא איסור אכילה מגזירה שוה נפקא לן. מהרש"א. והמשנה למלך בפרק ה מיסודי התורה הלכה ח, ביאר את דברי התוספות באופן אחר.
[17] ולשיטת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה, אף על הנאת בשר בחלב אין לוקין. כן מבואר בלחם משנה, פרק ט ממאכלות אסורות הלכה ב, ובמשנה למלך שם. ותמה, דעל פי מה שהכריע בספר המצוות דילפינן איסור הנאה מדכתיב תלתא זימני "לא תבשל", למה לא ילקו על ההנאה. [ובלאו הכי תקשה, לטעם המגיד משנה שהובא בהערה 7, דאין לוקין על ההנאה משום דדרך הנאה אינה אלא באכילה. דהרי טעם זה לא שייך בכלאי הכרם ובבשר בחלב, לפי שלוקין על אכילתן אף שלא כדרך הנאתן. שפת אמת]. והרמב"ן בספר המצוות [שרש השני] כתב, דלוקין על הנאת בשר בחלב. ויעוין עוד בחינוך מצוה קיד, שכתב עוד טעם בסיבת הדין דאין לוקין על ההנאה.
כלומר לא בא מופנה שתדרוש בו ואם אינו ענין לגופו תנהו ענין לשאר איסורין אלא לגופיה בא וא"ת [והלא] כבר הוקש למעשר דכתי' ביה לאו שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך לא יאכל עוד למה בא לחייבו בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש הכא נמי לוקה על שני לאוין והא דאביי מפורש בפ' אלו הן חלוקין פוטיתא הוא דג טמא וכתיב בדגים (ויקרא יא יא) ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו וכתיב (עוד לכל השרץ השורץ לא יאכל כי שקץ הם) ועוד כתיב (שם מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם נמצאו ארבעה לאוין באוכל שרץ סתם ולא פירש באחד מהם בארץ ודרשי' הלאוין בכל שרץ בין שרץ של ים ובין שרץ של יבשה לפיכך אמר אביי אכל פוטיתא שהיא שרץ הים לוקה עליה הללו ארבעה לאוין כלם. אכל נמלה שהיא שקץ היבשה עובר בארבעה לאוין הללו והוסיפה התורה על שקץ של יבשה לאו חמישי שנא' (שם מד) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ הלכך לוקה חמש אכל צרעה שהיא שרץ העוף עובר על חמשה לאוין הללו הוסיפה עליו התור' לאו אחד שנא' [דברים יד יט] וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא (יאכלו) [יאכל] הלכך לוקה שש מלקיות ופרקי' הני מילי דמוקמי' ליה בלאו יתירי היכא דליכא מידי למדרש [אבל אי איכא למדרש] כי האי גונא דרשי':
מכדי כתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים וגו' והבשר אשר יגע בכל טמא למה לי לרבות עצים ולבונה שאם נטמאו ישרפו והבשר כל טהור יאכל בשר תוב למה לי לרבות אימורין שנטמאו סד"א כל טהור יאכל בשר כתיב מידי דכהן טהור מצי למיכליה אם אכלו בטומאה חייב אבל חלבים דלא יכול למיכלינהו אפי' הוא טהור אימא לית להו חיוב משום טומאה קמ"ל. שנינו בתוספתא פ' הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בכלאים כו' ואסיקנא מהאי קרא דכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' ונכרתה ואמרי' לה' לרבות האוכל אימורין בטומאת הגוף שהוא בכרת ובא הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לרבות בשר קדש שנטמא אכלו כהן טהור בלאו:
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן וכל שכן דרך אכילתן למעוטי אכל חלב חי ודרך הנאתן למעוטי [אם הניח] חלב של שור הנסקל על מכתו שפטור:
אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים הא מן התותים ומן הענבים לא משום דאינו דרך הנאתן. ושני אביי שאני התם דזיעה בעלמא הוא:
צרעה לוקה שש הני חמש דשרץ הארץ וחד במשנה תורה כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו וכתב רש"י ז"ל דקרא דת"כ בפר' קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי אתכם לטמא לא חשיב ליה דרמש לא משמע אלא בבהמה ובעוף ההולך גבוה על הארץ. וקשיא עליה דבפ"ק דסנהדרין דרשינן ובכל אשר תרמוש האדמה זה נחש. ואע"ג דאפשר דקרא על שם מה שהיה קודם קם ליה. מ"מ קרא דהרומש בשרצים כתיב אלא דלא קשיא דבשמונה שרצים דוקא הכתוב מדבר דגרסינן במעילה פרק קדשי מזבח והא תני ר' יוסי בר חנינא קמיה דר' יוחנן והבדלת' בין הבהמה הטהור' וגו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. מיתבי האברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית נבלה. וכעדש' מן השרץ ואמר ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית במובדלין הכתוב מדבר כלומר מדכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא ובהנהו איירי ר' יוסי בר' חנינא וכבר כתבתיה במס' מכות בס"ד:
לרבות את האימורין דכהן האוכלן בטומאה חייב שתים משום זרות ומשום טומאה וכי תימא ולמה לי קרא באימורין וכי ליתנייהו בכלל שאר בשר לטומאה. א"ל משום דאמרינן בפרק הקומץ רבה ניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה שאינו ניתר לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה משום הכי אצטריך קרא לגופיה:
שאם אכל חלב חי פטור. נראה דדוקא חלב חי אבל נבלה חי אורחיה הוא:
שאם הניח חלב על גבי מכתו שפטור ול"ג הכא חי דאפילו מבושל נמי:
וכל שכן אוכל שפטור ה"ג רש"י ז"ל וכן נראה דאמרי' בכלאי הכרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב ביה אכילה. אלמא בכל דכתיב אכילה אכילה כדרכה בעינן. ולא תקשי לך המחה את החלב וגמעו חייב וכן בחמץ וכן בנבלה וכן בשרצים כדאיתא בפרק העור והרוטב דהתם ע"י בישול דרכו הוא דבבשול נמחה. וכי תימא א"כ למה לי התם קרא נפש לרבות את השותה כיון דדרך אכיל' הוא. א"ל דהוה אמינא כיון דכתיב לא תאכלוהו דוקא באכילה הוא דאסור קמ"ל ואע"ג דאמרינן שתיה בכלל אכילה ה"מ במשקה גמור. אלא דהא קשיא דבפרק גיד הנשה אמרי' אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא. והא התם לאו אורחיה הוא מיכליה בחיים. התם נמי משום אבר מן החי מחייבינן ליה וגזרת הכתוב הוא דבהמה לאיברים עומדת כדאי' התם:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
אמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה וכו' עד איכא דאמרי וכו' עד אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן. כתב הרי"ט ז"ל והלכתא כלישנא בתרא ולקולא דאפי' בענין איסורי הנאה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן ומיהו איסורא דרבנן איכא ולא איסורא דאורייתא דהא מהיכי תיתי לן דכי איתסרו בלאו איתסרו וכל היכי דאסירי לאו איכא והדין כתבוהו רבוותא ואפי' בשלא כדרך הנאתן היינו היכא דהניח חלב שור הנסקל ע"ג מכתו ש"פ. וכתב הרי"ט ז"ל לא שינ' עשה ממנו תחבושת ולא שינ' שסך ממנו ואפי' למאן דסבר מדרבנן דסיכה כשתיה הני מילי בשמן שזו היא דרכו וכשעושה להתענוגי אבל בחלב לאו אורחיה כלל ואפי' כשסך לתענוגי שאין דרך הנאתו אלא להדליק בו או למשוח בו עורות. הלכך מותר לעשות תחבושת מחמץ אפי' שלא במקום סכנה דהא ליכא אלא איסור דרבנן ושרי ומיהו בשהיתה של גוי והיא ברשותו עד שאינה ראוייה לכלבים דליכא למעבר עלה בבל יראה ובל ימצא ע"כ מפי הרא"ה ז"ל: ואסיקנא בגמ' דכלאי הכרם ובשר בחלב לוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן דלא כתיב בהו אכילה וכן פסק הר"י קרקושה ז"ל:
אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין וכו' עד משום דזיעה בעלמא נינהו. פי' הרי"ט ז"ל דמשקה היוצא מן האוכל לא חשיב אוכל כלל ובדין הוא דאפי' בשל זיתים וענבים נמי אלא דרבינהו קרא לגבי תרומה וביכורים וערלה למיהוי כפרי ומשום הכי חשבינהו חז"ל לענין ברכה חשיבא כדאיתא בדוכתא. אבל שאר פירות אין מברכין על משקה שלהם אלא שהכל וכדאמרינן פי' כיצד גבי דובשא דחמרי ולא סוף דבר ביוצא מאליו אלא אפי' על ידי סחיטה כן הכריח הרי"ט ז"ל עוד לו ז"ל ומה שאמרו בברכות דמיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי לאו למימרא שיברכו עליהם בפ"ה דהא לא אפשר דאפי' בשלקות עצמן נחלקו שם כמה מחלוקות דאיכא מ"ד דאין מברכין עליהן אלא שהכל הואיל ואישתני אלא ודאי אין מברכין עליהם אלא שהכל אלא ה"ק דמיא דשלקי חשיב דבר א' עם השלקות שאם אכל מן השלקות תחילה בברכה ואח"כ אכל ממין בברכה שלהם בטפלתם שנפטרין בברכתן. ע"כ מפי הרא"ה ז"ל:
האימורין יש בהם משום טומאה והאוכלם בטומאת הגוף חייב כרת אבל עצים ולבונה וקטורת הואיל ואינם בני מאכל אין חייבים באכילתם משום טומאת הגוף:
כל איסורין שבתורה אם איסורי אכילה הם אין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה דרך אכילתם ואם איסורי הנאה הם אין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה דרך הנאתם הא במקום סכנה מותר חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וא"כ כל שלא במקום סכנה אין מתרפאין באיסורין דרך אכילתם או דרך הנאתם ואם עשה כן לוקה אבל שלא כדרך אכילתם באיסורי אכילה כגון שאכל חלב חי או שלא כדרך הנאתם באיסורי הנאה כגון שהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו מותר אף שלא במקום סכנה הואיל ויש שם קצת חולי במקום צערא לא גזור רבנן והוא שנזכר לקמן כ"ה במר בר רב אשי דהוה שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה ר"ל במשקה היוצא מבוסר הזיתים וכשתמהו עליו לומר אימר דאמור רבנן בשעת הסכנה וכו' השיבם מידי דרך הנאתם קא עבידנא שאין דרך הנאת סיכת השמן עד שיתבשלו הזיתים ומ"מ כל שאין שם חולי כלל אסור אעפ"י שאין לוקין עליו שהרי אמרו בחמץ לא יסיק בו תנור וכירים והדבר ידוע שאין זה דרך הנאתו ומה שאמרו לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות אלמא שאע"פ שאינו כדרך הנאתם ויש שם צער אסור אין זה אלא מפני שיש שם איסור בל יראה ובל ימצא וא"ת שיבטלנו הרי מעכשיו אנו רואים שהוא מחשיבו ונמצא ביטולו הפך כונתו ומתוך כך אין ביטול מועיל בו וגדולי המחברים כתבו שכל שלא כדרך הנאתם כגון שעשו לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה מותר והוא תימה אלא שאפשר לפרשה בדרך שחימוצו מפקיע ומ"מ בשר בחלב וכלאי הכרם הואיל ולא הוזכר בהם שם אכילה לוקין עליהם אף שלא כדרך הנאתן ובכלאים מיהא דוקא במקום שאיסורן מן התורה כגון בארץ ישראל אבל בחו"ל אין כאן מלקות אלא שמ"מ אסור מדבריהם וכלאי זרעים הרי בחוצה לארץ מותרין לגמרי ואף בארץ בדיעבד מיהא מותרים באכילה וכמו ששנינו כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין באכילה אף לזורע וכן הרכבת אילן אע"פ שאיסור הרכבתו מן התורה מ"מ מותר הוא באכילה אף למרכיב כמו שהתבאר במקומו:
ממה שכתבנו למדת שאין לוקין במשקה היוצא מן הערלה אלא בזיתים וענבים אבל היוצא מתותים ורמונים אין זה דרך הנאתו ואין לוקין עליו וכן אם אכל פירות של ערלה שלא כדרך הנאתם כגון שבשל אגוזים ואפרסקים וכיוצא בהם מפירות שאין דרכם להתבשל ואכלם פטור:
בשר בחלב אסור באכילה ובהנאה ובבישול ואין בו כרת אלא מלקות וכלאי הכרם ג"כ אסורים בהנאה ולוקין עליהם מוסף עליהם חמץ בפסח שאסור בהנאה ויש בו כרת:
בד"ה לרבות את האימורין כו' ויליף התם אימורין וכל שאין ניתר לטהורים כו' עכ"ל מהרש"ל מחק מדברי התוס' שאין ניתר לטהורים והגיה עליו וכל שאין לו מתירין דהכי איתא שם עכ"ל מיהו אימורין נמי לא הוזכרו שם במפורש אלא שהתוס' הקשו דממילא יליף נמי אימורין דהא בכל הקדשים הכתוב מדבר וא"כ הוא יש לקיים נמי וכל שאין ניתר לטהורים שכתוב בכל נוסחות התוס' שלפנינו דהוו בכלל כל הקדשים שהכתוב מדבר דאמרי' במנחות דאין ניתר לטהורים אין חייבין עליהן משום טומאה ע"כ לאו בכל מילי איירי דהא לא איירי באימורים דאין ניתר לטהורין ואהא כתבו ור"ש תירץ דאיצטריך כו' אכולה מלתא קאי דודאי מההיא דמנחות דאין ניתר לטהורין לא הוה פטרינן אוכל אימורין בטומאה דבכלל כל הקדשים אינהו אע"ג שאינו ניתר לטהורים אלא דסד"א דלא יבא איסור טומאה ויחול כו' ולכך איצטריך הכא לריבויי דהוי בכלל כל הקדשים לטומאה ודו"ק:
בד"ה אמרת ק"ו תימה כו' א"נ דנין חולין מחולין ואין דנין כו' עכ"ל בהאי תירוצא מיתרצא נמי הא דלעיל דאי לאו ק"ו הוה דנין חולין מחולין ולא חולין מקדשים אע"ג דלחומרא הוא וק"ל:
בד"ה הכל מודים כו' והא דלא קאמר הכל מודים בבשר בחלב שמא משום דאין מזהירין כו' עכ"ל יש לדקדק דהא לאביי קיימינן הכא ואביי הא קאמר בהדיא לקמן דלוקין על בשר בחלב אפילו שלא כדרך הנאה משום דלא כתיב אכילה בגופיה ויש ליישב דלענין איסור אכילה בבשר בחלב לא מן הדין אתי אלא מג"ש מנבילה ושפיר לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאת אכילה כיון דלא כתיב אכילה בגופיה כדקאמר אביי בהדיא לקמן אבל הכא קאמר אביי בכלאי כרם דלוקין אף על ההנאה שלא כדרך הנאה ושפיר קאמרי דבבשר בחלב אין מזהירין מן הדין דאיסור הנאה לא אתי אלא מק"ו מערלה ודו"ק:
רש"י בד"ה אין סופגין כו' בלבד אין סופגין כו' הד"א:
תוס' בד"ה לרבות את כו' וכל שאין ניתר לטהורים. נ"ב נ"ל וכל שאין לו מתירין והיינו קומץ ולבונה וכן איתא התם ע"ש (עיין במהרש"א):
רש"י ד"ה שפיר. אלא כדרך אכילתן. ובדר"ז איתא הלשון שלא כדרך הנאתן. ונ"ל דמפרש החילוק דבין לישני דריו"ח הוא בזה דלל"ק לא פטר אלא דומיא דאכל חלב חי דמשמע דדרך לאכלו בטיגון והוא אכלו חי והרי שינה בדרך אכילתו. אבל בהניח חלב של שה"נ ע"ג מכתו לא שינה מכדרכו בהנאה זו. אלא שעומד להנאות אחרות. ולכן לל"ק חייב בזה ולל"ב פטור. לזאת לפי ס"ד דר"ז דהא דפטור על מי פירות של ערלה מפני שעומדין לאכילה ואע"ג דבשתיה שתאן כדרכן הוה שפיר סייעתא לל"ב דאין לוקין אלא דרך הנאתן. אבל אם היה תני דבאכלן מבושלין דפטור הרי אכלן שלא כדרך אכילתן לא הוה סייעתא רק לל"ק להכי דייק רש"י לומר כדרך אכילתן. בינה זאת. ועמל"מ בפ"ה מהל' יסה"ת שהאריך בביאור גמרא זו:
רש"י ד"ה כה"כ. דמשמע לא תהנה כו'. ופן לאו הוא. אינני מבין דכל פן שבתורה מובנו שלא תעשה הדבר הבא אחריו כמו פן תעלה עולותיך בכ"מ אשר תראה ביאורו שלא תעלה פן תעזוב את הלוי שלא תעזוב וכן כולם. וא"כ גם פן תקדש פירושו שלא תקדש ויהיה המכוון בו שלא תזרענו כלאים שלא יבא לידי קידוש ויהיה לפ"ז אזהרה שניה על זריעת כלאים בכרם. ובמכות לא חשיב זריעת כלאים בכרם אלא ללאו אחד (במשנה דיש חורש תלם אחד). ואולי דרשינן ליה באא"ע לזורע תנהו ענין לנהנה ולא מוקמינן בלאוי יתירי כדלעיל:
תוס' ד"ה אלא (בסופו). מיהו תימה כו'. עי' (ברכות לט) בתוד"ה מיא דסילקא וברא"ש שם ובמש"כ בעז"ה בסוף ערלה ויתיישב התימה:
תוס' ד"ה אמרת וכו'. וגלי לן ק"ו כו' ולא מנבלה. הגרי"פ הגיה מטרפה לחנם דפשוט דנקטי לישנא דהש"ס לקמן וע"ש בפרש"י וכן בתחלת דבריהם נקטו ב"פ נבלה ולא הגיה שם:
תוס' ד"ה הכל מודים. עיין מל"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת שהאריך הרבה בדבריהם:
גמ' שאם הניח חלב של שור הנסקל. עיין נדה לב ע"א תד"ה וכשמן:
תוס' ד"ה אלא וי"ל כו' דהא דאיצטריך למילף. עי' בספר כתנות אור להגאון בעל פנים מאירות סוף פ' בראשית:
תוס' ד"ה הכל מודים. והא דלא קאמר וכו' משום דאין מזהירין מן הדין. עי' ע"ז יב ע"ב תד"ה אלא וצע"ק:
ד"ה פרט לאוכל חלב חי, והא דאמרינן בפ' גיד הנשה, אכל צפור טהורה בחיי' כ"ש, במיתתה בכזית, הנה מה שהביאו הסיפא במיתתה בכזית הוא לכאורה למותר, דהא מזה ממילא ליכא קושיא כ"כ די"ל באכלה מבושל, ועיקר הקושי' מהא דבחיי' בכ"ש, ואף דזה דקדוק קלוש מ"מ אולי י"ל דבאוכל אמ"ה שלא כדרך אכילתו דחייב כיון דאכילת העצמות שבו ממילא לאו מידי דאכילה הוא, ובודאי באוכל העצמות שלא כדרך אכילתו, א"כ י"ל דגם על הבשר שבו שלא כדרך אכילתן דהא דאינו חייב באמ"ה עד שיאכל בשר גידים ועצמות, היינו דאם לא יאכל הבשר לא אכל כל האבר כולו, וצריך שלא ישייר כלום מהאבר אבל כל שאכלו שלא כדרך אכילתן י"ל דחייב דיהי' הבשר הזה כמו אכילת עצמות דהא סוף סוף אכלו כולו ולא שייר בה כלום, ואם הדין כן, י"ל כן בכוונת תוס' דמרישא ליכא קושיא די"ל דאמ"ה שאני דחייב באוכל חי דהוי שלא כדרך אכילתו, ולזה הביאו הסיפא דבמיתתה בכזית, דמשמע דומיא דבחייה דלא אכלו מבושל, שהקושיא מסיפא, ומרווחנא בזה ליישב מה שתמהו על הרמב"ם שכתב דבב"נ חייב גם על משהו, וגם כתב דב"נ מצווה על אמ"ה ועל בשר מן החי, דכיון דכל אבר הוא בשר גידים ועצמות וממילא לחייב הב"נ משום בשר שבו, וא"כ למאי נ"מ במה דמצווה על אמ"ה הא ממילא חייב משום הבשר שבו מדין בשר החי, ולחייב שתים ל"ש בב"נ, כיון דאזהרתן זהו מיתתן, ולפי הנ"ל ניחא דנ"מ באכלו שלא כדרך הנאתו דמצד בשר מן החי אינו חייב כמו בכל איסור, ומשום אמ"ה חייב, כנ"ל:
תד"ה הכל מודים בכלאי כרם כו', והא דלא קאמר הכל מודים בבשר וחלב, שמא משום דאין מזהירין מן הדין.
קשה הא אביי עצמו קאמר לקמן דלוקין על בב"ח אף שלכדה"נ משום דלא כתיב אכילה בגופי', וכבר עמד ע"ז מוהר"ש איידלס ז"ל וכתב דמה דאמר אביי הכל מודים בכ"כ היינו דגם על הנאה לוקה שלא כדה"נ וזה אינו בב"ח דנהי דעל אכילה דידי' לוקה שלכד"א היינו משום דלא אתי מן הדין אלא מגז"ש דנבילה משא"כ הנאה דידיה דאתי' מק"ו מערלה וכבר הקשו עליו האחרונים ז"ל הא התוס' כתבו דהק"ו הוי רק גילוי מלתא דילפינן הג"ש מקדשים שיצאו חוץ למחיצתן וא"כ יש ללקות על הנאה.
ויש לעיין לכאורה דהנה דעת תוס' בחולין דהק"ו לא הוי גילוי מילתא אלא דאהני ק"ו ואהני גז"ש א"כ תיקשי איך אמר אביי כיון דלא כתיב אכילה הא מ"מ איסור הנאה דליכא ג"ש רק מק"ו דערלה, וא"כ ליכא למילף יותר רק כדרך הנאה כמו בערלה, וכיון שכן דאף אם ילפת מק"ו לית לך למילף רק כדה"נ, וא"כ ממילא איכא למיפרך מה לכ"כ שלוקין עליהם שלכדה"נ, אמנם נ"ל דלק"מ למ"ש תוס' ד"ה מה לכ"כ, תימא לרשב"א הא היא גופא נילף במה מצינו כו' ואור"י דאיכא למימר שור הנסקל יוכיח עכ"ל, ודברים אלו צריכים ביאור דהא אף אם ילפינן במה מצינו ליכא למילף מלקות דאין מזהירין מן הדין וא"כ עדיין הוי פירכא דמה לכ"כ דלוקין, וצ"ל כיון דבאמת גם מלקות איכא למילף, והא דאינו לוקה רק משום דאין מזהירין לא הוי פירכא, דא"כ בכל ק"ו נפרוך מה להתם דלוקה משא"כ הכא דאין מזהירין, וכ"כ להדיא במ"ל, ועדיין צריך ביאור דא"כ תקשי דברי תוס' בחולין בד"ה מה לחמץ בפסח כו' ובמ' מצינו ליכא למילף דאין עונשין מן הדין, הרי דבכה"ג הוי פירכא, וצ"ל דהתם כיון דאנן בעינן למילף א"ה מחמץ דודאי ליכא כרת בזה פרכינן מה לחמץ דעכ"פ על אכילתו ענוש כרת, משא"כ בב"ח דעל אכילה בוודאי ליכא כרת, דאין עונשין מן הדין, אבל בהך מילתא גופא דאפשר למילף בכולי' מילתא אף דליכא מלקות משום דאין מזהירין, מ"מ ליכא פירכא, ומעתה י"ל דודאי הך סברא דלא כתיב אכילה בגופי' לא אלים לענשו מלקות, דהא מ"מ לא כתיב אזהרה על זה, דהא מג"ש ליכא למילף שלכד"א והוי רק הוכחה לאיסור מדלא כתיב אכילה בגופי', אבל מ"מ מלקות ליכא, והא דקאמר להכי לא כתיב אכילה בגופי' לומר שלוקי' עליהם אף שלכד"א היינו דעכ"פ מוכח דשלכד"א אסור וא"כ ממילא איכא למילף דילקה על הנאה שלכד"ה ומכש"כ על אכילה שלכד"א, דל"ש לומר שור הנסקל יוכיח, דמה לשור הנסקל דליכא איסור שלא כד"א וכההוא דאמרינן לענין חסום פי פרה, ואף דאין לוקין משום דא"מ מן הדין מ"מ לא חשיב פירכא, ומעתה י"נ בכוונת התוס' דמש"ה לא חשיב בב"ח דאין מזהירין מן הדין, דר"ל דהך הוכחה דלא כתיב אכילה בגופי' הוי רק הוכחה לאיסור אבל לא הוי אזהרה למלקות, ואף דממילא איכא למילף מ"מ אין מזהירין מן הדין.
[אאב"ה ע' לעיל כא ב', מה שכתבתי בהגהה]:
גמרא אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקים עליה אפי' שכה"נ, איתיבי איסי בן יהודה וכו', ע' בפ"י שהקשה דהא דאמר איסי ב"י חמץ בפסח יוכיח, וקשה לר' אבוה דיליף לעיל חמץ בפסח דאסור בהנאה משום דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע ויליף לה מנבילה מדאצטריך קרא להתיר נבילה, ופריך הניחא לר"מ וכו' אלא לר"י לדברים ככתבן הוא דאתא, ומשני אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורי' שבתורה, ואידך אותו אתה וכו' ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, ואידך חש"ב לאו דאורייתא, ע' ברש"י דכ' דהנאה לבד לאו דאורייתא אבל אכילה דאורייתא, ולפ"ז קשה על ר' אבוהו מנ"ל לאיסי ב"י דחמץ בפסח אסור בהנאה, ומנ"ל האי כללא כל מקום שנאמר לא יאכל וכו', ואי דנפקא ליה מדאצטריך קרא להתיר נבילה. ז"א דבלא היתר הייתי מוקים הגז"ש דכי עם קדוש אתה לגופא דקרא דמיירי בנבילה, והייתי יליף בגז"ש מבשר קדשים שיצאו חוץ למחיצתן דנבילה יהא אסור בהנאה, וכמ"ש תוס' דילפי' בב"ח מבשר קדשים, ומש"ה צריך קרא להתיר נבילה, ומוקמי' הגז"ש לבב"ח, ואי דנפקא ליה מקרא דאותו, קשה הא אצטריך למעט ולא חולין שנשחטו בעזרה, ואי דאיסי ב"י סבר חשנ"ב לאו דאורייתא, קשה הא איכא למיפרך על ק"ו דבב"ח. חשנ"ב יוכיח דנעבדה בה עבירה ואפ"ה שרי בהנאה, אע"כ דסבר חשנ"ב דאורייתא, וא"כ ליכא שום ילפותא להא דכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' ומנין לאיסי ב"י דחמץ בפסח א"ב.
ולענ"ד נראה ליישב, ובתחילה נבאר במה פליגי מאן דמותיב לה עם אביי, כי לפי פשוטו קשה על המקשן דפריך ליפרוך מה לכלאי הכרם שלוקים עליהם אף שלא כה"נ, הא איכא למימר היא גופא ניליף דבב"ח ליתסר ג"כ שלא כדרך הנאתן ואי משום דמגז"ש יש ללמוד היתר שלא כדרך אכילתן כמו דשרי בטרפה, ז"א דהא גם היתר הנאה יש ללמוד מגז"ש ואפ"ה ילפי' הק"ו, וכמ"ש תוס' דאמרי' אהני גז"ש ואהני ק"ו, דהגז"ש אתי לאסור אכילה והק"ו להנאה, א"כ ה"נ י"ל דהגז"ש אתי לאיסור אכילה והק"ו לאיסור הנאה ולאיסור שלא כה"נ:
אמנם נראה בהא פליגי המקשן והתרצן, דהמקשן הכי פריך ליפרוך מה לכלאי כרם שלוקים עליהם אף שלא כה"נ, והיינו דגם אם ילפת בב"ח מק"ו ליכא למילף יותר רק כדרך אכילתן, דעל שלא כדרך אכילתן י"ל שור הנסקל יוכיח דנעבדה בה עבירה ומותר ג"כ שלא כה"נ, וא"כ אף לבתר הק"ו בב"ח אינו אסור אלא כדרך הנאתן וע"כ קיל להו מכלאי כרם, ולזה פריך דליכא למילף כלל מכ"כ, כיון דע"כ אף לאחר הק"ו קיל בב"ח מכ"כ, וע"ז קאמר הש"ס ואביי תאמר בב"ח וכו' והיינו דאביי ס"ל דאף בלא ק"ו יש ללמוד דאיסור אכילה בב"ח הוא אף שלא כדרך אכילתן מכח הוכחה דלא כתיב אכילה בגופי', וא"כ שפיר יש ללמוד איסור הנאה מק"ו, וכי פרכת מה לכ"כ שלוקי' עליהם אף שלא כה"נ, י"ל היא גופא ניליף דבב"ח ליתסר גם שלא כה"נ, ולא קשה שור הנסקל יוכיח, ז"א דשור הנסקל קיל דאף באכילה מותר שלא כדרך אכילתן, אבל בב"ח דחמיר דבאכילה בודאי אסור שלא כדרך אכילתן, שפיר יש ללמוד מכ"כ דאף בהנאה ליתסר שלא כה"נ, וסברא זו הוזכרה בש"ס בחולין בהא דמשני חוסם פי פרה יוכיח, וממש דומים להדדי, וכיון שכן מיושב קושית הפ"י, די"ל דר' אבוהו סבר כאביי דבב"ח אסור מסברא באכילה שלא כדרך אכילתן, ומק"ו ילפי' שלא כה"נ, וא"כ דאיסי ב"י סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואעפ"כ ליכא למיפרך חשנ"ב יוכיח דשאני חשנ"ב דאף באכילה מותר כדרך אכילתן, וכמ"ש אוס' דמוזבחת ואכלת נפקא, וק"ל:
כד ע"ב בגמרא אמר רבי אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן איכא דאמרי וכו' אלא כדרך הנאתן. לכאורה משמע דשלא כדרך הנאתן הוא דלא לקי אבל כדרך הנאתן לקי כמ"ש התוס' בכמה דוכתי כדמשמע נמי בלשונם בסמוך בד"ה הכל מודים כמו שאבאר אמנם בלשון הרמב"ם ז"ל בכמה דוכתי משמע להיפוך דאין לוקין כלל על שום הנאה בלא אכילה. וכבר האריך בעל משנה למלך בפ"ה בתכלית אריכות ומה שיש לי לדקדק בדבריו תקצר היריעה מהכיל ואין כאן מקומו אולי אזכה לפרשם במקום אחר וכאן אקצר. ולכאורה יש לדקדק על שיטת התוספות דהיא גופא תקשה האיך אפשר לומר דלרבי אבהו לוקין על הנאה גרידא והא רבי אבהו גופא מסיק לעיל דאיסור הנאה בחמץ ושור הנסקל לא ידעינן אליבא דרבי יהודה דק"ל כוותיה אלא ממיעוטא דאותו דכתיב בטריפה ודרשינן אותו אתה משליך לכלבים ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה אם כן לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דקי"ל דאין לוקין עליו אלא דאפשר לומר דהאי דרשא דאותו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא והכי קאמר קרא דוקא בהאי לא יאכל דטריפה הוא דשרי בהנאה מה שאין כן בכל מקום שנאמר לא יאכל ולא תאכל הוי איסור הנאה בכלל לשון לא יאכל כדמשמע להדיא בלישנא דר"א דקאמר להדיא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע והיינו במשמעות הלשון דלא יאכל ולא תאכל ואם כן שפיר קאי הלאו דלא יאכל נמי אאיסור הנאה. והשתא אתי שפיר טובא עיקר טעמיה דרבי אבהו בשמעתין דמדאפקיה רחמנא להנאה בלשון אכילה שמעינן דכי היכי דלענין אכילה בעינן דוקא דרך אכילה דשלא כדרך אכילה לא מיקרי אכילה כלל ה"נ לענין הנאה שלא כדרך הנאה פטור אף ע"ג דמתהני מיניה כן נ"ל. מיהו נראה לי דבכל זה רבי אבהו לטעמיה דלא שני ליה כלל בין לא יאכל ולא תאכל ובין לא יאכל משא"כ אליבא דחזקיה דאמר לעיל דבחמץ ושור הנסקל ילפינן מלא יאכל דוקא ופי' רש"י שם לא יאכל מדלא קרינן לא יאכל משמע לא יהיה בו היתר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל עכ"ל רש"י ולפ"ז לא שייך לחלק כלל בחלב דשור הנסקל בין דרך הנאתו לשלא כדרך הנאתו דסוף סוף הנאה הבאה לידי מאכל הוא וכמו שהקשו התוס' באמת בקידושין דף נ"ו ע"ב בד"ה המקדש בערלה ע"ש ועדיין צריך לי עיון ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:
שם אמר רבי זירא הכי נמי תנינא וכו' לאו משום דקא אכיל להו שלא כדרך אכילתן א"ל אביי וכו' אלא משום דזיעה בעלמא הוא. עיין מה שהקשו בתוס' מסוגיא דפרק העור והרוטב ובמה שתירצו וכבר הארכתי בזה בתכלית האריכות בחיבורי בקונטרס האחרון סוף פרק קמא דקדושין בדין פסק איסור החדש ע"ש וכאן אבא בקצרה ליישב עיקר קושית תוס' דלע"ד אדרבה מוכח בסוגיא דשמעתין דרבי זירא ואביי גופייהו נמי אמסקנא דפרק העור והרוטב קא סמכו דכיון דמסקינן התם דילפינן פרי פרי מביכורים ותרומה דאינן נוהגין בשום משקה אלא במשקה דתירוש ויצהר ולא במשקין דשאר פירות קא בעי רבי זירא למימר דע"כ הטעם משום דבתירוש ויצהר הוי דרך אכילתן משא"כ במשקין דבשאר פירות לא הוו דרך אכילתן אע"ג דחשיבי ומשום הכי מייתי שפיר סייעתא לרבי אבהו וכ"ש אוכל חלב חי או בהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו דלא הוי דרך אכילתן כלל ודחי ליה אביי דאין הדבר כן דלעולם אפשר דהוי דרך אכילתן ואפילו הכי חלק רחמנא בין תירוש ויצהר לשאר משקין היינו משום דבשאר משקין הוי זיעה בעלמא משא"כ ביין ושמן דחשיבי טובא דאשתנו למעליותא ועיקר נטיעתן למשקין היוצא מהן משום הכי שייך בהו שפיר שתיה בכלל אכילה כדמשמע בלשון התוס' בפרק העור והרוטב בתחילת הסוגיא שם. ותדע דהכי הוא דאלת"ה אלא כמ"ש התוס' דאביי ורבי זירא מסברא בעלמא פשיטא להו הכי והאיך אפשר לומר כן דהא אמרינן בפרק העור והרוטב דלענין חלב וחמץ ונבלת עוף טהור ושרצים איתרבו משקין דידהו כמו אוכל גמור ואם כן נילף ערלה מכל הנך במה הצד שיהיו המשקין היוצא מהן כמותם כדבעי הש"ס התם למימר מעיקרא דכל איסור הבא מאיליו ילפינן לאיסורא מהנך במה הצד וערלה נמי איסור הבא מאיליו הוא אלא ע"כ דאמסקנא דהתם סמכו דילפינן פרי מפרי להתירא לאפוקי דלא נילף מכל הנך לאיסורא כמו שכתבתי באמת בקונטרסי דלמסקנא דהתם אידחיא לה הסוגיא דמעיקרא דע"כ טבל והקדש וחדש גופייהו נמי אין משקין היוצא מהן כמותן אסורין מן התורה דילפינן להו מג"ש ובק"ו מהקדש ותרומה וערלה להיתירא ודוקא אליבא דר"א דמחייב בערלה ותרומה ויליף נמי פרי פרי בערלה לאיסורא ומשום הכי הוי נמי בכל איסורין המשקין כמותם דילפינן מכל הנך במה הצד ומכ"ש בטבל והקדש דילפינן בג"ש מתרומה משא"כ למה דקיי"ל כר' יהושע דכל איסורין לא הוי אלא מדרבנן כמו שהארכתי בקונטרסי:
ומיהו לשיטת התוס' דשמעתין דלא כתבו כן ודאי קשה ויש ליישב דעיקר סברת התוספות דמדקאמר אביי לישנא דזיעה בעלמא היא משמע דמסברא פשיטא ליה הכי ולא שייך למילף כלל מחלב וחמץ דהא התם ודאי לא זיעה בעלמא הוא משום שגוף האיסור בעין ומשרצים נמי ליכא למילף משום שכן מטמא בכעדשה וסברא זו כתבו התוס' עצמם שם בשם רבינו הר' שמואל ע"ש בלשון התוס' ובמהרש"א. וממילא שזה הפי' אתי שפיר נמי אליבא דר' זירא דמשקין דפירות הוי טפי שלא כדרך אכילתן מהנך דחלב וחמץ ושרצים ומשום הכי מייתי סייעתא שפיר לרבי אבהו דאמר כל איסורין וכו' כן נ"ל להבין ודוק היטיב ואין להאריך כאן יותר:
בתוס' בד"ה אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא וכו' ומיהו תימא אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא עכ"ל. לכאורה נראה שהקשו כן לשיטת הסוברים טעם כעיקר דאורייתא לוקין עליו משא"כ לשיטה אחרת שהביאו התוס' בעכו"ם דף ס"ז דבטעם כעיקר עצמו אסור מדאוריי' ואין לוקין עליו דהוי לאו הבא מכלל עשה אם כן יש ליישב קושייתן קצת ומכ"ש לשיטת רש"י שכתב שם דטעם כעיקר אינו אלא מדרבנן אין מקום לקושייתן כלל אם לא שנאמר דמשמע להו דטעם כעיקר דהכא איירי במשקים שיוצאים מגוף הפרי לא גרע מכזית בכדי אכילת פרס דהוי ליה טעמו וממשו דאמרינן שם דאסור ולוקין עליו כן נראה לי בכוונת דבריהם מיהו בעיקר קושייתם מצאתי שהקשו כיוצא בזה בבכורות דף ו' ע"ב בד"ה רוטב וקיפה שלהן ומה שתירצו שם כתבתי ביאור דבריהם בקונטרס שלי בדין איסור חדש בקידושין ולפ"ז נתיישב' ג"כ קושייתם דהכא אלא דאפשר לומר דעיקר קושיית התוס' על לישנא דזיעה בעלמא דלא הול"ל לישנא דזיעה בעלמא הוא זה כיון שיש בו מיהו טעם האיסור כנ"ל ודו"ק:
שם בגמרא אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם. נראה דהא דנקט לישנא דהכל מודים לאו משום דאביי גופא לית ליה הא דרבי אבהו דודאי נהי דדחי סייעתא דרבי זירא אפילו הכי מודה בעיקר דינו דרבי אבהו דאל"כ לא הוי קאמר הכל מודים אלא משום דללישנא קמא דרבי אבהו לא פטור אלא באוכל חלב חי משא"כ בהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו אפשר דחייב וללישנא בתרא דרבי אבהו פטור בתרווייהו משו"ה קאמר שפיר דהכל מודים אפילו ללישנא בתרא דפטור בתרווייהו אפילו הכי בכלאי הכרם חייב בתרווייהו ומשום דבכלאי הכרם לא שייך הך מילתא דאוכל חלב חי וכיוצא בו אם כן הוה שלא כדרך הנאתן רבותא טפי לחיובא ומכ"ש באוכל שלא כדרך אכילתן דחייב כיון דאין במינו פירות וכיוצא בו כנ"ל:
בתוס' ד"ה אמרת ק"ו תימא האיך אלים ק"ו לאפוקי ג"ש וכו' עכ"ל. בתוס' פרק כל הבשר דף קי"ו כתבו תוספות דהך מילתא פלוגתא דתנאי היא דאיסי בן יהודא סבר דאהני ג"ש ואהני ק"ו ור"ש בן יהודה משום ר' שמעון דמתיר בהנאה סובר דאין ג"ש למחצה מיהו לפי מה שהעליתי בחבורי במסכת קדושין דמוכח בפשיטות דלכ"ע אמרינן אהני ג"ש ואהני ק"ו אפילו הכי לא תקשה לרבי שמעון דמתיר בהנאה והיינו מהטעם שכתבו התוספות בבבא מציעא דף קי"ד בד"ה מסדרין לב"ח ע"ש ויש ליישב אבל בדרכים אחרים ואין להאריך:
בתוס' ד"ה הכל מודים בכלאי הכרם הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה וכו' עכ"ל. ויש לתמוה טובא דהא בחולין בעזרה ליכא מלקות כלל אפילו באוכל דרך אכילתן ממש משום דהוה לאו שניתק לעשה וכדאיתא להדיא במשנה שלימה בריש פרק אותו ואת בנו חולין בעזרה אין סופגין את הארבעים ולכאורה היה נראה לי דאכתי קשיא להו דלאשמעינן לאביי מיהת דבחולין בעזרה איכא איסור דאורייתא אפילו שלא כדרך אכילתן אלא דא"א לומר כן דאם כן לא יתיישב שפיר מה שתירצו בסמוך באותו דבור עצמו הא דלא קאמר אביי הכל מודים בבשר בחלב היינו משום דאין מזהירין מן הדין וע"כ היינו לענין מלקות ממש ואכתי קשה דלשמעינן מיהת בבשר בחלב לענין איסור דאורייתא כי היכי דקשיא להו לענין חולין שנשחטו בעזרה וצ"ע גדול ליישב:
בא"ד ושמא י"ל דאין מזהירין מן הדין. ולכאורה קשה דהא בדיבור הקודם כתבו דעיקר ילפותא דאיסור הנאה בבשר בחלב בג"ש אתיא והך ק"ו אינו אלא גילוי מילתא ואם כן לא שייך הכא אין מזהירין מן הדין ואפשר דהתוס' דהכא בדבור זה כתבו כן על פי פי' השני שכתבו בפרק כל הבשר שתירצו בענין אחר דעיקר ילפותא לענין הנאה בק"ו כמו שהבאתי דבריהם בסמוך:
מיהו בלאו הכי ק"ל דמעיקרא מאי קשיא דלימא אביי הכל מודים בבשר בחלב הא איכא רבי יהודה משום רבי שמעון דסובר דבבשר בחלב מותר בהנאה וי"ל בדוחק:
בגמ' כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן. יש לעיין בלאו דכל קודש לא תגע דהיינו אכילה וקרי לי' נגיעה א"כ י"ל דגם שלא כדרך אכילתן בכלל ואע"ג דאמר כל איסורין שבתורה י"ל דאין למדין מן הכללות שהרי בכלאי הכרם גם כן לוקין שלא כדרך. ואע"ג דכרת ליכא רק באכילה מ"מ איסור לאו י"ל דהוי אפי' שלא כדרך ולהכי שני קרא לומר לא תגע. ובאמת נראה הטעם דקרי לי' נגיעה הואיל ומתערב בגוף דהנאכל מתהפך לגוף האוכל וזה שייך גם בשלא כדרך [אכן ביבמות (ע"ה.) איכא מ"ד דלהכי אפקי' רחמנא בלשון נגיעה לומר דנגיעה כאכילה ולאסור טמא גם בנגיעה ע"ש]:
בגמ' למעוטי שאם אכל חלב חי. הא דנקט חלב ולא נבילה וטריפה הי' נראה משום דבשר חזי לאומצא רק חלב אינו ראוי. אך מדברי התוס' שכ' דשאני עוף דרכיך משמע דבשר בהמה לא חזי וא"כ למה נקט חלב. וי"ל קצת דהו"א דכיון דטעם איסור חלב משמע משום דכל חלב לגבוה להקטרה א"כ הי' אפשר לומר דאדרבה עיקר האיסור הוא בחי משום דעומד להקטרה ולא במבושל כדאשכחן במנחות (כ"א) בדם שבשלו דאינו עובר עליו משום דאינו ראוי עוד לזריקה קמ"ל דאינו כן ואיסור חלב במבושל. וטעם החילוק בין דם לחלב נראה דדם נזרק כמו שהוא אבל חלב דנקטר על האש א"כ אכילת מזבח הוא ע"י האש וכמו כן נאסר ג"כ בנתבשל:
בגמ' א"ד כו' כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך הנאתן כו'. מדברי הרמב"ם (פ"ח מה' מ"א ה' ט"ז) נראה דפי' דאתי למימר דבכל הנאות אין לוקין משום דהוי שלא כדרך וחלב שוה"נ ע"ג מכתו נמי אורחי' הוא כשאר הנאות ואפי' הכי פטור ממלקות משום דכל הנאה במידי דבר אכילה מיקרי שלא כדרך כמ"ש הה"מ שם. אך יש לתמוה דעכ"פ בכלאי הכרם לילקי על הנאה כיון דגם שלא כדרך לוקין בכלאי הכרם. ובחינוך (מצוה תקמ"ט) כ' באמת דנהנה מכה"כ לוקה ע"ש אבל ברמב"ם מבואר דאין לוקין לעולם על הנאה (וכ"מ מדבריו (בה' מ"א פ"י ה"ז) גבי כלאים ע"ש] ובב"ח נמי קשה (כיון דלוקה עליו אפי' שלכד"א אמאי אין לוקין נמי על הנאה] אך הרמב"ם בסה"מ (מצוה קצ"ז) האריך בישוב הדבר הגם סברתו קשה להבין אבל הוא עצמו ביאר דעתו בזה ותימה על הלח"מ שם שראה דבריו בס' המצות והאריך בזה ע"ש. איברא דהחינוך גבי בב"ח (מצוה קי"ג) כ' באופן אחר ונסתפק לומר דאם הי' הנאה ע"י מעשה ילקה בבו"ח אבל הרמב"ם אין כן דעתו. אכן בכלאי הכרם צ"ע בטעמו של הרמב"ם [אך למ"ש לעיל (כ"א:) דהנאה הוי כמו ח"ש א"ש]. ועי' במל"מ פ"ה מה' יסוה"ת ומבואר שם ג"כ בד"ה ודע דכ"ז דגם בכה"כ ובב"ח אין לוקין על הנאה אכן מדברי הפרי תואר (סי' פ"ז) משמע דאין ה"נ דבב"ח ובכה"כ מודה הרמב"ם דלוקין ע"ש]. ולכאורה הי' נראה מלשון הגמ' שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור דבהנאה אחרת לוקין. אך י"ל דאדרבה מכאן קצת סיוע לדעת הרמב"ם דלמה נקט חלב של שוה"נ ולא שומן של שוה"נ רק משום דבחלב דאסור באכילה ומותר בהנאה הוי דרכו בהנאה ולא באכילה וממילא חלב של שוה"נ אם נהנה ממנו כי אורחי' שפיר הי' חייב ודוקא בהניח ע"ג מכתו פטור כנ"ל אבל בשומן בשר האסור בהנאה אין לוקין כלל על שום הנאה דהוי שלא כדרך כדברי הה"מ הואיל ואיסורו באכילה ובהנאה שוה כנ"ל:
בגמ' למעוטי הניח חלב שור הנסקל. נראה דלרבותא נקט הכי דהוי ס"ד לומר דדוקא הנך דנלמד איסור הנאה דידהו מכללא דלא יאכל ל"ת כו' להכי דינו כאכילה דאינו חייב אלא כדרך דוקא והנאה דינו כגוף האכילה אבל שור הנסקל דילפינן מבעל השור נקי דאסור בהנאה שפיר י"ל דלא בעי כדרך. ולכאורה יש לתמוה באמת מהא דאמרינן לקמן בסמוך דהיכא דלא כתיב אכילה חייב אף שלא כדרך וא"כ בהנאה דלא כ' לשון אכילה מהיכי תיתי לומר דבעי כדרך וקמ"ל דאף בשור הנסקל בעי דוקא כדרך הנאתו. והטעם י"ל דמוכח מדכתיב באיסור אכילה דשו"ה לשון אכילה למימרא דבעי כדרך וא"כ קשה הלא אף שלא כדרך יתחייב מצד הנאה שנהנה באכילתו ואף דמשכחת בשאין בהנאת אכילה ש"פ מ"מ אין סברא לאוקמי קרא בהכי ולכך ילפינן מזה דגם ההנאה צריך להיות כדרך דוקא. ולכך שפיר במידי דלא כתיב אכילה כלל שוב גם איסור הנאה דידי' ג"כ אף שלא כדרך כנ"ל. אך לפ"ז ללישנא קמא דאיסור הנאה הוי אף שלא כדרך א"כ באיסורי הנאה גם באכילה שלא כדרך מ"מ יתחייב מצד הנאה. וי"ל דלל"ק נקט דוקא סתם חלב דמותר בהנאה אבל באוכל חלב חי של שוה"נ דאסור בהנאה חייב באמת מצד ההנאה. ויותר נראה דנ"מ גם בא"ה כשאין שו"פ הנאת אכילתו ולפ"ז לא נתבאר יפה טעם לישנא בתרא בעי דרך הנאה דוקא. ולכך נראה יותר דמסברא קאמר דבעינן בכל דבר שיהי' כדרך ומ"מ במקום דלא כתיב אכילה חייב שלא כדרך הוא מצד דשינתה תורה שלא כתבה לשון אכילה ילפינן דמה"ט לא כתיב לשון אכילה להתחייב עלי' אף שלא כדרך כנ"ל. וצ"ע. שוב ראיתי שגם בס' פנ"י הרגיש בזה ודבריו דחוקים לע"ד:
בגמ' הכא משום דזיעה בעלמא הוא צ"ע אי זה אמת למסקנא דאפשר דאביי לא אמר הכי אלא דמהכא ליכא להוכיח כר"י דאין לוקין שלכד"א אבל לא אליבא דאמת למאי דקיי"ל כר"י ונ"מ בכלאי הכרם דלוקין שלא כדרך ובאמת הרמב"ם כ' בפירוש (בפ"י מה' מ"א ה' כ"ב) דבכלאי הכרם נמי אין סופגין מ' על המשקה והכ"מ כ' שם בפשיטות דנלמד מערלה והוא תימה דלדידן י"ל דאין הטעם משום זיעה רק משום שלא כדרך א"כ בכלאים לילקי עליהם. וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דאביי דינא קמ"ל וגם אליבא דאמת הטעם הוא משום דזיעה בעלמא היא כנ"ל וכבר האריכו האחרונים הרבה בדין זיעה ואין כאן מקומו. [אכן בלח"מ שם פי' דברי הרמב"ם משום דהוי שלכד"א ותמוה דא"כ מ"ט לא לקי בכה"כ כנ"ל. ועי' בתוס' בחולין (ק"כ:) ד"ה היכא]:
בגמ' מנין לבב"ח שאסור נאמר כאן עם קדוש אתה ונאמר להלן אנשי קודש כו' לכאורה קשה דנילף נמי איסור בישול לטריפה מה קדוש דהכא אסור בבישול ה"ה בטריפה. ודוחק לומר משום דיעשה לכל מלאכה דכתיב בחלב טריפה משמע אפי' לבשל. ותו קשה דכי עם קדוש אתה לא קאי אבב"ח אלא אנבילה דמקודם. לכן י"ל דבאם אין ענין לנבילה דכתיב בי' לאו בהדיא להכי מוקי הגז"ש לבב"ח שלאחריו וממילא מיושב דלא שייך למילף טריפה מבב"ח בגז"ש לאסור טריפה בבישול כיון דגז"ש דקדוש קודש מנבילה לטריפה הוא ונבילה נמי מותר בבישול. ולהכי לא דרשינן אלא הגז"ש מטרפה לנבילה ובאם א"ע לנבילה מוקמינן לי' לבב"ח. ובהכי מיושב לשון הגמ' לקמן דגמר לה לה מנבילה ורש"י נדחק בזה דל"ד נבילה רק טריפה ולמ"ש י"ל דלפי דנדרש באא"ע לנבילה שייך לישנא דגמר לה מנבילה כנ"ל. ובזה י"ל ג"כ מ"ש בתוס' ד"ה הכל דלא קאמר הכל מודים בבו"ח משום דאין מזהירין מן הדין ותמוה דהא לאיסור אכילה מזהירין מגז"ש וא"כ הו"מ למימר הכל מודים בבו"ח שלוקין שלא כד"א ולמ"ש א"ש דאין זה גז"ש גמורה רק באם אין ענין לנבילה ולכן לא חשבו התוס' לגז"ש ולהכי אין עונשין עליו ועי' מ"ש לקמן בתוס':
בתוס' ד"ה צירעה כו' וקשה דבסנהדרין דרשינן וכל חי' הרומשת זה הנחש כו' תמוה דהתם קאי קודם קללת הנחש והי' עדיין הולך על רגליו אבל אח"כ שנתקלל על גחונך תלך י"ל דשוב אין נחש בכלל רמש וצ"ע (וכן תמה הריטב"א בעירובין (כ"ח.) ע"ד התוס'. ואע"ג דבמד"ר פ' בראשית (פרשה כ') משמע דקודם שנתקלל הי' הולך קוממיות כאדם וא"כ לא הי' אז בכלל רמש. ע"כ צ"ל דהגמ' לא ס"ל כהמדרש. אכן הרמב"ם (פ"ב מה' מ"א ה' כ"ג) יש לו שיטה אחרת בדינים אלו ע"ש בהה"מ:
בד"ה פרט. הקשו מהא דהקפה את הדם או שהמחה את החלב וגמעו דחייב ותי' דצ"ל המחה באור ולא בחמה כמו דם דא"כ חי הוא לפטור. ולע"ד הי' נראה פשוט דבהמחה את החלב ושתה דרך שתי' מיירי התם כדמפורש בחולין בפ' העור והרוטב דמדכתיב נפש לרבות השותה ילפינן דחייב בהמחהו וגמעו א"כ דרך שתי' שפיר היא אף שלא ע"י האור. והרי ק"ו היא מעוף דרכיך כמ"ש התוס' מקודם דהוי דרך אכילה באומצא כ"ש שתי' שנימוח כמים למה נימא דהוי שלא כדרך. וע"ש בחולין (ק"כ.) ובתוס' שם ד"ה לרבות דמשמעות הגמ' שם דמצד איסור שתי' הוי כדרך ודברי התוס' צ"ע לפע"ד, גם בל"ז מנ"ל דבחמה לא הוי כדרך ולדמותו לחלב חי דהא י"ל דדוקא חי ממש דלא רכיך הוי שלא כדרך אבל המחהו בחמה כיון דרכיך מיהת הוי שפיר כדרך אכילה:
בד"ה הכל הא דל"א הכל מודים בחשב"ע כו' ותמוה דהא חשב"ע בלא"ה אין לוקין עליו [דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה כמ"ש בפנ"י ובמל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) ד"ה עוד כ' התוס']. ואי נימא דס"ל לתוס' דשלא כדרך אפי' איסור תורה ליכא (כמ"ש התוס' בשבועות (כ"ג:) ד"ה דמוקי ע"ש] ול"ד לחצי שיעור דשיעורין הלכה למ"מ ולא נאמרה הלכה אלא למלקות כמו דס"ל לר"ש טפי מהכי דלא נאמרה הלכה רק לקרבן, אבל שלא כדרך דמסברא אימעוט דאינו נקרא אכילה ממילא איסור נמי ליכא. א"כ קשה מ"ש התוס' בסמוך דלהכי ל"א הכל מודים בבו"ח משום דאין מזהירין מן הדין והא מ"מ איכא נ"מ לענין איסור תורה. וי"ל דבאמת באיסורין שיש בהם מלקות שפיר י"ל דלשון אכילה הכתוב בתורה אינו אלא ללקות עליהם ולזה קאי מיעוט לשון אכילה אבל איסור שפיר איכא אפי' בשלא כדרך. משא"כ באיסורין שאין בהם מלקות ואעפ"כ נכתבו בקרא בלשון אכילה כהך דחשב"ע דבא מכלל עשה דואכלת שפיר י"ל דאימעוט שלא יהי' שום איסור בשלא כדרך. דלמעט ממלקות אי אפשר כיון דבלא"ה לית בהו מלקות. והשתא א"ש בבב"ח דלא כתיב בי' כלל איסור אכילה אלא דילפינן מטריפה ובטריפה עצמו באמת לוקין א"כ שלא כדרך בטריפה אית בי' איסור תורה דלא אימעוט אלא ממלקות. וממילא איסור בב"ח דנלמד מטריפה גם שלא כדרך אית בי' איסור ודוק כי נכון היא מיהו המהרש"א פי' דאין כוונת התוס' לענין אכילת בב"ח חדא דגז"ש אינו כמו ק"ו ועונשין עליו ותו דאביי אמר לקמן דבב"ח לוקין אפי' שלא כדרך. והנה לעיל כתבתי לתרץ דלא הוי גז"ש גמור רק באם אינו ענין וגם לשון אביי לקמן י"ל דלאו דוקא נקט לוקין ועיקר כוונת אביי דבבב"ח אין חילוק בין כדרך לשלא כדרך ואגב כלאים דלוקין נקט נמי בבב"ח לוקין. ולפי מ"ש י"ל שפיר כל הסוגיא דהנה לקמן דאמר אביי דלהכי לא כתיב אכילה בבב"ח בגופי' לומר דלוקין אפי' שלא כדרך קשה טובא דהא בכ"מ הנלמד שוה למלמד וכיון דנלמד מטריפה דינו כטריפה ומה בכך דלא כתי' בגופי' הא התורה לא כתבה בי' איסור אכילה בפ"ע אלא בגז"ש וכמה איסורי תורה איכא שלא נכתבו בפירוש אלא בגז"ש. בפרט למ"ש התוס' דאין מזהירין מן הדין א"כ לא הי' אפשר לכתוב אכילה בגופי' דא"כ יהי' בו מלקות. אכן למ"ש דבאמת לוקין דאמר אביי לאו דוקא ועיקר כוונתו דאינו דומה לערלה וחמץ דשני בי' כדרך משלא כדרך דכדרך לוקין ושלא כדרך אין לוקין אבל בב"ח אסור בין כדרך בין שלא כדרך אע"ג דבכל איסורין איכא חילוק ולפמ"ש גם באיסורין שאין בהם מלקות יש חילוק. ע"ז אמר אביי דלהכי לא כתי' אכילה בגופי' פי' אפי' אם לא יהי' מלקות רק איסור בעלמא כמו בחשב"ע דהוא לאו הבא מכלל עשה משום דא"כ הי' חילוק בין כדרך לשלא כדרך אבל עכשיו דנלמד מטריפה ובטריפה דיש בו מלקות כתוב לשון אכילה למעט ממלקות אבל לא מאיסור א"כ בב"ח שפיר אסור בין כדרך בין שלא כדרך. נמצא דלדינא שוה לכלאים דגם שם אסור שלא כדרך ודוק כי נכון הוא ע"ד פלפול אבל באמת דברי מהרש"א ברורים דכן מבואר לקמן בתוס' דלוקין על בב"ח וע"כ כוונת התוס' כאן לענין הנאה בלבד הפלפול לעצמו הוא נכון:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(כד ב תוספות) ד"ה צירעה וכו' דבפ' ד' מיתות וכו' שהולך על גחונו.—עי' מ"ש במכות טז ב.
כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן לה בלאוי יתירא. לימודי ה׳ יוד ע״א. ועיין מה שציינתי למעלה ברמב״ם בספר המצות בשורש טית ומפרשיו.
והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. עיין לקמן פ״ב ד״ה בשלמא. בכורת ל״ה ד״ה אין לך דבר. זבחים ל״ג ד״ה אזהרה ושם דף ל״ד ד״ה והבשר.
כל האסורי׳ שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן עיין ע״ז י״ב ד״ה אלא בוורד והדס. שער המלך ח״א דף א' בארוכה. אגורה באהליך ל״ח ע״ד. קרבן אליצור ע״ו ע״ד. שונה הלכות כ״ד. משנה למלך פ״ה דיסודי התורה ה"ח בארוכה צרור החיים בהלכות פסח לשון לימודים בחי״ד בתחילתו. קהלת יעקב נ״ז נ״ח. קרית מלך רב בשו"ת ח״ב סימן כ״ח באר יעקב כ״ב ע"א. לימודי ה׳ לימוד ע׳. קהלת יעקב אלגאזי יוד ע״ג. מרכבת המשנה ח״ב פ״ה דיסודי התורה ה"ח:
חלב שור הנסקל ע״ג מכתו. עיין זבחים ע׳ ד״ה אפילו אחת בריבויא:
שאני הכי דזיעה בעלמא הוא. עיין אדמת קודש ח"ב דף ל״א ועיין בארוכה באר יעקב בדף ט״ו עד כ"ב. מהר צבי סימן כ׳ ועיין בקרית חנה בדף נ״ט ע״ג וע"ד:
הכל מודים בכלאי הכרם. י״ח ע״ב בספר לימודי ה'
מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה. באר יעקב קמ"ד ע״א. לימודי ה׳ דף ל״ט ודף מ׳ ועיין בכורות יוד ד״ה מה להלן:
רשי׳ ד״ה אי אמרת בשלמא. באר יעקב י״ט ע״ב:
תו׳ ד"ה צירעא לוקה שש. וקשה דבפרק ד׳ מיתות עיין מה שכתב בלב שמח דף פ׳ ע"ב ומה שתירצו בשם הר״י דאורליינש הביא הרמב"ן בשורש ט׳ דף מ״ב והקשה על זה דא"כ בבהמה ובעוף טמא עכ״פ לילקי נמי משום ולא תשקצו ובחולין קאמרינן דאגיד של טמאה רבי יהודה מחייב שתים אלמא דמשום ולא תשקצו לא לקי. ובדברי אמת בקונטרסים דף ס' כתב שקושיא חזקה היא ומה שתירץ הרב מגילת אסתר אינו מעלה ארוכה ונ״ל ע״פ דרכו של הרב מגילת אסתר לפי מה שהקשה בשער המלך ח״ב דף קצ״ו ע״ג דהא שמעינן ליה לרבי יהודה בהעור והרוטב דס״ל דאין בגידין בנותן טעם ותירץ דוודאי ס״ל לרבי יהודה בכל הגידין אין בהן בנותן טעם רק בגיד הנשה דרחמנא אחשביה לאכילתו לחייבו משום גיד משוי נמי אוכל לחייבו משום נבילה ומשום טמאה וא״כ כל עיקר רבותא של רבי יהודה דאע״ג דאין בגידין בנ״ט חייב משום טמאה וא״כ זה שאמר חייב שתים לאו מנין הלאוין אתא לאשמועינן אלא מנין האסורים כלומר דיש בה משום איסור טמאה אמנם מנין הלאוין שיש בטמאה לא הוצרך לאשמועינן במקום הזה והוה כמו שאומר גיד הנשה יש בו משום איסור טמאה. זה נ״ל לחוזק הקושיא ועיין קידושין ע״ח גבי גרושה וחלוצה:
תוס׳ ד״ה לרבות את האימורים עיין מהרש"ל ומהרש"א ועיין במנחות שם בתוס׳ ומה שתירצו בשם רבינו שמשון הקשה בספר שמן המור דהא גמרא ערוכה בסוף פרק דם שחיטה בכריתות ובאמת הוא פלא וצ״ע ועיין שם בשמן המור דף י״ט ודף כ׳:
אמרת קל וחומר. עיין משפטים ישרים בתשובת ר״ש בן חסון סימן ס״ז:
תו׳ ד״ה הכל מודים. לשון לימודים חי״ד דף א׳ ע״ד ודף ב׳ ע״א. דברי אמת בקונטרסים צ״א צ״ב. משפטים ישרים בתשובת ר״ש בן חסון סימן ס״ז. משנה למלך פ"ה דיסודי התורה דף יוד ע״ד צרור החיים נ״ה ע״ב. קהלת יעקב כ״ח ע״ב. באר יעקב כ״א ע"ג גופי הלכות סי׳ ט׳. לחם יהודה צ״ג ע״ב לימודי ה׳ י״א ע״א י״ב ע״א. חזון עובדי׳ קע״ט ע״ב
תו׳ ד״ה אמרת ק״ו. איסור אכילה לא מצי למילף. עיין משפטים ישרים בתשובת ר״ש חסון דף ע׳.
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ע"ב גמ' צירעא לוקה שש יש להרמז"ל דרך עמוק בפירוש הגמ' כאן דלא כשיטת רש"י, עיין עליו במנין המצות באורך:
שם אמר ר' אבוהו. אר"י כל איסורין שבתורה כו'. כל ל"ד דהא איכ' בב"ח וכ"ה. ועי"ד קנ"ה ס"ג. ואפשר כל איסורין שגירת לישן הוא אחמ"בפ וש"ה כמו לעיל ההוא מרבנן כל איסורין חמ"פ וש"ה וז"ש למעוטי חלב. ובל"ב חלב ש"ה שלא תטעה חמ"פ דהוא לוקה שלכ"א ושלכ"ה דהא שאור אין ראוי לאכילת כלב, וכן פת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם חייב לבער ולהטור בתמ"ב איסור דרבנן אין חייב לבער ושלכ"א והנאה משמע דאיסור דרבנן הוה. ואפי' אם נאמר דאיסור תורה יש. מ"מ משמע להדיא בא"ח תמ"ב ובר"מ ה"פ. ובר"ן בפ' אלו עוברין דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם לוקה מן התורה על אכילה וחייב לבער מן התורה ועובר בב"י וכמ"ש הר"ן בפ' אלו עוברין הטעם דראוי לחמץ בה עיסות אחרות. ועיין בפ"א מחו"מ. ופי"ד מהמ"א. ובפריי לא"ח ה"פ בפתיחה בראש הספר ובסימן תמ"ב הארכתי וכאן אין להאריך:
והוי יודע דל"ק מחמיר ול"ב מיקל. ולפירש"י וכ"מ מתוספת דשלא כדרך הנאה פטור הא כדרך הנאה לוקה שפיר ולהר"מ פי"ד ממ"א ופ"ח שם שיטה אחרת לל"ב כל הנאה הוה שלכ"ה וכל מאכל האסור באכילה. אם נהנה אין לוקה עליו. ול"ב מיקל ג"כ מל"ק. ועיין פ"ה מיסודי התורה במ"ל. וכמדומה שפני יהושע כתב דזה לר' אבוהו דהנאה ממשמעות לא יאכל. ולהכי שלכד"ה פטור הא לחזקי' דבצירי אף שלכ"ה חייב וקשה לימא א"ב הא וזה י"ל דנקיט נ"מ הקודמת. ומ"מ הרא"ש פסק כאן כחזקי' ובחולין פג"ה ואפ"ה פסק שלכ"ה לית מלקות דהביא מימרא דשייף לברתי' בגוהרקי דערלה:
ע"ש אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא כו'. יראה לי שהבדל יש בין לימא מסייע לי' שהוא סייעת' ממש. ובין אף אנן נמי תנינא שהוא [מכח] קושיא (עיין כתובות ט' ב') וזה יאמר כאן כי בל"ב אמר כל שהוא אוכל חלב חי שהוא בכח כ"ש. אבל אוכל שלכד"א דהיינו בישל אגוזים שראוין למאכל אדם אלא שטוב יותר חיין ממבושלין לוקה דאין כ"ש מהנאה והרי שם מוכח דשותה מי רמונים ותאנים שנהנה גרונו טעם יפה. אפ"ה הואיל ואין עומד לכך אין לוקה וכ"ש הנאה שלכד"ה דאין לוקה. וערש"י ד"ה בשלמ'. וד"ה שפיר. ועמ"ש שם ודאי התם זיעא דלאו פרי הוא. והתורה בערלה פרי אסרה לא זיעא כו', ומיהו אף לל"ק אמר למעוטי חלב חי הא אוכל ונהנה אלא שהוא שלכ"א שאין עומד לכך חייב ול"ב מיקל ועמ"ל פ"ה מיסודי התורה. ודע דמכאן משמע חלב חי שאין דרך אכילה כלל לאדם. הא אכילה ע"י הדחק שפיר לוקה ובעבודה זרה משמע נבלה שאין ראוי' לגר אין לוקה עלי', וי"ל לעיל לר"א נפקא מנבלה הא צריך לנבלה שאין ראוי' לגר דפטור או לנ"ט לפגם ויבואר ואין להאריך:
ברש"י ד"ה בשלמ' כו'. שבישל אגוזים כו' היינו דמייתי סייעת' אפי' אם אכל ונהנה אלא שאין עומד לכך וכמ"ש בגמ':
ד"ה שפיר כו' דאין לוקין אלא דרך אכילתן היינו כל שאין עומד לכך אפי' שנהנה חיכו וגרונו והוה קשיא שפיר אף לל"ב דקאמר כ"ש אוכל חלב חי הא נהנה באכילתו אף שאין עומד לכך חייב ודוקא הנאה פטור כל שאין עומד לכך והכין הלכת' דכל שראוי לאכילה ונהנה אף שאין עומד לכך חייב ולוקה מן התורה וממשנה מוכח כן דאל"כ לאשמעינן רבות' פרי גופא וכדאמרן:
בתוספת בד"ה אלא הכא כו'. דבהעור ורוטב כו'. עיין פני יהושע בקו"א בקדושין ובספרי לפסק חדש אי"ה אאריך בזה בפרשת דרכים וכאן אין להאריך. ומ"ש טעם כעיקר דאוריית' זה לשיטתם בחולין צ"ח משא"כ לרש"י שם דטעם כעיקר דרבנן מר' יוחנן גופא בע"ז ס"ז טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. וא"כ שפיר לר' יוחנן דזיעא בעלמ' ולמ"ד טעכ"ע ד"ת מתניתין דאין סופגין משום ג"ש דפירי מבכורים כמ"ש התוס' ואימעיט שאר משקין:
ע"ש אמר אביי ה"מ בכ"ה שלכ"ה לכאורה דאביי פליג על ר' יוחנן כדדחי לעיל זיעא כו'. ואמר אפי' ר"י מודה כאן. ולמ"ש לעיל אדרב' אביי משני לר"י דוקא שלכ"ה הא שלכ"א ונהנה חייב. ואם נאמר דחזקי' פליג נמי א"ש. והוי יודע דאביי דוקא שלכ"ה מחייב בכ"ה. הא שלכ"א כמו חלב חי אפי' בכ"ה ובב"ח פטור שאין נהנה כלל ומזיק לו וגרע משלכ"ה שנהנה קצת. וכן מורין דברי הרמז"ל פי"ד ממ"א ה"י וי"א שתחלה נקיט הפסיד מאוכל אדם. ואח"כ נקיט בכ"ה ובב"ח עירב דברים המרים שנהנה קצת הא הפסיד מאוכל אדם לגמרי אף כ"ה ובב"ח שרי מ"ה. ועיין בפריי לי"ד וכאן אין להאריך:
בתוספת בד"ה אמרת ק"ו כו'. אלים ק"ו כו'. משמע אף דג"ש צריך על אכילה אפ"ה אין ג"ש למחצה עוקר הק"ו. ועיין בבא מציע' קט"ו בתוס' לא משמע כן. ושוב ראיתי בחולין ק"ו א' תו' ד"ה מה להלן תירצו כן דאהני ג"ש ואהני ק"ו כו'. כיון שאין מתנגדי' המה. ועיין בס' ג"ו ואי"ה בש"ה אבאר עוד:
בדרך פלפול ר"ש הוא דסובר בחולין דבב"ח שרי בהנאה דאיכ' למפרך שכן לוקין שלכ"א ולהכי לא כתיב אכילה בגופה דה"א הנאה נמי דר"ש כר"א סובר מדאסר ג"ה בהנאה. כמ"ש התוס' דף כ"ב א' ד"ה ור"ש יע"ש. משא"כ איסי כחזקי' סובר דלדברים ככתבן. וחשנ"ב ד"ת. ושפיר אמר להכי לא כתיב אכילה בגופה וכאן אמר הכל מודים ר' אבוהו בדין זה. ולפי מ"ש פני יהושע דלחזקי' מלא יאכל בציר"י לוקה בכל איסורין שלכ"ה. א"כ מה מקשה מאיסי הא איהו ע"כ כחזקי'. וא"כ אין קושיא דכל איסורין כן. ואין להאריך. ומיהו זה טעות דמטרפה ושם לא יאכל דווקא דרך אכילה כאמור:
והוי יודע שמהרש"ל ומהרש"א בשבועות כ"ג ב'. ד"ה דמוקי העירו לר"ש אי שלכ"ה חייב דכ"ש למכות. ואפי' למהרש"ל שם. י"ל דשאני כ"ה דלוקין אפי' שלכ"א ממש שנפסד מאוכל אדם ושלכ"א דכתב רש"ל היינו שאין רגילין לאכלן כך. ומ"מ נהנה קצת אלא שמלשון הרמז"ל הביאותיו לעיל משמע דבכ"ה כל שנפסד לגמרי פטור:
בד"ה הכל מודים כו'. לאו דאוריית' כו'. דאין מזהירין כו' לעיל כתבו דלאו ד"ת אפי' באכילה. ומיהו חשנ"ב למ"ד ד"ת. הוה עשה. ואפשר דקשיא להו לימא ה"מ בחשנ"ב דאיסור תורה יש דבשאר איסורין דרבנן. עיין מהרש"א שבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי. ומ"ש דאין מזהירין, אע"ג דגילוי מלתא הוא לילף מקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כמ"ש בד"ה אמרת ואפשר משום זה כתבו שמ"א כו'. ואיננו צורך דקדשים חוץ למחיצה איסור איכ' לאו ליכא מכל שבקודש פסול באש תשרף. כמ"ש התוס' כ"ב א'. ד"ה אותו יע"ש. ומלקות ליכא כ"א מק"ו. ואין מזהירין מק"ו. ובהכי ניחא דאמר אטו בב"ח אכילה כתיבא וה"ה הנאה נמי מקודש דבאש תשרף אף שלכ"ה אסור יע"ש:
בד"ה אמרת ק"ו כו'. חבש"ו יוכיח. עיין חולין. ומיהו הו"מ לתרוצי דאי לא הוה כתיב אכילה הוה פרכינן מה לכ"ה שלוקין שלכ"א והיא גופא ליכא למילף דש"ה וחמ"בפ יוכיח כמ"ש לקמן ד"ה מה לכלאי הכרם אלא דבפשיטות טפי אמר חבש"ו יוכיח כאמור:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
צירעה. שרץ העוף היא וגם שורצת על הארץ ויש בה אלו חמש לאוין ומוסיף עליה לאו דשרץ העוף במשנה תורה (יד) וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו שרץ לשון רחוש ונענוע ואינו נראה ואין בהמה וחיה הגבוהין מן הארץ בכלל שרץ הלכך לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' דכתיב בקדושים תהיו אינו מן המנין דלאו בשרצים כתיב: והבשר למה לי. השתא דאמר' קרא לאו לגופיה אתא אלא לאם אינו ענין תינח ואשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר למה לי ומשני לרבות עצים ולבונה לקבל טומאה ואע''ג דלאו אוכלא הוא: והבשר כל טהור יאכל למה לי. והבשר יתירה מבעיא ליה דאילו כל טהור יאכל בשר דריש ליה במנחות (ד' כה:) כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וגו' הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה יצא בשר שנטמא לפני זריקת דם לשון אחר בין ברישא בין בסיפא ו' יתירא מיבעי' ליה: לרבות את האימורין. שאם נטמאו ואכלן טהור שיעבור עליהן משום ב' לאוין לאו דזרות שאף הכהן זר אצלם ולאו דטומאת בשר ואדלעיל קאי והכי קאמר לא יאכל והבשר נמי שנטמא לא יאכל: אשר לה'. קרא יתירה הוא דה''ל למכתב מזבח השלמים וטומאתו עליו וכתיב אשר לה' לרבות אף בשר הקרב לה' שאם אכלו בטומאה ענוש כרת ומשני התם בטומאת הגוף איירי והאי וטומאתו עליו מוקמינן לה בזבחים בפרק ב''ש (דף מג:) בטומאת הגוף הכתוב מדבר והכא רבינהו לאזהרת טומאת בשר כשנטמאו הם והוא טהור שיהא מוזהר עליהן והכא ליכא כרת אלא לאו דאימעט מכרת בזבחים בפרק ב''ש: אלא דרך אכילתן. אלא אם כן אכלן דרך אכילתן: איכא דאמרי. הא דרבי אבהו אהנאה איתמר ואהנך דאסירי בהנאה: חלב. אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה וכ''ש אוכל חלב חי: אין סופגין את הארבעים כו'. גבי משקין קאי במסכת תרומות וקאמר דאין כל מי פירות קרויין משקין אלא אלו בלבד. אין סופגין את הארבעים על שום מי פירות של ערלה משום דבכולהו שלא כדרך הנאתן הוא אלא אלו: בשלמא אי אשמעינן בפרי גופא. דאי אכיל שלא כדרכו כגון שבישל אגוזים או אפרסקין ואכלן ואשמעינן דלא מחייב: שפיר. שמעינן מינה דאין לוקין אלא כדרך אכילתן אבל השתא טעמא דפטור משום דלאו פרי אכל: כלאי הכרם. כתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה דמשמע לא תהנה ממנו אלא תשרפנו ופן לאו הוא: שהוא אסור. באכילה: ערלה שלא נעבדה בה עבירה. בנטיעותה: בשר בחלב שנעבדה בו עבירה. כשבישלו ועבר עליו על לאו לא תבשל:
צירעה לוקה שש. פ''ה דהא דכתיב בקדושים אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה וגו' לא חשיב ליה דבגדולים מיירי דלא כתיב שרץ ולשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע''י שירוצו מפני קטנו וקשה דבפ' ד' מיתות (סנהדרין נט:) דרשינן וכל חיה הרומשת זה הנחש משמע דרמישה הוה נמי בדבר הרוחש כמו נחש שהולך על גחונו ותי' הר''י דאורלינ''ש דההוא קרא איירי בח' שרצים דאמרינן במעילה בפרק קדשי מזבח (דף טז: ושם) במובדלים ממך דיבר הכתוב דכתיב בסיפא דקרא אשר הבדלתי לכם לטמא והיינו ח' שרצים שהן טמאים: לרבות את האימורים. דסד''א אין חייבין עליהם משום טומאה הואיל ואין ניתרים ודרשינן במנחות בפרק הקומץ את המנחה (דף כה:) הניתר לטהורי' חייבים עליהם משום טומאה להכי איצטריך לרבויינהו מיהו קשה דבמעילה בפ' חטאת העוף (דף י:) דריש התם מאשר יקרב בכל הקדשים הכתוב מדבר ויליף התם אימורים וכל שאין ניתר לטהורים ורבינו שמשון תירץ דאיצטריך לרבויי דסד''א דלא יבא איסור טומאה ויחול על איסור חלב: פרט לאוכל חלב חי. והא דאמר בגיד הנשה (חולין קב:) אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית שאני עוף שהוא רך וחזי לאומצא וחשיב כדרך הנאתו והא דאמר בהקומץ רבה (מנחות כא.) דם שבשלו אינו עובר עליו ופריך אביי מהא דתניא הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב ומשני כאן שהקפה באור וכאן שהקפה בחמה ולפי הך דהכא צ''ל שהברייתא לצדדים קתני הקפה את הדם בחמה ואת החלב באור דאי בחמה חי הוא ופטור: אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא. תימה לר''י דבהעור והרוטב (חולין קכא. ושם) יליף מקרא דאין חייב משום ערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים דגמר ערלה פרי פרי מבכורים ובכורים מתרומה ובתרומה כתיב תירוש ויצהר אם כן אמאי איצטריך למימר הכא זיעה בעלמא הוא וי''ל דהא דאיצטריך למילף התם פרי פרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקין איצטריך דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא היה ליחשב למשקין פרי דזיעה בעלמא הוא כדאמרינן הכא והתם איצטריך למילף שנחשוב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי והשתא א''ש הא דאמר בשמעתין דזיעה בעלמא הוא דמהאי טעמא הוא דשמעינן דמשקה אינו כפרי מיהו תימה אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא: אמרת קל וחומר. תימה היכי אלים ק''ו לאפוקי מג''ש דנילף מנבילה בג''ש שלא תאסר בהנאה כמו נבילה ובפרק כל הבשר (חולין קטז.) איכא תנא דיליף הכי וסבר דבשר בחלב לא אסור בהנאה ואור''ת דבההוא קרא דאנשי קדש כתיב ביה נמי איסורי הנאה דמבשר בשדה דרשינן קדשים שיצאו חוץ למחיצה וגלי לן ק''ו דגמרינן מקדשים ולא (מנבילה) וא''ת בלא ק''ו נמי מקשינן לחומרא וי''ל דהכא ס''ד לאקשויי לקולא משום דמפורש בהדיא בקרא היתר הנאה דכתיב לכלב תשליכון אותו הקשה הר''י דאורלינ''ש אמאי לא ילפינן מנותר איסור אכילה ואיסור הנאה מקדש קדש דמההוא קדש דנותר דריש ג''ש בפ' לולב וערבה (סוכה מט.) ובפרק כל הזבחים (זבחים כח:) וי''ל דהכא עם קדוש מאנשי קדש דרשי' שהן ענין אחד דקיימא קדושה אגברי אי נמי דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים: (לעיל) הכל מודים בכלאי הכרם. הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן ועוד דאיכא מאן דאמר לאו דאורייתא והא דלא קאמר הכל מודים בבשר וחלב שמא משום דאין מזהירין מן הדין: אמרת ק''ו. איסור אכילה לא מצי למילף בק''ו מערלה כדאמר בכל הבשר (חולין קטו:) משום דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פרה יוכיח דנעבדה בהו עבירה ושרו באכילה אבל השתא דיליף מקרא איסור אכילה ליכא למימר תוכיח דהנהו שרו באכילה: