דף כז - ב
ותמהינן: מכלל, דרבנן דפליגי עליה דרבי, שרו אפילו כשאבוקה כנגדו! משום דסבירי להו, דאין השלהבת באה מהעץ בעודו בעין, אלא מהמשהו שכבר נשרף ופקע איסורו [תוספות].
ואם כן, אלא עצים דאיסורא דאסורים בהנאה, לרבנן, היכי משכחת להו? והרי לעולם הנאת ההסקה מותרת.
אמר רב אמי בר חמא: משכחת להו בשרשיפא [כסא]! שאם התקין כסא או הדום לרגליו מעצים האסורים בהנאה, אסור אותו כסא בישיבה. שהרי הוא נהנה מהעצים בעודם בעין. [1] בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: תנור שהסיקו בעצי הקדש, ואפה בו בהיסק זה את הפת, מהו?
לרבי, הפת ודאי אסורה, שהרי יש שבח עצי הקדש בפת. אבל לרבנן דשרי בקמייתא [בקליפי ערלה] את הפת, ולית להו "יש שבח עצים בפת", מאי דינא בעצי הקדש? [2]
אמר ליה רב חסדא: אף לרבנן הפת אסורה. וחמור דין ההקדש משאר איסורי הנאה. [3] ותמה עליו רמי בר חמא: ומה בין פת זו שנאפתה בעצי הקדש, לפת שנאפתה בעצי ערלה?
אמר רבא: הכי השתא! הא ודאי הקדש חמיר טפי. שהרי ערלה בטילה בתערובת של מאתיים חלקים של היתר כנגדה. אבל הקדש, אפילו באלף חלקי חולין כנגדו לא בטיל. [4]
אלא אמר רבא: אי קשיא ליה לרמי בר חמא על דברי רב חסדא שאסר את הפת, הא קשיא ליה:
והלא מעל המסיק בעצי ההקדש, ונתחייב בחיובי מעילה משעה שנטלן להסיק בהם. [5] וכל היכא דמעל המסיק, נפקי להו העצים לחולין.
וכדתנן: אין מועל אחר מועל אלא בבהמת קרבן וכלי שרת בלבד. שכל הקדש שאינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד, המועל הראשון הוציאו לחולין, ושוב אין מועלין בו.
וכיון שיצאו העצים לחולין מיד כשמעל בהם המסיק, איך יאסרו לאחר מכן את הפת שנאפית בהם? אמר רב פפא: הכא בעצי שלמים עסקינן. שהתפיס בעצים קדושת דמים, להביא מדמיהם שלמים. ואין דין מעילה בשלמים, משום דקדשים קלים נינהו, ולא קרינן בהו "קדשי ה'". מיהו, איסור הנאה ודאי יש בהם. וכן הוא דין העצים שנתפסו בקדושת דמי שלמים, דאיסור יש בהם, אבל אין בהם דין מעילה.
ופשיט ליה רב חסדא, דאין העצים מתחללים על ידי המסיק, משום דלא מעל. ואליבא דרבי יהודה דאמר: הקדש, במעילת שוגג הוא מתחלל. אבל במעילת מזיד אינו מתחלל!
במזיד, מאי טעמא לא מתחלל? - כיון דלאו בר מעילה הוא - [שהרי אין חיוב קרבן מעילה במזיד, אלא בשוגג]. הלכך לא נפיק לחולין במעילת מזיד.
ולפי זה, המועל בקדושת שלמים נמי - כיון דלאו בר מעילה נינהו [דהרי לא קרינן בהו "קדשי ה'"], לא נפקא לחולין כשמעלו בהם.
ומקשינן: וכי כל היכא דמעל המסיק, נפקי העצים לחולין? והא תניא: כל איסורי ההנאה הנשרפין, אפרן מותר בהנאה. חוץ מעצי אשירה! וילפינן כן, מדכתיב בעבודה זרה "לא ידבק בידך מאומה מן החרם".
ואפר הקדש לעולם אסור.
[ודוקא בהקדש הוא אסור לעולם. אבל עצי אשירה, אם שרפם העכו"ם, הרי הם מותרים. משום שהעכו"ם יכול לבטל את העבודה זרה [6]].
ואי כדקא אמרת, דעל ידי מעילה נפק לחולין, הרי נתחללו העצים משעה שנטלום לשורפן, ואמאי אפרן אסור?
אמר רמי בר חמא: הכא במאי עסקינן, כגון שלא מעלו בהם אלא שנפלה דליקה מאיליה בעצי ההקדש. דליכא איניש דנמעול בהו. [7]
רב שמעיה אמר: הכא במאי עסקינן, באותן [באותו אפר] שטעונין גניזה! והיינו אפר של תרומת הדשן. שלא היתה מעילה בשריפתו, אלא נשרף על גבי המזבח כמצותו.
ואסור להנות בו, כדתניא: כתיב בדשן, "ושמו אצל המזבח".
ודרשינן: "ושמו" - בנחת. "ושמו" - כולו. "ושמו" - שלא יפזר אותו, אלא יניחו צבור. "ושמו" - שלא יהנה ממנו.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה!
תניא: אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה.
והדין נותן כן. שקל וחומר הוא מהנותר מבשר הקדשים [8].
ומה נותר, שאינו ב"בל יראה" וב"בל ימצא" [9], ואפילו הכי הוא טעון שריפה - כדכתיב "והנותר מבשר הזבח, ביום השלישי באש ישרף" - חמץ, שישנו ב"בל יראה" ו"בל ימצא", לא כל שכן שהוא טעון שריפה!
אמרו לו חכמים: כל דין קל וחומר, שאתה דן בתחלתו להחמיר על הדבר החמור וליתן בו חומר אחר, וסופו של דין זה להקל, אינו דין.
שהרי החומר שאתה מוסיף עליו גורם לבסוף להקל בו. [10]
ואף כאן, אם אתה מצריכו בדוקא שריפה, סופו שבא לידי קולא.
שהרי אם לא מצא עצים לשורפו, יהא יושב ובטל, [11] ולא יבערנו בדבר אחר.
אבל לולא הקל וחומר, לא היתה מתבטלת מצות ביעורו. לפי שהתורה אמרה "תשביתו שאור מבתיכם". דמשמע - תבערנו בכל דבר שאתה יכול להשביתו! ואם אין לו עצים, יבערו על ידי פירור וזריה לרוח, וכדומה. [12]
[ואף על גב דאמרינן לעיל [יב ב], דאף לרבי יהודה, בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, אכתי אתי לידי קולא. וכגון במי שרוצה לצאת בשיירה תוך ל' יום שקודם הפסח. שכבר חלה עליו חובת ביעור. ואם אין לו עצים, לרבנן ישבית את חמצו בכל דבר. ואילו לרבי יהודה, יהיה יושב ובטל, ולא יבערנו [13]].
חזר רבי יהודה מחמת תשובה זו, ולא דן דין זה בקל וחומר. [14] אלא דנו בדין אחר של בנין אב [מה מצינו]. וכיון דלאו קל וחומר הוא, לא אכפת לן בכך שסופו להקל. שהרי גזירת הכתוב היא. ויש לנו להשוות חמץ לנותר בין קולא ובין לחומרא.
וכך דן: הרי נותר אסור באכילה, ואף חמץ אסור באכילה. מה נותר בשריפה, אף חמץ בשריפה!
אמרו לו חכמים: נבילה תוכיח, שאף שהיא אסורה באכילה, אינה טעונה שריפה. ואף חמץ אינו טעון שריפה.
אמר להן רבי יהודה: הפרש יש בין נבילה לנותר וחמץ.
שהרי נותר אסור באכילה ובהנאה. וכן חמץ אסור באכילה ובהנאה. ושפיר ילפינן ליה מנותר: מה נותר בשריפה, אף חמץ בשריפה.
מה שאין כן נבילה, שאינה אסורה אלא באכילה בלבד, אבל מותרת היא בהנאה.
אמרו לו חכמים: שור הנסקל יוכיח, שאף שהוא אסור באכילה ובהנאה, אינו טעון שריפה. ואף בחמץ נימא כן.
אמר להן: הפרש יש בין חמץ ונותר לשור הנסקל.
שהנותר אסור בהנאה ובאכילה, וענוש כרת על אכילתו. ואף חמץ אסור באכילה ובהנאה, וענוש כרת על אכילתו. הלכך ילפינן להו מהדדי. מה מצינו בנותר שהוא בשריפה, אף חמץ הוא בשריפה.
מה שאין כן שור הנסקל, שאין ענוש כרת על אכילתו.
אמרו לו חכמים: חלבו של שור הנסקל יוכיח, שהוא אסור באכילה ובהנאה [משום איסור שור הנסקל], ואף ענוש כרת על אכילתו [משום איסור חלב]. ואפילו הכי אין הוא טעון שריפה. והכי נמי נימא בחמץ.
הערות
[1] רש"י. ומהר"ם חלאווה פירש, דבעי, עצים דאיסורא היכי משכחת לה שיאסרו את הפת הנאפית בהם. ומשני בשרשיפא. דכיון שהוא כלי, אף על פי שהוא דולק עדיין חשיב איסורו בעין.
[2] וקשה, הרי כל טעמא דרבנן דאמרי הפת מותרת, משום שהיא נאפית מהעצים לאחר שנשרפו, ואפר איסורי הנאה מותר. אבל אפר הקדש אסור. ואם כן, היאך תיסק אדעתין דתהיה הפת מותרת לחכמים? לכן נראה, דלא מיבעיא לן, אלא באפה את הפת בחדש שהוצן, או בישן שלא הוצן, דהוה ליה זה וזה גורם. וקאי ארבנן דשאור, דאמרי "זה וזה גורם מותר". מהרש"ל. והקשה עליו המהרש"א, אם כן לוכח מעבודה זרה דאף היא לא בטלה באלף, ואפילו הכי פשיטא לן לעיל דתליא בפלוגתא דזה וזה גורם. לכך פירש, דלעולם מיבעי לן בדין שבח עצים בפת. ואכתי לא אסיק אדעתין דאפר הקדש אסור. ויעוין בתשובות אבני מילואים סימן ו, שכתב ליישב קושית המהרש"א, על פי הר"ן [הובא לעיל כו ב הערה 15]. דטעמא דזה וזה גורם מותר הוא מטעם ביטול, דמהאי טעמא לא מהני היתר זה בהקדש, משום דלא בטיל אפילו באלף. אבל עבודה זרה שאני. ואף דקיימא לן דאף עבודה זרה לא בטלה, אין זה כי אם בנפל ההיתר לתוך האיסור. אבל בנפל איסורא לגו היתרא בטיל. ואף לדעת הר"ן דלא פסק כן, יש לומר דדוקא עבודה זרה בעינא לא בטלה. אבל גורם בעלמא בטל.
[3] וכתב הטור ביורה דעה סימן קמב בשם הרמ"ה, דאף על גב דקיימא לן "זה וזה גורם מותר", עבודה זרה שאני. ואף תנור ישן שהסיקו בעצי אשירה ואפה בו את הפת, אסורה. ואפילו באין אבוקה כנגדו. ותמה עליו הבית יוסף מהא דאיתא בעבודה זרה, דגינה שנזדבלה בזבל עבודה זרה מותרת. משום דזה וזה גורם מותר. וכתב הש"ך שם בס"ק י, דגם הרמ"ה מודה בעבודה זרה, דזה וזה גורם מותר. ולא חילק בינה לשאר איסורים, אלא לענין "אין אבוקה כנגדו". דבעבודה זרה אסורה הפת אף באפאה על גבי גחלים, משום דאפרה אסור. ואותו נידון איכא גם לענין חמץ בפסח. שאף הוא לא בטל. ויעוין במגן אברהם סימן תמו. והכל תלוי בפלוגתת המהרש"ל והמהרש"א בפירוש איבעיית הגמרא לענין הקדש [ויעוין בהערה 2].
[4] תימה, מה חומרא היא זו? הרי מה שהקדש לא בטיל, היינו משום דהוא דבר שיש לו מתירין על ידי חילול. תוספות. ולהמבואר לעיל [הערה 2] בשם האבני מילואים, לא קשה מידי. דלאו משום קולא וחומרא אתינן עלה.
[5] ומוכח מכאן, דעל עצם ההיסק מתחייב משום מעילה, אף קודם שהגיעתו ההנאה מההיסק. ולא דמי למזיק הקדש דפטור. דכיון שעושה כן על מנת ליהנות, חשיבא עצם ההסקה כהשתמשות לצורכו. קובץ שיעורים.
[6] תימה, הרי מבואר בתמורה דאיירי באשירה של נכרי. ומשום כן לא קתני ביה "לעולם". לפי שיש לה היתר על ידי ביטול. ואם כן, אף בשנשרפה מאליה יהיה האפר מותר. שהרי עבודה זרה של גוי שנשתברה מאליה, מותרת. תוספות. ויעוין בפני יהושע, שהקשה בשם המגיני שלמה, הא כקושיה זו מקשה הש"ס בכמה מקומות. ומשני רבא, דטעמא משום גזירה, שמא מגבה לה [ויזכה בה ותיעשה עבודה זרה של ישראל], והדר מבטל לה. ומאחר דכבר של ישראל הוא, אין לה ביטול. ויעוין שם, במה שתירץ בזה.
[7] וקצת קשה, אכתי איך קתני "לעולם אסור". הא לאחר שיהנה מן האפר, יצא לחולין על ידי מעילה. מהרש"א.
[8] והמקור חיים [סימן תלא] העלה, דחיוב השריפה אינו דין ב"תשביתו". אלא דמלבד ה"תשביתו", איכא בחמץ חיוב ביעור ככל איסורי הנאה שבתורה, שיש מהם שנשרפים ויש מהם שנקברים. ויליף רבי יהודה מנותר, דאף חמץ הוא מאיסורי הנאה הנשרפים. ולפי זה כתב לחדש, דאף לאחר הביטול, דכבר נפטר מן ה"תשביתו", אכתי מחויב הוא לרבי יהודה בשריפה, ולחכמים בקבורה, כדין שאר איסורי הנאה. והוכיח כן מהא דאפר החמץ מותר לרבי יהודה משום דנעשית מצותו. ולא שנא בין קודם שביטלו, לאחר שביטלו. ויעוין באחיעזר [חלק ג סימן א] שהוכיח שלא כדבריו, מהא דאיתא "חמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות, עושה לו מחיצה ודיו". והרי אף חמץ נכרי אסור בהנאה. ולמה לא יתחייב לבערו כשאר איסורי הנאה? אלא בהכרח דאין נוהג דין איסורי הנאה בחמץ. מפני שאין איסורו איסור עולם. ולאחר זמנו הוא חוזר להיתרו. מיהו, לרבי יהודה דאית ליה דחמץ ישראל שעבר עליו הפסח אסור מן התורה, יש מקום לדברי המקור חיים הנ"ל.
[9] ואף דקאמר לקמן ד"בל תותירו" דנותר הוי דומיא ד"בל יראה", מכל מקום חמץ חמיר טפי. שהרי בנותר הוא עובר רק ברגע הראשון כשהותיר. אבל לאחר מכן כבר אינו עובר. מה שאין כן חמץ, שעובר עליו כל רגע ורגע. תוספות.
[10] ולא חשיב "סופו להקל" בכך שאם מצותו בשריפה יהיה אפרו מותר, ואם השבתתו בכל דבר, אפרו אסור [יעוין לעיל, כא ב הערה 17]. מהר"ם חלאווה. והוסיף השפת אמת לבאר בזה, דכיון שעיקר דין שריפה הוא חומרא, שייך לדונו בקל וחומר, אף שנמשך מזה קולא. מה שאין כן קולת "יושב ובטל", היא קולא בעצם דין השריפה. מיהו לשיטת רש"י דדוקא קודם זמן איסורו מצותו בשריפה, בלאו הכי אתי שפיר. דאז לכולי עלמא אפרו מותר. וכדאיתא לעיל [שם], "חרכו קודם זמנו מותר בהנאה". שאגת אריה סימן פז. והפני יהושע כתב ליישב, דבלאו הכי אין אפר הנקברים אסור בהנאה אלא מדרבנן. שהרי שלא כדרך הנאה הוא.
[11] וצריך עיון לדעת הרמב"ן, דאינו עובר על חמץ שלו שאינו ברשותו, למה לרבי יהודה יהא יושב ובטל? והרי הוא צריך להוציאו מביתו כדי שלא לעבור על לאו ד"בל יראה", או על עשה ד"תשביתו". נמצא דאינו מקל יותר מחכמים. שהרי אף לחכמים סגי בהכי. והנראה בזהף, דאף לרמב"ן לא מהני הוצאה מרשותו, אלא רק כדי שלא לעבור ב"בל יראה". אבל מצות "תשביתו" אינו מקיים בכך. ואם היה החמץ ברשותו לאחר חצות, שכבר נתחייב ב"תשביתו", שוב לא מצי פטר נפשיה על ידי הוצאה מרשותו. וכן מוכרח מהא דלרבנן מטילו לים. דאי סגי בהוצאה מרשותו, למה ליה להטילו לים? הרי מרגע שהוציאו מביתו כבר יצא ידי חובתו. ואדרבה, יש להקשות להחולקים על הרמב"ן, מאי השיבו חכמים לרבי יהודה? הא ודאי אף לרבי יהודה צריך לבערו בכל דבר, כדי שלא לעבור ב"בל יראה". ואף שאינו מקיים בכך את ה"תשביתו". [ולשיטת ר"י לקמן כט ב, דהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר, לא קשה מידי]. ויש ליישב, דמשכחת לה בחמץ של אחרים. דמשום "בל יראה", סגי ליה ביחוד בית, כדאיתא לעיל [ו א]. אבל אם לא יחד לו בית עד לאחר זמן האיסור, תו לא מהני יחוד בית כדי לפוטרו מ"תשביתו". ובכהאי גוונא מיקל רבי יהודה יותר מחכמים. דלחכמים, יבערו בכל דבר. ואילו לרבי יהודה יהא י, ושב ובטל. שאגת אריה סימן פג.
[12] ובירושלמי איתא, אית תנא דתני: עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר. משהגיע זמן ביעורו, אתה מבערו בכל דבר. והיינו כרבי יהודה. ואית תנא דתני: עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה. משהגיע זמן ביעורו, אתה מבערו בכל דבר. והיינו כרבנן. העולה מזה דאף לרבנן איכא דין שריפה. ומדברי המאירי לעיל [יב ב] משמע, דאף לרבנן איכא דין שריפה, בין קודם זמן הביעור ובין לאחריו. אלא דאם לא מצא עצים, קודם זמן האיסור ימתין עד שימצא עצים. אבל לאחר הזמן לא ימתין, כדי שלא לבטל מצות השבתתו. ורבי יהודה סבר דאף לאחר הזמן ימתין לעצים. העולה מזה, דאף חכמים מודים לקל וחומר מנותר. אלא אית להו שלא בא דין זה להקל ולהפקיע דין השבתה בכל דבר. אלא רק להחמיר, ולהוסיף מלבדו עוד דין נוסף דשריפה. אבל רבי יהודה יליף מנותר לגמרי, דאין ביעור חמץ אלא בשריפה, ואף היכא דנפיק מזה קולא. חידושי רבי שמואל.
[13] וצריך עיון, לשיטת רש"י דמיירי רבי יהודה דוקא קודם זמן איסורו, מה השיבוהו חכמים ממפרש ויוצא בשיירה תוך ל' יום קודם הפסח? הא קודם זמן האיסור הוא, ואכתי מצי לבטלו. ולמה יהא יושב ובטל? והרי גם לחכמים סגי ליה בביטול, ואין צריך לעשות יותר מכך שום דבר. ויש ליישב, דהשיבוהו חכמים מחמץ שלא שייך בו ביטול. וכגון חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות. שהרי ביטול מטעם הפקר הוא. ובין כך אין חמץ זה שלו. אלא משום גורם לממון הוא חייב. ומאי יהני ליה ביטול? הא אכתי גורם לממון הוא לו. שאגת אריה סימן עז. והמקור חיים שם כתב, דלרבי יהודה, אף אם יבטל או יפרר, מכל מקום מיקרי יושב ובטל. ואף דגם לחכמים אינו צריך לעשות יותר מכך, אבל לחכמים איכא בזה קיום ד"תשביתו". ולרבי יהודה הוא מתבטל מקיום המצוה. עוד כתב ליישב, על פי מה שחידש [יעוין בהערה 1] דאף לאחר הביטול בעינן ביעור מן התורה, לרבי יהודה בשריפה ולחכמים בפירור. כדין שאר איסורי הנאה. ועל זה השיבוהו חכמים, לדבריך יהא יושב ובטל מלקיים דין זה. ויעוין באחיעזר שם שתמה עליו, הא על חיוב שריפת איסור הנאה אינו עובר בכל רגע, ומותר להשהותו בינתיים. ולא שייך לומר על זה "יושב ובטל".
[14] ובסוכה [לג ב] דן רבי יהודה מקל וחומר, דאין סוכה נוהגת אלא מד' מינין בלבד. והשיבוהו חכמים "כל דין שאתה דן, וסופו להקל, אינו דין". אלמא, לא אכפת ליה לרבי יהודה במה דסופו להקל. וצריך לומר, דחזר לדון דין אחר לדברי חכמים. אבל לדידיה מהני אף הקל וחומר. מהר"ם חלאווה.
בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא תנור שהוסק בעצי הקדש ואפה בו פת לר' המתיר [מהו] וא"ל הפת אסורה ומה בין עצי הקדש לעצי ערלה אמר רבא משום דערלה בטלה במאתים והקדש אפי' באלף לא בטיל קשיא ליה לרבא והא קיי"ל כי המסיק בעצי הקדש מעל וכיון דמעל נפקי להו העצים לחולין [ואמאי] הפת אסורה ומשני רב פפא בעצי הקדש שאמרנו במאי עסקינן כגון שהקדישם בתורת שלמים וכר' יהודה [דתני] בקדושין פ"ב הקדש בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל במזיד מאי טעמא אינו מתחלל משום דלאו בר מעילה הוא הכא נמי בעצי הקדש המוקדשים בתורת שלמים כיון דשלמים לאו בני מעילה נינהו לא נפקי לחולין ומקשי' וכל היכי דמעל המסיק נפקי לחולין והתניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש דלעולם אסור ואי אמרת מעל המסיק ונפקי לחולין אמאי אסור ושניה כגון שנפלה דליקה מאיליה דליכא איניש דלימעול לפיכך תאני אפר הקדש לעולם אסור.
רב שמעיה אמר האי דקתני אפר הקדש לעולם אסור כגון תרומת הדשן שטעון גניזה ושמועה זו תרומת הדשן שהוא טעון גניזה בסוף תמורה כדתניא ושמו אצל המזבח ושמו בנחת ושמו כלו (בנחת) ושמו שלא יפזר:
ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה.
למאן דאמר אפילו אבוקה כנגדו מותר' אלא עצים דאיסורא היכי משכחת לה כלומר שיהא אסור מה שנאפה בו מטעם יש שבח עצים בפת. ואוקימנא בשרשיפא דכיון שהוא כלי אעפ"י שהוא דולק עדיין חשיב איסורו בעין. והרב אלפסי ז"ל הביא סתמ' דמתני' דקתני בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת ולא הכריע אם בלוחשות או עוממות. נראה שדעתו להקל אפילו בלוחשות והר"ז ז"ל כ' דלוחשות אסורות מדאיבעי להו בפרק כיצד צולין תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו וצלה בו את הפסח ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו אמר ליה הפת מותרת. אלמ' דוקא גרפו אבל לוחשות אסור:
ואין בזה טעם כעיקר דא"כ אוממות נמי אסורות לדברי האוסר ואלו הכא אמרינן דלכולי עלמא שרי אלא דהתם הוא דהוה ס"ד למימר דאפילו בגרפו נמי להוי אסור וכדמקשי בתר דאהדר לי' מותרת איני והא אמר ר' חנינא סבא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש משום שנאמר צלי אש שני פעמים טעמא דכתב רחמנא צלי אש שני פעמים הא לאו הכי אפילו גרפו ואהדר ליה גלי רחמנא בפסח וגמרינן מיני' כלומר ובעי' עצים גמורין ואב"א התם אאש קפיד רחמנא אבל הכא אעצים קפיד רחמנא והא ליתנהו הלכך למסקנא לא קשיא דלאו באש תליא מילתא אלא בעצים שיהא חשיבותא עליהם דהיינו בשאבוקה כנגדו למ"ד אסור הלכך מיהא ליכא למשמע מינה אבל מינא דהכא שמעינן ליה דאע"ג דהוי איסורא דאוריית' והוה לן למיזל לחומר' מספיקא כיון דשקלי' וטרי' בגמרא אליבא דמאן דאמר אפילו לוחשות מותר ומתני' דמסייעא דקתני סתמא גחלים הכי נקטינן דאפי' לוחשות מותר:
ולענין פסק הלכה קיימ"ל כמאן דאמר זה וזה גורם מותר הלכך תנור בין חדש בין ישן יוצן דהכי איפסקא הלכתא במס' ע"ז ולענין אפה בו את הפת כתב הרב אלפסי ז"ל הלכה כר' דאמר הפת אסורה דיש שבח עצים בפת וכו' הלכך קערות וכוסות וצלוחיו' שבשלן בעצי ערלה אסירי וקדרה נמי אסורה נראה מדבריו דאין להם תקנתא לעולם מדפסיק ואמר אסירי ולא אמר יוליך הנאה לים המלח. ואע"ג דר' אליעזר אמר יוליך הנאה לים המלח ואפסיקא התם בע"ז הלכתא כותיה כבר פירש הרב דר"א לא קאי אלא אנתערב' באחרות אבל כל שהאיסור בעין אין לו תקנה כלל. וכן נראה עיקר דהא מהדרי' לאוקמיה ברייתא דקתני חדש יותץ כותיה ואי אמרת דבההיא נמי בהולכת הנאה סגי א"כ הכי קתני בין בחדש בישן לא בעי צנון ויוליך הנאה לים המלח דהא לא מפליג בהו וא"כ מנא לן דאית ליה זה וזה גורם אסור דלמא טעמא משום דלא צננו ויש שבח עצים בפת. ועוד דתניא שדה שנזדבלה בזבל של ע"ז וכן פרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז שדה תבור פרה תרזה ולא קתני יוליך הנאה לים המלח ואע"ג דאוקימנא לה התם כר"א אלא ודאי לאסור באין לו התר וכן דעת הרמב"ם ז"ל וה"ר יונה ז"ל והרשב"א ז"ל שלא כדעת רש"י ז"ל דאריש' נמי פליגי וא"ת מ"מ לכולי עלמא אסיפא דנתערבה קאי וכיון שכן כל בתערובות אית ליה היתר בהולכת הנאה ואפילו באיסורי ע"ז דהתם קתני נטל הימנ' כרכר אסור בהנאה ארג בו את הבגד אסור בהנאה נתערב באחרים כולן אסורין ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואיפסקא הלכתא כותי' ואנן תנן ואלו הן האסורי' ואוסרין בכל שהן יין נסך וע"ז ועורות לבובין. ותנן נמי חבילי תלתן וחבילי זמורות שנתערב בהן וכו' כולן ידלקו ולא פליג בהו ר' אליעזר. ושמואל נמי דאמר במסכת זבחים טבעת של ע"ז שנפלה לרבוא ומרבוא ואבוא כולן אסורות ולא אמר יוליך הנאה ואע"ג דכל הני תערובות נינהו. א"ל דלא התיר ר' אליעזר אלא בתערובת הנאת שבח של ע"ז דהיינו שבח הנאת עצים בפת ושבח כרכר בבגד שאין בהן אסור של ע"ז ממש אלא הנאה בעלמא ודוקא נמי דקתני יוליך הנאה דהיינו דמי הנאה בעלמא אבל באיסור ממש אין לו תקנה דתקנה זו אינו פדיון גמור שנאמר כן בכל איסור דהא קיימ"ל דאין פדיון לע"ז דכתיב והית חרם כמוהו כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו ומאי דמהדרי רבנן אין פדיון לע"ז ה"ק אין פדיון אפילו כזה לע"ז. והגע עצמך הלא הפת עצמו האסור איסור והתר מעורבין הן שהקמח והמים של היתר אלא שיש שבח עצים דאיסורא בהן ואפי"ה אנו רואין אותו שבח כאלו הוא בעין מעורב עם ההיתר ואין לו תקנה כל שהוא לעצמו וק"ו לאסור ממש בעין שנתערב עם ההיתר. מעתה כל שנתערב האיסור ממש עם ההיתר אין לו תקנ' כלל אבל כל שקבל שבח האיסור ונתערב המקבל עם ההיתר יוליך הנאה לים המלח ומותר בין בהנאה בין באכילה דהא תלמוד אין כאן אלא הנאת ע"ז בעלמא וכוסות וצלוחיות בהולכת הנאה מותרים לתשמישן דהיינו הנאתן וכן בגד ללבוש אלמא איסור הנאה דהוה בהו אזל ליה בהולכת הנאה וה"ה לפת באכילה שכבר נסתלק איסור ההנאה שהיה בו ולא נותר בו שמץ ע"ז וכן דעת הראב"ד ז"ל והרמב"ם ז"ל שלא כדעת הר"ז ז"ל שאסר באכילה. וא"ת והא אמרינן עלה דר' אליעזר אמר רב אדא בר אהבה לא שנו אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית ואייתינן עלה ההוא גברא דאית גרבא לי' חביתא דסתם יינן בחמריה ואמר ליה רב חסדא זיל שקול ארבעה זוזי ושדי בנהרא ואידך אשתרי לך בהנאה. וא"כ קשיא בתרתי חדא דאמרו דאסו' ממש אין לו תקנה ואידך דאמרן דמאי דאית ליה תקנת' מותר באכילה. וא"ל קמייתא לא קשיא שאני סתם יינן דרבנן ועשו ממשו של איסור דרבנן כשבח דאורייתא. ואידך נמי לא קשיא דכיון דממשו יש כאן ומדינא נאס' בשתיה אין לו היתר לממשו בלא סילוק ואי אפשר דהא נתערב הלכך הולכת הנאה לא מהני אלא להיתר הנאה. ומ"מ לא קיימ"ל הכי בהא דיין בהולכת הנאה כדבעי' למימר. וא"ת אכתי והא קתני התם יין נסך שנפל לבור כלו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו ואמר רב נחמן עלה הלכה למעשה יי"נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין מותר כרשב"ג. וקשיא הלכתא אהלכתא דהכא אסיקנא כר"א בהולכת הנאה דקיל טובא ממכירה חוץ מדמי אסור דאינו משתמש כלל אפילו בשל היתר ואינו נהנה כלל מן האיסור שבו וכן קשיא דאפילו ביין נסך דאוריית' חבית בחבית אית ליה תקנתא במכירה. וא"ל דהא מתרצא במאי דגרסינן בירושלמי במסכת ערלה דגרסינן התם אמר רב חגי בד נחתית מן אלפא שמעית קליה דר' יעקב בר אחא מקשה תנן בגד שצבעו בקליפי ערל' ידלק ותנינן נטל ממנה כרכר אסור בהנאה ותנינן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו אמר ר' אחא חגאי קשתה וחגאי קיימה מאי נדון תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן העכו"ם ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן העכו"ם ע"כ. והא חזי דהכא לא מקשה אלא מממש האיסור שנתערב בהיתר דהיינו צבע שיש בו ממש וכרכר עצמו אבל לא מתערובת שבח דבהנהו הא קיימ"ל דיוליך הנאה וכל שכן דשרי במכירה חוץ מדמי איסור ולרשב"ג מקשה מאי שנא הכא ומאי שנא התם אבל לר' אליעזר לא קשיא כלל דאיהו לא שרי אלא באיסור שבח או בדרבנן באיסור עצמו אבל באיסור ממש של תורה לא לפדיון גמור אין לו ולעולם אסור ליהנות ולהשתמש באותו איסו' עצמו אבל לרשב"ג דאית ליה תקנת מכירה מותר אפילו באיסור עצמו שהרי אינו נהנה מן האיסור דחוץ מדמי איסור הוא מוכד ואינו משתמש בו שכבר מכרו הלכך דינא הוא דבכל איסורין נאמר כן שימכור חוץ מדמי איסור שבו ומשום הכי מקשה לרשב"ג וה"ה דקשיאן עלה כל הני אחריני דטבעת וחבילין ופריק דשאני בין דברים הנקחים מן העכו"ם לדברים שאינן נקחין. הלכך בהא אתרצו כולהו דבדברים הנקחין מן העכו"ם איכא למיחש אם ימכרו שמא יחזור ישראל ויקחם וישתמש באיסור שאין לו פדיון בעולם אבל ביין שאינו ניקח ימכר כולו חוץ מדמי איסור ודוקא חבית בחבית אבל יין שהכל מעורב הוה ליה מוכר יי"נ עצמו. ובהא דיי"נ קיימא לן כרשב"ג דכל שנתערב בהן גוף האיסור בין חבית בחבי' של יי"נ בין יין ביין וחבית בחבית של סתם יינם מותר במכירת כולו חוץ מדמי האסור שעשו דבריהם כשל תורה אבל יי"נ גמור יין ביין אין לו תקנה וליתא לדרב חסדא דאמר בסתם יינן יוליך הנאה. וכדין הזה של איסורי ע"ז על ידי פדיון ה"ה בכל האיסורים כדמשמע מיהא דירושלמי דקא חשיב בהדא בגד שצבעו בקליפי ערלה וכן דעת רבינו שמואל והרמב"ם ז"ל והרב ר' יונה ז"ל שלא כדברי הר"ז ז"ל ובעלי התוספות. ומיהו דוק' בשבח איסורי תורה אבל בשבח איסורין דדבריהם מותר אפי' בלא הולכת הנאה והיינו תנור שהסיקו בכמון של תרומ' ואפה בו את הפת דכיון דאינו אסור בהנאה אלא דדבריהם הכא בשבח הפת מותרת וכן המבשל בשבת בשוגג יאכל אע"ג דנהנה מעצי מוקצה זה הכלל בממשו של איסור בכל האיסורין אם הוא דבר שנלקח מן העכו"ם אין לו תקנה. דבר שאינו נקח מן העכו"ם ימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו בד"א בשכל אחד לעצמו אבל יי"נ יין ביין אין לו תקנה ודוקא יי"נ גמור אבל סתם יינן אפילו יין ביין מותר במכירה כולו וכו' וחבית בחבית בהולכת הנאה. ואיסור של שבח במקבל דינו כאיסור ממש אבל אם נתערב המקבל עם היתר יוליך הנאה לים המלח ומותר בין בהנאה בין באכילה ואם הו' של שבח ומדרבנן אפילו במקבל עצמו מותר ויש דרכים אחרים למפרשים ז"ל בזה ומה שכתבתי נראה עיק' (ח"י)
אמר רב פפא הכא בעצי שלמים עסקינן ה"ה דהוה מצי למימר הכא בשהסיקו במזיד דלית ביה מעילה אלא משום דהסיקו בדיעבד משמע לא אוקמה בהכי וכן אידך דכל הנשרפין אפרן מותר הוי מצי לאוקמה במזיד אלא דכללא כייל כל הנשרפין בין בשוגג בין במזיד והא דקתני חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש לעולם אסור ופירש"י ז"ל לעולם אסור מה שאין כן בשל אשרה דבבטול סגי ואע"ג דבהקדש נמי יש בו שאלה ופדיון מ"מ כמות שהוא בלא פדיון אין לו היתר:
כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין אבל תחלתו אינו להקל ואע"ג דאפרו מותר אי אמרינן בשריפה דכל שנעשית מצותו אעפ"י שהוא מותר לאח"כ אין כאן קולא וחומרא:
חזר ר' יהודה ודנו דין אחר. משמע דהדר ביה ר' יהודה משום קושיא דרבנן. וקשיא דבמס' סוכה א"ר יהודה אין סוכה נוהגת אלא בארבעת מינין בלבד ק"ו ומה לולב שאינו נוהג אלא יום אחד אינו אלא בארבע' מינין סוכה שנוהגת שבעה לא כל שכן אמרו לו כל דין שאתה דן וכו' ולא שמעינן ליה דהדר ביה. וא"ל דהכא נמי לא הדר ביה מסבריה אנא דבעי לאשכוחי ק"ו או ג"ש לדבריהם דרבנן ולבסוף נמי כי שתיק לדבריהם הוא דשתיק אבל לדידיה אע"ג דתחלתו להחמיר וסופו להקל דין הוא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מתני' ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. בתוס' פסקו הלכה כר' יהודה משום דסתם כותיה בתמורה. וכתב הרי"ט דאינו הגון דיחיד ורבים הלכה כרבים ואההיא סתמא לא סמכינן דילמא סתם ואח"כ מחלוקת היא: וחכמים אומרים אף פורר וזורה לרוח:
עצי ערלה שעשה מהם כסא לישב עליו אין צריך לומר שהוא אסור לישב עליו שהרי עכשו הנאת האיסור בעין ואף לדעת המתיר באבוקה כנגדו בזו אין פקפוק באיסורו:
תנור שהסיקוהו בעצי הקדש ואפה בו את הפת אסורה שאע"פ שזה וזה גורם מותר דוקא בערלה שיש לה ביטול במאתים אבל הקדש אפי' באלף לא בטיל וי"מ הטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין ואע"פ שבעצים שנשרו מן הדקל אמרו מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקם ואע"פ שכל שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל הואיל ומיקלא קלי איסוריהו אין חוששין בה והרי אלו היה לנו לומר גם כן מקלא קלי איסוריהו שמא לא אמרו כן אלא בדרבנן אבל הקדש שהוא מן התורה לא או שמא בעצים שנשרו מן הדקל יש בהם רוב עצים של היתר וכמו שאמרו מרבה עליהם וכו' אבל אלו שהם בעין לא ושמא תאמר והרי בתנור שהסיקוה בעצי אשרה התרנוה והעמדנוה לדעתם באשרה של ישראל שאין לה בטילא לא היא שאע"פ שאין ביטול לגוף האשרה אם נתערבו עצים בעצים אלו היה איזה דבר שבה מתערב בשאינו מינו ואינו ניכר בטל שהרי יין נסך בשאינו מינו בטל בשיעור שלא יהא נותן טעם מה שאין כן בהקדש שהוא ממון וממון אינו בטל וכן תערובתה כל שבספק ספיקא מותר:
זה שביארנו שבעצי הקדש הפת אסורה פירושו בשאין בהסקתו קרבן מעילה כגון שהסיק במזיד שאין בה קרבן מעילה וכל שאין בה קרבן מעילה לא יצא לחולין או שהם עצי שלמים ר"ל שהתפיסם לדמי שלמים למכרם וליקח בדמיהם שלמים וקדשים קלים אין בהם מעילה אבל כל שיש בו קרבן מעילה כבר יצאו לחולין בהסקתו ומשיצאו לחולין נאפה בהם הפת ואין כאן איסור וכן זה שאמרו שכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ועצי הקדש שאפרן לעולם אסור פירושו בשלא היה בהיסק קרבן מעילה כגון שנפלה דליקה מאליה אבל אם הוסק על ידי אדם מעל המסיק ויצא לחולין ואפרו מותר אא"כ הסיק במזיד או שהיו עצי שלמים וזה שתפס באפר הקדש לעולם ולא באשרה פירשו בו מפני שהאשרה יש בה צדדים שיש לה ביטול כגון שהיא של נכרי ונתבטלה על ידו משא"כ בהקדש ואני תמה שהרי אף ההקדש יש לו פדיון וא"ת שכל שנפדה מיהא אינו קרוי הקדש אף האשרה משנתבטלה אינה קרויה אשרה ומ"מ גדולי המחברים פסקו שכל הנשרפים של הקדש אפרן מותר חוץ מדשן מזבח החצון ופנימי ודשון המנורה:
זה ששאלו בסוגיא והלא מעל המסיק וכיון דמעל נפקי לחולין כתבו בה גדולי הרבנים בנוסח זה וכל שאין בה קדושת הגוף כבהמת קרבן וכלי שרת כיון שמעל בו יצא לחולין והוא שאמרו אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת הא כל שאין בו קדושת הגוף במעילה ראשונה יצאו לחולין שאין מעילה אלא שנוי קדושתו והפקעתה ולמדנו מדבריהם שכל שאין בו קדושת הגוף אין בו מועל אחר מועל וכן הסכימו בה גדולי המפרשים ומ"מ לגדולי המחברים ראינו שאף בקדשי בדק הבית כגון קרדום וחמור יש בהם מועל אחר מועל ולא אמרו אין מועל אחר מועל בקדשי בדק הבית אלא כגון שנטל האחד ונתן לאחר שהראשון מעל ולא השני אבל אם כל אחד ואחד נטל מעצמו ונהנה בלא נתינת אחר שניהם מעלו וכן שמעתיה בשם תוספתא של מסכתא מעילה בהדיא ומה שאמרו במסכת מעילה י"ט א' והביאוה בשני של קדושין נ"ה א' אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חברו ורכב היתה שותה בכוס של זהב ובא חברו ושתה כלן מעלו אלמא שבבדק בית מיהא אף בדרך זה לא מעל אלא הראשון וכדברי גדולי הרבנים והמפרשים אפשר לדחק ולפרשה במוציא כגון שהראשון נתן לשני הבהמה לרכוב או הכוס לשתות ולימד שאע"פ שנהנה והוציא יש בו מעילה אחר מעילה במוקדשין אבל לא בבדק הבית ובעצים הנזכרים כאן אע"פ שאם היו בעין היה בהם מועל אחר מועל ולא היה לו להקשות מכיון שמעל המסיק נפקי לחולין מ"מ לענין אותם שהוסקו הרי הוא כמוציא ומ"מ קשה לפרש לשיטה זו מה שאמרו במסכת ראש השנה כ"ח א' שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שמאחר שהיא בת מעילה כיון דמעל נפיק לחולין שהרי הקרן אין בו קדושת הגוף ואם כדבריהם היאך יצא לחולין והלא לדבריהם יש מועל אחר מועל בנהנה ואף במה שאין בו קדושת הגוף ואפשר לפרשה במוציא כגון שיצא בו אחד ונתנו לאחר לצאת בו והדברים זרים:
הרמת הדשן בכל יום מצות עשה כמו שביארנו למעלה ואחר שתרמו את הדשן ר"ל שחתו במחתה והורידו לרצפה היו גורפין את הנשאר במגרפות ועושין אותו ערימה על גבי התפוח וגורפין מתחת אותה ערימה בפסכתר והוא כלי גדול המחזיק לתך ומורידין אותו למטה ואח"כ בא אחד מן הכהנים ומוציא חוץ לעיר וצריך להזהר שלא יניחנו במקום שהרוחות מנשבות או הזרמים שוטפים כדי שלא יתפזר הנה והנה ונמצא שאין כלו לשם ומפני זה גם כן צריך שיוציאוה בנחת שלא תשפך בידיו והוא שדרשו ושמו ושמו בנחת ושמו כלו ושמו שלא יתפזר וכמו שביארנו שכל שבמזבח החיצון יש בו מעילה זו היא שיטת גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בפירושיהם ובהגהותיהם שלא נאמרה דרשת ושמו אלא בתרומת הדשן וכן שאין מעילה אלא בתרומת הדשן וכן מוכיח בסוגיאות שבתלמוד:
נותר אסור באכילה וטעון שריפה והאוכלו ענוש כרת והנבלה אסורה באכילה ומותרת בהנאה ואיסור אכילתה בלאו שור הנסקל אסור באכילה ובהנאה ואין איסור אכילתו בכרת אלא בלאו וחלבו מיהא בכרת כשאר חלבים:
אשם תלוי שנודע שלא חטא אחר שנזרק דמו או שאירע בו פסול או נותר וחטאת העוף הבאה על הספק כגון הפילה ספק ולד ספק אינו ולד שהיא קרבה ואינה נאכלת הרי הן נשרפין אבל עולת העוף קרבה בתנאי שאם הוא ולד יהא לחובתה ואם אינו ולד יהא לנדבתה:
כל קל וחומר שאתה מכוין בו להחמיר ונמצא שנמשך ממנו קולא אינו קל וחומר הואיל והופקעה משם קצת כונת הקל וחומר וכן הדין בהפך:
אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת לה פי' אע"ג דאמרי' רבנן חדש יוצן אלמא אסור לאפות בו באותו ההיסק אותו האיסור מדרבנן ואין לוקין עליו מפני שבטלו העצים מעינם ואין לוקין עליהן אלא כשנהנה מהם בעודם בעינם שלא בטלו ואי הוה אסר בלוחשות ה"א דלא פליגי רבנן עלי' אלא בגחלים אבל באבוקה כנגדו אפילו רבנן מודו דאבוקה כגוף העצים דמיא אבל השתא דשרי אפילו בעודן דולקין אלמא כמבוטלין חשיב להו א"כ בהסקה לא תמצא לאו לרבנן והיכי משכחת בהו לאו ומתרץ רמי בשרשיפא:
ומה בין זה לערלה פי' אע"ג דחלופי ערלה מותרין וחלופי הקדש אסורין הני מילי כשנתכוין להחליף ההקדש אז תופס חליפי' בקדושה אבל זה שלא נתכוין להחליפם למה נאסור הפת:
גמרא לרבנן דשרו בקמייתא כו' כתב מהרש"ל תימה כו' פשיטא שנאסר הפת אפילו לרבנן דהא ל"פ וכו' והכא גבי הקדש שאסור אפילו האפר א"כ הוי האיסור בעין ממש ופשיטא דאסור ונ"ל דלא מיבעי ליה אלא באפה הפת בתנור חדש שלא הותץ ובישן שלא הוצן [ג] דה"ל זה וזה גורם ורבנן קשרו גבי הקדש מאי וקפסק רב חסדא להחמיר אע"פ שאין כאן גחלים ולא אפר אלא חום התנור כו' עכ"ל ואין דבריו מובנים לי דודאי אם נימא דקמבעי ליה הכא למאי דבעי לאוקמא פלוגתייהו בזה וזה גורם איכא לפרושי בפשיטות ולא תיקשי מידי ואע"ג שהאפר נאסר והוא בעין ה"ל זה וזה גורם בישן שלא הוצן ובחדש שהוצן מיהו מדקאמר סתמא לרבנן קמבעיא משמע דהיינו למאי דפליגי בשבח עצים בפת ובזה וזה גורם לכ"ע שרי דהכי מסיק לעיל ולשמואל נמי לא פליגי אלא בשבח עצים בפת כמ"ש התוס' לעיל ומסתמא בהכי קמבעיא ליה ועוד דאי בזה וזה גורם קמבעיא ליה ומטעם דהקדש אפילו באלף לא בטיל תפשוט ליה מדין עבודת כוכבים דפליגי ביה רבנן ור"א דעבודת כוכבים נמי לא בטיל אפילו באלף ויש להגיה על דבריו דודאי למאי דמסיק לעיל דבשבח עצים בפת פליגי קמבעיא ליה ובחדש באפה בהיסק ראשון דשרי לרבנן בקמייתא בהקדש מאי ובגרוף שאין שם אפר כלל מיהו גם בזה קשה כיון דהתנור חדש נגמר באיסור ה"ל גוף האיסור כמו האפר כמש"כ לעיל והנראה בעיקר קושיית מהרש"ל דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה הך דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור כדמוכחת הסוגיא וקושטא הוא לפי האמת הא דא"ל רב חסדא לרמי ב"ח דהפת אסורה היינו מה"ט דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור וק"ל:
שם כגון שנפלה דליקה מאליה בעצי כו' ק"ק דמ"מ הנהנה אח"כ מאפר ההוא למעול ונפיק האפר לחולין ואמאי קאמר לעולם אסור וק"ל:
תוס' בד"ה מה נותר כו' דלית לן למעוטי מנותר אלא שאר אסורין כו' עכ"ל שאר אסורין דלעיל דהיינו שור הנסקל לא אצטריך ליה למעוטי כיון דלא דמי לנותר דהוי בכרת אלא משום דההוא יתורא דקרא דלא יאכל דמוקמינן ליה לשאר איסורים בבשר טמא הוא דכתיב דלית ביה כרת ואיכא למילף מיניה שפיר שור הנסקל שיהיה בשריפה אי לאו האי מיעוטא דהנותר בשריפה ודו"ק:
בא"ד לעיל היכי יליף שאר אסורין כו' דלחמץ בפסח לא צריך קרא דמצי למילף במה מצינו עכ"ל ר"ל במה מצינו מנותר דהוה נמי בכרת אבל שאר אסורין לא מצי למילף לאסור בהנאה במה מצינו מבשר טמא שאינו בכרת ואסור בהנאה דנבילה תוכיח שאסור באכילה ואינו אסור בהנאה ודו"ק:
בד"ה חלבו של שור כו' ותירץ דלא דמי ליה בבל תותירו עכ"ל ואין להקשות כיון דאסקי אדעתייהו הך פירכא דבל תותירו א"כ מה יוכיח איכא דהא חמץ דמי לנותר בבל תותירו משא"כ שור הנסקל וי"ל דסמכו עצמם למימר יוכיח נמי אהא לדברי ר"י כדמסיק דאשם תלוי וחטאת כו' לדבריך יוכיחו וק"ל:
גמ' לרבנן דשרו בקמייתא מאי. נ"ב תימה מאי קמבעי ליה ממ"נ אי איירי בעצי הקדש שמועל בו א"כ יצא מיד לחולין ואי איירי בכה"ג שאינו יוצא לחולין כגון עצי שלמים או במזיד א"כ פשיטא שנאסר הפת אפי' לרבנן דהא לא פליגי לעיל אלא משום דלא חשוב האיסור בעין שהשלהבת באה מן הגחלים שהן מותרים והכא גבי הקדש שאסור אפי' האפר א"כ הוי האיסור בעין ממש ופשיטא דאסור ונ"ל דלא מיבעי ליה אלא באפה את הפת בתנור חדש שלא הותץ ובתנור ישן שלא הוצן דהוה ליה זה וזה גורם ורבנן קשרו (בקמייתא) גבי הקדש מאי וקפסק רב חסדא דיש להחמיר ואע"פ שאין כאן גחלים ולא אפר אלא חום התנור לבד ודו"ק ומש"ה נ"ל דקאמר בקמייתא מאי כלומר בדין הראשון השנוי בברייתא דהיינו דין תנור כו' לאפוקי אפה בו את הפת דאיירי באבוקה כנגדו או בשלה ע"ג גחלים דפשיטא דאסור לענין עצי הקדש כדפרישית ודו"ק. (עיין במהרש"א):
גמרא ושמו שלא יפזר. מפיה"מ להרמב"ם בסוף תמורה ובחבורו ספ"ב מה' תומ"ס נראה שהיה גורס שלא יתפזר. וכן העתיקו התוס' (ביומא נט ב) ד"ה והרי. ובזה אתיא לנכון הלמוד שטעונין גניזה ועמש"כ לעיל (כו):
גמ' לא מצא עצים כו'. עמש"כ (בשבת סו) בס"ד:
רש"י ד"ה שאם לא מצא. לצאת בשיירא או העושה את ביתו אוצר בתוך ל' כו'. כצ"ל. והש"א בתשו' ע"ז העתיקו כמ"ש לפנינו אך בלא מלת או:
רש"י ד"ה ודנו דין אחר. אלא גז"ש. ל"ד שאינו אלא במה מצינו (ועי' ביצה יב ב) במשנה ובפירש"י:
גמ' כל דין שאתה דן תחלתו להחמי'. עי' שבת קלו ע"ב תוס' ד"ה דתניא וזבחים יב ע"ב תד"ה בן עזאי:
תוס' ד"ה חוץ, [אב"ה עיין מ"ש לקמן סוף מסכת תמורה]:
בגמרא מכלל דרבנן דפליגי עליה שרו אפילו כשאבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורי לרבנן היכי משכחת להו. נראה דהא דמקשה הכא בפשיטות היינו משום דבמתניתין דפ' כל הצלמים קתני בעצי אשירה נטל ממנה עצים אסורין בהנאה והך בבא דרישא משמע דד"ה היא אם כן מקשה שפיר משו"ה מוקי לה בשרשיפא משא"כ לענין ערלה וכלאי הכרם לא שייך להקשות לרבנן היכי משכחת להו דאפשר דאה"נ דלרבנן לא משכחת להו כלל ותדע שכן הוא דאי ס"ד דאערלה וכלאי הכרם קאי לא שייך לאוקמי בשרשיפא שהרי אין דרך לעשות שרשיפא מקליפין וקשין אע"כ כדפרישית דאעצי אשירה קאי ולישנא דעצי איסורא נמי הכי משמע דלא איירי בקליפין וקשין אלא בעצים ממש ואע"ג דבעצי אשירה קי"ל אפילו אפרן אסור אפ"ה כיון דהשתא בעי למימר דלמ"ד אפילו לוחשות מותרין ע"כ דפלוגתייהו דרבי ורבנן בשאבוקה כנגדו א"כ לפ"ז ממילא משמע דהא דשרו רבנן אפילו כשאבוקה כנגדו היינו משום דס"ל דאין שבח עצים ניכר כלל בפת אם כן כ"ש דאין שבח האפר והגחלים וחום התנור ניכר בפת ומשו"ה אע"ג דגחלים ואפר אסורין מ"מ לרבנן מה שנאפה ונתבשל מהם מותר כיון שאין השבח עצים ניכר כלל אפילו חד גורם לא מיקרי וכדפרישית לעיל בתחלת הסוגיא. ואף לשיטת הרמ"ה והרא"ש שהביא הטור בסי' קמ"ב דבעצי אשירה אפילו פת שנאפה בו אסור משמע דאפילו כשאין אבוקה כנגדו וכמו שהאריך הש"ך בזה והכריע כדבריהם מ"מ נראה דהיינו דוקא למאי דקי"ל כרבי דיש שבח עצים בפת כדפסק שמואל לעיל דבהא אפילו מחביריו ואם כן שפיר אית לן למימר דנהי דבשאר איסורין לא מיתסר אלא כשאבוקה כנגדו היינו משום דבאין אבוקה כנגדו הו"ל זוז"ג כיון דהאפר וגחלת מותרין משא"כ בעצי אשירה וכיוצא בו שאפילו אפרן אסור אם כן אפילו באין אבוקה כנגדו הו"ל חד גורם הרי כל שבח עצים הניכר בפת נעשה באיסור וכמ"ש הש"ך בזה לשיטתו וכמו שכתבתי לעיל בכוונתו נמצא דכל זה היינו למאי דקי"ל כרבי דיש שבח עצים בפת משא"כ למאי דבעינן למימר השתא אליבא דרבנן דאפילו כשאבוקה כנגדו שרי והיינו ע"כ משום דס"ל לגמרי אין שבח עצים אוסר הפת אם כן כ"ש דאין שבח הגחלים והאפר אוסר הפת א"כ אליבא דרבנן לא שייך כלל לחלק בין הנך דאפרן אסור להנך דאפרן מותר. ומעתה לפ"ז בחנם נדחקו מהרש"ל ומהרש"א בהא דבעא מיניה רמי בר חמא מר"ח בסמוך תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת לרבנן דשרו בקמייתא מאי ע"ש ולמאי דפרישית אין צורך לדחוק כלל בל' האיבעיא דשפיר מתוקמא בפשטא מטעמא דפרישית ונראה דמה שהכריחו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל לפ' כן היינו משום שכן דקדקו מל' רש"י ז"ל לעיל בתחלת הסוגיא בד"ה אימר דשמעת ליה דמשמע שם מלשונו דהא דס"ל לרבנן דאין שבח עצים בפת היינו משום דשבח היסק איסור שבו כבר כלה מש"ה משמע להו דלא שייך לומר כן אלא היכא דגחלים ואפרן מותר משא"כ היכא דגחלים ואפרן אסורין מודו רבנן דיש שבח עצים לאסור הפת אבל למאי דפרישית אין סברא לומר כן אלא דוקא למ"ד דבלוחשות אסורין לרבי ואם כן משמע דכשאבוקה כנגדו אפילו רבנן מודו דיש שבח עצים לאסור הפת ואם כן היכא דגחלים ואפרן אסור לרבנן הוי כאבוקה כנגדו ומשו"ה הוצרך רש"י לפרש לעיל דפלוגתייהו דרבי ורבנן היינו כה"ג ששבח ההיסק כבר כלה דניחא ליה לפרש מילתא דפסיקא משא"כ למאי דבעינן למימר השתא אליבא דמ"ד דאפילו לוחשות מותרין דע"כ לא פליגי רבי ורבנן אלא כשאבוקה כנגדו ואפ"ה שרו רבנן והיינו ע"כ משום דסברי דלגמרי אין שבח עצים בפת כדמשמע נמי לעיל לישנא דגמרא דקאמר אימר דשמעת ליה לרבי משום דיש שבח עצים בפת ופשטא דלישנא שבח עצים משמע דהיינו כשאבוקה כנגדו דמיקרי עצים משא"כ גחלים ואפרן לא מיקרי עצים (ונראה שלזה נתכוין הר"ן במ"ש בטעם הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו לקולא כמ"ד אפילו לוחשות מותרין דהיינו משום דסוגיא דתלמודא משמע הכי אולי נתכוין למה שכתבתי) אם כן תו לא שייך לחלק בין הנך דאפרן אסור להנך דאפרן מותר דודאי לרבנן בכל ענין אין השבח ניכר בפת ואפילו חד גורם לא מיקרי כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:
שם בעא מיניה רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש וכו' לרבנן דשרי בקמייתא מאי. כבר כתבתי בסמוך דלע"ד נראה ברור דלמאי דס"ל לרבנן דאין שבח עצים בפת אפילו כשאבוקה כנגדו שוב אין סברא לומר לאסור הפת מטעמא דאפרן אסור וכדפרישית דמה"ט לא אשכחן לרבנן עצי אשירה דאסורין אלא בשרשיפא וכל שכן אם נאמר דהך אבעיא קאי אליבא דמאן דאמר דבגחלים לוחשות פליגי רבי ורבנן ואם כן כיון דסברי רבנן דאין שבח גחלים ניכר בפת ממילא דאפילו בהנך דאפרן אסור אין לאסור הפת מטעמא דשבח אלא דעיקר האיבעיא דהכא דנהי דאין לאסור מצד השבח הפת לגמרי אפילו הכי איכא למימר דאסור בצד הנאה שבו דהנאה כל דהו ודאי איכא ונהי דבערלה ודאי מותר משום דהנאה עצמה יש לה ביטול שהרי אפילו האיסור עצמו בטל במאתים וכ"ש בהנאה כי האי כיון שאינה ניכרת ממילא נתבטלה שאין לך ביטול גדול מזה משא"כ בעצי הקדש אפילו באלף לא בטלה אם כן שפיר שייך לאסור מצד הנאה שבו ונפקא מיניה דבפדיון כל דהו כדי הנאה סגי דלישדי בנהרא והיינו דקמיבעיא ליה אי צריך פדיון או לא וע"ז מהדר ליה שפיר דפת אסורה והיינו שצריך פדיון שהרי כן הוא לפי האמת כדמשמע מל' התוס' ד"ה הקדש ואע"ג דלפ"ז ה"ה דהוי מצי למיבעיא כה"ג בעצי אשירה גופא אלא דאפשר דבעצי אשירה כיון דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אם כן מדאורייתא הנאה שלה אפילו באלף לא בטיל א"כ פשיטא דפת אסור דנהי דשבח ליכא אפ"ה הנאה איכא מיהו בהולכת הנאת דמי העצים ליה המלח סגי ואפי' לרבנן דר"א דלעיל דאמרו אין פדיון לעכו"ם נראה דהיינו דוקא משום דס"ל דיש שבח עצים ניכר בפת משא"כ למ"ד אין שבח עצים ניכר בפת אם כן הך הנאה כל דהו שפיר יש לה פדיון וכן נראה לי גם כן מל' הש"ך בי"ד סימן קמ"ב ס"ק ח' ע"ש. ולפ"ז לא שייך הך אבעיא אלא בעצי הקדש לחוד דמה שאינה בטילה באלף לא הוי אלא מדרבנן מטעם דשיל"מ כנ"ל ברור בעזה"י:
בתוספות בד"ה הקדש אפילו באלף לא בטיל תימא מה חומרא היא זו הלא הקדש דשיל"מ וכו' עס"ה. ולמאי דפרישית בסמוך אין מקום לתמיה זו דאה"נ דלאו מצד החומרא מסיק רבא ואמר הכי השתא אלא דטעמא קיהיב דאע"ג דבערלה הפת מותר' ולא מיתסר מצד הנאות שבה היינו משום דיש לה ביטול ואם כן הנאה כי האי שאין ניכר הוי כביטול משא"כ בהקדש כיון דבאלף לא בטיל והיינו מטעם דשיל"מ מש"ה פת אסורה מה"ט גופא דדשיל"מ הוא והיינו ע"י חילול ואם כן צריך לחללו והיינו ע"י הולכת הנאת דמי עצים כדפרישית ועיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה כמדומה לי שנתכוין גם כן לסברא זו שכתבתי לעיל בסמוך אלא דאפילו אם נפרש לשון האיבעיא כמו שפירשו מהרש"ל או מהרש"א מ"מ לא ידעתי לפרש תמיהת התוס' כיון דלקושטא דמילתא אע"ג דאמרינן דבעצי הקדש הפת אסורה מ"מ ודאי ניתרת ע"י הפדיון שהיה החילול ולדעתי דברי התוס' צ"ע ודו"ק:
בד"ה חוץ מעצי אשירה ותימא לרשב"א תהוי כנשתברה מאיליה וכו' עס"ה. וכבר תמה מ"ז ז"ל בס' מג"ש על תמיהת הרשב"א דאשתמיטא הא דמקשה הש"ס התם כמה קושיות כאלו ומשני רבא התם דטעמא משום גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ע"ש באריכות ובסוף דבריו כתב שלולי שהתוס' הזכירו שמו של רבינו הגדול הרשב"א היה אומר שלא יצאו דברי התוס' מפיהם ולענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתו ועצמות הקדושים של מ"ז ז"ל נראה לי דבחנם תמה על רשב"א ז"ל דודאי יש מקום לתמיהת הרשב"א כאן שמפרש להך מתני' דסוף תמורה דהנקברין אפרן אסור והנשרפין אפרן מותר היינו מדאורייתא (ועיין מה שכתבתי לעיל דף ה' בל' התוס' ד"ה ואומר כל מלאכה ובר"פ כל שעה ד"ה בהדי דקשריף) ולפ"ז הא דקתני כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה היינו נמי מדאורייתא וכמ"ש התוס' שם להדיא בסוף תמורה מדכתיב לא ידבק בידך מאומה אם כן לפי זה יפה תמה הרשב"א ז"ל דלהוי כנשתברה מאיליה דנהי דאסורה מדרבנן משום גזירה דרבא דילמא מגבה לה וכו' מ"מ כיון דשריא מדאורייתא לא שייך למתנייה גבי הנך דקחשיב בסוף תמורה דאפרן אסור מדאורייתא כן נראה לי לפרש שתהא תמיהת הרשב"א קיימת לפי שיטתו ושיטת התוס' דתמורה מיהו לולי דבריהם היה נ"ל דמחמת קושיא זו של הרשב"א אית לן למימר דהא דקתני בשילהי תמורה דאפרן אסור נמי אינה אלא מדרבנן כמו שהארכתי בזה במקום אחר וכמו שאבאר עוד בזה לקמן בסמוך ואם כן איכא למימר דאפר אשירה נמי אינו אלא מדרבנן דאע"ג דכתיב לא ידבק בידך מאומה מ"מ כיון ששורפה ונעשית מצותה אין לך ביטול גדול מזה ולא גרע מנשתברה מאיליה אלא הא דאפרה אסור היינו מדרבנן ומשום גזירה דרבא וכמ"ש מ"ז ז"ל כן נ"ל ודו"ק:
פיסקא רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' והלא דין הוא ומה נותר וכו' עכ"ל. וקשיא לן מאי ס"ד למילף בק"ו הא פשיטא לן בכולא תלמודא דחולין מקדשים לא ילפינן וכ"ש דקשיא למאי דמסיק רבי יהודה בסוף נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו וכתבו התוס' דהיינו בבנין אב גרידא ודלא כפירש"י דיליף בג"ש ואם כן קשה כנ"ל. וראיתי בל' הרא"ש ז"ל דלמאי דפסיק כרבנן ודלא כרבי יהודה ומסיק דהא דפליגי רבנן עליה דר"י ולא ילפי מנותר אע"ג דלדידהו חטאת העוף בקבורה ולא הוי יוכיח מ"מ ס"ל דחולין מקדשים לא ילפינן ולפ"ז קשה יותר מ"ט דר"י ובמאי קמיפלגי ועוד דלפירוש הרא"ש עיקר דברי רבנן חסרים מהברייתא וכל השקלא וטריא דרבנן בכל הברייתא מותר הן. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל ליישב בפשיטות פלוגתא דר"י ורבנן דאזדו לטעמייהו דלא יאכל ולא תאכל לא משמע איסור הנאה דמנבלה לא ילפינן דלדברים ככתבן הוא דאתא כדלעיל ר"פ כל שעה ומטריפה דכתיב אותו נמי לא מצי למילף איסור הנאה בחמץ בפסח משום דס"ל אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה וכמו שהקשה הרשב"א בתוס' שם מברייתא דת"כ דר"י סובר בהדיא חולין בעזרה דאורייתא ואם כן ע"כ דר"י יליף איסור הנאה בחמץ מקראי דרבי יהושע בן לוי לעיל דף כ"ד אי מנותר גופא או מוכל חטאת אשר יובא בקדש לא יאכל באש תשרף או מקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש תשרף והיינו באם אינו ענין כדלעיל ולפ"ז ממילא דחמץ בשריפה מהנך קראי גופייהו כדמקשה הש"ס לעיל אי מה כאן בשריפה וכו' אלא דמשני הש"ס לעיל אמר קרא והנותר נותר בשריפה וע"ז מסיק רבי יהודה שפיר דלא משמע ליה למעט מנותר בשריפה לענין חמץ כיון דאיכא ק"ו ולא שייך לומר חולין מקדשים לא ילפינן כיון דבלא"ה מוקמינן לקרא באם אינו ענין מקדשים לחמץ וכ"ש דלא שייך למעט מוהנותר אלא שאר איסורי הנאה דחולין כגון שור הנסקל או חלב שור הנסקל או חולין בעזרה ועיין מ"ש בזה לעיל דף כ"ב משא"כ רבנן דרבי יהודה היינו ר"מ לטעמיה דלא יאכל משמע איסור הנאה מנבילה או אינך רבנן דילפי מאותו בטריפה דחולין בעזרה לאו דאורייתא או מלא יאכל כדחזקיה והנך קראי דריב"ל לא משמע להו ומוקי להו בלאוי יתירי כיון דליכא למידרש לאיסור הנאה וא"כ אין מקום ללמוד חמץ בשריפה מנותר דחולין מקדשים לא ילפינן כן נ"ל נכון. ואף אם נאמר דרבי יהודה ס"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא ודרשא דת"כ שהביא הרשב"א לעיל אסמכתא בעלמא היא כדפרישית לעיל דף כ"ב לחד לישנא אפ"ה מצינן למימר דאי לאו קרא דריב"ל לא הוי ילפינן איסור הנאה בחמץ מאותו אלא לאיסור הנאה דשור הנסקל לחוד כמ"ש לעיל משום דטפי מסתבר לומר דחמץ שרי בהנאה מדכתיב לך תרי זימני ולא מסתבר לאוקמי חד בשאור וחד בחמץ או חד בכבשתו וחד בלא כבשתו אלא דוקא לבתר דילפינן איסור הנאה מקרא אחרינא והיינו מדרשא דריב"ל וכדפרישית לעיל דעיקר הילפותא היינו לגלויי דלשון לא יאכל היינו איסור הנאה וע"כ מוקמינן לך תרי זימני למילתא אחריתי כדפרישית לעיל כנ"ל ודוק:
פיסקא רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכתבו התוס' נראה דהלכה כר"י דסתם לן תנא כוותיה בפ' בתרא דתמורה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם רש"י ושאר גאונים אלא שכתב בשם גאונים אחרים שפסקו כחכמים דמסתמא דתמורה אין ראיה דהוי כמחלוקת ואח"כ סתם בתרי מסכתא דאין סדר למשנה ולע"ד לכאורה יש לי ליישב שיטת רש"י והתוס' וסייעתם דמשום הא לא איריא דהא לפי הסוגיא דשמעתין בברייתא דבסמוך משמע דשריפה חמורה וא"כ לפ"ז יפה פסקו לחומרא דנהי דאין סדר למשנה ומספקא לן הי מינייהו נישנית ברישא דאי דפסחים נישנית ברישא הוה ליה מחלוקת ואח"כ סתם והל' כסתם ואי האי דתמורה נישנית ברישא הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם וא"כ הו"ל ספיקא דאורייתא דפלוגתא דר"י ודרבנן בדאורייתא איירי וספיקא דאורייתא לחומרא. מיהו שיטת הגאונים החולקים נראה דהיינו משום דסברי דהא דקי"ל בתמורה כל הנקברין לא ישרופו משום דהנקברין אפרן אסור הוי נמי מדאורייתא וכמו שכתבתי לעיל בשם התוס' דתמורה ואם כן אדרבה אית לן למיזל לחומרא דקבורה חמורה שאפרן אסור אלא דלפ"ז הוי משמע כגירסת הספרים דלא גרסינן במשנתינו אף מפרר אלא מפרר דכיון דמהנקברים הוא ותנן כל הנקברין לא ישרופו מיהו גרסת הספרים שלנו גרסי אף מפרר וכן הוא בש"ע הלכות פסח סי תמ"ה וכבר הרגיש בזה בעל מג"א ותמה שם על הרמב"ם ז"ל שאף ע"פ שפסק שמותר לשורפו אפ"ה פסק אפרן אסור ולמאי דפרישית אדרבה שיטת הרמב"ם ז"ל עולה יפה דכיון דהך מלתא דסתם ואח"כ מחלוקת הוי ספיקא ומשו"ה פסק בכולהו לחומרא דלכתחילה מפרר כיון דמהנקברין הוא ועוד שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל מיהו אם יש לו עצים ורוצה לשורפם מותר דהוי נמי לחומרא כיון דבסתמא דתמורה משמע דחמץ דוקא בשריפה מן התורה כדמשמע נמי הכי בברייתא דבסמוך מיהו כששורפו כתב הרמב"ם דאפרן אסור דהוי נמי לחומרא שמא מהנקברין הוא ואפרן אסור. ואין להקשות אם כן האיך שורפו לכתחילה דילמא אתי לאתהנויי מאפרן מ"מ כיון דליכא אלא חשש גזירת חכמים בעלמא אית לן למיעבד לחומרא בעיקר מצות ביעור כנ"ל ודו"ק:
בתוספות בד"ה אין ביעור חמץ וכו' נראה דהלכה כר"י וכו' ונראה דהכא קי"ל כר"י משום דיליף במה מצינו וכו' עס"ה. נראה דמ"ש דיליף במה מצינו היינו במאי דמסיק ר"י בסוף נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו דמשמע להו דהוי במה מצינו ולא כפירש"י שכתב דהוי ג"ש וכמו שאבאר עוד לקמן וכן מה שכתבו התוס' עוד בדיבור הסמוך יש לומר דלחמץ בפסח לא צריך דמצי למילף במה מצינו היינו נמי במה שהוא בבל תותירו ולא ידעתי למה כתב מהרש"א ז"ל הך במה מצינו דכרת טפי מבל תותירו שהיא מסקנת הברייתא ועפ"ז יש לי ליישב ג"כ הא דפשיטא להו להתוס' בתחילת דבריהם דהל' כר"י משום סתמא דשילהי תמורה אע"ג דהוה ליה סתם ומחלוקת בתרי מסכתא אלא שסמכו בזה אמה שכתבו בסוף דבריהם דכיון דקי"ל דחטאת עוף ואשם תלוי בשריפה ממילא דע"כ חמץ בשריפה מהך במה מצינו דבל תותירו דליכא תוכיח ואם כן ממילא אידחי להו נמי הך מילתא דחכמים דמשנתינו דסברי מפרר והיינו משום דע"כ בחטאת עוף ואשם תלוי סברי כר"י דבקבורה ואנן קי"ל דבשריפה אם כן לפי זה הא דפסק נמי בשילהי תמורה דחמץ מהנשרפין ומוקמינן לה כר"י היינו דבעיקר דינא סבירא ליה כר"י דחמץ בשריפה מיהו בחטאת עוף ואשם תלוי לא קי"ל כוותיה ואם כן יפה כתבו התוס' דהלכה כר"י מסתם מתניתין דשילהי תמורה כן נ"ל ודו"ק:
בגמרא חמץ שישנו בבל יראה ובבל ימצא אינו דין שטעון שריפה. משמע מהכא דשריפה הוי חומרא לגבי חמץ ואף ע"ג דבשילהי תמורה משמע איפכא דקתני התם כל הנקברין לא ישרופו משום דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור מ"מ רבי יהודה לטעמיה דפליג התם וקאמר אם רצה להחמיר על עצמו ולשרוף הנקברין רשאי ומשמע מסוגיא דהתם דהיינו משום דס"ל דנקברין נמי אפרן מותר כמו שהארכתי בזה במקום אחר וכאן אין להאריך (ואף ע"ג דלפ"ז לא הוי צריכי רבנן להשיב לו על דבריו כיון דלדידהו ליכא ק"ו מ"מ לדבריו דרבי יהודה אמרי כמו שאבאר בסמוך בל' התוס' ד"ה אמרו לו דבלא"ה צריך לומר כן) דבלא"ה נראה לי דאף למאי דקי"ל דנקברין אפרן אסור אפ"ה לא הוי אלא מדרבנן לענין חמץ דהא קי"ל דכל איסורי הנאה שבתורה אינן אסורין מדאורייתא אלא כדרך הנאתן דהא בחמץ אכילה כתיב ביה ואפר שריפת חמץ ודאי לאו דרך הנאה מיקרי ומכ"ש דא"ש לפמ"ש בסמוך דכל הנך נקברין דשילהי תמורה דקתני דאפרן אסור לא הוי אלא מדרבנן (ודלא כמ"ש התוס' שם דהוי מדאורייתא) והבאתי ראייה מסוגיא דלעיל בסמוך ועוד דמה"ת נאמר דאסור דהא לא אשכחן קרא לאיסורא וכמ"ש שם התוס' דלא ידעינן מאי טעמא ולא אשכחן נמי קרא דטעונין קבורה ומה שכתבו התוס' דמסברא אית לן למימר הכי דלעולם באיסורן עומדין דאם כן האיך פליג רבי יהודה התם אע"כ דרבנן דפליגי עליה נמי לא איירי אלא מדרבנן והכי משמע להדיא התם בהא דמשני התם כאן בשק כאן בשיער ע"ש ודוק. ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק בחמץ בפסח כחכמים דר"י ואפ"ה פסק שמותר לשורפו וכמו שאבאר בק"א ע"ש ודו"ק:
שם אמרו לו לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל פירש"י דאף ע"ג דר"י מודה בשעת ביעורו דהשבתתו בכל דבר אפ"ה גבי פלוגתייהו מיהו קולא הוא ביוצא לשיירא וכו' עכ"ל. ונראה בכוונתו משום דאי אפשר לאוקמי פלוגתייהו בשעה ששית דהוי נמי שלא בשעת ביעורו לפירש"י לעיל פ"ק אלא משום דודאי עיקר פלוגתייהו היינו מדאורייתא אם כן מסתמא בשעת ביעורו דאורייתא איירי ובששית ודאי אין עיקר זמן ביעור מדאורייתא אלא שעת ביעורו דרבנן משום יום המעונן משו"ה הוצרך לפרש דאיירי ביוצא בשיירא דהוי זמן ביעורו דאורייתא ואפ"ה לענין עיקר דינא הוי כשלא בשעת ביעורו כן נ"ל בכוונת רש"י. מיהו מה שיש לדקדק בעיקר פירושו במ"ש דפלוגתא דר"י ורבנן איירי שלא בשעת ביעורו להיפך מ"ש התוס' לעיל בפ"ק דף י"ב ע"ב כבר כתבתי שם באריכות דאלו ואלו דברי אלקים חיים ע"ש ותמצא נחת דלפ"ז מתפרשת לשון הברייתא דהכא כמין חומר ועיין בסמוך:
שם יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו. וקשיא לי טובא דלשיטת רש"י דאיירי קודם זמן ביעורו אם כן מאי מהדרו ליה רבנן והתורה אמרה תשביתו דהא לכאורה ודאי מודה ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ונהי דלא מהני הביטול מדאורייתא לר"י כדי שיהא מותר להשהותו עד לאחר הפסח דהא שמעינן ליה לר"י דחמץ אפילו של כותים ושל אחרים אסור לאחר הפסח מדאורייתא (וכבר האריך בזה מ"ז ז"ל בשו"ת בספרו פני יהושע) מ"מ ודאי מהני מיהו הביטול שלא יעבור בבל יראה ובאמת דאעיקר דינא דר"י נמי שייך להקשות כן דמשמע בשמעתין דלר"י לא מהני מפרר וזורה לרוח דהיינו פלוגתייהו ואמאי אסור מי גרע מפרר וזורה לרוח מביטול בעלמא. מיהו למאי דפרישית לעיל בריש מכילתין בכמה דוכתי דלשיטת רש"י הא דאמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו כדי שלא יעבור בלאו דבל יראה אבל לענין עשה דתשביתו לא מהני כל זמן שבידו לבערו אם כן אתי שפיר דביוצא בשיירא אתי לידי קולא כשלא ימצא עצים לשורפו שיעבור בעשה דתשביתו בחמץ ידוע כן נראה לי בשיטת רש"י ודו"ק:
בגמ' בעא מיני' רמב"ח כו'. עי' במהרש"ל שהקשה כיון דאפר הקדש לעולם אסור א"כ לכו"ע הפת אסור דל"ש להתיר משום דאין שבח עצים דטעם ההיתר הוא משום דהנאה בא אחר ביעורו וכיון דגם האפר אסור מה בכך דהא גם אחר ביעורו אסור. ומהרש"א ז"ל תי' דהשתא אכתי לא אסיק אדעתי' הא דאפר הקדש לעולם אסור ע"ש. נ' מדבריהם ז"ל דלמסקנא אסור אפר הקדש והא דתי' ר"ש באותן שטעונין גניזה היינו ליישב שלא מעל בו עדיין אבל מודה דבכל אפר כשלא הי' מעילה כגון במזיד וכדומה לעולם אסור, ולע"ד נראה דלשינויא דר' שמעי' בטל כל הדין דאפר הקדש לעולם אסור ומפרש דאין אפר הקדש אסור כלל רק באותם שטעונין גניזה ומטעם גזה"כ אבל אפר הקדש בעלמא שפיר מותר כנלע"ד ברור. וכ"מ מדברי הברטנורא בסוף תמורה וברמב"ם (פי"ט מה' פסוה"מ ה' י"ג) דכל אפר הקדש מותר לבד דשן המזבח והמנורה כנ"ל וצ"ע על הג' הנ"ל. ובעיקר קושייתם נראה לע"ד דאפי' אי האפר אסור מ"מ זה מצד גוף האפר אבל הפת הנאפה מכח] החום דבא ממעט עץ הנשרף וזה כבר כלה שפיר י"ל דמותר]. וקצרתי בזה לאשר מצאתי שגם בס' פ"י כ' כן ומדמי לה לאבוקה כנגדו ע"ש שהאריך בזה ועיקר התירוץ כמ"ש בקצרה. אך גם מדבריו נראה דבדין אפר הקדש סובר דאסור והנלע"ד כתבתי:
שוב נתישבתי היטב בדין הנ"ל לאשר גם הרמב"ם השמיט שינויא דרמב"ח דאפר הקדש בנפל דליקה מאלי' אסור והי' נראה כמ"ש מקודם דר"ש פליג על רמב"ח. וגם מדברי מהרש"ל ומהרש"א אין ראי' לומר דלא פליג ר"ש דאינהו קאי אהא דבעי רמב"ח וכיון דהוא עצמו משני בנפל דליקה ע"כ ס"ל דאפר הקדש אסור ולדידי' שפיר הקשו. ולזה העירני א' מחבירי לכן עיינתי לברר הדין בס"ד. ונראה דלא פליגי כלל לדינא דלכאורה קשה עוד מה פריך הלא משכחת אפר הקדש של המזבח אחר הרמת הדשן דנשלך לחוץ ולא הי' בו מעילה וגם למה הוצרך ר"ש לפרש באותן שטעונין גניזה אכן באמת מבואר במעילה (פ"ב) ובכמה דוכתי דאחר שנעשה מצותו אין מועלין וליכא מעילה באפר של מזבח אחר שהוציאו לבית הדשן לכו"ע ע"ש [במעילה (ט'. בפלוגתא דרב ור"י בנהנה מאפר שע"ג תפוח דמשמע דלאחר הוצאת הדשן לכו"ע ליכא מעילה. ודברי הרמב"ם והראב"ד (פ"ב מה' תו"מ ה' י"ג) תמוהים וכן מ"ש הכ"מ שם בשם הר"י קורקוס צ"ע], וא"כ כוונת הקושיא הכא דהא דקתני דאפר הקדש לעולם אסור ע"כ מיירי ע"י היסק הדיוט דבהיסק מזבח כבר נעשה מצותו ומשני רמב"ח בנפל דליקה מאלי' ור"ש משני שנעשה אפר על המזבח רק באותן שטעונין גנזיזה. והנה סוגיא זו עצמו מייתי הגמ' בסוף תמורה אמתניתין דכל הנקברין לא ישרפו משום דנשרפין אפרן מותר מקשי עלה מנשרפין דהקדש אפרן מותר והתנן כו' חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש לעולם אסור ומשני נמי רמב"ח ור"ש כמו הכא. ופי' הגמ' התם נמי כמ"ש דקשיא לי' כיון דחשיב במתני' נשרפין דהקדש שמצותן בשריפה ועלה קתני דכל הנשרפין אפרן מותר א"כ היכי משכחת אפר הקדש דאסור ואי נעשה אפר ע"י הדיוט הא מעל ונפק לחולין ומשני כמו הכא. ולכך לא מקשו התם על עצי אשירה משום דע"ז לא מייתי התנא התם במתני' מה"ט גופי' הואיל ומצותו בשריפה ואעפ"כ אפרו אסור מגזה"כ דלא ידבק בידך. ולא תנא התם אלא הנך דבשריפה ואפרן מותר לכך פריך על הקדש ואמר ונשרפין דהקדש אפרן מותר כו' ע"ש פי' בהנך דמצותן בשריפה. אבל הני דאין נשרפין במצוה רק ע"י שנפלה דליקה או בעצי שלמים באופן דלא הי' מעילה וגם לא נעשה מצותו פשיטא דאסור וליכא מחלוקת בזה דמאיזה טעם יהי' מותר. דלא מצינו אפר מותר רק היכא דמצותן בשריפה הואיל ונעשו מצותן. ולכן שנינו שם במשנה קדשים שהפילה שליא תקבר משום דאין מצותו בשריפה ואיסור הנאה דהקדש איכא גם על האפר לכך תקבר וממילא אי אפ"ל דפליג ר"ש ע"ז. ומה"ט נראה שלא הוצרך הרמב"ם להביא הא דנפלה דליקה מאלי' דאפרה אסור הואיל ומביא הדין דקדשים שהפילה תקבר [דממילא משמע דאם נשרף שלא כמצותו אפרן אסור] כנ"ל, כללו של דבר דליכא היתר באפר הקדש אלא היכא דנעשה מצותו או נעשה בו מעילה אלא דנראה דוחק לר"ש לאוקמא בנפל דליקה מאלי' משו"ה מוקי באותן שטעונים גניזה אבל הדין אמת לכו"ע כנ"ל ברור ופשוט, וא"כ דברי הג' הנ"ל אמת לדינא ג"כ:
אך לדבריהם קשה להבין מה דשני רבא דאסור מטעם דהקדש אפי' באלף לא בטיל מה ענין זה לזה כיון דהנאה באה אחר הכילוי אפי' משהו ליכא. וגם יש לדקדק מה דמיבעיא לי' אליבא דרבנן והלא אף לדידן דיש שבח עצים בפת שייך למיבעי בגחלים לוחשות או בעוממות למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. וגם קשה על הרמב"ם דהשמיט האי דינא דבהקדש אפי' בגחלים עוממות אסור. לכן נראה מכאן סייעתא לשיטה שכתבתי לעיל בטעמא דרבנן דמתירין באבוקה כנגדו מטעם דאין שבח עצים בפת היינו משום דעיקר הפת היתר הוא, ולהכי בהקדש דהוי במשהו י"ל דחלק משהו יש בתיקון הפת ולהכי אסור טפי. אבל לדידן בגחלים לוחשות דכל ההיתר הוא מטעם דהנאה בא אחר הכילוי שפיר מותר אפי' בהקדש ולהכי השמיט הרמב"ם האי דינא:
בגמ' וכל היכא דמעל המסיק נפקי לחולין והתניא כו' אפר הקדש לעולם אסור. נראה לפרש דודאי ידע המקשן דבכל הנאה שנהנה מהקדש נפיק לחולין אלא דס"ל דבהנאת היסק כיון דהנאה זו בא אחר הכילוי ותו לית בי' מששא שיצא לחולין כמו בחילול דלא שייך רק בהקדש בעינא. וס"ל לפרש הא דקתני בברייתא דאפר הקדש לעולם אסור דלכאורה אין מובן מאי קמ"ל בזה אטו הקדש מהנשרפין? הוא שיהי' אפרו מותר ומאי קמ"ל התנא. להכי מפרש לה המקשן דקמ"ל דל"ד לכל הקדש דע"י הנאה נפיק לחולין אבל אפר של המסיק בו אע"ג דמעל אפרו אסור דבמעילה כזו לא נפקא לחולין. ובאמת קצת קשה לרמב"ח דמשני דמיירי בנפלה דליקה מאלי' מה קמ"ל הברייתא הא לאו מהנשרפין הוא שיהא אפרו מותר. עוד קשה אמאי לא משני דמיירי בהסיקו חש"ו ונכרים דאינם בני מעילה (כמ"ש התוס' במעילה (כ"א.) ד"ה לא דלפי שהחש"ו אינם בני מעילה הלכך הקדש לא יצא לחולין ע"ש. ומשמע מדבריהם דאין כח לחש"ו להוציא הקדש לחולין אפי' ע"י הנאה]. גם המ"ל כגון שהוסק התנור לצורך הקדש ללחם הפנים ובא הדיוט ואפה בו פת חולין. אך לפי' מהרש"ל דהכא איירי דוקא בתנור חדש א"ש דלא משני הכי:
בגמ' תניא כו' ומה נותר שאינו בבל יראה כו'. לכאורה יש להקשות כיון דהנשרפין אפרן מותר א"כ י"ל דהוי חומרא דאתי לידי קולא וחמץ דחמור י"ל דלא הוי בשריפה דיהי' גם אפרו אסור, (וכן הקשה השאג"א (סי' פ"ז) דהו"ל לרבנן להקשות דהוי תחילתו להחמיר וסופו להקל מטעם הנ"ל] והנה הג' רעק"א ז"ל באו"ח (סי' תמ"ה) כ' דאפי' אי אין חמץ בשריפה אפרן מותר מטעם דעכ"פ מצוה לבערו ושייך שפיר להתיר משום דנעשה מצותו ע"ש. ולכאורה דבריו נכונים מיהו לעיל ריש פרקין בגמ' ותוס' משמע דאי אינו בשריפה אפרו אסור. והטעם נראה לע"ד דהא דנשרפין אפרן מותר דוקא היכא דהשריפה הוא מטעם איסור אכילה שבו כמו ערלה וכה"כ דדרשי' פן תוקד אש וה"ה נותר וחמץ לר"י דיליף מנותר דמשום האיסור צריך שריפה. אבל מה דצריך לבער החמץ מטעם תשביתו ובל יראה זה ענין בפ"ע הוא ולא שייך לומר נעשה מצותו לגבי איסור אכילה והנאה שבו דזה עדיין נשאר גם על האפר. רק היכא דצותה תורה לשרפו מטעם האיסור אכילה ממילא בשריפתו נגמר מצות איסור שלו כצ"ל. ולענין מה שהקשיתי כאן צ"ל כיון דעיקר הדין דבשריפה חומרא הוא הגם דנמשך אח"כ קולא שייך בי' דין קל וחומר כיון דלענין הביעור גופא חומרא הוא וכעין מ"ש התוס' בזבחים (י"ב:) ד"ה ב"ע ע"ש]:
בתוס' ד"ה מכלל כו' וא"ת כו' הא דלא הקשו כן לעיל בתחילת הסוגיא למ"ש התוס' שם ד"ה חדש טעמא דחכמים המתירין מפני שהשלהבת בא מן הגחלת ע"ש והו"ל להקשות התם כן. י"ל משום דהמ"ל דבעצים דמשחן מודים רבנן דשלהבת בא מן הבעין רק הכא כיון דהוצרך לתרץ בשרשיפא מוכח דבכל עצים ס"ל לרבנן דשלהבת בא מגחלת וכן מבואר בדבריהם בב"ק פ' הגוזל. ומ"ש התוס' אח"כ דלרבי עצים דלא משחן נמי הו"ל למיסר דלכאורה י"ל דמשו"ה הקשו בגמ' מעצים דמשחן משום דבעי להקשות גם לחכמים רק כוונתם הוא להקשות למסקנת הגמ' התם דמשני דסתם עצים להסקה עומדין ולרבי אכתי קשה ואהא תירצו התוס' הואיל דרוב הנאה הוא אחר הכילוי ואזלינן גם בתר הרוב כדמשני התם. ע"ש בגמ' בסוכה ותבין:
ומה שהניחו בתימא נלע"ד ליישב דכוונת הגמ' התם הוא דצריך להיות דומיא דאכילה הנאתן וביעורן שוה כלומר כפי שהולך ונכלה ניתוסף הנאתו כמו אכילה והדלקת השמן מה שנכלה יותר נהנה יותר וכמו כן עצים דמשחן. אבל גחלים לוחשות אף אי נימא דהוי כאבוקה הואיל ויש בהן עוד לחלוחית העצים מ"מ אין הנאתו הולך ובא ע"י הכילוי אדרבה כל מה שהולך ונכלה יותר מתמעט החום תמיד ואינו מוסיף חום אחר שנעשה גחלים רק הולך ונכבה אך בעוד דולק בכל מה שהולך ונכלה ניתוסף הנאתו כנלע"ד:
בד"ה אין כו' דסתם לן תנא כוותי' בפ"ב דתמורה כו' הא דלא מייתי ראי' מכמה סתמי דמתני' דשיאור ישרף לקמן (מ"ח:) ושורפין כל שש דלעיל (י"א:) כמ"ש הבעה"מ לעיל בפ"ק ולקמן פ"ג במתני' די"ד שחל להיות בשבת דר"מ ס"ל ג"כ כר"י דאב"ח אלא שריפה מדאמר ושורפין בתחלת שש ע"ש]. נראה די"ל דמדרבנן לכו"ע בשריפה דלא פליגי אלא בפי' תשביתו דקרא אי ילפינן מנותר דבשריפה ויהי' אפרו מותר אבל מצד תקנת חכמים משום דילמא אתי למיכל מיני' [כמ"ש רש"י בתמורה דמה"ט הנשרפין לא יקברו וגם במפרר וזורה לרוח יש לחוש להכי] י"ל דלכו"ע בעי שריפה. דאע"ג דכל הנקברין לא ישרפו מ"מ בחמץ נראה דמותר לשרוף כדאיתא במשנה אף מפרר והטעם נראה דלא גזרו הכא דילמא אתי ליהנות מאפרו כיון דרוב בני אדם שורפין קודם זמן איסור ואז מותר ליהנות מאפרו כמו חרכו קודם זמנו דמותר בהנאתו לאח"ז. רק לפעמים דמשכח בביתו חמץ אח"כ והא הוי מידי דלא שכיח ולא גזרו וממילא י"ל דמדרבנן מצוה בשריפה רק בתמורה אמרי' בהדיא בגמ' עלה דהאי מתני' דסתם לן תנא כר"י ע"ש. ומה"ט נראה דל"ק ג"כ הא אין סדר למשנה בתרי מסכתי משום דמלשון הגמ' שם משמע דבא לפסוק הלכה כר"י ע"ש [וכ"כ באו"ז (ה"פ סי' רמ"ד) דאי לאו דקמ"ל דהכי הלכתא מאי קמ"ל אטו לא ידענא דמתני' כר"י ע"ש]:
בא"ד וא"ת כו' ולפע"ד נ"ל דהנה רש"י כתב ואע"ג דאחר זמן איסורו השבתתו בכ"ד מ"מ נ"מ ביוצא בשיירא ע"ש. ובאמת צ"ע להבין לשיטת רש"י דאחר זמנו השבתתו בכ"ד דהי' נראה הטעם כדי שלא ישהה החמץ בביתו א"כ ה"ה ביוצא בשיירא דיודע דישאר החמץ בביתו בפסח יהי' ג"כ השבתתו בכ"ד וע"כ צ"ל דהי' לרש"י טעם אחר. אבל לולי פירש"י הי' נראה דאה"נ דמה"ט ס"ל לר"י דאח"ז השבתתו בכ"ד שלא יהי' סופו להקל. ובהא פליגי דחכמים סברי כיון דע"כ לא מצי למילף להשוותו לנותר שוב אינו ק"ו כלל ור"י ס"ל דמה דמצינו למילף ילפינן והיינו דוקא בגווני דחמץ די"ל דקודם זמנו דבל יראה ליכא רק מ"ע דתשביתו ע"ז דמיא לנותר אבל בזמן דאיכא בל יראה ל"ד לנותר והשבתתו בכ"ד. משא"כ בסוכה אי יהי' דעת התורה דמצותה בד' מינים אין טעם לומר דאם אין לו ד' מינים יעשה סוכה ממינים אחרים דבדאורייתא לא שייך לחלק בין יש לו לאין לו ולכך לא ס"ל התם כר"י כנ"ל:
בד"ה מה נותר כו' וא"ת לעיל היכי יליף כו'. דבריהם צריכין ביאור דלעיל קאי הסוגיא למ"ד דלא יאכל לא משמע א"ה ובא ללמד א"ה על חמץ ושור הנסקל באם אינו ענין ומסיק עלה אי מה נותר בשריפה כו' ת"ל והנותר כו' ואין ד"א בשריפה ע"ש א"כ ע"כ ההיא סוגיא דלעיל אתיא דלא כר"י דר"י ס"ל חמץ בשריפה. וא"כ אם הי' קושית התוס' דמנ"ל לרבות שוה"נ לאיסור הנאה נוקי קרא לחמץ בלבד דחמור משום דהוא בבל תותירו מה תירצו ע"ז דבחמץ ל"צ קרא דאיכא מה מצינו הא חכמים לא ס"ל האי מה מצינו. וגם אם נדחוק לתרץ זאת ע"פ מ"ש התוס' לקמן ד"ה אמרו דהא דלא ס"ל לחכמים כר"י הוא משום מיעוט דהנותר א"כ י"ל דלענין איסור הנאה גם חכמים מודין לההיא מה מצינו, מ"מ נראה דז"א דלדידן דאין חמץ בשריפה פשיטא דליכא למילף במה מצינו דהא איכא למיפרך מה לנותר שכן בשריפה. ונראה דע"כ כוונתם הוא להקשות אליבא דר"י וס"ל דסוגיא דלעיל אתיא לכו"ע אפי' אליבא דר"י ומה דמסיק אי מה נותר בשריפה אף כל היינו שוה"נ בלבד אתי למעוטי אבל חמץ באמת הוא בשריפה. ולפ"ז פי' קושית התוס' הוא כך דנוקי קרא באם אין ענין דקאי על חמץ להיות ג"כ בשריפה והמיעוט דהנותר יהי' על כל איסורין ועל שוה"נ דאינן באיסור הנאה כלל ושריפה ואיסור הנאה חדא מילתא הוא ועדיין צ"ע:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
עצים דאיסורא היכא משכחת לה. עיין שבת כ״ה ד״ה הא בחול ב״ק ק״א ד״ה ולא יצבע:
תנור שהסיקו בעצי הקדש. עיין מהרש״ל ומהרש״א ומ״ש מהרש״א דלפשוט בהקדש מע"ז דזה וזה גורם שרי. לכאורה דברים תמוהים דהא ר״א ורבנן ס״ל דגבי ע״ז אסור כמ״ש רש״י לעיל דמצי לאוקמיה כת״ק דר״א אלא משום דלא ידעי׳ מנו והוא ומחלוקתו קאמר ואפשר דכוונתו מדבעי למפשט מע"ז וקאמר כן היה ר״א אוסר בכל האיסורים שבתורה ש״מ דאין חילוק בין ע״ז לשאר איסורים ומאן דמתיר מתיר בכל מקום ומאן דאוסר אוסר בכל מקום. ולעיקר הקושיא כבר צדדתי לעיל דלמ"ד אין שבח עצים בפת ס״ל דזה לא מקרי שבח כלל אפילו הוא בא מן הגחלים. ושוב מצאתי כן בספר מקראי קודש סימן תמ"ה והכל השיגו עליו בזה דמדברי התוספות בד״ה חדש יותץ משמע דטעמא דרבנן דאין שבח עצים משום דההיסק בא לאחר שנשרף ונעשו גחלים וגחלת מותר ומשמע מזה דבמקום דגחלים אסורים גם רבנן מודו דיש שבח עצים בפת ובשער המלך צידד לומר דגחלת של הקדש אינה אסורה אלא מדרבנן ולכן מיבעיא ליה אם מותר. ושוב סתר זה שהרי בסוף ביצה שנינו גחלת של הקדש מועלין בה אלמא דמדאורייתא היא. מיהו לפמ״ש בשיטה מקובצת שם דהא דגחלת מועלין בה היינו בהקדש גחלת אבל אם דבר אחר נשרף ונעשה גחלת מועלין בה רק מדרבנן ל"ק מידי דוגמא לדבר שנינו בפ״ג דמעילה דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה לא נהנין ולא מועלין המקדיש דישון בתחילה מועלין בה. אמנם התוספות במעילה סברי דבכל גחלת מועלין. ואולי התוספות דמעילה לא סברי כהתוספות דכאן לענין פירושא דשבח עצים בפת אלא סברי כמ״ש במקראי קדש דאין שבח עצים כלל ואפילו בגחלת. אמנם התוספות דהכא דסברי דהשבח בא מן הגחלת סברי כסברת השיטה מקובצת דדוקא בהקדיש גחלת מועלין מדאורייתא אבל לא בדבר שנשרף ונעשה גחלת ועיין שער המלך ח״א דף ע״ג ע״א. דרך המלך ט׳. בית ישחק ל"ט. בית אברהם כהן:
הכא בעצי שלמים עסקינן. עיין זבחים פ״ו ד״ה אתיא זריקה בכורות כ״ו ד״ה התולש:
כל הנשרפין עפרן מותר. קרבן אליצור כ״ה ע"ב:
ואפר הקדש לעולם אסור. קרבן אליצור כ״ה ע״ג יומא כ״א ד"ה נבלעין. מנחות נ״ב ד״ה ואין:
שנפלה דליקה מאלי׳ בעצי הקדש והקשה מהרש״א א״כ למה אמר ואפר הקדש לעולם אסור הא אם מעל נפקא לחולין ונ״ל דמדין מעילה לא מיירי דזה פשיטא דלא נשתנה אפר משאר דברים וכולן אם מעלו בהן יוצאין לחולין אלא אשמעינן דאפר הקדש לעולם אסור אי לאו שרי מדין מעילה אין היתר אפי׳ שרפו כמה פעמים לעולם האפר בקדושתו קאי:
רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. שאגת ארי׳ סימן פ״ז:
ומה נותר. שאגת ארי׳ ס״ט ע״א.
כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר. באר יעקב ל' ע״ג. לימודי ה׳ לימוד ע״ה עיין זבחים י״ב ד״ה בן עזאי.
לא מצא עצים לשרפו יהי׳ יושב ובטל. באר יעקב כ״ד ע״ב ע״ג
רש״י ד״ה בטלה במאתים. קרבן אליצור צ״ג וע״ש על כל הסוגיא:
תוס׳ ד״ה הקדש אפילו באלף לא בטיל. בספר מוצל מאש סימן י״ט הקשה על התוספות דהא אמרינן בנדרים דהקדש כיון דלא מצוה לאתשולי עליה לא מקרי דבר שיש לו מתירין ובספר לשון לימודים חא״ח דף נ״ז כתב דקושיות התוספות למאי דמוקי בעצי שלמים דצריך דוקא לחללו על המעות כדי ליקח בהן שלמים ושם ג״כ קשה מ״ש מערלה וצריך לתרץ דשאני הקדש דאפילו באלף לא בטיל ועל זה הקשו דמאי חומרא כיון דהוה דבר שיש לו מתירין אלו עצי שלמים שצריך לחללן ע״ש ובאמת אחר המחילה אין תירוצו עולה דעכ״פ כיון דשאר הקדש חמיר ומצד חומרתו לא בטל א״כ שפיר קאמר עכ״פ הקדש אפי' באלף לא בטיל וא״ל הטעם כאן מחמת דבר שיש לו מתירין וזה אינו הא אפילו לא הי׳ לו מתירין כגון שאר הקדש נמי לא בטל ואטו משום זו נתוסף בו שצריך לחללו קילא טפי ולעיקר הקושיא הארכתי בו במקום אחר ועיין על דברי התוספות קרבן אליצור צ״ב ע״ג צרור החיים ע״ט עמוד א'
תוס' ד״ה בעצי שלמים. שער המלך ח״א דף ע״ג
תוס' ד"ה חוץ וכו' יש לה היתר אם שרפה נכרי לכאורא יש לומר דוודאי חוץ מעצי אשרה מיירי באשרה דגוי ויש לה היתר אם שרפה גוי אבל כאן דאמר אפרו אסור לא מיירי בשרפה גוי אלא בשרפה ישראל ושוב מצאתי בש"ך סימן קמ״ב ס״ק ב׳ שתירץ כן לקושית התוספות ונראה דהתוספות לא ניחא להו לאוקמי׳ בהכי כשרפה ישראל דא״כ הוי ע״ז של ישראל למ״ד ע"ז שנשתברה מאלי׳ מותרת כדאמרינן בריש פ׳ כל הצלמים דילמא מגבה והדר מבטל ליה והוה ע״ז של ישראל והרי בתמורה מוקי דוקא בע״ז של גוי ולהכי התוספות מוקי לה בנשרפה מאלי׳ ומקשים למ"ד נשתברה מאלי׳ מותר ה״ה נשרפה מאלי׳ ועיין בקרבן אליצור דף כ״ה ובפרשת הכסף דף ל״ו ע״ב ע״ג.
תוס׳ ד"ה אין ביעור חמץ. עיין לשון לימודים חי״ד ל״ח ע״א. מגילת ספר עשין כ״ב.
תוס׳ ד״ה מה נותר. לימודי ה׳ י״ב ע״א ודף ט״ז ע״ב
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ע"ב גמרא אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת לה בשרשיפא. היכי משכחת היינו מן התורה כמ"ש רש"י לעיל ד"ה יוליך הנאה לים המלח דמדרבנן לכתחלה ודאי אסור אף לרבנן ואף בגחלים דוקא דיעבד ולא לכתחלה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה בישלה ע"ג גחלים, (עיין מ"ש בסוף הסוגיא מזה), אלא מן התורה פריך היכי משכחת ומיהו ערלה אין העץ נאסר אלא הפירי וקליפי אגוזים אין ראוי לשרשיפא ומנין שלא ידלק פירשו התוס' דף כ"ב ב' ד"ה מנין שלא יצבע דבשמן מיירי יע"ש וע"ז אפילו הגחלת אסור ולהמחבר בי"ד קמ"ב דאין מחלק ואף בע"ז שרי א"ש משא"כ למהרש"ל בשמעתין ולש"ך שם צ"ל דקאי אעצי כלאי הכרם כאמור:
ע"ש ערלה בטלה במאתיים הקדש אפילו באלף לא בטל להמחבר בי"ד קמ"ב א"ש דזהו הטעם דאין שבח עצים דמטעם ביטול קאתינן עלה ואפילו של ע"ז שרי שם כה"ג וא"כ ע"כ הטעם בהקדש דאפילו באלף לא בטל א"כ לא שייך אין שבח עצים ומיהו אי הקדש באלף לא בטל מטעם דשיל"מ כמ"ש התוס' ד"ה הקדש א"כ דוקא במינו וכ"ת כיון דמיתקן בכך הוי מינו כמו מים ומלח בעיסה בביצה א"כ ה"ה ע"ז במינו לא בטלה כמו יין ביין אפילו אין דבר חשוב ולמהרש"ל דפירש לכאורה אליבא דמ"ד זוז"ג פליגי. אמר דהקדש אפילו באלף לא בטל ולא מהני נמי זוז"ג כה"ג דזוז"ג נמי כפי הנראה מתורת ביטול נגעו בי' ועיין מ"א א"ח ה"פ תמ"ה אות ה' מזה בשם הרמ"ה בי"ד בטור קמ"ב ובפריי לא"ח הארכתי שם ומ"ש מהרש"א ז"ל דא"כ תפשוט מע"ז דפליגי ר"מ ורבנן וע"ז במשהו. לא ידענא רבנן מאן נינהו דת"ק ור"א כולהו ס"ל דאסור ורבנן דפליגי ארבי בערלה הוא ואי רבנן כוונתו ר' יוסי בע"ז דזוז"ג שרי באף היא נעשית זבל ועיין תוס' לקמן כ"ח א' ד"ה ותנן קשה הא הוה שלא במינו וע"ז אין איסור אלא בלח במינו בכ"ש. ויבש דוקא בדבר חשוב כמו חביות גדולה בין החביות או צורה של ע"ז וטבעת בשאר טבעות עיין בי"ד ק"מ וצ"ע:
ולענין הלכתא קיי"ל זוז"ג כשמואל דפסק הכי כר' יוסי ויש שבח עצים בתנור ופת ועיין יו"ד קמ"ב סעיף ד' ה' ו' ויראה דבישן באבוקה נגדו הוה חד גורם כמ"ש הר"ן שם וכ"ה דעת המחבר וחדש י"ל אעפ"י שאין אבוקה נגדו וגרף כל התנור או נשארו גחלים כיון דיש שבח עצים בתנור הוה גם החום הנשאר מחמת התנור וחד גורם הוא כמ"ש מהרש"א ז"ל בברייתא בישלה ע"ג גחלים כדפרישנא לעיל ועיין ש"ך שם אות י"א. ולפי מ"ש א"ש ועט"ז אות ז' ולא הבינותים דפסק המחבר כל"ב דקדרה נמי אסורה דקבלה בישולא מקודם וכ"פ הרי"ף ז"ל. וא"ש פיסקא דהש"ע דנקיט נמי קדרות ועיין ר"ן במ"ש אפה בו הפת כלומר בחדש שלא נתצו יש לעיין דכיון דהיסק ב' הוה זוז"ג ובחדש שלא ציננו שפיר אף דגרף או יש גחלים מ"מ הוה חד גורם כמ"ש מהרש"א ז"ל:
והוי יודע דלכאורה השמיטו הדין הא דכל הנשרפין אפרן מותר דוקא אפרן. הא גחלים לכתחלה אסורים עכ"פ מדרבנן כמ"ש התוס' לעיל ד"ה בשלה ודף ה' א' ד"ה ואומר והנה אי פליגי בזוז"ג ורבי אוסר. ע"כ ע"ג גחלים ד"ה מותר. וע"כ בחד גורם היתר. דאי בזוז"ג אוסר רבי וע"כ שמעינן דגחלים לכתחלה אסורין דהוה מדרבנן כבעין משא"כ אי פלוגתא דרבי ורבנן ביש שבח עצים כו' ודכ"ע זוז"ג שרי. אם כן ע"כ פלוגתייהו בחדש בהיסק א' כמ"ש מהרש"א ז"ל אם כן בשלה ע"ג גחלים היינו בחדש והוה זוז"ג. ומש"ה דוקא דיעבד דזוז"ג אסור לכתחלה. ומיהו למ"ש מהרש"א אף זה אסור ובשלה ע"ג גחלים היינו ע"ג קרקע. (וכצ"ל בש"ע שם סה"ו) א"כ דוקא דיעבד ולא לכתחלה דגחלים לכתחלה אסור ודוקא אפרן לכתחלה שרי ומיהו י"ל בשלה ע"ג גחלים בישן דאבוקה הוה חד גורם של איסור להר"ן וב"י וב"ח וע"ג גחלים שרי ומיהו דאם כן אין כאן גורם איסור כלל דישן החום שמהנה אח"כ לפת הוה מקלא איסורא וש"מ גחלים דוקא דיעבד הא לכתחלה לא. אלא דיש לעיין בזוז"ג וגחלים אי אסור לכתחלה דשמא דוקא חד דרבנן אסור לכתחלה לא תרי דרבנן ומפני שסוגיא זו עמוקה מאוד ואין כלי מלחמתי בידי אקצר ואי"ה יבואר זה בתכלית האריכות. ועיין לעיל כ"א ב' בהדי דקשריף ליתהני מיני' ובתוס' שם ד"ה בהדי כו' ולכאורה משמע לאחר ששרף ונעשה גחלים שרי להתהני. ואינו דגחלים נמי אסורין לכתחלה אף אי הוא מהנשרפין ומדאמר ולא יסיק בו תנור וכירים ולא אמר ולא יבשל בו (אלא) רבותא אשמעינן דאף התנור שאח"כ גורפין אותו ואין בו אלא חומו והוה כאפרן ממש מ"מ לכתחלה אסור לעשות כן דשלהבת מבעין בא ונהי דאם עשה כן שרי באפשר להנות מחומו מ"מ לכתחלה אין לעשות כן וצ"ע בדין זה:
ע"ש גמרא ואפר הקדש לעולם אסור מה שיש לעיין בזה ובר"מ ז"ל בה' מ"א ובה' פסולי המוקדשין אין מקומו פה ואי"ה יבואר במקום אחר ועמ"ש בפריי א"ח ה"פ תמ"ה יע"ש:
פיסקא רבי יהודא אומר אין ביעור חמץ אלא שרפה עמ"א א"ח תמ"ה אות א' אף מפרר וברי"ף וברא"ש ליתא תיבת אף יע"ש ולרש"י אין קושיא דאפשר כל הנקברין לא ישרפו באיסורי הנאה תורה דאתא למטעי ולהנות באפרן משא"כ בשעה וי"ו דאיסור דרבנן אפשר דלא גזרו ורשאי לשרוף הנקברין דא"נ יהנה באפרן הוה גזרה לגזרה ואי בשעה ה' נמי לרש"י שריפה א"ש בפשיטות אף היינו בשעה ה' ולר"ת קשה ועמ"ש בסוף הסוגיא ובפריי לא"ח שם כתבנו מזה:
והנה תראה שינוי הלשון שר' יהודה אמר אין ביעור אלא שרפה בלשון פעול וחכמים אומרים בלשון פועל מפרר ולר"י נמי הו"מ למתני אין מבערין אלא בשרפה. ונאמר דאי תנא אין מבערין ה"א דבשום אופן אין מבערין בשאר ביעורין והא ליתא דאי לא מצא עצים ודאי חייב לבערו בשאר דברים שלא יהא עובר ב"י אלא מצות עשה דתשביתו אינו מקיים (כ"ש) [כל] שלא ביער בשרפה ולהכי אמר אין ביעורו האמור בתורה תשביתו כו'. וחכמים אומרים אף לכתחלה יכול לקיים בשאר ביעורים. ול"ת לכתחלה שרפה עדיף מק"ו דלית להו כלל הק"ו כדבעינן למימר לקמן אי"ה וצודק זה לפיר"ת דאלו לפירש"י לא יתיישב זה (עיין דף י"ב ב' ד"ה אימא) ומ"ש המ"מ שם לרא"ש אסור לשרוף הא בהדיא כתב הרא"ש בשמעתין וסיים ואם רצה להחמיר ולשרוף הנקברים רשאי יע"ש וכוונת הרא"ש י"ל דכתב דבתרי מסכתות אין סדר (אף בתרי סדרים עפ"ט מרוצח ועיין בס' ג"ו מ"ש שם מזה) ואף דספקא הוה מ"מ מסתבר יחיד ורבים הלכה כרבים על זה כתב דמי שנראה לו להחמיר דמידי ספק' לא נפקא רשאי לשרוף הנקברים ועמ"א וצ"ע:
ומ"ש לעיל דביעור משמע אי אין לו עצים מבער בכל דבר יבואר בהא דאמרו לו לא מצא עצים יהא יושב ובטל וכאן אין להאריך:
בפירש"י בד"ה שאם לא מצא כו' בשעת ביעורו כו'. ביוצא בשיירא או תוך שלשים כו' מ"ש בשעת ביעורו הוא לשטתי' בי"ב ב' דבז' השבתתו בכל דבר. ומכל מקום יש לעיין דלרש"י תשביתו מ"ע בזמן היתר כמו שיראה הרואה בדף ד' ב' בתו' ד"ה מדאורייתא וד"ה וכתיב בי' אך ביום הראשון ומהרש"א שם. א"כ יושב ובטל ממ"ע זו שציותה התורה להשבית בזמן היתר וקולא הוא. ומ"ש ביוצא בשיירא או תוך למ"ד אין לו מקום לרש"י דף ו' א' דעתו לחזור תוך הפסח. אם כן שיירא מקום רחוק לא מועיל ולא מוריד. ולהר"מ ז"ל שפירש דעתו לחזור קודם הפסח דאז דוקא מקום רחוק מכל מקום תוך למ"ד במקום קרוב אם דעתו [לחזור] תוך הפסח א"צ לבדוק מקודם. עיין א"ח תל"ו סעיף א"ב ועיין ברא"ש מ"ש לרש"י בה' השבתו בכל דבר ובט"ז שם ואין להאריך:
בד"ה ודנו דין אחר כו' ג"ש כו' וגזרת הכתוב כו'. אין לו ביאור דלאו ג"ש אלא מה מצינו הוא ולא שייך כל דין תחלתו להחמיר ועיין פני יהושע:
גמרא דאם לא מצא עצים יושב ובטל. לכאורה ר"י סובר אם אין עצים מבער בכל דבר שלא לעבור ב"י עכ"פ וכי קאמר שרפה ביש עצים ומהכא לא משמע כן. ואפשר דר"י אה"נ סובר. וי"ל אם אין עצים פשיטא שיבער בכ"ד שלא לעבור ב"י וכ"ת שאם יבער בכ"ד מבטל עשה דתשביתו בשרפה הא אם אין מבער כלל ג"כ מבטל העשה והלאו ודוחק לומר דזה מקרי קום ועשה בידים ולמ"ש התוס' לקמן כ"ט ב' ד"ה רב אשי דהמשהה ודעתו לבערו אין עובר כלל אכתי יש לראות א"כ בסוף שביעי של פסח אם אין לו עצים יבער אז וצ"ע ומה שקשה אמאי לא אמר דקולא הוא באפר ואם נאמר דנקברין אפרן מדרבנן אסור לא מ"ה א"ש ועמ"ש בס' ג"ו בסוגיא זו:
ע"ש חלב ש"ה יוכיח חזר ר"י ודנו דין אחר. עיין בפי' הרע"ב כתב ר"י יליף מנותר וכרת וטעון שרפה וחכמים אומרים חלב ש"ה יוכיח ובגמ' לא מסקינן אלא לר"י מה מצינו בל תותירו ואי דאמרו לדבריך יוכיחו ע"כ ר"י מק"ו יליף ולא חייש לכל דין שסופו להקל כמ"ש התוס' ד"ה אין ביעור כו' ולרבנן שפיר מצי למילף מה מצינו מבל תותירו אלא דרשי הנותר בשרפה כמו שכתבו התוס' ד"ה אמרו לו או כמ"ש הרא"ש דחולין מקדשים לא ילפינן וצ"ע:
תוס' ד"ה אין ביעור כו' סתם בתמורה כו'. עיין רא"ש דבתרי מסכתות אין סדר והתוס' סוברים בתרי סדרים יש סדר עפ"ט מרוצח ושמירת נפש:
ד"ה מה נותר כו' דדריש הנותר כו'. כרת ובל תותירו כו' בחמב"פ דדמי טפי כו' הקשה להם ההוא מרבנן דלעיל דהוא אמורא איך יחלוק על ר"י וחכמים דכאן דאף רבנן אמרו לי' לדבריך יוכיחו ולא אמרו לי' מהנותר כו' ומיהו לקמן ד"ה אמרו לו פירשו התו' דרבנן נמי מהנותר ממעטי כו' וצ"ל קושיות התו' ר' יהודא היכי דריש בהנותר ודוחק ומ"ש ובל תותירו כפי הנראה דהתחלת מה מצינו דר"י אבל תותירו סמוך וכנראה מד"ה חלב ש"ה דאי כרת לחודי' ה"ה חלב ש"ה לכך נקטו בל תותירו נמי. ומיהו בל תותירו לחוד סגי וכמו שחזר ר"י ודנו דין אחר ומ"ש מהרש"א מבשר טמא אף דלעיל ה"א למילף תחלה מאם יותר מבשר המלואים דהוא נותר. מכל מקום כיון דאם אינו ענין ע"כ לשאר איסורין דהוא ש"ה בודאי (הא) [ה"א] ג"כ דיהי' בשרפה ומ"ש התוס' וא"ת נוקי קרא בחמ"פ דוקא היינו למה דהוה יליף מנותר לא מבשר טמא דטמא נמי אין בבשר כרת. ומ"ש מהרש"א מנותר דהוה נמי בכרת לא ידענא אמאי השמיט מלת ובל תותירו דכרת לחודי' איכא למימר דם יוכיח שבכרת ואין אסור בהנאה מכמים כמבואר לעיל:
ד"ה חלבו של ש"ה כו' היא גופא נילוף משא"כ ש"ה גופא ממעטינן מהנותר ומוקי לש"ה וחמ"פ דמי לנותר בכרת יליף בשרפה משא"כ חלב ש"ה דמי ממש לנותר נמי יהא בשרפה ותי' דלא דמי בבל תותירו. ועיין מהרש"א ואין להאריך:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תו' ד״ה הקדש תימא ורש"ל הקשה דאמאי לא אמרינן חומר הקדש מערלה דאפרן אסור ובפשוטו כתו"לע כו' ב׳ ד"ה חדש והכ"נ כיון דאינו בטל וא״כ גם לרבנן אסור כיון דאיכא איסור משהו בגחלת דלא בטיל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
עצים דאיסורא. דמתסרי בהנאה לרבנן היכי משכחת להו: בשרשיפא. כסא לישב עליו או להדום רגליו דהנאתן כשהן בעין ועל ידי ממש אבל הנאת היסק אין הנאתו אלא לאחר ביעורו או בשעת ביעורו: בטילה במאתים. הלכך לא חמירא משכלה ונבער איסורו: והלא מעל המסיק. וחייב קרבן מעילה וכל דבר שאין בו קדושת הגוף כגון בהמה שאינה של קרבן וכלי שאינו כלי שרת כיון שמעל בו יצא לחולין דתנן (מעילה דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד אבל כל מידי אחרינא ממעילה ראשונה נפקא לחולין דקי''ל אין מעילה בכ''מ אלא שינוי שנשתנה מקדושתו ואמאי פת אסורה הא קודם שנתנו הפת היה ההיסק חולין: בעצי שלמים. שהתפיסן לדמי שלמים למוכרן וליקח בדמיהן שלמים וקדשים קלים אין להם מעילה דלאו קדשי ה' קרינן ביה שכולן לבעלים ואין לגבוה בהן אלא לאחר זריקת דמים את האימורין ואיסורא מיהא רכיבה עלייהו וממעילה הוא דאימעיטי במסכת מעילה: ואליבא דרבי יהודה. פשט ליה רב חסדא בקדושין בפ''ב (דף נה.) דאמר הקדש במזיד אין מתחלל אם נהנה ממנו במזיד לא יצא לחולין הלכך בשלמים שוגג דידהו כמזיד דהקדש דהא לאו בני מעילה נינהו והכי נמי הוה מצי למימר הכא כשהסיקו מזיד עסקינן מיהו שהסיקו משמע שוגג ומזיד וכיון דמצי לאוקמה בין בשוגג בין במזיד אוקמה: כל הנשרפין. בשילהי פרק בתרא דתמורה מפרש אלו נשרפין ואלו נקברין: ואפר הקדש לעולם אסור. להכי נקט גבי הקדש לעולם וגבי אשירה לא נקט לעולם משום דאשירה יש לה היתר אם שורפה עו''ג ובטלה אבל הקדש אין בו ביטול והכי מפורש בשילהי תמורה: רמי בר חמא ורב שמעיה אאפר הקדש לעולם אסור מהדרי: באותו אפר שטעון גניזה. קאמר לעולם אסור וזהו אפר של תרומת הדשן שלא היתה מעילה בהסיקו: כל דין שאתה דן. שמתחלתו אתה דנו כדי להחמיר עליו שהרי חמור הוא ואתה מביא לו חומר אחר כדקאמרת חמץ שהוא בבל יראה אין דין שטעון שריפה וסופו נמצא שחומר שאתה מוסיף עליו גורם לו להקל: אינו דין. שהרי הדין מלמד שיהא חמור והרי הוא מקילו: שאם לא מצא עצים ישב ויבטל. בתמיה ואף על גב דאמרי' בפרק קמא (דף יב:) לרבי יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שהוא רוצה לצאת בשיירא או בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער וכשאין עצים לשורפו יהא יושב ובטל ולא יבערנו: ודנו דין אחר. שאינו קל וחומר אלא גזירה שוה ובין לקולא ובין לחומרא בתרה אזלינן דגזירת הכתוב הוא ואין להשיב עליו תחלתו להחמיר וסופו להקל:
מכלל דרבנן שרו כשאבוקה כנגדו. ואם תאמר לרבנן הואיל ובאבוקה כנגדו חשיב כמו שלהבת באה מן הגחלים מאי פריך בסוף לולב הגזול (סוכה מ.) ובהגוזל עצים (ב''ק קא:) והא איכא עצים דמשחן שהנאתן וביעורן שוה הא בשעת הנאה מבוערין הן כבר במקום השלהבת ויש לומר משום דשיעור כזה לא חשיב הנאה אחר ביעורן לענין שביעית שהרי באכילה דמינה ילפינן התם ליכא לגמרי הנאה וביעורן שוה ולא ממעטינן אלא שאר עצים שאין הנאתן אלא אחר שנעשו גחלים לגמרי ולרבי עצים דלא משחן נמי הוה ליה למיסר דלדידיה כשאבוקה כנגדו הנאתן וביעורן שוה ואיכא למימר הואיל ורוב הנאה אחר ביעור אית לן למימר דלא אסרה תורה בהן אבל תימה למאן דאמר לוחשות לרבי אסורים אמאי לא אסר בכל עצים בשביעית שהרי הנאתן וביעורן שוה הואיל ולא חשיב להו מבוערות כשהן לוחשות דבאותן הוי עיקר הנאה: הקדש אפי' באלף לא בטיל. תימה מה חומר היא זו הלא הקדש דבר שיש לו מתירין הוא ע''י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטל אפילו באיסור קל אפילו מדרבנן כדאמרינן בריש ביצה (דף ד.): בעצי שלמים. ה''מ לאוקמי בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דרבי יהודה אלא דלאו אורחא דמלתא לעבור במזיד: ורמינהו כל הנשרפין וכו'. ה''מ לאוקמי בעצי שלמים: חוץ מעצי אשירה. תימה לרשב''א תיהוי כעבודת גלולים שנשתברה מאליה דשריא כדאמרינן בפרק כל הצלמים (ע''ז מא:) ואין לומר דהכא מיירי באשירה של ישראל דאין לה ביטול עולמית דהא בסוף תמורה (ד' לד.) מפרש דלהכי לא עריב ותני אפר הקדש ואשירה לעולם אסורין משום דאשירה יש לה היתר אם שורפה עו''ג דבטלה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. נראה דהלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא דתמורה (ד' לג:) וא''ת א''כ בהא דאמר ר' יהודה סוכה אינה נוהגת אלא בארבע מינין שבלולב יהא נמי הלכה כמותו דהתם נמי לא פליגי רבנן אלא מטעם דכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אין דין ובפ''ק דסוכה (ד' יא.) סתם לן תנא כרבנן דקתני הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת אם קצצן כשירה וי''ל דהכא קיימא לן כרבי יהודה משום דין אחר דיליף במה מצינו אף על גב דאמרו לו חטאת העוף ואשם תלוי יוכיחו ושתיק מ''מ לדידן סבירא לן כרבנן דאמרי חטאת ואשם בשריפה וליכא תוכיח: מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. וא''ת למאן דדריש לעיל (ד' כד.) הנותר בשריפה ואין דבר אחר בשריפה היכי יליף רבי יהודה חמץ בשריפה מנותר ותירץ רשב''א דלית לן למעוטי מנותר אלא שאר איסורין אבל חמץ דדמי לנותר בכרת ובבל תותירו לא ממעטינן וא''ת לעיל היכי יליף שאר אסורין באם אינו ענין נוקי קרא בחמץ בפסח דוקא דדמי ליה טפי וי''ל דלחמץ בפסח לא צריך [קרא] דמצי למילף במה מצינו: חלבו של שור הנסקל יוכיח. הקשה ריב''א היא גופה נילף מנותר שיהא בשריפה דדמי ליה ותירץ דלא דמי ליה בבל תותירו: