דף כח - א
חזר רבי יהודה ודנו לחמץ בשריפה מדין אחר: נותר ישנו ב"בל תותירו", כדכתיב ביה "לא יניח ממנו עד בקר". ואף חמץ ישנו ב"בל תותירו". כדכתיב ביה "לא יראה" ו"לא ימצא". מה מצינו בנותר שהוא בשריפה, אף חמץ בשריפה!
שנחלקו חכמים ורבי יהודה בסוף תמורה, באשם תלוי [שבא על ספק איסור כרת, כגון שחלב ושומן לפניו, ואכל אחד מהם, ואינו יודע איזה מהם] שאירע בו פסול, או שנעשה נותר [1]. לרבי יהודה אינו בשריפה אלא בקבורה. ויליף כן, מדכתיב "ושרפת את הנותר באש כי קדש הוא". ודריש, "הוא" בשריפה, ואין אשם תלוי וחטאת העוף בשריפה.
וכן חטאת העוף שבאה על הספק [כגון המפלת דבר שהוא ספק ולד ספק אינו ולד, ומסופקת אם היא חייבת חטאת יולדת, הרי היא מביאה חטאת עוף מספק. ומקראי נפקא לן, דאין כאן ספק איסור חולין בעזרה]. שחטאת זו אסורה באכילה, לפי שחטאת העוף נמלקת. ולצד שלא הפילה ולד, ולא נתחייבה בחטאת, הרי עוף חולין הוא. והחולין נעשה נבילה על ידי מליקה. שלא התירה התורה מליקה אלא בחטאת העוף.
ואף בזו סבר רבי יהודה דדינה בקבורה ולא בשריפה. משום דממעט מ"הוא" דכתיב גבי נותר - "הוא" בשריפה, ואין חטאת העוף שבאה על הספק בשריפה
וחכמים סבירי, דאף אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק, הרי הם בשריפה.
ואמרו לו חכמים לרבי יהודה: אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק, שלדבריך אינן בשריפה, יוכיחו על החמץ שאינו טעון שריפה. שהרי אף הן ב"בל תותירו", ככל הקדשים שאסור להותירם עד בקר. ואפילו הכי אינם טעונים שריפה. שהרי רק אנו אומרים שהם בשריפה [2]. אבל אתה אומר שהם בקבורה!
[ועיקר ראייתם היא מאשם תלוי, אבל לא מחטאת העוף הבאה על הספק. דהא מהתם איכא למיפרך, מה לחטאת העוף, שכן אין ענוש כרת על אכילתה. מה שאין כן נותר וחמץ. רש"י, על פי השפת אמת [3]].
שתק רבי יהודה [4].
אמר רב יוסף: היינו דאמרי אינשי: כפא דחטא נגרא, בגווה נשרוף חרדלא [בכף שחקק האומן, שם ישרוף את לשונו בחרדל]! ומשל הוא לכך, שמתוך דברי רבי יהודה באשם תלוי, נסתר הדין שדן הוא עצמו בחמץ.
אביי אמר: דומה הדבר לסדנא דבסדני יתיב [נגר המתקן את הסד ששמים בו את רגלי האסירים. וכשנתפס לבסוף בגניבה, הוא עצמו ניתן בסד שתיקן]. דמדויל ידיה [מהרמת ידיו, ומלאכתו שלו עצמו], הוא משתלם את עונשו.
רבא אמר: דומה הדבר לגירא דבגירי מיקטיל [עושה חצים, שנהרג לבסוף על ידי החץ שיצר הוא בעצמו]. דמדויל ידיה משתלם!
שנינו במתניתין: וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים!
איבעיא להו: היכי קאמר? האם אמרו חכמים: מפרר את החמץ וזורה אותו לרוח, או מפרר ומטיל אותו לים! שלעולם צריך קודם לפררו. בין אם הוא זורהו לרוח ובין אם מטילו לים.
או דלמא, הכי קאמרי: מפרר וזורה לרוח. אבל מטיל אותו לים בעיניה! ודוקא כשזורהו לרוח צריך לפררו קודם. משום שאם יזרקנו כשהוא שלם, שמא ימצאנו אחר כך, ויבוא לאוכלו [5]. אבל כשזורקו לים, סגי ליה אף בלא פירור. ואין לחוש שמא ימצאנו, שהרי הוא נמס בים ונימוק מאליו.
וכן תנן נמי לגבי עבודה זרה, כי האי גוונא! שחייבה התורה לאבדה מן העולם. ואף התם יש להסתפק בדבר זה.
דתנן: רבי יוסי אומר: כיצד הוא מאבדה? - שוחק אותה וזורה את שחיקתה לרוח, [6] או שמטיל אותה לים!
ואיבעיא להו: היכי קאמר רבי יוסי? האם אמר: שוחק וזורה אותה לרוח, או שוחק ומטיל אותה לים!? שלעולם היא צריכה שחיקה. בין כשזורה אותה לרוח ובין כשמטילה לים.
או דלמא, הכי קאמר: שוחק וזורה לרוח. כדי שלא תשאר שלימה. אבל כשהוא מטיל אותה לים, אינו צריך קודם לשוחקה, אלא מטילה כשהיא בעיניה.
אמר רבה: מסתברא, עבודה זרה סגי להטילה לים, אף כשהיא בעיניה. משום דלים המלח קא אזלא! שמאחר ואין ספינה עוברת שם, לא בעי שחיקה.
אבל חמץ, דלשאר נהרות קאזיל, בעי נמי פירור, משום שיש לחוש, שמא תפגע ספינה בחמץ ותטלנו.
אמר ליה רב יוסף: אדרבה, איפכא מסתברא. עבודה זרה דלא ממיסה [שאינה נמסה] במים, בעי שחיקה. ובלאו הכי אין זה איבוד [7]. אבל חמץ, דהוא ממיס מאליו במים, לא בעי פירור.
תניא כוותיה דרבה, דחמץ בעי פירור אף בים. ותניא כוותיה דרב יוסף, דעבודה זרה בעי שחיקה אף בים.
תניא כוותיה דרבה: היה מהלך בערב פסח במדבר, והיה בידו חמץ, הרי הוא מפררו וזורהו לרוח!
ואם היה מהלך בספינה, הרי הוא מפררו, ומטיל אותו לים! אלמא, אף כשמטילו לים צריך קודם לפררו.
תניא כוותיה דרב יוסף: היה מהלך במדבר, והיתה בידו עבודה זרה, הרי הוא שוחקה, וזורה אותה לרוח!
ואם היה מהלך בספינה, הרי הוא שוחקה, ומטיל אותה לים! אלמא אף כשמטילה לים, צריך קודם לשוחקה.
ומקשינן: הא דקתני בעבודה זרה, דצריכה שחיקה אף כשמטילה לים, קשיא לרבה דאמר "אינה צריכה שחיקה".
והא דקתני בחמץ, דצריך פירור אף כשמטילו לים, קשיא לרב יוסף דאמר "אינו צריך פירור".
ומשנינן: הא דקתני שחיקה בעבודה זרה, לרבה לא קשיא. דהא דקאמר רבה "אינה צריכה שחיקה", איירי כשמטילה לים המלח. והא דקתני בברייתא דצריכה שחיקה, איירי במטילה לשאר נהרות, שהספינות מצויות שם.
וכן הא דקתני פירור בחמץ, לרב יוסף לא קשיא. הא דקתני דצריך פירור, איירי בחיטים שנפלו עליהם מים והחמיצו. שהם צריכים פירור, משום שאינן נמסים במים. והא דרב יוסף, איירי בנהמא [לחם]! שכיון שהוא נמס במים, אין הוא צריך פירור.
מתניתין:
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, הרי הוא מותר בהנאה לאחר הפסח!
אבל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, הרי הוא אסור בהנאה לעולם. משום שנאמר "לא יראה לך שאור"! ומסיק בגמרא, דמשום שעבר על לאו זה, קנסו חכמים ואסרוהו בהנאה לעולם.
גמרא:
והוינן בה: מני מתניתין? הא לא כרבי יהודה היא, ולא כרבי שמעון, ולא כרבי יוסי הגלילי.
ומאי היא מחלוקתם?
כדתניא: שלשה זמנים יש באיסור חמץ. א. ערב פסח משש שעות ולמעלה עד הלילה. דהיינו "לפני זמנו". ב. תוך הפסח, דהיינו "תוך זמנו". ג. אחר הפסח, דהיינו "לאחר זמנו".
בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו, הרי הוא עובר עליו בלאו! אבל אין עונש כרת על אכילתו, אלא מלקות בלבד.
תוך זמנו, הרי הוא עובר עליו בלאו, ועל אכילתו הוא ענוש כרת - דברי רבי יהודה.
הערות
[1] ומפשטא דמתניתין לא משמע מידי דאיירי בנותר. וכן רש"י והרמב"ם בפירוש המשניות שם פירשו, דאיירי באשם תלוי שנודע לו לאחר השחיטה שלא חטא. מיהו מתורת כהנים דמייתי התוספות [דממעט ליה רבי יהודה משריפה מ"כי קדש הוא"], משמע דאיירי אף לכשנעשה אחר כך נותר. ואין דינו בשריפה, משום דשאני משאר קרבנות. לפי שאינו בא אלא להגן ולתלות, עד שיודע לו שחטא. שפת אמת.
[2] ורבנן לשיטתם, דלית להו הך פירכא [דהרי אית להו דאשם תלוי בשריפה], לא ילפי שריפה מנותר, משום דמשמע להו, "הנותר בשריפה ולא כל איסורין בשריפה", כדאיתא לעיל [כד א]. תוספות. והרא"ש כתב, דסברי רבנן, חולין מקדשים לא ילפינן.
[3] והוסיף, דאפשר דאחר שנעשית נותר, לכולי עלמא היא בשריפה. דהרי ספק נותר היא. וספקא דאורייתא לחומרא. והא דקאמר רבי יהודה "יטילנה לאמה", היינו משום דהיא נימוחה שם קודם שנעשית נותר. ומשום כן כתב רש"י דפירכת חכמים היא מאשם תלוי.
[4] וכתבו תוספות לפסוק כרבי יהודה. משום דסתם תנא בסוף תמורה כוותיה. ולאו משום קל וחומר, שהרי לענין סוכה [יעוין לעיל כז ב הערה 7] קיימא לן כחכמים, דכל דין שסופו להקל אינו דין. אלא משום מה מצינו. ואף דשתק רבי יהודה והסכים שנדחה הבנין אב, אין זה אלא לדבריו. אבל לדידן, דקיימא לן כחכמים באשם תלוי וספק חטאת העוף שהם בשריפה, שוב יש לדון בנין אב. והרמב"ם והטור פסקו כחכמים.
[5] רש"י. ומשמע מדבריו דצריך פירור משום חשש תקלה בלבד. וכתב המקור חיים [סימן תלא], דכתב כן משום דמוקי לה לאחר ביטול, וכבר לא קאי עליה באיסור "תשביתו". ולא איירי אלא מדין קבורה דאיסורי הנאה [על פי דרכו, לעיל כז ב בהערה 1]. [או דאית ליה לרש"י כהראשונים, דמיד כשמוציאו מביתו כבר לא עובר על "בל יראה" ו"תשביתו"]. והוסיף, דלולא דבריו היה נראה לפרש, דפליגי בדין "תשביתו". רבה סבר, כל שלא יכול לעולם לבוא לידי אדם, כבר הוא חשוב כמושבת מן העולם. הלכך בים המלח אין צריך פירור, ובשאר נהרות צריך פירור. משום דסבר דאף דהחמץ נמס במים לאחר זמן, מכל מקום בשעת מעשה לא קיים השבתה. ורב יוסף סבר, דלא מיקרי השבתה אלא כשהוא מבוער לגמרי מן העולם. הלכך בחיטים שאינם נמסים, בעי פירור אף בים המלח.
[6] ופליגי חכמים התם, ואמרו לו: אם הוא זורה לרוח, היא נעשית זבל ומגדלת צמחים. ורחמנא אמר "לא ידבק בידך מאומה מן החרם". ואזלי חכמים במתניתין דחמץ, כרבי יוסי. אי נמי, אף חכמים התם מודו הכא. משום דאין זו דרך הנאה. ודוקא לגבי עבודה זרה חששו לכך, משום שהיא אסורה אף שלא כדרך הנאה.
[7] לכאורה משמע, דלרב יוסף, עבודה זרה בעי שחיקה אף בים המלח. ולפי זה בשאר נהרות לא יטיל אף על ידי שחיקה. דאם לא כן, למאי איצטריך להוליך לים המלח. מיהו, אי אפשר לומר כן. דהא מוכח מכמה מקומות דמהני אף בשאר נהרות. וצריך לומר, דלא פליג רב יוסף על רבה, אלא בחמץ בשאר נהרות. אבל בעבודה זרה לא פליגי. אלא לכולי עלמא, בים המלח אין צריך שחיקה, ובשאר נהרות צריך שחיקה. תוספות. אבל בעבודה זרה מג ב כתבו כסברתם הראשונה. וכן כתב רבינו חננאל.
תניא אמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובבל ימצא וכו' עד חזר ר' יהודה ודנו דין אחר נותר הרי הוא בבל תותירו וחמץ הרי הוא בבל תותירו מה נותר טעון שריפה אף חמץ טעון שריפה אמרו לו חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו כדכתיב (ויקרא ז טו) לא יניח ממנו עד בקר ואנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה דתנן בסוף תמורה אשם תלוי ישרף [ר"י אומר יקבר] חטאת העוף הבא על הספק ישרף ר' יהודה אומר יטילנה לאמה ותניא כיצד אמר רבי יהודה יטילנה לאמה מנתחה אבר אבר ומשליכה לפני אמה ומתגלגלת ויורדת לנחל קדרון:
ת"ר אשם תלוי וחטאת [העוף] הבאה על הספק וחולין שנשחטו בעזרה ר' יהודה אומר יקברו ר' שמעון אומר ישרפו שתק ר' יהודה. ירושלמי אשם תלוי בשיטתך יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו ויש בו זמן ואתה אומר בקבורה ולא בשרפה פירושו אשם תלוי שנודע לו אחר שחיטה וחטאת העוף הבאה על הספק שנודע לו אחר מליקתה דתנן בכריתות פ' [המביא אשם (ד' כה)] חטאת העוף הבאה על הספק אם משנמלקה נודע לו הרי זו תקבר:
שתק ר' יהודה היינו דאמרי אינשי כפא דחט נגרא כו' פירוש כמו משל אומרין בני אדם הכף שחטטו בני אדם וחקקו כי חטט וחקק אחד הוא כגון החוטט בגדיש לעשות לו סוכה בתוכו שורפין חרדל שלו כלומר שאלו לא מצא הכף שחקקו לא היו שורפין החרדל שלו וכן היה ר' יהודה אומר אילולי לא השיבוהו מדבריו לא היו משתקין אותו:
פי' סדנא כמו היה יושב בספינה או באסדא והם כבלים שנותנין ברגלי הכלואים בבית הכלא:
גיראה האומן העושה החצים:
וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח ומטיל לים [ואיבעיא לן היכי קאמר מפרר ושוחק וזורה לרוח או מפרר ושוחק ומטיל לים] או כשמטיל לים לא בעי לא פרירה ולא שחיקה ופשיט רבא כי החמץ דאזיל אפילו בשאר נהרות לעולם צריך פירור אבל ע"ז דלים המלח הוא דאזיל לא בעי פירור ואקשי' עלה והתניא היה מהלך במדבר שוחק וזורה לרוח בספינה שוחק ומטיל לים ומשני הא דתניא שוחק בשאר נהרות כי קאמינא אנא דע"ז לא צריכה שחיקה שמשליכה לים הגדול רב יוסף אמר חמץ כשמשליכין אותו לים לא בעי פירור אבל ע"ז לעולם בעי שחיקה ואקשי' עלה והתניא היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח בספינה מפרר ומטיל לים ומשני' הא דתניא מפרר בחטים כי קאמינא דלא בעי פרירה בנהמא והלכתא כרבה דאמר חמץ בעי פירור:
מתני' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר כו' מני מתני' לא ר' יהודה ולא ר' שמעון ולא ר' יוסי הגלילי מאי היא דתניא חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו וכו'.
חזר ר' יהודה ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו. ה"ה דהוה מצי למימר אמר להן ר' יהודה הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וישנו בבל תותירו והכי איתא בתוספתא אלא דהא קמ"ל דאפילו בחומר אחד סגי דהיינו בל תותירו ואי הוה מייתי כולהו חומרי נמי הוה מקשה חלב של אשם תלוי יוכיח כדקא עביד נמי בתוספתא:
שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה וא"ת ולרבנן דאמרי בשריפה מאי איכא למימר. תריץ ואימא דרבנן סברי חולין מקדשים לא ילפינן:
וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים חכמים דהכא היינו ר' יוסי דאית לי' נמי גבי ע"ז שוחק וזורה לרוח או מטיל לים דאי לא למאן דפריש דלשאר נהרות בעינן פירור וזריה הא רבנן פליגי עליה דר' יוסי התם ואמרו לו אף הוא נעשית זבל וכתי' לא ידבק בידך מאומה מן החרם. וקרא דויזר על פני המים מפרשי ליה התם דלא נתכון אלא לבודקן כסוטות הא לאו הכי היה אסור אלא כדאמרן דהיינו ר' יוסי:
אמר רבה מסתברא ע"ז דלים המלח לא בעי שחיקה דהא מצי לעכובי לה עד דאזל להתם ובים המלח לא שכיחי כל כך אינשי דליזכו בה:
חמץ דלשאר נהרות דהא לא מצי לעכובי ליה בעי פירור ורב יוסף פליג עליה ולא שני ליה בין ים המלח לשאר נהרות אלא דלעולם בעי ע"ז שחיקה חמץ דמאיס בים לא בעי פירור וה"מ נהמא דמאיסה אבל חטי בעו פירור כלומר פיזור והרב אלפסי ז"ל לא הביא זה בהלכותיו. וטעמא משום דהאי פלוגתא דר' יהודה ורבנן לאחר איסורו הוא דאמרן לעיל דלא אמר ר' יהודה אלא שלא בשעת ביעורו והלכך לדידן דמבטלינן ולא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא בכל מאי דבעי מצי מבער. מיהו בעיק' פלוגתייהו דרבה ורב יוסף משמע דלתרוייהו חמץ בים המלח לא בעי פירור אבל מכיון דקתני בריית' סתמא היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח היה הולך בספינה מפרר ומטיל לים נקטינן הכא לחומרא ולא שנא ע"ז ולא שנא חמץ בין בים המלח בין בשאר נהרות בעי שחיקה ופירור וכן כוונת הר"ז ז"ל ועיקר. ואיכא מאן דפסק הלכה כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה דסתם מתני' דתמורה כותיה דקתני אלו הן הנשרפין וחשיב בהדייהו חמץ בפסח וזהו דעת מקצת חכמים הצרפתים. ואיכא מאן דאמר הלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים דטעמיה דר' יהודה דכל דין שאתה דן לא קיימ"ל הכי גבי סוכה וכיון דבטל טעמא בטל דינא וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל:
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. אוקימנא בגמרא הוא הדין באכילה דמתני' ר' שמעון היא אלא דמשום סיפא נקט לה. ובירושלמי אוקמה במקום שנהגו איסור בפת של גוים ואותן השפחות שמביאות חמץ לביתו של ישראל ביו"ט האחרון של פסח מבעוד יום כתב הרב בעל העיטור ז"ל שהוא אסור משום דזכתה לו חצרו ואין הכי נמי דכל שהוא רוצה לזכות בו חצרו זוכה לו ואעפ"י שהוא איסורי הנא' כדכתיבנא לעיל מההיא דע"ז ואע"ג דאמרינן בפרק שילוח הקן כיון דאמר מר אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהן חצרו נמי לא זכיא ליה ה"מ בדלא גלי דעתיה אבל אי גלי דעתיה וניחא ליה ודאי זכיא ליה הלכך אי ניחא ליה אסור ואי אמר הא ביתא קמך ולא תזכה לי חצרי מותר:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא איבעי' להו וכו' עד אמר רבא מסתברא וכו'. כתב הרי"ט ז"ל דלא פליגי רבה ורב יוסף בעיקר דינא אלא בדין חמץ בלחוד דרבה מצריך ליה פירור בשאר והרי"ט (נ"ל דצ"ל נהרות, המעתיק) ורב יוסף לא מצריך ליה פירור כלל אבל בע"ז כ"ע מודו דלים המלח לא בעי שחיקה ובשאר נהרות בעי שחיקה. והלכתא כרבה לפום כללא דאמרי רבוותא ז"ל דכל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה ואינו בסדר נזיקין דוקא וכן פסקו הגאוני' ז"ל בזו:
מתני' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. כתב רבי' אלפסי ז"ל דהוא הדין דשרי באכילה אלא דאיידי דבעי למיתנא ושל ישראל אסור בהנאה תנא נמי רישא וכן כתב ר' אחא משבחא ור' שמעון קיירא. וכתב הרי"ט ז"ל וי"ל עוד דלהכי קתני מותר בהנאה משום דלא פסיקא ליה שבכלל חמץ זה יש אפי' פיתן של גוים ופיתן כבר גזרו עליו אפי' בשאר ימות השנה וכן משמע בירושלמי:
ושל ישראל אסור כתב הרי"ט ז"ל מתני' מלתא פסיקא קא תני דלכל ישראל אסור ואע"ג דלר' שמעון משום קנסא הוא אסר ליה לכל העולם ואפי' בשלא מדעת בעלים ושלא כהנאתן וכן פירשו גדולי המפרשים ז"ל ודבר ברור הוא לכל שהיה ברשות ישראל שזכה בו שעה אחת תוך הפסח נדון כדין זה: וכל חמץ שיש עליו חובת ביעור הוא בכלל זה ואפי' חמץ שהוא ע"י תערובת ובלבד שיש בו כזית בכדי אכילת פרס שזה חייב לבער בלבד אבל אם אין בתערובת כל כך מותר לשהותו ויאכלנו לאחר הפסח ויצנעהו במקום שלא יוכל להכשל בו שום אדם לאכול ממנו בפסח:
ומה שנתגלגל בכאן בענין ביטול עבודה זרה בשחיקה וזריה לרוח או הטלה לים כבר ביארנוהו במסכת עבודה זרה:
המשנה השניה ויתחיל בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור שנאמר ולא יראה לך חמץ אמר הר"ם למדנו בקבלה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ולפי שאין אדם עובר על מצות לא יראה לך חמץ בחמץ של נכרי הוא מותר ואפי' באכילה ומה שאמר בהנאה משום שאמ' בסיפא של ישראל אסור בהנאה ואמרו בירושלמי כי אמרו מותר בהנאה שהוא מורה שהוא אסור באכילה זהו במקום שאוסרין שם אכילת פת הגוים ומזה הטעם אסר אכילתו לא מצד החמץ כאשר אמרו אבל באתרא דנהיגי לאכול פת גוים מותר באכילה וזה יורה כי הדבר בפת של גוים תלוי במנהג והמנהג אצלינו באי ספרד לאכלו ולפי שעבר הישראל על מצות השם ית' שאמר לא יראה כשהוא החמץ אצלו קנסינן ונאסור אותו בהנאה ואפי' לאחר הפסח:
אמר המאירי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך חמץ צריך שתדע שר' יהודה ור' שמעון נחלקו בחמץ שלא בזמנו ר"ל שלא בתוך הפסח הן לפני זמנו ר"ל משעה ששית עד הלילה הן לאחר זמנו ר"ל חמץ שעבר עליו הפסח שלדעת ר' יהודה כל שלא בזמנו בלאו ואין בין שלא בזמנו לבתוך זמנו ר"ל תוך שבעת ימי הפסח אלא כרת בלבד ולר' שמעון בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו כלל ומשנה זו העסוקה בלאחר זמנו העמידה רבא בגמ' לדעת ר' שמעון ופסק הלכה כמותו וא"כ חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אפי' באכילה בצדדין שהפת של גוים מותרת ולא הזכירו היתר הנאה לבד אלא על הצדדין שאין פת שלהם מותרת או שמא מכיון שהיה דעתו לומר בשל ישראל אסור בהנאה הזכיר בשל גוי היתר הנאה ושל ישראל אף הוא מן הדין מותר היה אף באכילה אלא שמתוך שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא קנסוהו לאסרו לו אף בהנאה וזהו שאמר ושל ישראל אסור שנאמר לא יראה כלומר שלפי שעבר על לאו של לא יראה:
ומכאן הסכימו חכמי לוניל שאם בטלו מתחלה הואיל ולא עבר עליו מותר מיהא בהנאה כל שאין שם הערמה וכתבוה על ידי מעשה באחד ששכח ככר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירוהו לו בהנאה אחר שנתברר להם שלא היה שם שום הערמה וכונה מועלת אלא שלדעתי ראוי לאסור הואיל ומ"מ יש בו מקום לאיסור בל יראה אלו לא בטל שהרי מ"מ יש צד פשיעה עליו בששכחו ולא ביערו ואפי' לא היה שם פשיעה כגון אונס מ"מ אין הכונה אלא כל חמץ שהוא ראוי לעבור עליו ולהוציא חמץ של נכרי הא כל שהוא ראוי לעבור עליו אע"פ שלא עבר עליו אסור כגון הפקיר את חמצו ולא זכה בו אחר שהוא אסור לאחר הפסח אלא אם כן נפל עליו מפולת והפקירו שאין פקפוק בהפקר זה שיהא בו שום הערמה וכן היא שנויה בתלמוד המערב כמו שביארנו למעלה בפרק ראשון במשנה השניה וכן יראה למטה בשמועת פועל ישראל ומלאי של גוים שכל שיש מקום להערמה אסור ואף גדולי המחברים כתבו בה שאפי' הניחו בשגגה או באונס אסור כדי שלא יניח אדם חמצו ברשותו ויהנה בו לאחר הפסח:
ולישראל אחר מיהא מותר בהנאה שאין קנס אלא לעובר הא באכילה מיהא אף לישראל אחר שלא עבר עליו אסור וכמו שאמרו בראשון של חולין ד' א' חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהם מחליפים הא כל שנודע שלא החליפו אסור אף לאחרים באכילה והוא שאמרו שם לר' שמעון חמץ לאחר הפסח דרבנן כלומר אף לאחרים שאע"פ שעיקר איסורו לר' שמעון מתורת קנס מתוך חומרו של חמץ אסרוהו מיהא באכילה אף לאחר הפסח אע"פ שלא עבר עליו אלא שלאחרים מיהא מותר בהנאה כמו שביארנו שם או שמא הואיל ויש מקום להערמה אף לאחרים אסור בהנאה וכן נראה ממה שאמרו בתשיעי של קמא צ"ו ב' גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כלומר אע"פ שאינו שוה כלום וכן אמרו שם שאם בא אחר ושרפו לגזלן פטור שאע"פ שהפסידו שהיה יכול להחזירו ולומר לו הרי שלך לפניך ועכשיו גורם לשלם לו אחר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואלו היה מותר בהנאה לשום אדם ממון גמור הוא ומ"מ כל שהחליף מותר לאחרים שאין איסור הנאה תופס חליפיו לאחרים וכמו שאמרו קדושין נ"ו ב' מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ויש מתירין אף לעצמו אלא שעבר אלא שהעיקר כדעת ראשון וכבר כתבנוה בראשון של חולין וכן פירשו בגמ' שמאחר שלא נאסר חמץ לאחר הפסח אלא מתורת קנס לא נאסר אף לעצמו ואף באכילה אלא בעינו אבל על ידי תערובות מותר אף לעצמו ואף באכילה ולא סוף דבר שהיה מעורב קודם איסורו ונשתהא בתערובתו אלא אפי' היה בעין בשעת איסורא ונתערב לאחר הפסח הואיל ולא עירבו הוא בידים או שלא השתדל בעירובו וכן כתבו גדולי המפרשים שאם נתערב תוך הפסח מותר לשהותו עד לאחר הפסח אף בנותן טעם ואע"פ שכותח הבבלי וחבריו מתבערים אין זה אלא מפני שהחמץ עיקר גדול בהם ומכאן הקלו שלא לבער הטריאקא ושאר מרקחות שהחמץ מעורב בהם אלא שמכריעין בדבר שלא אמרוה אלא בשנתערב בדבר המתקיים שאין לחוש בו לבא בו לידי תקלה אבל בדבר שאינו מתקיים אסור לשהותו שמא יחוס עליו ויבא לידי תקלה ואף בזו תקנו בה מצד אחר והוא שכתבו שכל תבשיל שנתערב בו חמץ בפסח ואינו יכול לשהותו שמותר למכרו לגוים אף בנותן טעם אלא אם כן התערובות דבר חשוב כגון ככר בשאר ככרות והדברים מתמיהים אלא שבלא נתינת טעם מיהא מותר שאין דין חמץ במשהו לאיסור הנאה כמו שביארנו באחרון של עבודה זרה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:
מאחר שפסקנו בלאחר זמנו הלכה כר' שמעון יראה שאף בלפני זמנו כן וא"כ משעה ששית עד הערב אין בו איסור תורה ושאלו בה אם כן היאך החליטו בפרק ראשון ד' ב' לומר דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור וכן שטרחו בה לידע מהיכן עד שהביאוה מאך ביום הראשון ואמרו עליה לאסור בששית כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא ועוד שהרי רבא עצמו שפסק כר' שמעון הביא איסור חמץ לאחר שש מלא תשחט על חמץ וכו' וכן שפסקנו לעיל ז' ב' המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה שאין חוששין לקדושיו ואם מן התורה מותר אף באכילה היאך מפקיעין את קדושיו ומתוך דחקים אלו כתבו רבים שלא פסק רבא כר' שמעון אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו הלכה כר' יהודה ועל שיטה זו כתבו גדולי המחברים שהאוכל חמץ משש שעות ולמעלה לוקה ורוב גאוני ספרד נסכמים בכך אלא שמגדולי הראשונים מקשים עליהם שהרי טרחו בגמ' למשנתנו ואמרו מני מתניתין לא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' שמעון ודחקנו להעמידה כר' שמעון כדי שלא תהא משנתנו מחלקת רביעית ואם לא עלתה בידינו הלכה כר' שמעון אלא בלאחר זמנו הרי משנתנו מחלקת רביעית ולדעתי אין זו קושיא שמ"מ משנתנו כר' שמעון להתיר אף בלפני זמנו אלא שאנו רואים את דבריו בלאחר זמן ולא בלפני זמן ועיקר הדברים שאף ר' שמעון מודה באיסור חמץ משש שעות ולמעלה ולא נתמעט קודם זמן לר' שמעון אלא מלאו אבל עשה דהשבתה איכא ולא עוד אלא שהשבתה יש בכללה איסור הנאה ומתוך כך אין חוששין לקדושיו וגדולי המפרשים כתבו שהשבתה אין בכללה איסור הנאה ואין איסור הנאה לקודם זמן מן התורה אלא מדברי סופרים ואעפ"כ אין חוששין לקדושיו שכל שקדש באיסורי הנאה שמדברי סופרים אין קדושיו קדושין כלל שהרי מ"מ אסור הוא בהנאה אסרו מי שאסרו והרי על כרחך אתה מפרשה בשעות דרבנן כמו שהתבאר:
ומ"מ רוב גאונים מסכימים שקודם זמנו מיהא לא יאסור את תערובתו במשהו והילכך כל שנתערב משהו חמץ בערב הפסח בתבשיל שלו מותר לאכלו בפסח שכיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניעור וכן ראוי להורות אף לדעת הפוסקים בלפני זמנו שהוא בלאו:
בד"ה ואתה אומר כו' טעמא דר"י דריש בת"כ מכי קודש הוא כו' עכ"ל משום דדרשינן לעיל כל שבקודש פסול בשריפה אצטריך להאי מיעוטא דהוא למעט אלו שבקודש ואינן בשריפה וק"ל:
בד"ה ותנן נמי כו' ורחמנא אמר לא ידבק בידך מאומה וגו' אבל בעבודת כוכבים לא כתיב אכילה ואסור אפילו שלא כדרך הנאה עכ"ל ומיהו אצטריך ליה להאי קרא דלא ידבק וגו' לאסור אע"ג דאינו מגדל צמחים אלא בזה וזה גורם כדמוכח התם ע"ש:
בד"ה עבודת כוכבים דלא כו' ולפ"ז לרב יוסף בשאר נהרות לא מהני שחיקה מדקאמר מצריך להוליך לים המלח כו' עכ"ל ר"ל דאי בשאר נהרות נמי מהני שחיקה לרב יוסף וליכא לאפלוגי בין ים המלח לשאר נהרות כלל א"כ אמאי נקט בכמה דוכתין ים המלח דלא הל"ל אלא יוליכו למים ומהרש"ל נדחק בזה ולא ידעתי למה ואין להקשות לפום סברא דהשתא לר' יוסי אמאי שרי לשחוק ולזרות לרוח טפי מלהוליכו לשאר נהרות די"ל כמ"ש לקמן התוס' דבשאר נהרות איכא למיחש טפי שהמים יוליכו אותו למקום אחד לידות הנהר משא"כ בשוחק וזורה לרוח שאינו בא למקום אחד ובדברי התוס' בזה פרק כ"ה נפל טעות בדבריהם וע"ש בחדושינו וק"ל:
בא"ד וליכא בין רבה לרב יוסף אלא חמץ בשאר נהרות ע"כ ר"ל לענין דינא ליכא בינייהו אלא חמץ בשאר נהרות דבעבודת כוכבים ליכא בינייהו לענין דינא אלא בפרושא דמתני' דרב יוסף מוקי לה בשאר נהרות וע"י שחיקה ורבה מוקי לה לים המלח בלא שחיקה ודו"ק:
רש"י בד"ה סדני צ"ל סדנא:
בד"ה ים המלח הנקראת מי"ר בטיא"ה אין ספינה כו' כצ"ל:
בד"ה לא ממאסה צ"ל לא ממסה:
תוס' בד"ה איפכא מסתברא כו' כיון שרבה משוה אותה. נ"ב. פירוש שהרי אינו מחלק בין חמץ לע"ג אלא בין ים המלח לשאר נהרות ודו"ק:
בד"ה עבודת כוכבים כו' ולפי זה לר"י בשאר נהרות כו'. נ"ב וקשה לי מנין לו כל זאת דילמא אף בים המלח בעי שחיקה אבל מכל מקום אף בשאר נהרות מהני שחיקה מכח קרא דויזר וגו' ובאמת שהתוס' גופא מפרשים שם בפרק כל הצלמים דלרב יוסף בעי שחיקה אף בים המלח ומכל מקום מהני שחיקה אף בשאר נהרות אם# לא רבנן דפליגי על ר"י הוא דסברי דלא מהני שחיקה בשאר נהרות מטעמא שמגדל צמחים על ידות הנהר ודו"ק:
בא"ד דעבודת כוכבים היינו ים המלח. נ"ב ומש"ה פריך שפיר שחיקה קשה לרבה שהרי הוא סובר סתם ים גבי ע"ג הוא ים המלח ואפ"ה משני דלאו דוקא בכל מקום סבר רבה דסתם ים הוא ים המלח ולפעמים אשכחן נמי ים דאיירי בשאר נהרות ועוד אין חידוש אי איירי סתם ים דר"י בים המלח דומיא דרישא גבי צורת לבנה וצורת חמה כו' ודו"ק א"נ משום דהכא קתני היה הולך בספינה כו' וסתם ים המלח אין ספינה עוברת בו וק"ל:
במשנה שנא' לא יראה לך שאור. ברי"ף ורא"ש הגי' חמץ ועי' לקמן (כט) ויליף שאור דאכילה משאור דראיה ובפירש"י ובמשנה שבירושלמי ל"ג אלא ל"י לך לחוד:
אָמַר רַב יוֹסֵף: הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: "כַּפָּא, דְּחָטָא נַגְּרָא, בְּגַוֵּיהּ נִשְׂרוֹף חַרְדְּלָא" וְכוּ'. יש להקשות למאי אצטריכו הנהו תלת משלים ודי באחד כי הכל ענין אחד ומה באו להוסיף זה על זה?
ונראה לי בס"ד דהם נתחכמו להביא משלים השייכים לשלשה מיני השגות שיהיה החכם מושג בדבריו בבית המדרש שהם, הא' מזדמן שחכם אחד יאמר איזה דבר הלכה וישיגו עליו החכמים לסתור דבר ההלכה ההיא מכח הסברה אשר הוא עצמו חידש ואמר אותה אך אין השגתם חזקה לסתור אותו דבר הלכה לגמרי אלא ישאר עומד על צד הדחק, ועל זה האופן עשה רַב יוֹסֵף המשל של החרדל כי החרדל הוא נאכל אך נאכל בדוחק מפני שהוא חד ושורף הפה ולכך ממעטין באכילתו, וכן זה דבר הלכה לא נדחה לגמרי אלא נשאר עומד על צד הדחק ואינו נשנה בריוח.
ויש עוד אופן שני שאותו חכם שאמר דבר הלכה השיגו אותו בקושיא חזקה מצד הסברה אשר הוא עצמו חדשה ואמרה, אך הקושיא הזאת דוחה וסותרת אותו דבר הלכה לגמרי אמנם כל הקושיא ההיא בנויה מצד הסברה ולזאת יש תקוה שיבא אדם אחר או הוא עצמו ויעשה איזה חילוק בסברה חדשה ויתרץ אותה הקושיא ויקיים אותו דבר הלכה, ועל זה הביא אַבַּיֵּי משל הנגרא בסידני יתיב כי זה אף על גב דעתה רגליו אסורים לגמרי אך אין זה איסר עולם כי אפשר שיהיה לו איזה עזר ויוציאו רגליו ממאסר, וכן בנמשל אפשר שיתחדש סברה חדשה ויתרצו אותה הקושיא האמורה מכח הסברה ויתקיים אותו דבר הלכה ויתקבל.
ואופן השלישי הוא שסתרו אותו דבר הלכה מכח הסברה שאמרה הוא עצמו אך אותה הסברה שאמרה אינה סברת הראש אלא יש לה הכרח וראיה עצומה מן המקרא או מן המשנה שאי אפשר לשום אדם לבטל אותה, וכמו הך דינא דהטריף רבי טרפון פרה שניטל האם שלה ונסתרו דבריו מעדות של תודוס (משנה בכורות ד, ד) שאי אפשר לתקן דבר הלכה של רבי טרפון עוד וכן אותו חכם שדרש דגים טעונים שחיטה שיש לזה סתירה מן המקרא שאי אפשר לתקן הוראתו בשום אופן. ולזה הביא רָבָא המשל של 'גִּירָאָה בְּגִירֵיהּ מִקְטִיל' דדבר זה אי אפשר לתקנו דאחר שנהרג מי מחייהו? כן זה האופן אין תקוה שיתוקן אותו דבר הלכה אשר נדחה!
ולכך הביאו המשלים האלה שכל אחד מדבר באופן אחד והואיל דרבי יהודה הביא כמה הוכחות לקיים דבריו ולא הועיל זכרו כאן המשלים הנזכרים אשר הם שייכים על אופנים כיוצא בזה של דחיות אשר מצויים בבית המדרש.
גמרא, אמרו לו אשם תלוי וחטאת עוף הבא על הספק לדבריך יוכיח [לר"י דסבר אין ביעור חמץ אלא שרפה דהרי בחטאת עוף סבר ר"י עצמו דיטילנה לאמה].
קשה לי, הא י"ל פרכא על האי יוכיח, דמה להנך שאין בהם חיוב השבתה, ויכולים ג"כ להכניס זהו מיד במה מצינו, נותר דישנו בבל תותירו, וטעון השבתה מהעולם וטעון שרפה אף חמץ דהוא בב"י וטעון השבתה דיהא טעון שרפה:
בתוספות בד"ה אמרו לו תימא לרשב"א לדבריהם דרבנן וכו' אמאי לא ילפינן חמץ מנותר וכו' עס"ה. נראה דכל דבריהם בזה היינו לפי שיטתם דלעיל דהך ילפותא דהכא הוי במה מצינו משא"כ לשיטת רש"י דהך ילפותא דבל תותירו הוי מג"ש אם כן לא שייך להקשות לדבריהם דרבנן דע"כ אינהו לית להו הך ג"ש אלא מה שאמרו לו אשם תלוי וחטאת עוף יוכיח היינו דווקא לדבריו דרבי יהודה דלמאי דאית לך הך ג"ש דבל תותירו אם כן טפי אית לך למידרש הך ג"ש גופא לענין אשם תלוי וחטאת עוף דהוי נמי בבל תותירו דתו לא שייך למידרש ממיעוטא דכי קדש הוא הוא בשריפה ולא חטאת עוף ואשם כדמייתי התוס' בדיבור הסמוך כיון דאפילו חמץ בפסח דלאו קדש הוא אמרת הוי בשריפה וטפי הוי לך למידרש מיעוטא דכי קדש הוא למעט חמץ בפסח כדמשמע לעיל דף כ"ה דדריש כה"ג לענין שאר איסורין שבתורה כן נראה לי לשיטת רש"י ובזה נתיישב גם כן לשון יוכיח שדקדקתי לעיל בסמוך אמנם לע"ד אדרבה לפי מאי דמשמע להו להתוס' דהך ילפותא דבל תותירו היינו במה מצינו כ"ש דאין מקום לקושיית הרשב"א דודאי לדבריהם דרבנן בלא"ה לא שייך האי ק"ו ומה מצינו למילף חמץ בפסח מנותר דמה לנותר שכן אין היתר לאיסורו משא"כ חמץ בפסח יש היתר לאיסורו דהא קי"ל דחמץ לאחר הפסח אין אסור אלא מדרבנן ואם כן לפ"ז ע"כ הא דיליף ר' יהודה בהך ברייתא חמץ בפסח בק"ו או במה מצינו היינו דאזיל לטעמיה דס"ל חמץ לאחר הפסח אסור מדאורייתא אפילו בהנאה כדאיתא להדיא בסוגיא דבסמוך גבי חמץ של כותים אם כן לפ"ז יפה השיבו חכמים לר"י אשם תלוי וחטאת עוף לדבריך יוכיחו לדבריהם בלא"ה איכא פירכא אחריתי כן נראה לי נכון וברור בעזה"י אולי מקום הניחו לי בזה. ויש לי ליישב עוד בדרך אחר למאי דפרישית בסמוך דהך מילתא דר"י ורבנן הכא תליא במאי דפליגי בשילהי תמורה אי נקברין דאיסורי הנאה חמירי משריפה או איפכא ואם כן לפי זה נמי לא הוצרכו חכמים להשיב לר"י אלא לדבריו ודו"ק:
בד"ה ותנן נמי וכו' אומר ר"י דרבנן דמתניתין היינו רבי יוסי וכו' עס"ה. כוונתן מבואר' דכיון דס"ל לחכמים דמתניתין דמפרר וזורה לרוח ולא חיישו שיעשה זבל ויגדל צמחים ע"כ דסברי כרבי יוסי דהתם דלא חייש להכי משום דזוז"ג מותר וע"ז כתבו עוד דמצי שפיר לאוקמי כרבנן והא דלא חייש לזבל היינו משום דחמץ הוי שלא כדרך הנאתן דמותר מדאורייתא וכבר הארכתי בכל זה בדף הקודם בסוגיא דתנור חדש וישן עיין עליו. אלא דלע"ד בלא"ה לא הוצרכו לכל זה דשפיר מצינו לאוקמי חכמים דמתניתין כרבנן דהתם והא דלא חיישי בחמץ שיעשה זבל לגדל צמחים היינו דחכמים דמתניתין סברי דחמץ לאחר הפסח אינו אלא מדרבנן וכ"ש דיתכן יותר לפמ"ש בסמוך דבלא"ה ע"כ חכמים דמתניתין דלא ילפי בק"ו או במה מצינו מנותר דבשריפה היינו משום דאיכא למיפרך דחמץ יש היתר לאיסורו כן נראה לי ודו"ק:
בד"ה חמץ דלשאר נהרות דלא מצינו שהיו שונין בשום מקום גבי חמץ ים המלח וכו' עס"ה. ולכאורה לא הוצרכו לכך דמילתא דפשיטא היא דלא שייך בחמץ לומר דיוליכנו לים המלח שהרי עובר בכל שעה בבל יראה והתורה אמרה תשביתו דהא מה"ט גופא מקשו ליה רבנן לר' יהודה לעיל בברייתא וק"ל:
בד"ה איפכא מסתברא לשון איפכא אינו מיושב וכו' כיון שרבה משוה אותם עכ"ל והיינו במאי דמסקינן דלרבה בין בעבודת כוכבים ובין בחמץ שייך לחלק בין ים המלח לשאר נהרות. אלא לע"ד יש ליישב דלשון איפכא מסתברא לענין פירושא דמתניתין קאי דודאי בחמץ איצטרכו לחכמים למימר דמטיל לים כיון דלת"ק דידהו היינו ר"י סובר דאפילו בשוחק ומטיל לים לא מהני דדוקא שריפה בעי משו"ה קאמרו חכמים דהיכא שמפרר וזורה לרוח או שמטיל לים בלא פירור משום דמימאס משא"כ בהך דעכו"ם דלת"ק דר' יוסי יוליכנה לים המלח ממילא משמע דלא בעי שחיקה אם כן אי ס"ד דלר"י נמי מטיל לים הוי הכא דלא בעי שחיקה לא הוי ליה להזכיר כלל מטיל לים אלא אף שוחק וזורה לרוח הוה ליה למימר אע"כ דשוחק אתרוייהו קאי ופליג בהאי נמי את"ק דאמר דלא בעי שחיקה כן נראה לי ובאמת אליבא דרבה צריך לדחוק ולפרש דאדרבה אי לא הוי קתני מטיל לים הו"א דבעי שחיקה וזה דוחק גדול ואפשר דמה"ט פסקו קצת כרב יוסף ולא כרבה ודו"ק:
במשנה חמץ של כותי שעבר עליו הפסח וכו' שנא' לא יראה לך שאור. לכאורה יש לתמוה דפתח בחמץ ומסיים בקרא דלא יראה לך שאור וטפי הוי ליה לאתויי קרא דלא יראה לך חמץ דכתיב ברישא ויש ליישב לפמ"ש בפ"ק דף ה' ע"ב ליישב קושיית הר"י מאורליינש דהא דמעטינן חמץ כותי והקדש היינו נמי מדכתיב תרי זימני לך ע"כ היינו לכבשתו ושרוי עמך דהיינו בכותי וכמ"ש שם באריכות לפ"ז שפיר מייתי הכא קרא דלא יראה לך שאור דמהאי קרא הוא דילפינן להתיר חמץ של כותי בכל ענין כנ"ל ודו"ק:
בגמ' אשם תלוי וחטאת העוף כו' פי' רש"י דפליגי כשאירע בו פסול או נותר אבל התם במשנה לא משמע מידי דאיירי הכי. וע"ש בפירש"י וברמב"ם ורע"ב דמפרשין פלוגתא דחכמים ור"י באשם שנודע לו אח"כ שלא חטא. וצ"ל דס"ל להגמ' דפליגי נמי היכא דנעשה נותר דדרשא דתו"כ כי קודש הוא דכתיב בנותר דמייתי התוס' משמע כן. מיהו בחטאת עוף קשה טפי כיון דספק הוא ואי באמת חייבת חטאת ודאי הוא. למה לא יהי' בשריפה ככל ס' תורה דאזלינן לחומרא. בשלמא באשם י"ל דאית בי' דין אחר משאר ספק כיון דאינו בא אלא להגן ולתלות עד שיוודע לו שחטא ויביא חטאת]. ואפשר דמה"ט דייק רש"י ד"ה ואתה אומר בקבורה לפרש דאאשם תלוי קאי כו' משום דבחטאת עוף אי הוי נותר לכו"ע הוא בשריפה מטעם הספק כנ"ל. ובאמת הא דאר"י יטילנה לאמה נראה לפרש דנימוח קודם שנעשה נותר דעכ"פ לעשות נותר בידים י"ל דאסור דילמא חטאת היא ועובר בבל תותירו אבל לרבנן דאמרי ישרף י"ל דקודם שנעשה נותר נמי ישרוף כיון דאינו ראוי לאכילה. אך למ"ד דתרומה תלוי' נמי אסור לאבד בידים צ"ע אי רשאי כאן לשרוף מספק קודם שנעשה נותר]. וע"כ צ"ל דמיירי באופן שיהי' נימוח קודם שיבוא לידי נותר וצ"ע בביאור כוונת הגמ' ורש"י דהכא:
בגמ' מפרר וזורה לרוח כו' אבל מטיל לים בעיני' כו' רש"י פי' הטעם דצריך פירור שלא ימצאנו ויאכלנו. אבל הוא חשש רחוק בפרט בנהמא ודאי ניכר שהוא חמץ ותו דא"כ בים המלח מ"ט דר"י דבעי פירור ולולי דבריו הי' נראה לפרש הטעם דכיון דיכול לבוא לידי אדם לא מיקרי ביעור מן העולם ולכך צריך פירור שלא ישאר בו ממש:
בתוס' ד"ה א"ל הקשו דלרבנן למה לא ילפי חמץ מנותר שהוא בשריפה במה מצינו וי"ל משום דכמו דר"י דורש כי קודש למעט הנך חטאת עוף ואשם כן י"ל לחכמים דס"ל דהם בשריפה דממעטין חמץ בפסח וגם טפי מסתבר למידרש כן כפשטא דקרא כי קודש דדוקא קודש בשריפה וכעין זה כ' הרא"ש ע"ש. אכן למ"ש בתו"כ (פ' צו) דרבנן דרשי למעט קדשים שהפילו אי אפ"ל כן] ובספ"י רצה ליישב דלדידן איכא למיפרך מה לנותר שאין היתר לאיסורו משא"כ לר' יהודה דאחר זמנו בלאו. ואין זה נכון דא"כ גם לר"י איכא למיפרך דמה לנותר דלעולם בשריפה אבל חמץ גם לר"י דלאחר זמנו בלאו מ"מ להשהותו אחר זמנו ליכא איסור:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(כח רע"א רש"י) ד"ה אשם וכו' ואירע בו פסול או נותר וכו'.—עי' תמורה (לד א) דפירש רש"י "כשנודע לאחר שחיטה שלא חטא", וכן עיקר (עי' כריתות רפ"ו).
מפרר וזורה לרוח. קרבן אליצור ל״ז ע״ב. מרכבת המשנה ח״ב פרק ח' דעכו״ם ה״ו:
איבעי להו היכי קאמר שוחק וזורה לרוח שונה הלכות דף נ' נ"א על כל הסוגי׳ משנה למלך פ"ג דחמץ הי״א.
שאר נהרות בעי שחיקה. עיין ע״ז י״ג ד״ה יוליכם בכורת נ״ג ד״ה מעות.
תוס׳ ד״ה אמרו לו. באר יעקב כ"ט ע״ד:
תוס׳ ד״ה ותנן נמי גבי ע״ז. שער המלך ח״א א׳ ע״ד משנה למלך פ״ה דיסודי התורה ט׳ ע״ג.
תוס׳ ד״ה ע״ז דלא ממאיס. קרבן אליצור ל״ז ע״ד
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
דף כ"ח ע"א גמרא שתק ר' יהודא כו' ומיהו ר"י במלתי' קיימא ויליף לה מק"ו וסובר כל דין שסופו להקל הוה דין כמו דיליף סוכה דוקא בד' מינים. כמ"ש התוס' לעיל ד"ה אין ביעור ולר"י בהנאה נמי לא צריך קרא לחמ"פ דיליף ק"ו מנותר שאין בב"י בכל רגע כמ"ש התוס' ד"ה וחמץ בבל תותירו ור"א וחזקי' לש"ה הוא דפליגי ומיהו י"ל דצריך קרא לפני זמנו ולאחר זמנו שאין בב"י עד הלילה ואפילו אם נאמר דק"ו מיהא איתא דחמץ עובר בעשה תשביתו מה לנותר שכן בלאו דלא תותירו ועוד לאחר הפסח לית בי' כלום ובאמת דמרבינן מלא יאכל בציר"י לחזקי' אית לומר כיון דחד קרא בהנאה לא נחלק ביניהם כמ"ש התוס' ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו משא"כ אי בק"ו מייתי לה דוקא תוך זמנו כאמור:
בתוס' בד"ה אמרו לו כו' ולא כל איסורין ואפילו חמץ ולפ"ז שפיר אמר חזקי' מנין לחמ"פ שאסור בהנאה דמנותר מק"ו לא מצי יליף הנאה דל"ש כל דין שסופו להקל באיסור הנאה (אעפ"י דלענין קדושין קולא הוא לגבי חמץ ליתי' קולא) דמה לנותר שכן בשרפה ומיהו מכלאי הכרם ובב"ח וכדומה יכול למילף איסור הנאה בחמ"פ שאין בבל תותירו ואסור בהנאה חמץ שעובר בכל רגע בב"י אינו דין שאסור בהנאה וקשה לחזקי' כדאמרן ומיהו י"ל דמה לכ"ה שכן אין היתר לאיסורו משא"כ חמ"פ לאחר הפסח מותר הוא משא"כ לר' יהודא חמץ אין היתר לאיסורו דחמץ שעבר עליו הפסח מ"ה אסור לדידי' יליף שפיר וכמדומה שכ"כ בפני יהושע אבל לשיטת התו' דהוקשה להם לרבנן לילף מנותר קשה ויבואר אי"ה. והרא"ש ז"ל בשמעתין כתב דמה לנותר שכן קודש וחשיב פירכא אפילו לגבי ק"ו ולפ"ז צריך להבין דעת ר' יהודא דיליף מנותר ולא פריך שכן קודש אפשר דר"י יליף מהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באם אינו ענין וה"א מה כאן בשריפה וכתיב הנותר מיעוטא ומיעוטא סובר קאי דוקא אש"ה לא אחמב"פ דדמיא בכל צד לנותר ואין להאריך:
בד"ה ואתה טעמא דר' יהודא מכי קודש הוא כו' עיין מהרש"א וכוונתו לחטאת עוף דאשם תלוי נותר הוא פשיטא דצריך מיעוטא:
ברש"י ד"ה או דלמא כו'. דממאיס ונימוק מאליו צדדי איבעיא מי נימא בעי פירור אף לים. וכ"ש שאר נהרות דלמא לא יחתכם במהרה או דלמא מתרי טעמי לא בעי פירור דמאיס במים. ואין אדם אוכלו ועוד דנימוק ג"כ. ויש נ"מ בחמץ קשה וישן מאוד דמאיס ואין נימוק. ובע"ז צדדי איבעיא הואיל ולים המלח אין אדם עובר שם א"ד אפ"ה חיישינן שמא יארע ספינה במקרה (דר"י בספינה משמע לפעמים יקרה שעוברת בדוחק גדול) ורבה אמר כי חמץ קשה בעי פירור ולים המלח לא בעי שחיקה אבל חמץ רך מודה דא"צ דנימוק ורב יוסף חולק בחמץ אף קשה א"צ דמאיס הוא. ויהי' הגירסא בגמ' חמץ דממאיס באל"ף המים ממאיסות אותו אפילו קשה א"צ פירור והוכרח לתרץ לר"י בחיטי דאין מאיסות שרוחצם כו' אבל רש"י גורס בד"ה דלא ממסה אין המים ממסות אותה בלא אל"ף כמ"ש מהרש"ל ושורשו מסס מפעלי הכפל. ולפ"ז עשה כלומר בחיטי דפירור ל"ש בהו אלא פיזור מהשק ולמה לי' להגמרא זאת לימא הא בקשה דשייך פירור. ולהרמב"ם ז"ל. דהשתא פסק הרמב"ם כרבה לגבי רב יוסף ועיין ט"ז א"ח תמ"ה אות א' קרוב לזה ועמ"ש בפריי שם:
תוס' ד"ה ותנן כו' דרבנן דהתם ולא ידבק ואכילה לא כתיב שם. לכאורה לשיטתם לר"ת דר"י שריפה בשבע וחכמים אף בשבע התירו לזרות לרוח ומתהני מאיסורי הנאה משא"כ לרש"י איירי בשש ואפשר בחמש (כנראה ממ"ש כ"ז ב' קולא ברוצה לצאת בשיירא) א"כ כבר הפקר הוא וחמץ שעבר הפסח שרי דלא עבר ב"י אלא אף לתוס' קשה מה ראי' מע"ז דהוה איסור תורה וחמץ לאחר הפסח דרבנן אם לא לר"י דאחר הפסח איסור תורה ומ"ש דלא כתיב אכילה דאי הוה כתיב אכילה ודאי דשרי. ועיין א"ח תמ"ה במ"א אות א' יע"ש. ואף דשלכ"ה איסור דרבנן איכא לא גזרו ולחוש שמא יגדל צמחין כה"ג:
בד"ה חמץ כו' דסתם ים כו' ומיהו שחיקה מועלת לרבה כו' ירצו בזה דלא תטעה מדנקט רבה ע"ז וחמץ כיון שמשוה אותו ואין חילוק כ"א בין יה"מ לשאר נהרות למה נקיט ע"ז וחמץ לכך כתבו דסתם ים בע"ז הוא יה"מ נקיט הכין. ומיהו אין לטעות ולומר לרבה לא מהני שחיקה בשאר נהרות אף דזורה לרוח מהני לר' יוסי נהרות גריעי דהמים מוליכים צידות הנהר כמ"ש מהרש"א בד"ה ע"א דלא ממאיס יע"ש. ויזר ע"פ המים לא תחשוב לקושיא. ולכך נקט רבה ע"ז דוקא ליה"מ דלשאר נהרות לא מהני שחיקה כו'. דזה ודאי אינו דשחיקה קשיא לרבה וע"כ בשאר נהרות הרי לרבה ע"כ מהני שחיקה בשאר נהרות ומיהו י"ל דרבה ורב יוסף אליב' דחכמים פליגי דסברי לשאר נהרות לא מהני שחיקה דויזר ע"פ המים לבודקן כסוטות כמ"ש התוס' ד"ה ע"א דלא ממאיס. וביה"מ לרבה לא בעי שחיקה בעי והשתא לק"מ קושיות התוס' לקמן ד"ה ע"א דלא ממאיס דיה"מ דוקא לרבנן ושאר נהרות דמהני שחיקה הוא לר' יוסי ושחיקה לרבה דקשיא מוקי בשאר נהרות וכר' יוסי. אלא דדוחק לומר דרבה ורב יוסף פסקו כחכמים דלא כר' יוסי דקיי"ל הלכה כר"י דזוז"ג שרי אף בע"ז. ועיין מ"א א"ח תמ"ה ואפשר בע"ז התם אין הדבר ברור שיגדל צמחים ואין להאריך. ועיין לעיל דף כ"ז א' תוס' ד"ה ובהא אפילו מחברו יע"ש:
בד"ה איפכא כו'. אין מיושב כו' בין אי הפירוש דרב יוסף חולק ארבה בע"ז ליה"מ ובעי שחיקה ובין מודה לו ביה"מ. לשון איפכ' אין מיושב דא"נ קאמר איפכ' דע"ז בעי שחיקה אפילו ביה"מ מ"מ הא רבה לא מחלק כלל בין ע"ז לחמץ רק בין יה"מ ושאר נהרות ונקיט ע"ז וחמץ כי אורח' דמלתא סתם ים המוזכר בע"ז הוא יה"מ וחמץ מסתמא לשאר נהרות כמ"ש התוס' ד"ה חמץ כו' ועמ"ש בתוס' ד"ה עכו"ם דלא ממיסה:
בד"ה עכו"ם דלא ממיסה (וי"ג ממאיס) כו' בעי שחיקה ליה"מ כו' ולפ"ז בשאר נהרות לא מהני שחיקה כו' והיינו לר' יוסי וגרע מזורה לרוח כמ"ש מהרש"א ז"ל ומהרש"ל הקשה דאימא ודאי לר' יוסי מהני בשאר נהרות שחיקה מויזר ע"פ המים ומתני' טובא דמתני בהו יה"מ כרבנן דבשאר נהרות אסור שמגדל צמחים על ידות הנהר בעינן יה"מ. אבל לר"י שרי. ובין יה"מ ושאר נהרות בעי שחיקה ומהני ומ"ש מהרש"א על מהרש"ל דנדחק לאין צורך לא הבינותי כעת. ועיין הרמז"ל פ"ח מעכו"ם הלכה ו' כתב ביה"מ ושאר נהרות בעי שחיקה (וביה"מ כתב שורף במקום שוחק ועכ"מ שם וב"י בי"ד קמ"ו) ומשמע דפסק כרב יוסף וכפי הפירוש שדחו התוס' כאן וקיימו בע"ז. כמ"ש מהרש"ל כאן דאף יה"מ בעי שחיקה יע"ש. ועיין ש"ך יו"ד קמ"ו אות י"ג כתב דליה"מ מטיל בעיני' ושאר נהרות בעי שחיקה וכ"מ ברצ"ד ס"ו הנה ברצ"ד כתב ברבעי הפרוטה ישליך לים הגדול או ישחקנה לשאר נהרות וא"י דים הגדול ספינה עוברת בו ואין חילוק בינו לשאר נהרות ובים המלח הוא דאין ספינה עוברת א"צ שחיקה לרבה ועש"ך שם אות י"ג יע"ש ולהרמז"ל אף שאר נהרות מהני שחיקה וקושיות התוספת דכתבו לפ"ז י"ל כמ"ש מהרש"ל דיה"מ דתנן אתיא כרבנן. אבל לר' יוסי דהלכתא כוותי' בין יה"מ ושאר נהרות בעי שחיקה ומהני:
בא"ד ובכמה דוכתין תנא יה"מ ומהני בשאר נהרות כו' וחביות כו' והקדש כו'. ר"ל לרב יוסף דאי ביה"מ בעי שחיקה למה תנן באלו יה"מ. ואפ"ה מצינו בהדיא דלשאר נהרות נמי מהני ש"מ דליה"מ לא בעי שחיקה. ויש לראות דבע"ז מ"ט ב' רב חסדא קאמר לה שקול ד' זוזי ושדי לנהרא ואימא כרבה סובר דליה"מ לא בעי שחיקה וכן ההוא דהקדש בערכין כו' א' רב יהודא קאמר לה ודלמא ס"ל כרבה דהא ודאי לרבה מהני שחיקה בשאר נהרות וכמ"ש התוס' ד"ה חמץ. ועוד אי משמע להו דכל הני אמוראי לא פליגי ארב יוסף דהלכתא כוותי' (אף שזה דוחק דהרא"ש ושאר פוסקים פסקו כרבה לבד הרמז"ל אליבי' דמ"מ) א"כ בפשיטות הוה להו להקשות דחזינן דמהני שחיקה בשאר הנהרות ולזה יש לנו לומר דתוס' סברי מהקדש אין ראי' דיליף חט מתרומה כמ"ש התוס' כ"ו א' ד"ה שאני היכל. וא"כ להכי מהני שחיקה בשאר נהרות וה"ה יין נסך י"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל במנין המצות הביאו הכ"מ ולח"מ בה' מ"א פי"א הלכה א' משמע כפי הנראה דיין נסך לא נפיק מלא ידבק בידך רק מאשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וקרא לך ואכלת מזבחו וכיון שכן אין איסור מן התורה שלכ"א ושלכ"ה להכי כתבו דאפ"ה תנן בהו יה"מ וצ"ע ויבואר:
ואגב גררא ראיתי להזכיר מ"ש הכ"מ פי"א ממ"א ה"א דיי"נ לוקה בכ"ש ראי' מע"ז דמני יי"נ בהדי הני שאוסרין בכ"ש והלח"מ כתב כוונתו מע"ד ואין ראי' דהוה חביות כו' ומע"ג הוה לאתוי ראי' יין ביין בכ"ש יע"ש ובד"א נרשם ע"ג וכ"ה נכון דמני נמי מים במים יע"ש דאלו מע"ד הא אינך ודאי ד"ח הוה אף לפירוש הר"ן ומ"מ אני תמה דמה ראי' מיי"נ דאוסר בכ"ש דלוקה מ"ה בכ"ש דא"נ הוה רק איסור תורה לחוד אוסר בכ"ש והרי סתם יינם אוסר בכ"ש אעפ"י דליכא כ"א איסור דרבנן החמירו בו עי"ד קי"ד ס"ב הרי בע"כ משום לתא דע"ז החמירו בו ומיהו הי' אפשר ליתן טעם דבברי' החמירו דלא בטלה ויש טעם אחד הואיל והחמירה תורה בכ"ש ללקות עליו החמירו דלא בטלה וזה הטעם אפשר שייך ביי"נ ולפ"ז ה"ה ע"א וכדומה וא"כ אף באינו מינו לא ליבטיל כמו ברי' עי"ד ק"א ומיהו לטעם ברי' חשוב הוא מחמת ברי' אין ראי' לכאן והדברים ארוכים ואי"ה יבואר:
גמרא הי' הולך במדבר שוחק וכו'. הי' מהלך במדבר מפרר כו' ויש לראות בחמץ י"ל נקיט מדבר דאלו בישוב לכתחלה מצותן בשרפה אף לרבנן כגי' הספרים אף מפרר ועיקר בשרפה עמ"א א"ח תמ"ה ובישוב מסתמא יש עצים אי אתיא כר' יהודא ובמדבר שאין עצים בהכרח לא יהא יושב ובטל ולעבור בל יראה (ואה"נ לר' יהודה לא מצא עצים מבער בכל דבר וחכמים דאמרו לא מצא עצים איהו לא חש להאי פרכא ואיהו נמי ס"ל דסופו להקל הוי דין בסוכה) משא"כ בע"ז למה נקט במדבר ולכאורה כרבנן אתיא ומדבר אין מקום זרע לא כר' יוסי וראי' דמייתי לרב יוסף ולרבה בשאר נהרות א"א לאוקמי' כרבנן דאסרו בהדיא במים בשאר נהרות כדמסיק בע"ז לבודקן כסוטות ועמ"ש בתוס' ד"ה חמץ ואין להאריך כאן:
משנה חמץ של נכרי כו' מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה עיין ר"מ פי' המשניות וכה"ג כתב הרא"ש או במקום דגזרו על פתם נקיט הנאה או לרבותא דשל ישראל בהנאה נמי אסור ובפריי לא"ח סימן תמ"ח בט"ז כתבנו דקושיות הגמ' מתני' מני לר' אבוהו הא לחזקי' יש לומר דג' לא יאכל א' לפני זמנו ואחד לאחר זמנו אכילה דוקא אסור בשל גוי ומ"ש התוס' ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו וא"ת מנלן כו' וי"ל דלא נחלק ביניהם וי"ל דיש ק"ו לאחר זמנו ולפני זמנו לאסור בהנאה מק"ו דאיסי בן יהודה דחמץ נעבדה עברה ואסור בהנאה דלפני זמנו נעבדה עברה מיהת שעובר בעשה תשביתו עכ"פ וחמץ תוך זמנו דצריך קרא לאסור מלא יאכל בציר"י או מנבלה הוא לחמץ של גוי דלא נעבדה עברה. וא"כ שפיר אמר חמץ ש"ג לאחר הפסח דלא נעבדה עברה ליכא ק"ו שרי בהנאה ובאכילה אסור מלא יאכל לאחר זמנו כר' יהודא יע"ש ואין להאריך כאן:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
חמץ ישנו בבל תותירו. לא יראה ולא ימצא: אשם תלוי. בא על ספק כרת כגון חלב ושומן לפניו ושגג באחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל ואם שחטו ואירע בו פסול או נותר פליגי ר' יהודה ורבנן בשילהי פרק בתרא דתמורה לר' יהודה בקבורה לרבנן בשריפה: חטאת העוף הבא על הספק. כגון הפילה ספק ולד ספק אינו ולד אינה אוכלת בקדשים שמא ולד הוא עד שתביא כפרתה העולה באה על תנאי אם ילדתי הרי היא לחובתי ואם לאו הרי היא נדבה וחטאת העוף מביאתו על הספק ואין כאן משום חולין בעזרה דמקראי נפיק במסכת נזיר בפרק מי שאמר (דף כט.) ואסורה באכילה שמא חולין היא ומליקתה שויה נבילה ופליגי בה רבי יהודה ורבנן בפרק בתרא דתמורה חטאת העוף הבא על הספק תשרף רבי יהודה אומר יטילנה לאמה: ואתה אומר בקבורה. אאשם תלוי קאי דקאמר ר' יהודה יקבר ואע''ג שהנותר ממנו אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת והוא בבל תותירו: כפא דחטא נגרא. כף בזך שחקק האומן בתוכו ישרוף את לשונו ואת חכו בחרדל לישנא אחרינא ישרוף הומי''ר בלע''ז כמו שורפה חיה בע''ז (דף כט:): סדנא. נגר עושה סד לשום בו רגלי אסירים כמו ותשם בסד רגלי (איוב יג): מדויל ידיה משתלים. מהרמת ידו וממלאכתו משתלם שכרו כשנמצא גנב: גיראה. עושה חצים: או דילמא. לרוח הוא דבעי פירור שמא יזרקנו שלם וימצאנה אחר ויאכלנו אבל לים מטיל בעיניה דממיס ונימוק מאליו. לשון שחיקה שייך במתכת ולשון פירור שייך בפת: ים המלח. [הנקרא מי''ר בטיא''ה] אין ספינה עוברת בו: בעי פירור. שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו: לא ממסה. אין המים ממסות אותו: תניא כוותיה דרבה. דחמץ בעי פירור: תניא כוותיה דרב יוסף. דע''ז בעי שחיקה: בחיטי. שהחמיצו בעי פירור כלומר פיזור שלא יתנם בשק ויזרקם אלא יפזרם על פני המים שלא יוכל אדם ללקטן מעל פני המים: מתני' משום שנאמר לא יראה לך. בגמרא מפרש לה משום קנסא דעבר עליה משום בל יראה: גמ' בין לפני זמנו. משש שעות עד שתחשך: לאחר זמנו. משעבר הפסח עובר עליו בלאו ואם אכלו אינו ענוש כרת ולקמן מפרש ללאו: תוך זמנו. במועד:
חזר ר' יהודה ודנו דין אחר. הא דקרי ליה השתא דין אחר טפי מהני דלעיל אומר ריב''א משום דהשתא אין צריך לאיסור אכילה והנאה וענוש כרת אלא בצד דבל תותירו לחודיה מצינו למילף דליתיה בכולהו: וחמץ הרי הוא בבל תותירו. תימה לר''י היכי עביד לעיל קל וחומר מנותר שאינו בבל יראה ובל ימצא והא חשיב הכא בל תותירו כמו בל יראה ואומר ר''י דמכל מקום נראה דעביד שפיר קל וחומר דנותר אינו בבל יראה דמיד שהותיר עובר ושוב אינו עובר אבל חמץ אפי' לאחר שהותיר עובר בכל שעה בבל יראה: אמרו לו אשם תלוי יוכיח. תימה לרשב''א לדבריהם דרבנן דאמרו שהם בשריפה אמאי לא ילפינן חמץ מנותר שהוא בשריפה ואומר ר''י דמשמע להו הנותר בשריפה ולא כל איסורין שבתורה בשריפה ואפי' חמץ: ואתה אומר בקבורה. טעמא דר' יהודה דריש בת''כ מכי קדש הוא הוא בשריפה ולא חטאת עוף ואשם תלוי בשריפה: ותנן נמי גבי ע''ז. אומר ר''י דרבנן דמתניתין היינו רבי יוסי דפרק כל הצלמים (ע''ז מג:) אי נמי מתני' דהכא א''ש כרבנן דהתם דאמרו לו אף היא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמר לא ידבק בידך וגו' והא דשרו הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכי האי גוונא לאו דרך הנאה היא אבל בע''ז לא כתיב אכילה ואסור אפי' שלא כדרך הנאה: חמץ דלשאר נהרות. דלא מצינו שהיה שונה בשום מקום גבי חמץ ים המלח אבל גבי ע''ז אשכחן בכמה דוכתין כי האי דלעיל יוליך הנאה לים המלח הלכך סתם ים דתני גבי ע''ז הוי ים המלח מיהו לרבה מועלת שחיקה בשאר נהרות כדקאמר בסמוך כאן בים המלח כאן בשאר נהרות: איפכא מסתברא. לשון איפכא אינו מיושב דמה שייך איפכא כיון שרבה משוה אותם: ע''ז דלא ממיסה בעי שחיקה. לכאורה משמע דלרב יוסף בעי שחיקה אפילו בים המלח דמסתמא אמאי דקאמר רבה אין צריך שחיקה דהיינו בים המלח קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ועוד אי בשאר נהרות דוקא קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ולא בים המלח ולא פליג ארבה בע''ז אלא בחמץ א''כ מאי קאמר תניא כוותיה דרב יוסף ומאי קאמר נמי שחיקה קשיא לרבה ולפי זה לרב יוסף בשאר נהרות לא מהני שחיקה מדקמצריך להוליך לים המלח ואין נראה דהא ר' יוסי מייתי ראיה מויזר על פני המים משמע דמהניא שחיקה בשאר נהרות ועוד דבכל מקום דמזכיר ים המלח בע''ז ובשאר דוכתין לא מזכיר שחיקה ובכמה דוכתין מצינו דקתני ים המלח ואפי' הכי מהני בשאר נהרות דבסוף כל הצלמים (ע''ז מט:) תנן ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואמרינן התם בגמרא גבי חבית שקול ד' זוזי ושדי לנהרא וכן בנזיר (דף כד.) ובמעילה (דף יא.) תנן גבי מפריש מעות לנזיר ומת יוליך לים המלח אלמא הקדש בעי ים המלח ובערכין (דף כט.) אמרינן גבי הקדש שקול ארבעה זוזי ושדי בנהרא לכך נראה דגם לרב יוסף לא בעי שחיקה אלא בשאר נהרות כמו לרבה אלא דרבה סבירא ליה דמטיל לים סתם דע''ז היינו ים המלח ובלא שחיקה כדתנא רישא גבי צורת לבנה וצורת חמה ובכמה דוכתי יוליך לים המלח ורב יוסף מוקי לה בשאר נהרות ועל ידי שחיקה מדלא תני בהדיא יטיל לים המלח וליכא בין רבה לרב יוסף אלא חמץ בשאר נהרות וא''ת לרבנן דלית להו בע''ז (מפרר) [שוחק] וזורה לרוח מה יעשו מע''ז אטו כל שעה יוליך לים המלח דלרבנן לא מהני שחיקה בשאר נהרות דקתני התם אמרו לו משם ראיה הרי הוא אומר ויזר על פני המים לא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטה ומדאיצטריך להאי טעמא מכלל דלא מהני שחיקה בשאר נהרות וטעמא לפי שהמים מוליכים אותו על ידות הנהר ויש לומר דלרבנן מפרר וזורה לרוח במקום שאין מגדל צמחים וכן אמרינן התם: