דף כט - א
ואי לרבי שמעון, חמץ דישראל נמי מישרא קא שרי לאחר הפסח! שהרי לא אסרה תורה את החמץ אלא בתוך זמנו.
ואי לרבי יוסי הגלילי, הרי אפילו תוך זמנו [בפסח עצמו] נמי מישרא קא שרי החמץ בהנאה! ואינו אסור אלא באכילה.
אמר רב אחא בר יעקב: לעולם מתניתין רבי יהודה היא. ולא אסר אלא חמץ של ישראל. משום דיליף "שאור" דנאסר באכילה מ"שאור" דנאסר בראיה. מה "שאור" דנאסר בראיה אינו אלא בשאור של ישראל - כדדרשינן, "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה" - אף שאור דנאסר באכילה, אינו אלא בשאור של ישראל. ודוקא "שלך" אי אתה אוכל. אבל אתה אוכל שאור של אחרים ושל גבוה [1].
ובדין הוא דאיבעי ליה לתנא דמתניתין למיתנא, דחמץ נכרי אפילו באכילה נמי שרי, ולאו דוקא בהנאה. אלא איידי דתנא לרבותא, דחמץ של ישראל אסור אף בהנאה, תנא נמי דחמץ נכרי מותר בהנאה.
ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא, דחמץ נכרי אפילו בתוך זמנו [בפסח עצמו] מותר באכילה [2] ובהנאה. אלא איידי דתנא לרבותא, דחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו אסור, תנא נמי דחמץ נכרי מותר לאחר זמנו. רבא אמר: לעולם מתניתין רבי שמעון היא. ובאמת מן התורה אף חמץ של ישראל מותר לאחר הפסח. אלא רבי שמעון, קנסא קניס בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח [3]. הואיל ועבר עליה [4] ב"בל יראה" [5] וב"בל ימצא" [6]. ומקשינן: בשלמא לרבא, היינו דקתני במתניתין "של ישראל אסור בהנאה, משום שנאמר "לא יראה לך שאור"! שכיון שעבר בלאו זה, קנסוהו חכמים.
אלא לרב אחא בר יעקב דאמר, מתניתין רבי יהודה היא, הרי חמץ ישראל לאחר זמנו אסור מן התורה. ומשום שנאמר "לא יאכל חמץ" מיבעי ליה לתנא למימר דהוא אסור.
ומשנינן: מי סברת דקרא ד"לא יראה לך שאור" הוא נתינת טעם לאסור חמץ ישראל, ואסיפא קאי?!
לא כן הוא. אלא ארישא קאי. והכי קאמר: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. משום שנאמר "לא יראה לך שאור". ודרשינן, שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ויליף שאור דאכילה משאור דראיה! הלכך חמץ נכרי מותר אף באכילה והנאה.
ואזדו רב אחא בר יעקב ורבא לטעמייהו.
דאיתמר: האוכל לאחר הפסח שאור של נכרי שעבר עליו הפסח, לדברי רבי יהודה דאסר חמץ לאחר זמנו מן התורה - רבא אמר: לוקה על אכילתו! ואין חילוק בין חמץ של ישראל לשל נכרי לענין הלאו.
ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה עליו! ולטעמייהו אזלי. רבא אמר דלוקה, משום דלא יליף רבי יהודה שאור דאכילה משאור דראיה! ואף ד"בל יראה" אינו נוהג בשאור של נכרי, איסור אכילה מיהא איכא.
ורב אחא בר יעקב אמר דאינו לוקה, משום דיליף שאור דאכילה משאור דראייה! מה איסור ראיה אינו נוהג אלא בחמץ של ישראל, אף איסור אכילה כן.
והדר ביה רב אחא בר יעקב מההיא ילפותא. וחזר לומר אליבא דרבי יהודה, דאיסור אכילה נוהג אף בחמץ נכרי.
ומצינו שחזר בו, מתוך מה שפירש בברייתא דלהלן.
דתניא: האוכל חמץ של הקדש במועד של פסח, מעל! והיינו כרבי שמעון דאמר, חמץ לאחר הפסח מותר מן התורה בהנאה [7]. ואין איסורו אלא משום קנס. אבל חמץ של הקדש, ששום אדם לא עבר עליו ב"בל יראה", לא קנסו בו. לפיכך, הרי הוא בר דמים. שהרי לאחר הפסח יכול הגזבר למוכרו לישראל לאכילה. ושפיר נוהג בו דין מעילה, להתחייב עליו קרן חומש ואשם. שהרי הפסיד את ההקדש.
ויש אומרים: האוכלו, לא מעל! ואינו חייב לא בקרן ולא בחומש ולא בקרבן מעילה.
והוינן בה: מאן נינהו "יש אומרים"? אמר רבי יוחנן: כשיטת רבי נחוניא בן הקנה היא.
דתניא: רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת, לענין תשלומין!
דקיימא לן: בזמן שעשה אדם מעשה המחייבו מיתה וממון, אינו מתחייב אלא מיתה, ולא ממון. וכגון מי ששרף את גדיש חבירו בשבת, הרי הוא מתחייב מיתה משום מלאכת שבת. ופטור הוא מלשלם את דמי הגדיש. משום ד"קים ליה בדרבה מיניה"! כלומר, אין אתה דן אותו על המעשה הקל, אלא על המעשה החמור בלבד. וילפינן לה מדכתיב בנוגף אשה הרה, "ולא יהיה אסון, ענוש יענש". שדוקא אם לא היה אסון באשה ולא נהרגה, הרי הוא מחויב לשלם לבעל את דמי הולדות. אבל אם יהיה אסון ותיהרג האשה, הרי הוא פטור מדמי ולדות.
משום שהוא מתחייב מיתה כדין רוצח. וקים ליה בדרבה מיניה.
וקא סבר רבי נחוניא בן הקנה, שאף השורף את הגדיש ביום הכפורים פטור מממון. ואף שאין העושה בו מלאכה מתחייב מיתה, אלא כרת בלבד. שדין הכרת הוא כדין מיתת בית דין.
מה השורף גדיש בשבת - משום שהוא מתחייב בנפשו על ידי מיתת בית דין, הרי הוא פטור מן התשלומין, אף השורף ביום הכפורים כן. כיון שהוא מתחייב בנפשו בכרת, הרי הוא פטור מתשלומין.
וכן סוברים ה"יש אומרים" דלעיל. ומשום כן, האוכל חמץ הקדש בפסח פטור מתשלומי מעילה, כיון שהוא מתחייב כרת על אכילתו [8]. ואף מקרבן מעילה הוא פטור.
שכל שאינו מתחייב בקרן וחומש, אף אינו חייב בקרבן [9].
רב יוסף אמר: לעולם סבירא להו כחכמים. ולא אמרינן "קים ליה בדרבה מיניה" בכרת, כי אם במיתת בית דין.
וכן סברי כולי עלמא כרבי יוסי, דחמץ בפסח מותר בהנאה [דאי סבירא להו כרבי שמעון דאית ליה דהחמץ בפסח אסור בהנאה, ודאי אין מועלין בו. ואף שאחר הפסח יחזור להיתרו ושוב יהיה בר דמים, אית להו "כל הגורם לממון לאו כממון דמי" [10]. וכיון דהשתא מיהת אינו ראוי לכלום [11], לאו ממון הוא, ולית ביה מעילה [12]].
ובאם פודין את הקדשים להאכילו לכלבים, קא מיפלגי.
מאן דאמר "מעל" [תנא קמא], קסבר: פודין את הקדשים כדי להאכילן לכלבים! הלכך, חמץ הקדש בפסח, הרי הוא בר דמים. שהרי יכול לפדותו ולמוכרו לישראל, כדי שיאכילנו לבהמה ולכלבים.
ומאן דאמר "לא מעל" [יש אומרים], קסבר: אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים! משום דכתיב בפסולי המוקדשין לאחר שנפדו, "תזבח בשר ואכלת". ודרשינן, "תזבח" - ולא תעשה בהם גיזה. "בשר" - ולא תשתמש בהם לחלב. "ואכלת" - ולא תתן מהם לכלבים [13].
נמצא, דאין ההקדש יכול למכור את חמצו בפסח. משום שאינו ראוי לישראל לשום הנאה. שהרי באכילה הוא אסור. ואף לכלבים אסור ליתנו, משום איסור קדשים. ואף לנכרי אסור למוכרו, לפי שגם זה בכלל דין "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים" [14]. הלכך, לאו בר דמים הוא, ואין מועלין בו [15].
הערות
[1] ומכאן הקשה הצל"ח, לשיטות דאינו עובר ב"בל יראה" על חמץ של ישראל אחר שנמצא ברשותו בלא קבלת אחריות. דאם כן, אף לא יתחייב על אכילתו. ומהכא משמע, דלא הותר אלא חמץ של נכרי. ויש ליישב, דהגזירה שוה נאמרה רק ללמד, דחמץ שלא חל בו איסור ראיה אף לא חל בו איסור אכילה. אבל לא בעינן דבפועל יעבור עליו האוכל עצמו ב"בל יראה". קובץ שיעורים.
[2] רש"י. והקשו עליו תוספות, ממה נפשך. אם נתן לו הגוי לאכול, הרי נעשה שלו בשעת אכילה, ושוב חייב עליו. ואם גזל מן הגוי, הרי חייב באחריותו, ולא גרע מחמץ שקיבל עליו אחריות, דהוי כשלו ועובר עליו. כדמרבינן לעיל מ"לא ימצא". [ואין דבר זה מוסכם. ויעוין לעיל ה ב, שכן סבר הרמב"ן. אבל הרמ"ה מסרקסטה פליג]. לכך פירשו, דתוך זמנו אינו מותר אלא בהנאה. ובהנאה שפיר משכחת לה דלא נעשה של הישראל. וכגון שלא נחסר החמץ כלום על ידי ההנאה. מהרש"א. והראב"ד בהשגות על הרי"ף כתב כרש"י. וכתב דמשכחת לה דלא קניא אף בשעת אכילה ! וכגון שתחב לו חבירו למקום שאינו יכול להחזיר אלא על ידי הדחק. דבכהאי גונא לא קני, כיון דשלא לרצונו הכניסה לו. עוד יש לומר בדעת רש"י, דאף שהנכרי נותן לו, אינו רוצה לזכות בו אלא רוצה לאכול משל נכרי. וכן מצינו לענין דמאי. דהקשה הרשב"א אמאי אסור באכילה. והא לקוח הוא מיד עם הארץ. ואין חיוב לקוח במעשר אלא מדרבנן, וספיקא דרבנן הוי. ותירץ, דאיכא למיגזר שמא יזמין העם הארץ אורחים על שלחנו, ונמצאו אוכלין משלו. ולאו לוקח הוי. קובץ שיעורים.
[3] והרי"ף בתשובה [הובא ברבינו מנוח שם] כתב דלישראל אחר מותר. אבל הרמב"ן הוכיח מבבא קמא צו ב, דאף לאחרים אסור. דמוכח מהתם, דחמץ שעבר עליו הפסח והוא ביד הגזלן, הרי הוא אסור בהנאה לבעלים. ואף דאין הנגזל עובר ב"בל יראה". ולפי זה, הא דנקיט הכא "הואיל ועבר בבל יראה", לאו דוקא משום דעבר בפועל, אלא אם הוא מין חמץ שעוברים עליו, הרי הוא אסור לאחר הפסח. רבינו דוד.
[4] והוכיח הרמב"ן מסוגיא דלקמן [לא ב, על פי גירסת הר"ח], דאף אם לא ביער מאונס, נמי קניס רבי שמעון. וכן איתא ברמב"ם פרק א הלכה ד.
[5] ורבינו מנוח בפרק א הלכה ד כתב, דדוקא בלא ביטלו אסור. או שביטלו ומצאו בתוך המועד, ועיכבו אצלו. דאיגלאי מילתא למפרע דביטולו לאו ביטול, ועובר בבל יראה. אבל אם לא מצאו עד אחר הפסח, מותר. וכן כתב הרא"ש, שאם ביטלו קודם הפסח, מן הדין שיהיה מותר לאחר הפסח, שהרי לא עבר עליו ב"בל יראה". אלא שהביא בשם הירושלמי דפליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש. דאיתא התם: הפקיר חמצו בי"ד, לאחר הפסח, מהו? רבי יוחנן אמר: אסור! וריש לקיש אמר: מותר! רבי יוחנן חייש להערמה. שמא לא הפקירו, ויאמר שהפקירו. וריש לקיש לא חייש להערמה. ויעוין בנודע ביהודה [קמא סימן יח] בקושית השואל, למה ליה לירושלמי לטעמא דהערמה. והרי כבר הוכיח הר"ן מסוגיא דלקמן [לא ב], דאף להשיטות דאין עוברים על חמץ של ישראל ברשות נכרי, מכל מקום מדרבנן הוא עובר. ומשום כן הוא אסור לאחר הפסח. ואף לאחר ביטול נימא הכי. דכיון שעובר על חיוב ביעור דרבנן, יאסר בהנאה [וכן מבואר באמת ברבינו דוד]. ויש ליישב על פי מה שכתב הנודע ביהודה עצמו בסימן יט, דהא דצריך לבער אחר הביטול הוא איסור שהיה מחודש, משום שמא יבוא לאוכלו, ואינו מגדר "בל יראה" כלל. מה שאין כן חמץ של ישראל ברשות נכרי, הרי הוא עובר עליו ב"בל יראה" מדרבנן. חידושי רבי שמואל.
[6] וכתב הפרי מגדים [סימן תמח, אשל אברהם סק"ב] דלאו דוקא משום איסור "בל יראה" קנסוהו. אלא אף אם עבר ב"תשביתו" נמי קנסוהו. אבל המקור חיים בסימן תמה סק"ד כתב בפשיטות, דלא קנסו אלא משום "בל יראה". ונפקא מינה, שאם נפסל החמץ מאכילת כלב בתוך הפסח, נאסר בהנאה לאחר הפסח, משום שכבר עבר עליו בבל יראה. אבל אם נפסל בערב פסח לאחר שש שעות, אינו נאסר.
[7] רש"י. והיינו נמי כרבי שמעון דאמר "דבר הגורם לממון, כממון דמי". והוא הדין דמצי לפרש, דכולי עלמא כרבי יוסי הגלילי. וכן הוא בדברי הבעל המאור. מהרש"א.
[8] ויש מקשין, הא ליכא כרת אלא במזיד. והכא איירי בשוגג, מדקתני "מעל". ואין חיוב מעילה אלא בשוגג. וטעות היא. דאף דלגבי הקדש שוגג הוא, לגבי חמץ הוא מזיד. רש"י. אבל תוספות כתבו דאף אם הוא שוגג בחמץ, הרי הוא פטור מממון. דקיימא לן כחזקיה, דאף חייבי מיתות שוגגין פטורים מן התשלומים, משום "קים ליה בדרבה מיניה". ורש"י אית ליה דבתשלומי מעילה ליכא לדינא דחזקיה. וטעמא דמילתא, משום דתשלומי כפרה נינהו. וילפינן לה מהאוכל תרומה. דאף דבמזיד הוא במיתה בידי שמים, מכל מקום בשוגג הוא חייב בתשלומין. ולא אמרינן "קים ליה בדרבה מיניה", משום דתשלומי כפרה הם. בעל המאור. [וליכא למילף מהתם, אלא לאביי דסבר דאף מיתה בידי שמים פוטרת מן התשלומין [כתובות לא ב]. אבל רבא התם סבר, דלא פטר רבי נחוניא אלא בכרת, ולא במיתה בידי שמים. מלחמת ה', כתובות]. והקשו תוספות לשיטתם, לרבי דאמר "המזיד במעילה חייב מיתה בידי שמים", בהכרח דחיוב ממון דמעילה לא נפטר מחמת מיתה בידי שמים, והוא הדין בכרת. ועל כל פנים, דין חזקיה שהשוה שוגג למזיד לא נאמר בזה. [ולא ניחא להו לאוקמא בהזיד בחמץ, מדלא קתני כן להדיא. מהרש"א]. ואם כן, אף חיוב כרת דחמץ לא יפטור מתשלומי מעילה. ואומר ר"י, דדוקא מיתה בידי שמים אינה פוטרת. דבהכי גלי לן קרא. אבל כרת פוטר אף היכא דאינו ניתן בפועל, כגון בשוגג. תוספות.
[9] ויעוין בקצות החושן סימן כח סק"א שהקשה, הלא דין "קים ליה בדרבה מיניה" אינו פוטר אלא בדיני אדם. אבל לצאת ידי שמים חייב. ואם כן, ליחייב בחומש ואשם. ואין לומר דלא פטר רבי נחוניא בן הקנה אלא בדיני אדם. שהרי בלאו הכי חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם. וכתב, דלרש"י דמוקי לה בהזיד בחמץ אתי שפיר. שהרי כבר כתב המהרש"ל, דאין חייב לצאת ידי שמים אלא היכי דלא נענש בעונש החמור בפועל, וכגון בחייבי מיתות שוגגין. אבל היכא דאיכא כרת בפועל, אף לצאת ידי שמים אינו מתחייב בתשלומין. והצל"ח כתב, דלא מחייבינן בבא לצאת ידי שמים, אלא אליבא דהלכתא, דחייבי כריתות אין נפטרים מתשלומין. אבל לרבי נחוניא בן הקנה דפטר אף חייבי כריתות, לדידיה מסתבר דדין "קים ליה בדרבה מניה" פוטר אף מידי שמים. שהרי אף כרת הוא עונש בידי שמים. ואפילו הכי הרי הוא בכלל המיעוט ד"משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות". ואם כן, אף אי אפשר לחייב מיתה יחד עם תשלומין בדיני שמים. שאף זה חשיב שתי רשעיות.
[10] ומדברי המהר"ם חלאוה נראה דלהאי לישנא דרב יוסף, לא תליא בפלוגתא דרבי שמעון וחכמים בדבר הגורם לממון. אלא אף לרבי שמעון, לא חשיב גורם לממון דדוקא אם הוא גורם מיד לממון, הוי כממון. אבל גרמא דלאחר זמן לא חשיבא כממון. ויעוין בפני יהושע דנתקשה להיפך. דהכא לכולי עלמא יש לומר דכממון הוי, דאין זה גורם לממון אחר. אלא אותו חמץ עצמו יהיה ממון לאחר הפסח. וכיון דחמץ הקדש מותר להשהותו, למה לא ימעל? והרש"ש כתב, דאף רבי שמעון מודה בהקדש, דלאו ממון הוא. וכדתנן בסוף פרק ו דערכין, "אין להקדש אלא מקומו ושעתו".
[11] וצריך עיון, הא אף לרבי שמעון חזי למוכרן לנכרי בפסח. שהרי להקדש עצמו לא שייך לאסור הנאה. וכדכתבו תוספות לקמן בעמוד ב. וכבר עמד על זה המהרש"א, ולא נתברר תירוצו.
[12] וכתבו התוספות ישנים בכריתות יג, דדוקא בהקדש הקדוש בקדושת דמים פטרינן ממעילה כשאין לו דמים, כדאיתא הכא. אבל מעילת קדשים הקדושים בקדושת הגוף, איכא אף כשאין להם דמים. וכדאיתא שם, דאיתא חיוב מעילה אף בנותר. ואף על גב דאזיל לשריפה, ואינו שוה מידי. ויש שביארו דבריהם על פי דברי נתיבות המשפט [סימן כח סק"ב], דמעילה בקדושת דמים, חיובה הוא משום גזל ההקדש. אבל חיוב מעילה דקדושת הגוף, אינו מטעם תשלומי גזל. אלא כפרה הם, כמו בתשלומי תרומה. ומטעם זה כתב, דאף פטורא ד"קים ליה בדרבה מיניה", אינו נוהג אלא במעילת קדושת דמים, ולא במעילת קדושת הגוף. ובכך ישב את קושית קצות החושן מסוגית הגמרא בכריתות יד. ויעוין בשערי יושר, שער ג פרק כג, שהוכיח שלא כדבריו. וביאר דברי התוספות הנ"ל באופן אחר.
[13] ותוספות הוכיחו דלא נאמר דין זה מן התורה, אלא בפסולי קדשי מזבח, שנתקדשו בקדושת הגוף. אבל בקדשי בדק הבית שאין קדושתן אלא קדושת דמים, אין נוהג דין זה אלא מדרבנן. ואין לתמוה, איך משום חשש דרבנן נפקיע איסור מעילה מדאורייתא. דכיון דאמרו רבנן "אין פודין", ממילא לא שויא מידי. ולכאורה לא אתי שפיר אלא לשיטת הריטב"א, דכל איסורי הנאה דרבנן, מדאורייתא אינם ממון. אבל מרש"י לעיל לא משמע כן [יעוין לעיל ז א בהערה 4]. קובץ שיעורים.
[14] ואף אין פודין כדי להסיק תחת תבשילו. שאף זה נתמעט מ"ואכלת". בעל המאור. ואף דלקמן נתבאר בדעת רב אשי, דפודין את קדשי בדק הבית להסיקן תחת תבשילו, רב יוסף לא סבירא ליה לחלק בהכי. מהרש"א.
[15] תימה לר"י, אמאי לא מעל? הא לאחר שנשרף ונעשה אפר, הוא מותר בהנאה, ויכול לפדותו. ואם כן, ליחשב כבר מעתה ממון. ויש לומר, כיון דכמות שהוא עכשיו לא שוי מידי, אינו חשוב ממון, ולית ביה מעילה. ואף דגורם לממון כממון דמי, אין זה אלא כשהוא גורם לממון כמות שהוא בעין. ומהאי טעמא נמי אין מקדשין באיסורי הנאה, ואף דהם שוים לאפרן. [והריטב"א בקידושין נו ב הוסיף, דלאחר השריפה כבר אינם שלו, כיון דהאפר הוא כפנים חדשות]. מיהו התם אפשר לומר, דאין מקדשין דוקא אי ליכא באפר שוה פרוטה. ולתירוץ קמא עדיין קשיא, הא אף כשהוא בעין, הוא ראוי להנות ממנו שלא כדרך הנאה. תוספות [ויעוין לעיל כא ב, הערה 21].
בגמ' אמר ראב"י כו' פי' רש"י ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי' בפסח והקשו בתוס' דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזלו נתחייב באחריותו הוי כשלו. וי"ל למ"ש התוס' בב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל דבגזל ובא אחר ואכלו אחר יאוש פטור לשלם אף במקום דלא הוי שינוי רשות כגון שנתיאש אחר שבא ליד השני ע"ש דילפינן לה מקרא. א"כ משכחת כה"ג כגון שא' גזלו מעכו"ם ונתנו לישראל זה ואח"כ נתיאש העכו"ם ואכלו הישראל דפטור מאחריות כנ"ל:
ולכאורה יש לתמוה על קושית התוס' דאטו ע"י שנתנו לו העכו"ם נעשה שלו גם בלי קנין וא"כ שפיר י"ל שהעכו"ם נתנו לו כדי לאכלו והישראל מסתמא אינו חפץ לקנותו כיון דכשהוא שלו אסרה התורה ואוכלו בלי קנין ומנ"ל לתוס' דע"י אכילה קונה גם במכוין שלא יקנה. לכך נראה דס"ל להתוס' דגם לראב"י דוקא של עכו"ם מותר אבל כל שיצא מרשות העכו"ם כיון שנתנו לו לאכול אפי' אי לא יהי' נעשה שלו מ"מ אינו של אחרים ג"כ ואסור. אבל צ"ע דהא לענין בל יראה אינו עובר בשל הפקר. גם יש לעיין בקושית התוס' דהא ר"א אומר ב' דברים אין ברשותו של אדם אלא שעשאן הכ' כאילו הן ברשותו א"כ י"ל דרק בחמץ שלו מכבר נהי דכשבא זמן איסור נעשה אינו שלו שפיר עשאו הכ' כאילו לא יצא מרשותו אבל לקנות חמץ בפסח י"ל דלא שייך שם קנין כיון דאסור בהנאה כשיהי' שלו. מיהו קונה חמץ בפסח עובר בב"י וי"ל משום דעבר אמימרא דרחמנא דהא קונהו ורוצה שיהי' שלו אבל במה שאינו רוצה לקנותו י"ל כנ"ל דאינו נעשה שלו. מיהו למ"ש לעיל א"ש (דמ"מ אינו של אחרים כנ"ל]:
בגמ' דאיתמר האוכל חמץ של נכרי כו'. לכאורה פליגי שלא אליבא דהלכתא כיון דקיי"ל כר"ש. וי"ל דהא דקיי"ל כר"ש [אע"ג דבעלמא קי"ל דר"י ור"ש הלכה כר"י] הוא משום דלרבא מתני' אתיא כר"ש והלכה כסתם משנה וא"כ בהא פליגי דלראב"י מתני' כר"י והלכה כר"י ולרבא דמתני' כר"ש הלכה כר"ש וקיי"ל כרבא דהדר בי' ראב"י:
בגמ' והדר בי' ראב"י מההיא כו'. לכאורה קשה דילמא מהך דמעילה הדר בי' דהא בפירושא דמתני' מוקי כר"י וגם באידך מימרא פליג עם רבא דלר"י אינו לוקה א"כ מוטב לבטל מאמר א' דראב"י מלבטל שני מאמרים. אם לא נדחוק דידע הגמ' דהך דמעילה אמר באחרונה. וצ"ל כיון דרבא פליג עמו טפי עדיף לומר דחזר והודה לרבא מדנימא דלבסוף נשאר חולק עם רבא [ועי' בצל"ח שהאריך בזה]:
בגמ' מאן י"א רנב"ה כו'. פי' רש"י יש טועין כו' ומבואר דס"ל לרש"י דאפי' לרנב"ה מ"מ חייבי כריתות שוגגין חייבין אבל בתוס' משמע בפשיטות דכמו דחייבי מיתות שוגגין פטורין ה"ה חייבי כריתות שוגגין לרנב"ה ומהתימא שלא הביאו כלל. דרש"י חולק בזה. והנה לכאורה הי' נראה טעמי' דר"י משום הך סברא דלרבי דס"ל דהזיד במעילה במיתה א"כ גלי קרא במיתה דחייב א"כ ה"ה בכרת כמו שהקשו התוס'. לכן ס"ל לרש"י דגלי קרא רק לענין שוגג ולא לענין מזיד וכ"כ במהרש"א. גם י"ל שיטת רש"י בפשיטות משום דלא מצינו פטור בשוגג אלא מדתנא דבי חזקי' מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה בין שוגג בין מזיד לחייב ה"ה מכה אדם לפטור ע"ש. והך היקשא במיתה כתי' ולא שכרת ומהיכי תיתי דנימא דכריתות שוגגין פטורין ודוקא מזיד נלמד מאסון אסון אבל לא שוגג. ואדרבה על התוס' יש לתמוה מנ"ל דחייבין כריתות שוגגין פטורין. ומיהו למאן דיליף דכרת פוטר מדאמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם ע"ש בכתובות שפיר י"ל דאיתקש כרת למיתה לכל מילי אפי' לשוגג אבל רש"י מייתי הכא בפי' דרשא דאסון אסון ולהכי שוגג לא מיפטר כנ"ל ברור:
בגמ' מ"ד לא מעל קסבר אין פודין כו' קשה לי דמ"מ ראוי להקדש עצמו להסיק בו ולהבעיר במזבח וליקח הגחלים לקטורת או למדורת קיום האש דהא האיסור דשאור בל תקטירו לא שייך כדדרשינן בזבחים (ע"ז.) לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים איברא דלשון לשם עצים קשה קצת דמשמע דקרבן צריך דוקא עצים כדכתיב וערכו עצים. ונראה דלאו דוקא אמרו לשם עצים והכוונה לשם אש דיהי' במקום עצים דאש תוקד א"כ לאו דוקא ע"י עצים וה"ה דראוי לגחלי אש לקטורת א"כ עכ"פ שפיר מפסיד להקדש. ואולי פשיטא להגמ' דכל היכא דאין הקדש יכול לעשותו דמים לית בי' מעילה כיון דאינו קה"ג אלא קדושת דמים] אבל טעמא לא ידענא. עוד יש לעיין לפירש"י דמיירי בהזיד בחמץ א"כ כיון דזה האוכלו צריך לשלם דמיו להקדש אמאי לא מעל כיון דאפסיד ממונא להקדש באכילתו דאילו הי' יודע שהקדש הוא הי' פודהו דאטו משום דחשוד על חמץ חשוד נמי על גזל הקדש ושפיר ימעול. אכן לפי' התוס' דמיירי בשגג בחמץ י"ל דלא חשוב ממון כיון דאם הי' יודע מאיסור חמץ לא הי' אוכלו א"כ באמת אינו שוה כלום אבל לרש"י קשה כנ"ל [דאע"ג דלא שוה כלום לאחריני כיון שהוא חמץ. מ"מ לדידי' שאינו חושש באיסור חמץ הרי הוא שוה דמים]:
בתוס' ד"ה בדין הוא כו' חלקו על רש"י דבאכילה א"א להתיר דנעשה שלו. והנה לכאורה נפ"מ לענין מעשר שני למ"ד ממון גבוה הוא וכמו כן בלחמי תודה כיון דאינו שלו אלא משלחן גבוה קזכי לשתרי באכילה. אך לפ"ז קשה אדרבה איך ס"ד דראב"י לומר כן אליבא דר"י הא ר"י גופי' אמר לעיל פ"ק במשנה דב' חלות תודה פסולות היו מונחות כו' דמשום דמרובות היו בי"ג נפסלות בלינה. וגם מתוך כך הי' נשפך דמן כמ"ש שם התוס' ד"ה אלא ע"ש] ומוכח דס"ל דאין תודה נאכלת בפסח (דאי נאכלות הי' אפשר להביא תודה בפסח ולא היו מרובות בי"ג]. א"נ צריכין לומר לפירש"י דהיכא דהן שלו לאכילה שפיר בכלל שלך הוא דלענין בל יראה נמי אפי' גורם לממון כממון מכ"ש מה דהוי שלו לאכילה וא"כ הקשו התוס' שפיר. ובהכי נדחה נמי מ"ש לעיל ליישב לפירש"י דמיירי היכא דנתן לו העכו"ם ולא נתכוין לקנותו דמ"מ כיון דהוי שלו לאכילה עדיף מאילו חייב באחריותו. ונראה דלהכי נקט ראב"י שאור דאכילה משאור דראי' דלכאורה הוי מצי יליף מהיקשא דאכילת חמץ למצה דבמצה אמרינן לקמן (ל"ח.) דצריך להיות שלו ולהכי למ"ד מעשר שני ממון גבוה הוא לא נפק בי' ידי מצה א"כ ה"ה חמץ של אחרים אין איסור, ולמ"ש א"ש דלפ"ז אפי' יהי' שלו לאכילה מ"מ יהי' מותר ובאמת הקישה התורה שאור דאכילה לראי' לענין זה דכל היכא שעובר עליו בב"י כגון באחריות או דהוי שלו לאכילה אסור באכילה ולחומרא מקשינן:
בא"ד ונראה לריב"א דהא דקאמר אפי' תו"ז מותר היינו בהנאה. נראה כוונתם דהריב"א מודה לרש"י דעיקר הלימוד שלך א"א אוכל קאי גם אתוך זמנו אלא דלענין אכילה ליכא נפ"מ בהאי מיעוטא כיון דלא משכחת שלא יהי' שלו בשעת אכילה רק לענין הנאה איכא נפ"מ. מיהו קשה לי א"כ מנ"ל דאח"ז אינו כן דילמא גם לאחר הפסח כן הוא כל שנעשה שלו בשעת אכילה אסרה תורה. דמנ"ל דתלתה תורה האיסור לאח"ז בחמץ שיהי' תוך הפסח שלו הא גזה"כ הוא דשלך לא תאכל וכיון דחד קרא אתי לאסור לאח"ז י"ל כל שהוא עתה שלו אסרה תורה ובשלמא אי נימא דבתוך זמנו לא דרשינן כלל למעט מה שאינו שלך ואסור של אחרים גם בהנאה א"כ יש פנים לומר דמה דהקפידה תורה אח"ז לחלק בין שלך ובין של אחרים דהטעם הוא משום שהי' שלך תוך הפסח, אבל התוס' לא תפסו כן. ובאמת דבריהם מוכרחין דהא עיקר שלך בפסח קאי דומיא דשאור דראי' דכתיב גבי לא יראה דבפסח מיירי א"כ מנ"ל דתלוי הכל אי הי' שלו בפסח וצ"ע:
בד"ה אין פודין. הקשה הר"ח דבפ"ב דבכורות משמע דבקדושת דמים לא פליגי כו'. בס' פ"י מאריך לתמוה דמשנה מפורשת הוא בקדם מומן להקדישן דאם מתו יפדו וגם תמה למאי דמסקינן דלכו"ע אין פודין כו'. ואני לא מצאתי שיהי' הוכחה מפורשת דלכו"ע פודין דשפיר י"ל דמתני' דהתם ס"ל כמ"ד פודין רק מכח דבעי העמדה והערכה דמה"ט בקדושת הגוף אם מתו יקברו] בזה אמרו בקדושת דמים אם מתו יפדו משום דקדשי בדק הבית א"צ העמדה והערכה. אך להאי מ"ד התם דס"ל דקדשי מזבח לא בעי העמדה והערכה בעי למימר התם דאה"נ דגם בנעשו טריפה אין פודין אף דיכול להיות העמדה והערכה רק מצד דאין פודין כו'. אלא דמשמע לתוס' מלשון הגמ' דשם דרק בהעמדה והערכה פליגי ולא לענין דאין פודין אבל אינו מפורש שם ע"ש, וגם מה דאמרינן הכא לכו"ע אין פודין קאי רק לפלוגתא דהכא דכולהו מצי ס"ל אין פודין אבל לדינא י"ל דקיי"ל דפודין. עוד נראה לפע"ד דראי' גמורה לא הוי דהתם בקדשים שמתו דתו ליכא בהו צורך הקדש ולקבורה אזלי לכך פודין אבל הכא דאית בהו צורך לאחר המועד למאי דקיי"ל כר"ש דאחה"פ מותר שפיר אין פודין. רק דמשמע לתוס' דאין סברא לחלק בהכי מדאורייתא אבל מדרבנן ודאי נראה חילוק נכון דדוקא שלא לצורך לא התירו לפדותן כנ"ל:
בא"ד והא דאמר בהתערובת נתערבו כו' ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו' י"ל קצת דיכול ישראל הקונה אותם להשהותן י"ב חודש ואם הטריפה תמות ואינך ישארו בחיים נימא דהם הכשירות ויוכל לאכלן. וכיון דיכול לבוא לאכילת אדם אף לכלבים רשאי להאכילן [בתוך י"ב חודש ועי' שם בחי' זבחים מ"ש בזה קצת באופן אחר]:
בד"ה אין פודין תימה לר"י כו' לכאורה יש לתמוה על תמיהתם דהא סוגיא דהגמ' הכא קאי לריה"ג דס"ל דמותר בהנאה בפסח כדפי' רש"י וכמ"ש במהרש"א דס"ל השתא דאע"ג דיכול ישראל להסיק בו מ"מ בכלל אין פודין לכלבים הוא. וכן הוא משמעות התוס' עצמם לקמן ד"ה דכו"ע דחידשו לבסוף דבקדושת דמים דמדרבנן הוא דאמרו דא"פ פודין לצורך היסק אבל השתא לא ס"ל כן א"כ מה זה שכתבו דיכולין לפדותו אחר שנעשה אפר (הא מ"מ הוא בכלל דא"פ לכלבים]. לכן נראה לע"ד דלשון לפדותו לאו דוקא וכוונת התוס' כפשוטו דשוה ממון הואיל לאחר שנעשה אפר חולין הוא ויכולין למכרו. והיינו כשיטת רב שמעי' לעיל (כ"ז:) דהא דאפר הקדש לעולם אסור הוא דוקא באותן שטעונין גניזה אבל שאר אפר הקדש מותר בהנאה. ואפי' להפוס' דלעיל דכל אפר הקדש לעולם אסור מ"מ הוא ודאי רק מדרבנן דהחמירו בו הואיל דהקדש אפי' באלף לא בטל ע"ש בגמ', א"כ שפיר פודין עכ"פ. ולפ"ז יש לפרש ג"כ לשון לפדותו שכ' התוס'. ולפ"ז נדחין דברי בעל פנ"י שהבין כוונת התוס' הואיל וחמץ בשריפה כו' והקשה דילמא אתיא כחכמים דאינו בשריפה ואפרן אסור. ולפע"ד נראה שאין כן כוונת התוס' בכאן [ודברי הפנ"י תמוהים דכיון דסוגיא דגמ' דהכא קאי אליבא דריה"ג דחב"פ מותר בהנאה אינו ענין לפלוגתא דר"י וחכמים. דבלאו הכי ליכא איסור הנאה משום חמץ אלא דקודם שנעשה אפר אינו שוה כלום משום דא"פ כו' כנ"ל]:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
דף כט ברש"י ד"ה דישראל נמי מישרא שרי בהנאה לאחר זמנו ובגמרא קא שרי אלא דלא מצינו בהדיא דקא שרי דאדרבא אין עובר משמע הא איסורא איכא ואם שאמר בלא כלום שהרי לפני זמנו איסור תורה יש באכילה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ר"ש אומר מתשביתו כו' וה"ה לאחר זמנו. ואחשוב אני מק"ו דטרפה שאסור באכילה שלא נעבדה עברה כ"ש חמץ שעבר הפסח. ומה לטרפה שלא הי' ש"ה לאכילה חמץ תוך זמנו יוכיח ומה לחמץ כרת טרפה יוכיח ועל מה הצד לא פרכינן חורש בש"ו יוכיח והנאה ליכא למילף דבב"ח נמי שרי ר"ש בהנאה או דאין ג"ש למחצה מטרפה. או דמה לכ"ה שכן לוקין שלכ"ה. דמש"ה לא כתיב אכילה בגופה דלשתרי בהנאה דר"ש כר' אבוהו מדאסר ג"ה בהנאה עמ"ש לעיל דף כ"ה ואין להאריך כאן ומש"ה אמר שרי בהנאה:
בד"ה דיליף שאור כו' כלומר חמץ כו' חמצו ש"ג אף באכילה ואפילו בפסח מן התורה. משמע אפילו באכילה תוך הפסח שרי. וכמ"ש התוס' ד"ה ובדין הוא לרש"י. ומ"ש מן התורה הא מדרבנן אסור י"ל דהא אפילו במשהו דמ"ה היתר גמור הוא אפ"ה מדרבנן אסור ודוחק וי"ל עוד דהיינו ודאי כשגזלו. ואפשר דאין חייב מן התורה דנהי דאם אבד ברשותי' הוא. מ"מ כיון דלא קיבל אחריות בפירוש אין עובר מ"ה כ"א מדרבנן. ומ"ש כלומר כו' דבאכילה לא כתיב שאור רק חמץ ועיין:
בתוספת בד"ה בדין הוא ואם גזל מגוי חייב באחריותו כו' לפלגי בפסח גופא כו' היינו בהנאה כו'. משל גבוה קשה ושמא י"ל כו'. לכאורה בתחב גוי לבית הבליעה ויכול לאהדורי דחייב כרת ומלקות בחלב וכדומה וכאן דלא נתכוין לקנותו אפשר דמה דלא אהדר לא חשיב קני' ופטור ומ"ש התוס' היינו בהנאה ויהי' הג"ש דלא אסרה תורה חמץ באכילה כ"א מה שעבר בב"י והשתא חמץ של גוי הואיל ולא עבר תוך הפסח בב"י שרי באכילה לאחר הפסח ומ"ש דלפלגי תוך הפסח לתוס' נמי יקשה לפלגי בנהנה דלשיטתם נראה דיש מלקות בנהנה דלא כשיטת הרמז"ל ומ"ש משל גבוה קשה משא"כ לרש"י י"ל דנ"מ לענין שאין חייב כרת על אכילה ה"ה לתוס' דאין לוקה ב' דהא רק לישנא דאבל אתה אוכל משמע לכתחלה קאמר דמותר ליהנות וע"ז כתבו ושמא דלישנא לאו דוקא וצ"ע:
ברש"י ד"ה מעל כר"ש עיין מהרש"א וכ"ה בבעל המאור דה"מ לאוקמי כר' אשי לקמן דכ"ע כר"י הגלילי כו' ובס' מים עמוקים כתב דא"כ לאשמועינן בחמץ חולין חברו כמ"ש רש"י לקמן ל"ב א' ד"ה כר' נחוניא. ורב אשי י"ל דאשמועינן דלרבין פטור דבר הגורם לאו כממון אעפ"י שיכול לשהות אחר הפסח הקדש יע"ש. ואינו כלום דאשמועינן הקדש כקושיות ריב"א ותירוצו בד"ה רבי נחוניא או דל"ת כיון דגלי גלי וכרבי כמ"ש התוס' ד"ה מאן תנא יע"ש:
ד"ה את יום הכפורים כו' שנאמר וקרהו אסון כו' הוא לאביי בכתובות ולרבא דוקא כרת פוטר מאם העלם יעלימו יע"ש דף למ"ד ב' ודוחק לומר לרבותא כ"כ דאפילו לאביי ניחא דלא אמרינן כיון דגלי גלי משוגג למזיד. עיין תוס' ד"ה מאן תנא ומיהו הא ל"ק ליתני הקדש במזיד די"ל רבותא אשמעינן שאם אין קרן אין חומש ואשם או לת"ק דבר הגורם כו'. או כר"י הגלילי:
בא"ד כי פטר ר' נחוניא במזיד כו'. דגבי חמץ מזיד הוא. עיין מהרש"א ויש לפרש כוונתו דלכאורה הני דמקשין סוברים קרבן אין תלוי בקרן כו'. וההוא דהמצניע צ"ג דחייב אף על הכלי דמוקי רב אשי בהזיד בכלי כו' וחייב אף על הכלי כלומר אם צריך לכלי חייב מיתה על הכלי ואה"נ דפטור מקרבן על אוכלין דמזיד פטור מקרבן דקלב"מ ובשוגג גלי התורה דלא פטור מקרבן ואה"נ דפריך רב אשי התם. והא אף קתני דמשמע שגם על אוכלין חייב (דלא כפירש"י התם אף משמע חיובין שוין יע"ש) וקשיא להו להני דמקשים דהכא בשוגג מיירי ומשמע להו בין בהקדש ובין בחמץ וקשיא להו כו'. וכתב רש"י וטעות הו"א ר"ל לשיטתם נמי זה טעות (דאי לא) דמצי מיירי דהזיד בחמץ ושגג בהקדש. ומיהו רש"י לשיטתי' א"נ שגג בהקדש הואיל ואין קרן כו'. כמ"ש לעיל ד"ה וי"א כו'. ואמנם העלה מהרש"א דרש"י ס"ל כפשוטו לר"נ י"ל דוקא מזיד פוטר לא שוגג. עיין לקמן ל"ב א' ד"ה כר' נחוניא ליתני חולין חברו וע"ש במהרש"א ולא ניחא לי' לפרש דקושייתם הוא לומר כיון דגלי גלי כמ"ש התוס' ד"ה מאן תנא ועיין בס' מים עמוקים דלישנא כי פטר ר' נחוניא משמע כפשטי' יע"ש:
ד"ה ורב יוסף כר"ש דכ"ע מודו דפטור כו' ודר' נחוניא לית לן עכ"ל. עיין מהרש"א. וי"ל נהי דלהאכילן לכלבים משמע לכלבים של ישראל מדלא אמר להאכילן לעכו"ם. מ"מ איך כתב רש"י דלר"ש כ"ע מודו דפטור הא למ"ד פודין לכלבים ה"ה לעכו"ם אמאי לא מעל דהא יכול למכור לעכו"ם והא ודאי דהקדש רשאי למכור בפסח לגוים כמבואר. ולעיל נמי ה"מ לפרש רש"י דיכול למכרו לעכו"ם תוך הפסח ופודין לעכו"ם אלא שכתב דלאחר הפסח רשאי אפילו לישראל אם נאמר אין פודין וצ"ע ומ"ש דלית לן דר' נחוניא. י"ל דבשגג בשתיהן מיירי ומודה ר"נ ויש לעיין בזה:
בתוס' בד"ה מאן י"א כו'. והא לקמן כו'. כוונתם דע"כ אמרינן כיון דגלי גלי דאל"כ לקמן אמאי שגג חייב הא איכ' כרת בחמץ ע"כ דגלי גלי ה"ה כאן ומשמע להו דכאן נמי איירי דשגג בשתיהן כמ"ש רש"י בשם יש מקשין ועיין מהרש"א:
בד"ה ור' נחוניא כו'. בשוגג כו'. הקשה ריב"א כו' חייב על אוכלים חטאת ועל הכלי סקילה כו'. לפמ"ש דשגג בשתיהן. לא הוה צריך לאתויי משבת דודאי ח"כ שוגגין ואפי' מיתת ב"ד אין פוטר מקרבן אפי' כרת אחר. כמ"ש התוס' לעיל ד"ה מאן תנא דכה"ג ודאי כיון דגלי גלי אלא אפי' לפירוש רש"י דשגג בהקדש והזיד בחמץ קשיא לי' משבת וכפירש"י גופא התם דחייב מיתה וחטאת (ועמ"ש ברש"י בד"ה את יום הכפורים דיש לפרש ההוא דשבת בע"א. אלא דרש"י פירש בהדיא דחייב מיתה וחטאת) ותירץ ריב"א דאם אין קרן וחומש אין חטאת וכמ"ש רש"י בד"ה וי"א. אלא רש"י נקיט אין קרן אין חומש ואשם דאשם נמי כפרה הוא ותו' נקטו במקום שאין קרן וחומש אין אשם. ועיין תוס' שבת שם הקשו דאין שב מידיעתו. ועיין חולין ה' ב' מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם הא מומר להוצאה אעפ"י שאין לכלי. יפטור:
ד"ה אין פודין תימא לר"י לאחר שנשרוף כו'. לכאורה לפירש"י דכ"ע כר"י הגלילי א"כ למ"ד אין פודין א"כ בפסח לא שויא מידי דאין פודין לכלבים ולשרוף ולמכור אפר אין רשאי. דלאחר הפסח הא רשאי למכור לישראל ואיך רשאי להפסיד הקדש דשוה מאה מנה ודבר הגורם לאו כממון דמי הלכך כיון דלעת עתה אין שוה לא מעל. ואם יפרשו התוס' דכ"ע כר' יהודא וגורם כממון דמי ופליגי מ"ד מעל פודין וראוי לאחר הפסח ומ"ד לא מעל אין פודין ואין ראוי לאחר הפסח והוקשה להם שפיר דראוי לאחר הפסח לשרוף ושוה האפר מידי. ומה שלא פירשו כרש"י משום דלהסיק תחת תבשילו ראוי כמו לרב אשי ולא ניחא להן דרב יוסף חולק בזה ארב אשי לקמן. ועמ"ש מהרש"א ז"ל ברש"י ד"ה ורב יוסף. ומ"ש אני ברש"י יע"ש:
בא"ד דכל איסורי הנאה אין מקדשין אע"ג דנשרפין אפרן מותר ואפי' אי גורם כממון דמי כו' היינו כמ"ש לעיל דתוספת מפרשים דכ"ע כממון דמי וכר' יהודה. ומ"ש עוד לתי' קמא (קשה) הא חזי שלכ"ה קשה הא שלכ"ה איסור דרבנן מיהו הוה כדמשמע מכל הפוסקים ועמ"ל פ"ה מיסודי התורה בזה:
בד"ה רב אשי כו'. וכן לעיל אותו כו' ואי אתה משליך שאר איסורין ואסורי' להסקה אלמא מדאוריית' אין לחלק. יש לעיין דודאי חמץ פת וכדומה לא אסירי מ"ה לשרוף ולהסיק בי' תנור דהוה שלכ"ה ואין איסור (שלכ"ה) שלא כדרך הנאתן כדמסיק לעיל אטו דרך הנאה קא עבידנ' אם לא שסוברים כאן דשלכ"ה איסור תורה עכ"פ יש. ועמ"ל פ"ה מיסודי התורה:
בא"ד ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה כו'. עמ"ל פ"א מה' חו"מ כתב שדברי התוס' הם פלא וחידוש גדול בעיניו יע"ש והיינו דסברי' מחודשת היא לומר בלאו הניתק לעשה אם עובר הלאו ע"מ לתקן העשה אין איסור כלל בעבירות הלאו ומשהה לאו דוקא דהא אפי' בעושה מעשה קמיירי דפודה וקונה החמץ לעצמו מיד עובר ב"י. ואפ"ה כל שדעתו לבערו לא עביד איסור' כלל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0