דף לב - ב
אמר אביי: רבי אליעזר בן יעקב ורבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי, כולהו סבירא להו: חמץ בפסח אסור בהנאה! שהרי פטרו רבי אליעזר בן יעקב ורבי עקיבא את האוכל תרומת חמץ בפסח מתשלומין ומדמי עצים, משום שאין לו דמים. אלמא, אסור הוא בהנאה ואינו ראוי לכלום [1].
ואף רבי יוחנן בן נורי שמחייב, מודה שהוא אסור בהנאה. אלא דבהא פליגי. דרבי עקיבא סבר: האוכל תרומה בשוגג לפי דמים משלם! וכל שאין לתרומה דמים, אין בה חיוב תשלומין.
ורבי יוחנן בן נורי סבר: לפי מדה הוא משלם! ואף בתרומה שאין לה דמים נוהג חיוב זה. לפי שאינו בא אלא לכפר על עוון אכילת התרומה.
והוינן בה: פשיטא דהכי סבירא להו כל הני תנאי. ומה אתא אביי לאשמועינן?
ומשנינן: מהו דתימא, רבי יוחנן בן נורי נמי כרבי עקיבא סבירא ליה במאי דאמר "לפי דמים משלם". והתם [בתרומת חמץ] היינו טעמא דקא מחייב בתשלומין, הוא משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי, דאמר "חמץ בפסח מותר בהנאה", ושפיר יש לו לחמץ דמים. קא משמע לן אביי, דלא משום כן מחייב רבי יוחנן בן נורי. אלא משום דסבר "לפי מדה משלם".
ושוב הוינן: ואימא, דהכי נמי דסבר דרבי יוחנן בן נורי כרבי יוסי הגלילי. ומנא ליה לאביי דסבר "לפי מדה משלם".
ומשנינן: ליכא למימר הכי. משוסדאם כן, נהדר ליה רבי יוחנן בן נורי לרבי עקיבא [ששאלו "וכי מה הנאה יש לו בה"], וישיב לו דחמץ בפסח מותר בהנאה. כי היכי דמהדר ליה רבי אלעזר חסמא לרבי אליעזר בן יעקב! ומדלא השיבו כן, שמע מינה דלא משום כן הוא מחייב.
תנו רבנן: זר האוכל כזית תרומה [בכל ימות השנה] בשוגג, משלם קרן וחומש! שדי בשיעור זה כדי לחייבו. והוא ככל איסורי אכילה שבתורה, ששיעורן בכזית.
אבא שאול אומר: אינו חייב עד שיהיה בו [בתרומה] שוה פרוטה.
ומפרשינן: מאי טעמא דתנא קמא? - משום דאמר קרא בדין זה, "ואיש כי יאכל קדש בשגגה". ושיעור אכילה הוא בכזית.
ואבא שאול מאי טעמא דאינו מחייב אלא בשוה פרוטה? - משום דאמר קרא, "ונתן לכהן את הקדש". ואין "נתינה" בפחות משוה פרוטה [2].
והוינן בה: ואידך [אבא שאול], נמי יש לו למילף מהא דכתיב "כי יאכל", דשיעורו בכזית?
ומשנינן: ההוא "יאכל", לא להכי אתא. אלא למעט, "יאכל - פרט למזיק" הוא דאתא. שאין חיוב זה נוהג אלא באוכל תרומה. אבל מזיק תרומה אינו חייב לכהן אלא קרן בלבד, כשאר מזיק חולין.
ותו הוינן: ותנא קמא נמי יש לו למילף מהא דכתיב "ונתן", דשיעורו בפרוטה.
ומשנינן: ההוא "ונתן" לאו להכי אתא. אלא מיבעי ליה למידרש, דדוקא האוכל דבר הראוי להיות קדש מתחייב! אבל דבר שאין חלה עליו קדושת תרומה, כגון חמץ בפסח, אין נוהג בו דין תשלומי תרומה [3]. ואף "נתן" דכתיב ברישא דקרא, נכתב משום סופו.
תנו רבנן: האוכל תרומה פחות מכזית אינו חייב בדין תשלומי תרומה, אלא חייב משום גזל בלבד. לפיכך, הרי הוא משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש.
והוינן בה: היכי דמי? - אי דלית ביה שוה פרוטה, קרן נמי לא לישלם! שהרי אף גזלן אינו מתחייב על פחות מפרוטה [4].
ואי דאית בה בתרומה שוה פרוטה אף שאין בה כזית, וכגון בשני בצורת שהפירות יקרים הרבה, חומש נמי לישלם, כדין תשלומי תרומה.
ומשנינן: לעולם איירי בדאית בה שוה פרוטה. ואפילו הכי, כיון דלית ביה כזית, אין בו חיוב תשלומי תרומה. דהא "אכילה" כתיב בה. ואינו חייב אלא מדין גזלן בעלמא. לפיכך, הוא משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש.
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: הא ברייתא, דלא כאבא שאול היא. דאי כאבא שאול, האמר דבשוה פרוטה תליא. וכיון שיש בה בתרומה שוה פרוטה, הרי הוא משלם קרן וחומש על אכילתה, אף על גב דלית ביה כזית.
אמר להו רב פפא: אפילו תימא דכאבא שאול היא, נמי לא קשיא. דלא בא אבא שאול להחמיר על דברי תנא קמא, ולחייב אף בפחות מכזית. אלא בא להקל. דלא סגי בכזית לחייבו, אלא אם כן יש בו נמי שוה פרוטה, ותרתי בעי! כזית בעינן משום דכתיב "יאכל". ופרוטה בעינן משום דכתיב "ונתן".
ותמהינן: ומי בעי אבא שאול תרתי, גם כזית וגם פרוטה? והא תנן: אבא שאול אומר: האוכל את התרומה שיש בו שוה פרוטה, חייב בתשלומין. והאוכל את שאין בו שוה פרוטה, אינו חייב בתשלומין.
אמרו לו חכמים: לא אמרו שיעור שוה פרוטה, אלא לענין מעילה בלבד. שאין חיוב מעילה בפחות משוה פרוטה, משום דלא כתיב בה "אכילה" [5]. אבל לענין חיוב תשלומי תרומה, אינו חייב עד שיהא בו כזית.
ומדהשיבוהו חכמים "עד שיהא בו כזית", משמע שבאו להקל. ואבא שאול לא מצריך כזית, אלא סגי ליה בפרוטה. דהא אם איתא דאבא שאול בא להקל, ואינו מחייב אלא בדאיכא גם כזית וגם פרוטה, ואמרו לו חכמים דסגי בכזית, לא היה להם להשיבו בלשון הזה. אלא "כיון שיש בו כזית" מיבעי ליה [להם] להשיבו.
ומסקינן: תיובתא היא על דברי רב פפא!
ואף רב פפא הדר ביה מדבריו, וחזר לומר, דלאבא שאול לא בעינן כזית, אלא סגי בפרוטה.
דתניא: כתיב במעילה "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'". פרט למי שמעל במזיד שאינו חייב קרבן מעילה.
ולמה צריך הכתוב למעטו? והלא מדין קל וחומר הוא פטור מקרבן. ומה שאר מצות התורה שחייב בהן כרת במזיד, ואפילו הכי פוטר בהן הכתוב את המזיד מקרבן - מעילה שאין בה כרת על זדונה, אינו דין שפטר בה מקרבן את המזיד.
לא קל וחומר הוא. משום דאיכא למיפרך, אם אמרת בשאר מצוות שאין חייב קרבן על זדונן, הלא הוא משום קולתם, שכן לא חייב הכתוב בהן מיתה בידי שמים, אלא כרת. אבל האם תאמר כן אף במעילה במזיד, שחייב בה מיתה בידי שמים?! ודלמא מיתה בידי שמים חמורה יותר מכרת. וכיון דמעילה חמורה יותר משאר מצוות, דלמא מביאים קרבן אף על זדונה.
לכך, תלמוד לומר במעילה: "בשגגה", פרט למזיד שפטור מקרבן.
ואמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: דברי תנא זה תמוהים הם. דמעיקרא עביד קל וחומר משאר מצות למעילה. אלמא אית ליה, דאלימא ליה כרת דאיכא בשאר מצוות, יותר ממיתה בידי שמים דאיכא במעילה. ולבסוף קאמר, דמעילה חמורה טפי. אלמא, אלימא ליה מיתה בידי שמים יותר מכרת.
ואמר ליה רב חייא בר אבין: לעולם כרת אלימא טפי ממיתה בידי שמים. והא דפריך לקל וחומר, וקאמר דמעילה חמורה משאר מצות, הכי קאמר: לא אם אמרת בשאר מצות [איסורים] שאין מביאים קרבן על זדונן, שכן קלות הן בכך שלא חייב העובר בהן אפילו מיתה הקלה באם אכל מהם פחות מכזית. אבל האם תאמר כן אף במעילה החמורה, בכך שחייב העובר בה מיתה אף בפחות מכזית?!
ואמר ליה רב נחמן בר יצחק: תנוח דעתך, לפי שהנחת את דעתי!
ואמר ליה רב חייא בר אבין: מאי ניחותא יש לך מדברי? והרי התירוץ שאמרתי אינו ברור כלל. דהא רבה ורב ששת שדו ביה נרגא [השליכו בו מקל, כלומר, הפריכוהו].
הערות
[1] ואף דאמרינן לעיל גבי הקדש, דיש לו דמים בפסח, משום דהוא גורם לממון לאחר הפסח, שאני הקדש דמותר להשהותו עד אחר הפסח. שהרי אין מי שעובר עליו ב"בל יראה". אבל תרומה, דחמץ גמור של ישראל הוא, אין לו דמים. לפי שאסור להשהותו עד אחר הפסח. מהר"ם חלאווה. והקשה הפני יהושע אמאי לא מוקמינן לה כרבי יהושע, דסבירא ליה לקמן [מו א] שאין הישראל עובר עליו, משום דטובת הנאה אינה ממון, ולא אמרינן "הואיל". ונעמיד בתרומה שעדיין לא הגיעה ליד כהן. ותירץ הצל"ח, דאי לא בא ליד כהן בין כך לא שייך חיוב ופטור בידי אדם. שהרי הוא ממון שאין לו תובעין. ובהכרח דאיירי לענין חיוב לצאת ידי שמים. ואם כן תקשה סיפא. דאף אי מוקמינן לה כרבי נחוניא בן הקנה דפטר משום "קים ליה בדרבה מיניה", הא לצאת ידי שמים חייב.
[2] ודוקא נתינה דכתיב לגבי תשלומין בעי פרוטה. אבל בעלמא אשכחנא אף נתינה בפחות משוה פרוטה. וכגון בהפרשת תרומה, דכתיב בה "תתן לו". ואפילו הכי קיימא לן, דחטה אחת פוטרת את כל הכרי. תוספות. וצריך עיון, הא תשלומי תרומה נמי כפרה הם, ולא חיוב תשלומים ממוני. קובץ שיעורים. והמהר"ם חלאווה כתב, דאף בתרומה אינו מקיים מצות נתינה בפחות משוה פרוטה. ולא מהני אלא להתיר את הטבל. מיהו תוספות אזלו לשיטתם לקמן לג א, דכל דאין בו נתינה, לא חל בו שם תרומה אף לפטור את הכרי. ולכך שפיר הקשו מהא דחטה אחת פוטרת את הכרי. שפת אמת.
[3] מיהו מתניתין אתי שפיר אף לרבנן. ואף דלדידהו האוכל תרומת חמץ בפסח פטור, הא מוקמינן לה כרבי יוסי הגלילי. ולדידיה, דוקא אם הפריש חמץ שלא היה לו שעת הכושר, לא חל בו שם תרומה. ושפיר איכא לאוקמא למתניתין, בחמץ שהיה לו שעת הכושר. ובזה ניחא מה שפסק הרמב"ם, דלפי דמים משלם. והקשה עליו הראב"ד, דאם כן יוכרח דמתניתין כרבי יוסי הגלילי. ולמה ליה לאוקמא למתניתין דלא כהלכתא. ולהנ"ל אתי שפיר. דאם לא נוקי למתניתין כרבי יוסי הגלילי, נוכרח להעמידה כאבא שאול, דפליג על תנא קמא דממעט האוכל תרומת חמץ בפסח. ושוב תהיה מתניתין דלא כהלכתא. צ ל"ח.
[4] והמהר"ם חלאווה דייק מזה, דלרבנן בעינן תרתי, פרוטה וכזית. ולפי זה, למאי דסבר רב פפא דאף לאבא שאול בעינן תרתי, לא פליגי כלל. אלא בא אבא שאול לפרש את דברי תנא קמא. ויעוין ברש"ש שדחה ראיה זו. וכתב, דלא קאמר "אי דלית בה פרוטה קרן נמי לא לשלם" אלא משום דקאי על פחות מכזית. ויעוין בכסף משנה פרק י מהלכות תרומות הלכה כד.
[5] מיהו נראה, דהמועל באכילה חייב נמי בכזית, אף כשאין בו שוה פרוטה. דלהכי אהני גזירה שוה מאכילת תרומה, המובאת להלן. אבל מהירושלמי והרמב"ם לא נראה כן. רש"ש.
תניא אידך ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש פרט לאוכל חמץ תרומה בפסח שפטור דברי ר' אליעזר בן יעקב ר' אלעזר חסמא מחייב אמר לו ר' אליעזר בן יעקב וכי מה הנאה יש לו וכו' עד אמר לו ר' אלעזר חסמא אף חמץ בפסח יש לו היתר שאם רצה מסיקה תחת תבשילו או מריצה לפני כלבו ודאי ר' אלעזר חסמא אית ליה כי חמץ בפסח מותר בהנאה אבל ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי ור' אליעזר בן יעקב יש לומר כי כולהו סבירא להו חמץ בפסח אסור בהנאה ובהא פליגי מאן דפטר סבר לפי דמים משלם וחמץ בפסח אין לו דמים לפיכך פטור ומאן דמחייב סבר לפי מדה משלם ואע"פ שאין לו דמים כיון שאינו משלם אלא לפי מדה חייב לשלם ולית לן למימר ממאי (דר' יוחנן בן נורי) [דסבר לפי מדה משלם דלמא סבירא ליה כר"י הגלילי] ונמצא דחמץ בפסח מותר בהנאה סבירא ליה דאי הכי הוי ליה לרבי יוחנן בן נורי לאהדורי לר' עקיבא אף חמץ בפסח יש לו היתר שאם רצה מסיקה או מריצה לפני כלבו כי היכי דמהדר ר' אלעזר חסמא ש"מ:
ת"ר אכל כזית תרומה משלם קרן וחומש מ"ט דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ואכילה בכזית אכילה היא אבא שאול אומר אינו משלם עד שיהיה בה שוה פרוטה מאי טעמא דכתיב ונתן לכהן את הקדש ואין נתינה בפחות משוה פרוטה. תנא אכל פחות מכזית תרומה משלם קרן ואינו משלם חומש ואוקימנה דלא כאבא שאול דאי אבא שאול כיון דאית ביה שוה פרוטה אע"ג דלא הוי כזית ואמר רב פפא אפי' תימא אבא שאול [אבא שאול] תרתי בעי שיהיה בו כזית ושוה פרוטה. איני דאבא שאול לא בעי אלא אם יש כזית והתניא אבא שאול אומר כל שיש בו שוה פרוטה חייב בתשלומין וכל שאין בו שוה פרוטה אינו חייב אמרו לו לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה אבל לענין תרומה עד שיהא בה כזית מכלל דהשתא לאבא שאול לא מחייב ואם איתא דאבא שאול לא הוה מחייב עד דאית ביה כזית כיון שיש בה כזית חייב הוה להו למימר ועלתה בתיובתא לרב פפא:
ואף רב פפא הדר ביה דתניא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' פרט למזיד שאינו מביא קרבן והלא דין הוא ומה שאר מצות שחייב בהן כרת פטור המזיד מקרבן מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שיפטור בה המזיד לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה כו' וקשיא לן האי תנא מעיקרא אלימא ליה כרת ויליף מעילה שהוא במיתה מחייבי כריתות בקל וחומר והדר פריך תאמר במעילה שחייב בה מיתה מכלל שהמיתה חמורה מן הכרת ושנינן לעולם כרת חמורה כי פריך בפחות מכזית פריך דליתא בחייבי כריתות ואיתא במעילה שהיא במיתה ויליף חטא חטא מתרומה כתיב במעילה ונפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' וכתיב בתרומה ולא תשא עליו חטא בהרימכם את חלבו ונדחה ולא אשכחן מאן דאמר הזיד במעיל' במיתה אלא רבי דתניא הזיד במעילה ר' אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה ואמרינן מאי טעמא דרבי גמר חטא חטא מתרומה מה תרומה במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו אף מעילה במיתה ומינה מה תרומה בכזית חייב פחות מכזית פטור אף מעילה כך.
ואין נתינה פחות משוה פרוטה. והקשו בעלי התוספות ז"ל דבכריתות אמרי' דאשר יתן ממנו על זר היינו כזית. וכן נמי במתן בהונות דאין לו שיעור ובמנחות גבי לא יתן עליה לבונ' אמרי' דהוי נתינה בכזית. וגבי גט אמרי' כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דכתיב ונתן בידה ובפ' הזהב אמרינן קונין בכלי אעפ"י שאין בו שוה פרוטה. אע"ג דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו. ואמרינן נמי חטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג דכתיב ביה תתן לו:
ותירצו דהנהו דכריתות ודמנחות לשון שימה נינהו ולא לשון מתנה וגט דהיינו ספר וקונים בכלי כלים נינהו ויצאו כלים למה שהן. ותרומה מידי טבל הוא דפטר לה. אבל מצות נתינה ודאי לא קיים.
אי דלית ביה שוה פרוטה. קרן נמי לא לישלם. מינה משמע לי דרבנן תרתי בעו כזית ושוי פרוטה ואבא שאול לא בעי אלא שוה פרוטה. ובהא פליגי דרבנן סברי אכילה כתיב' ביה והיא דוקא ושוה פרוטה לא צריך קרא דלא אשכחן תשלומין ומקח ממון בפחות משוה פרוטה אלא דכולי קרא לדבר הראוי להיות קדש אתא. שאול סבר מכיון דכתב קרא לשון נתינה ש"מ דהוא דוקא דאי לא לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא אלא ש"מ נתינה דוקא ואכילה דכתיב ביה פרט למזיק אצטריך דדוקא באכילה מחייב ולעולם לא בעי שיעור אכילה ורב פפא סבר דאבא שאול ורבנן לא פליגי דתרוייהו בעו תרתי וברייתא דקתני אבא שאול אומר עד שיהא בו שוה פרוטה פירושי קא מפרש למילתייהו דרבנן (ח"י):
וחטאה בשגגה פרט למזיד ואע"ג דאמרינן במס' יומא חטאי אלו השגגות וא"כ בלא בשגגה נמי ילפינן פרט למזיד מדכתיב וחטאה שאני התם דאמר חטאתי עויתי פשעתי וכיון דעונות אלו הזדונות חטאי' אלו השגגות:
מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שפטר בה את המזיד. וא"ת אדרבה היא הנותנ' דהואיל ואין עונשה חמור חייב בה במזיד קרבן דאפילו במזיד אית ליה כפרה דמיא להא דאמרינן במס' מכות עדים זוממים הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי דלא תהוי ליה כפרה הם שלא עשו מעשה במזיד ליגלו דתהוי להו כפרה. ויש לפרש דהכא ה"ק שאר מצות שחייב בהן כרת מפטר בהן את המזיד ואע"ג דעיקר חטאת כי כתיבה בכרת כתיבי דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת מעילה דלית בה כרת לא כל שכן. ואע"ג דהכא לאו חטאת הוא מ"מ שם קרבן אחת היא:
ת"ל בשגגה פרט למזיד. וא"ת למה לי קרא למעט את המזיד מקרבן והיכא אשכחן קרבן במזיד דלצטרך קרא למעט אדרבה במסכת כריתות אצטריך קרא לרבות מזיד בקרבן נזיר דמפיק ליה מפתע פתאום דאמרי' התם כיון דפתאום משמע שוגג ומזיד ואנוס לכתוב פתאום פתע דמשמע אונס למה לי. ומשני דהוה מוקמינן פתאום לשוגג דוקא ולא מזיד מידי דהוה אשאר מצות שבתורה כתב פתע דהיינו אונס לגלויי על פתאום דהוי שוגג ומזיד. א"ל דשאני מעילה דמשום חומרא דאית בה דחייב בפחות מכזית הוה אמינא דלחייב נמי מזיד קמ"ל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
האוכל כזית של תרומה במזיד לוקה אע"פ שאין בו שוה פרוטה ואינה משלם שאין אדם לוקה ומשלם ואם אכלה בשוגג משלם קרן וחומש וי"א בזו דוקא בשוה פרוטה שאין תשלומין לפחות משוה פרוטה הא פחות מכזית אפי' היה שם שוה פרוטה אינו משלם חומש איש כי יאכל כתיב ואין אכילה בפחות מכזית ומ"מ קרן מיהא משלם אבל בהקדשות ולענין קרבן מעילה כל שנהנה בשוה פרוטה אע"פ שאין שם כזית מעל שלא נאמר בו לשון אכילה אלא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה':
כל שאכל תרומה בענין שהזיק בה את עצמו כגון שכסס שעורים או שאכלה אכילה גסה ר"ל אחר שהיה שבע וקץ במזונו אינו משלם חומש כי יאכל פרט למזיק ר"ל מזיק את עצמו וגדולי הרבנים פירשוהו במזיק תרומתו של כהן לומר שאינו קרוי אוכל תרומה אלא מזיקה ומפסידה ולמד בזו שאף בשוגג אינו משלם חומש אלא קרן כשאר מזיק של חולין:
כל הנהנה מן ההקדש בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית בשגגה בשוה פרוטה משלם מה שנהנה ומוסיף חומש ומביא אשם איל בשני סלעים אבל במזיד אין שם קרבן ולא מיתה בידי שמים אלא שהוא באזהרה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ונדריך אשר תדור ופירשו בו אזהרה לאוכל בשר עולה הואיל וכולה לה' והוא הדין לשאר קדשים:
כל עבירות שיש בזדונן כרת הן שיהא שם מיתת בית דין בהתראה כגון עובד עבודה זרה וקצת עריות הן שאין שם מיתת בית דין כגון חלב ודם ודומיהן יש בשגגתן חטאת כמו שביארנו במסכת הוריות ובלבד שיהיו עבירות שבלא תעשה ושיהא בהן מעשה ונמצא שפסח ומילה אע"פ שזדונן בכרת אין בשגגתן חטאת שהרי ממצות עשה הם וכן המגדף אע"פ שזדונו בכרת אין בו קרבן אלא כרת שהרי אין בו מעשה וכל שאין בזדונו כרת אפילו היה שם מיתת בית דין כגון מכה אביו ואמו ודומיהם אין בשגגתן קרבן:
איסורי מאכלות הן שהן בכרת כגון חלב ודם ודומיהם הן שהן במיתה בידי שמים כגון תרומה הן מלקות כגון נבלה וטרפה ודומיהן שיעורן בכזית ובנהנה מן ההקדש שיעורו בשוה פרוטה כמו שביארנו:
בד"ה ואין נתינה כו' מיהו קשה לר"י כו' אשר יתן ממנו כו' לילף מכל נתינה לחומרא דהוי בכ"ש כו' עכ"ל לעיל קשיא להו מקראי דהוו מן הדומה לדומה דמשתעי כולהו בנתינה ממש מיד ליד והכא קשיא להו נמי מן הדומה לדומה מקראי דמשתעי כולהו בנתינה שפירש שימה על ד"א וק"ל:
בד"ה מעילה שלא כו' אדרבה משבועת העדות ופקדון אית לן למילף דלחומרא מקשינן עכ"ל לכאורה למאי דמסיק אדעתייהו למימר היא הנותנת כיון שהיא קלה יש לזדונה כפרה א"כ הא דמייתי בשבועת עדות ופקדון קרבן לאו חומרא הוא אלא קולא הוא דיש לזדונה כפרה וע"ק היאך ס"ד למילף ממעילה דאימא מעילה כיון דהיא חמורה שיש בה מיתה אין לזדונה כפרה משא"כ הנך דאין בהן מיתה ויש לזדונן כפרה ודוחק לומר דקושייתם למאי דלא אסיק הכא בשמעתין אדעתיה למימר היא הנותנת וע"ק דהא משאר מצות איכא למילף בק"ו שפחה חרופה ונזיר טמא כדבעי למילף מעילה מק"ו ועוד קשה היאך קאמרי דלא נילף ממעילה דהא ממעילה שהיא במיתה איכא נמי למילף הנך בק"ו שאינן במיתה ואי משום דאיכא למימר דשבועת עדות ופקדון יוכיחו א"כ היינו קושיין דלעיל ולא הל"ל טעמא משום דלחומרא מקשינן והנכון בזה דעיקר קושייתם לרבנן דפליגי עליה דר' ולית להו מיתה במעילה דהשתא ודאי הא דמייתי בהנך קרבן משום חומרא הוא ולאו משום דיש לזדונן כפרה דאמאי יש לזדונן כפרה טפי מבמעילה דליתא נמי במיתה ומש"ה קשיא להו שפיר דלא אצטריך קרא לשפחה חרופה ולנזיר טמא דלחומרא מקשינן לאתויי קרבן בזדון כמו שבועת עדות ופקדון ולא מקשינן לקולא לילף ממעילה ותו לא מידי ודו"ק:
בתוס' ד"ה ואין נתינה פחותה משוה פרוטה וכו' מיהו קשה וכו' נ"ל ליישב הא דמקשה לילף ממתן בהונות וכו' ולא פריך דנילף מהנהו שהביא לעיל דחטה אחת וכו' משום דקדשים מקדשים ניחא ליה טפי להקשות ובלא ההוא תירוץ דלעיל לא היה יכול להקשות דנילף מתרומה דה"א ממתן בהונות ולא מתרומות דה"ה דניחא ליה טפי למילף מתרומה דגבי אכילת תרומה נהנה מאכילת קודש וגבי נתינה דשמן המשחה נמי נהנה משמן של קודש אבל גבי מתנות בהונות קאי אזריקה בעלמא אבל השתא קשה דהא לתרומה נמי לא דמיא דבתרומה הוי תשלומין אבל גבי נתינה דשמן המשחה לא הוי תשלומין וא"כ מאחר דלא דמיא ממש לשניהם הוה לן למילף לחומרא:
בא"ד והוי נמי דומיא דסיכה דהוי בכל שהוא כו' דכתיב על בשר אדם לא ייסך וגו' ואשר יתן ממנו על זר ונכרתה וסיכה הוי בכל שהוא ואית לן למימר דה"ה נתינה וכן סבר התם רבי מאיר דפליג אר"י דס"ל בכזית:
ד"ה ההוא מבעי ליה וכו' דמשמע שהפירות של נתינה בעינן ראוי להיות קודש וכו'. ור"ל כל מה שהוא נותן צריך להיות קודש:
בד"ה מעילה וכו' מיהו קשה לר"י אמאי אצטריך וכו' דבשלמא דבלאו זה ה"א דאצטריך קרא בשפחה חרופה משום דאי לאו קרא הוה ילפינן מק"ו דשאר מצות שיש בהן כרת כו' אבל השתא הא לא מצינו למילף מק"ו דשאר מצות משום דאיכא למימר דהיא הנותנת וכו' או ד' המביאין על הזדון יוכיחו דבלא זה ה"א דזה אינו יכול להיות פירכא דאם כן היכי יליף ק"ו משאר מצות בברייתא אבל השתא דתרצת דאין הכי נמי דקושיא היא אלא שבלאו הכי פריך שפיר לא אם אמרת וכו' קשה ודו"ק:
גמ' פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח נמחק. ונ"ב דל"ג הכא דהא מיבעי ליה לגופיה שלא ישלם אלא דבר הראוי להיות קודש אלא דממילא שמעינן שאף הנאכל בעינן שיהא ראוי להיות קודש וממעטינן מיניה תרומת חמץ בפסח אבל הכא לא איכפת לן בזה אלא דצריכנא לגופא וכן יראה מן התוס' ודו"ק. רש"י בד"ה והלא דין כו' קרא הס"ד:
בד"ה וא"ל כו' מעיקרא דקתני מעילה כו' כצ"ל:
גמרא ת"ר האוכל תרומה פחות מכזית כו'. משנה מפורשת היא בפ"ז דתרומות מ"ג ולפלא שלא העירו בזה בעלי הגהה:
גמ' אי דלית בה ש"פ קרן נמי לא לשלם. פשוט דל"פ כן אלא משום דלית בה נמי כזית אבל אי איכא כזית ודאי אפי' לית בה ש"פ מחייב קרן וחומש לרבנן דא"ש מדכתיב כי יאכל. ואליבא דאמת ודאי כ"ה דהא האי ונתן דרשי לעיל לדבר הראוי כו'. ולחנם נתחבט בזה הכ"מ בפ"י מהל' תרומות הלכה כ"ד:
תוס' ד"ה ההוא. אבל כל פירות ישלם להכי כ' ונתן כו' שהפירות של נתינה כו'. נראה כוונתם למעוטי לקט כו' השנויין בפ"ו דתרומות מ"ה דאין משלמין מהן כמ"ש שם הר"ש והרע"ב הטעם ע"ש. ולע"ד נל"פ כוונת הגמרא דר"ל דונתן אתיא דאין התשלומין נעשין תרומה אשר למודן הוא מאת הקדש דבר הראוי כו' אלא משעת נתינה ולא משעת הפרשה והוא כרבי בתו"כ ובירושלמי:
ואין נתינה פחות מש"פ. הק' בתו' לילף נתינה דשמן המשחה לחומר' ממתן דמים ובהנות וי"ל דאיכא למילף מדדמי ליה ילפינן לכן ילפינן נתינה דשמן המשחה יתן מיתן דלא יתן עלי' לבונה במנחות נ"ט סוף ע"ב ע"ש והתם חומר' הוא דאי נתן עלי' פחות מכזית וחשב עליו מחשבת פגול חייב כרת לכשילקטם אח"כ יהיה פגול משא"כ כשנתן עלי' כזית ע"ש לעיל מני' ודוק כי הקצרתי במובן:
והלא דין הוא ומה שאר מצות כו'. יש לעי' נימא שפחה חרופה ונזיר ה"ל ב"כ הבאי' כא' ואין מלמדים הנהי מביאים על הזדון כשגגה אינך לא וי"ל דאיכא למימר דלמא דוקא לענין אי' לאו ה"ל ב"כ דלא נילף מנייהו אבל מעילה דבמיתה לא נילף מניה והשתא מיושבת ק' תו' תימא נימא היא הנותנת כו' והא"ש דא"כ דהקולא גורמת להביא קרבן ק' תי"ל מב"כ וא"נ נימא דהב"כ קאי אחייבי לאוין מכ"ש חייבי מיתות לפי סברא דהשתא דהקולא גורמת הבאת קרבן יותר וע"כ החומרא תגרום קרבן א"כ ק"ו מחי"כ:
דאית ביה שו"פ וליכא כזית. פרש"י בשנת בצורת היינו לשי' לקמן מ"ד א' דפרס ד' ביצים אבל למ"ד בעירובין פ"ג דככר בפונדיון ג' ביצים שהם י"ב זיתים ובפונדיון ט"ז פרוטות א"כ בלא בצורת נמי ליכא כזית בשו"פ ומ"מ י"ל אפי' להך מ"ד היינו חולין אבל תרומה בזול יותר כמבואר וק"ל:
לא אם אמרת בשאר מצות. יש לעי' למה לא אמר בקיצור בשאר מצות שכן אין שליח לד"ע משא"כ במעילה דיש שלד"ע וי"ל דבשאר מצות נמי בשוגג יש שלד"ע כמ"ש תו' בקידושין מ"ב ב' ד"ה אמאי מעל וע"ש ובזה נתיישבה ק' פ"י שהקשה אמאי דפריך לבסוף לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא עשה בהן מתעסק כו' נימא ק"ו מחלבי' ועריות שמתעסק חייב בהן והא"ש דהומ"ל מה להנך שכן אין שלד"ע אפי' בשוגג שלא מצינו זה אוכל ובועל וזה מתחייב וזה פשוט דאפי' בשוגג אשלד"ע בחלבי' ועריות ולק"מ וק"ל:
לג ר. ראשית ששירי' ניכרים. בצל"ח הק' דא"כ מאי ארי' תרומת חמץ דמי לא משכחת תרומת מצה שהפריש על כרי חמץ והרי אין שירי' נכרים לישראל וכן בהפך תרומת חמץ על כרי מצה הרי שירי' נכרים לישראל ולע"ד הנהי תרי מיני תרומה שהזכיר לאו תרומה נינהי בלא"ה דנהי דקיימי' לריה"ג דחמץ מותר בהנאה מ"מ לשריפה קאי דכתיב תשביתו וכתיב לא יראה ולא ימצא אלא בשעת בעורו לתהני מניה ומ"מ לשריפה קאי וכשרוף דמי וכתותי מכתת שעורי' ונהי דתרומה אין לה שיעור מן התורה מ"מ חטה על חטין בעינין ולא אפר על חטין ולא חטין על אפר ולא משכח"ל רק חמץ על חמץ וק"ל:
אלמא קסבר משקין מפקיד פקידי. מ"ש רש"י ואעפ"י שמשקה מקבל טומאה בכ"ש כו' ונתקשו בו תי"ל דהזג אנינו כביצה שתקבל המשקה טומאה ממנו לא דקו דקי"ל יד מצרף כל הענבים פי' האשכול מצרפת כל הענבים כא' והו"ל כביצה ותקבל המשקין טומא' ממנו לכן פרש"י שאין שם משקין עליהם ודלא תימא נהי דלא הוה שם משקין עליהם לקבל בכ"ש מריבוי דכל המשקה מ"מ שם זיעה עליה ותקבל טומאה בכביצה ע"י צירוף משקין שבכל הזגין וע"ז כ' שאין המשקה שבזגין מצטרפין בלי נגיעת הזג במשקין ההמה ועי' צל"ח מ"ש בזה. והאש"נ מ"ש בד"ה לאימת מטמו כו' והנסחטי' נוגעים לכל הזגי' יחד הכונה בזה דקי"ל אם רק חשב לסוחטן אזי אין היד מכניס ומוציא טומאה ונ"ל דה"ה שאין מצרפן עוד לכן פרש"י שאז בשעת סחיטה הכלי מצרפן יחד כיון שהנסחטי' נוגעים לכל הזגי' יחד עי' פ"ק דסוכה י"ג ב' וי"ד א' ובפ' העור והרוטב קי"ח קי"ט ע"ש. והאש"נ מה שפרש"י ד"ה וטמא מת שסחט זתים וענבים כו' ואע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו משלים הוא שיעורו עכ"ל ולכאורה כבר היה צריך לזה מיד בקו' הש"ס א"ה אפי' כביצה נמי והא"ש דבק' הש"ס אפשר מקשה בכביצה היינו שיש ענבים כביצה והיד מצרפן ואפ"ה אי סוחטם טהורים דמקשה דנימא שיסחטם ביד בלא כלי באופן שלא יצורפו ובשעת הסחיטה תתבטל היד וזה היה קו' הש"ס כיון שבאנו ליועצו איך יסחטם בטהרה היה לנו ליועצו שיסחטם אפי' בכביצה בלי כלי אבל במתניתין דטמא מת דקתני להדיא יתר מכביצה אפי' כ"ש טמא מיירי שסוחטם בכלי שמצרפם א"כ כביצה נמי וע"כ אין בענבים כביצה כ"א עם המשקה ולכן כביצה מכוונת בציר ליה שיעורא והוצרך רש"י לפרש דמשקה משלים לשיעורא אעפ"י שאינו מקבל טומאה עמו:
לאימת מתכשרי כו'. עמ"ש תוספות בשם הרר"א להק' על פרש"י ויש ליישב דלאו דוקא תשברו דהא גם בכלי חרס לאו בשבירה תלי' מלתא אלא בשאין עושי' מעין מלאכתן ראשונה וה"א באוכלים נמי כשאינו ראוי למה שהיה ראוי מתחלה דהיינו למאכל אדם יטהר קמ"ל עד שיפסל מאכילת כלב עי' בבכורות כ"ג א' בפלוגתת בר פדא ור"י ע"ש וא"ש. ומ"ש תוספות מפ' אותו ואת בנו דרש"י הדר בי' י"ל דהתם לר"ש פי' כן דאיהו דרש מכל אוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים מטמא לאפוקי איסורי הנאה וא"כ ה"ה דלא דרש מכל אוכל לטמא בכ"ש משא"כ לדידן דדרשינן מכל האוכל אשר יאכל אוכל שראוי לאכול בבת א' היינו כביצה וא"כ דרשינן מריבויי דכל לקבל טומאה סגי בכ"ש וכן יש ליישב פרש"י בבכורות י' א' ד"ה בכפרי' כו' ע"ש וגם התם אזלא הסוגיא לר"ש ויתיישב ג"כ בכנ"ל ועמ"ש בחי' למס' שבת ר"פ חבית:
בתוספות בד"ה ההוא מיבעי' כו' אע"ג דמאת הקודש קא דרשת כו' עס"ה. ולולי דבריהם נ"ל דקושטא דמילתא עיקר ילפותא היינו מאת הקודש אלא דממילא משום הך דרשא איצטריך נמי למכתב ונתן דלא סגיא בלא"ה דאורחא דקרא הוא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי אלא דאבא שאול דלית ליה האי דרשא מייתר ליה כוליה קרא דונתן לכהן את הקודש דבלא"ה פשיטא דתשלומין קרן וחומש לכהן כדכתיב וחמישיתו יוסף עליו משו"ה משמע ליה מקרא יתירא היינו למידרש מיניה דבעינן שוה פרוטה. ובזה נתיישב' גם כן קושיית התוספות בדיבור הקודם דנהי דאשכחן בכמה דוכתי דשייך נתינה אפילו בפחות משוה פרוטה מ"מ הכא מקרא יתירא קא דריש כנ"ל:
בד"ה מעילה שלא חייב כו' תימא נימא היא הנותנת כו' עס"ה. ע' במהרש"א ומהר"ם שהאריכו בביאור כוונת התוספות בהאי דמיהו קשה לר"י. מיהו לולי שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלכאורה תירוץ התוס' דחוק מאד במ"ש דשפיר פריך בלא"ה ומאי שפיר בלא"ה דהא לפי האמת הוא להיפך דכיון דמסיק דמעילה חמורה פשיטא דיש לפוטרה מקרבן במזיד משום דהיא הנותנת אם לא שנאמר דכוונת התוספות דהאי לא אם אמרת היינו דבעי למימר דממ"נ איצטריך קרא דבשגגה אי מסברא דהיא הנותנת ואפילו את"ל דליתא להך סברא נמי איצטריך משום דאיכא למימר דמעילה חמורה אלא שכל זה דוחק. לכך היה נ"ל דקושיית התוספות מעיקרא ליתא דאיכא למימר דדוקא לענין גלות אמרינן הך סברא דהיא הנותנת כיון דשגגה זו נשתנית משאר שגגות שנתנו לכפרה משא"כ בזו שמסורה לב"ד לדונה בגלות דמה"ט קרי לרוצח חמורה לגבי שאר עבירות כדאיתא בפרק אלו נערות דף ל"ז ע"ב וכיון דאפילו בשגגות קפיד קרא דלא להוי ליה כפרה כ"ש היכא דאינו שוגג גמור. משא"כ בשאר חייבי כריתות שאף המזיד שלהם אין עונשן מסור לב"ד ואם עשה תשובה נפטר אף מכרת כדכתיב ונכרתה הנפש ההיא עונה בה לא אמרת אלא בזמן שעונה בה. ואם כן לפ"ז מצינו דאית ליה כפרה אפילו במזיד ע"י תשובה ואם כן היה מהדין דעכ"פ קרבן לייתי דהא בקרבן נמי לא הו"ל כפרה אלא אם שב מידיעתו וכ"ש במזיד ואפילו בעולה שמכפר' על חייבי עשה אמרינן בפ"ק דזבחים אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה וכיון דאפ"ה פטרה רחמנא בחייבי כריתות בתשובה גרידא ואפילו בלא קרבן והיינו ע"כ משום דלא אשכחן מזיד דמייתי קרבן אם כן מקשה שפיר והלא דין הוא:
ובזה נתיישב גם כן קושיא שניה שהקשו התוספות ועוד ד' המביאין על זדון כשגגה יוכיחו כו' דשאני התם דאיכא מלקות אפילו הכי גלי רחמנא דלייתו קרבן ולא לילקו כדאיתא בשבועות הפקדון דף ל"ז גבי הזיד בשבועה והתרה בו דמייתי התם נמי ברייתא דנזיר טמא וע"ש בתוספות באריכות. ובזה נתיישב' ג"כ מ"ש התוס' בסוף הדיבור מיהו קשה לר"י כבר הרגיש בזה ג"כ מ"ז ז"ל לתמוה על קושיית ר"י מהאי סוגיא דשבועות הפיקדון ע"ש ודוק היטב:
בגמ' אין נתינה פחות מש"פ הקשו בתוס' מתרומה דחטה א' פוטרת אע"ג דכתי' תתן לו. וי"ל דאה"נ דמצות תרומה ליתן לכהן צריך שיהי' כשיעור נתינה ומ"מ לענין איסור טבל אחר שהפריש חטה א' ליכא איסור טבל אע"ג דביטל באמת המצוה דנתינה וכן כ' התוס' רי"ד בקידושין (נ"ח:) וכן תי' הנוב"י במהד"ת חיו"ד (סי' ר"א) ע"ש. אך לפמ"ש התוס' לקמן דלמ"ד דחמץ בפסח אסור בהנאה פשיטא דא"י להפריש חמץ כיון דלא שייך בו נתינה שפיר הקשו דה"ה בפחות מש"פ אם לא הוי נתינה שוב לא הוי נמי הפרשה וא"י להפקיע איסור טבל]. אבל עוד הקשו מקנין חליפין דקונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ אע"ג דכתי' ונתן לרעהו. וכן בגט דכתי' ונתן בידה וא"צ להיות ש"פ. לכן י"ל דהיכא דהנתינה קאי על דבר פרטי שייך לשון נתינה אפי' באין בו ש"פ דנתינת ראשית היא או נתינת נעל וגט. וכן הלשון בגמ' גיטין נתינת גט היא. אבל הכא נהי דכתי' ונתן את הקודש אינו אלא לפרש שנעשה קודש אבל עיקר מה שנותן לא נזכר בקרא וכל היכא דכתי' נתינה סתם צריך להיות ש"פ. ובלא"ה י"ל דדוקא היכא דהכתוב אומר ליתן לחבירו איזה דבר כמו ונתן לכהן או תתן לו או ונתן לרעהו שייך לומר שיהי' בו נתינה חשובה להיות חשוב מתנה. אבל נתינת גט אינו רק לקיים ונתן בידה הגם דצריך להקנות לה אבל אינו ענין מתנה כלל כנ"ל. ובחליפין אע"ג דכתיב ונתן לרעהו י"ל כיון דבעי כלי חשוב כמו ש"פ כדאמרי' בשבועות (מ':) יצאו כלים למה שהן (לדעת הפוס' בחו"מ (סי' פ"ח סעי' ב') דבכלים אפי' ש"פ לא בעינן וכן תי' הנוב"י שם. אך התוס' לשיטתם בשבועות שם דבכלים נמי בעינן שיהיו ש"פ שפיר הקשו]:
בגמ' א"ל מאי ניחותא דרבה ור"ש שדו בי' נרגא כו'. ויש לתמוה א"כ מה השיב לו מעיקרא ומשמע דלאו תיובתא גמורה היא הא דרבה ור"ש וכמשמעות הלשון שדו בי' נרגא. וגם בלשון רבה ור"ש יש לתמוה מה דאמרו מאן שמעת לי' כו' רבי היא כו' ומאי נ"מ להו בהא יהי' מי שיהי' ע"כ הטעם דבמיתה משום דגמר חטא חטא מתרומה וא"כ אפי' אי לאו רבי היא שפיר הו"מ לאקשויי ומינה מה תרומה בכזית כו'. ואפ"ל קצת דהנה ר"ש ס"ל כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן (משום שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית כמ"ש התוס' בשבועות (כ"א:) ד"ה ולא ע"ש]. ויש לעיין אי לענין מיתה בידי שמים נמי בכ"ש ודוקא בכרת ס"ל לר"ש דבעי כזית או גם מיתה ככרת לענין זה. אכן מהא דא"ל ר"ש לרבנן (ברפ"ג דמכות) אי אתם מודים לי באוכל נמלה כו' אף חטה כברייתה ע"ש ולפי דברי ר"ש במשנה שם דחשיב חטה של טבל ברי' בודאי חייב עלה מיתה ג"כ, דהא לדבריהם דרבנן דשיעור כזית דהוי הלכה מסיני נאמרה ג"כ למלקות ואעפ"כ אי הוי חטה חשיב ברי' היו מחייבין מלקות בכ"ש א"כ ה"ה מיתה וממילא למאי דמסקינן שם בגמ' (י"ז.) דר"ש גם בקמח מחייב בכ"ש ולדבריהם דרבנן קאמר משמע דגם מיתה נמי בכ"ש. דאי לאו הכי לא הי' צורך לדחוק דלדבריהם דרבנן קאמר אלא דמשו"ה אמר טעמא דברי' כדי לחייב עלה נמי מיתה. וגם לשון הגמ' שם כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו משמע דקמח דינו שוה לחטה. ע"כ נראה לפע"ד דמיתה נמי חייב לר"ש בכ"ש. וכ"מ ברש"י ותוס' בשבועות שם דדוקא בחייבי כריתות פוטר ר"ש בכ"ש ולפי"ז לר"ש זר האוכל תרומה נמי בכ"ש חייב מיתה. [וכן כ' בס' קהלת יעקב באות חצי שיעור ובמהרי"ט אלגזי ה' חלה ע"ש] ולפי"ז שפיר י"ל הברייתא ולומר דאתיא כר"ש ולכך א"ש דבמעילה חייב מיתה בפחות מכזית גם אי גמרינן מתרומה [כיון דבתרומה נמי איכא מיתה בפחות מכזית]. ומיושב נמי לשון הברייתא דקתני סתם תאמר במעילה שחייב בה מיתה ולא הזכיר כלל פחות מכזית שהוא עיקר הפירכא. משום דממילא משתמע דלר'"ש כך הוא דלדידי' כל שאינו חייבי כריתות רק מיתה שוב הוא בכ"ש. רק רבה ור"ש שדו נרגא דלא אשכחן מאן דס"ל דהזיד במעילה במיתה אלא רבי ואילו הוי ר"ש ס"ל נמי במיתה הוי מייתי לה התנא בשם ר' שמעון שהי' קודם לרבי. וכיון דר"ש לא ס"ל כרבי ע"כ ההיא לאו ר"ש הוא א"כ מה דמחייב בפחות מכזית אינו מטעם דס"ל כ"ש למלקות רק משום דמעילה לא תלי' בכזית. וע"ז פריך שפיר כיון דגמר לה מתרומה ומינה מה תרומה בכזית כו' אבל תיובתא גמורה לא הוי די"ל דהאי תנא ס"ל בחדא כר"ש דכ"ש למלקות ובחדא כרבי דהזיד במעילה במיתה לכך לא אמר אלא מאי ניחותא דרבה ור"ש שדו בי' נרגא כנ"ל:
בתוס' ד"ה ואין כו' וא"ת והא קיי"ל דחטה א' פוטרת את הכרי והי' אפ"ל דזה אינו אלא לדידן דלא קיי"ל כאבא שאול וכזית סגי בתרומה אע"ג דכתי' ונתן ומוכח מכאן דבעלמא נמי הוי נתינה פחות מש"פ ואה"נ דלא"ש גם בתרומה לכהן אפשר דבעינן ש"פ. ומה שהקשו מקנין סודר ונתינת גט אפ"ל לפע"ד דנתינה כולל תרי עניני נתינה. או דבעינן נתינה מיד ליד ממש כמו בגט וכן נמי בקנין סודר העיקר הוא נתינת הסודר ליד חבירו [כדאמרי' בב"מ (ז'.) דנתינה בעינן ע"ש] וכן נמי במתן דמים המצוה כך הוא בנתינה שייך שפיר לשון נתינה. והיינו דאמרינן בגיטין שם דונתן נתינת גט הוא ע"ש אבל בהך דונתן לכהן הקודש דודאי לא קפיד קרא לקיים מצות נתינה רק שיבא ליד הכהן וכך לי אם יקחנו הכהן בעצמו ברצונו וכדומה א"כ מה לשון נתינה שייך בזה. ע"כ צ"ל דקאי על דבר דש"פ דנופל שם נתינה על המתנה לבד מעשה הנתינה כנ"ל. ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוס' מהא דכתי' כי יתן על זר דגם התם אין חילוק בין נותן בידו ממש או ששפך עליו ע"י תחבולה אחרת ולכך אינו דומה למתן דמים ובהונות ולכך בעי ר"י התם כזית ע"ש:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
אבא שאול אומר עד שיהי׳ בו שוה פרוטה והקשה בספר קהלת יעקב אלגאזי דף ל״ח דכיון דס״ל לאבא שאול בפרוטה בפחות מכזית חייב כדמסיק בגמרא א״כ כיון דחייב בפחות מכזית חומש וחומש לכפרה ש״מ דבמזיד פחות מכזית אסור מדאורייתא דאי לא אסור במזיד מדאורייתא בפחות מכזית א״כ כפרה למה בעי ותקשי מהכא לריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מן התורה ואין לומר דדוקא הכי ס״ל לאבא שאול כן מדכתיב ונתן הא ליתא דא״כ אם בכל התורה חצי שיעור מותר א״כ גבי תרומה נמי נימא הכי ונימא דבעי תרתי כזית ושוה פרוטה ואף דבגמרא דחי דליכא למימר כן מ״מ לאבא שאול גופיה מנליה דלא בעי תרתי לפיכך תירץ דלר״ל אבא שאול ס״ל כר״ש דבכל התורה כולה כל שהוא למכות והא דמקשה והא כתיב כי יאכל ואכילה בכזית לר׳ יוחנן קמקשה הכא הגמרא דלרבי יוחנן שפיר י"ל דאבא שאול ס"ל נמי דאכילה בכזית ולכאורה אי אפשר לומר כן דהא משמע בגמרא דלאבא שאול דס״ל בפרוטה מוקמינן כי יאכל פרט למזיק אבל לת״ק דס״ל בכזית כי יאכל צריכין לכזית ואין לנו לימוד על מזיק דפטור וכן צידד בזרע יעקב בשו״ת סימן י״א וא״כ קשה הא דאמר ר״ל ביומא דף ע״ב זר שאכל תרומה אכילה גסה אינו משלם את החומש דכתיב כי יאכל פרט למזיק והרי לפי מה שכתבנו הך דר"ל בע״כ כאבא שאול אתא דלרבנן מזיק חייב ואם אבא שאול ס״ל כר״ש דכ״ש למכות בוודאי אי אפשר דר״ל כאבא שאול ס״ל דא"כ למה נחלק בחצי שיעור דאסור מדרבנן דזה הוא דוקא אליבא דרבנן ולא לר״ש ודוחק לומר דאליבא דרבנן פליג וליה לא ס״ל איברא אי משום הא לא ארי׳ דוודאי אין סברא לומר הא דאמרינן כי יאכל פרט למזיק דוקא אליבא דאבא שאול אתי׳ ועוד דהא גם ר׳ יוחנן ס״ל שם הך דר״ל ואיך אפשר לומר דר״י ור״ל כאבא שאול ס״ל והרי הרמב״ם בפ״י דתרומות פסק דשיעור אכילה בכזית ואפ״ה פסק דמזיק פטור אלא דנראה דמפרש פירוש אחר ~כרשי׳~{מרש"י} דרשי׳ פירש פרט למזיק שמזיק את התרומה והרמב״ם פירש שמזיק את עצמו ולפיכך נראה דוודאי דבין ת"ק ובין אבא שאול ס״ל הא דכי יאכל פרט למזיק והכל מודים דמכי יאכל נפקא תרווייהו כזית ופרט למזיק אלא לאבא שאול כיון דכתיב ונתן דבעי שוה פרוטה א״כ לא דרשינן אכילה אלא למזיק ות״ק סבר כיון דמנתן ממעטין חמץ בפסח ליכא למילף מיניה ש״פ ושפיר ילפינן מכי יאכל כזית נמי ולעיקר הקושי׳ של הרב קהלת יעקב תירוצו אינו עולה דאי ס״ד דאבא שאול כר״ש ס״ל כל שהוא למכות א״כ למה צריך שוה פרוטה כיון דבמזיד חייב בכ״ש א״כ הרי בכל שהוא צריך כפרה והתירוץ הנכון וודאי הוא דכאן גזירות הכתוב הוא מן ונתן. ומה שהקשה א״כ מנליה דלא בעי תרתי כיון דחצי שיעור מותר מן התורה ולר׳ יוחנן מי ניחא דהא אף לר״י דחצי שיעור אסור מן התורה אעפ״כ פטור בפחות מכזית ולא בעי כפרה וכדאיתא להדיא בפרק זי"ן דתרומות האוכל פחות מכזית פטור ואתיא כת״ק דהכי וא״כ יקשה מזה לרבי יוחנן ונימא דע״כ חצי שיעור מותר מן התורה דאי אסיר א״כ בעי כפרה ונחייב חומש אלא ש״מ דאף דאסור מן התורה לא הקפידה תורה על הכפרה אלא דוקא בכזית ואבא שאול נחלק אף בשוה פרוטה וא״כ לר״ל נמי נימא הכי כמו דלר״י אף בפחות מש״פ אסור מן התורה ולא בעי כפרה גזירות הכתוב בפרוטה הכי נמי לר״ל אף דמותר מן התורה בשאר איסורים גזירות הכתוב בתרומה דבעי כפרה בפרוטה. ועיין מנחות ס׳ ד״ה מי בעינן. זרע יעקב סימן י״א:
ורבנן סברי אכילה בכזית. עיין לימודי ה׳ י״ח ע״ב וגם שם צידד דרבנן פליגי אההיא דכי יאכל פרט למזיק וכבר כתבתי דאי אפשר לומר כן:
תו׳ ד״ה ואין נתינה כו'. ולמ"ד סתם נתינה כל שהוא אתי שפיר. והקשה בזרע יעקב סימן י״א הא קאמר התם דנתינה בעלמא ד״ה בכזית. ובוודאי הוא משום דמתרומה ילפינן וא״כ קשה אדנילף מתרומה לילף משאר דברים דהוי בכל שהוא. ונ״ל דלפי מה שכתב מהרש"א כל קושייתם לא היה אלא מסיכה דהוה למימר דלהוי כמתן דמים ומתן בהונות כיון דהוה דומה בדומה דלשון נתינה בכולהי הוא שימה על דבר אחר. ואהא תירצו דלמ"ד בכל שהוא אתי שפיר דהוה דומה בדומה למתן דמים ובהונות. אבל משאר נתינת השתא לא קשיא להו. ועיין מנחות ס׳ ד״ה מי בעינן ובגיטין כ׳. משנה למלך פ״ז מהלכות מתנות עניים ה"ז. צרור החיים קי״ב עיין יראים קכ״ו ע״ב. ועיין זרע יצחק:
תו׳ ד"ה מעילה. קרבן אהרן דף ק״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ע"ב גמ' אמר אביי ראב"י ור"ע וריב"נ כו' העיקר להביא תנאים דהיינו ר"ע וריב"נ דריב"נ לפי מדה משלם ור"ע לפי דמים דלא הזכיר ר"ע כלל מדרשא דאת הקודש רק מה הנאה יש לו בה והיינו לפי דמים משלם וראב"י אין הכרע איך סובר כמ"ש לעיל. ועמ"ש ברש"י ד"ה אמר אביי:
בפירש"י בד"ה אמר אביי ר"ע וריב"נ כו'. השמיט ראב"י דאין צורך אלא להוכיח דיש תנאים והיינו ר"ע וריב"נ שמפורש פלוגתתן כדכתיבנא בגמ'. והנה ר"ע סובר לפי דמים וריב"נ לפי מדה. ואמנם ראב"י ור"א חסמא אפשר לפי מדה וראב"י ממעט מקרא דאת הקודש ור"א חסמא אמר דמותר בהנאה וליכ' למעטינהו מאת הקודש ומיהו הא דריב"נ י"ל סובר דחמץ מותר כר"י הגלילי והא דלא מהדר כר"א חסמא. די"ל אפילו תותים וענבים שנטמאו. אפ"ה חייב דלפי מדה משלם ומנא לי' דריב"נ סובר דאסור בהנאה אלא דנראה כן דאל"כ הי' להשיב לפי דברי ויבואר עוד וכאן אין להאריך:
גמרא אבא שאול אומר עד שיהא פרוטה עד לאו דוקא דפרוטה לחוד סגי וארבנן קאי דלדידהו כזית. ואין פרוטה משלם קרן וחומש. פרוטה ואין כזית משלם קרן וכסתם משנה פ"ד דתרומת מ"ג ואין כזית וגם אין פרוטה פטור מכלום דהשבת גזלה פרוטה דוקא ולאבא שאול פרוטה לחוד חייב קרן וחומש. כזית לחוד פטור מכלום והרמז"ל פסק פ"י דתרומת ה"ב כת"ק דאבא שאול. ומ"ש הכ"מ פסק כת"ק. וא"י למה לא כסתם מתני' דתרומת. ויש לראות לכאורה מזכה שטרא לבי תרי כיון דפסק בה"ה שם דלפי דמים משלם וא"צ ונתן פרט לתרומת חמב"פ דבלא"ה אין שויא מידי ולת"ק דסבר אכילה כזית ונתן לאוכל תרומה בפסח. ועיין תוס' ד"ה ההוא מבעי' לי' ורש"י ד"ה ההוא מבעי' לי' ויש ליישב ועמ"ש לעיל בתרומת תותים יע"ש.
ע"ש אכילה בכזית יש מחלוקת אי אכילה בכ"ש והלמ"מ דאין מלקות פחות מכזית ושזה שיטת רא"ם בביאוריו לסמ"ג ריש ה' חמץ. א"כ קשה קצת ובס' ג"ו וש"ה הארכנו בזה וכאן אין להאריך. ודע דאבא שאול דאמר בעינן פרוטה ואפי' אין בו כזית חייב קרן וחומש. אבל אזהרה ומיתה בידי שמים בעינן דוקא כזית. וזה פשיט' ומש"ה הוקשה להם לתוס' לעיל כ"ט א' ד"ה מאן. ממתני דהאוכל תרומת חמץ בפסח דאמאי לא פטר כרת בשוגג דע"כ שאכל כזית אף לאבא שאול דאל"כ במזיד אמאי פטור מתשלומין כאמור ואין להאריך:
בתוס' בד"ה ואין נתינה כו' וגט כו', לא בעינן שוה פרוטה אבל כל שהוא דשוה בעינן דאל"כ לא מקרי ונתן וכמ"ש התוס' ל"ג א' ד"ה תתן לו יעו"ש. וגט אעפ"י דלא שוה מידי כיון דלא קאי נתינה לתשלומין שפיר מקרי נתינה שדבר גדול נותן לה שמפקיעה עצמה מבעלה שהיתה קנוי' לזה:
בד"ה ההוא מבעי' לי' להכי כתב ונתן כו' אבל רש"י ד"ה ההוא מבעי' לי'. פירוש דמשום סיפא דאת הקודש כתיב ונתן דדרך הקרא להוסיף תיבה אחת:
בפירש"י בד"ה לענין מעילה דהתם לא כתיב אכילה, עיין רש"י חומש ויקרא ה' פסוק ט"ו פירש"י אי מה להלן לא הזהיר רק אוכל ת"ל תמעל מעל אלמא מתמעל מעל נפקא. ואמת ברא"מ שם פירש דבריו יע"ש. ודברי הרא"ם שם לא זכיתי להבינם. במ"ש דתרומה כל הנאות. כ"כ בראש דבריו ואח"כ סיים כן דתרומה כל הנאות וא"כ אם לקח חטים טמאין דאין ראוין כ"א להסקה ובישל בהם קדרה יהא חייב והלא תנן אוכל ושותה וסך דסיכה בכלל שתי' הא שאר הנאות לא ועיין לעיל דף כ"א ב' ד"ה כל מקום. דנהנה מחמ"פ אין בכרת דלא יאכל דוקא אכילה. ולא כי כל אוכל ועמ"ש שם משא"כ כאן. ואיש כי יאכל דוקא אכילה וצ"ע:
ד"ה שחייב בהן כגון חלב ודם. קשיא לי דמה לשאר מצות שכן מותרין בהנאה ודוקא באכילה אסור תאמר במעילה שיש בה אזהרה ואיסור' עכ"פ. בנהנה ולא אכל ואיך יכול למילף מעילה משאר מצות וצ"ע:
בתוספת ד"ה מעילה כו' מיהו קשה לר"י כו'. דאדרבה משבועת העדות ופקדון לחומר' מקשינן. עיין מהרש"א ז"ל וקישור ד"ה הכין הוא בשלמא אי הק"ו משאר מצות אלים אצטריך בנזיר וש"ח למעט מזיד דלא נילוף בק"ו משאר מצות או ממעילה לרבי דהזיד במעילה במיתה וק"ו לקולא עדיף. ממה מצינו לחומר'. (עיין בספר ג"ו וש"ה הארכנו בזה. הק"ו וק"ו לחומר' מקשינן וכן מה מצינו ומה מצינו לחומר' מקשינן וציירנו שם דלא שייך יוכיח ע"ש) וכ"ת דליכ' ק"ו דשבועת העדות ופקדון יוכיחו ה"א הני גזרת הכתוב וא"נ כה"ג ודאי טרח וכתב קרא דאכתי לא הוה ידעינן בבירור. ויש אדם שיטעה וילמוד ק"ו. ולא יודע שיש יוכיח אבל השתא אדרב' משאר מצות ליכא למילף דהיא הנותנת וממעילה לרבנן דמה מצינו אדרב' לחומר' מקשינן ואף דקרבן קולא הוא הא ליתא דהא במעילה ליכא מיתה לרבנן ואפ"ה (איך) [אין] מביא קרבן אלמא מה שאין מביא קולא הוא ועיין בספר מים עמוקים. וכבר נתבאר שדברי מהרש"א ז"ל נכונים וברורים בכל מקום וכאן:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
אמר אביי ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי. אע''ג דאיחייב בתשלומין סבירא להו דאין לו דמים ובהא פליגי רבי עקיבא ור' יוחנן בן נורי: א''כ. דסבירא ליה מותר ניהדר ליה ר' יוחנן לרבי עקיבא אף לזה יש לו היתר הסקה: כזית תרומה. בשאר ימות השנה קאי: פרט למזיק. תרומה של כהן אפי' בשוגג שאינו משלם חומש אלא קרן כשאר מזיק חולין: ההוא מיבעי ליה דבר הראוי להיות קדש. וכוליה קרא משום סיפא אצטריך: דאית בה שוה פרוטה. וליכא כזית כגון שנת בצורת: כיון דלית בה כזית כו'. דאכילה כתיבא בה: אמרוה רבנן קמיה דרב פפא. דקדקו מלבן ואמרו לפניו דהא מתני' דקפדא אכזית דלא כאבא שאול דהא שמעינן ליה דקפיד אפרוט' ולא אכזית: תרתי בעי. שיהא בו כזית דהא אכילה כתיבא ביה ושיהא בדמיו פרוטה דהא כתיב ונתן: חייב בתשלומין. אתרומת שוגג קאי וקרן וחומש קאמר: לענין מעילה. בנהנה מהקדש גבוה דהתם לא כתיב אכילה אבל לתרומה אפי' יש בו שוה פרוטה אין חייב חומש עד שיהא בו כזית מכלל לאבא שאול אע''ג דליכא כזית דאם איתא דתרתי בעי וביש בו כזית קאי אבא שאול וקאמר דאע''ג דאית ביה כזית בעינן פרוט' הכי הוה להו למימר כיון דיש בו כזית חייב: וחטאה בשגג'. במעיל' דהקדש כתיב: והלא דין הוא. דמזיד פטור מקרבן ולמה לי קרא: שחייב בהן הכתוב כרת. כגון חלב ודם: פטר בהן את המזיד. מקרבן דגבי חטאת שגגה כתיב: לא חייב בהן מיתה. בידי שמים אבל מעילה חייב על זדונה מיתה כדלקמן ודילמא מיתה חמירא מכרת: ואמר ליה רב נחמן גרסינן האי תנא אלימא ליה כרת ממיתה מעיקרא דקתני מעילה שלא חייב בה כרת אלא מיתה כו' אלמא כרת חמירא ולבסוף אלימא ליה מיתה דקתני תאמר במעילה כו': וא''ל. רבי חייא לעולם כרת אלימא ליה והך סיפא דמתני' הכי קאמר לא אם אמרת בשאר מצות שהרי לא חייב בהן אפילו מיתה בפחות מכזית תאמר מעילה שחייב בה מיהא מיתה בפחות מכזית בכולהו גרסינן ואמר ליה ומתקיף ליה רב פפא כו' עד הדר ביה: ומאי ניחותא. איכא דהא רבה ורב ששת שדו ביה נרגא בהאי תירוצא דתריצית ומקשו הכי היכי אמרי' דתנא אפחות מכזית מחייב מיתה: מאן שמעת ליה דאמר מעילה זדונה מיתה רבי. ועל כרחך מתרומה גמר לה כדמפרשינן וכיון דמתרומה גמר לא משכח בה מיתה אלא בכזית כתרומה דתרומה גבי מיתה כתיב בה אכילה דמיתה דתרומה נפקא לן מדסמיך וכל זר לא יאכל קדש גבי ומתו בו כי יחללוהו באלו הן הנשרפין בסנהדרין (דף פג:):
ואין נתינה פחות משוה פרוטה. ורבנן נמי לא פליגי אלא משום דכתיב אכילה וא''ת והא קיימא לן (חולין דף קלז:) דחטה אחת פוטרת את הכרי אע''ג דכתיב בה נתינה דכתיב תתן לו ובהזהב (ב''מ מז.) אמר קונין בכלי אע''פ שאין בו שוה פרוטה אע''ג דכתיב ונתן לרעהו וגבי גט נמי אמרינן (גיטין דף כ) כתבו על איסורי הנאה כשר אע''ג דכתיב ונתן בידה ויש לומר דהכא ודאי בעינן שוה פרוטה דנתינה קיימא אתשלומין והוי כמו השבת גזילה שאין בפחות משוה פרוטה ולהכי משום דכתיב ונתן משמע שפיר נתינה חשובה אבל שאר מילי אע''ג דכתיב בהן נתינה לא בעינן שוה פרוטה מיהו קשה לר''י דרבי יהודה דריש בכריתות (דף ו:) ואשר יתן ממנו על זר בכזית ויליף נתינה נתינה מתרומה ואדיליף מתרומה בכזית לילף מכל נתינה לחומרא דהוו בכל שהוא כגון מתן דמים ומתן בהונות שאין בהן שיעור והוי נמי דומי' דסיכה דהוי בכל שהוא ולמ''ד התם נתינה בכל שהוא א''ש: ההוא מיבעיא ליה לדבר הראוי להיות קודש. ואע''ג דמאת הקודש דרשינן דבר הראוי להיות קודש אצטריך נמי ונתן דאי כתב את הקודש לחודיה ה''א דלא אתא למעוטי אלא מעות אבל כל פירות ישלם להכי כתב ונתן דמשמע שהפירות של נתינה בעינן ראוי להיות קודש: מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין. שפטר בה את המזיד. תימה נימא היא הנותנת דשאר מצות שהן חמורות שהן בכרת אין לזדונה כפרה אבל מעילה שהיא קלה שאין בה כרת יש לזדונה כפרה וכה''ג איכא בריש מכות (דף ב:) דקאמר ק''ו ומה הוא שעושה מעשה במזיד אינו גולה עדים שלא עשו מעשה אינו דין שלא יגלו היא הנותנת הוא שעשה מעשה במזיד לא יגלה כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה הן שלא עשו מעשה יגלו דתיהוי להו כפרה ועוד ארבעה המביאין על הזדון כשגגה יוכיחו דאין בהן כרת וחייבין על זדונם הבא על שפחה חרופה ונזיר טמא ושבועת העדות והפקדון (תוספתא דכריתות פ''א) ואומר ר''י דשפיר פריך בלאו הכי לא אם אמרת וכו' ומיהו קשה לר''י אמאי איצטריך בכריתות (דף ט.) בשפחה חרופה אשר חטא לרבות זדון וגבי נזיר נמי דריש מפתאום לרבות זדון דאי משום דלא נילף ממעילה דאמעיט מזדון אדרבה משבועת העדות והפקדון אית לן למילף דלחומרא מקשינן: