דף לו - א
דתניא: רבי שמעון אומר: האוכל נבלה ביום הכפורים בשוגג, פטור מקרבן חטאת על אכילה ביום הכפורים! משום שאיסור הנבילה חל קודם כניסת יום הכיפורים [1]. ולא אתי איסור יום הכיפורים וחל על איסור אכילת חלב [2].
ואף אם נתנבלה הבהמה ביום הכיפורים עצמו, ונמצא דקדם איסור יום כיפור לאיסור נבילה, מכל מקום אינו חל. לפי שקודם שנתנבלה, היתה הבהמה אסורה משום אבר מן החי. ולא חל איסור יום כיפור על איסור אבר מן החי [3].
רבינא אמר: אפילו תימא דהא דממעטינן טבל משום דאיסורו מחמת דבר אחר, כרבנן היא, נמי אתי שפיר. דהכי קאמר: מי שאיסורו [כשהחמיץ] משום "בל תאכל חמץ בלבד, יוצאים בו [כשלא החמיץ] ידי חובת מצה. יצא טבל זה, שאין איסורו בחימוצו משום "בל תאכל חמץ" בלבד. אלא אף משום "בל תאכל טבל". ולעולם משום "בל תאכל חמץ" נמי אית ביה.
ודחינן: מידי "בל תאכל חמץ בלבד" כתיב בקרא, שתוכל להקיש מזה דדוקא מין שאין בו איסור אחר יוצאין בו ידי מצה?! והא לא כתיב "בלבד". ודי בכך שיש במין זה אף משום איסור חמץ, כדי שיוכלו לצאת בו ידי חובת מצה.
ומסקינן: אלא מחוורתא כדתירץ רב ששת! דהך ברייתא כרבי שמעון אזלא. ואין איסור חמץ חל על טבל.
תנו רבנן: יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים [שהיא מקום אכילתו]? - תלמוד לומר: "לחם עוני".
ודרשינן, מי שנאכל באנינות [באבילות של יום ראשון מהמיתה, שהיא מדאורייתא] יוצאים בו ידי חובת מצה. יצא מעשר שני זה שאין יוצאין בו, ואף לא בירושלים שהוא מותר שם באכילה. משום שאינו נאכל באנינות, אלא בשמחה! וכדכתיב ביה, "לא אכלתי באוני ממנו" - דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: מדכתיב "מצות" בלשון רבים אף מצות של מעשר שני ריבה, שיוצאים בהן בירושלים. אם כן, מה תלמוד לומר "לחם עוני"? - למעט, פרט לעיסה שנילושה ביין ובשמן ובדבש! שאין יוצאים בה, לפי שאינה מצה של עניות. אלא מצה עשירה היא [4].
והוינן בה: מאי טעמא דרבי עקיבא דלא דריש "עוני" לאנינות, כדדריש רבי יוסי הגלילי [5]?
ומשנינן: לא דריש כן, משום דמי כתיב "עוני" בוי"ו, דתשמע מיניה ענין אנינות [כדכתיב לא אכלתי באוני ממני", בוי"ו]? והרי "עני" כתיב, בלא וי"ו. הלכך משמע טפי לחם שדרכו של עני לאוכלו.
ורבי יוסי הגלילי לא אמר כרבי עקיבא, משום דאף דכתיב "עני" בכתיב חסר, מי קרינן "עני"? והרי "עוני" קרינן ביה! והמקרא מתפרש טפי על אנינות.
ורבי עקיבא אמר לך, האי דקרינן ביה "עוני", אינו ענין לאנינות, אלא אתא לכדשמואל.
דאמר שמואל: הא דקרינן ביה "לחם עוני", הוא משום שהמצה היא לחם שעונין עליו דברים הרבה! שגומרים עליו בליל פסח את ההלל, ואומרים עליו את ההגדה.
ומקשינן: וכי סבר רבי עקיבא דעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, לא יוצאין בה? והתניא: אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש [6]!
ואם לש בהם - רבן גמליאל אומר: תשרף העיסה מיד [7]! שאף אם אפה אותה מיד, ולא השהה אותה כלום, הרי היא מחמיצה. לפי שממהרת היא להחמיץ יותר מסתם עיסה שנילושה במים, ואין אדם יכול לשומרה מחימוץ.
ואף דקאמר לעיל ריש לקיש, "מי פירות אין מחמיצין", לא קאמר אלא דאין חייבים על חימוצם כרת. משום שחימוצן רע, ועושה את העיסה לחמץ נוקשה. ואין איסורו אלא בלאו. מיהו, ממהרים הם להביא את העיסה לחימוץ נוקשה יותר ממים בעלמא.
וחכמים אומרים: אם לש בדיעבד את העיסה ביין ושמן ודבש, ושמר אותה מחימוץ, יאכל אותה! דקסברי, אפשר לשומרה מחימוץ.
ואמר רבי עקיבא: שבתי [שביתתי בפסח] היה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע. ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לי דבר! ופליג על תנא קמא, והתיר אף ללוש בהם לכתחילה [8].
ומסיימת הברייתא: ואף על פי שאין לשין בשמן או ביין או בדבש, מקטפין בו [טחין ומחליקים את פני העיסה לאחר לישתה ועריכתה, קודם האפיה]! שהקיטוף במי פירות אינו מחמיץ.
ומפרשינן: הך סיפא אתאן לתנא קמא, דאסר ללוש במשקין אלו לכתחלה. אבל לקטף בהם התיר.
וחכמים אומרים: את שלשין בו, אף מקטפין בו. אבל את שאין לשין בו, כגון יין שמן ודבש, אף אין מקטפין בו! שאף הקיטוף בהם ממהר להחמיץ את העיסה.
ושוין כל התנאים דלעיל, שאין לשין את העיסה, במים פושרין [חמים במקצת]! לפי שהם ממהרים להחמיץ.
קתני מיהת, דרבי עקיבא לש את המצה ביין ושמן ודבש. וקשיא מדידיה אדידיה. דלעיל קאמר, "פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש", שאין יוצאין בה.
ומשנינן: לא קשיא. הא דממעט עיסה זו מ"לחם עוני, היינו בליל יום טוב ראשון, שאכילת מצה בו היא חובה, וכדכתיב "בערב תאכלו מצות". ואין יוצאין ידי חובה אלא בלחם עוני. וזו, מצה עשירה היא [9].
והא דלש רבי עקיבא ביין ושמן ודבש, היה ביום טוב שני [חול המועד]! שאין חיוב באכילת מצה כל ששה ימים, אלא רשות היא. שאם רוצה לאכול מין דגן אסור לאוכלו חמץ אלא מצה [10]. ואף מצה עשירה שאינה לחם עוני מותרת באכילה, לפי שאין בה חשש חימוץ.
וכדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה [לבניו]: יומא קמא של פסח לא תלושו לי את המצה בחלבא [בחלב] [11]. לפי שאין זה לחם עוני. ואין יוצאים בו ידי חובת מצה בלילה הראשון. אבל מכאן ואילך, בשאר ימי הפסח, לושו לי את המצה בחלבא! לפי שאין בהם חובת אכילה מצה, ולא בעינן אז לחם עוני.
ותמהינן: איך אמר להם כן? והתניא: אין לשין את העיסה בחלב, אף כל ימות השנה. ואם לש בחלב, כל הפת אסורה. מפני הרגל עבירה! דחיישינן שמא יאכל עמה בשר, ויעבור על איסור בשר בחלב.
ומשנינן: אלא הכי קאמר רבי יהושע בן לוי לבניו: יומא קמא לא תלושו לי את המצה בדובשא. מפני שאין זה לחם עוני. אבל מכאן ואילך, לושו לי בדובשא!
ואיבעית אימא: לעולם אמר להם ללוש בחלבא. ובאופן שאין לחוש בו להרגל עבירה. וכגון הא דאמר רבינא: עיסה כגודל עין תורא [עין של שור], שרי ללושה בחלב! שכיון שהיא מועטת, אין לחוש שמא יאכלנה עם בשר. שהרי אינו משהה אותה, אלא אוכלה מיד.
והכא נמי, בעובדא דרבי יהושע בן לוי, ציוה לבניו ללוש לו בחלב עיסה קטנה כעין תורא.
שנינו בברייתא: ושוין, שאין לשין את העיסה בפושרין!
והוינן בה: ומאי שנא ממנחות, שאף הן אינן באות חמץ אלא מצה. ותנן: כל המנחות נילושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמצו! ואמאי לענין פסח אמרינן, שאי אפשר לשומרן מחימוץ [12]? ומשנינן: מלאכת המנחות נעשית על ידי הכהנים, שהם זריזין ויודעים לשמור היטב מחימוץ. ואם אמרו בזריזין שהם משמרים מחימוץ אף בלישה בפושרין, וכי יאמרו כן אף בלישת המצה לפסח, שהיא מסורה לכל, ואף למי שאין זריזין?!
ושוב מקשינן: אי הכי, נימא במנחות, דמילתת נמי לתית! שנתיר אף ללתות [לשרות את החיטין במים] ולכותשן כדי להסיר את מורסנן, בשביל שתהא סולתן נקיה. ולא ניחוש שיחמיצו החיטין מחמת כן, שהרי כהנים זריזין הם.
אלמה, אמר רב זירא, אמר רבה בר ירמיה, אמר שמואל: חיטין של מנחות אין לותתין אותה, לפי שהם באים בכך לידי חימוץ. אלמא, אף בזריזין חיישינן לחימוץ.
ומשנינן: לישה בזריזין איתא. שהרי לשין את המנחות בעזרה, על ידי הכהנים. אבל לתיתה ליתא בזריזין! שאין הכהנים לותתין את החיטין, אלא הזר המקריב את המנחה לותת אותן בביתו, ומביא לעזרה את הסולת לאחר טחינתה.
ושוב מקשינן: וכי לישה מי איתא דוקא בזריזין? והכתיב במנחה, "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה". והדר כתיב "והביאה אל בני אהרן הכהנים, וקמץ משם מלא קמצו". שמע מינה, דוקא עבודות שמקמיצה ואילך הן מצות כהונה, ואינן כשירות בזר. אבל כל העבודות שעד הקמיצה, אינן ממצות כהונה.
מכאן לימד על היציקה של השמן, ועל הבלילה של המנחה, שהיא כשירה בכל אדם, ואפילו בזר.
והרי הלישה והאפיה קודמות ליציקה. שהרי כך הוא סדר המלאכות במנחת מאפה תנור או מחבת או מרחשת. קודם אופין אותן, ואחר כך פותתין אותן, ואחר כך יוצקים עליהן את השמן, ובוללין אותן. ואם היציקה כשירה בזר, ודאי שהלישה כשירה בו. ואיך אמרת, דלישה אינה על ידי הכהנים הזריזין?
ומשנינן: לישה, נהי דבזריזין ליתא בדוקא, אלא אף בזר היא כשירה, מיהו דוקא במקום זריזין איתא! שמלישה ואילך נעשית המנחה בעזרה בלבד. שהרי התנור והמחבת והמרחשת שבהם נאפית המנחה, כלי שרת הם [13].
וכדאמר מר: בלילה כשירה בזר. אבל אם נעשית חוץ לחומת העזרה, הרי היא פסולה! שלאחר שנתקדשה בקדושת הגוף על ידי כלי השרת, הרי היא נפסלת ביוצא.
וכיון שהעזרה היא מקום שהכהנים מצויין בו, רואים הם את הזר בלישתו. והם מלמדים אותו להזהר מחימוץ.
לאפוקי לתיתה, דאינה בזריזין, ואף לא בעזרה שהיא מקום זריזין! אלא נעשית על ידי זרים, אף מחוץ לחומת העזרה. הלכך אין לותתין את המנחות. שהרי יש לחוש בה לחימוץ.
ותו הוינן: ומאי שנא שאר מנחות ממנחת העומר, שאף היא אינה באה חמץ. ותניא: מנחת העומר, לותתין אותה, וצוברין אותה [עורמים אותה בערימה], כדי שיזובו המים שנלתתה בהם! והרי אין הלתיתה נעשית בזריזין, ולא במקום זריזין, ואמאי לא חיישינן בה לחימוץ [14]?
ומשנינן: מנחת העומר היא קרבן ציבור. וציבור שאני! לפי שכל עסקיה נעשים על פי בית דין. ונזהרים בה היטב מחימוץ. הלכך, אין לחוש בה שתחמיץ על ידי הלתיתה. מה שאין כן במנחות יחיד, חיישינן שמא בשעת הלתיתה לא ישמור כראוי את החיטין מחימוץ.
תנו רבנן: יכול יוצא אדם ידי חובתו בפסח, במצה של בכורים? - תלמוד לומר: "בכל מושבותיכם תאכלו מצות". אין יוצאים אלא במצה הנאכלת בכל מושבותיכם. יצאו בכורים שאין יוצאין בהם. לפי שאין נאכלין בכל מושבותיכם, אלא בירושלים בלבד - דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: מטעם אחר אין יוצאין במצת בכורים. לפי שהוקשו מצה ומרור זה לזה. כדכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו". מה מרור, אין יוצאין בו אלא בירק שאינו בדין בכורים [שהרי אין מביאים בכורים אלא משבעת המינים], אף מצה, אין יוצאין אלא במצה שאינה בכורים [15].
ואי תאמר, מה מרור יוצאין בו רק בירק שאין במינו בכורים, אם כן אף מצה אין יוצאין אלא במצה שאין במינה בכורים.
הערות
[1] אבל לרבנן, היכא שהאיסור השני כולל עמו דברים נוספים, הרי הוא חל על האיסור הראשון. והכא נמי, איסור חמץ כולל אף חמצים אחרים שאינם טבל. ולשיטת רש"י, כל שהאיסור השני מוסיף אף איסור הנאה, חשיב איסור מוסיף. והכא נמי, טבל אינו אסור אלא באכילה. והחמץ מוסיף עליו איסור הנאה.
[2] ומשמע, דלרבנן דאית להו דאיסור חל על איסור בכולל, לא משכחת לה בשום אופן דלא יחול איסור חמץ על טבל. ואף בטבל שנתחמץ בפסח עצמו. ולכאורה יש לומר, דבאופן זה לא חשוב כולל. שהרי איסור החמץ לא חל על ידי כניסת הפסח. אלא על ידי חימוץ עיסה זו. וחימוץ זה אינו אוסר את כל החמצים שבעולם, אלא אוסר רק את החמץ הזה. וכנידון זה איתא בביצה שנולדה ביום טוב מן הטריפה. ונחלקו שם הצמח צדק ורבי עקיבא איגר בתשובה סה. רש"ש.
[3] רש"י. והקשו תוספות, הא במיתתה פקע מינה איסור אבר מן החי. ויחולו אז בבת אחת איסור יום כיפור ואיסור נבילה. שהרי מודה רבי שמעון, שאם באו שני האיסורים בבת אחת, חלים שניהם. לכך פירשו, דמלבד איסור אבר מן החי דאית בה מחיים, אסורה גם כן משום איסור "שאינו זבוח". ואיסור זה נמשך אף לאחר שנתנבלה. והוא המונע מאיסור יום כיפור מלחול. דהרי קדם לו. ודברי רש"י יתיישבו על פי המבואר במאירי ובריטב"א בקידושין [עז א], דכשנתנבלה ביום כיפור, קדם איסור נבילה לאיסור יום כיפור. משום שאיסור נבילה בכזית, ויום הכפורים איסורו בככותבת. ויעוין בשפת אמת.
[4] ומכאן הוכיח הרמב"ן במלחמות ה' כדברי הרי"ף [הובא בהערה 8], דבמי פירות עם מים איירי. דאי כדברי בעל המאור [דאיירי בלא מים], הרי אינו "לחם עוני". ותיפוק ליה דאין יוצאים בה, משום שאין חייבים על חימוצה כרת. והלחם משנה בפרק ו הלכה ה כתב, דאין שייך טעם זה אלא במין שאין בו חיוב על חימוצו, וכגון אורז ודוחן. אבל אם אין בו כרת על חימוצו משום צורת הלישה, לא מתמעט ממצה. וכבר הוזכרה סברה זו בדברי הרמב"ן. ודחאה מדברי הגמרא לעיל [לה א]. ויעוין שם בהערה 12. עוד כתב הרמב"ן, דאי לשה בלא מים כלל, אין יוצא בה, משום דבעינן שימור דלישה לשם מצה. ואם אינה יכולה לבוא לידי חימוץ, לא שייכא בה שימור. ומקורו מהירושלמי, שכתב כן לענין מצה חלוטה. ויעוין בחזון איש שכתב ליישב את שיטת בעל המאור. וחילק בין חלוטה, דלעולם אינה יכולה לבוא לידי חימוץ, לבין נילושה במי פירות, שיכולה לבוא לידי חימוץ אם ינתנו בה מים. ולכך שייך בה שימור מחימוץ, שלא יפלו בה מים. ובדעת הרמב"ן יש לומר, דכל שמעצמו אינו יכול לבא לידי חימוץ, לא חשיב שימור בכך שמשמרו שלא יפול בו דבר אחר. ותליא בדין רבא לקמן [מ א], במה שצריך שימור לשמה בשעת היפוך התבואה. דלהסוברים דאינו אלא לכתחלה, לא חשיב עיקר שימור במה שמשמר מחמת דבר אחר. ואין יוצאים בשימור כזה. קהלות יעקב. והמנחת חינוך במצוה. כתב חיישב את שיטת בעל המאור, דהא דכתב הירושלמי דאין יוצאים בחלוטה מהטעם הנ"ל, הוא לשיטתו. דיליף מ"ושמרתם את המצות", דאין צורך אוכל נפש מתיר ביום טוב, אלא מלישה ואילך. הרי דאית ליה דליכא שימור קודם לישה, ודלא כהבבלי לקמן [מ א]. ולכך מוכרח דיהיה שימור בלישה. אבל לדידן, שפיר מתקיים שימור לשמה אף בחלוטה, עוד מקודם הלישה.
[5] ואף דמייתו לה דרשה ד"מצות מצות ריבה", קים לה לגמרא דהך ריבוי לא נאמר רק למעשר שני, אלא לעוד דברים [שהרי מרבינן מזה כמה וכמה דברים בהמשך הסוגיה]. ולכך פריך שפיר, אמאי. הוכרח לו לרבות אף מעשר שני מינה. והא דאיצטריך ל"מצות מצות ריבה", היינו משום דבלאו הכי היה לו לדרוש נמי "עוני", על פי המקרא. פני יהושע. [ובלאו הכי נתבאר לקמן, דאצטריך ל"מצות מצות ריבה", כדי שלא נמעטו משום שאינו נאכל במושבות].
[6] ויש לעיין, לחכמים דאין אוסרים אלא לכתחלה, האם בערב פסח מותר ללוש אף לכתחלה. דיש לומר דלכתחלה אסור דוקא בפסח, שמא יחמיץ ויעבור על "בליראה". או לדכתחלה אסור משום דחיישינן שמא תחמיץ ולא יכיר בה שנתחמצה. ואם כן אף בערב פסח אוסר. שפת אמת.
[7] ובמועד קאמר. אבל ביום טוב אסור לשורפה. דהא הבערה שלא לצורך הוא. רש"י. וצריך לומר דהוא משום שיכול לבטלה קודם שתתחמץ. אבל בלאו הכי, היה מותר לשורפה אף ביום טוב. שכן היא שיטת רש"י לעיל [ו א], דלמאי דקיימא לן "מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך", אם עובר על החמץ מן התורה, מותר לבערו ביום טוב. והרי רש"י סבירא ליה בריש "אלו עוברין", דחמץ נוקשה ישנו ב"בל יראה". רש"ש. ויעוין בצל"ח שפירש, דרש"י לשיטתו, דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. ולכך ביום טוב לא ישרפנו.
[8] ואיירי בנתן אף מים עם היין והשמן. דומיא ד"קיטוף" השנוי בהמשך הברייתא, דודאי איירי כשנילושה העיסה במים. ואף בהכי אין מחמיצים. רי"ף. ופסק כדברי רבי עקיבא, משום דבסמוך עבד רבי יהושע בן לוי כוותיה. אבל בעל המאור נחלק עליו. וכתב, דרבי יהושע בן לוי איירי בלא נתינת מים. ואף הרא"ש תמה בדבריו. דהא עם מים פשיטא דמחמיצין. כדמוכח מהא דאיתא לקמן, ד"ותיקא במיא ומילחא אסירי". ודבריו תמוהים. שהרי לא כתב הרי"ף דאינם מחמיצים כלל. אלא אינם ממהרים להחמיץ יותר מעיסה דעלמא. ואם הוא משמרה שלא תחמיץ ולשה כדין, שפיר דמי. שלטי גיבורים. ויעוין בקרבן נתנאל.
[9] והרמב"ם בפרק ו הלכה ה כתב: מצה שלשה במי פירות, יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב, משום לחם עוני, כמו שביארנו. ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו! וכתב המגיד משנה, ראיתי מי שכתב, שאינו יוצא בנילושה במי פירות בלא תערובת מים. לפי שאנו צריכים שימור מחמץ. וכל שאינו מחמיץ, אין יוצאים בו ידי מצה. ומי פירות לבד אין מחמיצין, כדפסק הרמב"ם בפרק ה. והוא כטענת הרמב"ן על בעל המאור [יעוין בהערה 4]. ויעוין בלחם משנה שכתב, דלא מקשינן חמץ למצה, אלא רק לענין המין. דבעינן במצה כאותו מין שישנו בחמץ [ויעוין שם, שכבר דחה הרמב"ן דרך זו]. והרדב"ז [חלק ג סימן עד], דחק בדברי הרמב"ם, שיוצא דוקא כשלש במי פירות שעירב בהם מים. דאז היא באה לידי חימוץ.
[10] ובפירוש רבינו יהונתן מלוניל פירש בדעת תנא קמא, דאין לשין בשמן ויין אף בלא מים, משום דהוה מצה עשירה. וכל שבעה ימים אסור לאכול מצה עשירה. דהא כתיב "שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני". ואתא רבי עקיבא לחלוק בזה, והתיר בכל ששה ימים. והוסברה דיעה זו ברבינו דוד, דהוא משום זכר למצה שאכלו אבותינו. ואף שאין חיוב באכילת מצה כל שבעה, מכל מקום כשאוכלה, צריך שיאכל כדרך שאכלו אבותינו. שהרי אף מטעם זה אסור חמץ כל שבעה, זכר ל"עוגות מצות כי לא חמץ" [אלא שהוא כתב כן להוה אמינא דגמרא, ולא אליבא דאמת].
[11] ובעל המאור כתב לחלק בין חלב ליין ושמן. שיין ושמן עם מים מחמיצים מיד. אבל חלב אינו ממהר להחמיץ. וכבר דחו דבריו הראב"ד והרמב"ן. דודאי שכל המשקין שוין בדבר.
[12] ולכאורה קשה, דלמאי דכתבו התוספות במנחות נה א, דאזלא סוגיין כמאן דאמר "מדת יבש לא נתקדשה", למה יהא אסור ללושן בפושרין? והרי עדיין לא נתקדשו. ואם יחמיצו יחמיצו. אלא שאם ניכר בהם שלא החמיצו, הרי הן כשירות. ויש לומר, דמדקתני בסיפא "ומשמרן שלא יחמיצו", משמע דאיירי בשכבר נתקדשו. שפת אמת.
[13] ואף דהלישה עצמה לא היתה בכלי שרת, מכל מקום היו לשים אותה בסמוך לתנור, כדי שלא תחמיץ. תוספות. עוד פירש רבינו אפרים בר אפרים הגיבור, דבהכרח היו לשין אותה בעזרה. שהרי מדדו את הסלת בעשרון של קודש, ונתקדשה בו בקדושת הגוף.
[14] ולכאורה אין שייכת קושיה זו לסוגיין. אלא קושיה בפני עצמה היא. מאי שנא מנחת העומר משאר מנחות לענין לתיתה. אך יש לומר, דלולא מאי דאמרינן, היה אפשר ליישב, דשאני עומר דמתחילת קצירתו הוא נעשה לשם העומר, ולכן נזהרים בו טפי מחימוץ. אבל לאחר דאמרינן, דאף במצה הנעשית לשמה אסרינן ללוש בפושרין, ולא סמכינן על כך שיזהרו בה מחימוץ, שוב תיקשי במנחת העומר. צל"ח.
[15] וצריך עיון, אם כן נמעט מהאי טעמא אף מעשר שני ממצה. ונימא, מה מרור אינו מעשר שני [שאין מעשר ירק מן התורה], אף מצה כן. רבי עקיבא איגר. ויעוין בצל"ח שהקשה כן. והוסיף להקשות גם מחלה ותרומה לכהנים, אמאי יוצאים בהן? והלא אינן נוהגות במרור.
דף ל"ו ע"א רבינ' אמר כו'. מחוורתא כרב ששת והרמז"ל פ"ו מהלכות חמץ ומצה הלכה זיי"ן פסק דאין יוצא במצה האסורה משום איסור אחר והטעם פשוט משום מה"ב. כמ"ש כל שאין מברכין ברכת המזון כו' ובריית' זו ר"ש אמר טעם עדיף מהיקש'. ועיין לח"מ שם. ומעולם לא זכיתי להבין דבריו א' דטעם משום מה"ב ב' מ"ש דחמץ אין כולל וחמץ שוה ליוה"כ. ודאי כולל חשיב לי'. דחל אכל חתיכת חמץ חייל נמי אטבל. ג' מ"ש דבריית' דנבלה ביוה"כ פטור בנתנבלה ביוה"כ הא בריית' ר"ש הוא ור"ש לית לי' כולל ובנתנבלה ביוה"כ גם רבנן מודים דאין חל נבלה על יוה"כ דלית כאן כולל ומוסיף ולא ב"א אם לא בראוי למזבח דהוה איסור מוסיף למזבח. ומיהו לקושיא הב' יש לומר שכיוון במ"ש כשחל חמץ דהיינו מתחלת שבע עד הלילה דאין כאן כרת כ"א לאו וטבל במיתה הוא והוה קל על חמור אפשר דאין חל קל על חמור בכולל כ"א בשוין דוקא (וכבר הארכנו בספר פורת יוסף וספר ג"ו וספר ש"ה מזה בתכלית הביאור) ואעפ"י בלילה בשעה חיובא מצה הוה כרת מ"מ הואיל ובשעה שבא לעולם איסור חמץ לא חייל שוב לא חייל הגם שזה דוחק מ"מ שאר קושיות צ"ע:
תוס' ד"ה האוכל כו'. שאין זבוח ומכאן דאין איסור חע"א אפילו לאו וכרת אעשה. וכ"כ התוס' בשבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי ועיין מ"ש בפתיחה לה' שחיטה בפריי לי"ד יעו"ש. גם חקרנו שם בשער התערובת בפתיחה להלכות תערובת דלדידן דלית מלקות תרין איסורין רביע עלי'. דאין איסור חע"ח. היינו לענין מלקות לחוד. אבל מ"מ תרין איסורין רביע עלי'. א"כ רב ששת דאמר יצא זה שאין חל איסור חמץ על טבל הא חל הוא שפיר ואסור ומוזהר הוא עליו אלא שאין לוקין שתים. וע"כ רב ששת סובר דאין איסור חע"א לגמרי כלל וזה כתי' א' ביבמות ל"ג ב'. אבל לתי' רב אשי התם לקוברו בין רשעים גמורים מבואר אעפ"י שאין אחע"א. מ"מ תרין איסורין רביע עלי'. ע"כ כרבינ' הכא אעפ"י דאמר בגמ' מחוורתא וז"ש רש"י במשנה וגמ' כרבינא כדכתיבנא לעיל והבן זה ואין להאריך:
גמ' לחם עוני פרט לנלושה ביין ושמן ודבש. עיין מ"מ פ"ו מה' מצה הלכה ה' דוקא אלו הא שאר מי פירות הוה לחם עוני ומש"ה לא אמר פרט לנילוש במי פירות. אבל בש"ע תס"ב מי פירות אין יוצא דהוה מצה עשירה והי' נראה בעירוב מים דבשאר מי פירות תו לא הוה מצה עשירה משא"כ ביין ושמן וחלב ודבש מקרי מצה עשירה אפילו עירב מים. ואמנם הקושיא הוא מה שהקשה דר"ע אדר"ע לימא התם בי"ט ראשון ובעירב מים כמ"ש הלח"מ. ומ"ש דמשני עדיפא כדר"י בן לוי וקשה איך קאמר הא בי"ט שני. והא ר"ע ע"כ דאמר לשתי בעירב מים דאל"כ אין ראי' דלא אמרו לו דבר דחכמים דאמרו תישרף בעירב מים. דאל"כ מי פירות לחוד אין מחמיצין כלל וכמ"ש המ"מ פ"ה שם הלכה כ' יעו"ש היטב. ואם היינו אומרים דהני ד' משקין יין ושמן ודבש וחלב אף עירב מים הוה מצה עשירה א"ש. משא"כ בשאר מי פירות בעירב מים עם מי פירות אין יוצא דנהי דמהיקש' דלא תאכל חמץ יש לדחוק ולומר דאין הקמח בא לידי חימוץ וסגי בהכי לולי חסרון מים. וכמ"ש הלח"מ שם פ"ו. מ"מ שימור דלישה בעינן נמי ובמי פירות לבד לא הוה שימור דלישה שימור דאין בא לידי חימוץ. וז"ש המ"מ. פ"ו הלכה ה' דאנו צריכין שימור מחמץ כדאמרן לא כמ"ש הלח"מ מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ. וא"ש נמי הירושלמי שהזכיר המגיד משנה פ"ה הלכה כ' דמי פירות אין יוצא בשאר משקין נמי בלא תערובת מים כלל דשימור עכ"פ בשעת [לישה] נמי בעינן ובמשקין לא שייך זה ואי"ה בפריי יבואר עוד וכאן אין להאריך ועיין לקמן לחם עוני פרט לחלוט ומשמש ויבואר שם ומ"מ לדידן גם למי פירות בעינן האי קרא וכמ"ש המחבר בתס"ב וכבר כתבנו לעיל מזה:
ע"ש גמ' ור"ע מי כתיב עוני בוי"ו דליקרי לחם אוני באל"ף דאפה"ע מתחלף בעבור האחוה בניחותן בלא וי"ו כתיב. ור"י הגלילי הואיל וקרינן עוני בחולם קרינן בי' לחם אוני. ועיין רש"י ד"ה מי כתיב עוני בוי"ו. דמשמע מיני' עוני טעות נפל בספרים. וצ"ל דמשמע מיני' אוני באל"ף והלכה כר"ע דיוצא במעשר שני הואיל ויש לה היתר בכל מושבות אי נפדה ולא ביכורים שאין לה היתר בכל מושבות ויבואר עוד לקמן בעזה"י:
ע"ש ואם לש תישרף מיד וחכמים אומרים יאכל. עיין לעיל תוס' ד"ה מי פירות אין מחמיצין דמיירי כאן בעירב עם מים קצת ועיין תוס' לעיל ד"ה מי פירות אין מחמיצין ועיין רי"ף גורס תאפה מיד. והיינו ודאי הא שהה כשיעור מחמיץ ורש"י ל"ג לה. ומיהו גם רש"י סובר דמיד נאפה. דסובר אפילו בלי תערובת כלל יכול לבא לידי חימוץ כמ"ש לעיל אמר רשב"ל עיסה שנילושה בשמן ודבש אין חייבין על חמוצה כרת הא לאו אית בי'. וכמ"ש הטור משמו סימן תס"ב. אלא דל"ג מיד דגרס תאכל. ואין שייך לגרוס מיד הואיל כשנאפה כבר וראוי לאכול. ודע לעיל אמר ר"ל ביין ושמן ודבש לה"א שפיר עם מים הואיל ואין יוצא ידי מצה עשירה. אבל באמת הני ל"ד ה"ה כל מי פירות ויבואר עוד:
שם גמ' וחכמים אומרים יאכל. זה גירסת רש"י אבל גירסת הרי"ף ז"ל וחכמים אומרים יאפה מיד. ועמ"ש ברש"י ד"ה וחכמים יעו"ש:
ברש"י ד"ה אין לשין כו'. לפיכך כו' דהבערה שלא לצורך ור"ל כצ"ל דאמר כו'. רש"י סובר מי פירות בלא מים נוקשה הוה. כמ"ש ל"ה א' ד"ה ביין ושמן וחכמים פליגי ארישא דלשין לכתחלה והא דלא פליגי ארישא דלא צריך דלר"ג ממהרת יותר ולפיכך תירץ משא"כ לחכמים יאכל דשוה למים וודאי נמי לשין. וזה שהוסיף לפיכך דהא בהא תליא ור"ע כחכמים. ולש לכתחלה ומייתי מדריב"ל דיומא קמא אסור מצה עשירה ומכאן ואילך אף לכתחלה זה דעת רש"י. ואמנם מ"ש דהבערה שלא לצורך איכא לעיונא דהא כתב בדף ו' א' ד"ה כופה בשלא בטלו מבער ביו"ט דהוה צורך היום ולדידי' נוקשה עובר [על] ב"י כמ"ש. וניחא לי קצת דהלכה כחזקי' כמ"ש הרא"ש בחולין ופסחים דרבי' דר"י (דלא כהר"מ ז"ל פ"ח ממ"א) ונוקשה מותר בהנאה. ויכול לבטלו בפסח דברשותי' הוא וליכא צורך היום קצת. ועמ"ש בד"ה וחכמים אומרים יאכל יעו"ש. ועיין טור תס"ב ויבואר בסמוך:
ד"ה וחכמים אומרים תאכל. ול"ג מיד דקסברי אפשר לשומרה. הנה תראה חידוש עשה מיו"ד תי"ו כי סובר דלחכמים לש לכתחלה ור"ע כחכמים ס"ל. ולש לכתחלה דלא כגירסת הרי"ף יאפה מיד דממהר [להחמיץ] אלא שיכול לשומרה קצת אלא מי פירות דינן כמו מים לחוד ויכול ללוש ולשהות שיעור מיל (ל"ד לשהות לכתחלה עש"ע או"ח ר"פ) ויאכל משמע ציווי והיינו אי גרס מיד. ולכך כתב רש"י דמיד אין לו פירוש כאן (וטוב הי' לומר יאפה מיד) וכיון שכן תאכל שפיר עדיף העיסה נאכלת תי"ו הנסתרת לנקבה. והנה יש בכאן שיטות הרבה עיין טור תס"ב ואכתוב קצת בקיצור כי גי' רי"ף תאפה מיד ולחכמים נמי לכתחלה אין לשין כו' ור"ע דעת שלישית ולש לכתחלה. וכן ריב"ל לבניה כה"ג מיירי עם מים ופסק כר"ע דריב"ל מסייע לי'. ואמנם נאמר דתאפה גרס מיד ואין לשין לכתחלה עם מים במי פירות ור"ע אין דעת שלישית כ"א לפרושי פלוגתא ואמר ולשתי היינו בדבש לחוד להודיע דרשב"ג וחכמים במי פירות עם מים קמיירי ופריך שפיר דר"ע אדר"ע וליכ' לשנויי כאן במי פירות עם מים דאיך לש לכתחלה. וזה דעת מהרי"ל הובא במ"א תע"א ובגמ' הקשיתי בזה ולמ"ש כאן נתיישב זה:
גמרא אתאן לת"ק ושוין כו'. הנה לרש"י שפיר אבל לרי"ף ולשאר מפרשים גם חכמים מודים דאין לשין אלא אתאן לת"ק דאיהו בפירוש אמר שאין לשין. ושוין לפירש"י קאי על חכמים דר"ג וא"ש משא"כ לרי"ף ושאר מפרשים צריך לדחוק ולומר דעל חכמים דמקטפין קאמר כלומר אעפ"י שיש מחלוקת בקיטוף אליב' דר"ג. אבל שוין המה ואין בהם מחלוקת לענין פושרין. ופושרין לכאורה כל ששהו זמן רב בבית עי"ד לענין פושרין בריאה. ואמנם מדאמרינן לקמן מ"ב א' דרש רבא לא תלוש בחמי חמה ולא במים הגרופין מן המולייר שם ההוא מקרי פושרין לענין זה לא בע"א:
ע"ש יומא קמא לא תלושו בחלבא כו'. יומא קמא פירש"י לילה א' היינו כזית מצה חובה ולדידן ב' ימים. ועיין בעל המאור ורמב"ן מ"ש בזה ועיין רא"ש מ"ש על הרי"ף ז"ל דסובר מי פירות עם מים אין מחמיצין לא הבינותי דמחמיצין ואפ"ה יכול לשומרה כמו מים לבדו כמו לרש"י הכין. ומ"ש דברי בה"ג נעלמים הם לא זכיתי להבין זה דדברי בה"ג יש להם פירוש כר"ש דר"ג ולחכמים הא בהא תליא לר"ג ממהר להחמיץ. ואם לש ישרוף ולחכמים אין ממהר ולשין כמ"ש לפיכך ולזה כוון גם בה"ג דחכמים דאין לשין ואין מקטפין כר"ג הוא:
ע"ש כל המנחות נילושות בפושרין משמע אף לחם הפנים וכמ"ש התוס' מנחות נ"ה א' ד"ה כל המנחות דצבור שאני יעו"ש ויהי' הפירוש הא דאמר ומ"ש ממנחת העומר. ולא מקשה התם. ואיך תלוי כאן. אלא דתירוצא הוא דמ"ש ממנחת העומר וע"כ צבור שאני ה"ה לחם הפנים ודוחק לפרש כן. ועתוי"ט מנחות פ"ה מ"ג ד"ה לחם ולא הביא ד"ה דף ט'. כתבו בפירוש דלחם הפנים מנחה אקרי והר"מ ז"ל פי"ב מהמעה"ק ה"ג [כ'] מנחה לחם הפנים. ואמנם שם הכ"א כתב כל המנחות הנאפות פושרין הואיל ולישתן בפנים. ואין זה טעם ללחם הפנים שלישתן בחוץ. אלא צבור שאני ועכ"מ שם הכ"ג. ואולי כוון לכל בהכ"א:
ונוראות נפלאתי על מה שראיתי בתוספת מנחות נ"ה א' ד"ה כל המנחות כתבו מאפה יחיד דלישתן בחוץ כלחם הפנים דמ"ש כיון דלא בעי שמן עד לאחר אפי' כדאמר החלות בוללן יעו"ש. וכוונתם רבי דאמר הכין לקמן והא שם מבואר דכ"ע נותן שמן בכלי תחלה אף לרבי וכ"פ בבלילה שלאחר כן. לרבנן בוללן בעודו סולת ולרבי אחר אפי' ע"ש. ובתוספת' מבואר בהדיא דכל המנחות אפייתן בפנים הביאו הכ"מ פי"ב הכ"ג ממעה"ק. ומיהו זה טעות די"ל רבנן היא. ומ"מ מבואר הוא במנחות ע"ה א' דלכ"ע נותן שמן תחלה ונותן קמח ומדת הלח נתקדשה. כ"פ בנתינת שמן לבלילה רבנן סברי קודם אפי' ורבי לאחר אפי' והלכה נמי כרבנן כמ"ש הר"מ ז"ל פי"ג ה"ו יעו"ש וצ"ע. ועיין פ"ה מתו"מ ובכ"מ שם ופי"ג הלכה ה' וכ"מ ואין להאריך:
שם ומשתמרין תי"ו התפעל. אין כאן מקומה ומשמרן גרסינן וכ"ה במנחות במשנה כ"ה א' כי התפעל הוא בעומד ואין שייך במנחה עצמה שיהא שומר ונשמר כידוע:
רש"י ד"ה לישה כו'. מחבת מרחשת תנור כו' לסולתן כו'. כשנאפית תחלה בפושרין מ"ש סולתן פלוגתא היא מנחות נ"ד. ועיין תו' י"א א' שם וכ"פ הרמז"ל בהלכות מעה"ק פי"ג דפותת לבד יעו"ש וע"ש בכ"מ למה השמיט עבודה קשה יעו"ש והבן. ומ"ש לש בפושרין ואחר אפיה נותן כל ג' מתנות שמן נותן ובולל ויוצק הר"מ ז"ל פי"ג מהמעה"ק ה"ו לא כ"כ. אלא נותן שמן ובולל בעודו קמח. ולש עם פושרין ואופה ואח"כ פותת ויוצק יעו"ש. ואפשר דקשיא לי' מה קושיא דהתם מי פירות עם מים לא הוה חמץ גמור כ"א נוקשה. ואפשר שהשמן יעכב הפושרין מלהחמיץ כלל. כי י"א מי פירות עם מים אין מחמיצין כלל (עיין רא"ש בשמעתין במ"ש על הרי"ף ז"ל) וא"כ מה ראי' מנחות לכאן. לכן פירש דתחלה נילוש בפושרין לחוד. ואמנם המעיין במנחות יראה דתחלה נותן ובולל ולש עם פושרין ואחר אפיה יוצק במחבת ומרחשת ובתנור לא הי' יציקה כ"א ברקיקין משיחה כמו שמבואר כל זה ברמז"ל פי"ג ממעה"ק וצ"ע:
ד"ה לימד על יציקה ובלילה כו'. ותני במאפה תנור לאחר לישה ואפיה ופתיתה נינהו. לא הבינותי זה דבמאפה תנור אין שם יציקה עיין רמז"ל פי"ג מעה"ק ה"ח יעו"ש. ולמה השמיט מחבת ומרחשת עיין שם:
ד"ה במקום זריזין שהמחבת ומרחשת ותנור כלי שרת הן לא הבינותי זה דמה ענין כלים אלו ללישה ובפרט לפי מ"ש ד"ה לישה דקודם שנתן] שמן הי' לש בפושרין. ואפילו את"ל אח"כ מ"מ קודם מחבת הי' בכלי אחר. וכמ"ש התוס' ד"ה במקום דכלי הלח מקדשה וצריך לדחוק דאפיה הי' בפנים מסתמא היה גם הלישה סמוך לה כמ"ש התוס' ד"ה במקום תי' א' ומ"מ קשה מה תירץ בלילה חוץ לחומת עזרה פסולה ואין ראי' ללישה שהי' מקודם לפירש"י ד"ה לישה. ועמ"ש עוד בתוס' ד"ה במקום זריזין יעו"ש בזה:
ד"ה צבור כו'. אית דאמרי כו'. ולדידהו קשה לחם הפנים יעו"ש:
בתוספת ד"ה במקום זריזין כו'. מאפה תנור כו'. עיין תוס' מנחות דף ט' א' ד"ה ריש לקיש:
ד"ה כל המנחות. והנה ד"ה בכאן סתומים וצריכין ביאור. ויראה לפרש דר"פ דע"ב הקושי' כאן מאפה תנור לחוד דאי מחבת ומרחשת הי' שמן עמהם בפושרין ומי פירות עם מים אין חשש כ"כ אם הוא בפושרין. כי גם השמן מעכב כי י"א הכי (עיין רא"ש על הרי"ף בשמעתין) וקושי' רק מתנור שאפי' הי' בעודו נילוש בפושרין לחוד. וכמ"ש התוס' להדיא במנחות נ"ה א' ד"ה כל המנחות דתנור לא הי' נותן שמן עד לאחר אפי'. והיינו לרבי דאמר החלות בוללן. וכבר תמהנו לעיל דמ"מ הי' נותן שמן תחלה. אלא הבלילה הי' אח"כ לאחר אפי' לרבי. ומיהו י"ל מדאמר ר' יוחנן מנחות ט' בללה חוץ פסולה משמע הא נתינה בחוץ כשרה כי כן הי' עושה נותן שמן ואח"כ בולל בשמן ואח"כ יוצק במחבת ומרחשת ובתנור לא הי' יציקה כ"א נתינה ובלילה. וא"כ משמע שהנתינה לא בעי כלי שרת וגם זה צ"ע ועתו' שם ד"ה ריש לקיש וז"ש מהרש"א כיון דכאן עיקר הקושיא מתנור דמחבת ומרחשת הי' הבלילה בכלי שרת קודם אפי' וע"ז לא משני בלילה חוץ פסולה יעו"ש. וי"ל דמ"מ גם במחבת ומרחשת קשה קצת דמסתברא מי פירות עם מים ממהרין להחמיץ יותר ומשני במחבת ומרחשת ותנור דכלי יבש נמי מקדשה ואין להאריך יותר:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0