דלג לתוכן

פסחים לט ע"ב - טקסט הדף

ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעין בתוכה חמשה זרעונין ארבע על ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע מהו דתימא הני מילי בזרעין אבל בירקות לא קמ''ל למימרא דירקות אלימא מזרעים והתנן כל מיני זרעים אין זורעין בערוגה אחת כל מיני ירקות זורעין בערוגה אחת מהו דתימא הני מרור מין זרעים נינהו קמ''ל זרעים סלקא דעתך והא תנן ירקות ותני בר קפרא ירקות ותני דבי שמואל ירקות חזרת איצטריכא ליה ס''ד אמינא הואיל וסופה להקשות ניתיב לה רווחא טפי לאו א''ר יוסי בר' חנינא קלח של כרוב שהוקשה מרחיבין לו בית רובע אלמא כיון דסופו להקשות יהבינן ליה רווחא טפי ה''נ ניתיב לה רווחא טפי קמ''ל: יוצאין בהן בין לחין בין יבשין כו': א''ר חסדא לא שנו אלא בקלח אבל בעלין לחין אין יבשין לא והא מדקתני סיפא בקלח שלהן מכלל דרישא עלין פרושי קא מפרש כי קתני בין לחין בין יבשין אקלח מיתיבי יוצאין בהן ובקלח שלהן בין לחין בין יבשין דברי ר' מאיר וחכ''א לחין יוצאין בהן יבשין אין יוצאין בהן ושוין שיוצאין בהן כמושין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו וכל שאין בו טעם מרור אין יוצאין בו תרגומא אקלח ת''ר אין יוצאין בהן כמושין משום ר''א בר' צדוק אמרו יוצאין בהן כמושין בעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים אליבא דר' עקיבא לא תיבעי לך השתא במצה דאורייתא נפיק במרור דרבנן מיבעי' כי תיבעי לך אליבא דר' יוסי הגלילי מאי במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק או דילמא כל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תקון אמר רבא מסתברא מצה ומרור:
מתני' אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא בבשרה יבש לא ילעוס אדם חיטין ויניח על מכתו מפני שהן מחמיצות:
גמ' תנו רבנן אלו דברים שאין באין לידי חימוץ האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין מבושל אדמבשל ליה מחמע אמר רב פפא האפוי שבישלו קאמר תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ אמר רב פפא והוא דעביד טיף להדי טיף אמרי דבי ר' שילא ותיקא שרי והתניא ותיקא אסור לא קשיא הא דעבדיה במישחא ומילחא הא דעבדיה במיא ומילחא אמר מר זוטרא לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישנא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ אמר רב יוסף לא ליחלוט איניש

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - ב

ומקשינן: הרי דין נזרעין כהלכתן" תנינא כבר. דהא תנן:  ערוגה שהיא בגודל ששה טפחים על ששה טפחים, זורעין בתוכה חמשה זרעונין מחמישה מינים שונים. ארבע מהם, על ארבע רוחות, כל מין בגבול רוח אחרת, ומין אחת באמצע! נמצא מרחק של ג' טפחים לפחות בין מין למין. ובמרחק זה אין הזרעים יונקים זה מזה [1].

ומאחר דמשנה ערוכה היא, מה הוצרך רב להשמיענו דין זה?

ומשנינן: מהו דתימא, הני מילי דסגי במרחק זה בין מין למין, דוקא בזרעין. אבל בירקות לא די בכך, משום שהירקות יונקים יותר מזרעים. קא משמע לן רב, דדינם כדין הזרעים.

ומקשינן: למימרא דיניקת הירקות אלימא מיניקת הזרעים, ומשום כן הוצרך רב להשוותם? והא שנינו איפכא.

דהתנן: כל מיני זרעים, אין זורעין מינים שונים בערוגה אחת. ואפילו לא בשיעור של חמישה מינין על ערוגה של ששה על ששה. אבל כל מיני ירקות, זורעין אותם יחד בערוגה אחת במרחק האמור! והא דתנן "ערוגה של ששה על ששה, זורעין בתוכה חמישה זרעונין", בזרעוני ירקות קאמר.

ושוב קשיא, מאי קא משמע לן רב?

ומשנינן: מהו דתימא, הני ירקות שיוצאים בהם למרור, מין זרעים נינהו, ולא מין ירקות. ולכך לא יזרעו בערוגה אחת כלל. קא משמע לן רב, דמיני ירקות הן. לפיכך נזרעים הם בערוגה אחת כהלכתם.

ותמהינן: וכי מרור מין זרעים הוא, סלקא דעתך למימר? והא תנן: אלו ירקות שאדם יוצא בהן בפסח!

וכן תני בר קפרא: אלו ירקות!

וכן תני דבי שמואל: אלו ירקות!

ומשנינן: חזרת איצטריכא ליה לרב להשמיענו, דנזרעת עם ארבעה מינים אחרים בערוגה אחת של ששה על ששה. משום דסלקא דעתא אמינא, הואיל וסופה של החזרת להקשות, שהקלח שלה מתקשה ונעשה עבה, ניתיב לה רווחא טפי, ולא יהיה די במרחק של ג' טפחים בינה לבין מין אחר.

ומוכחינן כהאי סברה: וכי לאו אמר רבי יוסי בן רבי חנינא: קלח של כרוב שהוקשה, מרחיבין לו מקום של בית רובע! ולא סגי ליה בהרחקת ג' טפחים, אלא מרחיקים ממנו מין אחר מכל צד מרחק של בית רובע [שיעור מקום זריעת רובע קב. וחשבון מקום בית רובע הוא על בסיס חשבון בית סאתיים. שמצינו בחצר המשכן, שהיתה מאה אמה על חמישים אמה, והיה בה שיעור בית סאתיים].

אלמא, כיון שסופו של הכרוב להקשות, יהבינן ליה רווחא טפי. והוה אמינא, דהכי נמי בחזרת. שמשום שסופה להקשות ולהתעבות, ניתיב לה רווחא טפי. קא משמע לן רב, דסגי לה בפיזור של חמשה זרעונין לערוגה של ששה על ששה.

שנינו במתניתין: יוצאין בהן בין לחין בין יבשין!

אמר רב חסדא: לא שנו כן, אלא בקלח שלהם. שאף ביבשותו, עדיין נותר בו טעם המרור. אבל בעלין שלהם, כשהם לחין, אין [יוצאים בהם]. אבל כשהם יבשין, לא יוצאים בהם! לפי שכבר אין בהם טעם, וכעפר בעלמא הם.

ומקשינן: והא מדקתני בסיפא, "ויוצאין בקלח שלהן", מכלל דרישא בעלין מיירי! ועליהם קתני "בין לחין בין יבשין", ודלא כרב חסדא.

ומשנינן: אף רישא איירי בקלח. וסיפא פרושי קא מפרש לה לרישא. והכי קאמר: כי קתני ברישא "בין לחין בין יבשין", אקלח קתני לה.

מיתיבי: תניא: יוצאין בהן [בעלים] ובקלח שלהן, בין בלחין בין ביבשין - דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: כשהם לחין יוצאין בהן. אבל כשהן יבשין, אין יוצאין בהן!

ושוין רבי מאיר וחכמים, שיוצאין בהן כשהם כמושין [יבשים קצת [2]]. אבל לא יוצאין בהם כשהם כבושים בחומץ, ולא כשהם שלוקין [מבושלים הרבה], ולא כשהם מבושלין דרך בישול רגיל! לפי שכבר אין בהם את טעם המרור.

כללו של דבר: כל שיש בו טעם מרור, יוצאין בו. וכל שאין בו טעם מרור, אין יוצאין בו!

קתני מיהת, "יוצאין בהם ובקלח שלהן, בין לחין בין יבשין". אלמא, אף בעלים יבשין יוצאין. וקשיא לרב חסדא.

ומשנינן: תרגומא [תפרש] להא דקאמר רבי מאיר, "בין לחין בין יבשין", דאקלח בלבד קאמר!

תנו רבנן: אין יוצאין בהן כשהם כמושין!

משום רבי אליעזר בן רבי צדוק אמרו: יוצאין בהן אף כשהם כמושין!

בעי רמי בר חמא: מהו שיצא אדם ידי חובתו בפסח, במרור של מעשר שני בירושלים?

ומפרשינן: אליבא דרבי עקיבא לא תיבעי לך, ופשיטא דיוצאין בו. שהרי לדידיה יוצאים אף במצת מעשר שני. והשתא, אם במצה שחיוב מעשרותיה הוא מדאורייתא נפיק במעשר שני, במרור שהוא ירק, ואין חיוב מעשרות ירק אלא מדרבנן, מיבעי לן למימר דיוצאין בו במעשר שני?!

כי תיבעי לך, אליבא דרבי יוסי הגלילי תיבעי. דאמר, אין יוצאין במצת מעשר שני, משום שאינה נאכלת בכל מושבותיכם, אלא בירושלים בלבד [3].

מאי דינו של המרור בזה? מי אמרינן, דוקא במצה דחיובה דאורייתא, הוא דלא נפיק במעשר שני. אבל מרור של מעשר שאינו אלא מעשר דרבנן, נפיק ביה. דהא מדאורייתא שפיר נאכל בכל מושבות.

או דלמא, כל דתקינו רבנן, כעין דאורייתא תקון! ומאחר שתקנו בו חכמים דין מעשר, הרי הוא נחשב כאין לו היתר במושבות. וכיון שהוקשו מרור ומצה זה לזה, אף במרור בעינן שיהיה נאכל "בכל מושבותיכם ".

אמר רבא: מסתברא, דאין יוצאין בו. ושוים מצה ומרור בדיניהם לכל דבר [4].

מתניתין:

אין שורין בפסח את המורסן [קלפות החיטים] לתרנגולים, לפי שהוא מחמיץ בכך.

אבל חולטין אותו ברותחין, לפי שהרותחין אינם מניחים אותו להחמיץ.

האשה לא תשרה בפסח את המורסן כדי שתוליך [להוליך] אותו בידה למרחץ! שכן היה דרכן, לשוף את הגוף במורסן. ואסור להשרותו, משום שהוא מחמיץ בשרייתו.

אבל שפה היא את המורסן בבשרה, כשהוא [המורסן] יבש! ואף על פי שגופה רטוב מהמים, אין המורסן מחמיץ במים מועטים כל כך [5].

לא ילעוס אדם חיטין בפיו, ואחר כך יניח אותן על מכתו! שאם ישהה אותן לאחר שלעסם והרטיבם ברוק שבפיו, יבואו לידי חימוץ.

תנו רבנן: אלו דברים שאין הם באין לידי חימוץ: בצק האפוי! שלחם לאחר שנאפה, שוב אינו מחמיץ לעולם, כל כמה שישרה במים.

ובצק המבושל! ויבואר בסמוך.

ובצק חלוט, שחלטו אותו ברותחין! שכשמטילים אותו לתוך מים רותחין, אין הם מניחים אותו מלהחמיץ [6].

ותמהינן: איך קתני דהמבושל אינו מחמיץ? והלא כשניתן במים, עדיין הם לא רתחו. ואינו מתבשל בהם מיד. אם כן, אדמבשל ליה מחמע [עד שיגמר בישולו, יחמיץ בינתים].

אמר רב פפא: בבצק האפוי שבישלו לאחר אפייתו קאמר! וקא משמע לן, דלאחר שנאפה אינו מחמיץ, ואפילו על ידי בישול.

תניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: קמח שנפל לתוכו דלף [דליפת מים] מן הגג - אפילו אם דלפו עליו מים כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ! לפי שטירדת הדלף שאינה פוסקת, מונעת ממנו להחמיץ. והיא כאותה ששנינו לקמן [מח ב], שכל זמן שעוסקים בבצק, אינו בא לידי חימוץ [ראשונים].

אמר רב פפא: והוא דעביד הדלף טיף להדי טיף! כלומר, שנופלת טיפה אחר טיפה מיד, בלא שהות ביניהן. וצריך לאפותו מיד לאחר שפסק הדלף. רא"ש.

אמרי דבי רב שילא: ותיקא [מין מאכל קמח], שרי לאוכלו בפסח!

ומקשינן: והתניא: ותיקא אסור!

ומשנינן: לא קשיא. הא דהתירו דבי רבי שילא, היינו היכא דעבדיה במישחא ומילחא [7] [שבשלו את הקמח בשמן ובמלח] בלא מים [8]!ובכך אין הוא מחמיץ. וכדקיימא לן: מי פירות אין מחמיצין [9]!

והא דקתני דאסור, היינו היכא דעבדיה לקמח במיא ומילחא! שהמים מחמיצין אותו.

אמר מר זוטרא: לא לימחי אניש קדרא בקימחא דאבישנא [קמח של חיטים לחות שנקלו בתנור]! שדרכן היתה ליתן קמח לתוך תבשיל הקדירה בכדי שיתעבה. ואסור לעשות כן בפסח, משום שעל ידי המים שבתבשיל הוא מחמיץ. ואף בקמחא דאבישנא אסור. ואפילו שהאפוי אינו מחמיץ, והחיטים הקלויות הרי הן כאפויות. מכל מקום חיישינן דילמא לא בשיל [לא נקלה] הקמח שפיר. ועדיין הוא בא לידי חימוץ.

ואף דאין הקמח מחמיץ כשהוא נחלט ברותחין, הדרך ליתנו לתבשיל קודם שהרתיח.


הערות

[1] רש"י. וכן היא דרכו בכל הסוגיה, דביניקה תליא מילתא. אבל התוספות כתבו דלא יתכן לפרש כן. דהא משמע בשבת [פה א], דד' דארבע רוחות, נזרעים באמצע כל רוח, ולא בקרנות. ונמצא דכל אחד רחוק מהאמצעי ג' טפחים. הרי דשיעור היניקה הוא ג' טפחים. ואם כן, יזרע ט' זרעים. ג' שורות של ג' ג'. ויהיו רחוקים זה מזה ג' טפחים. לכך פירשו, דהכא אינו משום יניקה. אלא משום ערבוב. שאם יזרע יותר מחמשה זרעים, יתערבבו זה עם זה לכשיגדלו.

[2] וכתבו הריטב"א ומהר"ם חלאווה, דיוצאין אף בעלים כמושים. אבל המגן אברהם בסימן תעג הוכיח מדברי הרמב"ם והטור, דאין יוצאין בכמושים, אלא בקלחים ולא בעלין. וכן היא דעת הריא"ז, שחולק על זקנו הר"י בזה. ויעוין בשער הציון, שם סקמ"ח. ויעוין בקרבן נתנאל שהביא מקור מדברי הירושלמי להחמיר בזה.

[3] רש"י. וצריך עיון, הא לעיל מבואר, דרבי יוסי הגלילי ממעט מעשר שני מ"לחם עוני". מיהו, כתב רש"י בחומש בקרא ד"בכל מושבותיכם", "פרט למעשר שני ולחמי תודה". והוא על פי המכילתא. ולפי זה, ממעט רבי יוסי הגלילי מעשר שני, אף משום שאינו נאכל בכל מושבות [ודלא כדאמרינן לעיל, דיש לו היתר בכל מושבות, משום דאם נטמא פריק ליה, ואוכלו חוץ לירושלים]. ולא הוצרך רבי יוסי הגלילי למעט מ"לחם עוני", אלא לזמן נוב וגבעון. מהרש"א. ויעוין בצל"ח.

[4] עוד פירש רש"י, דהנידון הוא על מרור בזמן הזה, שאין חיובו אלא מדרבנן. ומספקא לן, אם אף בחיוב מרור דרבנן בעינן "בכל מושבותיכם". ומסקינן, דתקנת חכמים דמרור בזמן הזה, היא כעין חיוב מרור דאורייתא לכל דבר. וכתב, דאי אפשר לפרש כן, אלא למאן דאמר "קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא". שאם לא כן, הא אין מחיצות ירושלים קולטות את המעשר. ולמה לא יחשב כנאכל בכל מושבות. מיהו, דחה פירוש זה. דאם כן, הוה לן לפרושי להדיא דבזמן הזה מיירי.

[5] וכתבו הגאונים, שאף על פי שחלוט אינו בא לידי חימוץ, אין להתיר חליטה אלא לחולה, ועל פי בקיאין בלבד. לפי דלא ידעינן חליטה מה היא.

[6] כן היא פשטות דברי רש"י. וכן פירש מהר"ם חלאווה בדעתו. אבל הרא"ש כתב, דכונת רש"י היא לזיעת הגוף. שלחלוחית הזיעה אינה מחמיצה. אבל אם יש עליה טיפות מים ממש, ודאי אסור. והרוקח כתב, שאף זיעה מביאה לידי חימוץ. ומדמה לה לרוק אדם, דתנן בסמוך דהוא מחמיץ.

[7] והר"ן כתב להוכיח מכאן, שאין המלח גורם לידי חימוץ העיסה. ודלא כהראשונים שכתבו דדוקא בשמן אין לחוש לכך. אבל בעיסה הנילושה במים אין ליתן מלח, לפי שהוא ממהר להחמיץ. וכדקיימא לן, "מליח כרותח". ויעוין עוד ברא"ש שהאריך בראיות לכאן ולכאן.

[8] ולשיטת הרי"ף דסובר דמי פירות אין מחמיצין אף בצירוף מים, צריך לומר דהכוונה היא שאין בו מים בלבד, אלא מי פירות נמי. רא "ש. [והוא על פי דרכו בשיטת הרי"ף [הובאה לעיל לו א]. ויעוין שם בשם האחרונים, שאין הכרח לומר בדעת הרי"ף כן]. ולפי זה יוכרח, דאית ליה, דמלח הוא תולדת המים, ולא מי פירות. שאם לא כן, אף במיא ומילחא יש להתיר. קרבן נתנאל. ויעוין בשלטי הגיבורים [דף י מדפי הרי"ף אות ב].

[9] ואף שהמלח לאחר שנמס בתבשיל דינו כמים, אין בו כדי להחמיץ. לפי שהוא מועט. וגם נשתנה צורתו מצורת מים. אבל במים גמורים, חיישינן אף בכל שהוא. ר"ן. ודעתו היא שהמלח הוא תולדת המים. ודבר זה נידון בהרחבה בפוסקים. והרמב"ם בפרק י מטומאת אוכלין הלכה ב כתב, דדינו כמי פירות.

ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים — זורעין בתוכה חמשה מיני זרעונין, ארבעה סוגים על ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע, משמע שמותר לזרוע מינים שונים בערוגה אחת בהפסק הראוי. ודוחים: מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] בזרעים בלבד, אבל בירקות לא, שאסור לזרוע מיני ירק אחדים בערוגה אחת אפילו בהפסק הראוי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמותר.

ותוהים: למימרא [האם לומר] שירקות אלימא [חמורים] מזרעים לענין זה? והתנן [והרי שנינו במשנה בכלאים]: כל מיני זרעים אין זורעים בערוגה אחת אפילו על ידי הפסק, וכל מיני ירקות זורעים בערוגה אחת, הרי שירקות חמורים פחות מזרעים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הני מרור [מרור זה] מין זרעים נינהו [הוא] ולא ירקות ויהיה אסור לזורעם בערוגה אחת עם זרעים אחרים, על זה קא משמע לן [השמיע לנו] שכולם מיני ירקות הם.

ותוהים: מרור מין זרעים סלקא דעתך [עולה על דעתך]? והא תנן [והרי שנינו במשנתנו] ירקות, ואף תני [שנה] בר קפרא ירקות, וכן תני דבי [שנה חכם בית מדרשו] של שמואל: ירקות! ומשיבים: חזרת איצטריכא ליה [נצרכה לו] להשמיענו. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וסופה להקשות — נעשית כאחד ממיני הזרעים, ניתיב לה רווחא טפי [ניתן לה בערוגה רווח יותר].

וכעין ראיה לדבר: לאו [האם לא] אמר ר' יוסי בר חנינא, קלח של כרוב שהוקשה — מרחיבין לו מקום כדי בית רובע, ואין זורעים דברים אחרים בצידו! אלמא [מכאן]: כיון שסופו להקשות — יהבינן ליה רווחא טפי [נותנים לו רווח יותר], הכא נמי ניתיב ליה רווחא טפי [כאן גם כן ניתן לה בחזרת רווח יותר], קא משמע לן [השמיע לנו] שכל מיני המרור ואפילו החזרת נזרעים יחד בערוגה אחת, ואין צורך בהגדלת הרווח.

א שנינו במשנה שמיני המרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין. אמר רב חסדא: לא שנו אלא בקלח (שורש), אבל אם רוצה לצאת ידי חובה בעלין, אם היו לחין — אין [כן] יוצא ידי חובתו, אבל יבשין — לא.

ושואלים: והא מדקתני סיפא [והרי מששנינו בסוף המשנה] בקלח שלהן, מכלל דרישא [שבתחילת המשנה] הכוונה היא לעלין? ומשיבים: פרושי קא [פירוש הוא] מפרש התנא את דבריו שבראש המשנה: כי קתני [כאשר שנינו] בין לחין בין יבשין — על הקלח שנינו ולא על העלים.

מיתיבי [מקשים] על כך ממקור אחר, שנינו: יוצאין בהן ובקלח שלהן — בין לחין בין יבשין, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: לחין — יוצאין בהן, יבשין — אין יוצאין בהן. ושוין ר' מאיר וחכמים שיוצאין בהן כמושין אם נבלו קצת ואינם רעננים עוד. אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין,

כללו של דבר: כל שיש בו טעם מרור — יוצאין בו, וכל שאין בו טעם מרור — אין יוצאין בו. ומכאן שגם ר' מאיר וגם חכמים אינם מחלקים בין העלים ובין הקלח! ומשיבים: תרגומא [תרגומו והסברו] על הקלח, שמה שאמר ר' מאיר שיוצאים בלחים וביבשים — הכוונה היתה לקלח ולא לעלים. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין יוצאין בהן כמושין. משום [בשם] ר' אליעזר בר' צדוק אמרו: יוצאין בהן אף כמושין.

ב בעי [שאל] רמי בר חמא: מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים? אליבא [לפי שיטתו] של ר' עקיבא המתיר במצת מעשר שני משום שיש לה היתר במושבות לכשתיטמא לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, השתא [עכשיו] במצה שחובתה דאורייתא, נפיק [מן התורה, יוצא]. במרור דרבנן [שהוא מדברי סופרים] בדורותינו שאין קרבן הפסח מיבעיא [נצרכה] לומר כן?

כי תיבעי לך אליבא [כאשר תישאל לך הרי זה על פי שיטת] ר' יוסי הגלילי האוסר במצת מעשר שני, מאי [מה ההלכה]? וצדדי הספק: במצה דאורייתא [שהיא מן התורה] הוא שלא נפיק [יוצא], אבל במרור דרבנן נפיק [שהוא מדברי סופרים יוצא בו],

או דילמא [שמא] כל מה דתקינו רבנן [שתיקנו חכמים] כעין דאורייתא תקון [דיני התורה תיקנו], ומה שאין יוצאים בו למצוה שהיא חיוב מהתורה, אף אין יוצאים בו למצוה שהיא מדברי סופרים. אמר רבא: מסתברא [מסתבר לומר] מצה ומרור הושוו בכתוב, ולכן ראוי לומר שכשם שאין יוצאים במעשר שני משום מצה, אף אין יוצאים בו משום מרור.

ג משנה אין שורין את המורסן (הפסולת הגסה של הקמח) לתרנגולים שמא יחמיץ, אבל חולטין (מרתיחים) אותו ברותחים שאינו יכול להחמיץ, ואז מותר להאכילו להם. האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ (להשתמש בו לניקוי בשרה), אבל שפה היא את המורסן בבשרה כשהמורסן יבש, ואפילו היה בשרה לח מן המים. וכן אמרו: לא ילעוס אדם חיטין ויניח על מכתו (פצעו) מפני שהן מחמיצות על ידי לעיסה ורוק.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אלו דברים שאין באין לידי חימוץ: האפוי, והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין. על הקביעה כי המבושל אינו בא לידי חימוץ שואלים: מדוע? והלוא עד שמבשל ליה, מחמע [אותו, יחמיץ]! ומשיבים, אמר רב פפא: האפוי שבישלו קאמר [הוא אומר] כלומר, אם דבר אפוי מתחילה ואחר כך בושל — אינו מחמיץ, אבל אם בישלו בלבד — מחמיץ.

תניא [שנינו בברייתא]: ר' יוסי בר' יהודה אומר: קמח שנפל לתוכו דלף (טיפות נוטפות) של מים אפילו היה דולף כל היום כולו — אינו בא לידי חימוץ, משום שכל עוד המים הדולפים הם בתנועה אינם מניחים לקמח להחמיץ, אמר רב פפא: והוא דעביד טיף להדי טיף [שמטפטף טיפה בתוך טיפה], שאין רגע שבו נמצא הקמח או חלקו ללא טיפטוף מים.

אמרי דבי [אמרו חכמי בית מדרשו] של ר' שילא: ותיקא (מאכל קמח הבלול במשקים שונים) שרי [מותר] לאוכלו בפסח. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ותיקא אסור?! ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] — דעבדיה במישחא ומילחא [שעשאו בשמן ובמלח], הריהו מותר. אבל הא [זה] — דעבדיה במיא ומילחא [שעשאו במים ומלח], הריהו מחמיץ מחמת המים.

אמר מר זוטרא: לא לימחי איניש [ימחה אדם] את קדרא בקמחא דאבישנא [קצף הקדירה בקמח קלי], דילמא [שמא] הוא לא בשיל שפיר [מבושל יפה] שלא נקלה כראוי, ויש בו משהו של קמח שלא נאפה ונקלה, ואתי [ויבוא] לידי חימוץ בתוך הקדירה. אמר רב יוסף: לא ליחלוט איניש [יחלוט אדם] ברותחים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to a garden bed that is six by six handbreadths in area, one may plant in it five different types of seeds, four types on the four sides of the bed and one type in the middle. This mishna teaches that it is permitted to plant different types of seeds in one garden bed, provided that one maintains the appropriate distance between them. The Gemara explains: Rav’s statement is nevertheless necessary. Lest you say that that applies only to seeds, but with regard to vegetables, no, it is prohibited to plant them in a single garden bed even if this separation is maintained, Rava teaches us that it is permitted to plant in this manner with vegetables as well.

The Gemara asks: Is that to say that vegetables are stronger in the level of their prohibition than seeds? But didn’t we learn in a mishna in Kilayim: With regard to multiple types of seeds, one may not plant them together in one garden bed, even if there is space between them; however, with regard to multiple types of vegetables, one may plant them together in one bed? This mishna apparently indicates that the halakha is stricter concerning seeds. The Gemara answers: Rav’s statement is necessary. Lest you say that these bitter herbs are a type of seed, not a vegetable, and therefore it is prohibited to plant them in a bed with other seeds, Rav teaches us that all the various bitter herbs are classified as types of vegetables.

The Gemara asks: Could it even enter your mind that bitter herbs are types of seeds? But didn’t we learn the word vegetables in a mishna? And bar Kappara likewise taught: Vegetables. And furthermore, the Sage of the school of Shmuel taught: Vegetables. The Gemara explains: It was necessary for Rav to mention the status of ḥazeret. It could enter your mind to say that since ḥazeret ultimately hardens into a type of seed, one must therefore give it more space in a garden bed than other vegetables. Rav’s statement indicates that this is not the case.

The Gemara offers support for this contention: Didn’t Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, say: With regard to a stalk of cabbage that has hardened, one must allow a beit rova of space for it, in which no other seeds may be planted. Apparently, since it will ultimately harden, one must give it more space. Here too, in the case of the ḥazeret, it might have been thought that one is required to give it more space. Therefore, Rava teaches us that all types of bitter herbs, even lettuce, may be planted together in one bed without leaving additional space between each species.

The mishna taught that one can fulfill his obligation to eat bitter herbs with these types of vegetables, whether they are fresh or whether they are dried. Rav Ḥisda said: They taught this halakha only with regard to the stem. However, with regard to the leaves, if they are moist, yes, they may be used as bitter herbs, but if they are dry, no, they may not serve as bitter herbs.

The Gemara asks: But from the fact that it is taught in the last clause of the mishna: In their stems, it may be inferred that the first clause of the mishna refers to the leaves. The Gemara answers: The tanna is explaining his statement in the first clause of the mishna: When he taught that one may eat herbs whether they are fresh or whether dried, the tanna was referring to the stem, not the leaves.

The Gemara raises an objection from a baraita: One can fulfill the obligation with the bitter herbs themselves or with their stems, whether they are fresh or whether they are dried; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: With regard to fresh bitter herbs, one can fulfill his obligation with them; however, with regard to dry bitter herbs, one cannot fulfill the obligation with them. And everyone agrees that one can fulfill his obligation with them if they are withered and are no longer fresh. However, one may neither use bitter herbs that have been pickled, nor over-boiled, nor boiled.

The baraita continues: The principle is: Anything that has the taste of bitter herbs, one can fulfill his obligation with it; but anything that does not have the taste of bitter herbs, one cannot fulfill his obligation with it. This baraita indicates that neither Rabbi Meir nor the Rabbis distinguish between the leaves of these herbs and their stems. The Gemara answers: Interpret Rabbi Meir’s statement, that one can fulfill the obligation with both fresh and dried bitter herbs, as referring to the stem but not to the leaves. The Sages taught: One cannot fulfill the obligation with them when they are withered. They said in the name of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok: One can fulfill his obligation with them even when they are withered.

Rami bar Ḥama raised a dilemma: What is the halakha with regard to the possibility that a person can fulfill his obligation with bitter herbs of second-tithe produce in Jerusalem? In accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who permits one to fulfill the obligation to eat matza with second-tithe produce because it can be eaten anywhere if it becomes ritually impure, do not raise this dilemma. Now that it has been mentioned that in the case of matza, where the obligation applies by Torah law, one can fulfill his obligation with second tithe in this manner, is it necessary to mention that one can use second tithe for bitter herbs, which nowadays applies by rabbinic law, as there is no Paschal lamb?

When you raise the dilemma, it is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who maintains that one cannot fulfill his obligation with matza of second-tithe produce. What is the halakha with regard to bitter herbs? The Gemara explains the two sides of this dilemma: Does Rabbi Yosei HaGelili say it is only with regard to matza of second-tithe produce, where the obligation applies by Torah law, that one does not fulfill the mitzva; however, with bitter herbs, a mitzva that applies by rabbinic law, one can fulfill his obligation with this second-tithe produce?

Or perhaps, everything that the Sages instituted, they instituted in a manner similar to the model provided by Torah law. If this principle is accepted, it would mean the following: Just as one may not use second-tithe produce for matza, so too, one may not use second tithe as bitter herbs, despite the fact that the obligation to eat them is rabbinic. Rava said: It stands to reason that since the verse juxtaposes matza and bitter herbs, similar restrictions apply to both mitzvot. Consequently, just as according to Rabbi Yosei HaGelili one cannot use second-tithe produce for matza, so too, one cannot use this produce for bitter herbs.

MISHNA: One may not soak coarse bran for feeding chickens, lest it be leavened. However, one may pour boiling water onto the bran before feeding it to the chickens, as it will not become leavened from this brief exposure to water. A woman may not soak coarse bran to bring by hand to the bathhouse for use as a cleanser; however, she may rub coarse bran on her dry skin. Likewise, the Sages said: A person may not chew wheat and place it on his wound, due to the fact that the wheat will be leavened from the saliva and his chewing.

GEMARA: The Sages taught: The following foods do not come to a state of leavening: Foods that have already been baked, or boiled, or over-boiled in hot water. With regard to the statement that boiled food will not become leavened, the Gemara asks: Why not? When it is boiled it will become leavened. The Gemara answers that Rav Pappa said: The tanna merely said that if it was first baked and afterward boiled, it will not be leavened; however, if it was initially boiled it will become leavened.

It was taught in a baraita that Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: In the case of flour into which water is dripping, even if the water drips the entire day the flour will not come to a state of leavening, as the ceaseless dripping prevents fermentation. Rav Pappa said: And that is the case only if one drop drips into the other, i.e., the dripping is continuous, preventing the mixture from settling.

The school of Rabbi Sheila say: Vatika, a pastry prepared from a mixture of different liquids, is permitted on Passover. The Gemara raises a difficulty: But wasn’t it taught in a baraita that vatika is forbidden? The Gemara answers: This is not difficult. This baraita, which states that vatika is permitted, is referring to a case in which it was prepared with oil and salt, whereas that baraita forbade vatika prepared with water and salt, as that dish will become leavened.

Mar Zutra said: A person should not line the edge of a pot with roasted flour, lest some of the flour was not properly roasted and it will come to a state of leavening in the pot. Rav Yosef said: A person should not scald

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

היא מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונים כו' ודחי' מהו דתימא הני מילי זרעים אבל ירקות בעו טפי ואקשי' וכי ירקות אלימי מזרעים והא איפכא תנן כל מיני זרעים אין זורעין בערוגה וזורעין כל מיני ירקות בערוגה מהו דתימא הני מרורים כולן ששנינו מיני זרעים נינהו ואין זורעין אותן בערוגה בא רב להודיענו כי ירקות הן ונזרעין בערוגה אחת.

ואקשי' והא מתני' ירקות קתני כל תנא תנא נמי ירקות קתני וליכא תנא דתני זרעים חזרת שסופה להקשות איצטריכא ליה סד"א ניתיב ליה רווחא טפי משאר ירקות כמו קלה של כרוב שהוקשה כלומר שגדל ונעשה קשה שמרחיבין לו בית רובע מכל צדדין פי' אין מניחין סביבותיו זרע כדי שישלח שרשיו לכל צד מפני שגדול הוא נעשה גם כך לחזרת קמ"ל דלא:

יוצאין בהן באלו הירקות בין לחין בין יבשין. אמר רבא לא שנו יבשין אלא קלח אבל עלין לחין יוצאין בהן יבשין אין יוצאין בהן:

מיתבי יוצאין בהן ובקלח שלהן וכו' ודברים פשוטין הן ורב חסדא פרק תרגומה אקלח אבל עלין אין יוצאין בהן אלא לחין ושוין שיוצאין בהן כמושין אבל לא כבושין ולא מבושלין זה הכלל כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו:

בעי רמי מהו שיצא אדם במרור של מעשר שני אליבא דר' עקיבא ופשטה רבה כשם שיוצאין במצה שהיא מדאורייתא כך יוצאין במרור שהוא מדרבנן:

מתני' אין שורין את המורסן לתרנגולין אבל חולטין:

ת"ר דברים שאין באין לידי חימוץ אסיקנא כגון אפוי שבשלו וחלוט שחלטו ברותחין תניא רבי יוסי ברבי רבי יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ ותיקא דהוא כגון שתיתא דעביד במשחא ובמלחא בקמחא שרי פירוש כי השמן מי פירות הוא ומי פירות אין מחמיצין אבל במיא ומלחא וקמחא אסור לא לימחי איניש קדירה בקמחא דאבשינא דלא בשיל שפיר ואתי לידי חימועא.

ערוגה שהיא ששה על ששה כתבתיה בפרק ר' עקיבא ככל הצורך בה.

אמר רב חסדא לא שנו אלא קלח אבל עלין לחין אין יבשין לא והכי קיימ"ל וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ולענין כמושין קיימ"ל כסתם מתני' דלא פסל אלא כבושין ושלוקין ומבושלין וכת"ק דברייתא ור' מאיר דשוין שיוצאין בהן כמושין:

אין שורין את המורסן לתרנגולין תניא בתוספת' שורה אשה מורסן לתרנגולין ובלבד שיאכלוהו מיד בפני' וטעמא דמלתא דכל שמנקרין בו אינו בא לידי חימוץ כיון שעוסקין בו ואין נכון לעשות כן.

אבל חולטין. דכל שנותנין אותו למים רותחין אינו בא לידי חימוץ ומאי דאמרינן בגמר' אדמבשל ליה חמועי מחמע היינו למים צוננין דכמה ששוהא להרתיח התחמץ אבל חלוטה לעולם אינו בא לידי חימוץ דהו"ל כפת הנאפה בתנור שאינו מתחמץ בשהוי האפיה. מיהו ה"מ להלכה אבל השתא אין מורין כן דאנן לא בקיאי בחליטה ורבינו האי גאון ז"ל כתב מצה חלוטה ברותחין מצה היא. אבל רבנן קמאי אמרי חליטה לא ידעינן היכי היא וכמה חולים טרחו להתיר להם מי שעורי' בחליטה ולא התירו הגאונים ז"ל אלא לחולה שהוקשה חליו על פי רופאים ע"כ. והרב אלפסי ז"ל ביאר דבריו יותר ואסר לכל כשאר האיסורין שעומד על דינו דלחולה שיש בו סכנה מותר ולא לאחר וכן אסר לתיתה דלא בקיאנן והוא מה שנהגו לרחוץ החטים קודם טחינה מפני עפרורית ופסולת שבהן:

האשה לא תשרה את המורסן שתוליכנו בידה לבית המרחץ דאע"ג דאמרינן דכל זמן שעוסקין בבצק ה"מ שעוסקות אבל זה שמניחתו ועומד בידה ואינה זזה ממקומה חום היד מחמיצתו אבל שפה היא על בשרה יבש כלומר אעפ"י שעל בשרה מים טופח על מנת להטפיח דאי לא פשיטא וקמ"ל דאותן המים מועטין אין מחמיצין אותו:

לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצין לאו דוקא מי הפה ה"ה לכל מעינו' האדם כאותה ששנינו תולדות למים היוצאין מן העין ומן האוזן ומן החוטם ומן הפה ומן הרגלים:

קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כלו אינו בא לידי חימוץ טעמא דמלתא משום דהו"ל כעוסק בבצק כל שעה. והוה משמע דעוסק בבצק אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ וכן דעת הרמב"ם ז"ל וזה תימה דא"כ אמאי פליגי ר"ג ורבנן בשלש נשים עוסקות בבצק כיצד אופות והא לכולי עלמא כ"ז שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ. אלא יש לפרש דהתם דוקא שלש נשים כסדר ההוא אינו בא לידי חימוץ דהיינו אחת לשה וכשמתחלת לערוך מתחלת השניה ללוש ווכשמתחלת הראשונות לאפות מתחלת השניה לערוך ומתחלת השלישי' ללוש וכשיעור הזה אינו בא לידי חימוץ אבל כל היום לא והכא שאני דכיון דאית ביה עסק דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף בלי הפסק והמים צוננים שמצננים העיסה אין מניחין אותו להחמיץ אפי' לכל היום. אבל הרשב"א ז"ל הביא בתשובה דכל זמן שעוסקות בבצק אפי' כל היום מותר ואיכא מאן דאמר דדוקא מקום הדלף אינו בא לידי חימוץ אבל חוצה לו מחמיץ. וזה אינו דהא קמח סתם קתני ואם איתא הו"ל לפרושי דלא תיפק מני' חורבא ועוד דכי היכי דמקום הדלף אינו מחמיץ משום דעסוק בו ומקרר ליה הכי נמי הטפה שיורדת עם ירידת' נבלעת בכל מקום בלע הקמח ונמצא שאין הפסק לטרדת' אלא ודאי דין אחד יש לה הלכך עם פסיקת הדלף מיד לש ואופה מקום הבלע קודם שיבא לידי חימוץ והשאר מותר וכן קמח שנפל לתוכה דלף קודם הפסח והחמיץ המקום מעבירה בנפה דקה ומותרת שאם יש בה חמץ אינו עובר וכן מורין בי רב:

ותיקא שרי והא תניא ותיקא אסור לא קשיא הא במיא ומלחא הא במשחא ומלחא ותיקא פי' הרב אלפסי ז"ל אל אצידה. ומינה שמעינן תרתי חדא דמי פרות אין מחמיצין כלל ומותר לכתחילה ועוד דמותר ליתן מלח בפת מצה שהמלח אינה מחמצת. והכי נמי שמעינן מלחמי תודה דאיקרי קרבן דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן וכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ואע"ג דכל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה. ואיכא מאן דפליג דהכא שאני דדוקא במשחא אבל במיא לא ומסתייע מדאמרינן מצה דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ. ועוד דהלכה כשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח דצלי. והני סיוע אין בהם ממש דמצה כולל כל דבר שלא נגמר על תיקונו בין דבר שיש בו משום חימוץ וכדאמר התם נמי דלא קמיח ולא עפיץ הלכך לאו חסרון המלח גורם קריאת מצה בכל מקום וההיא דשמואל הא אוקימנא לה בפרק כל הבשר במליח שאינו נאכל מחמת מלחו כפי שפירשו בו עם מלחו או מחמת מלחו אבל מלח מעט שבעיסה שהוא להטעים אינו כרותח. והכין נהגינן בבי רב נבו ליתן מלח במים שלשין בהן את העיסה:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא קלח אבל עלין לחין אין יבשין לא. וכתב הרי"ט ז"ל אעפ"י שאין להם הכרע בגמ' מיהו מדקתני בסיפא דברייתא כל שיש בו טעם מרור יש לפסוק כן דהא עלין כמושין טעם מרור יש בהן ע"כ:

והא דתנן במתניתין יוצאין בקלח שלהם. פי' בתוס' בשם השר מקוצי דדוקא בקלח אבל בשורש לא ויש ליזהר להסיר השורש מן החזרת ע"כ. משיטת הרב רבי' פרץ:

מתני' אין שורין את המורסין לתרנגולין אבל חולטין. פי' ברותחין שאין מניחין אותו להחמיץ. וכתב הרי"ט ומיהו השתא לא בקיאינן בחליטה ואסירא כדכתבו רבוותא ז"ל. כתב הרמב"ם ז"ל מותר ללוש לתרנגולין קמח או מורסן ומאכילן מיד או עומד עליהם עד שלא יהא בה הילוך מיל וכל זמן שמנקרין בו או מתהפך בידו אינו חמץ ע"כ והרב בעל העיטור השיב עליו. וכתב הרי"ט ז"ל וזה ודאי מן הקולות שהרב ז"ל נוהג לענין חמץ כי האיך הוא מדמה ניקור התרנגולין לדלף היורד טיף טיף כנגד טיף טיף או לנשים העוסקות בבצק עד שנתיר כן לכתחילה, ע"כ:

מתני' לא ילעוס אדם חיטין ויתן על גבי מכתו בפסח מפני שהן מחמיצות. פי' שמחמיצות במשקה היוצא מפיו. וכתב הרי"ט ז"ל וי"ל דמיירי במכה שאין בה שום סכנה אי נמי דאיפשר בלאו הכי דאי לא כיון שזה שלא כדרך הנאתו הוא מתרפאין מהם אפי' שלא במקום סכנ' גוף ויש אוסר שלא לאכול בפסח מאותן תאנים שהם בקמח כי כשהאדם נושך בו לאוכלו יש בו מרוקו ומחמיץ וחוזר ואוכלו. וכתב הרי"ט ז"ל ונראה דאין לחוש לכך כי בעודו בכפו יבלענו ואינו שוהה כל כך ומ"מ צריך ליזהר בהם לפי שבאים לאחר הסעודה שלא יפול עליהם משקה ויחמיץ ובעל נפש לא יטפל בהם וכן צריך ליזהר הרבה שלא לתת על המצה אותן מעות שהן מלאות אבק של קמח וכ"ש שלא ליתנם במקום הקמח לפי שהקמח נדבק בסדיקי הלחם ואח"כ כשנותן פתיתים בקערה הוא מחמיץ שם וזו חששא קרובה כמו מה שאסרו חז"ל ללוש את העיסה בחלב וקרוב היה לאסור הפת כמו שאמרו שם אלא שאין לנו אלא מה שמנו חז"ל ואם לא נזהר ונתן ממנו בקערה הרי היא אסירא מיד דודאי לאלתר החמיץ ואוסר אפי' בשאינו מינו במשהו ע"כ:

גמרא תנו רבנן דברים וכו' אפוי שבשלו קאמרינן. פי' הרי"ט ז"ל שלאחר שנאפה כשיעור מצה שוב אינו מחמיץ ויכול לעשות ממנו או מקמחו כל מה שירצה וכן הלכה. וחלוט שחלטו ברותחין. הגאונים ז"ל כתבו שלא התירו כן אלא לחיה ולחולה על פי בקיאין כלומר שהוא מסוכן וצריך לכך והיתירו משום פיקוח נפש:

קמח שנפל לתוכו דלף אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ אמר רב פפא וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דהא דאמרינן הוא שאינו בא לידי חימוץ לא שנסמוך בזה להתיר מקום הדלף לאפותו ולאוכלו דכיון דמחמת טיף טיף הוא דלא החמיץ מכיון דשקלי' מחמיץ דלכי הא לא יהבינן שיעור מיל ולא אמרו כאן אלא לומר שאין עוברין עליו בעוד שהדלף טורד ומיד שעמד הדלף (צריך) לשורפו או להשליכו לחוץ וכן מותר לאכול כל סביבותיו ואין חוששין שמא החמיצו מקום הדלף כי מתוך שהטיפות תכופות לא היה לו פנאי להחמיץ לאחרים ואפי' נתחמץ הוא כל שכן כי אף עצמו איפשר שלא נתחמץ ע"כ:

ותיקא שרי ואוקי' במילחא ומישחא ומשום דמי פירות אין מחמיצין. י"א שזה במלח הנחצב מן ההר אבל מלח הנעשה מן המים הרי הוא כמים ואסור וי"א שאפי' מלח הנחצב מן ההר גם הוא ניסך למים אלא דהכא לפי שהמלח מועט כדי נתינת טעם לא חששו. ואחרים פירשו דבכל מילחא מיירי והכא מיירי כשנתבשלו הקמח והשמן בתחילה יפה ואח"כ נתן בו מלח דהוה ליה כאפוי שאינו בא לידי חימוץ וזה נראה נכון להרי"ט ז"ל ולענין נהמא דפיסחא יש מן החכמים אוסרין לתת מלח בעיסה כי חמימות המלח משוי לה כפושרין ואעפ"י שבמנחות התירו התם הוא לפי שזריזין הם וכמו שהתירו להם ללוש בפושרין וכתב הרי"ט ז"ל וזה ודאי אינו נראה נכון דא"כ לא לישמוט תנא או אמורא למימר הכי כיון דהתם עיסה נותנין בה מלח ומ"מ יש ליזהר שלא לתת מלח בעיסה מרובה שהרי מלוח שאינו נאכל מחמת מולחו דינו כרותח גם יש ליזהר שלא לטחון מלח עם הקמח כמו שנוהגין בקצת המקומות דההוא מתוך ששוהא בקמח שמא ניסך למים ומחמצתו ובעלי נפש חוששין לסברא הראשונה שלא לתת מלח בעיסה בפסח ובארצנו נוהגים ליזהר בזה למצה של מצוה והמחמיר תבוא עליו ברכה ע"כ להרי"ט ז"ל:

לא לימחי אינש קדרה בקימחא דאבישנה. פי' קמח שעשאו משיבולין לחות שנתנו אותם בתנור עד שנעשה קלי היטב וכשנקלו היטב הרי הם כלחם אפוי שאינו בא לידי חימוץ ואפ"ה אסרינן לתת מן הקמח בתבשיל שמא לא נקלו כל הצורך ויבוא לידי חימוץ וכן הילכתא'. הרי"ט ז"ל:

כלאי זרעים אין נוהגין אלא בארץ ובארץ מיהא כל הזורעם לוקה ואין איסורם אלא בששני המינים יונקים זה מזה ושהדבר נראה כן לעין כמו שביארנו בתשיעי של שבת וכן ביארנו שם מה שהוזכר כאן שכל ערוגה מרובעת ששה טפחים על ששה טפחים יכול לזרוע בתוכה חמשה מיני זרעים ארבעה בארבע רוחות הערוגה בנקודות אמצעיות שבכל רוח ואחת באמצע כל הערוגה בנקודת מרכזה ותכונת הזריעה מבולבל ביד מפרשים ולשיטתנו יש בכל הזריעות שבארבעת הרוחות בכל אחת מהן גרעינין הרבה עד שאורך הזריעה בכל אחת מהן שלשה טפחים ורחבה טפח והזריעה שבנקודת האמצע ארכה טפח ורחבה טפח ונמצא שמשפת אורך כל אחת מהן עד הקרן טפח ומחצה מכל צד ומשפת רחבה עד שפת זריעת האמצע טפח ומחצה וכך היה ידוע להם שבשיעור הרחקה זו אין יונקים זה מזה אע"פ שנראים כמעורבים לכשיצמחו ודבר זה דוקא בזרעוני גנה כגון כרפס וכוסבר וחזרת וכרוב שהן נאכלין כירק והוא הנקרא בסוגיא זו מיני ירקות וטעם היתרם מפני שאין דרך לזרוע מהם אלא מעט אבל מיני זרעים והם אותם שאין אדם אוכל אלא הזרע כגון תבואות וקטניות ופשתן וחרדל אין נזרעין בערוגה אחת מפני שאדם זורע מהם הרבה ויבאו לידי מכשול וחזרת או כרוב שכללנו במיני ירקות אפי' הוקשה קלח שלהן וגדל אין צריך להרחיב לו מקום ר"ל להרחיק ממנו שלא יזרעו בסמוך לו מין אחר בשיעור זה אלא בהרחקה יתירה עד בית רובע ר"ל בכדי זריעת רובע קב אבל דלעת שבא לזרוע תבואה בצדה מרחיק בית רובע מפני שנמשכו עליה ואף היא החזיקה מקום גדול כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השמינית והכונה בה להתחיל בביאור ענין החלק החמישי והוא שאמר אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש לא ילעוס אדם חטים ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצות אמר הר"ם מורסן ידוע והוא קליפת החטים העבה ושורין הוא שישרו את המורסן במים וישימו אותו לפני התרנגולין שיאכלו אותו כדרכן בנחת וחולטין הוא שילושו הקמח במים חמים בחוזק הרתיחה ונהגו העם לאסור זה והתלמוד התיר אותו ושפה פירושו האשה מחככת בשרה במורסן וילעוס הלעיסה בשינים:

אמר המאירי אין שורין את המורסן לתרנגולין מפני שהוא בא לידי חמוץ בין במים חמין בין בצוננין אבל חולטין ברותחין שמרוב החום מתבשל המורסן לשעתו מפני שהוא קל להתבשל ואינו בא עוד לידי חמוץ:

האשה לא תשרה את המורסן במים ותוליך בידה למרחץ לשפשף בו להסיר את הזיעה אבל שפה על בשרה יבש אע"פ שבשרה טופח שבמעט לחות כזה אינו מתחמץ:

ולא ילעוס אדם חטים כדי ליתן על גבי מכתו לרפואה מפני שמחמיצות בכסיסתו ברוק שבפיו שכל לחותו של אדם כגון רוקו וזיעתו ומי רגליו ושאר הליחות המימיים ולהוציא את הדם מים גמורים הם להחמיץ וכן בשאר בעלי חיים ואע"פ שהדבש והחלב נכללו במי פירות אין אלו מן הלחויות המימיים שהרי החלב דם הוא מעקרו והדבש מתילד מן המזון אלא שהטבע מכינו לשם ומכשירו למאכל:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

אירע מעשה לפני רבותי' שבנרבונאה שהכניסה בהמה את פיה בשק של קמח וירד רירה עד שנמצא בשק כעיסה וכעין שאור והורו לרקדה יפה וכל שיעבור דרך הנפה מותר והשאר אסור ואף בשק של קמח שנפל בנהר הורו כן וכן אירע שם בשק מלא קמח שרקדוהו ואחר שנתרוקן השק מצאו בו גלדי עיסה בדפני השק והתירו כל המרוקד:

לעיסת חטים זו שהזכרנו אם עבר ועשה עובר ואין בטול מועיל בה שהרי אף הוא רוצה בקיומו ושמא תאמר והרי שלא כדרך הנאתו הוא והרי אמרו שעושין רטיה מחמץ או מלוגמא מחמץ כמו שכתבנו בראש הפרק בשם גדולי המחברים יראה לי שזה דרך הנאתו הוא שדרך החטים אין עיקר הנאתם לאכילה אלא לכוס ועיקר הכסיסה לרפואה או שמא מכח איסור בל יראה ובל ימצא כמו שכתבנו שם:

גדולי המחברים כתבו שמותר ללוש מורסן או קמח לתרנגולין ומאכילן מיד או נותן לפניהם והוא עומד על גבם עד שלא ישהא בפניהם כדי הלוך מיל וכל זמן שהם מנקרים בו או שהוא מהפך בו בידו אינו מחמיץ וכשיפסקו מלאכול ישטוף הכלי במים וישפוך במקום מדרון וכן הוא בתוספתא:

אלו דברים שאין באים לידי חמוץ פת שנאפה מצה ואח"כ בשלו שמאחר שנאפה מתחלה אין בישול מחמיצו והחלוט שחלטו ברותחין ר"ל עיסת מצה שחלטה במים רותחין הרבה שרוב הרתיחה מבשלתו קודם שיחמיץ אבל אם אינם רותחין כל כך אלא כדרך שאדם מבשל שאדם מכניס את הדבר שרוצין לבשלו בתוכם קודם שירתיחו כל כך הרי הם מחמיצין קודם שיגמר בישולם והוא שאמרו אדמבשל אחמועי מחמע ומתוך כך נהגו הגאונים להחמיר ולאסור את החליטה מכל וכל מפני שאין אנו בקיאים בה וכן אסרו מטעם זה אותם הטפלות שקורין פאנאדא"ש שלחות הזב מן הבשר מעכב את אפייתם ובאות לידי חמוץ קודם גמר אפייה וכן באפוי שבשלו פרשו שהקמח שנאפה כגון קמח שנותנין בשולי הככר כדי שלא תהא העיסה מתדבקת בכלי שהוא עליו והיא נאפית עם הככר בתנור אם חזר וגררה ולשה באה היא לידי חמוץ וצריכה שימור ויש לפקפק באיסורן ולהתיר מצד שמועת קימחא דאבישנא שהרי זו ודאי אחר שנאפית כשיעור אפיית הלחם אפייה גמורה היא ואין לומר בה דילמא לא בשיל שפיר וכו' וכן נראה לי אלא שאין לפרוץ בדברי הראשונים:

קמח שהיה נופל לתוכו דלף אפי' כל היום כלו אינו מחמיץ כל זמן שהדלף טורד עליו בפגע טפה אחר טפה והוא הקרוי טיף טיף כנגד טיף טיף שכל שאין חמוצו בא אלא מצד הדלף כל שהדלף טורד אין כאן חשש הא אם היה הקמח שרוי במים מצד אחר אין דלף זה מעכבו מלהחמיץ:

מאכל קמח יש ששמו ותיקא פעמים שעושין אותו בקמח ושמן לבד ופעמים בקמח ושמן מעט על ידי מים ובשניהם רגילין ליתן מלח מעט זה שבקמח ומים אסור לעשותו הא של קמח ושמן מותר לעשותו ואע"פ שהמלח ניתך וחוזר למים מ"מ מעט מלח בשיעור זה אינו מחמיץ במקום שאין מים:

דרכן היה בקדרה שהיו בה נקבים דקים שהיו סותמין אותם בקמח שרוי במים וכשמבשלין בה אותו קמח מתבשל וכח החום מכניסו והנקבים מסתתמים ואמר שלא יעשו כן בפסח אפי' בקימחא דאבישנא והיא קמח של קליות שאדם עושה מן השבלים הלחות שאדם קולה אותם בתנור ומיבשם ולפעמים אוכלין אותם בעין ולפעמים עושין מהם קמח ופירשו הטעם שאע"פ שנקלו בתנור ואפוי שבשלו מותר שמא לא נקלו החטים בכל הצורך ובא לידי חימוץ ועל זה אמרו לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישנא וכו' ויש מפרשים בה שדרכם היה בקדרה ישנה לבשל בתוכה קמח במים לשאוב זוהמתה ואסור לעשות כן בפסח מטעם שהזכרנו ויש מפרשים בה שנוהגים היו לעבות את התבשיל בקמח כקצת תבשילין וזהו שפרשו בכאן קידרא בלשון תבשיל ולא לימחי וכו' כלומר לא יעבה ואמר שאסור לעשות כן בפסח:

אע"פ שמדין התלמוד החליטה מותרת כמו שביארנו לא יחלוט שני דברים כאחד אפי' שני גרעיני חטים שמא יגע האחד בחברו ויכנס בבקע שלו עד שלא יפרד ממנו ואין רתיחת המים עולה ביניהם ויבא לידי חמוץ והוא הדין לשני ככרות שמא יהיו נוגעות זו בזו ואין רתיחת המים עולה במקום נשיכתם:

ומכאן החמירו קצת רבנים להזהיר שלא יהיו הככרים נוגעים זה בזה בתנור ואיני רואה שרש בדבר שלא אמרוה אלא בחליטה שלא הותרה אלא מצד רתיחת המים וכל זמן שהרתיחה אינה מתגברת המים מחמיצין אבל התנור אינו כן שאף במקום נשיכתם והוא המקום הנקרא באיישול מ"מ אפייה גמורה היא ועוד שאף בחליטה אני אומר שלא נאמר אלא בחטים ומפני הבקיעה שבהם שאפשר להתעכב בתוך של חברו:

גמרא למימרא דירקות אלימא מזרעים כו' דליכא למימר דה"ק אבל בירקות לא בעי כ"כ הרחקה דמשמע דרב להקל קאמר דזורעין בערוגה א' ולא להחמיר מיהו בפשיטות ה"מ למפרך היאך ס"ד למימר דה"מ בזרעין הא תנן בהו אין זורעין אותן בערוגה א' ויש ליישב דאימא דלא קאי אערוגה אחת דו' טפחים ודו"ק:

בפירש"י בד"ה כעין דאורייתא תיקון ואין לו היתר במושבות כו' מה מצה בעינן נאכלת בכל מושבות אף כו' עכ"ל הוא מגומגם דלר"י הגלילי קיימינן ולא ממעט מעשר שני מבכל מושבות אלא מעוני שאינו נאכל באנינות ולפי מה שכתבנו לעיל לפרש"י בחומש דממעט מעשר שני ממושבותיכם והיינו לר"י הגלילי ולזמן בית עולמים ניחא גם הכא דנקט מושבות לזמן בית עולמים ולא נקט עוני דלא אצטריך אלא לנוב וגבעון וק"ל:

גמ' ויניח על מכתו בפסח מפני כו' כצ"ל. ונ"ב כן הוא בס"א וגירסת הרי"ף וכן בפרק הנושא במסכת כתובות ושם פירשתי ע"ש:

רש"י בד"ה ואע"פ שמים טופחין כו'. נ"ב פי' הרא"ש דלאו מים ממש אלא ר"ל זיעה קאמר ע"ש:

בד"ה דילמא לא כו' ומחמצת בתבשיל וכשהוא טורפה כו' וכצ"ל. ונ"ב אין לפרש דאפילו היה נותן בתחלה ברותחין אפ"ה אח"כ מחמיץ בקערה ולא דמי לחלוט שמחליט שהרתיחה מבטל כח החימוץ מיד אבל הכא שכבר נתייבש אלא שאינו מתייבש יפה א"כ ג"כ אינו נחלט ויכול אח"כ להחמיץ בקדרה כי אין זו סברא ועוד לישנא דטורפה אינו מיושב והל"ל וכשהוא מערה לקערה ע"כ נראה דטעות סופר הוא והכי הוא שכשהוא טורפה כו' כלומר למה הוא מחמיץ בתבשיל לפי שכשהוא טורף הקמח עם מים או ציר מתחלה בקערה טרם שנותן לקדרה הוא מחמיץ וכן מצאתי בספרים אחרים:

במשנה אבל חולטין. ל' הרע"ב שכ"ז שהמים רותחין א"י להחמיץ משמעו דלאחר שיצטננו יוכל להחמיץ וז"א כדאיתא לקמן בברייתא:

בגמ' אמרי' דבי ר' שילא כו'. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

תוס' ד"ה לא שלוקין. נ"ב שייך לע״א על המשנה כמש"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בפירש"י בד"ה כעין דאוריתא כו' ומרור איתקש למצה מה מצה בעינן נאכלת בכל מושבות כו' עכ"ל. כוונתו בזה דאע"ג דענין היקישא דאורייתא לא שייך במידי דרבנן מ"מ האי הקישא ודאי לאו משום הך מילתא לחוד אתי אלא מסתמא דהקישא מרור למצה היינו לשאר מידי דאוריי' טובא ומשום דאין היקש למחצה אם כן אי הוי מעשר ירק דאורייתא ודאי לא היו יוצאין בו משום האי הקישא השתא נמי דמדרבנן נינהו נמי אין יוצאין בו דכל דתקינו רבנן כו'. ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דאכתי למה הוצרך רש"י לפרש דטעמא דמצה של מעשר שני דאינו נאכל בכל מושבות ולעיל משמע דטעמא משום לחם עוני יצא זה שנאכל בשמחה וע"ז תירץ דבפירש"י בחומש מצא כן ע"פ המכילתא אלא דאין זה מספיק דאכתי אמאי שבק רש"י לישנא דגמרא דידן דקאמר לעיל דטעמא משום לחם עוני וקאמר לישנא דמכילתא. ונלע"ד בזה דודאי בסוגיא דהכא לפי פירושא קמא דרש"י ע"כ הוצרך לפרש כן דאי ס"ד דטעמא דמצה של מעשר שני היינו משום דבעינן לחם עוני וזה נאכל בשמחה א"כ ודאי לא שייך הך היקישא כלל לענין מרור אפילו אי הוי מעשר ירק דאורייתא דאכילת מרור לא שייך ביה שמחה ולא ענין לחם עוני משא"כ להך טעמא דמושבות שבמכילתא א"ש כדפרישית ודו"ק:

במשנה אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין. ויש לדקדק דהך מילתא דחולטין אמאי קתני לה במורסן לענין איסור הנאה וטפי הו"ל למיתני רבותא דאפילו קמח מותר לחלוט ברותחין כדקתני בברייתא דבסמוך דחלוט אין בא לידי חימוץ ואפילו למאן דאסר ותיקא בסמוך היינו דרך בישול אבל ע"י חליטה משמע דשרי ואפשר דנהי דחלוט אין בא לידי חימוץ היינו בדיעבד אבל לכתחילה אפילו בזמן המשנה היו חוששין להחמיר דזימנין לא בקיאי שפיר בחליטה ואתי לידי חיוב כרת משא"כ לענין איסור הנאה לא החמירו כ"כ כיון דרובא היו בקיאין בחליטה. ועוד נראה דאפשר דשריית מורסן לא הוי אלא חמץ נוקשה כיון דאין ראוי לאכילה. אלא דלפ"ז יש לדקדק על הטור והש"ע שכתבו בפשיטות דהאידנא אין שורין את המורסן לתרנגולין והיינו מהאי דשדרו רבי שרירא גאון ורב האי גאון ממתיבתא דלא התירו בשתי הישיבות חליטה אלא לחיה ולחולה ע"פ בקיאין וכמו שהביא הרא"ש ז"ל דבריהם ולמאי דפרישית אפשר דתשובת הגאונים לא הוי אלא לאכילת אדם. מיהו אפשר דסוף סוף כיון דרבי' האי גאון כתב דרבנן קמאי אמרו דחליטה ברותחין לא ידעינן היכי היא אם כן משמע דהאידנא דלא בקיאי בכל ענין יש לאסור אף במורסן לתרנגולין כן נראה לי:

בגמרא ת"ר אלו דברים כו' מבושל אדמבשליה מחמע ופרש"י בעוד שהמים פושרין קודם שירתיחו מחמיץ. נראה מזה מדמקשה בפשיטות ולא מוקי לה כשלא שהה שיעור חימוץ ע"כ דבמים פושרין קודם שירתיחו לא בעינן שיעורא אלא דבכל ענין מחמיץ ולפ"ז ע"כ דהא דאמרינן בסמוך דהך ברייתא דותיקא אסור היינו דעבדיה במיא ומלחא והיינו דמי פירות עם מים מחמיצין משא"כ במשחא ומלחא שהן מי פירות לבד שרי ואם כן לפרש"י דלעיל דף ל"ה ע"ב שכתב דמי פירות לבד נמי איסורא מיהא איכא לפי המסקנא דהתם ע"כ צריך לפ' דהא דר' שילא שרי בותיקא במי פירות לבד היינו כשלא שהה שיעור חימוץ ולמאי דפרישית א"א לפרש כן דהא האי ותיקא דהכא משמע דבדרך בישול איירי דהא מייתי לה בשמעתין אברייתא דלעיל ומייתי עלה נמי הך דמר זוטרא אם כן הא אמרינן דבמים פושרין לא בעינן שיעורא דבכל ענין מחמיץ. ובאמת ראיתי שהתוס' במנחות דף נ"ז הקשו מהאי דותיקא דמפלגינן בין מיא ומלחא למשחא ומלחא על פרש"י והניחו בקושי' ולכאורה יש לדחות דהא דמפלגינן בין מיא ומלחא למשחא ומלחא היינו דבמשחא ומלחא שרי כשלא שהה שיעור חימוץ משא"כ במיא ומלחא ממהר להחמיץ כמ"ש התוס' לעיל שם בשם ר"ת א"כ רש"י נמי נחית להך סברא מיהו למאי דפרישית א"א לומר כן ועוד דאי נחית הכא בשמעתין להך חילוקא אם כן אידי ואידי הוי מצי לאוקמי במשחא ומלחא והא בשהה שיעור חימוץ והא בלא שהה אע"כ כדפרישית דבותיקא שהיה דרך בישול לא שייך שיעור חימוץ כלל. א"כ לפ"ז ע"כ צריך לפ' בשיטת רש"י דמ"ש לעיל דמי פירות לבד נוקשה מיהו הוי היינו אליבא דר"ל דאפשר דסבר כאביי דבסמוך ומלישנ' דר"ל גופא דייק לה רש"י כדפרישית התם משא"כ למאי דמסקינן הכא דותיקא שרי לכתחלה במשחא ומלחא וכדאמר רבא נמי בסמוך דמי פירות אין מחמיצין ע"כ דרש"י נמי מודה דאין מחמיצין כלל כנ"ל ודו"ק:

בגמ' א"ר חסדא כו' יבשין לא. לא נתבאר שיעור היובש ולכאורה נראה דתלוי אי אית בי' טעם מרירות כדתני בברייתא כללו ש"ד כל שיש בו טעם כו' ונראה דקאי גם על יבשין. אך לפ"ז קשה קצת למה בקלחין יוצא כה"ג כיון דלית בהו טעם מרור. לכן נראה דביבשין לגמרי כגון שנפרכין בציפורן אפי' יש בהן טעם מרור העלין פסולין והקלחין כשרין אבל כ"ז שלא יבשו לגמרי שפיר יש לתלות בטעם כדכתיבנא. ולפ"ז י"ל מה דתמוה הא דפריך הגמ' מברייתא ומשני תרגומא אקלח דלכאורה יותר הו"ל לשנויי דחכמים קאי אעלין ומתני' אתיא כחכמים אע"ג דסתם מתני' ר"מ מ"מ טפי ניחא לומר דהלכה כחכמים. ולהנ"ל א"ש דפשיטא להו דלחכמים דאמרי כללא דכל שיש בו טעם מרור כו' וזה ודאי גם בקלחין דאם אין בהן טעם מרור א"י בהן ור"ח דמחלק בין קלח לעלה ודאי איירי בדאית בהו טעם מרור. אך לפ"ז צ"ל במסקנא דגמ' דקאי אקלח דיבש דר"מ אינו כמו יבש דחכמים (דיבש דר"מ הוא ביש בו טעם מרור ויבש דחכמים הוא באין בו טעם מרור] ואדרבה יהי' ר"מ מחמיר אחכמים היפוך פי' הפשוט וזה דוחק. לכן צ"ל דכללו ש"ד דאמרו חכמים לא קאי איבשין רק אכבושין ומבושלין:

בגמ' ת"ר א"י בהן כמושין כו' אפשר לומר דת"ק דהכא ס"ל כחכמים דלעיל דיבשין פסולין אפי' בקלחין והכא מיירי בעלין דנחית דרגא ופסולין אפי' כמושין וא"כ לדידן דקי"ל כר"מ דקלחין אפי' יבשין כשרין ממילא בעלין נמי לא מיפסל אלא יבשין ולא כמושין ולהכי סתם הרי"ף ולא הביא פסול בכמושין. ועי' בש"ג בשס ריא"ז שהביא מחלוקת הפוס' בזה וצ"ע לדינא (ועי' בקרבן נתנאל דמסיק להתיר בכמושין מטעם הנ"ל ע"ש]:

במשנה אבל שפה כו' פי' רש"י ואעפ"י שמים טופחין כו' והקשה הרא"ש דבמים ממש אמאי יהי' מותר וי"ל בפשיטות כיון דקיי"ל דכל זמן שעוסקין בבצק אינו בא לידי חימוץ כדאי' לקמן (מח:) לכן אינו מחמץ כ"ז ששפה ואח"כ הרי הוא זורקת את המורסן. ובזה י"ל מה שהביא הגמ' בכאן הברייתא דקמח שנפל לתוכו דלף והיינו לפרש טעם ההיתר במתני' לשוף על בשרה במורסן משום דעסוקין בה כמו בדלף. וכן הא דמייתי ברייתא דחלוט שחלטה ברותחין אינה בא לידי חימוץ י"ל כדי לפרש הא דתנן במתני' אבל חולטין:

במשנה לא ילעוס אדם חטין כו' ע' ברא"ש שהביא בשם הרוקח דאע"ג דרוק אינו מכשיר מ"מ מחמץ כדתנן לא ילעוס אדם ותמה עליו דמשנה מפורשת הוא במס' מכשירין דמי הפה מכשיר ע"ש. ונ"ל דברי הרוקח ע"פ פלוגתא דר"י ור' יוסי במס' כלים (פ"ח מ"י) והובא בעירובין (צ"ט.) ברוק דר"י מטהר דכל שלא יצא הרוק מן הפה לאו משקה הוא ור' יוסי מחלק בין הפך ללא הפך. ואע"ג דהרמב"ם פסק דאם הפך חשוב משקה ולדבריו הכא נמי הוי משקה דלועס הוי כהפך ע"ש בתיו"ט שתמה על הרמב"ם דכיון דבעירובין מהפכין המשנה דר' יוסי לעולם מטהר הלכה כר' יוסי וא"כ י"ל דהרוקח ס"ל הכי דאפי' הפך טהור דכ"ז שהרוק בפה לא חשוב משקה ומ"מ לענין חימוץ מחמץ כדתנן הכא במתני'. והגם דיש להשיב ע"ז דאפי' אם אינו מחמץ בעודו בפיו מ"מ כשמוציא החיטין מפיו להניח ע"ג מכתו מחמץ אפשר דס"ל לרוקח דאי אין שם משקה עליו כשנבלע בהחיטים שוב אינו מחמץ גם אח"כ. ועכ"פ לא אישתמיט מיני' משנה מפורשת כמ"ש הרא"ש בפשיטות. אכן מדברי הרמב"ם (פט"ו מה' טו"א ה"ז) נראה דאפי' בתוך הפה משקה הוא אלא שאינו מכשיר משום דהוי כמים מחוברין ע"ש]:

בגמ' מבושל אדמבשל לי' מחמע וקשה דילמא איירי בבישלו במי פירות דאין מחמיצין דגם ע"י בישול אינו מחמץ כדבסמוך גבי וותיקא. ולכאורה הי' אפ"ל דאי מיירי בבישול שאינו מחמץ א"כ היינו חלוט דבסוף הבישול לעולם הוי חליטה ועיקר הרבותא הוא דגם קודם הרתיחה לא הי' חמץ וא"כ במי פירות פשיטא. אבל באמת ז"א דחליטה הוא ברותחין דוקא אבל במניחו כשהוא צונן ונעשה רותחין אח"כ אינו חליטה אלא דמבושל אינו בא לידי חימוץ. והיכא דבאמת לא הי' נגמר בישולו כמאכל בן דרוסאי אף שנעשה רותחין אח"כ נראה דבא שפיר לידי חימוץ וא"כ שפיר הוי רבותא ושוב קשה כנ"ל. והי' נראה להביא מכאן ראי' לפי' הרא"ש בדברי הרי"ף דמ"פ עם מים נמי אינו מחמץ. א"כ אינו רבותא בהא דתני דלאחר הבישול אינו בא לידי חימוץ כיון דאפי' אם עירב בתחילה מ"פ ביחד עם מים לא הי' מחמץ אבל לדעת רוב הפוס' דמ"פ עם מים מחמץ עדיין קשה. לכן נראה לפע"ד להוכיח מכאן דכל הנעשה חמץ ע"י מי פירות דקי"ל דאינו מחמץ גם כשיבוא בו מים אח"כ שוב אינו מחמיץ. ומ"ש הפוס' דמ"פ עם מים מחמץ היינו דוקא שנתערבו ביחד בתחילה קודם שנתחמץ אבל אם נחמץ ע"י מי פירות שוב אינו בא לידי חימוץ. ולפ"ז א"ש דלא מצי לפרש דאיירי במבושל במי פירות דא"כ אף קודם בישול אינו בא לידי חימוץ כל שנתחמץ כבר במי פירות כנ"ל:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

לא שלוקין ולא מבושלין וכו' עיין מה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף ו' ודף ט' ובקונטריס אחורי תרעא על מ"ש התוספות והאחרונים בס"ד:

כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. שאגת אריה סימן ק״ו:

ותיקא שרי. זכרון יוסף ה׳ ע״א:

לא למחי אינש קדירה ולשון רש״י מלך שלם ג׳ ע"ג:

רש״י ד"ה מרור דרבנן כו׳. לישנא אחרינא נראה לי הטעם דלא פירש הלישנא אחרינא דמעשר ירק דרבנן. ונדחק בפירוש הגמרא משום דסמ״ג כתב והביאו משנה למלך בפ״ב דמעשר שני דמשמע מספרי דמעשר שני נוהג מדאורייתא אף בירק ולהכי הוצרכו לפרש פירוש אחר דאמצה ומרור גופיה קאי בזמן הזה. אמנם כבר תמה המשנה למלך שם על הסמ״ג ובשער המלך ח״ג דף ל״א תמה על המ"ל שלא הביא דברי רש״י וכאשר כתבתי אין ראיה דוודאי לישנא אחרינא משמע דס״ל דמעשר שני בירק דאורייתא ועיין עוד בשער המלך ח״א דף צ״ב ע״ג ומה שכתבתי בדף הקודם בד״ה אבל חלתו:

רשי׳ אבל שפה היא מורסין יבש בבשר ואע״פ שהמים טופח עליה ופירש הרא״ש דאין כוונת רשי׳ על מים ממש דא״כ וודאי אסור אלא זיעה קאמר דזיעה אינו מחמיץ והפר״ח הקשה עליו דא"כ מאי קמ״ל מתני׳ והא לא קשיא דאטו מי שמעינן בשום מקום דזיעת אדם אינו מחמיץ וכאן השמיע לן התנא שהזיע אינו מחמץ וכ״כ בתי״ט ופר״ח פירש דכוונת רשי׳ מים ממש כיון דהם מים מועטים אינו מחמיץ ופשטות הדברים מורים כדברי הפר״ח דהא משמע דמתניתן לאחר המרחץ קאמר שהי׳ רגילין לשוף במורסן לנקות מן המים ועוד יש לומר הטעם דאינו מחמיץ משום דמורסן בלא״ה בדוחק ראוי למאכל וע״י השיפה בבשר האדם קודם שיחמץ נפסלו מאכילת הכלב ושוב אין איסור אבל השרי׳ במים אסור דאין נפסל מאכילת כלב ובתי״ט הקשה למה לי רישא לא תשרה את המורסן דמסיפא שמעינן דשרייה אסור וי״ל דזו גופיה משמיע לן דמורסין באין לכלל חימוץ דהרי גבי תרומה קיימא לן דמורסן מותר וה"א דלאו קמח הוא כלל ואינו מחמיץ קמ״ל דמחמיץ ואע״ג דמרישא שמעינן אין שורין המורסן לתרנגולים כן דרך התנא כיון דעיקר הדבר חידושא הוא לכפול בסיפא. ועיין תולדת יצחק

תוס׳ ד״ה לא שלוקין שער יוסף ויו ע"א. פרי חדש במים חיים ב' ע"ג.

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ע"ב גמרא למימרא ירקות אלימא מזרעים והתנן כו' עיין מהרש"א והוא פשוט דאימא דמה"ד זרעים אבל ירקות בפחות מו' נמי קמ"ל דבעינן ו'. דז"א דנזרעין היתרא. משמע לא חומרא דנזרעין דוקא בו' לא פחות וע"ש. ומיהא הא דנזרעין בערוגה אחת אימא בפחות מו' קאמר ואהא מתני' דזרעים אין נזרעין בערוגה אחת קאי דירקות נזרעין בפחות מו' וקמ"ל דהני מרורים מין ירקות הם אלא דעדיפא משני. והאמת כן הוא דזרעים בו' אין זורעין רק ירקות זורעין בו' טפחים יעו"ש:

שם מיתבי כו' וחכמים אומרים כו' כמושין אבל לא כבושין שלוקין מבושלין כו'. וליכא למימר מתני' חכמים דאין יוצאין בעלין יבשים ובקלחים מודים לר"מ חדא דמשמע אכולהו פליג ועוד מנ"ל דלמא סתם מתני' ר"מ היא. ומ"ש כמושין יוצאין. כ"פ בש"ע תע"ג אף דלחכמים דראב"צ אין יוצאין הואיל וחכמים ור"מ וראב"צ סוברים הכי הלכתא ויש לראות מאחר דחכמים פליגי עלה דר"מ. אעפ"י שסתם במשנה כר"מ. מצינו כמה פעמים אומר מתניתין יחידאה היא. ואולי היכי דלא אתמר הלכה כסתם אעפ"י שרבים חולקים. ומ"ש כבושין שלוקין מבושלין עיין תוס' כאן וכ"ה בטור וש"ע תע"ג. אבל ברי"ף ור"מ פ"ז ממצה הי"ג כ' שלוקין כבושין ומבושלין ואם שלוק פחות מבישול א"ש ואין להאריך:

שם במרור של מעשר שני. עיין רש"י והוה תמי' לי טובא וראיתי במהרש"א הקשה כן ותי' דלבית עולמים מבכל מושבותיכם נפקא. ועיין ל"ו ב' בתוס' ד"ה ור"י הגלילי ובמהרש"א שם. ומ"מ קשה קצת ממועט הכל אף בזמן נוב וגבעון ולמה נקט מושבותיכם:

משנה אין שורין מורסן. יש ב' פירושים אי מורסן קליפה העבה (וכ"כ הר"מ כאן) וסובין קליפה דקה או מורסן הוא הדק אבל הגס אין מחמיץ ועמ"ש בפריי לא"ח תמ"ה ושאר דוכתי שם. ומ"ש חולטין האידנא אין בקיאין וענין חליטה מהרע"ב לכאורה משמע יס"ב כל שאין פושרין אין מחמיץ. ואמנם אין כן אלא מעלה רתיחות בעינן ונ"מ האידנא לחולה ועמ"א תנ"ד אות ד' יעו"ש בזה ולא הבינותי מ"ש הרא"ש בשם רב האי מוגלשין ע"ג קמח והא עירוי הוא ותתאה גבר ובא לידי חימוץ ודוחק לומר שעירוי סובר מבשל הכל מ"מ לא מקרי מעלה רתיחה בכך אעפ"י שלא נפיק הקילוח ומ"ש אבל שפה בבשרה יבש רש"י פי' להיפוך ויבש שב על מורסן אבל בשר לח מזיעת האדם וכמ"ש הרא"ש ז"ל וא"ל לרש"י מי פירות לחוד נוקשה הוה ועובר [על] ב"י. י"ל דאתיא כמ"ד נוקשה דרבנן ומ"מ קשה דאסור בהנאה ואיך שרי לשוף וכ"ת כחזקי' ושרי בהנאה. דלכאורה אף לחזקי' מדרבנן אסור בהנאה כמ"ש רב גידל המקדש בחיטי קורדנייתא כו' ומיהו רש"י פירש שם קשין ומשש למעלה בשש קאמר ועמ"ש לעיל בהא דאם לש תשרף מיד דף ל"ו א' יעו"ש ואין להאריך:

גמרא הא במשחא ומלחא הא במיא ומלחא ורש"י שפי' לעיל ל"ה א' דמי פירות לחודי' נוקשה הוא יאמר דבי ר"ש פליג עלי' וסובר דשרי מי פירות לחוד כרבא דאמר לקמן הכין דמי פירות לחוד אין מחמיצין ומדלא משני הא והא במשחא והא במלח ממים והא מלח שחופרין בקרקע ש"מ דמלח ממים נמי שרי דמעט הוא עיין בר"ן:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

אבל בירקות לא. דירקות ינקי טפי: למימרא דירקות אלימא. לינק טפי מזרעים דאיצטריך ליה למימר דאף ירקות נזרעין חמשה מינין בערוגה של ששה: כל מיני זרעים אין נזרעים בערוגה אחת. אפילו בשיעור הזה משום דינקי טפי והא דתנן זורעין בתוכה חמשה זרעונין בירקות קאמר דנזרעים כהלכתן: מהו דתימא הני דמרור מין זרעים נינהו. ולא יזרעו בערוגה אחת קמשמע לן רב דמין ירקות נינהו ונזרעים: זרעים סלקא דעתך. היכי תיסק אדעתין דזרעים נינהו והא כולהו תנאי ירקות קרי להו: חזרת איצטריכא ליה. לאשמועינן דנזרעת כשאר ירקות בערוגה עם ארבעה זרעונין: להקשות. קלח שלה נעשה עב: מרחיבין לו. מקום עד בית רובע שלא יזרעו אצלו מין אחר: בית רובע. מקום זריעת רובע הקב חצר המשכן היה שיעור לבית סאתים וכל בית כור ובית סאה ובית רובע שבגמרא לפי אותו חשבון: לא שנו. דיבש יש לו טעם מרור אלא קלח דמתוך שהוא עב אינו מתייבש שיפסיד טעמו אבל עלין יבשין הרי הן כעפר בעלמא: מכלל דרישא בעלין. קא פסיק ותנא בהו בין לחים בין יבשים: כמושין. פלצדא''ו : כללו של דבר כו'. קתני מיה' בדר' מאיר יוצאין בהן ובקלחין שלהן בין לחין בין יבשין ומתני' נמי מדמכשר ביבשים רבי מאיר היא ושמע מינה בעלין נמי אכשר: תרגומא. להא דקתני בדר' מאיר יבשין אקלח קאמר: השתא מצה. דמעשר דידה דאורייתא ואיכא למיפסלה משום דאין לה היתר במושבות קאמר ר''ע דנפיק הואיל ואי מטמיא פריק לה ואית לה היתר: מרור. דמעשר ירק מדרבנן הוא ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות מיבעיא: כעין דאורייתא תקון. ואין לו היתר במושבות ומרור איתקש למצה מה מצה בעינן נאכלת בכל מושבות אף מרור נמי בעינן יש לו היתר. לישנא אחרינא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור מדרבנן בפרק בתרא (דף קטו.) וזה שמעתי וקשיא לי בזמן הזה מי מסקי מעשר שני לירושלים ואי למאן דאמר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא בהדיא איבעי ליה לפרושי בזמן הזה: מצה ומרור. הוקשו יחד וכי היכי דמצה יש עליה שם מעשר שני ולא נפיק ביה אף מרור נמי שיש עליה שם מעשר שני לא נפיק ביה: מתני' חולטין. ברותחין שאין מניחין אותו להחמיץ: לא תשרה המורסן. לשוף בה בשרה מפני שמחמיץ בשרייתו: אבל שפה היא. מורסן יבש בבשרה ואע''פ שמים טופחין על בשרה: לא ילעוס. לא יכוס: גמ' האפוי. לחם משנאפה כל מה ששוריהו במים אינו מחמיץ: אדמבשל ליה מחמע. בעוד שהמים פושרים קודם שירתיחו הוא מחמיץ ובדשדי ליה לתוך רותחין ליכא לאוקומה דהא בהדיא תני לה וחלוט שחלטו ברותחין: אפוי שבשלו. כלומר אפוי אפילו הוא מבשלו לאחר אפייה אינו מחמיץ: דלף. מן הגג: אינו בא לידי חימוץ. שטירוד הדלף הנופל תמיד אינו מניחו להחמיץ: טיף להדי טיף. שנופלין טיפה אחר טיפה סמוך ותכף ואין שהות בינתים: ותיקא. מאכל קמח: מישחא ומילחא. בקימחא שרי דמי פירות אין מחמיצין: לא לימחי איניש קדרא. שמעבין תבשיל הקדירה על ידי שממחין קמח לתוכו ואפילו בקמחא דאבישונא שנתייבשה וניקלית בתנור כשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור והרי היא כאפויה אפילו הכי לא ליעביד: דילמא לא בשיל שפיר. לא נעשית קלי כל צורכה בתנור ומחמצת בתבשיל וכשהוא טורפה בקערה היא מחמצת (ועוד) שאין דרך נתינתה לתוך תבשיל רותח: לא ליחלוט. ברותחין:

ערוגה בת ו' טפחים זורעין לתוכה ה' זרעים. וא''ת הואיל ורחוק ג' טפחים לא ינקי מהדדי דהא אמצעית אינה רחוקה מן האחרות אלא ג' טפחים דבפרק ר' עקיבא (שבת דף פה.) משמע דד' מארבע רוחות הערוגה לא בקרנות אלא באמצע הרוחות א''כ יזרע לתוכה ט' זרעים ג' שורות של ג' ג' ויהא רחוקים זה מזה ג' טפחים ואומר ר''י דהכא אינה משום יניקה אלא משום עירבוב לאחר שיהיו גדולים ולא רצו חכמים להתיר יותר ותדע דאפי' חמשה לא היו מתירים אי לאו דנפקא לן בשבת בפרק ר' עקיבא (ג''ז שם) בהדיא מקרא אע''ג דקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי והיינו משום דאיכא למיחש לערבוביא ואם תאמר ואיך זורעים בתוכה חמשה זרעונים והא אין רחוק זה מזה שלשה טפחים דהא איכא מקום זריעה ותירץ ר''ת דטפחים של כלאים שוחקות כדמוכח בריש עירובין (דף ד.) ור''י אומר דגמירי דבהכי לא ינקי אע''פ שיש מקום זרעים: לא שלוקין ולא מבושלין. משמע דשליקה הוי טפי מבישול דאי לאו הכי הוי זו ואין צריך לומר זו וכן משמע בכמה דוכתין והא דתנן בפרק ג' מינים (נזיר דף מה:) היה מבשל השלמים או שולקן אע''ג דשליקה הוי טפי מבישול לא הוי התם זו ואין צ''ל זו דקמ''ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בישול

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד