דף מא - א
אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהודה: על מה אמרת "הלכה כחכמים"? האם אף אחרוסת קאמר כן מר, ולדעתך חכמים מתירים אף בחרוסת. או דלמא, דוקא אחרדל קאמר כן מר! אבל בחרוסת, אף לחכמים תשרף.
אמר ליה רב הונא: למאי נפקא מינה? הלא אין שום הבדל ביניהם.
אמר ליה רב נחמן בר יצחק: מצינו לדרב כהנא שחילק ביניהם. דאמר רב כהנא: מחלוקת בנותן קמח לתוך החרדל. אבל הנותן לתוך החרוסת, לדברי הכל ישרף מיד [1]!
אמר ליה: הא דרב כהנא לא שמיע לי. כלומר, לא סבירא לי כוותיה! אלא בחרוסת נמי התירו חכמים לאכול מיד. והלכה כמותן.
אמר רב אשי: כוותיה דרב כהנא מסתברא, דלא התירו חכמים לאכול מיד אלא בקמח שניתן בחרדל, ולא בחרוסת. דכן מוכח מדאמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי דאמר בשעורין שנתבקעו, "שורן בחומץ, והחומץ צומתן"! אלא אף כששורן בחומץ הן מחמיצות.
ואסיק רב אשי לראייתו: מאי לאו, מדחומץ לא צמית, ואינו מעכב את השעורים שנתנפחו מלהחמיץ, שמע מינה דחמועי נמי מחמעא! וממהר הוא להחמיץ את הקמח שניתן בו מלכתחלה. אלמא, סבר שמואל כרב כהנא, דקמח שניתן לחרוסת ישרף מיד, מחמת החומץ שבה [2].
ודחינן: לא ראיה היא משמואל. דדילמא לא אמר, אלא דהחומץ לא מצמת צמית. ואינו מונע את החיטים מלהחמיץ מחמת המים שנבלעו בהם בשריה, עוד טרם שניתנו בו. אבל לא אמרינן דחמוע מחמע! אלא אינו מונע את החימוץ, אבל אף לא ממהרו. ואכתי מצינו לומר, דאם נתן קמח לחרוסת, לחכמים תיאכל מיד.
שנינו במתניתין: אין מבשלין את הפסח, לא במשקין ולא במי פירות!
תנו רבנן: כתיב "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים". אין לי אלא שאסור לאוכלו מבושל במים. בשאר משקין מנין שאסור?
אמרת, קל וחומר הוא. ומה מים שאין הם מפיגין את טעמן של הפסחים, אסורין לבשל בהם את הפסח - שאר משקין, שהם מפיגין את טעמן של הפסחים, לא כל שכן שאסור לבשל בהם [3].
רבי אומר: "ובשל מבושל במים" כתיב. אין לי אלא שאסור הבישול במים. בשאר משקין מנין?
תלמוד לומר: "ובשל מבושל", מכל מקום! שדי לו לכתוב "לא תאכלו ממנו נא ומבושל". ו"בשל" אייתר. ומרבינן מיניה לאסור אף שאר משקין [4].
והוינן בה: מאי בינייהו, בין חכמים לרבי? ומאי נפקא מינה אם מקל וחומר מרבינן שאר משקין, או מייתורא?
ומשנינן: איכא בינייהו צלי קדר! שמבשלים את הפסח בקדרה, בלא תוספות מים או משקה. והוא מתבשל במים הנפלטים ממנו עצמו. לחכמים האוסרים שאר משקין מקל וחומר, הכא ליכא לקל וחומר. שהרי המשקין הנפלטים מגופו אינם מפיגים את טעמו. הלכך מותר לאוכלו [5].
אבל לרבי, דמרבה שאר משקין לאיסור מייתורא ד"בשל ומבושל", אף המים של עצמו נכללים באיסור זה.
והוינן: ורבנן האוסרים בישול בשר משקין מקל וחומר, האי "בשל מבושל", מאי עבדי להו עם ייתור זה?
ומשנינן: מבעי להו האי ייתורא, לדרוש ממנו כחידוש המובא בברייתא. דתניא: אם בשלו לפסח, אף על פי שאחר כך צלאו, הרי הוא לוקה משום לאו ד"בשל ומבושל במים".
או אף שצלאו, ואחר כך בישלו, חייב על אכילתו משום הלאו האמור! ומרבינן לה, מדלא כתיב "מבושל" לחוד, אלא "בשל מבושל".
והוינן בה: בשלמא הא דקתני "בשלו ואחר כך צלאו חייב", שפיר מסתבר כן. דהא כיון דקודם בשליה, כבר נאסר באכילה [6].
אלא "צלאו ואחר כך בשלו", הא כבר צלי אש הוא. ותו לא שייך בו בישול. ואמאי חייבים על אכילתו?
אמר רב כהנא: הא ברייתא מני רבי יוסי היא, דסבר יש בישול אחר אפיה!
דתניא: יוצאין ידי חובת מצה ברקיק השרוי בתבשיל לאחר אפייתו [7]! ואף על פי שהוא נמס בתבשיל, עדיין הוא קרוי "לחם", כל זמן שלא נימוח לגמרי.
וכן יוצאין ברקיק המבושל לאחר שנאפה, כל זמן שלא נימוח! ואף על פי שאין קרוי "לחם" אלא דבר אפוי, ובעינן במצה "לחם עוני", יוצאין בו. לפי שאפוי הוא. ואין הבישול שלאחר האפיה נחשב לבישול, ואינו מפקיעו מתורת "לחם" - דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי, לפי שאפוי הוא. אבל לא יוצאין ברקיק המבושל, ואף על פי שלא נימוח! משום שהבישול שלאחר האפיה מבטלו מתורת לחם [8].
אלמא, אית ליה לרבי יוסי, יש בישול אחר אפיה [9]. והוא הדין דיש בישול אחר צליה [10]. הלכך, פסח שצלאו ואחר כך בישלו, שפיר חשיב כמבושל [11]. לפיכך לוקים על אכילתו [12].
עולא אמר: אפילו תימא, דברייתא דפסח כרבי מאיר היא, נמי אתיא שפיר. דאף דבעלמא אין בישול אחר צליה, שאני הכא בפסח, דאמר קרא "ובשל מבושל במים". דמרבינן מינה, בישול מכל מקום! ואף בישול שלאחר הצליה אוסר את הפסח באכילה וגזירת הכתוב היא.
תנו רבנן: יכול אף אם צלאו לפסח כל צרכו יהא חייב מלקות על אכילתו, משום דאינו קרוי "צלי אש", אלא קלי אש ושרוף הוא [13]?
תלמוד לומר: "אל תאכל ממנו נא ובשל מבושל במים". דוקא "נא" [צלוי מעט] ו"בשל מבושל" אמרתי לך שלא לאוכלו. אבל לא אסרתי לך פסח שצלאו כל צרכו.
והוינן בה: היכי דמי "צלאו כל צרכו", דסליק אדעתין שייאסר באכילה?
אמר רב אשי: היכא דשויא חרוכא [ששרפו] [14]!
תנו רבנן: יכול אם אכל כזית חי [שלא נצלה כלל] מן הפסח, יהא חייב מלקות? - תלמוד לומר: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים". "נא" ו"בשל" אמרתי לך שלוקים עליהם. אבל לא חייבתי מלקות על בשר חי.
יכול יהא מותר לגמרי לאוכלו חי? - תלמוד לומר: "לא תאכלו ממנו נא וכו' כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו"! והרי זה כאילו כתיב, לא תאכלו ממנו כשאינו צלוי. וכל שאוכלו בלא צליה, הרי הוא עובר בלאו זה. אלא דהוי לאו שבכללות. לפי שכמה עניינים נכללו באיסור "אינו צלוי". ואין לוקין על לאו שבכללות [15].
והוינן בה: היכי דמי "נא"?
אמר רב: הרי זה כאותה צליה דאמרי עליה פרסאי, "אברנים"! שכן היא קרויה בלשונם. ובלשון הקודש קרויה "נא".
אמר רב חסדא: המבשל במעינות רותחים של חמי טבריא בשבת, הרי הוא פטור! שאין חייב משום "מבשל". אלא כשבישל על גבי האש או על תולדת האש.
אבל פסח שבישלו בחמי טבריא, הרי הוא חייב על אכילתו! וקא סליק אדעתין, דלקי משום לאו ד"בשל מבושל במים".
והוינן בה: מאי שנא בשבת דלא חייב, הלא הוא משום דתולדות האש בעינן כדי שיהיה קרוי "בישול". ובחמי טבריא הא ליכא. אם כן, בפסח נמי יפטר המבשל בהם, דהא לאו תולדות האש הוא, ולא חשיב בישול.
אמר רבא: מאי "חייב" דקאמר רב חסדא? - לא משום לאו ד"בשל מבושל". אלא דקא עבר משום לאו ד"לא תאכלו וכו' כי אם צלי אש"! ואף לוקה עליו, משום דקסבר, לוקין על לאו שבכללות.
רב חייא בריה דרב נתן מתני לה להא דרב חסדא בהדיא, כמו שפירשו רבא.
וכך שנה: אמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא בשבת, פטור. ופסח שבשלו בחמי טבריא, חייב מלקות. לפי שעבר משום לאו ד"צלי אש"!
הערות
[1] ופליג רב כהנא אעולא, דאסר לעיל [מ ב] ליתן בחומץ משום "לך לך אמרינן לנזירא". דלרב כהנא אסור מעיקר הדין. כדאמר "לתוך החרוסת, לדברי הכל ישרף מיד". וסבירא ליה דחומץ נמי חמועי מחמע. תוספות. אכן לדרך רבינו דוד והתוספות רי"ד שם [יעוין שם בהערה 4], אינו ענין להכא כלל.
[2] ותימא, הא לעיל סליק אדעתין לאוקמא לשיטת ה"יש אומרים" בשיטת רבי יוסי. משמע דתנא קמא ד"יש אומרים", סבר כתנא קמא דרבי יוסי. ואפילו הכי קאמר, דנותן את הקמח ואחר כך נותן את החומץ. אלמא, חומץ אינו מחמץ לכולי עלמא. ויש לומר, דסמיך התם אמסקנה דהכא, דלא צמית ולא מחמע. תוספות. והתוספות רי"ד תירץ על פי דרכו, דהתם איירי בקדירה שעל גבי האש, והכא איירי בצונן.
[3] ואם תאמר, הא אין עונשין מן הדין. ואיך לוקה משום האי קל וחומר? ויש לומר, דאין קל וחומר זה אלא גילוי מילתא, דבישול דקרא איירי אף בשאר משקים. תוספות.
[4] ואם תאמר, לא לכתוב "במים", ולא תיבעי "ובשל". שהרי "מבושל" סתם, משמע בין במים ובין בשאר משקין. ויש לומר, דכיון ד"מבושל" כולל גם כן צלי, הוכרח לכתוב "במים", כדי שלא יהיה במשמע אף צלי. רא"ם. ותירוצו דחוק, דהלא להדיא כתיב "ואכלו אותו צלי אש ומצות", ואיך תיסק אדעתין לאסור אף צלי. ועל כרחין צריך לומר, דכתיב "במים" משום דאורחא הוא. דסתם בישול הוא במים. מהרש" א. והגור אריה כתב, דאי לא כתיב "במים", הוי אמינא דאף צלי שאינו צלי אש הוא בכלל הלאו. ואפשר שלזה כיון אף הרא"ם, וסלקא קושית המהרש"א. שפת אמת.
[5] רש"י. אבל תוספות כתבו, דלא פליגי אלא לענין מלקות. אבל על עשה ודאי עבר. דהרי צלי מחמת דבר אחר הוא [שהרי נצלה אף ברוטב שלו עצמו]. ואין מתקיים בזה, "כי אם צלי אש". תוספות. ויעוין בראש יוסף ביישוב שיטת רש"י. ואמרו כן על פי דרכם לקמן [עמוד ב], דלכולי עלמא אין לוקים על "כי אם צלי אש", אם אין בו נמי משום "נא" או "מבושל". מהרש" א.
[6] ואף דבסמוך מוכח דבישול מבטל את הצליה, ואם כן היה לנו אף לומר דהצלי מבטל את הבישול, מכל מקום לקי. דאחר דחייל ביה איסור מבושל, תו לא פקע. ולפי זה, אם בישלו בחמי טבריה [שאין בו איסור "מבושל", אלא איסור "כי אם צלי אש"] ואחר כך חזר וצלאו, הרי הוא חוזר להכשרו. וכן מוכח מהירושלמי בפרק כיצד צולין, ובפרק כלל גדול. ובהכי מדוקדק היטב לשון הרמב"ם. דכתב בפרק ח מהלכות קרבן פסח הלכה י, "צלאו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריה, הרי זה אסור". ושינה מלשון הגמרא, ולא כתב "בישלו" אלא "צלאו" [ומשכחת לה כגון שהניחו בתוך כלי סגור בחמי טבריה, ונצלה מחמת החום]. שרצה הרמב"ם לכתוב אופן שאין לו תקנה באם יחזור ויצלה. דאילו בבישול בחמי טבריה, הלא מהני אם חזר וצלאו, כאמור. ודוקא אם צלאו שם, שוב אין לו תקנה בצלי אש. לפי שאין צליה אחר צליה. אגלי טל, מלאכת אופה סעיף טו.
[7] ונחלקו הפוסקים, אם דוקא בשרוי במים יוצאים, או אף בשרוי בשאר משקין. הבית יוסף בסימן תסא הביא בשם הרוקח, דאף בשרוי בשאר משקין יוצאים. וכן פשיטא ליה למהר"ם חלאווה בסוגיין. אלא שמדברי הרי"ף משמע ליה, דדוקא בשרוי במים יוצאים. ויעוין במגן אברהם שם סק"ז, ובשער הציון אות כט ול.
[8] רש"י. וצריך לומר דאיירי בבלילה רכה. דאי בבלילה עבה, הרי הוא קרוי לחם אף בלא אפיה, משום הלישה לבדה. תוספות [על פי דרכם שהובאה לעיל לז ב]. ור"י מפרש, דאפילו בבלילה עבה הבישול פוסלה. משום דהויא לה מצה עשירה. ומוכחינן מהא דאמר רבי יוסי דהבישול שלאחר האפיה מהני לעשותה מצה עשירה, דחשיב ליה כבישול. ומשום כן הוא מפקיע את המצה מתורת אפיה. ואם כן, הכי נמי בפסח, עוקר הבישול ממנו את שם הצליה.
[9] ולא סבירא ליה כהאי מאן דאמר בברכות, [לח ב]. דדוקא במצה אמר רבי יוסי כן. משום דבעינן טעם מצה וליכא. תוספות. וצריך עיון בדבריהם, הא אף בפסח יש לומר כן, דבעינן טעם פסח וליכא. לפי שהבישול בדבר אחר מבטלו. וצריך לומר, דדוקא במצה מתבטל הטעם על ידי הבישול, לפי שהיא נימוחה בבישול, ואינה בעין. מהרש"א. ודבריו תמוהים. הא לרבי יוסי אינו יוצא במצה מבושלת אפילו כשעדיין לא נימוחה קרני ראם. ולעצם דברי התוספות, מדברי רבינו יונה שם נראה, דליכא סתירה כלל בין סוגיין לסוגיא דברכות. דפירש במאי דדחינן התם, דבעינן טעם מצה וליכא, דהוא משום דחשיב לה כמצה עשירה. וכבר פירשו התוספות כאן בשם ר"י, דזו היא גם שיטת הגמרא הכא. דמשום דבישול מבטל אפיה, שוב אין זה לחם עוני. ושפיר מוכח אף לפסח, דהבישול מבטלו מתורת צלי. אגלי טל שם.
[10] ומכאן הוכיח היראים, אף לענין שבת. דאף דקיימא לן, אין בישול אחר בישול, אבל יש בישול אחר אפיה וצליה. ויעוין בבית יוסף סימן שיח בשם הראבי"ה, שדחה ראייתו. על פי המבואר בברכות לח ב, דטעמא דרבי יוסי הוא משום דבעינן טעם מצה וליכא. ולהמבואר ברבינו יונה, דאף למסקנת הגמרא שם, אכתי מדין בישול מבטל אפיה הוא, אתו שפיר דברי היראים. אגלי טל שם.
[11] ואף מקורו של רבי יוסי דבישול מבטל אפיה, הוא מהכא, דכתיב "ובשל מבושל", לרבות צלאו ואחר כך בישלו. תוספות. ולולי דבריהם יש לומר, דבאמת רבי יוסי אית ליה מסברה, דבישול מבטל צליה. והא דאיצטריך הכא קרא, היינו משום דבלא קרא, הוה אמינא, דאף דמבטל את הצלי, מכל מקום אינו חשוב כמבושל. משום שנצלה קודם לכן. וילקה רק משום "כי אם צלי אש". ומרבינן מ"ובשל מבשל", דאף משום מבושל הוא לוקה. שפת אמת.
[12] והרמב"ם בפרק ח מהלכות קרבן פסח הלכה ח כתב, דצלאו ואחר כך בישלו חייב. וכן פסק באותה הלכה, דאכלו צלי קדירה חייב. ותמה שם הכסף משנה, איך מזכי שטרא לבי תרי. דהרי פסק כרבי, דמרבה מ"ובשל מבושל", צלי קדירה. ובסוגיין מבואר דרק לרבנן הפוטרים צלי קדירה, אייתר "ובשל מבושל" לחייב בצלאו ואחר כך בישלו. אבל לרבי דלא אייתר קרא להכי, מנלן דחייב. וכתב, דאף לרבנן מחייבינן צלי קדירה משום "ובשל מבושל". והא דקאמר, צלי קידר איכא בינייהו, היינו לומר דמקל וחומר לא הוה משתמע כן. והלחם משנה כתב, דדוקא לרבי מאיר איצטריך קרא לרבויי צלאו ואחר כך בישלו. אבל הרמב"ם דאית ליה כרבי יוסי, דאין יוצאים ברקיק המבושל, פשיטא ליה מסברה דבישול מבטל אפיה, והוא הדין לצליה. ודלא כתוספות שכתבו, דמקורו של רבי יוסי הוא נמי מהאי קרא ד"ובשל מבושל". [ויעוין עוד לקמן עמוד ב בהערה 10, בשם ה"יפה עינים", בישוב הקושיה]. ומזה יוכרח דסבירא ליה לרמב"ם, כהיראים [יעוין בהערה 10], דרבי יוסי כללא כייל, דיש בישול אחר אפיה וצלי. אגלי טל שם. מיהו מסיק, דאין דעת הרמב"ם כהיראים. שהרי בפרק ו מחמץ ומצה, כתב בטעמא דאין יוצאים ברקיק המבושל, דהוא משום שכבר אין בו טעם פת. ולא משמע מלשונו, דכוונתו כרבינו יונה, דבטלה אפייתו ונעשה למצה עשירה.
[13] ותימא, אם כן, אמאי לא יהיה חייב אליבא דאמת משום "כי אם צלי אש"? וכדמסיק לקמן לגבי חי ובישלו בחמי טבריה, דלקי משום זה. ויש ליישב. מהרש"א.
[14] מיהו, עדיין הוא ראוי ליאכל על ידי הדחק. ויוצאים בו ידי אכילת הפסח. מאירי.
[15] רש"י. ופליגי בזה אביי ורבא לקמן. וכבר תמהו הראשונים, דהוה לן למימר, "תניא כוותיה דאביי". ותוספות פירשו ד"כי אם צלי אש", בחי אינו אלא עשה. ויעוין לקמן עמוד ב הערה 6.
בדף מ"א ע"א גמרא אחרוסת קאמר מר או אחרדל קאמר מר משום דאמר הלכה כחכמים. פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. אלא דסובר ת"ק דמתניתין חולק עם חכמים דבריי' כי לת"ק תרומת נמי יאכל מיד ולחכמים דברייתא מודים בחרוסת דישרף ומש"ה אמר הלכה כחכמים דברייתא לא כת"ק דמתניתין ואמר לי' למאי נ"מ כלומר אנא אמינא הלכה כחכמים לגמרי בין אחרוסת וחרדל ואמר לכדרב כהנא כו' ואמר לא שמיע לי כו' וחכמים דברייתא נמי סוברים כת"ק דמתניתין דבחרוסת נמי שרי לאכול מיד ורישא דברייתא כולה רבי מאיר היא. אבל חכמים פליגי גם אחרוסת (וכמוהו רבים) ואשמעינן דל"ת ת"ק דמתניתין חולק עם חכמים דברייתא והלכה כת"ק דמתניתין אשמעינן דאינו כן וזה פירש"י ד"ה לא סבירא לי והלכה כמותן משא"כ התוס' ד"ה לא שמיע לי מתניתין פליגא צ"ע א"כ הלכה כת"ק הי' לו לומר (לא) [אין הלכה] כחכמים וכ"ת אה"נ דאמר הלכה כחכמים לאפוקי ת"ק וחולק עם רב כהנא בפירוש השמועה לבד וסובר דת"ק חולק עם חכמים דברייתא. אבל לענין דינא מודה ר"נ אמר שמואל לרב כהנא דא"כ איך קאמר רב אשי כוותי' דר"כ מסתברא הא לענין דינא מודו כולהו ואי לענין פירוש השמועה אין ראי' דאימא ת"ק סובר כר' יוסי וכאמור וצ"ע:
בתוספת בד"ה מאי לאו מדלא מצמת מחמע כו' משמע דת"ק די"א היינו ת"ק דר' יוסי. הנה רש"י ד"ה מאי לאו תיקן נמי הגירסא בגמרא מאי לאו צמותי הוא דלא צמית הא חמועי כו' שזה דיוק הוא לכן פירשו דכאלו אמר מדלא צמית מחמע הואיל וחד הוא ואין כאן ממוצע. ומ"ש דמשמע דת"ק די"א הוא ת"ק דר"י עיין מהרש"א ז"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן על בוריו ואבאר קצת כי קשיא לי' דאימא ת"ק די"א כר' יוסי סובר בבעין דצמית וע"י תערובת מחמע כסברת המקשה דכאן ור' יוסי אומר אף ע"י תערובת ככחו אז כחו עתה. דע"כ הכין הוא דאל"כ אמאי מחלק ת"ק בין קמח תחלה או אח"כ ואהא תירץ מהרש"א ז"ל דע"כ המקשה דלעיל לא אסיק לחלק בין בעין או לאו דא"כ מנא לך די"א ר' יוסי הוא כדדחי לעיל אלא סברתו הי' דאית לן לומר נחות דרגא לר' יוסי בעין צמית ומעורב עכ"פ לא מחמע ולת"ק דר' יוסי דבעין לא צמית עכ"פ לא מחמע בבעין משא"כ ע"י תערובת מחמע נמי וזה החילוק בין קמח תחלה כו' ודחי מנא לך זאת דלמא לר"י ע"י תערובת מחמע נמי אלמא לת"ק אע"ג דלא צמית חמיע לא מחמע ותירצו דהוה כמסקנא דהכא:
ברש"י ד"ה מאי לאו כו'. כשאר משקין וד"ה דלא מצמת דלא הוה כמים. התחיל במשקין דהיינו החריפין דממהרין להחמיץ יותר ממים פחות משעור מיל וכאן כתב דלא הוה כמים לומר דלא מחמע כלל ביותר משיעור מיל שכן מורה הלשון דאין גורם לחמע. ויאכל מיד היינו שיש בו מים ויהי' המים גורם החימוץ ועם דאין הכרח לרש"י מ"מ חרוסת ידוע שעושין עם מים עיין ברא"ש ותבין:
פסקא אין מבשלין כו' התוס' הקשו איך שייך כאן ויש לחקור כבוש בחומץ כדי שיתן על האור וירתיח אי לוקה עלי' אם אכלו כך דאיסורא כי אם צלי אש איכא ומק"ו דמים שאין מפיגין כ"ש כבוש שמפיג ולז"א התנא דאין מבשלין במשקין הא כבוש בחומץ אין מלקות דבכלל בישול לא הוה דבשל אין משמע כבוש דכבוש כמבושל להפליט ולהבליע לא שיהא במשמעות ובשל והק"ו גילוי מלתא דשאר משקין הוי בכלל בישול כמ"ש התוס' ד"ה איכא בינייהו ויש סמך למה שאמר אין נותנין קמח לחרוסת אעפ"י שנותן קמח ואח"כ חומץ מבשל לי' ואין מחמיץ כ"א ע"י תערובת [הא כבוש] לא וסמך לזה אין מבשלין הא כבוש אין עובר כן נ"ל:
שם איכא בינייהו צלי קדר. לכאורה לרבי שרי דבשל מבושל לשאר משקין אבל צלי קדר לא מרבינן ולרבנן בשל מבושל לצ"ק. אלא דפשיטא לתלמודא דבשל מבושל לשאר משקין ה"ה צ"ק דשקולין הם ולרבנן שאר משקין מק"ו הא צ"ק לא ובשל מבושל לצלאו ואח"כ בשלו. ופלוגתתן בכח מאמרם ז"ל שאמרו שאר משקין מק"ו וממילא צ"ק לא דליכא ק"ו ובשל מבושל לצלאו כו'. ולרבי צלאו ואח"כ בשלו פטור. ומ"ש רש"י צ"ק לרבנן שרי יש לדחוק ולומר היינו בצלאו ואח"כ בשלו צלי קדר ולעולא גזרת הכתוב הוא דחייב כאן לא שבישול מבטל הצלי'. א"כ ליכא עשה דכ"א צלי אש כ"א לאו דאל תאכלו מבושל וא"כ צלאו ואח"כ בשלו בצ"ק שרי לרבנן דלאו ק"ו הוא ועשה לית בי' דכבר צלאו באש מעיקרא ועדיין צ"ע. והוי יודע דאף לרבנן קאי אשאר משקין כמ"ש התוס' דגלוי מלתא הוא אף דגלוי מלתא נמי אין מזהירין מ"מ כה"ג גלי לן הק"ו דמים אורחא דקרא הוא וה"ה שאר משקין ולהרמז"ל בשורש התשיעי וכ"כ המ"מ פ"ב מה' מ"א דלאו הבא מכלל עשה שנאסר בביאור שוב יכול ללמוד מק"ו א"כ א"ש בלא"ה אלא דהתוס' לא ס"ל כן ועמ"ל בה' א"ב ומ"מ שם:
מ"ש מהרש"א על רא"ם ז"ל הוא דהרא"ם סובר בכלל בישול הוה אף צלי אש כמו ויבשלו את הפסח וכ"ש צ"ק וא"כ לת"ק אין קושיא למה לי במים דלמענו צ"ק אתא והוקשה לו לרבי כו' ומהרש"א סובר דצ"ק לא הוה בכלל סתם בישול וכ"ש צלי אש דהיכי דכתיב בפירוש ויבשלו את הפסח ע"כ דכן הוא משא"כ סתם בישול הוא במשקה דוקא לא הנפלט מעצמו וא"כ שפיר כתב דאדרבה לת"ק קשה דלמה במים וצ"ק ממילא אימעט ולרבי לק"מ דבשל צריך לרבות צ"ק דלא הוה בכלל סתם בישול ויש לראות צ"ק ונפל חלב מעט לתוכו למ"ד צלי אש לא הוה בישול בבשר בחלב ה"ה צ"ק כה"ג שרי בהנאה ועיין בפריי ליו"ד פ"ז ופר"ח שם ויבואר אי"ה:
והנה לרבי לפירוש מהרש"א יש לראות צ"ק מנא לי' דלמא בשל מבושל לשאר משקין וא"ל שקולין הם דהא שאר משקין מפיגין טעמן וצ"ק לא הוה בכלל סתם בישול משא"כ שאר משקין ואם נאמר דע"כ בשל מבושל לצ"ק דאי לשאר משקין קשה קושית הרא"ם לא לכתוב במים ולא בשל מבושל דמשום אורחי' דקרא לא הוה למכתב במים ולהצריך רבויא דמבושל משא"כ לת"ק דמק"ו הוא אורחי' לכתוב במים ומ"מ נראה יותר דשקולים הם:
שם אמר רב כהנא ר' יוסי הוא עולא אמר אפילו תימא ר"מ כו' עיין בר"מ פ"ח מק"פ הז"ח. ויש בכאן כפי דעתי שלשה פירושים ואבארם אחד אל אחד בעז"ה:
הפירוש הא' הוא פירוש הכ"מ דהר"מ פסק כת"ק דרבי (דהלכה כרבי מחברו לא היכי שרבים פליגי עלי') ומש"ה פסק צלאו ואח"כ בשלו חייב וצ"ק נמי חייב דבשל מקור הוא בין רב או מעט וכולל כל מיני בישולים כמ"ש בפירוש המשניות יעו"ש. והנ"מ בין רבי לרבנן הוא צלאו ואח"כ בשלו לרבנן חייב ולרבי פטור והא דאמר א"ב צ"ק כלומר מק"ו יש לומר דצ"ק פטור. אבל למאי דמסיק דרבנן דרש"י בשל מבושל לרבות אף צ"ק ג"כ ממקור ורבי סובר בשל מבושל ריבויא לחוד לא מטעם מקור (עתוי"ט בכאן במשנה יעו"ש) הלכך צלאו ואח"כ בשלו פטור לרבי ופסק כרבנן דרבי. ומ"ש בהלכה שאר משקין מרבויא דבשל מבושל ה"ה מק"ו. אלא דעדיפא נקט דבאמת בשל מבושל לרבנן מרבינן הכל אלא דקשה מאי פריך ורבנן האי בשל למה לי הא צריך לצ"ק. וי"ל דעדיפא משני אף לפי דעתי קס"ד דא"ב צ"ק לרבנן פטור אפ"ה צריך בשל מבושל לצלאו ואח"כ בשלו. אבל במה דמרבינן צלאו כו' ה"ה צ"ק. ומש"ה ניחא דלא פירש הכ"מ צ"ק להיפך לרבנן חייב כו' דא"כ לא הוה פריך ובשל מאי עבדי להו והנה הלח"מ כתב שתי' הכ"מ הוא יפה מאוד. ודאי כן הוא. ומה אעשה שעונותי גרמו ולא זכיתי להבין על בוריו וכבר הערנו בו מה שיש להעיר בזה:
הפירוש הב' הוא פירוש הלח"מ דהר"מ פסק כרבי וצ"ק מריבויא דבשל מבושל לשאר משקין וצ"ק וצלאו ואח"כ בשלו א"צ קרא דפסק כר' יוסי בפ"ו ממצה דבישול מבטל אפי' ה"ה מבטל צלי' וא"צ קרא כמ"ש התוס' ד"ה אמר רב כהנא והא דר"כ יפרש דמוקי לברייתא כר' יוסי אבל רבנן דכאן ע"כ כר' מאיר וצריך בשל מבושל לפסח לצלאו ואח"כ בישלו (אבל בשלו ואח"כ צלאו כ"ע מודים דמסברא חייב) ויש לראות א"כ כיון דע"כ רבנן כר"מ אמאי לא מוקי ר"כ ברייתא כר"מ דע"כ כעולא דגזרת הכתוב הוא לרבנן וי"ל דתניא בשלו ואח"כ צלאו או צלאו ואח"כ בשלו דבבא א' מיותר דבשלו תחלה מיותר דפשיטא. אלא לומר דכשם שזה מסברא כך צלאו ואח"כ בשלו מסברא ידעינן דבישול מבטל צלי' וע"כ כר' יוסי ודוחק:
הפירוש השלישי כפי ענ"ד ממה שנדקדק בלשון הרמז"ל דבה"ז לא כתב כ"א שאר משקין. ובה"ח כתב צלאו ואח"כ בשלו וצ"ק ולמה לא כלל אותם בהלכה א' ז' הכל לפירוש הכ"מ וללח"מ סי' לו לכלול צ"ק עכ"פ בה"ז. ועוד שינוי הלשון בה"ח התחיל צלאו ואח"כ בישלו או בישלו ואח"כ צלאו או שעשאו צלי קדרה חייב ולמה שינה מברייתא דנקט תחלה בישלו ואח"כ צלאו או צלאו ואח"כ בישלו דהוה לא זו אף זו אלא דפסק כר' יוסי ולדידי' בישלו ואח"כ צלאו הוה יותר רבותא לא מבעיא צלאו ואח"כ בישלו דמסברא בישול מבטל צלי' אפילו בישלו וצלאו ה"א צלי' מבטל הבישול קמ"ל דזה לא אמרינן ופסק כעולא דברייתא ר"מ ורבנן ורבנן כר' מאיר לא כר' יוסי. ומיהו ברייתא כ"ש כר"י וז"ש אפילו תימא ר"מ וכ"ש ר"י היינו ברייתא אבל רבנן ודאי כר"מ ומאחר דפסק הר"מ ז"ל כר' יוסי ממילא צלאו ובשלו מסברא וצ"ק ג"כ מסברא הוא דצלי אש נמי בכלל בישול הוא כמו ויבשלו את הפסח כסברת רא"ם ז"ל אלא דצלי אש עיקר מצותו הוא אבל צ"ק ודאי בכלל סתם בישול הוא אלא דמים י"ל דוקא מים וכיון דגלי קרא בשל מבושל דשאר משקין נמי א"כ מים לאו דוקא אלא אורחי' דקרא לומר מבושל במים כמ"ש מהרש"א ז"ל ממילא צ"ק בכלל בישול דקרא וא"צ ריבויא כלל עליו ולכן לא הזכיר הרמז"ל בה"ז כי לאו מרבויא הוא כ"א בשל מבושל לשאר משקין וצ"ק ממילא בכלל בישול דקרא משא"כ לרבנן במים מיעוטא הוא לצ"ק ושאר משקין מק"ו או יאמר לרבנן ובשל מבושל ריבויא הוא ולרבי מקור והבן:
אלא בין לדידי ובין לפירוש הלח"מ יקשה דהרי בפ"ו מה' חמץ ומצה ה"ו כתב אין יוצאין במבושל שהרי טעם מצה בעינן וזה כמסקנא דברכות ל"ח ב'. וכמ"ש התוס' כאן ד"ה עולא אמר והיינו דפסק בה' ברכות שלקות שטובין חיין ומבושלין לא נשתנו מברכתן דאין בישול מבטל כו' א"כ ע"כ צלאו ואח"כ בישלו מרבויא דבשל מבושל לא מסברא אף לר' יוסי וזה כפירוש הכ"מ וכדאמרן וכפירוש מהרש"א הוה א"ש דכמו דאין יוצא במצה מבושלת דטעם מצה בעינן. ה"ה לוקה בצלאו ואח"כ בישלו דטעם פסח בעינן דהתורה הקפידה שלא יאכל מבושל דטעם פסח גמור בעינן ולא יורגש טעם העקריי אם לא בצלי אש (עיין מים עמוקים ולפי מ"ש א"ש) א"כ הוה א"ש גם פירוש הלח"מ ופירוש דידי כדכתיבנא וראיתי להר"ן בברכות עלה דהך ע"כ לא אמר ר' יוסי אלא דבעינן טעם מצה כתב דלא מצינו זה הלשון דבעינן טעם מצה ופי' רבותינו הצרפתים דבעינן טעם מצה עשירה וכוונתו למ"ש התוס' כאן ד"ה אבל לא במבושל דהוה מצה עשירה וכאן הוה ס"ד דכמו דבישול מבטל אפי' והוה מצה עשירה היה בפסח. אבל בברכות מסיק דלא דמי הך דר"י לשלקות ומלתייהו קיימא ושאני מצה מבושלת דטעם לחם עוני בעינן וזה הוה מצה עשירה ה"ה דל"ד לפסח ול"ק מ"ש מהרש"א ז"ל דפסח אין שייך בי' עשירות ולפ"ז אין מקום לפירוש לח"מ ופירושי:
ומ"ש הר"ן שלא מצינו זה הלשון בגמרא ברכות ל"ח אמרינן בהדיא הכי אלא דקשיא לי' אגמרא גופא דל"ד לע"פ בלע מצה כו' וכדומה דכאן עכ"פ טועם טעם לחם ומרור ששלקו דאמרינן בברכות שם טעם מרור בעינן וליכא שפיר קאמר דע"י שליקה הולך המרירות משא"כ במצה שליקה ועיין א"ח תס"א ס"ד ובט"ז אות ב' דבלע מצה יצא שאני הכא דבעינן טעם הראוי'. ולמ"ש הר"ן הטעם מצה עשירה אין צורך לכל זה. ועמ"ש בפריי לא"ח תס"א ותע"ה יעו"ש:
שם גמרא היכי דשויא חריכא עיין ר"מ פ"ח מה' ק"פ הלכה ו' אבל בשר חי אין לוקה ובטל מ"ע אבל צלאו כל צרכו ונתחרך פטור משמע אבל אסור וי"ל מכ"א צלי אש וזה קלי אש הוא. ואמנם בחי כתב אין לוקה ובטל מ"ע ולא כתב פטור ובטל מ"ע. וכן כאן לא כתב ובטל מ"ע משמע לעיל אינו לוקה הא לאו עבר כ"א צלי אש כפירש"י ע"ב דכ"א צלי אש לאו הוא אלא שעל לאו כזה לכ"ע אין לוקה אפילו חדא כמו לא תאכלו על הדם וכדומה וכן פסק אביי ורבא לקמן בנא ומבושל ויבואר לקמן וז"ש אין לוקה הא לאו עבר גם ביטל מ"ע דצלי אש על מצות ומרורים. ונמצא עבר עשה ול"ת אלא שאין לוקה משא"כ בשויא חרוכא לא עבר לא לאו ולא עשה ופטור אבל אסור מדרבנן אפשר ועיין מהרש"א. וי"ל דיכול שויא חרוכא יהא חייב דכ"א צלי אש לאו הוא כפירש"י לקמן ת"ל נא ומבושל מדהוצרך למפרט שני אלה ש"מ דאין לוקין אלאו דכ"א צלי אש אלא אזהרת לאו לחוד:
שם אמר רבא מה חייב דעבר משום צלי אש ופירש"י לאו דכ"א צלי אש ולוקין על לאו שבכללות זה שטתי' לקמן אבל לתוס' לקמן ד"ה איכא דאמרי כו' חייב היינו עשה כמ"ש מהרש"א ז"ל ומ"ש רש"י סבר לוקין על לאו שבכללות לגירסא דרבא אמר לוקין על לאו שבכללות אבל לגירסת הר"מ ז"ל פ"ח ה"ג מסנהדרין וה' ק"פ ה"ד דרבא אמר אין לוקין ואפילו חדא לל"ב ע"כ הכין הוא דחייב עשה יעו"ש:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0